Twitter

Sunday, February 6, 2011

will the real Adar please stand up

אדר ראשון

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                 Rabbi Ari Kahn                                              מת"ן כב' שבט התשע"א                                                                                  Adk1010@gmail.com                                                               http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com
1.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
משנה. קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר שני. אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה, ומתנות לאביונים.

2.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
גמרא. הא לענין סדר פרשיות - זה וזה שוין. מני מתניתין? לא תנא קמא, ולא רבי אליעזר ברבי יוסי, ולא רבן שמעון בן גמליאל. דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה. - רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא! - אמר רב פפא: סדר פרשיות איכא בינייהו. דתנא קמא סבר: לכתחילה בשני, ואי עבוד בראשון - עבוד, בר ממקרא מגילה דאף על גב דקרו בראשון קרו בשני, ורבי אליעזר ברבי יוסי סבר: אפילו מקרא מגילה לכתחילה בראשון. ורבן שמעון בן גמליאל סבר: אפילו סדר פרשיות, אי קרו בראשון - קרו בשני. מני? אי תנא קמא - קשיא מתנות, אי רבי אליעזר ברבי יוסי - קשיא נמי מקרא מגילה. אי רבן שמעון בן גמליאל - קשיא סדר פרשיות! - לעולם תנא קמא, ותנא מקרא מגילה והוא הדין מתנות לאביונים, דהא בהא תליא. ואי בעית אימא: לעולם רבן שמעון בן גמליאל היא, ומתניתין חסורי מיחסרא, והכי קתני: אין בין ארבעה עשר שבאדר הראשון לארבעה עשר שבאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות, הא לענין הספד ותענית - זה וזה שוין. ואילו סדר פרשיות לא מיירי. אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יוחנן: הלכתא כרבן שמעון בן גמליאל שאמר משום רבי יוסי. אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף.

3.     רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב
סדר פרשיות - פרשת שקלים וזכור ופרה והחודש, דתנן במתניתין דבני העיר דנוהגין באדר.
זה וזה שוין - שאם קראם בראשון אין צריך לחזור ולקרות בשני.
שאסורין בזה ובזה - ביום ארבעה עשר וחמשה עשר שבשניהן.
אין מעבירין כו' - משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה.
גאולה לגאולה - פורים לפסח.

4.     רא"ש מסכת מגילה פרק א
מתני' קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר השני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים. נראה לומר דסיפא ארישא קיימא היכא דקרא המגילה בארבעה עשר ונתעברה השנה אז אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים דאע"פ דעשאו בראשון צריכין לחזור ולעשותן בשני אבל כל שאר דברים שעשאום בראשון ושוב נתעברה השנה אין צריכין לחזור ולעשותן בשני [והיכא] דנתעברה השנה קודם אדר ראשון אז הוי אדר הראשון כמו שבט ...
גמ' ומוקמינן מתניתין כרבן שמעון בן גמליאל והכי קאמר אין בין ארבעה עשר של אדר הראשון לארבעה עשר של אדר השני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא להספד ותענית שניהם שוין וכן הלכה

5.     מרדכי מסכת מגילה פרק מגילה נקראת [רמז תשעד]
[רמז תשפד] אין בין אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים הא לענין הספד ותענית זה וזה שוין אמר ר"מ היינו קודם שבטלה מגילת תענית אבל בזמן הזה כיון שבטלה מגילת תענית והותרו כל הימים אין אסורין בהספד ותענית אלא בחנוכה ופורים דמתפרסמא מילתא דניסא כדמפרש פ"ק דר"ה לבד מפורים דאית ביה מקרא מגילה אבל י"ד דאדר הראשון כיון דלית ביה פרסום ניסא ולא מקרא מגילה לא עדיף משאר מגילת תענית ומותר בהספד ובתענית ועוד קבל מור"ם דהא דאמרינן דאסור בהספד ותענית דוקא בקראו המגילה ונתעברה השנה

6.     ספר אבודרהם פורים
ואם תהיה השנה מעוברת, בארבעה עשר ובחמשה עשר מאדר ראשון מתפללים כמו ביום ב' של פורים שאמרנו וגם הנשים נוהגות שלא לעשות בהם מלאכה.
                                
7.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות מגילה ופורים סימן תרצז סעיף א
יום י"ד וט"ו שבאדר (א) ראשון אין נופלים על פניהם, ואין אומרים מזמור (ב) יענך ה' ביום צרה, <א> ואסור בהספד (ג) [א] ותענית; אבל שאר דברים אין נוהגים בהם; וי"א דאף בהספד ותענית מותרים. הגה: והמנהג כסברא הראשונה. י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה (ד) א [ב] בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן, (ה) <ב> מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים; ב וטוב לב משתה תמיד (משלי ט"ו, ט"ו) (הגהות מיימוני בשם סמ"ק).

8.     שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקסח סעיף ז
כשאירע יום (מא) שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה כ [טז] באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון (מהרי"ל ומהר"י מינץ), אם לא שמת בשנת העיבור <ג> באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני (ת"ה סימן רצ"ה /רצ"ד/); וכן המנהג להתענות בראשון, (מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם (פסקי מהר"י בשם מהר"י מולין).

9.     ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקסח סעיף ז
בשניהם. כן הוא עיקר מדינא כנ"ל:

10.  משנה ברורה סימן תקסח ס"ק מא
(מא) שמת אביו א"א =או אמו= באדר והשנה מעוברת - ר"ל שבשנה שמת בו אביו לא היה השנה מעוברת ובשנים הבאים אח"כ איתרמי שנה מעוברת דעת המחבר דסתם אדר הוא אדר שני וי"א להיפך וגם יש בענינינו טעם דאין מעבירין על המצות:

11.  משנה ברורה סימן תקסח ס"ק מב
(מב) מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם - עיין במ"א שמסיק דאם קבל עליו בנדר להתענות יום שמת בו אביו או רבו מחוייב להתענות בשניהם דכן הוא העיקר לדינא [וכ"כ הגר"א] אכן אם לא קבל עליו בפירוש רק מצד מנהגא שמנהג להתענות יום שמת בו אביו ואמו א"צ להתנהג לעולם אלא כמו שנהג בפעם ראשונה כשמתרמי לו השנה מעוברת דמעיקרא אדעתא דהכי קבל עליה אכן בפעם ראשונה גופא אם בא לימלך כיצד לעשות הנכון לומר לו [לח] שיתענה בשניהם (אכן אם קשה לו להתענות בשניהם נראה שטוב יותר שיברור לו יום ראשון דכן הוא המנהג) אכן האבלים אין צריכין ליתן לו קדיש אלא פ"א וכיוצא בזה כתבו בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו ואמו יברור לו יום אחד אך אל יסיג גבול אחרים לומר קדיש. אם מת אביו ביום ראשון דר"ח אדר שני יתענה לשנה הבאה שהיתה שנה פשוטה ביום א' דר"ח אדר ולא בכ"ט בו דלעולם אדר של שנה פשוטה עומד תחת אדר שני של שנה מעוברת. ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסליו ולשנה הבאה היה חשוון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום אחד צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשוון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעולם יום שני עיקר שמונין למועדות משני וא"כ היה יום פטירת אביו יום אחרון מחודש חשוון וגם עתה יקבע ביום אחרון לחודש זה או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יקבע יום היא"צ עתה ג"כ בר"ח [ולא להתענות בו דהא אין מתענין בר"ח כדלקמיה אלא להדליק בו נר ולומר קדיש] ומסיק המ"א דאם שנה ראשונה למיתת אביו השנה היא חסרה וכמש"כ וא"כ עדיין לא הוקבע הענין עליו בנדר יקבע היא"צ בכ"ט לחודש חשוון וכמש"כ הטעם אבל כששנה הראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח [לט] ויש מאחרונים שסוברין דלעולם יקבע בר"ח [מ] והעולם נוהגין כהמ"א:

12.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות ברכות השחר ושאר ברכות סימן נה סעיף י
אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, י ושנת י"ג (מג) [יא] אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין (מד) עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, (מה) אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני (תשובת מהר"י מינץ סי' ט"ו /ט'/).

13.  מגן אברהם סימן נה ס"ק י
ושנת י"ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י"ג מעובר' אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה וצ"ע דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אף על פי שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוט' ונעש' בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני ... לכן נ"ל דנעשה ב"מ באדר שני והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיק' נקט: ומי שנולד ביום א' דר"ח כסליו וכשנעשה בר מצוה חשון חסר ור"ח כסליו אינו אלא יום א' צ"ע אם נעשה ב"מ כ"ט לחשון דהא משמע בנדרים דף ס' דבאמת יום ראשון של ר"ח הוא יום ל' לחדש העבר אלא שבלשון בני אדם קוראין אותו ר"ח וכן בא"ע סי' קכ"ו ס"ו יש דעות שונות ומ"מ נ"ל דלא נעשה ב"מ עד ר"ח דהא עדיין לא מלאה לו שנה עד שיעברו כ"ט יום מחשון דבעי' י"ג שנים שלימים כנ"ל ועמ"ש סי' תקס"ח ס"ז:

14.  משנה ברורה סימן נה ס"ק מד
(מד) עד כ"ט לאדר - דמהו דתימא שיחשב האדר הראשון שנולד בו במקום שבט וכיון שיגיע כ"ט בשבט בשנת י"ג יהיה נעשה בר מצוה קמ"ל דלא אמרינן כן:

15.  משנה ברורה סימן נה ס"ק מה
(מה) אינו נעשה - אף על גב דכבר כתב המחבר סעיף ט' דחודש העיבור בכלל מ"מ ה"א דוקא בנולד בחודש אחר כגון בר"ח ניסן ושנת י"ג מעוברת אין נעשה בר מצוה עד ר"ח ניסן אבל נולד בר"ח אדר ה"א דנעשה בר מצוה בר"ח אדר ראשון קמ"ל דאדר ראשון לא נקרא אדר [מ] אלא חודש העיבור מיקרי שהרי אין קורין את המגילה באדר ראשון ואנן בעינן י"ג שנים שלימים. מי שנולד ביום ראשון בר"ח כסליו והיו אז ב' ימים ר"ח ובשנת י"ג היה חשון חסר וכסליו אינו אלא יום אחד ר"ח אעפ"כ [מא] אינו נעשה בר מצוה עד ר"ח כסליו. ומי שנולד בר"ח כסליו ולא היה רק יום אחד ר"ח ובשנת י"ג היו שני ימים ר"ח [מב] נעשה בר מצוה ביום א' דר"ח:

16.  שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן תב סעיף יב
הגה:...ואם מתו באדר ונתעברה השנה, יא העיקר להתענות באדר (ו) הראשון (ת"ה סימן רצ"ד ומהר"י מינץ), אף על פי שיש חולקין, כך הוא עיקר. יב ואם מתו בשנת העיבור באדר השני, מתענה גם כן בעיבור באדר השני (ג"ז שם). ועיין באורח חיים סימן תקס"ח סעיף ז'. ועיין לעיל סימן (ז) שצ"א שאין לאכול בסעודה בליל יום שמת בו אב ואם. ואם חל תענית זה בערב שבת, דינו כשאר תענית. ועיין בא"ח סימן רמ"ט. מיהו אם בפעם ראשון השלים, ינהוג כן (ח) כל ימיו.

17.  שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קס
עוד בענין קביעות יום היאר - צייט, ואמירת קדיש בשבת שקודם הקבורה בע"ה ב' שבט תשמ"א מע"כ ידידי מר ר' ירוחם פראם שליט"א ומע"כ ידידי הרה"ג ר' אברהם ביקשטיין שליט"א שלום וברכה וכל הטוב לעולם. א' מי שמת באדר בשנה פשוטה מתי יעשו היאר - צייט בשנה מעוברת.
במי שמת באדר בשנה פשוטה אף שהרמ"א /יו"ד/ כתב בסימן ת"ב (סעי' י"ב) שהעיקר להתענות באדר ראשון הא כתב הש"ך בס"ק י"א דבאו"ח סימן תקס"ח סעיף ז' הביא הרמ"א שיש מחמירין להתענות בשניהם ואף שאין כוונתו לקושיא דהא גם ביו"ד רמז שיש גם מקום להחמיר בזה שכתב אף על פי שיש חולקין כך הוא העיקר, אלא כוונתו שמלשון הרמ"א באו"ח חזינן שטוב להחמיר וכאן כתב רק מה שסובר לדינא, וכתב זה משום שסובר שצריך להחמיר בשניהם וכדמסיק שכן כתב מהרש"ל שכן נוהגין וכן סובר הב"ח, והמג"א בסימן תקס"ח סק"כ מסיק דלדינא יש להיות בשניהם, ואולי גם הש"ך לא לחומרא בעלמא מסיק שצריך להתענות בשניהם אלא לדינא, דכן מסתבר שלא לחלק מלהעשות בר מצוה דאינו נעשה בר מצוה עד אדר שני כדכתב הרמ"א באו"ח סימן נ"ה סעיף י' ואף שיש חלוקים הם כולן דחוקים, ומשמע מלשון רוב הפוסקים דהוא מדין ודאי שלא נעשה בר מצוה עד אדר השני וצ"ע בזה אך שלמעשה אינו נוגע זה.

18.  שו"ת שבט הלוי חלק י סימן קה
ב"ה, ר"ח אד"א תש"ס לפ"ק.
הנה כב' הציע לפנינו שאלת חכם, ילד שנולד בשנה פשוטה בשלשים לחודש שבט שהוא א' דר"ח אדר ונעשה בר מצוה בשנה מעוברת, אם נעשה בר מצוה כיום הולדו לפני י"ג שנה דהיינו בל' לחודש שבט א' דר"ח אדר א', או כדעת הגאון בנין ציון ח"א סי' קנ"א דדעתו דנעשה רק בר מצוה ביום א' דר"ח אדר ב'.
ובתשובת דבר זה אומר לענ"ד דנעשה גדול ביום ל' שבט א' דר"ח אד"א, מעיקר ההלכה עכ"פ, והוראת הבנין ציון במחכתה"ג אינה מובנת, וכדי שלא להאריך אבא על עיקר ראיתו מתשובת מהר"י מינץ סי' ט' שכתב להוכיח שהנולד בשנה פשוטה באדר דלא נעשה בר מצוה עד אדר שני, וז"ל, דכיון דאדר ראשון הוא ודאי חודש העבור (כאשר הוכיח שם משיטת הראשונים) פשוט מסברא דאילו נולד בניסן יהי' בר מצוה בניסן ולא באדר ב' ה"נ נימא דבאדר ב' יהי' בר מצוה ולא באדר א' שהוא חודש העבור, ולא נקרא אותו אדר אלא שבט וכו'. הרי שפשיטא לי' דאדר שני הוא עיקר האדר ואדר ראשון דיינינן לענין בר מצוה כשבט, א"כ גם אם נימא דמי שנולד ביום א' דר"ח אדר חשבינן לנולד בל' בשבט מכ"מ לא הגיע יום זה עד א' דר"ח אדר שני, זו הוראת בעל בנין ציון.
ודרכו מכוסה מאתנו, דהמעיין במהר"י מינץ ובטעמו יראה דההיפך מוכח, דהא כתב שם ליסוד הוראתו דהיות דאד"א נעשה להשלים החסר שבין חדשי החמה לחדשי הלבנה, וא"כ ימי חודש אדר ראשון יוצאים כולם בהשלמה של השנים הרבות שלפני הבר מצוה, ועדיין לא עבר עליו חודש אדר אמיתי משנת י"ג שלו א"כ צריך לימי אדר ב' להשלים שנת י"ג בשלמות, דאם לא כן אנו מקדימים שעת גדלות שלו נגד משפט התורה, כ"ז ברור ופשוט למעיין בתשובת רבינו מהר"י מינץ.
וכ"ז לא שייך רק על ימי אד"א, דהיינו מיום ב' דר"ח אד"א שאז סופרים ימי חודש, אבל יום ראשון דר"ח אד"א שהוא ל' שבט אינו מן המשלימים חסרון השנים ע"י ההבדלים בין חדשי חמה לחדשי לבנה, אלא דכל חודש מלא אנו נותנים יום ל' שלו לתחלת ר"ח הוא להשלים שעות החודש היות כל חודש הוא כ"ט יום י"ב שעות ותשצ"ג חלקים, בערך כחצי יום, וא"א למנות ימי חודש לחצאין ע"כ בערך כל חודש שני אנו עושים יום שלם לענין ר"ח דוקא אבל לא לענין מנין ימי חודש עצמו כמבואר בטור או"ח סי' תכ"ז, וברמב"ם פ"ח מהל' קדוש החודש.
נמצא דימי חודש אד"א המתחילים ביום ב' דר"ח צריכים עוד להשלמת ימי חודש אדר ב', אבל יום ראשון א"צ לשום השלמה דלא נעשה להשלמת החסר מהשנים אלא משלים רק החסר ע"י שעות החודש, ובעל בנין ציון במחכ"ת דימה רחוקים בתכלית. ומשאר מקומות שהעיר פשוט דאין ראי', ע"כ בודאי מעיקר הדין הוא נעשה בר מצוה ביום ל' לחודש שבט א' דר"ח אדר א', וכבודכם מסרו לי דכך הורו גאוני ירושלים בימי הגאונים מהרי"ל דיסקין זי"ע, והגר"ש סלאנט זי"ע.
ואמנם כדי לחשוש להגאון בעל בנין ציון ודעמי' כדאי להחמיר שלא להחזיקו לגדול בדבר שהוא להחמיר כגון להוציא אחרים וכדומה, אבל להקל שלא להחזיקו לגדול כגון לענין חיוב תפילין וכדומה הדבר נוטה לדעת הסוברים דמל' שבט א' דר"ח נעשה גדול כנ"ל.
ב. ואשר שאל לענין נולד באדר תשמ"ז, שנעשה בר מצוה השנה רק באדר שני האם צריך להחמיר לענין תפילין שהוא דאורייתא מאדר ראשון או נימא שהכרעת רבינו הרמ"א סי' נ"ה ס"י הוא לקולא ולחומרא.
כבר כתבתי לענ"ד בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ט' דמעיקר הדין אין לחשוש לשיטת הר"ש הלוי שבפר"ח שכתב שנעשה בר מצוה באדר א', הואיל שיצא הלכה לכל ישראל כרמ"א ודעמי' דדעתם דאינו נעשה בר מצוה רק באדר ב', אמנם הבאתי שם מתשובת בית שלמה אה"ע סי' נ"ו היות דבלא"ה כ' מג"א דמתחילים זמן מה לפני הבר מצוה בהנחת תפילין ויש לדבר זה מקור בגמ' סופ"ג דסוכה מ"ב ע"א, נהי דהרבה אין נוהגים כן, מכ"מ במקרה זה דאד"א ואד"ב יכול להחמיר בדרך חומרא להתחיל מאד"א, וכ' הבית שלמה שיתחיל שלא מיום לידתו כדי שלא יראה שקבעו הלכה מאד"א...
ג. ובענין משנכנס אדר מרבין בשמחה, ודאי פשטות ההלכה רק מאדר ב' דהא כתב רש"י תענית כ"ט משנכנס אדר, ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, וזה באדר ב' דאין בין ראשון לשני אלא מקרא מגילה כפ"ק דמגילה ובירושלמי איתא דכל החודש כשר למגילה, וכדכ' והחודש אשר נהפך מיגון לשמחה, וכמש"כ רמ"א או"ח תרפ"ח ס"ז, ועיין הי' ריטב"א במס' תענית שם שכ' דבר פלא, שאעפ"י שאין מזל לישראל כארז"ל מכ"מ בב' חדשים כנראה אלול ואדר לכו"ע יש מזל לישראל, ועיין בשפת אמת תענית שם שכ' דגורם שמחה באדר ע"י באחד באדר משמיעים על השקלים והתחדשות הקרבנות, וזה ודאי לא הי' אלא באדר שני ואכמ"ל, אבל אית דמוסיפין שמחה מאד"א, וטוב לב משתה תמיד.

19.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תענית סימן תקפ סעיף ב
בז' באדר מת משה רבינו ע"ה =עליו השלום=

20.  משנה ברורה סימן תקפ ס"ק טו
(טו) בז' באדר וכו' - ובשנה מעוברת יש דעות בין האחרונים ועיין בפ"ע וסוגין דעלמא להתענות בראשון:

21.  שו"ת יחווה דעת חלק א סימן פג ד"ה ובדבר הנוהגים
ובדבר הנוהגים להתענות בשבעה באדר, שהוא יום פטירת משה רבינו, ע"פ המבואר בשו"ע /א"ח/ (סי' תק"פ), האם יתענו באדר א' או באדר ב', הנה בילקוט שמעוני (פרק ה') נחלקו תנאים בדבר זמן פטירת משה רבינו ע"ה, ר"א המודעי אומר בז' באדר א' נפטר, ר' אליעזר אומר בז' בשבט, ור' יהושע אומר בז' באדר, והלכה כרבי יהושע, שכן מבואר (בקידושין ל"ח ע"א) שבסך הכל היו ל"ג ימים מיום פטירת משה עד שעברו את הירדן ביו"ד /בי'/ בניסן, וא"כ אפילו את"ל שנה מעוברת היתה, כדברי ר"א המודעי, פטירתו היתה בז' אדר ב', ולפ"ז הנוהגים להתענות ביום פטירת משה רבינו, יתענו בז' אדר ב', ואמנם בתשו' מהרי"ל (סי' ל"א) כתב שיתענו בז' באדר א', וע"פ זה הורה ג"כ שמי שנפטר לו אביו באדר, יש לו לעשות האזכרה והלימוד ביום פקודת השנה באדר א', וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' רצ"ד), וראה עוד בתשו' מהר"י מינץ (סי' ט'), וכ"פ הרמ"א בהגה"ה באו"ח (סי' תקס"ח), אולם המהרי"ו (בחי' דינים שבסוה"ס סי' ה') פסק שיש להתענות ולנהוג פקודת השנה באדר ב', והביאו להלכה מרן הב"י (סי' תקס"ח), וכן פסק הגאון החכם צבי הובאו דבריו בשאלת יעב"ץ ח"א (סי' קי"ז), וכן הסכים בשו"ת חת"ס (חאו"ח סי' קס"ג), וכן פסק הגאון רבי דוד פארדו בס' שכיות החמדה, וכ"פ בשו"ת ויען יצחק (חיו"ד סי' לט). ואף על פי שהגאון יעב"ץ בשאלת יעבץ שם כתב שלדברי האומר במס' סוטה (יב ע"ב) שמשה רבינו נולד בשנה מעוברת באדר א', מסתבר לומר שאם גם שנת פטירתו היתה מעוברת, בודאי שנפטר באדר א', כמו שכתוב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום, היום מלאו ימי ושנותי, ומכאן סיוע לדברי מהרי"ל והתה"ד שכתבו להתענות באדר א', ע"כ. וכן דעת הגרח"פ בלב חיים ח"ב (דקנ"ז ע"א), (אלא שכ' שאם אפשר טוב להתענות ולעשות הלימוד בשני הימים, בז' באדר א' ובז' באדר ב') אולם אין זה מוכרח, שאנו אין לנו אלא סתם דברי הגמ' (בקידושין ל"ח ע"א) שמיום פטירת משה עד שעברו הירדן היו רק ל"ג ימים, וזה היה בי' בניסן, וא"כ לא יתכן לומר שנפטר באדר א', וכבר כתב הגר"י חאגיז בשו"ת הלק"ט ח"ב (סי' קע"ג), שמה שאמרו שהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש, כיונו לומר במה שהוסיפו ודקדקו בלשונם ואמרו מחודש לחודש, שאפי' אם נולד משה בשנה מעוברת באדר א', לא נפטר אלא באדר ב', ולכן יש להתענות בז' באדר ב', וכ"כ המג"ן הובא בס' פתח עינים (ר"ה י"א ע"א). ואף היעב"ץ חזר בו ופסק בסידורו שיש להתענות באדר שני, כדברי מר אביו החכם צבי, וראה עוד בשו"ת מלמד להועיל (חאו"ח סי' קי"ג), ובשו"ת אמרי שפר (סי' ח'), ובשו"ת קרית חנה דוד ח"א (סי' צ"ב), ועוד. ואף העושה אזכרה ולימוד ביום פקודת השנה לע"נ =לעילוי נשמת= אביו, יש לעשות כן באדר ב', אא"כ נפטר אביו באדר א' בשנה מעוברת שאז יש לעשות האזכרה והלימוד באדר א', וכיו"ב מבואר בפוסקים שנער שנולד באדר א' בשנה מעוברת, נעשה בר מצוה באדר א'. וכמ"ש מהר"י מינץ (סי' ט'), ומהר"ש הלוי (סי' ט"ז), והפר"ח והא"ר (בסי' נ"ה), ואף על פי שהמג"א (בסי' נ"ה סק"י) כתב שגם הנולד באדר א' בשנה מעוברת אינו נעשה בר מצוה אלא באדר ב', כבר השיגו עליו האחרונים והעלו כאמור. וכן הסכים השבות יעקב ח"א (סי' ט'). והעיד שכן מנהג פשוט אצל כל בעלי הוראה להורות כאמור. וכ"פ בשו"ת מעיל צדקה (סי' כ"א), וכן הסכים מרן החיד"א במחזיק ברכה (בקו"א סי' נ"ה), והכף החיים פלאג'י (סי' י"ג אות ב'), ועוד אחרונים.




22.  שו"ת ציץ אליעזר חלק כב סימן לט
א. בדיני ומנהגי אדר ראשון ואדר שני ובמיוחד ביאצ"ט.
ב. אם יש מקום לחומרא להתנהג בט"ו לאדר"א במשלוח מנות.
תשובה לשואל.
ישנם בזה חילוקי דיעות במפרשים איך להתנהג למעשה ובמיוחד בקביעת יום היאר צייט, וכידוע. ואני אברר בזה דעתו של גדול הפוסקים הגאון החתם סופר זצ"ל. וכדלקמן.
א) בשו"ת חתם סופר חאו"ח סימן י"ד מברר לכאורה רק שיטות המפרשים וחילוקי הדיעות שמצינו בזה בהוספת הבהרות בזה מדיליה. אבל לא קובע דיעה ברורה בזה להלכה למעשה.
אני מחוה דעתי בזה בכאמור, כי מצינו לו במקו"א שקובע הלכה ברורה בזה לאחר בירור רחב ומסיים במפורש שכן דעתו להלכה למעשה. והיא לו בשו"ת בחלק או"ח סימן קס"ג.
וזל"ק: דינים היוצאים מדברינו אלו:
א. דשפיר מצי צבור או יחיד לקבוע יום מועד לעצמם ביום שנעשה להם נס ומצוה נמי עבדי עמ"א ססי' תרפ"ו ודלא כמ"ש הפ"ח במנהגי איסור אות י"ד.
ב. אם הוא באדר ויש בו קום ועשה משתה ושמחה וי"ט אינו צריך להטריח אלא פ"א היינו באדר שני למסמך גאולה לגאולה.
ג. אם הוא קום ועשה של מצוה כגון לחלוק צדקה וכדומה יעשה בראשון משום זריזין מקדימין למצות ואין מעבירין על המצות, ומ"מ אין שום נער נעשה בר מצוה עד אדר ב' מטעם שכתב מג"א סי' נ"ה סק"י ע"ש.
ד. ואם הוא יום תענית בצער יעשה בשני מפני דאקדומי פורעניות לא מקדימין עיין מלחמות ה' ספ"ק דמגילה.
ה. אם הוא מידי דלית בי' טורח כגון שב ואל תעשה מחייב לעשות בב' אדרים בראשון ובשני.
ו. ואמירת קדיש לעולם שני עיקר, דדין של מעלה על הנשמה היא בשני כלשון התורה שבמגילת אסתר דכתיב השנית. וכן ז' אדר יא"צ של מרע"ה בשאילת יעב"ץ ח"א סי' קי"ז מייתי דברי הגאון ח"צ שהעיקור לעשות בשני שלא להרחיקו יותר מג"ח מיום מתן תורה, אלא הוא מייתי סמוכים ג"כ להאומרים לעשותו באדר ראשון אבל להלכה דעתו לעשות בשני, כ"כ מטעם חשבון מן שפסק בז' אדר עמ"ש בסידור שלו גבי ז' אדר. ועוד שם בסוף הסידור גבי ז' אדר שני ע"ש בביאור ותמצא כדברינו ודלא כמג"א סס"י תק"פ.
ז. בשטרות כותבים בראשון סתם ובשני תניין מטעם המפורש לעיל (בדברי התשובה שם) עיי' תומים סס"י מ"ג.
ח. הנודר עד אדר הוא עד הראשון דלשון ב"א גריר בתר לשון שטרות, ומ"מ המחמיר עד אדר ב' תע"ב.
כל הנ"ל נלע"ד להלכה ולמעשה עכל"ק של הח"ס ז"ל.
ב) העתקתי את דברי הח"ס בזה בסי' קס"ג במילואם וכלשונם. כדי להוציא מדעת כמה שרוצים לומר שדבריו בסי' י"ד סותרים למ"ש בסימן קס"ג. ואם רוצים יכולים עוד להסתייע לכך ולומר ביותר כי ישנה הוכחה שחזר בו ממ"ש בסי' קס"ג, כי התשובה בסי' קס"ג חתום שהשיב אותה בתאריך י"ט אד"ר תקפ"א ואילו התשובה שבסי' י"ד רשום שהשיב אותה הרבה זמן יותר מאוחר והיא לו בט"ו אדר תקצ"ח].
אבל המתבונן היטב נוכח לדעת שאין כל סתירה בהתשובות, בסי' י"ד כתב בדעת והסברת המפרשים בזה לפי דעתם. ולא כן בסימן קס"ג בירר בהדיא דעתו המפורשת בזה ושהיא כלשונו להלכה למעשה וכנז"ל.
אוסיף לכך גם מה שראיתי בשו"ת חתן סופר הנכד דבי נשיאה של מרן הח"ס ז"ל סימן צ"ט אות ז' שמבאר ג"כ בכאמור בפשיטות וכותב וז"ל: אבל קדוש זקני ז"ל בחאו"ח סי' קס"ג הסכים כדעת המחבר דתענית הוא צער ואקדומי פורענותא לא מקדמינן, ולענין אמירת קדיש לעולם השני עיקר דדין של מעלה על הנשמה הוא בשני כלשון התורה" ע"ש שהעתיק גם מיתר הסעיפים של הח"ס בזה בסי' קס"ג.
ולציין, שהחתן סופר ז"ל חזר והעתיק בפשיטות בכאמור בשם זקנו הח"ס ז"ל גם בספרו חתן סופר על או"ח בשער ברכות השחר סימן י"ט אותיות ז' ח' ט' י' יעו"ש.
ג) אגב. לענין מה שכותב החתם סופר דבשטרות כותבין בראשון סתם ובשני תניין. יש להעיר דלמעשה לא כן נוהגין גבי גיטין, [דיש מקום לחששא של לעז מוקדם ומאוחר], עיין אה"ע סימן קכ"ו סעי' ז' שנפסק דאם השנה מעוברת יכתוב באדר ראשון לירח אדר ראשון ובשני יכתוב לירח אדר השני יעו"ש בחלקת מחוקק, ובבית שמואל ובט"ז, ויעויין גם בערוה"ש סי' קכ"ו סעי' כ"א שנזכר שבראשון יכתוב אדר הראשון ובשני אדר השני ע"ש. וכך מנהגינו.
בשולי הדברים.
ד) אזכיר בזה חידוש נפלא שמצאתי להכתב סופר שכתוב בנוגע להא דאיתא בגמ' במגילה בד' ו' ע"ב במתניתין: אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים. וכותב הרמ"א באו"ח סימן תרצ"ז: די"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים עכ"ל [והוא מהנזכר בתוס' במגילה שם].
ומצאתי בכתב סופר עה"ת בסוף ס' תצוה שכותב בזה וז"ל: וצ"ע בשלוח מנות מה דינו דג"כ לא אמור במתני', ומצאתי ראיתי בר"ן והביאו ב"י שהרגיש בזה שכתב דבמשלוח מנות אין מחוייב דבכלל מתנות לאביונים הוא דקתני אין בין רק מקרא מגילה ומתנות לאביונים ומשלוח מנות בכלל, וצ"ע דבתוס' לא דיבר מזה כלום, אבל לולי הר"ן היה נראה לי לומר ע"פ שמסבירים דמשלוח מנות שייך לסעודה כרעים האהובים בעת שמחתם יושבים ואוכלים משלחים זה לזה מתוך הסעודה כן הדבר הזה, ובאמת מובא בשו"ע דמי שאינו סועד לעצמו אינו מחויב לשלוח מנות, היינו טעמא כי העיקר ניתקן ע"פ הטעמים הנ"ל ושייך למשתה ושמחה, ומעתה אתי שפיר דתוספ' לא חקר רק על משתה ושמחה וממילא הא דשלוח מנות בהא תליא חייב במשתה חייב לשלוח מנות כנ"ל. ולפי"ז מי שמחמיר להרבות בשמחה יתנהג ג"כ לשלח מנות ולא יאחז החבל בשני ראשון להתענג נפשו ולא יתהנה אחרים ומי שלבו רע להנות אחרים לא ירבה במשתה לעצמו ג"כ. והיינו דמסיים [השו"ע] וטוב לב שאין לבו רעה להנות אחרים משתה תמיד מקבל עליו חומרת הפוסקים עכ"ל הכתב סופר.
והוא חידוש נפלא שלא ראיתי מי שירגיש בזה. וגם לרבות שלא שמעתי מי שיתנהג בכזה.




תוספתא מסכת מגילה (ליברמן) פרק א הלכה ו
קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה שנה צריכין לקרותה באדר השני שכל מצות שנוהגות באדר השני אין נוהגות באדר הראשון ר' לעזר בי ר' יוסה או' משם ר' זכריה בן הקצב אין צריכין לקרותה באדר השני שכל מצות שנוהגות באדר השיני נוהגות באדר הראשון רבן שמעון בן גמליאל או' משם ר' יוסה צריכין לקרותה באדר השיני שכל מצות שנוהגות באדר השיני אין נוהגות באדר הראשון חוץ מספד ותענית שנוהגין בזה ובזה שטרות שבזה ושבזה כותבין אדר ואדר שיני נכתב תניין ר' יהודה אומ' אדר שיני נכתב תיו
רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א הלכה יב
קראו את המגילה באדר ראשון ואחר כך עיברו בית דין את השנה חוזרים וקוראים אותה באדר השני בזמנה.

מרדכי מסכת מגילה פרק מגילה נקראת [רמז תשעד]
הגה"ה בתשובת רבינו יואל הלוי שכתב ראיתי שהקשה אדוני מורי ז"ל על תענית אסתר שלפני פורים למה אנו מתענין דהא יום שלפני פורים [*הוא] אף על גב שמגלת תענית בטלה חנוכה ופורים לא בטלו ואסור בתענית והאריך לתרץ ונראה לי דלהכי מתענין דאע"ג דלא בטלה מגילת תענית דפורים יום שלפניו בטל משום דיום י"ג יום נקנור הוא * והואיל ובטל עם שאר מגילת תענית כדאמר בפ"ק דר"ה בטל לגמרי שאפי' משום יום שלפני פורים לא נאסר מלהתענות כדאמרינן בפ"ב בתענית [*גבי] הא דתנן אף על גב שאמרו מקדימין ולא מאחרים מותרין בהספד ותענית ומוקמינן ליה בבני י"ד דקרו בי"ב (*ודקאמר) [*קאמר] יום טורינוס הוא טורינוס גופיה [*בטולי] בטליה משום יום שלפני ניקנור נקום וניגזור ע"ש. ורשב"ט כתב דחנוכה הוא פרסומי ניסא ופורים דכתיב בכתובים הוי ליה כד"ת ולא בעי חיזוק וראיה דבירושלמי מדמה להו [*י"ט דר"ח] דאמר בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט ור"ח וחנוכה ופורים. עד כאן הגה"ה:


מגן אברהם סימן תקסח ס"ק כ
באדר שני - דדמי למי שנדר עד אדר דאם ידע שהשנה מעוברת אסור עד אדר שני וה"נ הוא ידע (ב"י מהרי"ו) וקשה דהרב"י כתב בי"ד סי' ר"כ ס"ח דלהרמב"ם הוי דינא הכי אבל רוב הפוסקים ס"ל דאפי' ידע שהיא מעוברת הוי עד אדר ראשון ועוד ק' התינח אם שנה ראשונה לא היתה מעוברת והתחיל להתענות באדר אז דמי לנדר אבל אם שנה ראשונה מעוברת ובא לימלך באיזה אדר יתענה היאך נעשה ול"נ להביא ראיה מדאמרי' בתענית דף י"ח ע"א לחדש מעובר ופרש"י דהשנה מעובר' כו' משמע להדיא דנוהג באדר שני וגם אמרי' התם ע"ב דיום טוריינוס ויום נקנור כלם נוהגין באדר שני דאלת"ה לא פריך מידי מפורים ע"ש א"כ גם יום שמת בו אביו יש לנהוג בשני ובת"ה מביא ראיה לנהוג בראשון מדאמרי' פ"ק דמגילה דקריאת המגילה בשני משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף משמע דאי לאו האי טעמא עבדי' בראשון ע"ש ובתשו' מהרי"ל סי' ל"א דחה ראי' זו משום דבמגילה ס"ד למיעבד בראשון דאין מעבירין על המצו' ע"כ ובגמ' משמע דאי לאו קרא הוי עבדי' פורים בתרוויהו ע"ש ואפשר דגם ימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם וכ"מ קצת בס"ס מ"ת שכת' אין בין אדר ראשון לאדר השני אלא מקרא מגילה וכו' משמע שבא לאורויי שכל הימים הכתובים במ"ת נהגו בשניהם ועוד די"ד וט"ו אסורים בהספד ותעני' בשניהן לכן מדינא יש להתענות בשניהם אך כיון שיום שמת בו אביו אינו אלא מנהג א"צ לעשות אלא כמו שנהג בתחלה דמעיקרא אדעתא דהכי קביל עליה אבל מי שנדר להתענות יום שמת בו רבו וכדומה צריך להתענו' בשניהם כנ"ל ועבי"ד סי' ת"ב בש"כ וט"ז ובכ"ה בשם הר"ש הלוי סי"ו כתב דיש להתענו' בראשון ובס"ח סי' תשי"ב כת' א' מת אביו באדר ראשון והיה מתענה בשנה פשוטה בשבט ובאדר עכ"ל ול"נ דלכ"ע האבלים א"צ ליתן לו קדיש אלא פעם א' וכיוצא בזה כתב במט"מ בשם רש"ל מי שאינו יודע יום שמת בו אביו יברור לו יום א' אך אל יסיג גבול לומר קדיש, ומי שמת אביו ביום ראשון דר"ח כסלו ולשנה הבאה חשון חסר ור"ח כסלו אינו אלא יום א' צ"ע מתי יתענה אם בכ"ט לחשון שהוא יום א' לפני ר"ח כסליו דהא לעול' יום שני עיקר שמונין מועדות משני או נימא דעכ"פ הוי שם ר"ח עליו ולכן יתענה בר"ח ובא"ע סי' קכ"ו יש דיעות אם יום ל' נמנה לחדש העבר או להבא ונ"ל דאם שנה ראשונה היא חסרה יקבע בכ"ט לחשון דבאמת משמע בגמרא דנדרים דיום ל' הוא נמנה לחדש העבר (עמ"ש סי' נ"ה ס"י) אבל כששנה ראשונה היא ג"כ מלאה א"כ צריך ליקבע היום בר"ח ולכן אף בשנים הבאים אחריהם אף שהם חסרים יקבע בר"ח דה"ל כמו נדר דאזלי' אחר לשון בני אדם כמ"ש מהרי"ל ומהרי"ו ועבי"ד סי' ר"כ, ואם מת ביום ראשון דר"ח אדר יתענה לשנה הבאה ביום ראשון דר"ח אדר ראשון ולא בכ"ט בו דלעולם אדר ראשון עומד תחת אדר שני:


1.     שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קס
עוד בענין קביעות יום היאר - צייט, ואמירת קדיש בשבת שקודם הקבורה בע"ה ב' שבט תשמ"א מע"כ ידידי מר ר' ירוחם פראם שליט"א ומע"כ ידידי הרה"ג ר' אברהם ביקשטיין שליט"א שלום וברכה וכל הטוב לעולם. א' מי שמת באדר בשנה פשוטה מתי יעשו היאר - צייט בשנה מעוברת.
במי שמת באדר בשנה פשוטה אף שהרמ"א /יו"ד/ כתב בסימן ת"ב (סעי' י"ב) שהעיקר להתענות באדר ראשון הא כתב הש"ך בס"ק י"א דבאו"ח סימן תקס"ח סעיף ז' הביא הרמ"א שיש מחמירין להתענות בשניהם ואף שאין כוונתו לקושיא דהא גם ביו"ד רמז שיש גם מקום להחמיר בזה שכתב אף על פי שיש חולקין כך הוא העיקר, אלא כוונתו שמלשון הרמ"א באו"ח חזינן שטוב להחמיר וכאן כתב רק מה שסובר לדינא, וכתב זה משום שסובר שצריך להחמיר בשניהם וכדמסיק שכן כתב מהרש"ל שכן נוהגין וכן סובר הב"ח, והמג"א בסימן תקס"ח סק"כ מסיק דלדינא יש להיות בשניהם, ואולי גם הש"ך לא לחומרא בעלמא מסיק שצריך להתענות בשניהם אלא לדינא, דכן מסתבר שלא לחלק מלהעשות בר מצוה דאינו נעשה בר מצוה עד אדר שני כדכתב הרמ"א באו"ח סימן נ"ה סעיף י' ואף שיש חלוקים הם כולן דחוקים, ומשמע מלשון רוב הפוסקים דהוא מדין ודאי שלא נעשה בר מצוה עד אדר השני וצ"ע בזה אך שלמעשה אינו נוגע זה.
ב' קביעת היאר - צייט כשהיתה הקבורה ביום הג' אחר המות. כשהיתה הקבורה ביום השלישי אחר המות כמו במת ע"ש ונקבר ביום א' וכן כשמאיזה סבה נתאחרה הקבורה יותר מיום אחד, מעצם הדין יש לנהוג יארצייט ביום המיתה כמפורש ברמ"א יו"ד סימן ת"ב בסופו אף בשנה ראשונה, אבל הט"ז והש"ך הביאו מספר תשובות משאת בנימין דבשנה ראשונה ינהגו יא"צ ביום הקבורה מטעם שאם יעשה היא"צ ביום המיתה יש לחוש שיפסיק האבלות ביום היא"צ כמנהג העלמא שלא להתאבל רק עד היא"צ, והט"ז לא הסכים לדבריו, אבל הש"ך פסק דאם הקבורה היתה למחר שליכא חשש קלקול באבלות ינהוג אף בשנה ראשונה ביום המיתה ואם הוא ליום ג' וליותר צריך לנהוג יא"צ בשנה ראשונה ביום הקבורה ואחר זה בכל השנים ינהוג כדינא ביום המיתה וכן נוהגין למעשה, ובשנת העיבור לא שייך טעות זה שלכן אף בשנה ראשונה הוא ביום המיתה.
וממילא נמצא כשמת בשנה פשוטה באדר בע"ש ונקבר ביום א' לפי מנהגנו שנוהגין יא"צ בשני האדרים יהיה היא"צ בשנת עיבור באדר ראשון ביום הקבורה ובאדר שני ביום המיתה ולא נחשב זה כסתירה מאחר דהוא מלתא בטעמא.

                                           

Wednesday, January 19, 2011

דת משה ויהודית

דת משה ויהודית

לעילוי נשמת משה חיים בן מתתיהו בנימין
לעילוי נשמת יעקב בן משה

הרב ארי דוד קאהן
Adk1010@gmail.com

1.    תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב עמוד א
מתני'. ואלו יוצאות שלא בכתובה: העוברת על דת משה ויהודית. ואיזו היא דת משה? מאכילתו שאינו מעושר, ומשמשתו נדה, ולא קוצה לה חלה, ונודרת ואינה מקיימת. ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע, וטווה בשוק, ומדברת עם כל אדם. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. רבי טרפון אומר: אף הקולנית. ואיזוהי קולנית? לכשהיא מדברת בתוך ביתה ושכיניה שומעין קולה.
Mishnah. These are to be divorced without receiving their kethubah: a wife who transgresses the law of Moses or [one who transgresses] Jewish practice. And what is [regarded as a wife's transgression against] the Law of Moses? Feeding her husband with untithed food, having intercourse with him during the period of her menstruation, not setting apart her dough offering, or making vows and not fulfilling them. and what [is deemed to be a wife's transgression against] jewish practice? Going out with uncovered head, spinning in the street or conversing with every man. Abba saul said: [such transgressions include] also that of a wife who curses her husband's parents in his presence. R. Tarfon said: also one who screams. And who is regarded a screamer? A woman whose voice can be heard by her neighbours when she speaks inside her house.

2.    רש"י מסכת כתובות דף עב עמוד א
דת יהודית - שנהגו בנות ישראל ואע"ג דלא כתיבא.

3.    תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב עמוד א
ואיזוהי דת יהודית? יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא היא! דכתיב: +במדבר ה'+ ופרע את ראש האשה, ותנא דבי רבי ישמעאל: אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפרוע ראש! דאורייתא –קלתה שפיר דמי, דת יהודית - אפילו קלתה נמי אסור. אמר רבי אסי אמר ר' יוחנן, קלתה אין בה משום פרוע ראש. הוי בה רבי זירא, היכא? אילימא בשוק, דת יהודית היא! ואלא בחצר, אם כן, לא הנחת בת לאברהם אבינו שיושבת תחת בעלה! אמר אביי, ואיתימא רב כהנא: מחצר לחצר ודרך מבוי.
AND WHAT [IS DEEMED TO BE A WIFE'S TRANSGRESSION AGAINST] JEWISH PRACTICE? GOING OUT WITH UNCOVERED HEAD. [Is not the prohibition against going out with] an uncovered head Pentateuchal; for it is written, And he shall uncover the woman's head, and this, it was taught at the school of R. Ishmael, was a warning to the daughters of Israel that they should not go out with uncovered head? Pentateuchally it is quite satisfactory [if her head is covered by] her work-basket;1 according to traditional Jewish practice, however, she is forbidden [to go out uncovered] even with her basket [on her head].

R. Assi stated in the name of R. Johanan: With a basket [on her head a woman] is not guilty of [going about with] an uncovered head. In considering this statement, R. Zera pointed out this difficulty: Where [is the woman assumed to be]? If it be suggested, In the street, [it may be objected that this is already forbidden by] Jewish practice; but [if she is] in a court-yard [the objection may be made that] if that were so you will not leave our father Abraham a [single] daughter who could remain with her husband! Abaye, or it might be said, R. Kahana, replied: [The statement refers to one who walks] from one courtyard into another by way of an alley.

4.    רש"י מסכת כתובות דף עב עמוד א
דאורייתא היא - ואמאי לא קרי לה דת משה.
אזהרה - מדעבדינן לה הכי לנוולה מדה כנגד מדה כמו שעשתה להתנאות על בועלה מכלל דאסור א"נ מדכתיב ופרע מכלל דההוא שעתא לאו פרועה הות שמע מינה אין דרך בנות ישראל לצאת פרועות ראש וכן עיקר.

5.    רש"י מסכת כתובות דף עב עמוד ב
קלתה - סל שיש לו מלמטה בית קבול להולמו בראשו ובית קיבול מלמעלה לתת בו פלך ופשתן.
הוי - לשון מקשה.
א"כ - דבחצר יש בה משום פריעה.
ודרך מבוי - דלא שכיחי רבים.

6.    אורחות חיים הלכות גיטין
א. כתב הר"י מקורב"ל ז"ל מצות עשה לגרש האשה בספר כדכתיב כי מצא בה ערות דבר וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה. ערות דבר כגון עוברת על דת משה (ויהודית) מאכילתו דבר שאינו מעושר ומשמשתו נדה ולא קוצה לה חלה ונודרת ואינה מקיימת. וכן עוברת על דת יהודית (עוברת) [יוצאת] בשוק וראשה פרוע ואפילו קלתה על ראשה אם יוצאה לרשות הרבים. (וכן) [וכת'] הר"ף ז"ל ולדידן שבכא שקורין קופי"א הוי כמו קלתה. אבל מחצר לחצר דרך מבוי מותר. וטווה וורד כנגד פניה ומשחקת עם הבחורים ואומר בתוספתא שצריך התראה להפסידה כתובתה ואם לא התרו בה יוציא ויתן כתובתה. ומתקנת רבינו גרשום ז"ל אינו מוציאה על אלו אלא א"כ (ערות) [עדות] בדבר ואפילו התרו בה לא הפסידה כתובתה:

7.    רא"ש מסכת כתובות פרק ז
דת יהודית יוצאה וראשה פרוע. ראשה פרוע דאורייתא הוא דכתיב ופרע את ראש האשה ותנא דבי רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת ראש אמר רב יהודה אמר שמואל דאורייתא [דף עב ע"ב] בקלתה שפיר דמי דת יהודית אפי' בקלתה נמי אסור*** א"ר אסי א"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת הראש אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי.

8.    הגהות אשרי מסכת כתובות פרק ז
*** והיינו ברשות הרבים ובחצר לא הוי אפי' דת יהודית אפי' בלא קלתה. מהרי"ח:

9.    תוספות רא"ש על גיטין דף צ/ב
 וא"ת א"כ יוצאה וראשה פרוע נמי חובה לגרשה דעוברת על דת יהודית ובעיא היא בסוטה בפ' ארוסה אם רצה הבעל לקיימה אי שרי אי אסיר ולא איפשיטא, וי"ל דהתם מדרבנן והכא מדאורייתא,

10.רמב"ם הלכות אישות פרק כד הלכה יב
ואיזו היא דת יהודית, הוא מנהג הצניעות שנהגו בנות ישראל, ואלו הן הדברים שאם עשת אחד מהן עברה על דת יהודית: יוצאה לשוק או למבוי ה מפולש וראשה פרוע ואין עליה ו רדיד ככל הנשים, אע"פ ששערה מכוסה במטפחת, או שהיתה טווה בשוק וורד וכיוצא בו כנגד פניה על פדחתה או על לחיה כדרך שעושות הגויות הפרוצות, או שטווה בשוק ומראה זרועותיה לבני אדם, או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה תובעת התשמיש מבעלה בקול רם עד ששכנותיה שומעות אותה מדברת על עסקי תשמיש, או שהיתה מקללת אבי בעלה בפני בעלה.

11.חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף עב עמוד ב
אלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה. פרש"י ז"ל א"כ דבחצר יש בה משום פריעה, פירוש לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פרוע ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פריעת הראש אפילו בחצר, וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפרוע ראש כיון שאין שם רואין, ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי, ושלשה דינין בדבר, דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פריעת ראש, ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא, ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא, ואמרו בירושלמי (ה"ו) יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר, מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעים בו דינו כמבוי, ע"כ.

12.בית יוסף אבן העזר סימן קטו
ומ"ש ודוקא שיוצאה כן ברשות הרבים או במבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו וכו'. בפרק המדיר (עב:) אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בו משום פרוע ראש הוי בה רבי זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי. וכתבו הרי"ף (לב:) והרא"ש (סי' ט) דאיתא בירושלמי (שם ה"ו) חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר. ופי' הר"ן (לב: ד"ה דאורייתא) אהא דאמרינן אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו כלומר אם כן דאמר רבי יוחנן דקלתה אין בו משום פריעת הראש משמע דבלא קלתה מיהא יש בה משום פריעת הראש ואם כן כולהי נפקן שאין אשה נזהרת בחצרה ומשנינן מחצר לחצר ודרך מבוי דלא שכיחי בה רבים עכ"ל נראה מדבריו בהדיא שיוצאה לחצר פרועת הראש ממש לית לן בה וכן נראה מדברי רש"י (עב: ד"ה א"כ) ויש לתמוה על רבינו שכתב אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא דמשמע לא תצא מבעלה ע"י כך אף ע"פ שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפילו פרועת הראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה:

13.ב"ח אבן העזר סימן קטו
ב ומ"ש ודוקא שיוצאה כן ברשות הרבים וכו'. שם אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פרועת ראש הוי בה רבי זירא היכא אילימא בשוק דת יהודית היא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי ונראה מפירוש רש"י וכן כתבו התוספות (עב ב ד"ה ואלא) דהכי פירושו ואלא בחצר אפילו בלא קלתה נמי אין בה משום פריעת ראש שאם לא כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכן פירש הר"ן מביאו ב"י והקשה ב"י לפי זה בהא דכתב רבינו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא דמשמע לא תצא מבעלה ע"י כך אע"פ שהוא דבר שאינו הגון והא בחצר אפילו פרועת ראש ממש לית לן בה ובמבוי שאינו מפולש נמי בקלתה מיהא לית לן בה עכ"ל וע"ק דה"ל לרבינו לפרש דכל אשה בתוך חצרה מותרת בפרועת ראש לכתחילה אבל בלשון הרמב"ם לא קשה שכ"כ בפכ"ד (הל' יב - יג) אם יוצאה לשוק או למבוי מפולש אע"פ ששערה מכוסה במטפחת הואיל ואין עליה רדיד עברה על דת יהודית ואם יצאה בראשה פרועה מחצר לחצר בתוך המבוי הואיל ושערה מכוסה במטפחת אינה עוברת על דת עכ"ל. משמע דאם אינה מכוסה במטפחת אלא פרועה לגמרי עוברת על דת היא ומשמע נמי דדוקא מחצר לחצר בתוך המבוי אבל בתוך חצרה מותרת לכתחילה בפרועת ראש לגמרי מיהו אפשר לפרש לאיסורא והכי קאמר דמחצר לחצר בתוך המבוי ומכוסה במטפחת ובלא רדיד לאו עוברת על דת היא שתצא אבל מיהו דבר שאינו הגון הוא דומיא דלא חגרה סינר דסמיך ליה בחלוקה אחת אבל בתוך חצרה הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פרועה לגמרי אסור אפילו בחצרה ופירוש זה נראה עיקר בדברי הרמב"ם וכדמשמע נמי מלשון רבינו דאפילו יוצאה מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו לא תצא מבעלה ע"י כך כיון שמכוסה במטפחת אבל דבר שאינו הגון הוא אבל כשלא הלכה מחצרה דבר הגון הוא כיון דמכוסה במטפחת אבל פרועת ראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה והא דפריך בגמרא ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו הכי פירושו דאי בחצר קאמר דקלתה אין בה משום פרועת ראש הא פשיטא היא ולא איצטריך רבי יוחנן לאשמועינן דאי איתא דקלתה בחצר לאו דבר הגון הוא לא הנחת בת לאברהם אבינו דכולן הולכות בחצר במכוסה במטפחת על ראשן בלא רדיד ומשני דאתא לאשמועינן דאף מחצר לחצרו [ס"א לחצר] דרך מבוי נמי אין בה משום פרועת ראש אבל לעולם אף בחצרה בלא קלתה אסור בפרועת ראש לגמרי והא דכתב רבינו לא תצא היינו דוקא ביוצאה מכוסה במטפחת ומיירי ביוצאה מחצרה למבוי שאינו מפולש אי נמי מחצרה לחצר שאין הרבים בוקעין בו התם הוא דלא תצא אבל שאינו הגון הוא אבל בנשארה בחצרה דבר הגון הוא כשמכוסה במטפחת אבל פרועת הראש לגמרי אסור אפילו נשארה בחצרה זו היא דעת הרמב"ם ורבינו והיא דעת הערוך שכתב אבל בחצר בקלתה אין בה משום פרועת ראש דמשמע דאפילו בנשארה בחצרה בעינן קלתה והכי נהוג בכל גבול ישראל דאפילו בפני אנשי ביתה אינה שרויה פרועת ראש בלא מטפחת וכפה בראשה ודלא כפירוש רש"י ותוספות והר"ן:

14.תלמוד בבלי מסכת יומא דף מז עמוד א
אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. ושוב אמרו עליו על רבי ישמעאל בן קמחית: פעם אחת יצא וסיפר עם הגמון אחד בשוק, ונתזה צינורא מפיו על בגדיו, ונכנס יוסף (עם) אחיו ושמש תחתיו, וראתה אמן שני כהנים גדולים ביום אחד. תנו רבנן: שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שמשו בכהונה גדולה. אמרו לה חכמים: מה עשית שזכית לכך? - אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי. - אמרו לה: הרבה עשו כן, ולא הועילו.
Furthermore, it is told of R. Ishmael b. Kimhith that he went out and talked with a certain lord in the street, and spittle from his mouth squirted on his garments, whereupon Joseph his brother entered and ministered in his stead so that their mother saw two high priests on one day. The Sages said unto her: What hast thou done to merit such [glory]? She said: Throughout the days of my life the beams of my house have not seen the plaits of my hair. They said to her: There were many who did likewise and yet did not succeed.

15.זוהר כרך ג (במדבר) פרשת נשא [דף קכא עמוד א]
א"ר חזקיה תונבא ליתי על ההוא בר נש דשבק לאנתתיה דתתחזי משערה דרישה לבר ודא הוא חד מאינון צניעותא דביתא, ואתתא דאפיקת משערא דרישה לבר לאתתקנא ביה גרים מסכנותא לביתא וגרים לבנהא דלא יתחשבון בדרא וגרים מלה אחרא דשריא בביתא מאן גרים דא ההוא שערא דאתחזי מרישה לבר, ומה בביתא האי כ"ש בשוקא וכ"ש חציפותא אחרא ובגין כך אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך, אמר ר' יהודה שערא דרישא [דף קכו עמוד א] דאתתא דאתגלייא גרים שערא אחרא לאתגלייא ולאפגמא לה בגין כך בעיא אתתא דאפילו טסירי דביתא לא יחמון שערא חד מרישא כ"ש לבר, ת"ח כמה בדכורא שערא הוא חומרא דכלא הכי נמי לנוקבא, פוק חמי כמה פגימו גרים ההוא שערא דאתתא, גרים לעילא גרים לתתא גרים לבעלה דאתלטייא גרים מסכנותא גרים מלה אחרא בביתא גרים דיסתלק חשיבותא מבנהא, רחמנא לישזבון מחציפו דלהון, ועל דא בעיא אתתא לאתכסייא בזיוותי דביתא
125b R. Hizkiah further said: Cursed be the man who allows his wife to let the hair of her head be seen. This is one of the rules of modesty in the house. A woman who exposes her hair for self-adornment brings poverty on her household, renders her children of no account in their generation, and causes an evil spirit to abide on her house. If this is so when the woman does this in the house, how much more is it when in the open road; and ever so much more so does all this result from another kind of shamelessness. Said R. Judah: The hair of the head (Page 126a) of a woman being exposed leads to Hair of another kind being exposed and impaired. Hence a woman should not let her hair be seen, even by the beams of her house, much less in the open. Observe that as the rule is most strict in the case of a man's hair, [Tr. note: The reference apparently is to the Nazirite.] so is it with a woman's. Consider the harm a woman's hair brings about. It brings a curse on her husband, it causes poverty, it causes something besides to happen to her household, it causes the inferiority of her children. May the Merciful One deliver us from their impudence! A woman thus should cover her hair in the four corners of her house.

16.שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן לו
אמנם בתשובת מהר"מ אלשקר צווח השואל על מנהג נשותיהן בארץ ישמעאל שיוצאות הנשואות בשורה א' של שער בין האזן לפדחת תלוי לה,
והאמנם בארצותינו שהאומות יוצאות פרועי ראש ואמותינו לא יצאו ונזהרו מאד וחשו לדברי הזוהר והקפידו על זה מאד, אע"ג דאילו היינו עומדים למנין לקבוע הלכה היינו אומרים דאותה שורה מבוארת בש"ס להיתר היינו עפ"י פי' הערוך דלא כרשב"ם ואין הלכה כהזוהר, מ"מ כיון שתפסו המנהג כהזוהר על זה כ' מהר"א שטיין מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה קבוע, דהיינו היכא דספרי חצונים חולקים על הש"ס וספרי חצונים היינו מס' סופרים וכדומה או מדרש ופסיקתא והזוהר כא' מהם, אותו מנהג עוקר הלכה ונעשה הלכה רוחת בישראל, ומייתי לי' מג"א סי' תר"ץ סקכ"ב ע"ש:
הכלל היוצא כל שום שער בשום מקום בראש ופדחת בנשואה אפילו בחדרה ערוה היא אם לא שיש לה מטפחת בראשה ובשוק וחצר של רבים גם כובע, ואמנם בשורה שער שבין אזן לפדחת ואינה מקולעת וסד בסיד במקום שנהגו אינה ערוה, ובארצותינו שהמנהג עפ"י זוהר עוקר הלכה ובפרט דלפירשב"ם ס"פ חזקת אין כאן מחלוקות א"כ איסור גמור הוא ויש לחוש לרבוצת האלה האמור בזוהר הנ"ל ומי שחפץ בברכה ירחיק ממנו:
הכ"ד פק"ק פ"ב יום ד' ט"ז סיון תקצ"ט לפ"ק: משה"ק סופר

17.שו"ת יביע אומר חלק ה - אבן העזר סימן ה
 והעיקר כדברי רוב ככל האחרונים הנ"ל לאסור בזה, ומצוה רבה לפרסם האיסור ברבים, ובפרט ספרדיות שנהגו לאסור מימות עולם ומשנים קדמוניות, ורק כעת התחילו ללמוד מאלו המורות היתר לעצמן שלא ברצון חכמים, דילפי הני נשי מקלקלתא ולא מתקנתא, ומצוה להודיען שזוהי פירצה חמורה בגדר הצניעות של בנות ישראל הכשרות, וכמ"ש הגאון מהר"א תאומים בעל חסד לאברהם: שצריך למחות ולמנוע בנות ישראל לצאת בפאה נכרית. (ומה מאד יש להזהיר את עורכי העתונות הדתיים שנעשה להם כהיתר לפרסם המקומות שמוכרים: פאה נכרית, ומכשילים בזה את הרבים). וכל אשה המקבלת עליה לשמור לעשות ככל דברי רבותינו הפוסקים שאסרו הדבר בכל תוקף, ולצאת אך ורק בכובע או מטפחת המכסה את כל ראשה, תתברך בכל הברכות שבתורה, ובמזוני רויחי ובבני סמיכי, ותזכה לראות זרע קודש בנים גדולים בתורה ויראת ה' טהורה, מורי הוראות בישראל. הנלע"ד כתבתי. והשי"ת יאיר עינינו בתוה"ק אמן.

18.שו"ת שרידי אש חלק א סימן עח -ד
אולם הרב בעל שבות יעקב (חלק אבהע"ז סי' ק"ג) הרחיק ללכת. גם הוא מפרש את המקרא "ופרע את ראש האשה" במובן של סתירת קליעת שער ומתו"ז מתיר גם הוא (עפ"י ד"ת) לאשה נשואה ללכת בגילוי הראש אם שערותיה מקולעות, ודברי הגמרא בכתובות הנ"ל, העומדת נגד ביאור זה - הוא מבאר באופן שונה מפירש"י והרמב"ם וזו לשונו:
שו"ת שרידי אש חלק א סימן עח -ח
גם הוברר לנו, שהרמב"ם אינו מחלק בין נשואה לבין פנויה או בתולה, עפ"י דברי הספרי הנ"ל. אולם זהו רק כשהיא הולכת בשוק [וכן לשון הרמב"ם והשו"ע: "לא תלכנה וכו' פרועות ראש בשוק"]. או במבוי, אבל בבית מותרת גם בגילוי שער ראשה (ועיין תוס' כתובות ע"ב, ב ד"ה אלא וב"ש וח"מ בשו"ע אבה"ע סי' קט"ו). זהו מדינא, אבל מדרך צניעות החמירו בנות ישראל לכסות שער ראשן אף בבית ומשום מעשה דקמחית [יומא מ"ז, א שבעה בנים כו'. ירושלמי יומא פ"א ה"א] שזכתה לראות בניה כהנים גדולים (עיין בד"מ, שם).
שו"ת שרידי אש חלק א סימן עח -כא
לא באתי לברר כאן אם יש לדין זה של כסוי שערות ראשה של האשה הנשואה דין תורה מפורש או מנהג תורה. למעשה סובר אני שגם מצד המוסר היהודי ראוי שהאשה הנשואה תכסה את ראשה - בכך היא מראה שאיננה להוטה למצוא חן בעיני אנשים זרים ומתנגדת לכך שאנשים אחרים יפסעו אחרי'. כל כבודה בת מלך פנימה - בביתה ובחוג משפחתה ודרכן של נשי ישראל הכשרות שהן בוחלות שאנשים זרים יתנו בהן עין חומדת.

19.אליה רבה סימן שג
יח בחוטי שער וכו'. מפני שהמים באים בהן ואינן חוצצין בטבילה עד שנגזור שתחלוץ (רמב"ם פי"ט ה"ט). כתב בשלטי גיבורים [כט ע"א אות א] דמותר לאשה נשואה לגלות פיאה נכרית שלה אפילו עשויה משערותיה, דאין שער באשה ערוה אלא המדובקים בבשרה אבל לא בתלושין דעשויין לכסות שערותיה האחרות, אף דעבדה לקושטה שתהא נראת בעלת שער עכ"ל. ולא דמי לחוטי צמר אף דהני שערות מחוברין בבשר ויש בו משום חציצה, דהך פאה נכרית הוא כמלבוש דאינה הולכת זולתה אי נמי בשעת טבילה מניחתן בביתה (פרישה ס"ק יט):

20.שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן סט
אך יש איסור אחר בנשים מדין דת יהודית שלא להתנהג בפריצות בכתובות דף ע"ב אבל מצד זה הוא רק כשהיא עצמה עושה כך אבל כשדרך כל הנשים בעירה כן אין שייך להחשיב זה לפריצות ואין חלוק מה שנעשה דרך הנשים שבעיר היה משום פריצות דעכ"פ כיון שכן הוא דרך לבישתן והלוכן אין להחשיב זה למעשה פריצות ולאסור עליהן אלא מדרך חסידות לצניעות יתירא ותע"ב, ידידו, משה פיינשטיין

21.שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק א סימן נח
בגילוי מקצת מהשערות ובביתה שהחמיר החת"ס כ"ז ניסן תשכ"א. מע"כ ידידי הנכבד הרה"ג ר' בנימין זאב צוקער שליט"א.
הנה מכתב כתר"ה הראשון הגיעני בזמנו אבל לבד שהייתי טרוד מאד חשבתי מתחלה שלא להשיב בענין זה כי לא היה ברצוני להשיב בכתב, שדי כשמשיבין להקל בעל פה למי שנצרך לזה. אבל עתה שקבלתי מכתב שני מכתר"ה על זה והיתה שתיקתי רק מביאה מבוכה, ומאידך גיסא הא יש חיוב לברר הלכה אף שהוא לקולא שידע איך הוא האמת לפי דעתו בגמ' ובדברי רבותינו המפרשים והפוסקים ואף אם הוא נגד דברי גאון אחד, הא ודאי ניחא להו להגאונים שהדפיסו דבריהם ופסקיהם שהבאים אחריהם יבחנו אחר דבריהם אם אך הוא לשם שמים לידע הדין על בוריה, כמבואר בהקדמה לתשובת רעק"א במכתבו לבנו הגרש"א וכן ודאי הוא רצון כל הגאונים שהדפיסו ספריהם.
ולכן כיון שבדין מקומות המכוסים יש חלוק בין טפח לפחות לענין ראיה שלא בכוונה, עיין /או"ח/ בסימן ע"ה בב"ח, דבכוונה להסתכל הא אסור אפילו במקומות המגולים, גם בשערות יש חלוק זה דאין מקום להחמיר בשערות יותר מגופה כיון דכל האיסור הוא משום שנחשבו מקום מכוסה, וממילא נראה דאף להי"א שברמ"א דבאשה אחרת אפילו בפחות מטפח הוא ערוה נמי לא יפלוג בשער, דשאני בשר דבכל הנשים הוא מקום מכוסה ובכל מקום מכסות סובר דהוא ערוה אף בפחות מטפח דהא צריכה להחשיב שפחות מטפח לא יהיה ערוה רק מצד שמותרת לגלות שזה יפקיע משם ערוה, וזה הא ליכא אלא בפני בעלה, דעל פחות מטפח שאינו ערוה ממש עושה ההיתר להפקיע משם ערוה, אבל בשער שמה שהוא נחשב מקום מכוסה שנעשה מזה ערוה, הוא האיסור דהא בתולות אין מכסות וכן בביתה אינה צריכה לכסות, לכן אף שעכ"פ נחשבו כל השערות מקום המכוסה מצד שלא מסוים אין להחשיב ערוה בפחות מטפח, שחזינן שאינה ערוה ממש שהיתר מפקיע והרי ליכא איסור גם לגבי אחריני רק מחשיבות מקום מכוסה שמה שאינו איסור הא מפקיע משם ערוה בפחות מטפח ולכן אין לאסור כשרוצה לגלות. ומה שאסור לאחרים להסתכל בה בכוונה אין להצריכה לכסות בשביל זה דהא איסור זה יש גם על מקומות הגלוים כפניה וידיה ולא הצריכוה לכסות.
גם מה שהחמיר החת"ס לאסור מדת יהודית אפילו בחדרה בלא מטפחת והביא זה מהב"ח וב"ש, הנה בב"ח איתא בחצרה בכל הדבור שלו שהוא מקום פרוץ ואין הדרך ליטול רשות להכנס שם וגם מצוי שם אנשי ביתה, וכדמוכרח בדבריו שכן מסיק והכי נהוג דאפילו בפני אנשי ביתה אינה שרויה בלא מטפחת וכיפה שבראשה. וגם בב"ש /אה"ע קט"ו/ סק"ט הוזכר חצר, וכן בש"ג כתובות שהביא הסמ"ג בשם הירושל' שהביא הב"ש איתא שאסורה בחצר ומנא ליה לאסור גם בחדרה. איברא דברמב"ם פ"ג מסוטה ה"ה איתא והיא עומדת ביניהן בלא רדיד ובלא מטפחת אלא בבגדיה וכיפה שעל ראשה כמו שהאשה בתוך ביתה, משמע מזה שהאשה בתוך ביתה צריכה נמי לכסות בכיפה שאף שאין זה כרדיד ומטפחת מ"מ איזה כיסוי הויא. אבל אף אם נימא כן בדעת הרמב"ם לא הי"ל לפסוק כותיה נגד רש"י ותוס' וכל השיטות במחלוקת בדת יהודית שיש לדון בספק להקל, וגם יותר נוטה שלא לדינא מצריך הרמב"ם שבביתה תכסה בכיפה דהי"ל לכתוב זה במקומו בפכ"ד מאישות שיש עוד דין שלישי שבביתה תכסה בכיפה ומחצר לחצר דרך מבוי צריכה מטפחת דוקא שלא להתחשב עוברת על דת ובשוק ומבוי מפולש צריכה רדיד, ולכן משמע שכוונתו רק לדין הסוטה שאף מתחלה קודם שהגיע זמן שהכהן יגלה שערה מ"מ אין מניחין אותה ללבש רדיד ומטפחת אלא כיפה שלזה אין שום חשיבות דגם בביתה רגילה ללובשה ששם אין לובשת לחשיבות, אבל אין כוונתו שלובשתו לכיפה גם בביתה בשביל איסור פריעת ראש דודאי גם להרמב"ם מותרת אף שאוסר בחצר להב"ח. ולכן מה שאוסר החת"ס גם בחדרה לא מצינו ואדרבה משמע שכו"ע מתירין, והט"ז מתיר לכו"ע אף בחצר יחידי אף בלא קלתה ומטפחת עיי"ש בסק"ה וכן סובר הפרישה, ואף הד"מ אות ד' סובר כן והוא פי' שהלא תצא שכתב הטור אינו למידק שיש איסור אלא משום שצניעות מיהא הוי אפילו בבית כהא דקמחית עיי"ש. ולכן שיטת החת"ס בזה הוא דבר תמוה.
ולכן לדינא אף שמן הראוי שיחמירו הנשים לכסות כדסובר החת"ס הואיל ויצא מפומיה דגאון גדול כמותו בין בדין הראשון בין בדין השני, ובדין השני הא איכא גם מעלה דצניעות דקמחית שכתב הד"מ, אבל פשוט שאלו הרוצות להקל בשני הדינים אין להחשיבן לעוברות על דת יהודית ח"ו, ואין להמנע אפילו לת"ח ויר"ש מלישא אשה כזו אם היא יראת שמים ומדקדקת במצות ובעלת מדות. אבל הוא רק ערך ב' אצבעות בגובה שהפנים הוא ערך אורך ב' טפחים ויהיה בצרוף פחות מטפח ויותר אסורה.








תלמוד בבלי מסכת כתובות דף עב עמוד ב
וטווה בשוק. אמר רב יהודה אמר שמואל: במראה זרועותיה לבני אדם. רב חסדא אמר אבימי: בטווה ורד כנגד פניה.

ומדברת עם כל אדם. אמר רב יהודה אמר שמואל: במשחקת עם בחורים. אמר רבה בר בר חנה: זימנא חדא הוה קאזילנא בתריה דרב עוקבא, חזיתיה לההיא ערביא דהוה יתבה קא שדיא פילכה וטווה ורד כנגד פניה, כיון דחזיתינן פסיקתיה לפילכה שדיתיה, אמרה לי: עולם, הב לי פלך, אמר בה רב עוקבא מילתא. מאי אמר בה? רבינא אמר: טווה בשוק אמר בה, רבנן אמרי: מדברת עם כל אדם אמר בה. אבא שאול אומר: אף המקללת יולדיו בפניו. אמר רב יהודה אמר שמואל: במקללת יולידיו בפני מולידיו, וסימניך: +בראשית מ"ח+ אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי. אמר רבה: דאמרה ליה ניכליה אריא לסבא באפי בריה.

רבי טרפון אומר: אף הקולנית. מאי קולנית? אמר רב יהודה אמר שמואל: במשמעת קולה על עסקי תשמיש. במתניתא תנא: במשמשת בחצר זו ונשמע קולה בחצר אחרת. וניתנייה גבי מומין במתניתין! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא.
שיטה מקובצת מסכת כתובות דף עב עמוד א
וז"ל רש"י במהדורא קמא קלתה סל שמנחת את פלכה בו ומניחתו על ראשה כשהיא פרועת ראש אפילו קלתה נמי לא משום צניעות דאי אפשר שלא יראו שערותיה בין הנסרים א"כ בחצר קפדת אפריעת ראש וסגי לה בקלתא בחצר קא אמרת לא הנחת וכו' שהרי כולן רגילות לצאת בחצר פרועות ראש. ע"כ:

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף עב עמוד ב

ואלא בחצר אם כן לא הנחת בת לאברהם אבינו וכו'. פרש"י א"כ דבחצר יש בה משום פריעת ראש פי' לפירושו דכיון דאמר רבי יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש בחצר מכלל דבלא קלתה יש בה משום פירוע ראש אפי' בחצר וא"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו יושבת תחת בעלה שרובן הולכות בחצרן בפירוע ראש כיון שאין שם רואין.
ריטב"א
ואסיקנא מחצר לחצר ודרך מבוי. ושלשה דינין בדבר דבחצר אפילו בלא קלתה אין בה משום פירוע ראש ובשוק אפילו בקלתה דת יהודית היא ובמבוי בקלתה אין שלא בקלתה לא. ואמרו בירושלמי [ה"ז] יש חצר שהוא כמבוי ויש מבוי שהוא כחצר מבוי שאין הרבים בוקעים בו דינו כחצר וחצר שהרבים בוקעין בו דינו כמבוי. הריטב"א ז"ל:
תלמידי רבנו יונה
פי' חצר שהרבים בוקעים בו הרי הוא כמבוי כלומר כמבוי המפולש ותצא שלא בכתובה ומבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר כלומר כחצר שאין הרבים בוקעין בו דאי נפקא התם בקלתה או בסדין על ראשה אינה מפסדת כתובתה. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
תלמידי רבנו יונה
מחצר לחצר ודרך מבוי. אומר מורי הרב נר"ו דמלישנא דקאמר ודרך מבוי משמע דדוקא כשעוברת מחצר לחצר במרוצה כמי שהולך דאין יכולה משום פריעת ראש אבל אם יצאתה מחצר זו וקודם שתכנס לחצר אחרת מסבבת המבוי יש בו משום פרוע ראש. תלמידי רבינו יונה ז"ל:
רש"י במהדו"ק
וז"ל רש"י במהדורא קמא ודרך מבוי דמשום בני מבוי איכא משום פריעת ראש ואי קלתה בראשה שפיר דמי שהרי אינה שוה כלום ואין שערותיה נראין כל כך לבני מבוי בין הנסרים:


ב"ח אבן העזר סימן קטו

ואיזו היא דת יהודית וכו'. בפרק המדיר (דף עב א) תנן ואיזו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע ופריך ראשה פרוע דאורייתא היא (ואמאי לא קרי לה דת משה) ומשני דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור ופירש רש"י קלתה סל שיש לו מלמטה בית קיבול להולמו בראשה ובית קיבול למעלה לתת בו פלך ופשתן ומדברי הרמב"ם (אישות פכ"ד הי"ב) נראה דפירש קלתה היא מטפחת שיש בה נקבים כנקבי הסל כמו הסבכות ואפילו הכי כיון שאין עליה רדיד פירוש צעיף ככל הנשים תצא בלא כתובה וכ"כ הערוך בערך קלת דאע"פ שבשוק בכפה של ראשה לבדה שרי מדאורייתא דת יהודית אסרה בשוק עד שתתן על ראשה דבר אחר אבל בחצר בקלתה אין בה משום פריעת ראש עכ"ל:

רי"ף מסכת כתובות דף לב עמוד ב
אי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע ראשה פרוע דאורייתא היא דכתיב ופרע את ראש האשה ואמר רבי ישמעאל אזהרה לבנות ישראל שלא תצאנה בפריעת ראש א"ר יהודה אמר שמואל בקלתה דאורייתא קלתה שפיר דמי דת יהודית אפילו קלתה נמי אסור א"ר אסי א"ר יוחנן קלתה אין בה משום פריעת ראש אמר אביי ואיתימא רב כהנא מחצר לחצר ודרך מבוי: ירושלמי חצר שהרבים בוקעין בו הרי הוא כמבוי מבוי שאין הרבים בוקעין בו הרי הוא כחצר:


תלמוד ירושלמי מסכת יומא פרק א דף לח טור ד /ה"א
מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערב יום הכיפורים ונתזה צינורה של רוק מפיו על בגדיו וטימתו ונכנס יהודה אחיו ושימש תחתיו בכהונה גדולה וראת אימן שני בניה כהנים גדולים ביום אחד שבעה בנים היו לה לקמחית וכולן שימשו בכהונה גדולה שלחו חכמים ואמרו לה מה מעשים טובים יש בידך אמרה להן יבא עלי אם ראו קורות ביתי שערות ראשי ואימרת חלוקי מימיי אמרון כל קימחיא קמח וקמחא דקמחית סולת וקרון עלה כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה

ויקרא רבה (וילנא) פרשת אחרי מות פרשה כ
 מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך הערבי ניתזא צינורא מפיו על בגדיו וטמאתו ונכנס יהודה אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה אותו היום ראתה אמם שני בניה כהנים גדולים אמרו ז' בנים היו לה לקמחית וכולם שמשו בכהונה גדולה שלחו אחריה אמרו לה מה מעשים טובים יש בידך אמרה להם מעולם לא ראו קורות ביתי שערות ראשי ואמרת חלוקי, אמרו כל קמחייא קמח וקמח דקמחית סלת וקרון עלה (תהלים מה) כל כבודה בת מלך פנימה, על דעתיה דר' חייא בר אבא דאמר במותו מת אהרן שמש אלעזר מת אלעזר שמש איתמר.


תוספתא מסכת יומא (כפורים) (ליברמן) פרק ג
מעשה בשמעון בן קמחית שיצא לדבר עם המלך ערבית ונתזה צנורא מפיו ונפלה על בגדיו נכנס אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה ראת אמן של אילו שני כהנים גדולים בו ביום
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק לה
ולא אירע קרי לכהן גדול ביום הכפורים חוץ מרבי ישמעאל בן קמחית. שיצא להסיח עם הגמון אחד ונתזה צינורא מפיו ונפלה על בגדיו ונכנס אחיו ושמש בכהונה גדולה תחתיו וראתה אותן אמן בו ביום שני כהנים גדולים. ראוה חכמים ואמרו מה זכות היה בידך ואמרה מעולם לא ראו קורות ביתי שער ראשי.


טור אבן העזר הלכות כתובות סימן קטו
ואיזו היא דת יהודית יוצאת וראשה פרוע אפי' אין פרוע לגמרי אלא קלתה בראשה כיון שאינה מכוסה בצעיף תצא כתב הרמב"ם אע"פ שמכוסה במטפחת כיון שאין עליה רדיד ככל הנשים תצא בלא כתובה ודוקא שיוצאת כן ברשות הרבים או במבוי המפולש או בחצר שהרבים בוקעים בו אבל במבוי שאינו מפולש וחצר שאין הרבים בוקעים בו לא תצא