פרשת תולדות התשפ״ה

 פרשת תולדות התשפ״ה

הרב ארי דוד קאהן                                                                                              ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית פרק כה פסוק כז - לד (פרשת תולדות)

(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יווְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב: (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי: (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה: פ

2.    בראשית פרק ב פסוק ה - כ (פרשת בראשית)

(ה) וְכֹ֣ל׀ שִׂ֣יחַ הַשָּׂדֶ֗ה טֶ֚רֶם יִֽהְיֶ֣ה בָאָ֔רֶץ וְכָל־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶ֖ה טֶ֣רֶם יִצְמָ֑ח כִּי֩ לֹ֨א הִמְטִ֜יר ה֤' אֱלֹהִים֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וְאָדָ֣ם אַ֔יִן לַֽעֲבֹ֖ד אֶת־הָֽאֲדָמָֽה: ... (יט) וַיִּצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים מִן־הָֽאֲדָמָ֗ה כָּל־חַיַּ֤ת הַשָּׂדֶה֙ וְאֵת֙ כָּל־ע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וַיָּבֵא֙ אֶל־הָ֣אָדָ֔ם לִרְא֖וֹת מַה־יִּקְרָא־ל֑וֹ וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר יִקְרָא־ל֧וֹ הָֽאָדָ֛ם נֶ֥פֶשׁ חַיָּ֖ה ה֥וּא שְׁמֽוֹ: (כ) וַיִּקְרָ֨א הָֽאָדָ֜ם שֵׁמ֗וֹת לְכָל־הַבְּהֵמָה֙ וּלְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּלְכֹ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה וּלְאָדָ֕ם לֹֽא־מָצָ֥א עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:

3.    שכל טוב (בובר) בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

ויגדלו הנערים, עד שהיו בן י"ג שנים לא היו מעשיהן ניכרין, כיון שהוגדלו מעשיהן ניכרין, א"ר פנחס בר לוי כהדס ועצבונית, פי' קמשין, שגדלין זה על גבי זה, כיון שהגדילו, זה נותן ריחו, וזה נותן ריחו, כך אלו כל י"ג שנים היו שניהן הולכין ללמוד מצות ושניהם חוזרין בספר, מכאן אמר ר' אליעזר ב"ר שמעון צריך אדם לטפל בבנו י"ג שנים, מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני מעונש בני: ויהי עשו איש יודע ציד. מתרבותו של נמרוד, שהיה צד את הבריות בפיו כדרשנו. ועיקר הפשט ציד ציד ממש, ודומה לו לצוד ציד ^{(בראשית כז ה)}, אשר יצוד ציד חיה ^{(ויקרא יז יג)}. ולבי רחש להדבירו על אופן צידה, כדבר צידה שלח להם לשובע ^{(תהלים עח כה)}, צידה לדרך ^{(בראשית מב כה)} כולן לשון מזון, אבל צידה שהוא לשון פועל כגון לצוד [ציד], יצוד ציד, הוא לשון מארב, כגון ואשר לא צדה (שמות כא יג), ודומיהן:

4.    מדרש הגדול בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

יודע ציד. אמר ר' חמא בר חנינה שני ציידים גדולים העמידה אמינו רבקה, עשו מצדד הבריות ומפליגן מתחת כנפי השכינה ויעקב מצדד הבריות ומקרבן תחת כנפי השכינה ומישב אוהלים, שנאמר יושב אוהלים שיישב אוהלים. אוהל לא נאמר אלא אוהלים, ששימש בתי מדרשות הרבה, בית מדרשו שלעבר ובית מדרשו שלשם ובית מדרשו שלאברהם.

5.    רש"י בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

ויגדלו הנערים ויהי עשו - כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ קְטַנִּים, לֹא הָיוּ נִכָּרִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְאֵין אָדָם מְדַקְדֵּק בָּהֶם מַה טִּיבָם; כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשׂוּ בְנֵי שְׁלשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה, זֶה פֵּרֵשׁ לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְזֶה פֵּרֵשׁ לעבודה זרה: יודע ציד - לָצוּד וּלְרַמּוֹת אֶת אָבִיו בְּפִיו וְשׁוֹאֲלוֹ אַבָּא, הַאֵיךְ מְעַשְּׂרִין אֶת הַמֶּלַח וְאֶת הַתֶּבֶן? כַּסָּבוּר אָבִיו שֶׁהוּא מְדַקְדֵּק בְּמִצְוֹת: איש שדה - כְּמַשְׁמָעוֹ, אָדָם בָּטֵל וְצוֹדֶה בְקַשְׁתּוֹ חַיּוֹת וְעוֹפוֹת: תם - אֵינוֹ בָקִי בְכָל אֵלֶּה, כְּלִבּוֹ כֵּן פִּיו, מִי שֶׁאֵינוֹ חָרִיף לְרַמּוֹת קָרוּי תָּם: ישב אהלים - אָהֳלוֹ שֶׁל שֵׁם וְאָהֳלוֹ שֶׁל עֵבֶר:

6.    בראשית פרק ד פסוק ב (פרשת בראשית)

(ב) וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ:

(כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה:

7.    רשב"ם בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

יודע ציד - לצוד ציד להביא: יושב אהלים - רועה צאן אביו, כמו שפירשתי אצל יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה:

8.    אבן עזרא בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

יודע ציד לעולם מלא מרמות, כי רוב החיות בדרך מרמה יתפשו, ויעקב הפך עשו כי הוא איש תם גם עשו איש שדה, ויעקב יושב אהלים ויתכן להיות פירושו כמו יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה ^{(ברא' ד, כ):}

9.    בכור שור בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

יושב אוהלים, ומקנה לפי שהרועים עושים אוהלים מפני הצינה ומפני החמה.

10.חזקוני בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

איש ידע ציד אומנותו ברמאות שאין צידת חיה ועוף בלא רמיה. ולפי שעתיד לומר בסמוך הביאה לי ציד. קדם ולמדך כאן שעשו איש ציד היה. ישב אהלים לפי פשוטו אהלים של צאן כמו אביו יושב אהל ומקנה ולפי שעתיד לומר שהיה רועה את צאן לבן קדם ולמדך שאמנתו לרעות צאן.

11.מושב זקנים בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

איש יודע ציד. תרגם גבר נח שירכן. שמעתי שהוא לשון אדם בטל כמו גברא שירכן. ותימה א"כ מה ר"ל נח הוה ליה למימר שירכן ומצאתי דיש לגרוס גבר נחש ירכן, ופי' לפי שהיה מכשף והיה נושא הכשוף בתוך ירכו לידע לצוד אחר עופות. לכך ניחש ירכו. ג"ן. איש תם. כתוב במדרש כל מקום שנאמר בו תמים הולכים שנותיו למדת שבוע. ולכן העומר הם שביעיות שכתוב ביה תמימות. ופי' רבי יצחק הולכות שביעיות, באברהם כתיב (לעיל י"ז א') והיה תמים וחי קע"ה. ויעקב איש תם,

12.ריב"א בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

ציד פרש"י שיודע לצוד ולרמות איך מעשרין את הדמאי ואת המלח ואת התבן כלומר הא בעינן פרי מפרי וגדולי קרקע:

13.רבינו מיוחס בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

יודע ציד. יודע לצוד חיות: איש שדה. כל מלאכתו בשדה: איש תם. שאינו יודע ערמות ומרמות:

יושב אוהלים. עסוק במלאכת הבית ואינו עסוק במלאכת השדה:

14.ריקאנטי בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אוהלים [שם כז]. ידוע ציד כד"א [לעיל י, ט] כנמרוד גבור ציד, והענין כמו שאמרו רז"ל [בבא בתרא טז ע"א] על כחו יורד ומתעה, וזהו איש שדה, זהו השדה שנהרג בו הבל, הוא השדה שנאמר בו [דברים כב, כז] כי בשדה מצאה. הוא השדה שנאמר בו [שם כא, א] נופל בשדה לא נודע מי הכהו, והבן כל זה.

ויעקב איש תם. ספר הבהיר [אות קלז], אין תם אלא שלם, שנאמר [דברים יח, יג] תמים תהיה עם יי' אלהיך ומתרגמינן שלים תהא. והרמז למה שנאמר [מיכה ז, כ] תתן אמת ליעקב.

יושב אוהלים. יושב בין אהל אברהם ואהל יצחק, ומקבל משניהם, …

15.שד"ל בראשית כ"ה:כ"ז

איש שדה – כטעם חית השדה, גפן שדה, פקֻעות שדה (מלכים ב ד':ל"ט), איש קשה וּמִדְברִי….

איש תם – מלת תם נמצאת הרבה אצל ישר, כמו בתחלת איוב, וכן שמר תם וראה ישר (תהלים ל"ז:ל"ז), ויעקב היה איש תם, בערך אל עשו שהיה אוהב מלאכת הציד, שכֻּלה נְכָלִים, ויעקב היה יושב אהלים ורועה צאן (כטעם יושב אהל ומקנה {בראשית ד':כ'}), ואין סתירה לזה ממה שנִכֵל לעשו וללבן, כי אמנם לא יִקָּרא איש תם מי שעקר אומנותו היא נכלים, אבל גם איש תם וישר יוכל להתנכל לפעמים להנצל ממזיקיו, להרחיק הנזק ולקרב התועלת לפי צורך השעה, ולא דרך קבע והרגל, כמו הציד, ומן ציד נגזר שרש צדה ושם צְדיה שענינו קרוב לרמיה.

16.ר' דוד צבי הופמן בראשית כ"ה:כ"ז

איש שדה – כמו "איש אדמה", לעיל ט':כ'.

איש תם – לפי פילון ἥμερος, כלומר שקט, רגוע, והרי זה חסיד. בניגוד לחייו הפראיים של עשו חי לו יעקב את חייו השקטים של רועה. יושב אהלים – השווה לעיל ד':כ'.⁠

17.ר' נפתלי הרץ וייזל בראשית כ"ה:כ"ז  R. Naftali Herz Wessely

יגדלו הנערים – לעיל כתוב "ויגדל הילד ויגמל" שגדל מהיות ילד עולל ויונק. וכאן כתוב ויגדלו הנערים שנעשו בני י"ב וי"ג שנה. וכן "ויגדל הילד ותביאהו לבת פרעה" שגדל משדי מינקתו מהיות ילד, ונעשה גמול מחלב. ואחריו כתוב "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו".⁠

ויהי עשו איש יודע ציד – לדעתי כמו "יודע נגן".⁠ שהיה מבין חכמת הצידה שהיא אומנות גדולה לצוד חיות ביערים, והיה אוהב בטבעו המלאכה הזאת. וגם זה "יודע ציד". ולפעמים גם איש חכם ונבון יודע מלאכה מן המלאכות, אבל עושה אותה טפל לחכמתו וליגיעתו בדברים הנשגבים. על כן כתוב "איש יודע ציד" כי "איש" יורה שהעסק הזה הקיף כל חלקי נפשו.

איש שדה – לא שהיה יודע ציד ואוהב אומנות זו אבל לא התעסק בה כי אם לפרקים, לא כן הוא. אלא הוא היה "איש שדה", כל היום על פני השדה בְּקֶשֶׁת ובחצים לצוד החיות. {וכבר פירשנו "איש האדמה" שהוא אדון בדבר. וכן "איש שדה" שהיה צַיָּד ואיש שדה. כי באותן השדות שהלך לצוד ציד היה הוא אדון בה, ולא הניח אחרים לצוד כמוהו כי הוא איש מלחמות וגבור.} והיא אומנות של אכזריים כמו שאמר בנמרוד "הוא היה גבור ציד לפני י"י",⁠ ושם בארנוהו. ומי שזאת אומנותו אוהב דם, ובטבעו איש מלחמה וכמו שיורה הספור כולו.

ויעקב איש תם יושב אהלים – פירש ראב"ע ז"ל "יודע ציד, לעולם מלא מרמות. כי רוב החיות בדרך מרמה יִתָּפְשׂוּ. ויעקב הֶפֶךְ עשו, כי הוא איש תם. גם עשו איש שדה, ויעקב יושב אהלים" [עכ"ל]. וזה הפירוש רחוק, כי אין "איש תם" לעֻמת יודע ציד. (כי) [אלא] "יושב אהלים" [הוא] ההפך מן "יודע ציד ואיש שדה". כי בשבתו באהלים איננו על פני השדה ואיננו ציד. אבל "איש תם" כפשוטו, שהיה צדיק ודרכיו תמימים. והתמימות היא אצלו בקבע כמו "תמים היה בדורותיו".⁠ וענינו שלא ימוט מדרך הטובה במחיר תאוה וחמדה, ולא יעשה רעה בעבור איזו דבר שיהיה. וכן נאמר "תם אני לא אדע נפשי, אמאס חיי" כלומר הנני תום דרך לא אוהב נפשי אם תתאוה דבר שלא כהוגן. גם אמאס חיי בעבור אוחזי בתמימות. וזהו שהעידה תורה על אבינו יעקב ע"ה שהיה "איש תם" כולו תמים, לא יעשה עול ולא ידבר רמיה. ואיננו ההפך מן "יודע ציד" אבל הוצרך להכתב בעבור שנכתב בפרשה ששאל הבכורה מאת אחיו ולקחה בפת לחם. ואח"כ רמהו בדבר הברכה. שמא תאמר חלילה שהיה איש מרמה? על כן הקדים ואמר שהיה "איש תם" שלא יעשה מרמה בעבור [שום] חמדה או תאוה שבעולם. וידענו כי מה שעשה היה בצדק ובמשפט וכמו שיתבאר בעז"ה.

יושב אהלים – זהו ההפך מן "יודע ציד איש שדה" שהיה יעקב כל היום מתבודד באהלים להביט אל פעל י"י, ולהתבונן במעשיו, ולא ילך אחרי תאוותיו לטרוף טרף ולמצוא הון. וכבר פירשנו זה בפירוש "הוא היה אבי כל יושב אהל ומקנה".⁠

18.דברים פרק יח פסוק יא - יד (פרשת שופטים)

(יא) וְחֹבֵ֖ר חָ֑בֶר וְשֹׁאֵ֥ל אוֹב֙ וְיִדְּעֹנִ֔י וְדֹרֵ֖שׁ אֶל־הַמֵּתִֽים: (יב) כִּֽי־תוֹעֲבַ֥ת ה֖' כָּל־עֹ֣שֵׂה אֵ֑לֶּה וּבִגְלַל֙ הַתּוֹעֵבֹ֣ת הָאֵ֔לֶּה ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מוֹרִ֥ישׁ אוֹתָ֖ם מִפָּנֶֽיךָ: (יג) תָּמִ֣ים תִּֽהְיֶ֔ה עִ֖ם ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (יד) כִּ֣י׀ הַגּוֹיִ֣ם הָאֵ֗לֶּה אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ יוֹרֵ֣שׁ אוֹתָ֔ם אֶל־מְעֹנְנִ֥ים וְאֶל־קֹסְמִ֖ים יִשְׁמָ֑עוּ וְאַתָּ֕ה לֹ֣א כֵ֔ן נָ֥תַן לְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ:

19.בראשית פרק כז (פרשת תולדות)

(ב) וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּה־נָ֖א זָקַ֑נְתִּי לֹ֥א יָדַ֖עְתִּי י֥וֹם מוֹתִֽי: (ג) וְעַתָּה֙ שָׂא־נָ֣א כֵלֶ֔יךָ תֶּלְיְךָ֖ וְקַשְׁתֶּ֑ךָ וְצֵא֙ הַשָּׂדֶ֔ה וְצ֥וּדָה לִּ֖י צָֽיִד: (ד) וַעֲשֵׂה־לִ֨י מַטְעַמִּ֜ים כַּאֲשֶׁ֥ר אָהַ֛בְתִּי וְהָבִ֥יאָה לִּ֖י וְאֹכֵ֑לָה בַּעֲב֛וּר תְּבָרֶכְךָ֥ נַפְשִׁ֖י בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת: (ה) וְרִבְקָ֣ה שֹׁמַ֔עַת בְּדַבֵּ֣ר יִצְחָ֔ק אֶל־עֵשָׂ֖ו בְּנ֑וֹ וַיֵּ֤לֶךְ עֵשָׂו֙ הַשָּׂדֶ֔ה לָצ֥וּד צַ֖יִד לְהָבִֽיא: … (טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן: (טז) וְאֵ֗ת עֹרֹת֙ גְּדָיֵ֣י הָֽעִזִּ֔ים הִלְבִּ֖ישָׁה עַל־יָדָ֑יו וְעַ֖ל חֶלְקַ֥ת צַוָּארָֽיו: (יז) וַתִּתֵּ֧ן אֶת־הַמַּטְעַמִּ֛ים וְאֶת־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֑תָה בְּיַ֖ד יַעֲקֹ֥ב בְּנָֽהּ: (יח) וַיָּבֹ֥א אֶל־אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר הִנֶּ֔נִּי מִ֥י אַתָּ֖ה בְּנִֽי: (יט) וַיֹּ֨אמֶר יַעֲקֹ֜ב אֶל־אָבִ֗יו אָנֹכִי֙ עֵשָׂ֣ו בְּכֹרֶ֔ךָ עָשִׂ֕יתִי כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּ֖רְתָּ אֵלָ֑י קֽוּם־נָ֣א שְׁבָ֗ה וְאָכְלָה֙ מִצֵּידִ֔י בַּעֲב֖וּר תְּבָרֲכַ֥נִּי נַפְשֶֽׁךָ: (כ) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶל־בְּנ֔וֹ מַה־זֶּ֛ה מִהַ֥רְתָּ לִמְצֹ֖א בְּנִ֑י וַיֹּ֕אמֶר כִּ֥י הִקְרָ֛ה ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ לְפָנָֽי: (כא) וַיֹּ֤אמֶר יִצְחָק֙ אֶֽל־יַעֲקֹ֔ב גְּשָׁה־נָּ֥א וַאֲמֻֽשְׁךָ֖ בְּנִ֑י הַֽאַתָּ֥ה זֶ֛ה בְּנִ֥י עֵשָׂ֖ו אִם־לֹֽא: (כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו: (כג) וְלֹ֣א הִכִּיר֔וֹ כִּֽי־הָי֣וּ יָדָ֗יו כִּידֵ֛י עֵשָׂ֥ו אָחִ֖יו שְׂעִרֹ֑ת וַֽיְבָרְכֵֽהוּ: (כד) וַיֹּ֕אמֶר אַתָּ֥ה זֶ֖ה בְּנִ֣י עֵשָׂ֑ו וַיֹּ֖אמֶר אָֽנִי: (כה) וַיֹּ֗אמֶר הַגִּ֤שָׁה לִּי֙ וְאֹֽכְלָה֙ מִצֵּ֣יד בְּנִ֔י לְמַ֥עַן תְּבָֽרֶכְךָ֖ נַפְשִׁ֑י וַיַּגֶּשׁ־לוֹ֙ וַיֹּאכַ֔ל וַיָּ֧בֵא ל֦וֹ יַ֖יִן וַיֵּֽשְׁתְּ: (כו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו יִצְחָ֣ק אָבִ֑יו גְּשָׁה־נָּ֥א וּשְׁקָה־לִּ֖י בְּנִֽי: (כז) וַיִּגַּשׁ֙ וַיִּשַּׁק־ל֔וֹ וַיָּ֛רַח אֶת־רֵ֥יחַ בְּגָדָ֖יו וַֽיְבָרֲכֵ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר רְאֵה֙ רֵ֣יחַ בְּנִ֔י כְּרֵ֣יחַ שָׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ הֽ':(כח) וְיִֽתֶּן־לְךָ֙ הָאֱלֹהִ֔ים מִטַּל֙ הַשָּׁמַ֔יִם וּמִשְׁמַנֵּ֖י הָאָ֑רֶץ וְרֹ֥ב דָּגָ֖ן וְתִירֹֽשׁ: (כט) יַֽעַבְד֣וּךָ עַמִּ֗ים וְיִֽשְׁתַּחֲו֤וּ לְךָ֙ לְאֻמִּ֔ים הֱוֵ֤ה גְבִיר֙ לְאַחֶ֔יךָ וְיִשְׁתַּחֲו֥וּ לְךָ֖ בְּנֵ֣י אִמֶּ֑ךָ אֹרְרֶ֣יךָ אָר֔וּר וּֽמְבָרֲכֶ֖יךָ בָּרֽוּךְ:

20.בראשית פרק כד פסוק סג - סד (פרשת חיי שרה)

(סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים: (סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל:

21.בראשית פרק כו פסוק יב (פרשת תולדות)

וַיִּזְרַ֤ע יִצְחָק֙ בָּאָ֣רֶץ הַהִ֔וא וַיִּמְצָ֛א בַּשָּׁנָ֥ה הַהִ֖וא מֵאָ֣ה שְׁעָרִ֑ים וַֽיְבָרֲכֵ֖הוּ הֽ':

22.רש"י בראשית פרק כו פסוק יב (פרשת תולדות)

מאה שערים - שֶׁאֲמָדוּהָ כַּמָּה רְאוּיָה לַעֲשׂוֹת, וְעָשְׂתָה עַל אַחַת שֶׁאֲמָדוּהָ מֵאָה. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה:

23.רד"ק בראשית פרק כו פסוק יב (פרשת תולדות)

ויברכהו ה' - הצליחו בכל מעשה ידיו.

24.ספורנו בראשית פרק כו פסוק יב (פרשת תולדות)

וַיְבָרְכֵהוּ ה'. בְּמָמוֹן שֶׁמָּכַר תְּבוּאָתוֹ בְּדָמִים יְקָרִים וּלְפִי מַה שֶׁאָמְרוּ זַ"ל אֹמֶד זֶה לְמַעַשְׂרוֹת הָיָה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה סד, ו) הִנֵּה קָבַע לוֹ בְּרָכָה בִּשְׁבִילָם כְּאָמְרוֹ הָבִיאוּ אֶת־כָּל־הַמַּעֲשֵׂר אֶל־בֵּית הָאוֹצָר וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד־בְּלִי־דָי ^{מַלְאָכִי ג: י}:

25.מלאכי פרק ג פסוק י

הָבִ֨יאוּ אֶת־כָּל־הַֽמַּעֲשֵׂ֜ר אֶל־בֵּ֣ית הָאוֹצָ֗ר וִיהִ֥י טֶ֙רֶף֙ בְּבֵיתִ֔י וּבְחָנ֤וּנִי נָא֙ בָּזֹ֔את אָמַ֖ר ה֣' צְבָא֑וֹת אִם־לֹ֧א אֶפְתַּ֣ח לָכֶ֗ם אֵ֚ת אֲרֻבּ֣וֹת הַשָּׁמַ֔יִם וַהֲרִיקֹתִ֥י לָכֶ֛ם בְּרָכָ֖ה עַד־בְּלִי־דָֽי:

26.בראשית רבה (וילנא) פרשה סד סימן ו (פרשת תולדות)

וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא – אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ, בָּאָרֶץ הַהִיא, בַּשָּׁנָה הַהִיא, הָאָרֶץ קָשָׁה וְהַשָּׁנָה קָשָׁה, וְאִלּוּ הָיְתָה יָפָה עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים – מֵאָה כּוֹרִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מֵאָה מִנְיָנִים. מֵאָה שְׁעָרִים, מְלַמֵּד שֶׁהֶאֱמִידוּ אוֹתָהּ וְעָשָׂת מֵאָה כַּמָּה שֶׁהֶאֱמִידוּהָ, וַהֲלוֹא אֵין הַבְּרָכָה שׁוֹרָה עַל דָּבָר שֶׁהוּא בְּמִשְׁקָל וּבְמִדָּה וּבְמִנְיָן, מִפְּנֵי מָה מָדַד אוֹתָהּ, מִפְּנֵי הַמַּעַשְׂרוֹת.

27.מדרש אגדה (בובר) בראשית כ"ו:י"ב

ויזרע יצחק בארץ ההיא – שעשה צדקה גדולה עם עניי אותו מקום, שנאמר זרעו לכם לצדקה ^{(הושע י':י"ב)}.

28.רמב"ם הלכות מלכים פרק ט הלכה א

עַל שִׁשָּׁה דְּבָרִים נִצְטַוָּה אָדָם הָרִאשׁוֹן: עַל ע"ז, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל הַדִּינִים, אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן הֵן קַבָּלָה בְּיָדֵינוּ מִמֹּשֶׁה רַבֵּינוּ, וְהַדַּעַת נוֹטָה לָהֶן, מִכְּלַל דִבְרֵי תוֹרָה יֵרָאֶה שֶׁעַל אֵלּוּ נִצְטַוָּה, הוֹסִיף לְנֹחַ אֵבֶר מִן הַחַי שֶׁנֶּאֱמַר אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ לֹא תֹאכֵלוּ, נִמְצְאוּ שֶׁבַע מִצְוֹת, וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם עַד אַבְרָהָם, בָּא אַבְרָהָם וְנִצְטַוָּה יֶתֶר עַל אֵלּוּ בַּמִּילָה, וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית, וְיִצְחָק הִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר וְהוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת לִפְנוֹת הַיּוֹם, וְיַעֲקֹב הוֹסִיף גִּיד הַנָּשֶׁה וְהִתְפַּלֵּל עַרְבִית, וּבְמִצְרַיִם נִצְטַוָּה עַמְרָם בְּמִצְוֹת יְתֵרוֹת, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה רַבֵּנוּ וְנִשְׁלְמָה תּוֹרָה עַל יָדוֹ. +/הַשָּׂגַת הָרָאָבָ"ד/ וְכֵן הָיָה הַדָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם וְכוּ' וְהוֹסִיף תְּפִלָּה לִפְנוֹת הַיּוֹם. א"א כֵּן הָיָה רָאוּי לוֹמַר וְהוּא הִתְפַּלֵּל שַׁחֲרִית וְהִפְרִישׁ מַעֲשֵׂר (וְיִצְחָק הוֹסִיף תְּפִלָּה אַחֶרֶת) עכ"ל.+

29.רדב"ז הלכות מלכים פרק ט הלכה א

וכן היה הדבר בכל העולם וכו'. כוונת הראב"ד ז"ל בהשגתו שבאברהם הוא דכתיב שקיים מעשר דכתיב ויתן לו מעשר מכל. וצ"ל כי אברהם זכה בכל הדברים הרכוש ומשם נתן למלכי צדק המעשר, ורבינו לא רצה לפרש כן שהרי אין המעשרות נוהגות אלא בגידולי קרקע שלו לפיכך תפס בדברי האגדה שאמרו שיצחק הוא שהפריש המעשר שנאמר וימצא בשנה ההיא מאה שערים וכן דעת המתרגם ורש"י ז"ל והרמב"ן ז"ל בפירוש התורה שלו, ואף על פי שלא מצינו שנצטוה על המעשר בהדיא כיון שהיו נוהגין בו משמע דמצוה היא שכן מצינו ביעקב כתיב על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה ומקרא בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו:

30.תורה שלמה בראשית כ"ו:י"ב

[סד] מאה שערים, כשזרע יצחק אבינו ומצא מאה שערים מיד פתחו מלאכי השרת ברוך אתה ה' מברך השנים. (מדרש)

מאמר זה מובא בשבלי הלקט ענין תפלה סי׳ י״ח בלשון מצאתי אגדה, וכ״ה בתניא רבתי ענין תפלה סי׳ ה. ונדפס בפני עצמו בבית המדרש ח״ה נד. בשם אגדת תפלת שמונה עשרה.

31.אבן עזרא בראשית פרק כה פסוק לד (פרשת תולדות)

ויבז עשו גם זאת הבכורה, בעבור שראה שאין לאביו עשר. ורבים יתמהו כי עזב לו אברהם ממון רב, וכאילו לא ראו בימיהם עשיר גדול בנעוריו ובא לידי עוני בזקוניו. והעד שהיה יצחק אביו אוהב את עשו בעבור צורכו. ואילו היה הלחם רב בבית אביו, והוא נכבד בעיניו לא מכר בכורתו בעבור נזיד. ואם היה אביו אוכל בכל יום מטעמים, מה טעם אמר הביאה לי ציד. ולמה לא היה ליעקב בגדים חמודות? ולמה לא נתנה לו אמו כסף וזהב בדרך, שהוא אומר ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש, ולמה לא שלחה אליו הון והיא אוהבת אותו, כי הוצרך לשמור הצאן. והפסוק שאמר ויגדל האיש (ברא' כו, יג) קודם זקנתו. ועורי לב יחשבו כי העושר מעלה גדולה לצדיקים, והנה אליהו יוכיח. ועוד ישאלו, למה חסר השם ממון ליצחק. אולי יודיעונו, למה חסר מאור עיניו. ואל ידחונו בקנה של דרש כי יש לו סוד, ואין לנו לחפש, כי עמקו מחשבות השם, ואין כח בדעת האדם להבינם. וכן אחרים אמרו, הנה צאן יש לו, כי רבקה אמרה לו לך נא אל הצאן (ברא' כז, ט), ויתכן שנשאר לו מקנה מעט, גם נכון הוא להיות פי' לך נא אל הצאן, אל מקום הצאן שהן נמכרות:

32.רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית פרק כה פסוק כז (פרשת תולדות)

ויגדלו הנערים וג'. עשו נטה מדרך ה' לבקשת העושר והשלטון והנצחון כמו המלכים וכיוצא בהם די לך מה שאמרה התורה בנמרוד הוא היה גבר ציד: ויעקב איש תם וג'. שומר למה שנצטוה בו זקנו התהלך לפני והיה תמים:

ישב אהלים. כמו שאמר המתרגם משמש בית אולפנא מוסיף והולך בדרך הטוב הולך בדרך אברהם ויצחק בבקשת התבודדות וכבר ביארנו זה בספר "אלכפאיה": ^{המספיק לעובדי השם}

33.בראשית פרק ג (פרשת בראשית)

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן:...(יד) וַיֹּאמֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֥ים׀ אֶֽל־הַנָּחָשׁ֘ כִּ֣י עָשִׂ֣יתָ זֹּאת֒ אָר֤וּר אַתָּה֙ מִכָּל־הַבְּהֵמָ֔ה וּמִכֹּ֖ל חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֑ה עַל־גְּחֹנְךָ֣ תֵלֵ֔ךְ וְעָפָ֥ר תֹּאכַ֖ל כָּל־יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (טו) וְאֵיבָ֣ה׀ אָשִׁ֗ית בֵּֽינְךָ֙ וּבֵ֣ין הָֽאִשָּׁ֔ה וּבֵ֥ין זַרְעֲךָ֖ וּבֵ֣ין זַרְעָ֑הּ ה֚וּא יְשׁוּפְךָ֣ רֹ֔אשׁ וְאַתָּ֖ה תְּשׁוּפֶ֥נּוּ עָקֵֽב: ס (טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (יח) וְק֥וֹץ וְדַרְדַּ֖ר תַּצְמִ֣יחַֽ לָ֑ךְ וְאָכַלְתָּ֖ אֶת־עֵ֥שֶׂב הַשָּׂדֶֽה: (יט) בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב:

34.רש"ר הירש בראשית  (פרשת תולדות) פרק כז פסוק א  1808-1888

אנחנו הולכים בעקבות רבותינו, ואין אנחנו רואים כחובתנו להיות סניגורים לאבותינו הגדולים, כדרך שגם דבר ה' אינו נמנע מלגלות בהם חולשות ושגיאות. אם רבקה ציותה על יעקב להטעות את אביו, הרי הכתוב אומר ללא כחל ושרק: "בא אחיך במרמה" (להלן פסוק לה). ר' חנינא אומר (בראשית רבה סז, ד) ביחס למאורעות הפרק הזה: כל מי שהוא אומר שהקב"ה וותרן הוא, יתוותרון בני מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה, זעקה אחת הזעיק יעקב לעשו, דכתיב כשמע עשו את דברי אביו ויזעק זעקה, והיכן נפרע לו בשושן הבירה שנא' ויזעק זעקה גדולה ומרה עד מאד (אסתר ד, א, בדומה לבראשית כז, לד). וכן הוא אומר במדרש תנחומא (עי' מהד' בובר, פ' תולדות סי' כד): ג' דמעות הוריד עשו, אחת מימינו ואחת משמאלו ואחת נסתלקה בתוך עינו והיא האכילתם לחם דמעה ותשקמו בדמעות שליש. - אך אם עיון מיושב ושקט יביאנו לכלל מסקנה, בה תפוג הרבה ממרירותו של מאורע זה, הרי לא נכבוש אותה בלבנו, רק בשל החשש שניראה כסניגורים ומלמדי זכות. עוד יוותר הרבה המחוסר הצדקה, בפרט כאשר הוא נמדד באמת מדתה של אומה, הנקראת בשם הכבוד "ישורון", והמצווה להשיג את כל מטרותיה רק בדרך "ישרה", שחובתה להתרחק מכל עקמומיות למען כל מטרה. אם נבקש להבין את מעשיהם של שלשת הפועלים העיקריים במאורע זה, הרי התנהגותו של יעקב ברורה ושקופה בתכלית. מתחילתה גוזרת עליו האם, לשמוע בקולה ללא הרהור ^{(פסוק ח)}. אין היא מניחה, שיפעל למען תועלתו האישית, היא יודעת שכל אופיו כאיש תם יתמרד בדבר, והרי היא מפסיקה כל התנגדות על - ידי מצות האם והחובה לשמוע בקולה. את העוול וכל תוצאותיו היא מקבלת על עצמה; הוא אין לו אלא לציית. כל מה שעשה יעקב, לא עשה אלא מתוך שביקש לשמוע בקול אמו, ואין לתת דופי בהתנהגותו, פרט לזה, שגם מצות כיבוד אב ואם כפופה לחוקי המוסר; ואלה אוסרים על האדם לגנוב את דעת הבריות, גם במקום שנצטווה על כך מפי אביו או אמו. ואולם, מה היתה כוונתה של רבקה? הגרוע שבשונאי ישראל ומשמיצי תורתו יהיה אנוס לבקש במעשיה תבונה, או - אם נפשך לומר - פקחות; ואכן ככל שהלה יבקש להציג את רבקה כערמומית בכל הליכותיה, כן לא יוכל ליחס לה חוסר דעת גמור וסכלות ילדותית. ועם כל זה, אם רק ביקשה להעביר את ברכת האב במרמה למען תחול על ראש יעקב, בנה האהוב, לאיזו הצלחה יכלה לצפות ממעשיה! תהיה כאשר תהיה התועלת שהיא ייחסה לברכת האב, לעולם היתה ההצלחה גוררת אחריה את היפוכו של מה שציפתה לו. אם ברכת האב הורידה ברכת שמים על ראש המבורך, היאך יכלה להאמין, כי תוכל להטעות את ה' הצופה ומביט - גם אם תצליח ביחס לאב העוור - על - ידי אותו משחק התחפשות עלוב; היאך יכלה להעלות על דעתה, כי ברכת אברהם התלויה בעשיית צדקה ומשפט, תוצא מידי ה' בדרך ערמה וכזב. אך אם ברכת האב היתה כרוכה ביתרון מוחשי, כגון עדיפות בירושה לעתיד, כלום לא היתה חלוקת נכסים, המבוססת על מרמה, מקח טעות ביסודה, בטלה ומבוטלת בתוצאותיה! הן סוף התרמית להתגלות. גם אם יעלה בידה לבצע את משחק ההתחפשות, הנה עם שוב עשו הכל יתגלה ויתודע, - דבר זה היה נהיר גם לרבקה! ועם זה, מה גס היה המשחק כולו, עורות עזים על צואר וידים, מי היה הולך שולל אחרי זה, פרט לתמים שוקט ובוטח! - מה ביקשה להשיג באותו משחק? - פרט לעצם המשחק גופו! רק כך, אם סוף התגלות האמת היה במחשבתה תחלה, רק כך נעשה הכל מבואר והגיוני, רק כך נוכל להבין את עמדתה של רבקה; ואם גם לא נוכל להצדיק אותה בכל, הרי יהיה בידינו ללמד עליה זכות. כהקדמה למאורעות אלה קראנו על המכה הכפולה, שעשו נתן לייעודו הגדול של אברהם, כאשר נשא שתי נשים מבנות חת. דבר זה צריך היה לפקוח את עיני יצחק, ולהראות לו את בנו הבכור כפסול גמור לתפקידו. אף - על - פי - כן אנחנו רואים, שיצחק קרא לבנו הבכור, על מנת לברך אותו, על מנת למנות אותו למנהיגו ומדריכו של בית אברהם לעתיד. מה רב היה כוחו של האיש אשר "ציד בפיו", היאך הצליח לשים מסוה על פניו, עד שעלה בידיו להטעות את אביו ולגנוב את לבו - למרות אורח חייו שעמד בסתירה גמורה לדרכו של אברהם! ממלת "נא" - הנה נא זקנתי - למדנו, שעוד מזמן היה בדעת יצחק להעניק את הברכה לבנו, אך נמצאו עוררין בדבר. כנראה רבקה היא שביקשה את הדחיה, באמתלה שעוד חזון למועד, הן טרם הזקין, וכדו'. קווה קיותה שיעלה בידה לאכזב את יצחק בינתיים, אך לא הצליחה. מה ביקשה עתה? מה יכלה לבקש? רק זאת, להפגין לפניו, באיזו מידה יכולים הבריות לגנוב את דעתו! הנה יעקב שהיה איש תם, העמיד לפניו פני גיבור ציד, - הנקל לעשו שיעמיד לפניו פני איש תם! ביקשה רבקה לאכזב את יצחק על - ידי הכזב, והנה חפצה הצליח בידה. משעמד על התרמית, אחזתו חרדה גדולה, - "נפתח לו גיהנם" ^{(תנחומא תולדות יא)}, ראה היאך כל ימיו גנבו את דעתו והטעוהו. מיד נפקחו עיניו, מיהר להתאושש והוסיף מדעת ומרצון גמור: גם ברוך יהיה! נראה שגם ר' יהושע בן לוי הבין כך את המאורעות האלה, והרי הוא אומר: לא ממה שהיתה רבקה אוהבת את יעקב יתיר מעשו עשתה את הדבר הזה, אלא אמרה לא ייעול ויטעי לההוא סבא ^{(בראשית רבה סה, ג)}. גם רצונו של יצחק יתבהר יותר, כאשר נעיין בטיב הברכה שהוא ביקש לתת לעשו. עשו עצמו לא ציפה כלל, שיצחק יחלק לו את הברכה כולה, אף הוא שואל מיד: הלא אצלת לי ברכה - אילו ברכת אותי, הלא היית משאיר ברכה ליעקב; ברכה זו - תן לי! אף יצחק מודה לו על כך, אך כאשר הוא מגלה לו את תוכן הברכה שניתנה ליעקב, הרי הוא מראה לו, שרק ברכה זו היתה ראויה לעשו, ואילו הברכה היעודה ליעקב, לא היתה ראויה לעשו כל עיקר. שני בניו של יצחק ייצגו שני יסודות בביתו; עשו - את הכוח החומרי, יעקב - את הכוח הרוחני. יודע היה יצחק, כי האומה זקוקה לשני הכיוונים. אף הוא כנראה ידע את הנבואה, כי הרב בכוחו החומרי יעבוד לצעיר ולחלש ממנו: "ורב יעבד צעיר". אך כסבור היה יצחק, שעשו ויעקב יקיימו את תעודת אברהם בכוחות משותפים, בלב אחים ומתוך השלמה הדדית; לפיכך הועיד לעשו ברכה בעלת תוכן חומרי, וברכה רוחנית היתה שמורה עמו ליעקב. ברכה זו, שנועדה ליעקב, היתה חסרת כל ערך לעשו, שכן מטבעו לא היתה לו כל הבנה לצד הרוחני של בית אברהם. אולם, מבית לבן ידעה רבקה את הקללה שבפיצול זה, ידעה מנסיונה, שהחומר יהיה לברכה וישועה רק בבית שרוח אברהם מפעמת בו, רק בידו של זה שרוחו של אברהם מדריכה אותו. היא היטיבה לראות: החומר שאין עמו רוח, היה בעיניה קללה, את הברכה ראתה רק בלתי מחולקת, יורדת על ראשו של אחד. שיקולים אלה יסבירו לנו את מעשי שניהם, לפי זה ברור הדבר גם כאן. יצחק רצה לברך את עשו ברוח ייעודו שלעתיד. כדרך שהוא קיווה, שנטיותיו עתידות להיות לברכה למטרות נעלות, כן ביקש לראותו בשעת הברכה. יש להעלות את מלאכת הציד האכזרית, ולעשותה כלי שרת למטרה אנושית נעלה. ואכן נראה, שלא היה עשו רגיל אצל הציד, כדי להביא תבשיל מבריא לאביו הזקן והחלוש. נפשו חשקה בציד, בדם המהביל, בהתגברות על כוח החיה. אך לא היה זה ממידותיו של עשו לצוד ציד עבור חולה שנחלש, למען יסעד בו הלה את לבו. "שא נא כליך, וצודה לי ציד, ועשה לי מטעמים" - אתה עצמך, השתמש הפעם בכלי אומנותך, כדי לעשות חסד עם אדם, כדי לסעוד את לבבו של זקן; תחוש גם אתה בסיפוק הבא לו לאדם, בשעה שהוא מהנה את זולתו. משום כך, בברכה שהוא נותן למי שנדמה לו כעשו, הוא מכוון אותו ממלאכת הציד אל "השדה אשר ברכו ה'", אל החקלאות, אל שמירת העושר של חיי האומה היהודית. סעד הלב והברכה הבאה בעקבותיו רמוזים במליצה: "בעבור תברכך נפשי". משום כך בפסוק ה: הפעם הלך עשו לצוד ציד במטרה להביא הביתה.