פרשת חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה התשפ״ה

 פרשת חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה התשפ״ה

הרב ארי דוד קאהן                                                                                              ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר פרק כ (פרשת חקת)

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖םוְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜האֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס              (יד) וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ: (טו) וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ: (טז)וַנִּצְעַ֤ק אֶל־ה֙' וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ: (יז) נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ: (יט) וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה: (כ) וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (כא) וַיְמָאֵ֣ן׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו: פ (כב) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: (כג) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: (כד) יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה: (כה) קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: (כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: (כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה֑' וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר: (כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס

2.    בראשית פרק כט פסוק א - יג (פרשת ויצא)

(א) וַיִּשָּׂ֥א יַעֲקֹ֖ב רַגְלָ֑יו וַיֵּ֖לֶךְ אַ֥רְצָה בְנֵי־קֶֽדֶם: (ב) וַיַּ֞רְא וְהִנֵּ֧ה בְאֵ֣ר בַּשָּׂדֶ֗ה וְהִנֵּה־שָׁ֞ם שְׁלֹשָׁ֤ה עֶדְרֵי־צֹאן֙ רֹבְצִ֣ים עָלֶ֔יהָ כִּ֚י מִן־הַבְּאֵ֣ר הַהִ֔וא יַשְׁק֖וּ הָעֲדָרִ֑ים וְהָאֶ֥בֶן גְּדֹלָ֖ה עַל־פִּ֥י הַבְּאֵֽר: (ג) וְנֶאֶסְפוּ־שָׁ֣מָּה כָל־הָעֲדָרִ֗ים וְגָלֲל֤וּ אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וְהִשְׁק֖וּ אֶת־הַצֹּ֑אןוְהֵשִׁ֧יבוּ אֶת־הָאֶ֛בֶן עַל־פִּ֥י הַבְּאֵ֖ר לִמְקֹמָֽהּ: (ד) וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ יַעֲקֹ֔ב אַחַ֖י מֵאַ֣יִן אַתֶּ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵחָרָ֖ן אֲנָֽחְנוּ: (ה) וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם הַיְדַעְתֶּ֖ם אֶת־לָבָ֣ן בֶּן־נָח֑וֹר וַיֹּאמְר֖וּ יָדָֽעְנוּ: (ו) וַיֹּ֥אמֶר לָהֶ֖ם הֲשָׁל֣וֹם ל֑וֹ וַיֹּאמְר֣וּ שָׁל֔וֹם וְהִנֵּה֙ רָחֵ֣ל בִּתּ֔וֹ בָּאָ֖ה עִם־הַצֹּֽאן: (ז) וַיֹּ֗אמֶר הֵ֥ן עוֹד֙ הַיּ֣וֹם גָּד֔וֹל לֹא־עֵ֖ת הֵאָסֵ֣ף הַמִּקְנֶ֑ה הַשְׁק֥וּ הַצֹּ֖אן וּלְכ֥וּ רְעֽוּ: (ח) וַיֹּאמְרוּ֘ לֹ֣א נוּכַל֒ עַ֣ד אֲשֶׁ֤ר יֵאָֽסְפוּ֙ כָּל־הָ֣עֲדָרִ֔ים וְגָֽלֲלוּ֙ אֶת־הָאֶ֔בֶן מֵעַ֖ל פִּ֣י הַבְּאֵ֑ר וְהִשְׁקִ֖ינוּ הַצֹּֽאן: (ט) עוֹדֶ֖נּוּ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֑ם וְרָחֵ֣ל׀ בָּ֗אָה עִם־הַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לְאָבִ֔יהָ כִּ֥י רֹעָ֖ה הִֽוא: (י) וַיְהִ֡י כַּאֲשֶׁר֩ רָאָ֨ה יַעֲקֹ֜ב אֶת־רָחֵ֗ל בַּת־לָבָן֙ אֲחִ֣י אִמּ֔וֹ וְאֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֣י אִמּ֑וֹ וַיִּגַּ֣שׁ יַעֲקֹ֗ב וַיָּ֤גֶל אֶת־הָאֶ֙בֶן֙ מֵעַל֙ פִּ֣י הַבְּאֵ֔ר וַיַּ֕שְׁקְ אֶת־צֹ֥אן לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמּֽוֹ: (יא) וַיִּשַּׁ֥ק יַעֲקֹ֖ב לְרָחֵ֑ל וַיִּשָּׂ֥א אֶת־קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (יב) וַיַּגֵּ֨ד יַעֲקֹ֜ב לְרָחֵ֗ל כִּ֣י אֲחִ֤י אָבִ֙יהָ֙ ה֔וּא וְכִ֥י בֶן־רִבְקָ֖ה ה֑וּא וַתָּ֖רָץ וַתַּגֵּ֥ד לְאָבִֽיהָ: (יג) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ לָבָ֜ן אֶת־שֵׁ֣מַע׀ יַעֲקֹ֣ב בֶּן־אֲחֹת֗וֹ וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתוֹ֙ וַיְחַבֶּק־לוֹ֙ וַיְנַשֶּׁק־ל֔וֹ וַיְבִיאֵ֖הוּ אֶל־בֵּית֑וֹ וַיְסַפֵּ֣ר לְלָבָ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה:

3.    בראשית פרק ל פסוק לז - לט (פרשת ויצא)

(לז) וַיִּֽקַּֽח־ל֣וֹ יַעֲקֹ֗ב מַקַּ֥ל לִבְנֶ֛ה לַ֖ח וְל֣וּז וְעַרְמ֑וֹן וַיְפַצֵּ֤ל בָּהֵן֙ פְּצָל֣וֹת לְבָנ֔וֹת מַחְשֹׂף֙ הַלָּבָ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמַּקְלֽוֹת: (לח) וַיַּצֵּ֗ג אֶת־הַמַּקְלוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר פִּצֵּ֔ל בָּרֳהָטִ֖ים בְּשִֽׁקֲת֣וֹת הַמָּ֑יִם אֲשֶׁר֩ תָּבֹ֨אןָ הַצֹּ֤אן לִשְׁתּוֹת֙ לְנֹ֣כַח הַצֹּ֔אן וַיֵּחַ֖מְנָה בְּבֹאָ֥ן לִשְׁתּֽוֹת: (לט) וַיֶּחֱמ֥וּ הַצֹּ֖אן אֶל־הַמַּקְל֑וֹת וַתֵּלַ֣דְןָ הַצֹּ֔אן עֲקֻדִּ֥ים נְקֻדִּ֖ים וּטְלֻאִֽים:

4.    תרגום אונקלוס בראשית פרק ל פסוק לז - לט (פרשת ויצא)

)לז) וּנְסֵיב לֵיהּ יַעֲקֹב חֻטְרִין דִּלְבַן רַטִּיבִין וּדְלוּז וְדִדְלוּב וְקַלֵּיף בְּהוֹן קִלְפִין חִיוָרִין קִלּוּף חִיוָר דְּעַל חֻטְרַיָּא. )לח) וְדַעֵיץ יָת חֻטְרַיָּאדְּקַלֵּיף בְּרָטַיָּא אֲתַר בֵּית שִׁקְיָא דְּמַיָּא אֲתַר דְּאָתְיָן עָנָא לְמִשְׁתֵּי לְקִבְלְהוֹן דְּעָנָא וּמִתְיַחֲמָן בְּמֵיתֵיהוֹן לְמִשְׁתֵּי. (לט) וְאִתְיַחֲמָא עָנָא בְּחֻטְרַיָּא וִילִידָן עָנָא רְגוֹלִין נְמוֹרִין וּרְקוֹעִין.

5.    בכור שור במדבר פרק כ (פרשת חקת)

(ח) קח את המטה. להכות בסלע, לפי הנראה לי זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה "והכית בצור ויצאו", אלא שלשם מספר איך פירנס הקדוש ברוך הוא את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו. ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב "ויקרא שם המקום מסה ומריבה", ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הקדוש ברוך הוא על משה ואהרן "אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה", אלמא דמעשה אחד הוא⁶. ואף בכאן כתב "הם מי מריבת קדש מדבר צין", והתם נמי כתב "ויסעו... ממדבר סין". ומה שלא פי' כאן פי' שם שאמר לו הקדוש ברוך הוא להכות בצור. וכן דרך פרשיות הרבה שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר כגון פרשת מרגלים דכתיב במשנה תורה שאמרו ישראל "נשלחה אנשים", ובשלח לך לא פירש וכן הרבה. ודברתם אל הסלע אל פני הסלע תדברו אל [בני] ישראל לעיניהם דבר שיהא נראה ונגלה לעיניהם, שתאמרו שאני נותן להם מים כמו שאמור במן "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים". וכמו שאמור בשליו "התקדשו למחר ואכלתם בשר", כמו כן תאמרו שאני נותן להם מים שבזאת יתקדש שמי וידעו כי מאתי יבאו להם מים. כשבאו לפני הסלע אמר להם משה

(י) שמעו נא המורים. כמו "בית מרי המה", לפי שלא היו שואלים כהוגן כי היה להם להתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שיתן להם מים ולומר למשה התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהינו ולא נמות. והם היו שואלים על דרך מריבה ותלונות לאמר כי הבאתם אותנו אל המדבר הזה, והיו כפויים טובה שהקב"ה הוציאם מעבודת פרך והם מחזיקים הדבר לרעה ולכך קוראם משה "המורים". המן הסלע הזה נוציא לכם מים כלומר למה תריבו אלינו, וכי היינו יכולים להוציא לכם מן הסלע הזה מים, אל הקדוש ברוך הוא היה לכם להתפלל שהוא כל יכול. אי נמי הכי קאמר ההייתם סבורים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים, והכה ב' פעמים ויצאו מים ואמרו ישראל מקרה הוא שאף הוא לא היה סבור שיצאו משם מים, דאמר "המן הסלע הזה נוציא לכם מים", משמע שאינו סבור שיצאו, אבל מקרה הוא, דהרבה סלעים שנובעים מים מהם ולכך הקפיד הקדוש ברוך הוא. והיה לו לפרש דבריו עד שידעו אל נכון שהקב"ה נתן להם מים, וזהו שאמר

(יב) יען לא האמנתם בי להקדישני. שאמרתי "ודברתם אל הסלע לעיניהם", שממני באו להם המים ולא דקדקתם בלשונכם ולכך לא באו המים בהכאה ראשונה אולי יתן לב לפרש יפה.

6.    שמות פרק יז פסוק א - ח (פרשת בשלח)

(א) וַ֠יִּסְעוּ כָּל־עֲדַ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֧ל מִמִּדְבַּר־סִ֛ין לְמַסְעֵיהֶ֖ם עַל־פִּ֣י ה֑' וַֽיַּחֲנוּ֙ בִּרְפִידִ֔ים וְאֵ֥ין מַ֖יִם לִשְׁתֹּ֥ת הָעָֽם: (ב) וַיָּ֤רֶב הָעָם֙ עִם־מֹשֶׁ֔הוַיֹּ֣אמְר֔וּ תְּנוּ־לָ֥נוּ מַ֖יִם וְנִשְׁתֶּ֑ה וַיֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ מֹשֶׁ֔ה מַה־תְּרִיבוּן֙ עִמָּדִ֔י מַה־תְּנַסּ֖וּן אֶת־הֽ': (ג) וַיִּצְמָ֨א שָׁ֤ם הָעָם֙ לַמַּ֔יִם וַיָּ֥לֶן הָעָ֖ם עַל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר לָ֤מָּה זֶּה֙ הֶעֱלִיתָ֣נוּ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָמִ֥ית אֹתִ֛י וְאֶת־בָּנַ֥י וְאֶת־מִקְנַ֖י בַּצָּמָֽא: (ד) וַיִּצְעַ֤ק מֹשֶׁה֙ אֶל־ה֣' לֵאמֹ֔ר מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָעָ֣ם הַזֶּ֑ה ע֥וֹד מְעַ֖ט וּסְקָלֻֽנִי: (ה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲבֹר֙ לִפְנֵ֣י הָעָ֔ם וְקַ֥ח אִתְּךָ֖ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּמַטְּךָ֗ אֲשֶׁ֨ר הִכִּ֤יתָ בּוֹ֙ אֶת־הַיְאֹ֔ר קַ֥ח בְּיָדְךָ֖ וְהָלָֽכְתָּ: (ו) הִנְנִ֣י עֹמֵד֩ לְפָנֶ֨יךָ שָּׁ֥ם׀ עַֽל־הַצּוּר֘ בְּחֹרֵב֒ וְהִכִּ֣יתָ בַצּ֗וּר וְיָצְא֥וּ מִמֶּ֛נּוּ מַ֖יִם וְשָׁתָ֣ה הָעָ֑ם וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ מֹשֶׁ֔ה לְעֵינֵ֖י זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ז) וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הַמָּק֔וֹם מַסָּ֖ה וּמְרִיבָ֑ה עַל־רִ֣יב׀ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְעַ֨ל נַסֹּתָ֤ם אֶת־ה֙' לֵאמֹ֔ר הֲיֵ֧שׁ ה֛' בְּקִרְבֵּ֖נוּ אִם־אָֽיִן: פ (ח) וַיָּבֹ֖א עֲמָלֵ֑קוַיִּלָּ֥חֶם עִם־יִשְׂרָאֵ֖ל בִּרְפִידִֽם:

7.    שמות פרק יד (פרשת בשלח)

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) דַּבֵּר֘ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם: (ג) וְאָמַ֤ר פַּרְעֹה֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל נְבֻכִ֥ים הֵ֖ם בָּאָ֑רֶץ סָגַ֥ר עֲלֵיהֶ֖ם הַמִּדְבָּֽר: (ד) וְחִזַּקְתִּ֣י אֶת־לֵב־פַּרְעֹה֘ וְרָדַ֣ף אַחֲרֵיהֶם֒ וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּֽי־אֲנִ֣י ה֑' וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵֽן: (ה) וַיֻּגַּד֙ לְמֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם כִּ֥י בָרַ֖ח הָעָ֑ם וַ֠יֵּהָפֵךְ לְבַ֨ב פַּרְעֹ֤ה וַעֲבָדָיו֙ אֶל־הָעָ֔ם וַיֹּֽאמְרוּ֙ מַה־זֹּ֣את עָשִׂ֔ינוּ כִּֽי־שִׁלַּ֥חְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָבְדֵֽנוּ: (ו) וַיֶּאְסֹ֖ר אֶת־רִכְבּ֑וֹ וְאֶת־עַמּ֖וֹ לָקַ֥ח עִמּֽוֹ: (ז) וַיִּקַּ֗ח שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת רֶ֙כֶב֙ בָּח֔וּר וְכֹ֖ל רֶ֣כֶב מִצְרָ֑יִם וְשָׁלִשִׁ֖ם עַל־כֻּלּֽוֹ: (ח) וַיְחַזֵּ֣ק ה֗' אֶת־לֵ֤ב פַּרְעֹה֙ מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֔יִם וַיִּרְדֹּ֕ף אַחֲרֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה: (ט) וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל־הַיָּ֔ם כָּל־סוּס֙ רֶ֣כֶב פַּרְעֹ֔ה וּפָרָשָׁ֖יו וְחֵיל֑וֹ עַל־פִּי֙ הַֽחִירֹ֔ת לִפְנֵ֖י בַּ֥עַל צְפֹֽן: (י) וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת־עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל־הֽ': (יא) וַיֹּאמְרוּ֘ אֶל־מֹשֶׁה֒ הַֽמִבְּלִ֤י אֵין־קְבָרִים֙ בְּמִצְרַ֔יִם לְקַחְתָּ֖נוּ לָמ֣וּת בַּמִּדְבָּ֑ר מַה־זֹּאת֙ עָשִׂ֣יתָ לָּ֔נוּ לְהוֹצִיאָ֖נוּ מִמִּצְרָֽיִם: (יב) הֲלֹא־זֶ֣ה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁר֩ דִּבַּ֨רְנוּ אֵלֶ֤יךָ בְמִצְרַ֙יִם֙ לֵאמֹ֔ר חֲדַ֥ל מִמֶּ֖נּוּ וְנַֽעַבְדָ֣ה אֶת־מִצְרָ֑יִם כִּ֣י ט֥וֹב לָ֙נוּ֙ עֲבֹ֣ד אֶת־מִצְרַ֔יִם מִמֻּתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּֽר: (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֣ה אֶל־הָעָם֘ אַל־תִּירָאוּ֒ הִֽתְיַצְּב֗וּ וּרְאוּ֙ אֶת־יְשׁוּעַ֣ת ה֔' אֲשֶׁר־יַעֲשֶׂ֥ה לָכֶ֖ם הַיּ֑וֹם כִּ֗י אֲשֶׁ֨ר רְאִיתֶ֤ם אֶת־מִצְרַ֙יִם֙ הַיּ֔וֹם לֹ֥א תֹסִ֛פוּ לִרְאֹתָ֥ם ע֖וֹד עַד־עוֹלָֽם: (יד) ה֖' יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם וְאַתֶּ֖ם תַּחֲרִשֽׁוּן: פ (טו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה מַה־תִּצְעַ֖ק אֵלָ֑י דַּבֵּ֥ר אֶל־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל וְיִסָּֽעוּ: (טז) וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת־מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת־יָדְךָ֛ עַל־הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה: (יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִ֤י מְחַזֵּק֙ אֶת־לֵ֣ב מִצְרַ֔יִם וְיָבֹ֖אוּ אַחֲרֵיהֶ֑ם וְאִכָּבְדָ֤ה בְּפַרְעֹה֙ וּבְכָל־חֵיל֔וֹ בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו: (יח) וְיָדְע֥וּ מִצְרַ֖יִם כִּי־אֲנִ֣י ה֑' בְּהִכָּבְדִ֣י בְּפַרְעֹ֔ה בְּרִכְבּ֖וֹ וּבְפָרָשָֽׁיו: (יט) וַיִּסַּ֞ע מַלְאַ֣ךְ הָאֱלֹהִ֗ים הַהֹלֵךְ֙ לִפְנֵי֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֵּ֖לֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶ֑ם וַיִּסַּ֞ע עַמּ֤וּד הֶֽעָנָן֙ מִפְּנֵיהֶ֔ם וַֽיַּעֲמֹ֖ד מֵאַחֲרֵיהֶֽם: (כ) וַיָּבֹ֞א בֵּ֣ין׀ מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֗יִם וּבֵין֙ מַחֲנֵ֣ה יִשְׂרָאֵ֔ל וַיְהִ֤י הֶֽעָנָן֙ וְהַחֹ֔שֶׁךְ וַיָּ֖אֶר אֶת־הַלָּ֑יְלָה וְלֹא־קָרַ֥ב זֶ֛ה אֶל־זֶ֖ה כָּל־הַלָּֽיְלָה: (כא) וַיֵּ֨ט מֹשֶׁ֣ה אֶת־יָדוֹ֘ עַל־הַיָּם֒ וַיּ֣וֹלֶךְ ה֣'׀ אֶת־הַ֠יָּם בְּר֨וּחַ קָדִ֤ים עַזָּה֙ כָּל־הַלַּ֔יְלָה וַיָּ֥שֶׂם אֶת־הַיָּ֖ם לֶחָרָבָ֑ה וַיִּבָּקְע֖וּ הַמָּֽיִם: (כב) וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָׁ֑ה וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חוֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (כג) וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל־תּ֖וֹךְ הַיָּֽם: (כד) וַֽיְהִי֙ בְּאַשְׁמֹ֣רֶת הַבֹּ֔קֶר וַיַּשְׁקֵ֤ף ה֙' אֶל־מַחֲנֵ֣ה מִצְרַ֔יִם בְּעַמּ֥וּד אֵ֖שׁ וְעָנָ֑ן וַיָּ֕הָם אֵ֖ת מַחֲנֵ֥ה מִצְרָֽיִם: (כה) וַיָּ֗סַר אֵ֚ת אֹפַ֣ן מַרְכְּבֹתָ֔יו וַֽיְנַהֲגֵ֖הוּ בִּכְבֵדֻ֑ת וַיֹּ֣אמֶר מִצְרַ֗יִם אָנ֙וּסָה֙ מִפְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֣י ה֔' נִלְחָ֥ם לָהֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם: פ (כו) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה נְטֵ֥ה אֶת־יָדְךָ֖ עַל־הַיָּ֑ם וְיָשֻׁ֤בוּ הַמַּ֙יִם֙ עַל־מִצְרַ֔יִם עַל־רִכְבּ֖וֹ וְעַל־פָּרָשָֽׁיו: (כז) וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת־יָד֜וֹ עַל־הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה֛' אֶת־מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: (כח) וַיָּשֻׁ֣בוּ הַמַּ֗יִם וַיְכַסּ֤וּ אֶת־הָרֶ֙כֶב֙ וְאֶת־הַפָּ֣רָשִׁ֔ים לְכֹל֙ חֵ֣יל פַּרְעֹ֔ה הַבָּאִ֥ים אַחֲרֵיהֶ֖ם בַּיָּ֑ם לֹֽא־נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד־אֶחָֽד: (כט) וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם: (ל) וַיּ֨וֹשַׁע ה֜' בַּיּ֥וֹם הַה֛וּא אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל מִיַּ֣ד מִצְרָ֑יִם וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל־שְׂפַ֥ת הַיָּֽם: (לא) וַיַּ֨רְא יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַיָּ֣ד הַגְּדֹלָ֗ה אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה ה֙' בְּמִצְרַ֔יִם וַיִּֽירְא֥וּ הָעָ֖ם אֶת־ה֑' וַֽיַּאֲמִ֙ינוּ֙ בַּֽה֔' וּבְמֹשֶׁ֖ה עַבְדּֽוֹ: פ

8.    שמות פרק טו (פרשת בשלח)

(א) אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה֔' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽה֙' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם: (ב) עָזִּ֤י וְזִמְרָת֙ יָ֔הּ וַֽיְהִי־לִ֖י לִֽישׁוּעָ֑ה זֶ֤ה אֵלִי֙ וְאַנְוֵ֔הוּ אֱלֹהֵ֥י אָבִ֖י וַאֲרֹמְמֶֽנְהוּ: (ג) ה֖' אִ֣ישׁ מִלְחָמָ֑ה ה֖' שְׁמֽוֹ: … (יז) תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ ה֑' מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ: (יח) ה֥'׀ יִמְלֹ֖ךְ לְעֹלָ֥ם וָעֶֽד: (יט) כִּ֣י בָא֩ ס֨וּס פַּרְעֹ֜ה בְּרִכְבּ֤וֹ וּבְפָרָשָׁיו֙ בַּיָּ֔ם וַיָּ֧שֶׁב ה֛' עֲלֵהֶ֖ם אֶת־מֵ֣י הַיָּ֑ם וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם: פ (כ) וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת: (כא) וַתַּ֥עַן לָהֶ֖ם מִרְיָ֑ם שִׁ֤ירוּ לַֽה֙' כִּֽי־גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה ס֥וּס וְרֹכְב֖וֹ רָמָ֥ה בַיָּֽם: ס              (כב) וַיַּסַּ֨ע מֹשֶׁ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ מִיַּם־ס֔וּף וַיֵּצְא֖וּ אֶל־מִדְבַּר־שׁ֑וּר וַיֵּלְכ֧וּ שְׁלֹֽשֶׁת־יָמִ֛ים בַּמִּדְבָּ֖ר וְלֹא־מָ֥צְאוּ מָֽיִם: (כג) וַיָּבֹ֣אוּ מָרָ֔תָה וְלֹ֣א יָֽכְל֗וּ לִשְׁתֹּ֥ת מַ֙יִם֙ מִמָּרָ֔ה כִּ֥י מָרִ֖ים הֵ֑ם עַל־כֵּ֛ן קָרָֽא־שְׁמָ֖הּ מָרָֽה: (כד) וַיִּלֹּ֧נוּ הָעָ֛ם עַל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹ֖ר מַה־נִּשְׁתֶּֽה: (כה) וַיִּצְעַ֣ק אֶל־ה֗' וַיּוֹרֵ֤הוּ ה֙' עֵ֔ץ וַיַּשְׁלֵךְ֙ אֶל־הַמַּ֔יִם וַֽיִּמְתְּק֖וּ הַמָּ֑יִם שָׁ֣ם שָׂ֥ם ל֛וֹ חֹ֥ק וּמִשְׁפָּ֖ט וְשָׁ֥ם נִסָּֽהוּ: (כו) וַיֹּאמֶר֩ אִם־שָׁמ֨וֹעַ תִּשְׁמַ֜ע לְק֣וֹל׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ וְהַיָּשָׁ֤ר בְּעֵינָיו֙ תַּעֲשֶׂ֔ה וְהַֽאֲזַנְתָּ֙ לְמִצְוֹתָ֔יו וְשָׁמַרְתָּ֖ כָּל־חֻקָּ֑יו כָּֽל־הַמַּֽחֲלָ֞ה אֲשֶׁר־שַׂ֤מְתִּי בְמִצְרַ֙יִם֙ לֹא־אָשִׂ֣ים עָלֶ֔יךָ כִּ֛י אֲנִ֥י ה֖' רֹפְאֶֽךָ: ס (כז) וַיָּבֹ֣אוּ אֵילִ֔מָה וְשָׁ֗ם שְׁתֵּ֥ים עֶשְׂרֵ֛ה עֵינֹ֥ת מַ֖יִם וְשִׁבְעִ֣ים תְּמָרִ֑ים וַיַּחֲנוּ־שָׁ֖ם עַל־הַמָּֽיִם:

9.    במדבר פרק כא פסוק ד - כ (פרשת חקת)

(ד) וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ: (ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל: (ו) וַיְשַׁלַּ֨ח ה֜' בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽה֙' וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־ה֔' וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם: (ח) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: (ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי: (י) וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּאֹבֹֽת: (יא) וַיִּסְע֖וּ מֵאֹבֹ֑ת וַֽיַּחֲנ֞וּ בְּעִיֵּ֣י הָֽעֲבָרִ֗ים בַּמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁר֙ עַל־פְּנֵ֣י מוֹאָ֔ב מִמִּזְרַ֖ח הַשָּֽׁמֶשׁ: (יב) מִשָּׁ֖ם נָסָ֑עוּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּנַ֥חַל זָֽרֶד: (יג) מִשָּׁם֘ נָסָעוּ֒ וַֽיַּחֲנ֗וּ מֵעֵ֤בֶר אַרְנוֹן֙ אֲשֶׁ֣ר בַּמִּדְבָּ֔ר הַיֹּצֵ֖א מִגְּבֻ֣ל הָֽאֱמֹרִ֑י כִּ֤י אַרְנוֹן֙ גְּב֣וּל מוֹאָ֔ב בֵּ֥ין מוֹאָ֖ב וּבֵ֥ין הָאֱמֹרִֽי: (יד) עַל־כֵּן֙ יֵֽאָמַ֔ר בְּסֵ֖פֶר מִלְחֲמֹ֣ת ה֑' אֶת־וָהֵ֣ב בְּסוּפָ֔ה וְאֶת־הַנְּחָלִ֖ים אַרְנֽוֹן: (טו) וְאֶ֙שֶׁד֙ הַנְּחָלִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָטָ֖ה לְשֶׁ֣בֶת עָ֑ר וְנִשְׁעַ֖ן לִגְב֥וּל מוֹאָֽב: (טז) וּמִשָּׁ֖ם בְּאֵ֑רָה הִ֣וא הַבְּאֵ֗ר אֲשֶׁ֨ר אָמַ֤ר ה֙' לְמֹשֶׁ֔ה אֱסֹף֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָהֶ֖ם מָֽיִם: ס (יז) אָ֚ז יָשִׁ֣יר יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־הַשִּׁירָ֖ה הַזֹּ֑את עֲלִ֥י בְאֵ֖ר עֱנוּ־לָֽהּ: (יח) בְּאֵ֞ר חֲפָר֣וּהָ שָׂרִ֗ים כָּר֙וּהָ֙ נְדִיבֵ֣י הָעָ֔ם בִּמְחֹקֵ֖ק בְּמִשְׁעֲנֹתָ֑ם וּמִמִּדְבָּ֖ר מַתָּנָֽה: (יט) וּמִמַּתָּנָ֖ה נַחֲלִיאֵ֑ל וּמִנַּחֲלִיאֵ֖ל בָּמֽוֹת: (כ) וּמִבָּמ֗וֹת הַגַּיְא֙ אֲשֶׁר֙ בִּשְׂדֵ֣ה מוֹאָ֔ב רֹ֖אשׁ הַפִּסְגָּ֑ה וְנִשְׁקָ֖פָה עַל־פְּנֵ֥י הַיְשִׁימֹֽן: 

10.רש"י במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)

המה מי מריבה - הֵם הַנִּזְכָּרִים בְּמָקוֹם אַחֵר; אֶת אֵלּוּ רָאוּ אִצְטַגְנִינֵי פַרְעֹה, שֶׁמּוֹשִׁיעָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה בַמַּיִם, לְכָךְ גָּזְרוּ (שמות א') "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ": 

ויקדש בם - שֶׁמֵּתוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל יָדָם; כְּשֶׁהַקָּבָּ"ה עוֹשֶׂה דִּין בִּמְקֻדָּשָׁיו הוּא יָראוּי וּמִתְקַדֵּשׁ עַל הַבְּרִיּוֹת, וְכֵן הוּא אוֹמֵר "נוֹרָא אֱלֹהִים מִמִּקְדָּשֶׁיךָ" (תהילים ס"ח), וְכֵן הוּא אוֹמֵר "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ":

11.אבן עזרא במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)

ויקדש בם - במשה ואהרן, כטעם בקרובי אקדש (ויקרא י, ג):

12.רמב"ן במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)

ויקדש בם - שמתו משה ואהרן על ידם, כשהקב"ה עושה דין במקודשיו הוא מתירא ומתקדש על הבריות, שנאמר (ויקרא י ג) בקרובי אקדש, וכן הוא אומר (תהלים סח לו) נורא אלהים ממקדשיך, לשון רש"י. גם כן פירש ר"א. ואיננו נראה בעיני, כי עדיין לא מתו משה ואהרן, ואיננו מתפרסם לבריות שימותו בחטא הזה שיתירא הקדוש ברוך הוא על ידי כך כאשר היה בנדב ואביהוא ובפרץ עוזא (ש"ב ו ח). ועוד כי הכתוב אמר אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם, כי במריבים נתקדש, מלשון בקרובי אקדש, וראוי היה לדבריהם שיאמר "ויכבד על פניהם". והנכון בעיני, כי מעשה הצור הראשון היה לעיני זקני ישראל בלבד, כמו שמפורש שם (שמות יז ו ז), ובזה אמר ויקהילו משה ואהרן את הקהל וגו', על כן אמר הכתוב כי מי מריבה האלה שנגזרה בהם הגזרה על משה ועל אהרן המה אותם מי מריבה אשר רבו בני ישראל את השם ויקדש בם לעיני כלם, כענין שכתוב (יחזקאל לט כז) וקבצתי אתם מארצות איביהם ונקדשתי בם לעיני הגוים רבים:

ודע כי בראשונה היתה להם מריבה עם משה כמו שאמר (שמות יז ב) וירב העם עם משה, וכן אמר (שם פסוק ד) עוד מעט וסקלוני, והיו מנסים את השם היש ה' בקרבנו (שם פסוק ז), אבל בכאן היו מריבים כלפי מעלה ולא היה בכאן נסיון, ועל כן אמר כי אלה מי מריבה שנגזרה בהם הגזרה הזאת המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם לעיניהם ולא הראשונים אשר נסו את השם ולא נתקדש רק לעיני זקני ישראל. ובעבור היות ענין הסלע שני פעמים, הוצרך לבאר על איזה מהם נענשו הצדיקים:

 

13.מושב זקנים במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)

המה מי מריבה. הקשה הרא"ש למה בפנחס (במדבר כ"ז י"ד) כתיב הם מי בלי ה"א אח"כ, ובכאן כתיב המה עם ה"א. ותירץ כי בה' דברים חטא משה, אחד שהקהיל כל הקהל והב"ה אמר לו הקהל את העדה והם הזקנים הנועדים תמיד והוא הקהיל את הקהל. וע"כ לא נראה לו כבוד השם ית' כאשר היה בחורב שנ' שם (שמות י"ז ו') הנני עומד לפניך שם על הצור בשביל שהקהיל כל הקהל, ואי אפשר שלא היה בהם בעלי קריים, וע"כ אמר המן הסלע הזה וכו', והלא אין כאן גלוי שכינה, והלך משה לנסות לצד אחר של הסלע וזהו החטא האחד. השני שהכה בצור. השלישי שקראם המורים, הרביעי שהכה פעמים, החמשי שאמר המן הסלע הזה נוציא:

14.מלבי"ם במדבר פרק כ פסוק יג (פרשת חקת)

המה מי מריבה, שהגם שיש למשה התנצלות מה שלא מלא דברי ה' שצוה שלא ישקו את העדה ממים הראשונים הטבעיים ורק שיוסיפו להכות הסלע אחר שלא ימצאו בו עוד מים נקוים ויוציאו מים נסיים מהפוך יסוד העפר למים, שע"ז השיב משה שנס גדול כזה לא יכול לעשות רק לפני העדה כמ"ש לו ה' לא לפני הקהל ההמונים, עכ"פ במים הראשונים שיצאו מן הסלע שהם מים הנקוים בתוכו, היה לו לעשות כפי צווי ה' שא"ל שידברו אל הסלע לא שיכו אותו, שעי"ז היו אומרים שמשה ידע מקום פי המעין של הסלע שהיה גל נעול ומעין חתום באבן ובהכאת המטה הסיר המכסה ונפתח המעין, וכמ"ש במדרש תנחומא שישראל היו אומרים שמשה יודע חק הסלע, ושע"כ רצו שיוציא להם מים מסלע אחר, ואם היה מדבר אל הסלע לא היו יכולים לומר כן, אבל אחר שהכה את הסלע אמרו שבהכאה פתח פי המעין, ועי"כ רבו על ה' גם אח"כ, ואמרו שהוצאת המים לא היה ע"י ה' וכן אמר בילקוט בשם מדרש ילמדנו שהיו אומרים שמשה היה רועה והרועים פקחים במים והוא רוצה למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר הרי הוצאתי לכם מים ולהטעות אותנו, וז"ש המה מי מריבה, כי בפ' בשלח אומר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב ב"י וכו' שם קרא כן את שם המקום לא את שם המים כי לא רבו על ה' רק קודם שהוציא את המים, אבל אחר שהוציא את המים חדלה המריבה, כי שם הוציא מים מן הצור שאין בו מעין מים בפנימותו, ולא יכלו לומר שידע מקום המעין כי כלם יודעים שבצור הקשה לא נמצא בו מים, וע"כ לא נקראו המים מי מריבה רק המקום נקרא מסה ומריבה ע"ש הריב שהיה במקום הזה קודם שהוציא את המים, אבל פה החל הריב אחר שהוציא את המים ונקראו המים מי מריבה כי הם הסבו ריב שרבו בני ישראל את ה' הגם שנתקדש בם ובאמת יצאו המים בנס, הם הכחישו זה באשר ראו שהכה את הסלע עי"ז לא האמינו לנפלאותיו ואמרו שמשה ידע מקום המים, כי בהסלע יש מעין מים בתוכו ואמרו שע"י ההכאה פתח פי המעין ולא ה' פעל כל זאת, וע"כ נענש גם אהרן, כי מ"ש ודברתם אל הסלע היה הצווי גם לאהרן ואם היה אהרן דובר אל הסלע היה ג"כ מוציא המים ע"י דבור לבד, והיה מונע את הריב שרבו ב"י אח"כ את ה' ואמרו שלא היה נס כלל, והם שניהם גרמו חסרון אמונה שעז"א יען לא האמנתם היינו לא פעלתם שיאמינו ישראל בי:

ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ הי' אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכנוס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות, ושהמקדשות יחרבו מה שא"א אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

 

 

---

⁶ הפירוש מובא בשם בכור שור גם בדעת זקנים, בהדר זקנים, פענח רזא ואמרי נעם. אולם ראה ראב"ע שדוחה פירוש זה.