Twitter

Thursday, June 25, 2020

sources parashat Chukat

פרשת חקת התשף
הרב ארי דוד קאהן                                            ari.kahn@biu.ac.il                       

Shiur sponsored by Jane Medved in loving memory of her father Yitzchak ben Avraham (Dr. Irwin Siegel)
Shiur is sponsored by Charlotte and Gil Goller in honor of Gil’s Bar Mitzvah Parsha (Hukat)

1.    במדבר פרשת חקת פרק כ, א-כט
(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס (יד) וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ: (טו) וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ: (טז)וַנִּצְעַ֤ק אֶל־ה֙' וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ: (יז) נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ: (יט) וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה: (כ) וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (כא) וַיְמָאֵ֣ן׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו: פ (כב) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: (כג) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: (כד) יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה: (כה) קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: (כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: (כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה֑' וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר: (כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס 
2.    שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יב, יב
וַיִּ֤פֶן כֹּה֙ וָכֹ֔ה וַיַּ֖רְא כִּ֣י אֵ֣ין אִ֑ישׁ וַיַּךְ֙ אֶת־הַמִּצְרִ֔י וַֽיִּטְמְנֵ֖הוּ בַּחֽוֹל:
3.    שמות פרשת וארא פרק ז פסוק כ, כ
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ צִוָּ֣ה ה֗' וַיָּ֤רֶם בַּמַּטֶּה֙ וַיַּ֤ךְ אֶת־הַמַּ֙יִם֙ אֲשֶׁ֣ר בַּיְאֹ֔ר לְעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּלְעֵינֵ֖י עֲבָדָ֑יו וַיֵּהָֽפְכ֛וּ כָּל־הַמַּ֥יִם אֲשֶׁר־בַּיְאֹ֖ר לְדָֽם:
4.    שמות פרשת וארא פרק ח פסוק יג, יג
וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵ֗ן וַיֵּט֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־יָד֤וֹ בְמַטֵּ֙הוּ֙ וַיַּךְ֙ אֶת־עֲפַ֣ר הָאָ֔רֶץ וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה כָּל־ עֲפַ֥ר הָאָ֛רֶץ הָיָ֥ה כִנִּ֖ים בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם:

5.    בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז - לד, כז-לד
(כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב: (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי: (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה: ס
6.    בראשית פרשת וישלח פרק לב פסוק ד - ו, ד-ו
(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה: (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ:
7.    בראשית פרשת תולדות פרק כז 
(טו) וַתִּקַּ֣ח רִ֠בְקָה אֶת־בִּגְדֵ֨י עֵשָׂ֜ו בְּנָ֤הּ הַגָּדֹל֙ הַחֲמֻדֹ֔ת אֲשֶׁ֥ר אִתָּ֖הּ בַּבָּ֑יִת וַתַּלְבֵּ֥שׁ אֶֽת־יַעֲקֹ֖ב בְּנָ֥הּ הַקָּטָֽן:(כב) וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו:(לח) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶל־אָבִ֗יו הַֽבְרָכָ֨ה אַחַ֤ת הִֽוא־לְךָ֙ אָבִ֔י בָּרֲכֵ֥נִי גַם־אָ֖נִי אָבִ֑י וַיִּשָּׂ֥א עֵשָׂ֛ו קֹל֖וֹ וַיֵּֽבְךְּ: (לט) וַיַּ֛עַן יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֑יו הִנֵּ֞ה מִשְׁמַנֵּ֤י הָאָ֙רֶץ֙ יִהְיֶ֣ה מֽוֹשָׁבֶ֔ךָ וּמִטַּ֥ל הַשָּׁמַ֖יִם מֵעָֽל: (מ) וְעַל־חַרְבְּךָ֣תִֽחְיֶ֔ה וְאֶת־אָחִ֖יךָ תַּעֲבֹ֑ד וְהָיָה֙ כַּאֲשֶׁ֣ר תָּרִ֔יד וּפָרַקְתָּ֥ עֻלּ֖וֹ מֵעַ֥ל צַוָּארֶֽךָ: (מא) וַיִּשְׂטֹ֤ם עֵשָׂו֙ אֶֽת־יַעֲקֹ֔ב עַל־הַ֨בְּרָכָ֔ה אֲשֶׁ֥ר בֵּרֲכ֖וֹ אָבִ֑יו וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו בְּלִבּ֗וֹ יִקְרְבוּ֙ יְמֵי֙ אֵ֣בֶל אָבִ֔י וְאַֽהַרְגָ֖ה אֶת־יַעֲקֹ֥ב אָחִֽי:
8.    בראשית רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה סימן טז
וַתִּקַּח רִבְקָה אֶת בִּגְדֵי עֵשָׂו בְּנָהּ הַגָּדֹל הַחֲמֻדֹת (בראשית כז, טו)מַה שֶּׁחָמַד מִנִּמְרֹד וַהֲרָגוֹ וּנְטָלָן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (משלי יב, יב): חָמַד רָשָׁע מְצוֹד רָעִים. (בראשית כז, טו): אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, שֶׁבָּהֶן הָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל כָּל יָמַי הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא וְלֹא שִׁמַּשְׁתִּי אוֹתוֹ אֶחָד מִמֵּאָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ עֵשָׂו אֶת אָבִיו, אֲנִי בְּשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אַבָּא הָיִיתִי מְשַׁמְּשׁוֹ בִּבְגָדִים מְלֻכְלָכִין, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיִיתִי יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ הָיִיתִי יוֹצֵא בִּבְגָדִים נְקִיִּים, אֲבָל עֵשָׂו בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִיו לֹא הָיָה מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, אָמַר אֵין כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַבָּא לִהְיוֹת מְשַׁמְּשׁוֹ אֶלָּא בְּבִגְדֵי מַלְכוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֲשֶׁר אִתָּה בַּבָּיִת, כַּמָּה נָשִׁים הָיוּ לוֹ וְאַתְּ אֲמַרְתְּ אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבָּיִת, אֶלָּא דַּהֲוָה יָדַע מַאי עוֹבָדֵיהוֹן.
9.    ערוך השולחן יורה דעה סימן רמ סעיף ב
כיבוד אב ואם היא מהמצות השכליות ונתפשטה בכל אום ולשון וגם הכופרים בתורה נזהרים בה מפני השכל והטבע ואנחנו עם בני ישראל נצטוינו על כל מצוה שכליות לבלי לעשותה מפני השכל אלא מפני ציוי הקדוש ברוך הוא בתורתו הקדושה ועל זה נאמר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה וגו' דמקודם כתיב ושמרת את החוקים ואת המשפטים וגו' ולזה אומר והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה כלומר דהחוקים וודאי תעשו מפני שאתם שומעים לקולי אבל עיקר השכר הוא שגם המשפטים שהם המצות השכליות תעשו מפני השמיעה כלומר מפני שאני מצוה אתכם ולא מפני השכל וזהו שאמר דוד מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל וזהו עיקר גדול במצות התורה:
10.ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ו
ומצות כיבוד אב הוא מצוה שהחזיקו בה אומות העולם ביתר שאת כמו שנאמר בעשו, וכמו שאמרו בקידושין (ל"א א) וירושלמי (פרק א' דפאה הלכה א') ללמוד עד היכן מצות כיבוד מגוי דמא בן נתינא, (ושם) יודוך ה' כל מלכי ארץ וגו' (תהלים קל"ח, ד') כיון שאמר כבד אביך ואמך וכו' שעל דיבור זה הודו מלכי ארץ. וכן איתא בתנא דבי אליהו רבא (פרק כ"ו) כיבוד אב ואם, אם קיימת נתקיים בכם וראו גוים צדקך. וזו תוליד בן שיעבוד עבודה זרה ויצא מכלל ישראל ומכלל אומות העולם:
11.במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק א - ב, א-ב
(א) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (ב) זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה֖' לֵאמֹ֑ר דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֣וּ אֵלֶיךָ֩ פָרָ֨ה אֲדֻמָּ֜ה תְּמִימָ֗ה אֲשֶׁ֤ר אֵֽין־בָּהּ֙ מ֔וּם אֲשֶׁ֛ר לֹא־עָלָ֥ה עָלֶ֖יהָ עֹֽל:
12.במדבר רבה (וילנא) פרשת חקת פרשה יט סימן א
זֹאת חֻקַּת (במדבר יט, ב), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב (איוב יד, ד): מִי יִתֵּן טָהוֹר מִטָּמֵא לֹא אֶחָד, כְּגוֹן אַבְרָהָם מִתֶּרַח, חִזְקִיָּה מֵאָחָז, יֹאשִׁיָּה מֵאָמוֹן, מָרְדְּכַי מִשִּׁמְעִי, יִשְׂרָאֵל מֵעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, הָעוֹלָם הַבָּא מֵעוֹלָם הַזֶּה. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, תַּמָּן תְּנִינַן, בַּהֶרֶת כִּגְרִיס בָּאָדָם, טָמֵא. פָּרְחָה בְּכֻלּוֹ, טָהוֹר. מִי עָשָׂה כֵּן, מִי צִוָּה כֵּן, מִי גָּזַר כֵּן, לֹא יְחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם. תַּמָּן תְּנִינַן הָעוֹסְקִין בַּפָּרָה מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף מְטַמְּאִין בְּגָדִים, הִיא גּוּפָהּ מְטַהֶרֶת בְּגָדִים. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חֻקָּה חָקַקְתִּי גְּזֵרָה גָּזַרְתִּי, אִי אַתָּה רַשַּׁאי לַעֲבֹר עַל גְּזֵרָתִי.
13.מדרש הגדול במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
זאת חקת התורה. תורת טהרת טמא מת. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי ארבעה דברים יצר הרע משיב עליהן, ובכולן כתיב בהן חוקה. ואלו הן אשת אחיו, וכלאים, ושעיר המשתלח ופרה. אשת אחיו מנין ערות אשת אחיך לא תגלה (ויקרא יח, טז), מת בלא בנים מותרת לו, יבמה יבא עליה (דברים כה, ה), וכתיב בה חוקה ושמרתם את כל חקתי (ויקרא כ, כב). כלאים מנין, לא תלבש שעטנז (דברים כב, יא), סדין בציצית מותר, וכתיב בו חוקה את חקתי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים (ויקרא יט, יט). שעיר המשתלח מנין דכתיב והמשלח את השעיר לעזאזל יכבס בגדיו (שם טז, כו), והוא עצמו מכפר על אחרים וכתיב ביה חוקה והיתה זאת לכם לחקת עולם (שם שם, כט). פרה מנין, דתנינן תמן כל העוסקין בפרה מתחלה ועד סוף מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאים וכתיב בה חוקה, זאת חקת התורה. גוי אחד שאל את רבן יוחנן בן זכאי אמר ליה, אלין מליא דאתון עבדין נראין כמין כשפים. מביאין פרה ושוחטין אותה ושורפין אותה וכותשין אותה ונוטלין את אפרה, ואחד מכם מיטמא למת ומזין אתם עליו שתים שלש טפין ואומרין לו טהרתה. אמר לו לא נכנסה רוח תזזית באותו האיש מימיו. אמר לו לאו. ולא ראית אחד שנכנסה בו רוח תזזית, אמר לו הין. אמר לו ומה אתם עושין לו. אמר לו מביאין עיקרין וכותשין אותן ושוחקין אותן ומעשנין תחתיו ומרבצין עליו והיא בורחת. אמר לו והלא ישמעו אזניך מה שפיך מדבר. כך טומאה רוח רעה היא, דכתיב וגם את הנביאים ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג, ב). וכיון שיצא אמרו לו תלמידיו רבי לזה דחית בקנה לנו מה אתה משיב. אמר להן חייכם לא המת מטמא ולא המים מטהרין אלא גזירתו שלמלך מלכי המלכים ברוך הוא. אמר הקדוש ברוך הוא חוקה שחקקתי לך וגזירה שגזרתי לך אין את רשאי לעבור על גזירתי.
14.רש"י במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
(ב) זאת חקת התורה -לְפִי שֶׁהַשָּׂטָן וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מוֹנִין אֶת יִשְׂרָאֵל, לוֹמַר מַה הַמִּצְוָה הַזֹּאת וּמַה טַּעַם יֵשׁ בָּהּ? לְפִיכָךְ כָּתַב בָּהּ חֻקָּה — גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי, אֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר אַחֲרֶיהָ (יומא ס"ז):
15.ר' עובדיה מברטנורא (עמר נקא) במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
זאת חקת לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל וכו'. פי' מונין מלשון ולא תונו אונאת דברים כלומ' מקנטרין אותן והאונאה הזאת היא לפי שיש במצוה הזאת דבר והפכו שהיא מטהרת את הטמאים ומטמאה את הטהורים כדכתיב:
16.רמב"ן במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
וכבר כתבתי בענין שעיר המשתלח (ויקרא טז ח) מה טעם לאומות שיהיו מונין אותנו בזאת יותר משאר הקרבנות שיכפרו ויש מהם שיטהרו כקרבנות הזב והיולדת, כי מפני היותה נעשית בחוץ יראה להם שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה, והאמת שהיא להעביר רוח טומאה ושריפתה כריח ניחוח בחוץוטעם טומאת המת, בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין. ולכך אמר הכתוב זאת חקת התורה, כלומר הנחקקת מן התורה והיא תורה שבע"פ. על כן היא פרה והיא אדומה ממדת הדין, ונתנה לאלעזר להעשות לפניו אפילו על ידי זר, אבל הסגן יראה מעשיה כדי שתעשה על כוונתו שלא יחשבו בה מחשבה רעה כאומות והשטן:
17.ספורנו במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
(ב) זאת חקת התורה אשר צוה ה'. באמרו הזה עליהם מי חטאת. והנה כבר אמרו ז"ל לכך כתב בה חוקה גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה וששלמה אמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני (קהלת ז, כג) ומעיקרי ההעלם בזה הוא שהיא מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים. אמנם בהביננו אל כל המצוה אולי דבר יגונב ונקח שמץ מנהו. וזה כי מצאנו ראשונה שכל העוסקים בה מעת שריפתה ואילך טמאים והם השורף והמשליך עץ ארז ואזוב ושני תולעת בשרפתה והאוסף והנוגע והנושא. אמנם המזה והמקדש הם טהורים. שנית שמעקרי הפרה הוא שתהיה אדומה בשלמות. וכבר ביאר הנביא שהחטא נמשל לאדום באמרו אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו (ישעיהו א, יח). ולכן אמרו ז"ל (יומא סז, א) שהיו קושרים לשון זהורית על פתחו של היכל הלבין היו שמחים לא הלבין היו עצבים. שלישית ראוי להתבונן שבהיות כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל, ה) היא בלי ספק מישרת המעשים אל המצוע כי כל אחד משני הקצוות נמאס כאמרו ונעקש דרכים יפול באחת (שם כח, יח). רביעית ראוי להתבונן שאין דרך נאות להישיר את הנעקש דרכים ולהשיבו אל המצוע זולתי בהטותו אל קצה הפכו כמו שיקרה בחליי הגוף כאמרו חבורות פצע תמרוק ברע (שם כ, ל) אף על פי שאותה ההטיה אל הקצה היא בעצמה נמאסת ותשחית ענין מי שתהיה דרכו ממוצעת כענין התרופה המשלשלת שתועיל לחולה ותזיק לבריא. חמשית ראוי להתבונן שאין ענין לאפר הפרה בטהרת שום מין ממיני הטומאות זולתי בטהרה מטומאת מת. וכבר נודע שענין התורה והמצות חיים הם למוצאיהם (שם ד, כב) ולעוסקים בם כאמרו כי היא חייכם (דברים לב, מז) והנוטה מהם אל הבלי הנפסדות הולך למות או הוא מת גמור, כאמרם רשעים אפילו בחייהם קרויים מתים (ברכות יח ב). ששית ראוי להתבונן מה שאמרו ז"ל שעץ ארז יורה על הגאוה והאזוב יורה על הפכה (ערכין טז ב) ובהיות שני התולעת עם שניהם יורה ששניהם חטא כאמרם בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה (סוטה ה א) בפרט למי שיצטרך לנהוג נשיאות לתועלת הרבים. וכבר אמרו ז"ל שנענש שאול על שלא הקפיד על כבודו (יומא כב ב) כאמרו ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש (שמואל - א י, כז) וכן תפש עליו הנביא באמרו הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה (שם טו, יז). נאמר אם כן שעם היות המצוה חוקה ואין להרהר אחריה ולא להיות מסופק אם היא הגונה ואם לאו כי כל אמרת אלוה צרופה (משלי ל, ה) ולה טעם נשגב בלי ספק נודע למלך שצוה אותה ואולי גם למשה רבינו והדומים לו. הנה יש בה איזה רמז לדרך התשובה הצריכה לכל חוטא שהיא אמנם שיטה אל קצה הפך מעשיו המטמאים כל לב טהור למען ישיג דרך המצוע ויטהר וזה הדרך עם היותו טוב ומטהר לחוטא הוא אמנם מגונה ורע ומטמא כל לב טהור כאמרם וכי באיזה נפש חטא זה אלא שציער עצמו מן היין (תענית יא א). אמנם מי חטאת המורכבים מעפר שרפה וממים שהם שני קצוות אשר מהם יתחדש מצוע יורה שבמצוע תהיה תקנת החוטא הנקראת טהרה כאמרו מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו (ויקרא טז, ל) וממה שראוי להתבונן מה שגזר אומר שהנוגע במת מטמא את משכן ה' והבא אל האוהל מטמא את מקדש ה' וזה כי אמנם כל הקרב הקרב אל הבלי הנפסדות אין ספק שהוא מטמא לב טהור שהוא משכנו של מקדש ה' שהוא הנקרא צלם אלהים ותהיה טומאתו בטעות העדרי. והבא אל אהל המת כענין שוכני בתי חומר (איוב ד, יט) אשר אין לפניהם בלתי אם גוייתם לחיי שעה רעועה רגליה יורדות מות הוא בלי ספק מטמא את מקדש ה' הנזכר אשר בו יהיה העם והאיש קדוש לאלהיו כאמרו ולהיותך עם קדוש לה' אלהיך (דברים כו, יט) ואז מטמא בטעות קניני הפכי למכוון. ולזה אין ראוי שיטמא באוהל זולתי המת הישראלי כי אמנם חומרו בלבד הוא הנבחר ומוכן מכל זולתו לעבודת האל יתברך הוא לבדו החוטא בנכבד. אמנם החכמים המורים חטאים בדרך שהם כמו המזה והמקדש לא תחול עליהם בזה טומאה כלל. ובכן יהיה בפרטי שמירת המצוה הזאת בכתבה וכמו שבא בקבלה רמז לכל אלה שהם מכונות התורה בלי ספק:
18.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף לא עמוד א
בָּעוּ מִינֵיהּ מֵרַב עוּלָא, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי עובד כוכבים אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת בִּקְּשׁוּ חֲכָמִים פְּרַגְמַטְיָא בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה נָכְרִי עובד כוכבים אֶחָד בְּאַשְׁקְלוֹן לְאָבִיו, וְדָמָּא בֶּן נְתִינָה שְׁמוֹ, בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ חֲכָמִים אֲבָנִים לָאֵפוֹד בְּשִׁשִּׁים רִבּוֹא שָׂכָר, וְרַב כָּהֲנָא מָתְנִי, בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא, וְהָיָה מַפְתֵּחַ מֻנָּח תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ, לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׂכָרוֹ - שֶׁנּוֹלְדָה לוֹ פָּרָה אֲדֻמָּהבְּעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמַר לָהֶם, יוֹדֵעַ אֲנִי בָּכֶם, שֶׁאִם מְבַקֵּשׁ אֲנִי מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אַתֶּם נוֹתְנִים לִי, אֶלָּא אֵין אֲנִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם, אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִּשְׁבִיל כִּבּוּד אַבָּא. וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, וּמַה מִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה - כָּךְ, מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! דַּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא, גָּדוֹל מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה, מִמִּי שֶׁאֵינוֹ מְצֻוֶּה וְעוֹשֶׂה.
19.תלמוד ירושלמי מסכת פאה דף ג/א ידיד נפש מסכת פאה פרק א הלכה א
כִּיבּוּד אָב וָאֵם. רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן, שַׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, עַד הֵיכָן כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶן וְלִי אַתֶּם שׁוֹאָלִין? לְכוּ וְשָׁאֲלוּ אֶת דָּמָה בֶּן נְתִינָהדָּמָה בֶּן נְתִינָה רֹאשׁ פָּטְרֵכוּלִי גנרל גדול, אדם חשוב הָיָה. פַּעַם אַחַת הָיְתָה אִמּוֹ מְסַטַרָתוֹ בִּפְנֵי כֹּל בּוּלִי שֶׁלּוֹ סטרה לו לפני העשירים שהיו אתו וְנָפַל קוֹרְדְקוֹן צמיד שֶׁלָּה מִיָדָהּ, וְהוֹשִׁיט לָהּ שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר מנע ממנה להתכופף.אָמַר ר' חִזְקִיָה, גּוֹי אָשְׁקְלוֹנִי הָיָה דמא בן נתינא וְרֹאשׁ פָּטְרֵכוּלִי הָיָה. וְאֶבֶן שֶׁיָּשַׁב אָבִיו עָלֶיהָ לֹא יָשַׁב עָלֶיהָ מִיָּמָיו מפני שכיבד אותו וְכֵיוָן שֶׁמֵּת אָבִיו עָשָׂה אוֹתָהּ את אותה אבן יִרְאָה שֶׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת אָבְדָה יָשְׁפֵה שֶׁל בִּנְיָמִן אבן מאבני החושן שהשם בנימין היה חקוק עליה אָמְרוּ מַאן דְאִית לֵיהּ טַבָא דִכְוָותֵה? אמרו חכמים, למי יש אבן טובה כזו? אָמְרוּ, אִית יש לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. אָזְלוּן לְגָבֵּיהּ וּפַסְּקוּ עִמֵיהּ הלכו אצלו ופסקו לשלם לו בְּמֵאָה דִּינָר! סָלִיק בָּעֵי מַיְיתָה לְהוּ, וְאָשְׁכַּח אָבוּהַ דָמֵיךְ רצה להביא את האבן ומצא שאביו ישן. וְאִית דְאָמְרִין מַפְתֵחָא דְתֵיבוּתָא הַוֵה יְתִיב גּוֹ אֶצְבָּעִתֵיהּ דְאָבוּי ויש אומרים המפתח היה מונח תחת אצבעו, ולא רצה להעיר את אביו וְאִית דְמָרִין רִיגְלֵיהּ דְאָבוּהּ הַווֹת פְּשִׁיטָא עַל תֵיבוּתָא ויש אומרים שרגלו של אביו הייתה מונחת על התיבה שם היו אבנים טובות שלו נַחַת לְגָבּוֹן. אָמַר לוֹן, לָא יַכִילֵית מִיתוּתֵיהּ לְכוֹן ירד אליהם ואמר להם אינני יכול להביא את האבן לכם אָמְרוּ חכמים דִילְמָא דּוּ בָּעֵי פְּרִיטִין טוֹבָן אולי הוא רוצה יותר כסף אָסְקוּנֵיהּ לְמָאתַיִם, אָסְקוּנֵיהּ לְאֶלֶף והעלו את המחיר למאתיים, העלו לאלף. כֵּיוָן דְאִיתְעֵיר אָבוּהּ מִן שֵׁינְתֵיהּ, סָלַק וְאָיְיתוּתֵיהּ לוֹן כשאביו התעורר משנתו, הלך והביא להם את האבן בָּעוּ מְיִיתוּן לֵיהּ בִּפְסֵיקוּלָא אַחֲרִיָיא, וְלָא קָבִּיל עַלוֹי רצו לשלם לו כפי ההערכה האחרונה, ולא רצה לקבל אָמַר, מַה? אֲנַן מְזָבִּין לְכוֹן אִיקְרָא דְאַבְהָתִי בִּפְרִיטִין? וכי אני מוכר כבודו של אבי בפרוטות? אֵינִי נֶהֱנָה מִכְּבוֹד אֲבוֹתַי כְּלוּם! מַה פָּרַע לֵיהּ הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן, בּוֹ בַּלַּיְלָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אָדוּמָה וְשָׁקְלוּ לוֹ כֹּל יִשְׂרָאֵל מִשְׁקָלָהּ זָהָב וּנְטָלוּהָ. אָמַר רַבִּי שָׁבְּתַי כְּתִיב (איוב לז, כג) וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. אֵין הַקָדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁהֵא מַתַּן שָׂכַר שֶׁל עוֹשֵׂה מִצְוֹת בַּגוֹיִם. 
20.תלמוד ירושלמי מסכת קדושין דף כ/א ידיד נפש מסכת קידושין פרק א הלכה ז
כֵּן אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָה. מִנַּיִין אֲפִילּוּ אָמַר לוֹ אָבִיו הַשְׁלֵךְ אֶת הָאַרְנָקִי הַזּוֹ לַיָּם שֶׁשּׁוֹמֵעַ לוֹ עַד אֵיכָן הוּא כִּיבּוּד אָב וָאֵם? אָמַר לָהֶן וְלִי אַתֶּם שׁוֹאֲלִין? לְכוּ שָׁאֲלוּ לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. דָּמָה בֶּן נְתִינָה רֹאשׁ פֶּטֶר בּוּלֵי הֲוֵה ראש שרי החיל היה. פַּעַם אַחַת הָיְתָה אִמּוֹ מְסַטָרְתוֹ הכתה אותו על פניו. לִפְנֵי בּוּלֵי שֶׁלּוֹ, וְנָפַל קוֹרְדְקְסִין שֶׁלָּהּ הנעל שלה, שהייתה מכה אותו עם הנעל מִיָּדָהּ. וְהוֹשִׁיט לָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּצְטַעֵר.
אָמַר רַבִּי חִזְקִיָּה, הַגּוֹי הָאֶשְׁקְלוֹנִי הָיָה וְרֹאשׁ כָּל פֶּטֶר בּוּלֵי הָיָה וְאֶבֶן שַׁיִשׁ עָלֶיהָ אָבִיו לֹא יָשַׁב עָלֶיהָ מִיָּמָיו וְכֵיוָן שֶׁמֵּת עָשָׂה אוֹתָהּ יִרְאָה מִשֶּׁלּוֹ. פַּעַם אַחַת אָבְדָה יָשְׁפֵה שֶׁל בִּנְיָמִין אבן של החושן ושם בנימין היה חקוק עליה אָמְרִין, מַאן דְּאִית לֵיהּ טָבָא דִּכְוָותָה? שאלו, למי יש אבן כזאת? אָמְרִין דְּאִית אמרו שיש לְדָמָה בֶּן נְתִינָה. אָזְלוּן לְגַבֵּיהּ הלכו אליו וּפָסְקוּ לֵיהּ עָמֵיהּ בְּמֵאָה דִּינָרִין. סָלִיק בְּעָא מֵייתִיתָא לְהוֹן הלך ורצה להביא להם וְאַשְׁכַּח לְאָבוּי דָּמֵךְ ומצא שאביו ישן וְאִית דְּאָמְרִין מַפְתֵחָא דְּתֵיבוּתָא הֲוֵה יָהֵיב גּוֹא אֶצְבָּעֵיהּ דְּאָבוּהּ יש אומרים שמפתח התיבה היה על האצבע של אביו וְאִית דְּאָמְרִין רִיגְלֵיהּ הֲווֹת פְּשׁוּטָא עַל תֵּיבוּתָא ויש אומרים שרגלו הייתה מונחת על התיבה. נַחַת לְגַבֵּיהוֹן אֲמַר לוֹן לָא יָכֵילִית מִייתִיתָה לְכוֹן ירד אליהם ואמר להם שאינו יכול להביא להם את האבן. אָמְרִין, דִּלְמָא דְּהוּא בָּעֵי פְּרִיטִין טוּבָן אמרו אולי הוא רוצה יותר כסף אַסְקִינֵיהּ לְמָאתַיִם, אַסְקִינֵיהּ לְאֶלֶף העלו למאתים, העלו לאלף, והוא לא הסכים. כֵּיוָן דְּאִיתֵיעִיר אָבִיו מִן שֵׁינַתֵיהּ סַלָק וְאֵייתִיתָה לְהוֹןכשאביו התעורר משינתו, הלך והביא להם את האבן בָּעוּ מִיתֵן לֵיהּ כַּד פָּסְקוּ לָהּ לְאַחֲרִיָּיא וְלָא קַבִּיל רצו לתת לו מה שפסקו עמו לאחרונה, לא קיבל אלא את המחיר שהסכים בראשונה אָמַר, מַה אֲנָא מְזַבְּנָא לְכוֹן אִיקְרָא דְּאַבָהֲתִי בִּפְרִיטִין? האם אני אמכור לכם את הכבוד של אבי במעות? אֵינִי נֶהֱנֶה מִכִּיבּוּד אֲבוֹתַיי כְּלוּם! מַה פָּרַע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׂכָר? אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן, בּוֹ בַּלַּיְלָה יַלְדָּה פָּרָתוֹ אֲדוּמָּה וְשָׁקְלוּ לוֹ יִשְׂרָאֵל מִשְׁקָלָהּ זָהָב וּשְׁקָלוּהָ. אָמַר רַבִּי שָׁבְּתַי, כְּתִיב (איוב לז) וּמִשְׁפָּט וְרֹב צְדָקָה לֹא יְעַנֶּה. אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָשְׁהֵא מַתָּן שְׂכָרָהּ שֶׁל עוֹשֶׂה מִצְוֹת בַּגוֹיִם.
21.פני משה מסכת פאה פרק א
ראש פטר בולי. ובפ"ק דקדושין בהלכה ז' גריס פטר כולי. כולי הוא ל' חשיבות כלומר שר העיר וראש החיילות והחשוב שבהן היה:
מסטרתו בפני כל בולי שלו. היתה מכה אותו על הלחי בפני אנשיו וצבאיו שלו:
ונפל קרדקון. הבית יד שלה מידה והושיט לה שלא תצטער ותשוח עצמה להגביהנה:
עשה אותה. האבן ליראה ולע"ז שלו מפני כבוד אביו:
אבדה ישפה של בנימין. אבן הישפה מאבני החשן שבנימין חקוק עליה ושאלו אחרי דוגמתה ואמרו שיש לדמה בן נתינה:
לא יכילת מיתותיה לכון. איני יכול להביאה אותה לכם וחשבו שמא חזר בו ומבקש הוא מעות הרבה והעלוה לפסוק לו במאתים דנרין ועד אלף ולא רצה:
בעו מייתין ליה בפסיקילייא אחרייא. רצו להביא לו מעות כפי פיסוק האחרון באלף דנרין ואמר להן [דף ג עמוד ב] מה וכי אני מוכר לכם כיבוד אבי במעות איני רוצה ליהנות ממצוה זו כלום כי אם תתנו לי כסף פיסוק הראשון:
לא יענה. מל' עינוי הדין לא מאחר להם ולא משהא מתן שכרן של עכו"ם ופורע להן מיד:
22.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כג עמוד ב עין יעקב על מסכת עבודה זרה אות מט
 שָׁאֲלוּ אֶת רַבִּי אֶלְעָזָר, עַד הֵיכָן כִּבּוּד אָב ואם? אָמַר לָהֶם, צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֶחָד לְאָבִיו בְּאַשְׁקְלוֹן, וְדַמָא בֶן נְתִינָה שְׁמוֹ. פַּעַם אַחַת, בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ אֲבָנִים לָאֵפוֹד דף כד עמוד א  בְִּשִׁשּׁים רִבּוֹא שָׂכָר. רַב כָּהֲנָא מַתְנִי, בִּשְׁמוֹנִים רִבּוֹא. וְהָיוּ מַפְתֵּחוֹת מוּנָּחוֹת תַּחַת מְרַאֲשׁוֹתָיו שֶׁל אָבִיו, וְלֹא צִעֲרוֹ. אַבְנֵי שֹׁהַם הִפְסִיק הָעִנְיָן. וְהָא - "וְאַבְנֵי מִלּוּאִים" כְּתִיב? דְּהַדָר עַרְבֵיהּ. וְעוֹד קַתָּנֵי סֵיפָא, לְשָׁנָה אַחֶרֶת נוֹלְּדָה אֶצְלוֹ פָּרָה אֲדוּמָה בְעֶדְרוֹ. נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ, אָמַר לָהֶם, יוֹדֵעַ אֲנִי בָכֶם - שֶׁאִם אֲנִי מְבַקֵשׁ מִכֶּם כָּל מָמוֹן שֶׁבָּעוֹלָם, אַתֶּם נוֹתְנִין לִי. עַכְשָׁיו, אֵינִי מְבַקֵּשׁ מִכֶּם אֶלָּא אוֹתוֹ מָמוֹן שֶׁהִפְסַדְתִּי בִשְׁבִיל אַבָּא:
23.רש"י מסכת עבודה זרה דף כד עמוד א
תגרי ישראל - סרסור ישראל לקחה משלו מן העובד כוכבים לעצמו וחזר ומכרה לצבור.
24.משנה מסכת פרה פרק ב משנה א
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אֵינָהּ נִלְקַחַת מִן הַנָּכְרִים הַעוֹבֵד כּוֹכָבִים. וַחֲכָמִים מַכְשִׁירִים. 
25.ר"ש מסכת פרה פרק ב משנה א
תניא בתוספ' [פ"א] ר"א אומר אינה נקחת מן העובדי כוכבים אמרו לו מעשה ולקחו מן העובדי כוכבים בצידן ודומה היתה נקראת 
26.יד דוד מסכת פרה פרק ב משנה א
תניא בתוספתא. כו' ודומה היה נקרא. כצ"ל, ונראה דהיינו דמא בן נתינה המוזכר בקידושין (לא, א) ובע"ז (כג, ב).
27.תוספתא מסכת פרה (צוקרמאנדל) פרק ב הלכה א
ר' אליעזר אומר אין ניקחת מן הגויים אמרו לו מעשה ולקחוה מבין הגויים בצידן ודומא היתה נקראת
28.תוספת ראשונים 211-212
A screenshot of a cell phone

Description automatically generated
29.מדרש רבה דברים - פרשה א פסקה טו
רַב לָכֶם סֹב אֶת הָהָר הַזֶּה (דברים ב, ג), הֲלָכָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁהוּא זָהִיר בְּכִבּוּד אָב וָאֵם, מַהוּ שְׂכָרוֹ. כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם אוֹכֵל פֵּרוֹתֵיהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְהַקֶּרֶן קַיֶּמֶת לָעוֹלָם הַבָּא כִּבּוּד אָב וָאֵם וכו'. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אֵי זֶהוּ כִּבּוּד אָב וָאֵם, אָמַר לָהֶם צְאוּ וּרְאוּ מֶה עָשָׂה דָּמָה בֶּן נְתִינָה בְּאַשְׁקְלוֹן וְהָיְתָה אִמּוֹ חַסְרַת דַּעַתוְהָיְתָה מַסְטַרְתּוֹ בֵּין חֲבֵרָיו, וְלֹא הָיָה אוֹמֵר לָהּ אֶלָּא דַּיֵּךְ אִמִּי. אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ פַּעַם אַחַת בָּאוּ חֲכָמִים אֶצְלוֹ לִקַּח הֵימֶנּוּ אֶבֶן אַחַת טוֹבָה שֶׁנֶּאֶבְדָה מִכְּלִי כֹּהֵן, שֶׁהָיָה דָּר בְּאַשְׁקְלוֹן, וּפָסְקוּ עִמּוֹ בְּאֶלֶף זְהוּבִים, נִכְנָס וּמָצָא רַגְלוֹ שֶׁל אָבִיו פְּשׁוּטָה עַל הַתֵּבָה שֶׁהָיְתָה אֶבֶן טוֹבָה בְּתוֹכָה וְהָיָה יָשֵׁן, וְלֹא בִּקֵּשׁ לְצַעֲרוֹ וְיָצָא לַחוּץ רֵיקָם, כֵּיוָן שֶׁלֹא הוֹצִיאָהּ כַּסְּבוּרִין שֶׁמְּבַקֵּשׁ מֵהֶן יוֹתֵר, וְהֶעֱלוּ דָּמֶיהָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. כְּשֶׁנֵּעוֹר אָבִיו מִשְׁנָתוֹ נִכְנָס וְהוֹצִיאָהּ לָהֶן, בִּקְּשׁוּ לִתֵּן לוֹ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים, אָמַר לָהֶם חַס לִי, אֵינִי נֶהֱנָה מִשְׂכַר אֲבוֹתַי, אֶלָּא, בַּדָּמִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁפָּסַקְתִּי עִמָּכֶם, אֶלֶף זְהוּבִים, כָּךְ אֲנִי נוֹטֵל מִכֶּם. וּמַה שָֹּׂכָר נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ בְּאוֹתָהּ שָׁנָה יָלְדָה פָּרָתוֹ פָּרָה אֲדֻמָּה, וּמְכָרָהּ יוֹתֵר מֵעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זְהוּבִים. רְאֵה כַּמָּה גָּדוֹל כִּבּוּד אָב וָאֵם. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, לֹא כִּבֵּד בְּרִיָּה אֶת אֲבוֹתָיו כְּמוֹ אֲנִי אֶת אֲבוֹתַי, וּמָצָאתִי שֶׁכִּבֵּד עֵשָׂו לְאָבִיו יוֹתֵר מִמֶּנִּי. כֵּיצַד, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הָיִיתִי מְשַׁמֵּשׁ אֶת אָבִי בְּכֵלִים צוֹאִים, וּכְשֶׁהָיִיתִי הוֹלֵךְ לַשּׁוּק הָיִיתִי מַשְׁלִיךְ אוֹתָן הַכֵּלִים וְלוֹבֵשׁ כֵּלִים נָאִים וְיוֹצֵא בָהֶן, אֲבָל עֵשָׂו לֹא הָיָה עוֹשֶׂה כֵן, אֶלָּא אוֹתָן כֵּלִים שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ וּמְשַׁמֵּשׁ בָּהֶן אֶת אָבִיו, הֵן מְעֻלִּים. תֵּדַע לְךָ, בְּשָׁעָה שֶׁיָּצָא לָצוּד וּלְהָבִיא לְאָבִיו שֶׁיְבָרֵךְ אוֹתוֹ,
30.פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא כג - י' הדברות פ' תליתאה
רבי אבוהו בשם רבי יוחנן שאלו את ר' אליעזר עד היכן כיבוד אב ואם, אמר להם אני ואתם נשאל לדמא בן נתינא, דמא בן נתינא ראש פטרכולי היה, פעם אחת נכנסה אמו והיתה מפרטתו לפני כולי שלו, ולא אמר לה [אלא] דייך (אמר) [אמי], ולא עוד אלא שנשר קורדייקין שלה מידה, והושיט ידו ונתנו לה, כדי שלא (יצטער) [תצטער], א"ר חזקיה גוי אשקלוני היה, וראש פטרכולי היה, והאבן שישב עליו אביו, לא ישב עליו מימיו, וכשמת (עשה) [עשאה] יראה, פ"א אבדה ישפה של בנימין, (אמר) [אמרין מאן] אית ליה מרגלא (בא) [טבא] דכוותיה, (אחריו) [אמרין] לדמא בן נתינא, אזלון פסקון טימיה במאה דינרין, סלק בעא (לאיתון) [למיתון] להון ואשכח אבוי ואמוי דמכין, ואית דאמרין רגלוי דאבוי הוו על תיביתו, ואית (דאמרית') [דאמרין] פתיחא דתיבותא (הון) [הוה גו] אצבעי דאבוהא, נחת להון, אמר להון לא יכילנא מיתנה יתה לכון, אמרין דילמא הוא בעי (פריטות) [פריטין] יתר, עלון ליה עד אלפא דינרין, כיון דאיתער אבוה ואימיה, סליק אחית יתה להון, בעא למיתן ליה (כפניק) [כפסיקא] בתרייתא, אמר מה אנא מזבן לכון איקריה דאבוי ואמוי (בפריטות) [בפריטין], איני נהנה משכר כיבוד אבותי כלום, מה פרע לו הקדוש ברוך הוא, אמר רבי יוסי בר אבין אותו הלילה ילדה פרתו פרה אדומה, ושקלו לו ישראל משקלה זהב ונטלהו, ר' שבתי הוה קרי עליה משפט ורב צדקה לא יענה (איוב ל"ז כ"ג) אין הקדוש ברוך הוא משהה שכר עושי מצות בגוים בעולם הזה, הה"ד ומשלם לשנאיו אל פניו וגו' (דברים ז' י').
31.ספרי זוטא (הורוביץ) במדבר פרשת חקת פרק יט פסוק ב
ר' אליעזר אומר אין לוקחין אותה מן הגוים וחכמים מכשירין אמרו מעשה שלקחו מפרה מן הערביים והיו קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת: ...מעשה שירדו זקני ירושלים אצל גוי אחד ששמעו שפרה אדומה אצלו ושמה עליהם באלף זהובים אמ' למחר היהודים אומרין אשר לא עלה עליה עול היה מניח עליה עול על צוארה א"ל הוציאה אלינו ונתנו לו אלף זהובים הוציאה להן א"ל אפילו אתה נותנה לנו חנם אין לנו בה הנאה החזר לנו את הדמים כיון שלקחו הימנו את הדמים עלה לראש הגג ונפל ומת. סימן היה לחכמים ששתי שערות היו בכתפה שתי וערב ובשעה שעולה עול על צוארה היו נושרות והיו עיניה בולטות למקום הניר:
32.עלי תמר מסכת פאה פרק א הלכה א
ובתוספתא פרה פ"ב מעשה ולקחוהו מבין הגויים בצידון ודומה היתה נקראת (כ"ה לנכון בכת"י) ופירוש שקראו להפרה דומה, בהבלעת האלף האות גרונית, כמו שזה מצוי בירושלמי ור"ל אדומה. ובספרי זוטא מעשה שלקחו פרה מן הערביים והיה קורין אותה דמת דמת והיא רצה ובאת עכ"ל שיעורו ג"כ "אדומת" בהבלעת האלף האות הגרונית.
33.משך חכמה על שמות פרק כח פסוק ט
)ט) ולקחת את שתי אבני שהם - הנה בשהם דחושן הוא למטה יוסף (במדבר רבה ב-ו) רמז שישראל נקראים על שם יוסף וכמו שאמר במדרש שוח"ט (פ"ג. ילקוט שמואל קנא טז) מקרא אולי יחנן שארית יוסף (עמוס ה, טו) ודע דאפד מכפר על עו"ג שנא' אפד ותרפים, וחושן מכפר על הדינין, (זבחים פח:) לכן שהם מרמז ליושר הדעות המשובשות הטעה בשכל זה גרם לעון עו"ג, וישפה שהוא גמר החושן אבן האחרונה עליו מרמז להסרת העול והמרמה והאונאה שזה גורם לעוות הדין, וכמו שאמר בתו"כ (קדושים פב) על קרא דלא תעשו עול במשפט במדה ובמשקל כו' שהמודד קרוי דיין. לכן אמרו (בבא בתרא עה) על ושמתי כדכוד שמשותיך חד אמר שהם שהוא הסרת ההטעה באלוקות וחד אמר ישפה שהוא הסרת מרמה והעול שבין אדם לחבירו, לכן אמר [כדכד] כדין וכדין, וזה שסיים הכתוב (ישעיה נד, יג) וכל בניך למודי ה' שילמדו הידיעה הברורה בהשגת אחדותו יתברך וכמו שאמרו בקרבנות לא נאמר אל ואלוקים ושדי רק ה' שלא ליתן פ"פ לחלוק [סוף מנחות] ששם ה' אינו מתייחס לשום נמצא זולת הבורא היחיד לבדו וזה שהם, ורב שלום בניך שיסורו מהם העול והמרמה שזה ישפה, וזה כדין וכדין ודו"ק היטב.
ודע דכל השבטים צערו לאביהם במכירת יוסף ויוסף עצמו לא הודיע לאביו רק יוסף היה ירא מפני החרם, אבל בנימין כבד לאביו ולכן שרתה שכינה בחלקו ולכן כשאבד ישפה מבנימין הראה להם השי"ת גודל מצות כבוד אב אצל דמא בן נתינה(קדושין לא) ודו"ק היטב.
34.דף על הדף מסכת קידושין דף לא עמוד א
בגמ': לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו שנולדה לו פרה אדומה בעדרו.
מפורסם בשם החדושי הרי"ם זצ"ל דהטעם דהשכר שלו הי' ע"י פרה אדומה דוקא, כי היה אז קטרוג על בנ"י, שגוי מוסר נפשו על מצוות כבוד אב, ולכן ניתן שכרו בפרה אדומה, להוכיח, כי גוי מוסר נפשו על מצות כבוד אב שהיא מצוה שכלית, אך בנ"י מוסרים נפשם על מצוות כמו פרה אדומה שהיא מצוה חוקית בלא טעם והגיון כלל ע"כ. וראה בדברי שאול על הש"ס (בקדושין כאן) שהביא כן בשם הגאון בעל הקצוה"ח ז"ל ע"ש, ובספר אמת ואמונה מובא כן מהאדמו"ר מקאצק ז"ל.
וראה בחדושי הגה"ק ר' נחמיה אלטר זצ"ל כאן שהביא בשם אביו בעל השפת אמת זצ"ל דמש"כ בגמ' "נתן הקדוש ברוך הוא שכרו" היינו, שהגוי היה עצוב על כך שאביו היה לו צער בזה שהפסיד הסכום הגדול ולכן נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו באופן כזה ודפח"ח.
וי"ל עוד דכיון שהיה זה גוי הגון, נתן לו הקדוש ברוך הוא שכרו באופן כזה שלא יהיה עי"ז קטרוג על בנ"י, כיון שהיה גוי הגון וטוב שלא חפץ שיהיה ע"י מעשיו קטרוג על בנ"י ודו"ק היטב.
(פרדס יוסף החדש פר' חוקת אות כ')
ספר שיח שרפי קודש - ישראל
שמעתי שפ"א שמע הה"ק הרי"ד מאמשינוב זצללה"ה שהי' מספרין מהגמ' (קדושין דל"א ע"א) במעשה מדמא בן נתינה שהי' מפסיד שכר הרבה בשביל כיבוד אב, ואמר להם בזה"ל (וואס שמוסט עטץ פון דעם שייגעץ, והבנתי דברי קדשו עפ"י ששמעתי בשם הגה"ק בעל החי' הרי"ם זצל"ה וי"א בשם הרה"ק הרי"צ מווארקא זצללה"ה על הגמ' הנ"ל שמתוך מאמר חז"ל הנ"ל נראין הגדלות וקדושת ישראל שדמא בן נתינה הי' מפסיד שכר בשביל כיבוד אב שזו המצוה שיש לה טעם וחכמי ישראל הי' משלמין לו מעות הרבה בשביל פרה אדומה שהיא חוקה בלי טעם, וכמו שאמר דמא בן נתינה בעצמו יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם אתם נותנין לי הי' העכו"ם דמא בן נתינה הנ"ל מודה בעצמו שהי' ישראל נותנין כל ממון שבעולם בשביל מצות החוקים לכן אין להפליא מעשיו נגד שום אחד מישראל והבן:
ספר שם משמואל - פרשת וארא - שנת תרע"ז
אך לפי מה שהוספנו יש לפרש בטוב עפ"י דברי מהר"ל (בספר התפארת פ' מ"א) שאומה"ע אף הטובים שבהם אין להם אלא מה שהשכל מחייב, ופירש בזה דברי הש"ס (קידושין ל"א.) דמא בן נתינה שמו, וכבר הזכרנו דבריו פעמים רבות.
35.שמות פרשת יתרו פרק כ פסוק יב, יב
כַּבֵּ֥ד אֶת־אָבִ֖יךָ וְאֶת־אִמֶּ֑ךָ לְמַ֙עַן֙ יַאֲרִכ֣וּן יָמֶ֔יךָ עַ֚ל הָאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: ס

36.ספר תפארת ישראל - פרק מא
 ועל דעת הכל הגוי היה זריז במצוה זאת כי מצות כבד מחייב אותו הדין והשכל מה שלא תמצא דבר זה בשאר מצות, ולפיכך העכו"ם אשר אין להם תורה רק מה שהשכל מחייב נמשכים אחר המצוה הזאת ביותר מן ישראל. אמנם יש לדעת עוד כי האומות שהם נזהרים יותר במצוה זאת ממה שישראל זריזים במצוה זאת הוא דבר עמוק, והוא ידוע כי עשו היה זריז במצוה זאת יותר מכל אדם וזה שאמר הכתוב (בראשית כ"ה) ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו שהיה מכבד את אביו בצידו. ובמדרש (דברים רבה פ"א) אמר רבי שמעון בן גמליאל כל ימי הייתי משמש את אבי ולא שמשתי אותו אחד ממאה ששמש עשו את אביו אני כששמשתי את אבי הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים וכשיצאתי לשוק הייתי יוצא בבגדים נקיים ועשו כשהיה משמש את אביו היה משמש אותו בבגדי מלכות ע"כ. ודע כי לא היה דבר זה מה שהיה משמש עשו את אביו במקרה כי אין דברים כאלו במקרה שיהיה זריז במצוה כמו זאת, אבל דבר זה ידוע כי הוא מורה על דין גמור ויצא מיצחק שמדתו דין, וידוע כי כל התולדות באים לעולם במדת הדין כמו שנזכר בכל מעשה בראשית שם אלהים, ומפני כך עשו שכל מדתו היה מדת הדין הוא בפרט היה מוכן לזה שהיה דבק לגמרי באביו כאשר אביו הביא אותו לעולם במדה זאת שהוא מדתו והבן זה. וכבר התבאר גם כן כי אין לך מצוה שהדין מחייב אותה יותר מן כבוד אב ואם שהדין מחייב אותה לכך ומכל שכן עשו שהיה כל מעשיו מדת הדין מוכן ביותר למצוה הזאת. ויראה כי חכמי האמת רמזו סוד הזה במה שהזכירו שם דמא בן נתינה, כי לשון דמא הוא לשון חיוב בכתוב כאשר בא לומר שהוא חייב יאמר (ויקרא כ') דמיהן בם, (שמות כ"ב) אין לו דמים. ומפני שכל דבר שהוא חייב לעשות השכל נותן אותו לכך נקרא דמא בן נתינה כלומר שהוא נמשך אחר החיוב ואין עושה דבר רק שהוא מחויב שהשכל דברים אלו תעמוד על נותן ומחייב ואינו מוותר אף על פחות משוה פרוטה, ולכך הוא נמשך אחר כבוד אב ואם שהשכל נותן ומחייב אותו ביותר, כי כך הוא מדת בן נח שהוא נמשך אחר דבר שהשכל נותן ומחייב ואינו מוותר דבר כאשר ידוע. אבל לעשות מצות השם יתברך אף כי הם במדת הדין מפני כי אינם כל כך במדת הדין הגמור כמו כבוד אב ואם שאין שכל האדם מחייב אותם לכך אין מקיימים אותם ולכך נקרא הגוי דמא בן נתינה. ונוכל לומר כי לא גוי אחד היה רק שהגוי נקרא כך על שם מדתו שיש בו, ומזה הוא נמשך ביותר אחר מצות כבוד אב ואם שהוא דבר מחויב והשכל נותן ומפני שכל נותן יש לו מקבל והמקום הוא המקבל הדבר נקרא המקום בשם אשקלון מלשון שקל והוא קבלה ולקיחה, וכאשר תבין דברים אלו לא יהיה לך ספק בדברים אלו. והעד הנאמן על כל הדברים אשר אמרנו במכילתא (בשלח ויסע פ"א) שם שם לו חוק ומשפט חוק זה שבת משפט זה כבוד אב ואם, ובודאי מה שקרא שבת חוק מפני שהשבת חוק לאדם שלא יעשה מלאכה רק ששה ימים ולא יותר אבל למה נקרא כבוד אב ואם משפט, אבל דבר זה כמו שאמרנו כי הידיעה והשכל מחייב מצוה זאת יותר משאר כל המצות לכך נקרא מצות כבוד אב ואם משפט. ומזה תבין למה מצות כבד את אביך ואת אמך בדבור החמישי ומשם קבל עשו כחו ולכך היה מכבד אביו, וכאשר תבין דברים אלו תעמוד על עיקר דבור החמישי:


Sunday, June 21, 2020

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא

אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא
הרב ארי דוד קאהן                                                                                                    ari.kahn@biu.ac.il

1.    תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נה/ב 
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מַאי דִּכְתִיב: (משלי כ״ח:י״ד) "אַשְׁרֵי אָדָם מְפַחֵד תָּמִיד, וּמַקְשֶׁה לִבּוֹ" וְגוֹ'? אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָׁלַיִם. אַתַּרְנְגוֹלָא וְאַתַּרְנְגוֹלְתָּא חָרוּב טוּר מַלְכָּא. אַשַׁקָּא דְּרִיסְפַּק חָרוּב בֵּיתָר. אַקַמְצָא וּבַר קַמְצָא חָרוּב יְרוּשָלַיִם. הַהוּא גַּבְרָא - דְּרַחֲמֵיהּ קַמְצָא, וּבַעַל דְּבָבֵיהּ - בַּר קַמְצָא. עָבַד סְעוּדָתָא, אָמַר לֵיהּ לְשַמְעֵיהּ, זִיל אַיְיתֵי לִי קַמְצָא. אָזַל אַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא. אָתָא, אַשְׁכְּחֵיהּ דַּהֲוָה יָתִיב, אָמַר לֵיהּ, מִכְדֵי הַהוּא גַּבְרָא - בַּעַל דְּבָבָא דְהַהוּא גַּבְרָא הוּא, מַאי בָעִית הָכָא? קוּם פּוּק. אָמַר לֵיהּ, הוֹאִיל וְאָתָאִי, שַׁבְקָן, וְיָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי מַה דְּאָכִילְנָא וְשָׁתִינָא:[דף נו ע"א]. אָמַר לֵיהּ, לָא! [אָמַר לֵיהּ], יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי פַּלְגָא דִּסְעוּדָתָיךְ. אָמַר לֵיהּ, לָא! [אָמַר לֵיהּ], יָהִיבְנָא לָךְ דְּמֵי כֻּלָּהּ סְעוּדָתָיִךְ. אָמַר לֵיהּ, לָא! נָקְטֵיהּ בְּיָדֵיהּ, וְאוּקְמֵיהּ וְאַפְּקֵיהּ. אָמַר, הוֹאִיל וַהֲווּ יָתְבֵי רַבָּנָן וְלֹא מִיחוּ בֵיהּ, שְׁמַע מִינָהּ, קָא נִיחָא לְהוּ. אִיזֵיל, אֵיכוּל [בְּהוּ] קוּרְצָא בֵי מַלְכָּא:
אָמַר לֵיהּ לְקֵיסָר, מָרְדוּ בְךָ יְהוּדָאֵי. אָמַר לֵיהּ, מִי יֵימַר? אָמַר לֵיהּ, שְׁדַר לְהוּ קוּרְבָּנָא, חָזֵית אִי מְקָרְבִין לֵיהּ. אָזַל, שָׁדַר בְּיָדֵיהּ עֶגְלָא תִּילָתָּא. בַּהֲדֵי דְּקָאָתֵי, שָׁדִי בֵיהּ מוּמָא בְנִיב שְׂפָתַיִם, וְאָמְרֵי לָהּ בְּדוּקִין שֶׁבָּעַיִן - דּוּכְתָּא דִּלְדִידָן הֲוָה מוּמָא, וּלְדִידְהוּ לָאו מוּמָא הוּא. סָבוּר רַבָּנָן לִקְרוּבֵיהּ מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת. אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה בֶן אַבְקִילַס, יֹאמְרוּ בַעֲלֵי מוּמִין קְרֵבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ? סָבוּר לְמִיקְטְלֵיהּ, דְּלֹא לֵיזִיל וְלֵימָא. אָמַר לְהוּ רַבִּי זְכַרְיָה, יֹאמְרוּ מַטִּיל מוּם בַּקֳדָשִׁים יֵהָרֵג? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, עַנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶן אַבְקִילַס הֶחֱרִיבָה אֶת בֵּיתֵנוּ, וְשָׂרְפָה אֶת הֵיכָלֵנוּ, וְהֶגְלִיתָנוּ מֵאַרְצֵנוּ. 
2.    מדרש רבה איכה פרשה ד פסקה ג
מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה בְּאָדָם אֶחָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, אָמַר לְבֶן בֵּיתוֹ לֵךְ וְהָבֵא לִי קַמְצָא רַחֲמִי, אֲזַל וְאַיְיתֵי לֵיהּ בַּר קַמְצָא שָׂנְאֵיהּ, עָאל וְיָשַׁב בֵּין הָאוֹרְחִים. עָאל אַשְׁכְּחֵיהּ בֵּינֵי אֲרִיסְטְיָיא, אָמַר לוֹ אַתְּ שָׂנְאִי וְאַתְּ יָתֵיב בְּגוֹ בֵּיתָאי, קוּם פּוּק לָךְ מִיגוֹ בֵּיתָאי. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָהֵיב לָךְ דְּמֵי דִסְעוּדָתָא. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אָמַר לוֹ אַל תְּבַיְּשֵׁנִי וַאֲנָא יָתֵיב וְלֵית אֲנָא אָכֵיל וְשָׁתֵי. אָמַר לוֹ לֵית אַתְּ מְסוּבָּה. אֲמַר לֵיהּ אֲנָא יָהֵיב דְּמֵי כָּל הָדֵין סְעוּדָתָא. אֲמַר לֵיהּ קוּם לָךְ. וְהָיָה שָׁם רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס וְהָיְתָה סֵפֶק בְּיָדוֹ לִמְחוֹת וְלֹא מִיחָה, מִיָּד נְפֵיק לֵיהּ, אֲמַר בְּנַפְשֵׁיהּ אִילֵין מְסָבְיָין יָתְבִין בְּשַׁלְוַותְהוֹן, אֲנָא אֵיכוּל קָרְצְהוֹן, מָה עֲבַד הָלַךְ אֵצֶל הַשִּׁלְטוֹן אָמַר לוֹ אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרָנִים בְּחִילוּפַיְיהוּ, נְזַף בֵּיהּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ תּוּב אֲמַר לֵיהּ כָּל אִילֵין קוּרְבָּנַיָּי דְּאַתְּ מְשַׁלַּח לִיהוּדָאֵי לְמִקְרְבִינְהוּ אִינוּן אָכְלִין לְהוֹן וּמְקָרְבִין אוֹחֳרִין בְּחִילוּפַיְיהוּ, וְאִם לֹא תַאֲמִין לִי שְׁלַח עִמִּי חַד אִיפַּרְכוּ וְקוּרְבָּנַיָּיא וְאַתְּ יָדַע מִיָּד שֶׁאֵינִי שַׁקְרָן. עַד דְּאַתְיָיא בְּאוֹרְחָא דְּמַךְ אִיפַרְכוּ, קָם הוּא בְּלֵילְיָא וַעֲשָׂאָן כֻּלָּן בַּעֲלֵי מוּמִין בַּסֵּתֶר. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתָן הַכֹּהֵן הִקְרִיב אוֹחֳרָנִין תַּחְתֵּיהוֹן. אֲמַר הַהוּא שְׁלִיחָא דְמַלְכָּא לָמָּה לֵית אַתְּ מַקְרֵיב אִילֵין קוּרְבָּנַיָּא, אֲמַר לֵיהּ לִמְחָר. אֲתָא יוֹם תְּלִיתָאָה וְלָא קְרַבְהוֹן, שְׁלַח וַאֲמַר לְמַלְכָּא הַהוּא מִלְּתָא דִּיהוּדָאָה קָאָמַר קוּשְׁטָא קָאָמַר, מִיָּד סְלִיק לְמַקְדְּשָׁה וְהֶחֱרִיבוֹ. הֲדָא דִּבְרִיָּאתָא אָמְרִין בֵּין קַמְצָא וּבֵין בֶּן קַמְצָא חֲרַב מַקְדְּשָׁא. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי עִנְוְתָנוּתוֹ שֶׁל רַבִּי זְכַרְיָה בֶּן אַבְקוּלָס שָׂרְפָה אֶת הַהֵיכָל. 
3.    מהרש"א חידושי אגדות מסכת גיטין דף נה עמוד ב
אמר ר' יוחנן מ"ד אשרי אדם מפחד תמיד אקמצא כו'. פרש"י דואג לראות הנולד שלא כו' ר"ל ממה שאירע תקלה בראשונים דהיינו בירושלים הוה להם לדאוג על הנולד להם כדאמר לקמן ומאחר דהוו צדיקי כולי האי למה נענשו משום דלא איאבול על ירושלים כו' ונראה שסמך אסיפא דהאי קרא דכתיב ומקשה לבו יפול ברעה כמ"ש בפרעה אחר שראה בו כמה מכות הקשה לבו כך אלו שבטור מלכא הקשו לבם ולא דאגו על תקלה אחר שראו תקלת ירושלים וכן חורבן ביתר שהיה כמה שנים אחר החורבן ולא דאגו על תקלות שלפניהם:
ואמר ובעל דבביה בר קמצא כו'. סיפר בזה שתחלת חורבן היה ע"ד שנאת חנם כמ"ש בפ"ק דיומא במקדש שני שהיו עוסקין בתורה ובמצות מפני מה חרב מפני שהיה בהם שנאת חנם כו':
ואמר דאזל אייתי ליה בר קמצא כו'. אפשר שהיה זה אב ובנו וטעה השליח ביניהם וגם בר קמצא דאתא גם אחר שידע שהוא שונאו שהיה סבור אחרי שאביו אוהבו ודאי מבקש גם אהבתו לעשות שלום עמו בזה שהוא הזמינו
4.    תוספתא מסכת שבת (ליברמן) פרק טז הלכה ז
בית הלל אומ' מגביהין מעל השלחן עצמות וקלפין בית שמיי אומ' מסלק את הטבלה כולה ומנערה זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמיי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל ומשליך לאחר המטה אמ' ר' יוסה ענותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל:
5.    ספר חתם סופר על מסכת גיטין דף נה/ב 
מאי דכתיב אשרי אדם וכו'. שמעתי מפי הרב הגדול מו"ה יעקב וירמיז זצ"ל שהיה רב"ד ורב בביהמ"ד הגדול שבק"ק פפד"מ, אהא דאמר ר' יוחנן בשבת לא חרבה ירושלים אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ובפ"ק דיומא אמר ר' יוחנן לא חרבה ירושלים אלא על שנאת חנם אע"ג די"ל הא בבית ראשון והא בבית שני, מ"מ נ"ל עפ"י דברי ר' יוחנן דהכא דהכל אמת, דהא באמת צריך להבין מ"ט שתקו חכמי ישראל ולא מיחו שלא לבייש את בר קמצא, וי"ל בפסחים קי"ג ע"ב אמרי' הרואה דבר ערוה בחברו אסור להעיד עליו יחידי אבל מצוה לשנאתו והעלו שם תוס' מכל מקום לא יראה לפניו שנאה בפרהסיא משום כמים הפנים אל פנים ע"ש ונראה להרב הנ"ל דזהו בכלל לפנים משורת הדין, והנה בשעת כשלונם של ישראל נכשלו ההדיוטים בשנאת חנם, וחכמי ישראל נכשלו בהעמדת דיניהם על דין תורה, וע"כ זה היה לו שנאת חנם על בר קמצא אך חכמי ישראל דנו לזכות מסתמא ראה בו דבר ערוה שמצוה לשנאותו ואסור לו לגלות לנו ע"כ שתקו ולא מיחו, אמנם אי לאו דהעמידו דיניהם על דין תורה היו מוחין מטעם לפנים משורת הדין שלא להראות שנאה בפרהסיא אלא שהעמידו דיניהם על דין תורה ואתי שפיר ושפתים יושק:
6.    ספר חתם סופר על מסכת גיטין דף נו/א 
עַנְוְתָנוּתוֹ של ר' זכריה וכו'. פירש"י סבלנותו. בתוספתא פי"ז דמס' שבת בית שמאי אומר מגביהים מעל השלחן עצמות וקליפות ובית הלל אומרים מגבי' הטבלא כולה ומנורה ר' זכריה בן אבקולס לא היה עושה לא כבית שמאי ולא כבית הלל אלא נוטל ומשליך אחר המטה, אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכרי' בן אבקולס שרפה ההיכל ע"כ ע"ש, והוא תמוה, גם לפרש פירש"י ענותנותו סבלנותו, נלע"ד הא דאמר ר' זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים חייב מיתה או יאמרו בעלי מום קרב לגבי מזבח, עיקר חששתו הי' מפני חילול ה' הלא ידעו כל עולם שאין קריבים בעלי מומין ואין המטיל מום חייב מיתה ..., אך ר' זכריה בן אבקולס היה סבלן גדול והיה לו מעצר ברוחו לסבול על שולחנו כיוצא בזה ע"כ חשב זה לחלול ה' מה ששתקו רבנן ולא מיחו, והנה עיין בשבת קמ"א מגביהים מעל השולחן וריש פ' קמא דמס' ביצה ופני יהושע שם דטעמא דבית שמאי ובית הלל דבמונחים על השולחן הוי גרף של רעי ע"כ מותר לנער הטבלא אך ר' זכריה בן אבקולס יכול לסבול על שולחנו אסור לו לנער הטבלא וכעין זה יכול לסבול בר קמצא על שולחנו ע"כ אמר ר' יוסי ענותנותו של ר' זכריה וכו:
7.    מהר"ץ חיות בגיטין דף נ"ו
ואולם מפני גודל ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקולס לא הרהיב בנפשו עוז לעשות בזה הלכה למעשה וחשש שיחשדו אותו שעשה שלא כהלכה, ולא החשיב עצמו לגדול ולקבוע בדעתו להיות עושה הלכה למעשה ולתלות בהוראת שעה. וחישב כי הדבר נמסר רק לגדולי הדור. והוא אינו ראוי לזה לעשות גדולות שלא כתורה ולתלות כי עושה למען לגדר גדר ולעמוד בפרץ. ומפני זה אמרו לשון ענוותנותו, היינו, במה שלא רצה לעמוד על דעתו זאת היתה הסיבה לחורבן הבית.
8.    שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן צח
ביוגרפיה - אגרות משה
Rabbi Moshe Feinstein was born in Russia in 1895, and died in 1986. He studied and served as rabbi in Russia until he moved to the U. S. in 1937. 

בענין מוך באזן לטבילה. י"ט אייר תרצ"ד ליובאן. מע"כ ידידי הגאון מוהר"ר שמעון טרעבניק שליט"א.
ענף א: בדבר האשה שצוו לה הרופאים שלא יכנסו מים באזנה אם מותרת בשעת טבילה לתת מוך וואטע /צמר גפן/ מטובל בוועזעלין /בואזלין/ שזה מקשה המוך שלא יעברו המים בשום אופן שמשמע מדבריך שאינה יכולה לטבול דחוצץ רק שנסתפקת אם יש להתיר איסור דרבנן כדי שלא תשב עגונה כל ימיה וגם מחמת שברור שלא תשמע ולא תטבול כלל. אבל לע"ד יש כאן טעם גדול שאינו חוצץ מדינא ולכן יש להתיר. ומתחלה אביא ראיה גדולה שאינו חוצץ ואח"כ אמינא טעם בזה.
9.    שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן ק
עוד בענין הנ"ל /מוך באזן לטבילה/. להנ"ל /ר' שמעון טרעבניק/. כ"ה סיון תרצ"ד ליובאן.
10.שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק א סימן קא
עוד בענין הנ"ל /מוך באזן לטבילה/. כ"ו תמוז תרצ"ד ליובאן. מע"כ ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר חיים הכהן שליט"א הגאב"ד מסטיסלאוו…
ומש"כ ידידי איך רשאים אנו לסמוך על חדושים כאלו שבארתי למעשה ובפרט שהוא נגד איזה אחרו' הנה אני אומר וכי כבר נעשה קץ וגבול לתורה ח"ו שנפסוק רק מה שנמצא בספרים וכשיזדמנו שאלות שלא נמצאים בספרים לא נכריע אותם אף כשיש בידנו להכריע, ודאי לע"ד אסור לומר כן דודאי עוד יגדיל תורה גם עתה בזמננו ומחוייב כל מי שבידו להכריע כל דין שיבא לידו כפי האפשר לו בחקירה ודרישה היטב בש"ס ופוסקים בהבנה ישרה ובראיות נכונות אף שהוא דין חדש שלא דברו אודותו /אודותיו/ בספרים. ואף בדין הנמצא בספרים ודאי שצריך המורה ג"כ להבין אותו ולהכריע בדעתו קודם שיורה ולא להורות רק מחמת שנמצא כן דהוי זה כעין מורה מתוך משנתו שע"ז נאמר התנאים מבלי עולם שמורין הלכה מתוך משנתם בסוטה דף כ"ב עיין שם בפרש"י. ואף אם הכרעתו לפעמים נגד איזה גאונים מרבותינו האחרונים מה בכך הא ודאי שרשאין אף אנו לחלוק על האחרונים וגם לפעמים על איזה ראשונים כשיש ראיות נכונות והעיקר גם בטעמים נכונים ועל כיוצא בזה אמרו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות כמפורש בבבא בתרא דף קל"א עיין שם ברשב"ם, כיון שאינו נגד הפוסקים המפורסמים בעלי הש"ע שנתקבלו בכל מדינותינו ועל כיוצא בזה נאמר מקום הניחו להתגדר בו וכרוב תשובות האחרונים שמכריעין בחדושים כמה דינים למעשה. אך אין להיות גס בהוראה וצריך למנוע כשאפשר אבל במקום צורך גדול וכ"ש במקום עיגון כעובדא זו ודאי מחוייבין גם אנחנו להורות אם רק נראה לנו להתיר ואסור לנו להיות מהענוים ולעגן בת ישראל או לגרום להכשיל באיסורין או אף רק להפסיד ממון ישראל. ועיין בגיטין דף נ"ו ענותנותו של ר' זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו שקשה למה אמר ענותנותו מה שייך זה לענוה ועיין במהר"ץ חיות דבר נכון וג"ז ממש כיוצא ומוכרחין אנו להורות גם למעשה כשנראה לנו בראיות ובהבנה ישרה ובפרט במקום עיגון כזה ולהציל ממכשול כזה.
11.כלי יקר דברים פרק א פסוק א 
ובתשעה באב היה מעשה המרגלים בו ביום נולדה מדת שנאת חנם בישראל כמו שנאמר (דברים א כז) ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו וגו' פירש רש"י מה דבלבך על רחמך מה דבלביה עליך (ילקוט רמז תתה) כי המה סברו מאחר שכל אחד מהם שונא את חבירו כך מסתמא שונא אותם גם הקב"ה, ועוד מאחר שטעו לומר שהקב"ה שונא אותם בחנם אם כן ודאי טבע הענין מחייב זה שכל אחד ישנא את חבירוותהר צרה זו ותלד מדה רעה זו אשר החריבה בית ראשון ושני, כי בבית ראשון היה שנאת חנם בין נשיאי ישראל ובבית שני פשתה הנגע בין כל ישראל כדאיתא ביומא (ט ב) וזה היה בחודש אב שמזלו אריה כי כל אחד דמיונו כאריה יכסוף לטרוף את חבירו ואז איבדו גם ההצלה הטבעית כי אם אין אהבה ביניהם ואין אחד סומך ועוזר לחבירו מי יקום יעקב כי קטן ודל הוא (עמוס ז ב), נמצא שבין גבולים אלו נתפרדה החבילה מכל וכל כי סרו מהר מן ה' וסרו גם איש מעל אחיו, ונמצא ששבעה עשר בתמוז ותשעה באב גדר מזה וגדר מזה ואין דרך לנטות ימין ושמאל לפיכך כל רודפיה השיגוה בין המצרים, כל משמע אפילו רודף כל דהו חלוש יוכל להם כי בזמן אחד נאצו את קדוש ישראל חללו קדושת ישראל התלוי באחדות האומה, ובזמן שני נזורו אחור מן השכינה ואל מי ינוסו לעזרה:
12.במדבר פרק יג     
(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) שְׁלַח־לְךָ֣ אֲנָשִׁ֗ים וְיָתֻ֙רוּ֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אִ֣ישׁ אֶחָד֩ אִ֨ישׁ אֶחָ֜ד לְמַטֵּ֤ה אֲבֹתָיו֙ תִּשְׁלָ֔חוּ כֹּ֖ל נָשִׂ֥יא בָהֶֽם: (ג) וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה מִמִּדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן עַל־פִּ֣י ה֑' כֻּלָּ֣ם אֲנָשִׁ֔ים רָאשֵׁ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל הֵֽמָּה:
(יז) וַיִּשְׁלַ֤ח אֹתָם֙ מֹשֶׁ֔ה לָת֖וּר אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם עֲל֥וּ זֶה֙ בַּנֶּ֔גֶב וַעֲלִיתֶ֖ם אֶת־הָהָֽר: (יח) וּרְאִיתֶ֥ם אֶת־הָאָ֖רֶץ מַה־הִ֑וא וְאֶת־הָעָם֙ הַיֹּשֵׁ֣ב עָלֶ֔יהָ הֶחָזָ֥ק הוּא֙ הֲרָפֶ֔ה הַמְעַ֥ט ה֖וּא אִם־רָֽב: (יט) וּמָ֣ה הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁר־הוּא֙ יֹשֵׁ֣ב בָּ֔הּ הֲטוֹבָ֥ה הִ֖וא אִם־רָעָ֑ה וּמָ֣ה הֶֽעָרִ֗ים אֲשֶׁר־הוּא֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהֵ֔נָּה הַבְּמַֽחֲנִ֖ים אִ֥ם בְּמִבְצָרִֽים: (כ) וּמָ֣ה הָ֠אָרֶץ הַשְּׁמֵנָ֨ה הִ֜וא אִם־רָזָ֗ה הֲיֵֽשׁ־בָּ֥הּ עֵץ֙ אִם־אַ֔יִן וְהִ֨תְחַזַּקְתֶּ֔ם וּלְקַחְתֶּ֖ם מִפְּרִ֣י הָאָ֑רֶץ וְהַ֨יָּמִ֔ים יְמֵ֖י בִּכּוּרֵ֥י עֲנָבִֽים:  
13.במדבר פרק יג, כה-לג
(כה) וַיָּשֻׁ֖בוּ מִתּ֣וּר הָאָ֑רֶץ מִקֵּ֖ץ אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם: (כו) וַיֵּלְכ֡וּ וַיָּבֹאוּ֩ אֶל־מֹשֶׁ֨ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֜ן וְאֶל־כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־מִדְבַּ֥ר פָּארָ֖ן קָדֵ֑שָׁה וַיָּשִׁ֨יבוּ אֹתָ֤ם דָּבָר֙ וְאֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַיַּרְא֖וּם אֶת־ פְּרִ֥י הָאָֽרֶץ: (כז) וַיְסַפְּרוּ־לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה־פִּרְיָֽהּ: (כח) אֶ֚פֶס כִּֽי־עַ֣ז הָעָ֔ם הַיֹּשֵׁ֖ב בָּאָ֑רֶץ וְהֶֽעָרִ֗ים בְּצֻר֤וֹת גְּדֹלֹת֙ מְאֹ֔ד וְגַם־יְלִדֵ֥י הָֽעֲנָ֖ק רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) עֲמָלֵ֥ק יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֣רֶץ הַנֶּ֑גֶב וְ֠הַֽחִתִּי וְהַיְבוּסִ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ יוֹשֵׁ֣ב בָּהָ֔ר וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ יוֹשֵׁ֣ב עַל־הַיָּ֔ם וְעַ֖ל יַ֥ד הַיַּרְדֵּֽן: (ל) וַיַּ֧הַס כָּלֵ֛ב אֶת־הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּ֗אמֶר עָלֹ֤ה נַעֲלֶה֙ וְיָרַ֣שְׁנוּ אֹתָ֔הּ כִּֽי־יָכ֥וֹל נוּכַ֖ל לָֽהּ: (לא) וְהָ֨אֲנָשִׁ֜ים אֲשֶׁר־עָל֤וּ עִמּוֹ֙ אָֽמְר֔וּ לֹ֥א נוּכַ֖ל לַעֲל֣וֹת אֶל־הָעָ֑ם כִּֽי־חָזָ֥ק ה֖וּא מִמֶּֽנּוּ: (לב) וַיֹּצִ֜יאוּ דִּבַּ֤ת הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֣ר תָּר֣וּ אֹתָ֔הּ אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֡רֶץ אֲשֶׁר֩ עָבַ֨רְנוּ בָ֜הּ לָת֣וּר אֹתָ֗הּ אֶ֣רֶץ אֹכֶ֤לֶת יוֹשְׁבֶ֙יהָ֙ הִ֔וא וְכָל־הָעָ֛ם אֲשֶׁר־רָאִ֥ינוּ בְתוֹכָ֖הּ אַנְשֵׁ֥י מִדּֽוֹת: (לג) וְשָׁ֣ם רָאִ֗ינוּ אֶת־הַנְּפִילִ֛ים בְּנֵ֥י עֲנָ֖ק מִן־הַנְּפִלִ֑ים וַנְּהִ֤י בְעֵינֵ֙ינוּ֙ כַּֽחֲגָבִ֔ים וְכֵ֥ן הָיִ֖ינוּ בְּעֵינֵיהֶֽם:
14.במדבר פרק יד
(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה: (ה) וַיִּפֹּ֥ל מֹשֶׁ֛ה וְאַהֲרֹ֖ן עַל־פְּנֵיהֶ֑ם לִפְנֵ֕י כָּל־קְהַ֥ל עֲדַ֖ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ו) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֗וּן וְכָלֵב֙ בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה מִן־הַתָּרִ֖ים אֶת־הָאָ֑רֶץ קָרְע֖וּ בִּגְדֵיהֶֽם: (ז) וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֶל־כָּל־עֲדַ֥ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר הָאָ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר עָבַ֤רְנוּ בָהּ֙ לָת֣וּר אֹתָ֔הּ טוֹבָ֥ה הָאָ֖רֶץ מְאֹ֥ד מְאֹֽד: (ח) אִם־חָפֵ֥ץ בָּ֙נוּ֙ ה֔' וְהֵבִ֤יא אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את וּנְתָנָ֖הּ לָ֑נוּ אֶ֕רֶץ אֲשֶׁר־הִ֛וא זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ: (ט) אַ֣ךְ בַּֽה֘' אַל־תִּמְרֹדוּ֒ וְאַתֶּ֗ם אַל־תִּֽירְאוּ֙ אֶת־עַ֣ם הָאָ֔רֶץ כִּ֥י לַחְמֵ֖נוּ הֵ֑ם סָ֣ר צִלָּ֧ם מֵעֲלֵיהֶ֛ם וַֽה֥' אִתָּ֖נוּ אַל־תִּירָאֻֽם: (י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ
15.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א
וּכְתִיב, (במדבר יד) "וַתִּשָׂא כָּל הָעֵדָה וַיִתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִבְכוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא", וְאָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אוֹתָהּ הַלַּיְלָה לֵיל ט' בְּאָב הָיָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם בְּכִיתֶם בִּכְיָה שֶׁל חִנָּם, אֲנִי אֶקְבַּע לָכֶם בִּכְיָה לַדוֹרוֹת.
16.תהלים פרק קו 
(יט) יַעֲשׂוּ עֵגֶל בְּחֹרֵב וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְמַסֵּכָה:(כ) וַיָּמִירוּ אֶת כְּבוֹדָם בְּתַבְנִית שׁוֹר אֹכֵל עֵשֶׂב:(כא) שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם:(כב) נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף:(כג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית:(כד) וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ:(כה) וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’:(כו) וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר:(כז) וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:
17.דברים פרק א פסוק כז 
וַתֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיכֶם וַתֹּאמְרוּ בְּשִׂנְאַת ה’ אֹתָנוּ הוֹצִיאָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת אֹתָנוּ בְּיַד הָאֱמֹרִי לְהַשְׁמִידֵנוּ:
18.רש"י דברים פרק א פסוק כז
ותרגנו. לְשׁוֹן הָרָע, וְכֵן "דִּבְרֵי נִרְגָּן" (משלי י"ח) – אָדָם הַמּוֹצִיא דִּבָּה:
בשנאת ה' אתנו. וְהוּא הָיָה אוֹהֵב אֶתְכֶם, אֲבָל אַתֶּם שׂוֹנְאִים אוֹתוֹ; מָשָׁל הֶדְיוֹט אוֹמֵר מַה דִּבְלִבָּךְ עַל רְחִמָּךְ מַה דִּבְלִבֵּהּ עֲלָךְ (ספרי):
19.תרגום אונקלוס במדבר פרק יג פסוק לג
וְתַמָּן חֲזֵינָא יָת גִּבָּרַיָּא בְּנֵי עֲנָק מִן גִּבָּרַיָּא וַהֲוֵינָא בְּעֵינֵי נַפְשָׁנָא כְּקַמְצִין וְכֵן הֲוֵינָא בְּעֵינֵיהוֹן:
20.         ספר מחשף הלבן פרשת שלח 
אִי נָמֵי אֶפְשָׁר לְפָרֵשׁ הַמַּאֲמָר הַנִּזְכַּר עַל פִּי מַה אֶצְלֵנוּ בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהוּא שֶׁרָמַזְנוּ בִּיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב הוּא כְּנֶגֶד שְׁנֵי מְשִׁיחִין מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וּמָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף הוּא מִשֵּׁבֶט יוֹסֵף, וּמָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד מִשֵּׁבֶט יְהוּדָה, וְסִימָנָא טָבָא לִשְׁנֵי הַמְּשִׁיחִין שֶׁיַּצְלִיחוּ לֶעָתִיד מֵעַתָּה הוּא מַתְחִיל, מִתְּחִלַּת שְׁלִיחוּת הַמְרַגְּלִים, דִּיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן שֶׁהוּא מִיּוֹסֵף וְכָלֵב שֶׁהוּא מִן יְהוּדָה הִצְלִיחוּ, לְפִיכָךְ שְׁנֵי מְשִׁיחִין הָעֲתִידִים לָצֵאת מֵהֶם יִתְקַיְּמוּ, לָזֶה אָמַר אִישׁ אֶחָד אִישׁ אֶחָד, הֵם כְּנֶגֶד שְׁנֵי הַמְּשִׁיחִין הָעֲתִידִים לָצֵאת מֵהֶם, וְלָזֶה אָמַר תִּשְׁלָחוּ לְשׁוֹן עָתִיד, לִרְמֹז עַל שְׁנֵי הַמְּשִׁיחִין, וּכְפִי זֶה יָבוֹא עַל נָכוֹן מַה שֶּׁהִתְפַּלֵּל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם עַל יְהוֹשֻׁעַ וְלֹא הִתְפַּלֵּל עַל כָּלֵב, הֲרֵי יוֹדְעוֹ וּמַכִּירוֹ שֶׁהוּא חָסִיד וְנֶאֱמָן, וּכְמוֹ שֶׁמִּתְפַּלֵּל עַל יְהוֹשֻׁעַ כָּךְ הָיָה רָאוּי לְהִתְפַּלֵּל עַל כָּלֵב, אֶלָּא מֹשֶׁה הָיָה יוֹדֵעַ בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ שֶׁהָיָה עָתִיד מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף לֵהָרֵג עַל יְדֵי אַרְמִילוּס הָרָשָׁע, אִם לֹא שֶׁתַּעֲמֹד זְכוּת גְּדוֹלָה עַד מְאֹד שֶׁמַּצֶּלֶת אוֹתוֹ מִן הַהֲרִיגָה הַהִיא, וְסָמֵעַכְשָׁיו הַתְחָלַת הָעִנְיָן הַזֶּה, שֶׁהַמְרַגְּלִים כְּנֶגֶד אַרְמִילוּס וִיהוֹשֻׁעַ הוּא כְּנֶגֶד מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף כָּאָמוּר, אִם נִמְלַט יְהוֹשֻׁעַ מִן הַמְרַגְּלִים זֶה סִימָנָא טָבָא שֶׁגַּם מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁהוּא מִזַּרְעוֹ יִמָּלֵט מִן אַרְמִילוּס הָרָשָׁע, וּמִשּׁוּם הָכִי הִתְפַּלֵּל עָלָיו יָהּ יוֹשִׁיעֲךָ, וּבִתְפִלָּתוֹ צֵרַף עִמּוֹ גַּם מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, וְהִנֵּה חֶשְׁבּוֹן, אֵלֶּה מְרַגְּלִים הוּא חֶשְׁבּוֹן זֶה אַרְמִילוּס, לְהוֹדִיעַ דְּהַמְרַגְּלִים הֵם דֻּגְמָא דאַרְמִילוּס, וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לֹא הָיָה צָרִיךְ תְּפִלָּה לְעִנְיָן זֶה, דְּמִשִּׁבְטוֹ הוּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וְאַדְּרַבָּא הוּא שֶׁיַּהֲרֹג אֶת אַרְמִילוּס הָרָשָׁע, כְּמוֹ שֶׁנִּתְנַבֵּא יְשַׁעְיָה עָלָיו הַשָּׁלוֹם שֶׁאָמַר וּבְרוּחַ שְֹפָתָיו יָמִית רָשָׁע, וְזֶהוּ אַרְמִילוּס הָרָשָׁע שֶׁיָּמִית מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד בְּרוּחַ שְֹפָתָיו, נִמְצָא מִשּׁוּם הָכִי כָּלֵב אֵין צָרִיךְ תְּפִלָּה כֵּיוָן שֶׁמִּשִּׁבְטוֹ הוּא מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד, וְהִנֵּה כְּשֶׁנִּתְבּוֹנֵן בַּדָּבָר נִמְצָא שֶׁמַּעֲשֵֹה הַמְרַגְּלִים וּמַעֲשֵֹה אַרְמִילוּס בְּעִנְיָנָם קְרוֹבִים וְדוֹמִים זֶה לָזֶה, שֶׁהַמְרַגְּלִים בִּקְּשׁוּ שֶׁיִּמָּנְעוּ יִשְֹרָאֵל מִלִּכָּנֵס לָאָרֶץ, וִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב שֶׁרָצוּ בִּכְנִיסַת יִשְֹרָאֵל לָאָרֶץ רָצוּ לְהָרְגָם, לוּלֵא ה' שֶׁעָמַד לָהֶם, וְזֶה מַעֲשֵֹה אַרְמִילוּס הָרָשָׁע רוֹצֶה לַהֲרֹג מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף, שֶׁהוּא תְּחִלַּת קִבּוּץ נִדְחֵי יִשְֹרָאֵל, וְעַל יְדֵי כָּךְ לֹא יִכָּנְסוּ חַס וְשָׁלוֹם יִשְֹרָאֵל לָאָרֶץ, וְהִנֵּה אַרְמִילוּס הָרָשָׁע גִּימַטְרִיָּא זוֹ הָעֲשָֹרָה הַמְרַגְּלִים עִם הַכּוֹלֵל, לִרְמֹז דִּשְׁנֵיהֶם בְּעֵצָה אַחַת רָעָה נִתְכַּוְּנוּ, וּכְשֵׁם שֶׁהַמְרַגְּלִים נִתְחַיְּבוּ בְּנַפְשׁוֹתָם וְלֹא הוֹעִילוּ וְלֹא הָיָה נֵזֶק לִיהוֹשֻׁעַ, כָּךְ יִהְיֶה לֶעָתִיד בְּעֶזְרַת ה' שֶׁלֹּא יֵהָרֵג מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף עַל יְדֵי אַרְמִילוּס, אַדְּרַבָּא אַרְמִילוּס הוּא שֶׁיֵּהָרֵג וְיִשְֹרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח.‏
21.ספר השל"ה הקדוש - פרשת שלח
 \{י\} ג', הַמְרַגְּלִים הֵם כַּת רְשָׁעִים , וְכַוָּנָתָם הָיְתָה בְּרַע לַעֲשֹוֹת עִכּוּב לְיִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְהִתְחִילוּ בְּהַמְצָאוֹת לַעֲשֹוֹת שִׁהוּי לְיִשְֹרָאֵל, וּכְשֶׁלֹּא סִפֵּק הַהַמְצָאָה רִאשׁוֹנָה אָז הוֹצִיאוּ דִּבָּה בְּפַרְהֶסְיָא. וְטַעֲמָם הָיָה, כִּי הֵבִינוּ לָמָּה לֹא נִשְׁלְחוּ הַנְּשִֹיאִים הָרִאשׁוֹנִים נַחְשׁוֹן וַחֲבֵרָיו, אֶלָּא וַדַּאי גְּדֻלָּתָם שְׁמוּרָה לִהְיוֹת בְּאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל, וּבְוַדַּאי כָּךְ הָיָה אִם לֹא נִגְזְרָה מִיתָה. וְחָשְׁבוּ הַמְרַגְּלִים, כָּל זְמַן שֶׁיִּשְֹרָאֵל בְּחוּץ לָאָרֶץ יִשָּׁאֲרוּ הֵם בַּנְּשִֹיאוּת, דְּכֵיוָן שֶׁעָלוּ לֹא יֵרְדוּ. וְאֶפְשָׁר שֶׁזֶּהוּ עִנְיָן בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ (רש"י במדבר יג, ג) כְּשֵׁרִים [הָיוּ] בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, רָצָה לוֹמַר, בְּחוּץ לָאָרֶץ רְאוּיִים מַנְהִיגִים. וְאַחַר כָּתְבִי זֶה מָצָאתִי כֵּן בַּזֹּהַר (ח"ג דף קנ"ח ע"א) וְזֶה לְשׁוֹנוֹ: (מאי טעמא) אַמַּאי נָטְלֵי עֵיטָא דָּא, אֶלָּא אָמְרוּ אִי יֵיעֲלוֹן יִשְֹרָאֵל לְאַרְעָא נִתְעַבֵּר אֲנָן מִלְּמֶהֱוֵי רֵישִׁין, וִימַנִּי מֹשֶׁה רֵישִׁין אָחֳרָנִין, דְּהָא אֲנָן זְכִינָן בְּמַדְבְּרָא לְמֶהֱוֵי [רֵישִׁין], אֲבָל בְּאַרְעָא לָא נִזְכֵּי כוּ' . עכ"ל. גַּם הַכַּוָּנָה בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ כְּשֵׁרִים [הָיוּ] בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁעֲדַיִן לֹא הָיָה עוֹלֶה בְּדַעְתָּם לְהוֹצִיא דִּבַּת שֶׁקֶר, רַק הָיוּ מְקַוִּים שֶׁלֹּא יִהְיֶה נָכוֹן לַעֲלוֹת וְלִירַשׁ דֶּרֶךְ הַטֶּבַע.אַךְ עַל דֶּרֶךְ (אבות פ"ד מ"ב) עֲבֵרָה גּוֹרֶרֶת עֲבֵרָה בָּאוּ אַחַר כָּךְ לְהוֹצָאַת דִּבָּה. עַל כֵּן כְּתִיב בְּהוּ (דברים א, כד) לְשׁוֹן 'וַיְרַגְּלוּ', לְשׁוֹן 'לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ' (תהלים טו, ג). וּמַה שֶּׁאָמְרוּ (סוטה לה א) מַקִּישׁ הֲלִיכָתָן לְבִיאָתָן לַחֵטְא, לֹא שֶׁעָלָה אָז עַל מַחֲשַׁבְתָּן לְהוֹצָאַת דִּבָּה רָעָה, כִּי נְקִיִּים וּכְשֵׁרִים הָיוּ אָז מִזֶּה, רַק שֶׁהַחֵטְא הָיָה מוּכָן בְּכֹחַ, מֵאַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לַחֲטֹא לַעֲשֹוֹת הַמְשָׁכָה בִּשְׁבִיל כְּבוֹדָם. וְזֶהוּ הַמִּכְשׁוֹל שֶׁנּוֹתֵן לִפְנֵיהֶם כָּעִנְיָן שֶׁפֵּרַשְׁתִּי לְקַמָּן בְּפָרָשַׁת בָּלָק (אות י) בְּמַה שֶּׁאָמְרוּ (רש"י במדבר כב, ט) לְהַטְעוֹתוֹ בָּא עַיֵּן שָׁם. וּכְעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (שבת קה ב) כָּךְ דַּרְכּוֹ שֶׁל יֵצֶר הָרָע, הַיּוֹם אוֹמֵר לוֹ עֲשֵֹה כָּךְ וּלְמָחָר אוֹמֵר לוֹ עֲשֵֹה כָּךְ, עַד שֶׁאוֹמֵר לוֹ עֲבֹד עֲבוֹדָה זָרָה. וְאַף שֶׁבָּעֲשִֹיָּה הָרִאשׁוֹנָה לֹא עָלָה בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ עֲבוֹדָה זָרָה וְכָשֵׁר הוּא מִזֶּה, מִכָּל מָקוֹם נֶחְשָׁב כְּאִלּוּ כָּךְ מֵאַחַר שֶׁבָּא לִידֵי כָּךְ עַל יְדֵי כָּךְ. כֵּן הַמְרַגְּלִים בָּאוּ לִידֵי כָּךְ, וּלְבַסּוֹף 'וַיְרַגְּלוּ' הוֹצִיאוּ דִּבָּה כְּדִפְרִישִׁית 'לֹא רָגַל':
\{יא\} וְהָא דְּמָצִינוּ גַּם בַּמְרַגְּלִים לְשׁוֹן 'לָתוּר', זֶהוּ לְרַע, כִּי הָלְכוּ לָתוּר אַחַר לִבָּם וְאַחַר עֵינָם, דְּהַיְנוּ גְּבַהּ עֵינַיִם וּרְחַב לֵבָב, כִּי זֶה הָיָה כַּוָּנָתָם. וְהִנֵּה הִתְחִילוּ לְהַרְהֵר בַּעֲבֵרָה זוֹ לַחְשֹׁב עַל כְּבוֹדָם, וְהִרְהֲרוּ מִתּוֹךְ קְדֻשָּׁה, וְזֶהוּ גַּם כֵּן רֶמֶז בְּאוֹתָהּ שָׁעָה כְּשֵׁרִים הָיוּ. וְזֶה כִּי סִימַן מִלְּתָא בְּפִיהֶם הָיָה, שֶׁנִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲשֶׁר לֹא יָמוּשׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל, וְחָשְׁבוּ שְׁלִיחָתוֹ הָיְתָה לִדְרֹךְ אֶת הָאָרֶץ, לִהְיוֹת לְסִימָן כִּי הוּא יִכְבֹּשׁ אֶת הָאָרֶץ. וּכְמוֹ שֶׁעָשָֹה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁאָמַר (בראשית יב, א) 'לֶךְ לְךָ' וְגוֹ', צֵא וּכְבֹשׁ הַדֶּרֶךְ לְבָנֶיךָ, כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (בראשית רבה פ"מ ס"ו). וְהִרְהוּר זֶה הָיָה מִשֶּׁנִּתְנַבְּאוּ אֶלְדָּד וּמֵידָד מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיסָם לָאָרֶץ (סנהדרין יז א; ספרי, בהעלותך צ"ה), וְעַל כֵּן נִסְמַךְ פָּרָשַׁת 'שְׁלַח לְךָ' לְפָרָשַׁת 'בְּהַעֲלֹתְךָ'. וְקִצֵּר בְּהַקְדָּמַת סִפּוּר שֶׁאָמְרוּ יִשְֹרָאֵל 'נִשְׁלְחָה' כַּאֲשֶׁר בָּא בַּאֲרֻכָּה בְּמִשְׁנֵה תּוֹרָה (דברים א, כב), אֶלָּא כְּדֵי לְהַסְמִיךְ לִנְבוּאַת אֶלְדָּד וּמֵידָד. וְכֵן נִרְמַז לִיהוֹשֻׁעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא יְבִיאֵם לָאָרֶץ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּפָרָשַׁת בְּשַׁלַּח (שמות יז, יד) 'וְשִֹים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ' כִּדְפֵרֵשׁ רַשִּׁ"י שָׁם. וְאָז מוּבָן מַה שֶּׁאָמַר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ (במדבר יג, ב) 'שְׁלַח לְךָ' לְדַעְתְּךָ (סוטה לד ב), כִּי כַּוָּנָתְךָ טוֹבָה כְּכַוָּנָתִי כִּדְפֵרַשְׁתִּי (אות ח). וְזֶהוּ 'עַל פִּי ה'' (במדבר יג, ג) בִּרְשׁוּתוֹ (רש"י שם), אֲבָל לֹא תִּשְׁלַח לְדַעְתָּם. וּמֹשֶׁה הֵבִין בִּקְצָת הָרֶמֶז, וְאַף עַל גַּב דְּאִיהוּ לֹא חֲזִי מַזְּלֵיהּ קָא חֲזִי, עַל כֵּן הִתְחִיל לְדַקְדֵּק בִּשְׁמָא. וְזֶהוּ שֶׁאָמַר אַחַר כָּךְ (שם שם, טז) 'אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים', וּבְמַסֶּכֶת סוֹטָה פֶּרֶק וְאֵלּוּ נֶאֱמָרִין (לד ב) אָמַר רַבִּי יִצְחָק, דָּבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיָדֵינוּ [מֵאֲבוֹתֵינוּ] מְרַגְּלִים עַל שֵׁם מַעֲשֵֹיהֶם (נקראים) [נִקְרְאוּ], וְאָנוּ לֹא עָלְתָה בְּיָדֵינוּ אֶלָּא אֶחָד 'סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל', 'סְתוּר' שֶׁסָּתַר מַעֲשָֹיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, 'מִיכָאֵל' שֶׁעָשָֹה עַצְמוֹ מָךְ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כוּ'. וְהִתְחִיל מֹשֶׁה לְשׁוֹטֵט בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ, אוּלַי כָּךְ הוּא מַחְשֶׁבֶת הַמְרַגְּלִים כְּדִלְעֵיל כַּאֲשֶׁר הָיָה בֶּאֱמֶת. עַל כֵּן כְּשֶׁרָאָה שְׁמוֹתָם פְּגוּמִים 'וַיִּקְרָא מֹשֶׁה' כוּ' (במדבר יג, טז) יָ"ה יוֹשִׁיעֲךָ (סוטה שם; במדבר רבה פט"ז ס"ט), רָצָה לוֹמַר, אֶל תֵּפֶן לַעֲצַת הַמְרַגְּלִים בְּאִם יִהְיֶה בָּהֶם עֲצַת חֲטָאִין, וְהִזְכִּיר שֵׁם יָ"ה, כִּי בְּמִלְחֶמֶת עֲמָלֵק כְּתִיב (שמות יז, טז) 'כִּי יָד עַל כֵּס יָ"הּ', וְשָׁם נִרְמַז לוֹ כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ, עַל כֵּן אָמַר לוֹ יָ"ה יוֹשִׁיעֲךָ וְאַתָּה אַל תִּרְשַׁע. לְכָךְ 'וַיַּהַס כָּלֵב' (במדבר יג, ל) וְלֹא יְהוֹשֻׁעַ, כִּי יָרֵא לוֹמַר 'עָלֹה נַעֲלֶה' שֶׁלֹּא יָבִינוּ עַל עַצְמוֹ אוֹמֵר:
 וְהַמְרַגְּלִים הִתְחִילוּ בְּחָכְמָה, כְּלוֹמַר, בְּעָרְמָה, וְהִזְכִּירוּ אֶת עֲמָלֵק, לִרְמֹז עַל 'שִֹים בְּאָזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ' הַמֻּזְכָּר שָׁם וּכְדִפְרִישִׁית, כְּלוֹמַר, עֲדַיִן לֹא הָעֵת שֶׁנִּכָּנֵס לָאָרֶץ עַד שֶׁמֵּת מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ יַכְנִיס. וְגַם כִּי מַעֲשֵֹה עֲמָלֵק מַזְכִּיר חֵטְא שֶׁל יִשְֹרָאֵל שֶׁהָיָה גָּדוֹל בִּמְאֹד. כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ (שמות יז, ז) 'הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן', וּמִסִּבָּה זוֹ 'וַיָּבֹא עֲמָלֵק' (שם שם, ח) כְּמוֹ שֶׁכָּתַב רַשִּׁ"י בְּפָרָשַׁת בְּשַׁלַּח (שם). וּרְמָזוּתָם הָיָה כִּי יִשְֹרָאֵל אֵינָם זוֹכִים עַתָּה כִּי הֵם בְּרִשְׁעָהוְעַל הַכְּנַעֲנִיִּים אָמְרוּ כִּי הֵם 'אַנְשֵׁי מִדּוֹת' (במדבר יג, לב), רָצָה לוֹמַר, בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת כְּמוֹ שֶׁנְּפָרֵשׁ. וְהִנֵּה כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ הִיא שֶׁכָּתוּב (דברים ט, ה) 'לֹא בְצִדְקָתְךָ [וְגוֹ'] כִּי (אם) בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם' וְזֶה לֹא נִתְקַיֵּם וַעֲדַיִן לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי. וְזֶהוּ רֶמֶז 'וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם' (במדבר יג, כח), כְּמוֹ שֶׁפֵּרְשׁוּ אַחַר כָּךְ כִּי הֵם מִבְּנֵי הַנְּפִילִים שֶׁנָּפְלוּ מֵהַשָּׁמַיִם, וַעֲדַיִן הֵם קַיָּמִים, וּמִסְּתָמָא הֵם בַּעֲלֵי מִדּוֹת טוֹבוֹת, כִּי לַחְלוּחִית הָרוּחָנִיּוּת שֶׁבַּשָּׁמַיִם עֲדַיִן בָּהֶם, חֵלֶק הַמַּלְאָכִיִּי שֶׁהָיָה בָּהֶם. וְעַל זֶה אָמְרוּ (שם שם, לב) 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', רָצָה לוֹמַר, אֵינָהּ קוֹלֶטֶת הָרָעִים כִּי תְּקִיאֵם הָאָרֶץ, מֵאַחַר שֶׁהִיא מֻשְׁגַּחַת, וְאֵלּוּ קַיָּמִים כִּי הֵם אַנְשֵׁי מִדּוֹת טוֹבוֹת. וְהָא רְאָיָה שֶׁלֹּא פָּגְעָה מִדַּת דִּינָם בָּנוּ בִּרְאוֹתָם אוֹתָנוּ, אַף כִּי הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם כַּחֲגָבִים:
\{יב\} הֲרֵי עָשֹוּ כַּמָּה תַּחְבּוּלוֹת שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר, רָמְזוּ צִדְקַת הַגּוֹיִם, וְרָמְזוּ רִשְׁעַת יִשְֹרָאֵל בְּהַזְכָּרַת עֲמָלֵק, וְרָמְזוּ שֶׁכִּבּוּשׁ אֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מוּכָן לִיהוֹשֻׁעַ, וּמֵאַחַר שֶׁאֵין מַלְכוּת נוֹגַעַת בַּחֲבֶרְתָּהּ (ברכות מח ב) גַּם הַדּוֹר לֹא יָבוֹא עַתָּה, כִּי תָּמִיד הַדּוֹר אֵצֶל מַנְהִיגִים וּמַנְהִיגִים אֵצֶל הַדּוֹר, כְּמוֹ שֶׁקָּרָה לְמֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁלֹּא בָּא לְאֶרֶץ יִשְֹרָאֵל מֵאַחַר שֶׁדּוֹרוֹ לֹא בָּאוּ. וְהַטַּעַם כִּדְאִיתָא בַּמִּדְרָשׁ (תנא דבי אליהו רבא פרק ל) מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְשִׁפְחָה שֶׁנָּפַל לָהּ דְּלִי שֶׁל נְחֹשֶׁת לְבוֹר וְהָיְתָה בּוֹכָה, בָּאָה שִׁפְחָה שֶׁל מֶלֶךְ וְהִפִּילָה דְּלִי שֶׁל זָהָב, הִתְחִילָה הָרִאשׁוֹנָה צוֹחֶקֶת וּשְֹמֵחָה, אָמְרָה לָהּ לָמָּה אַתְּ שְֹמֵחָה, אָמְרָה לְפִי שֶׁנָּפַל הַדְּלִי שֶׁל זָהָב, שֶׁמִּי שֶׁיּוֹצִיא הַדְּלִי שֶׁל זָהָב יוֹצִיא אֶת שֶׁלִּי גַּם כֵּן . עַד כָּאן. וּמוֹרֵנוּ הָרַב מְנַחֵם עֲזַרְיָה בְּסֵפֶר (ב)עֲשָֹרָה מַאֲמָרוֹת (מאמר חיקור דין חלק ג' פרק י"ח) כָּתַב רֶמֶז 'גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה' בִּגְלַלְכֶם' (דברים א, לז), 'גַּ"ם בִּ"י' רָאשֵׁי תֵּבוֹת 'גֵרְשׁוּנִי מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה'' (שמואל א כו, יט(:
 וְעַל דִּבְרֵיהֶם הֵשִׁיבוּ (במדבר יד, ט) 'סָר צִלָּם', וְאֵין לָהֶם זְכוּת מֵגִין, וְשָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמוֹרִי. וְיֵשׁ לְפָרֵשׁ 'סָר צִלָּם' עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַב בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת וַיֵּרָא (ח"א דף ק"ב ע"ב) בְּעִנְיַן 'הִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ' (בראשית יח, ד), בְּהַהוּא אִילָנָא הֲוָה יָדַע מַאן דְּאִתְאַחִיד בֵּיהּ בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד בַּעֲבוֹדָה זָרָה, מַאן דְּאִתְאַחִיד בְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִילָנָא פָּרִישֹ עַנְפוֹי וְחָפִי עַל רֵישֵׁיהּ, וּמַאן דְּאִתְאַחִיד [בְּסִטְרָא] דַּעֲבוֹדָה זָרָה כוּ' עַנְפוֹי מִסְתַּלְּקִין לְעֵילָא כוּ' עַד... מַיָּא סָלְקִין לְגַבֵּיהּ [וְכוּ'] כְּדֵין יָדַע אַבְרָהָם דְּאִיהוּ מְסָאֲבָא וּבָעֵי טְבִילָה כוּ' , עַיֵּן שָׁם. וְהֶעְתַּקְתִּיו לְעֵיל בְּפָרָשַׁת וַיֵּרָא . וְזֶהוּ שֶׁצִּוָּה מֹשֶׁה לִרְאוֹת 'הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ' (במדבר יג, כ), וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל (בבא בתרא טו א) זְכוּת. וְקָשֶׁה, אֵיךְ נִרְמַז הַזְּכוּת בָּעֵץ, אֶלָּא הַכַּוָּנָה לִבְדֹּק בָּעֵץ הַזֶּה, אִם הוּא מֵצֵל עֲלֵיהֶם בְּוַדַּאי יֵשׁ לָהֶם זְכוּת, וּבְהִפּוּךְ לֹא. וְהֵם לֹא הֵשִׁיבוּ דָּבָר, אַךְ יְהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב עָנוּ כִּי 'סָר צִלָּם', וַאֲנַחְנוּ 'ה' אִתָּנוּ' כִּי הָיָה מֵצֵל עָלֵינוּ, וּבָזֶה אָנוּ בְּצֵל שַׁדַּי. וּבָזֶה מְתֹרָץ הֲלֹא מֹשֶׁה שְׁלָחָם לִרְאוֹת 'הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן' וְלֹא מָצִינוּ תְּשׁוּבָה לָזֶה, וּלְפִי מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי נִיחָא:
 וְהִנֵּה הַמְרַגְּלִים הָפְכוּ הַקְּעָרָה עַל פִּיהָ בְּאָמְרָם, אַדְּרַבָּה יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ הֵם אַנְשֵׁי בַּעֲלֵי מִדּוֹת, וְהָלְכוּ מֵעֲבֵרָה לַעֲבֵרָה עַד שֶׁכָּפְרוּ בְּמִדּוֹתָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּדֶרֶךְ הַמַּחֲלֹקֶת שֶׁמִּתְחַזֵּק, וְאָמְרוּ (במדבר יג, לא) 'חָזָק [הוּא] מִמֶּנּוּ' כִּבְיָכוֹל (סוטה לה א). אֲבָל מְרַגְּלִים דִּיהוֹשֻעַ זָכוּ לְתִקּוּן הַמִּדָּה, וְזֶהוּ סוֹד תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי:
22.במדבר פרק טו, לב
וַיִּהְי֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וַֽיִּמְצְא֗וּ אִ֛ישׁ מְקֹשֵׁ֥שׁ עֵצִ֖ים בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת:
23.תוספות בבא בתרא דף קיט: 
אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה. נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי: 
24.תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר פרק טו פסוק לב
(לב) וַהֲווֹ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שַׁרְיַין בְּמַדְבְּרָא גְזֵירַת שַׁבְּתָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן בְּרַם קְנָסָא דְשַׁבְּתָא לָא אִשְׁתְּמוֹדַע לְהוֹן קָם גַבְרָא מִדְבֵית יוֹסֵף אָמַר בְּמֵימְרֵיהּ אִיזִיל וְאֶתְּלוֹשׁ קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא וְיֶחֱמוּן יָתִי סַהֲדַיָא וִיתַנוּן לְמשֶׁה וּמשֶׁה יִתְבַּע אוּלְפַן מִן קֳדָם יְיָ וְיִדוֹן יָתִי וּבְכֵן אִשְׁתְּמוֹדַע קְנָסָא לְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאַשְׁכָּחוּ סַהֲדַיָא יַת גַבְרָא כַּד תָּלִישׁ וְעָקַר קִיסִין בְּיוֹמָא דְשַׁבְּתָא:
כתר יונתן במדבר פרק טו פסוק לב
(לב) ויהיו בני ישׂראל שוכנים במִדבר גזירת שבת נודע להם אך העונש של שבת לא נודע להם קם איש מִשׁל בית יוסף אמר במאמרו אלך ואתלוש עצים ביום של שבת ויראו אותי עדים ויגידו למשה ומשה יתבע תלמוד מִן לפני יי וישפטו אותי ובכך יודע העונש לכל בית ישׂראל ומצאו עדים את האיש כאשר תולש ועקר עצים ביום של שבת:
25.זהר חלק ג דף רה/א
אֲבָל טַעֲנָה דְּטָעִינוּ אִינוּן בְּנָתִין, דְּמִית בַמִּדְבָּר, אִיהוּ, וַהֲוָה צְלָפְחָד רַב לְבֵי יוֹסֵף, וּמִגּוֹ דְּלָא יָדַע אָרְחוֹי דְּאוֹרַיְיתָא כַּדְּקָא יָאוּת, לָא הֲוָה נָשִׂיא. וְהוּא הֲוָה דְּלָא נָטַר פּוּמֵיהּ וּמִלּוֹי לָקֳבְלֵיהּ דְּמֹשֶׁה, וְעָלֵיהּ כְּתִיב, (במדבר כא) וַיָּמָת עָם רָב מִיִשְׂרָאֵל. גְּבָר דְּלָא יָדַע אוֹרַיְיתָא, (ס"א לאו רב באורייתא) וְאִיהוּ רַב מִשְּׁפָּחָה. רַב דְּזַרְעָא דְּיוֹסֵף, מִבְּנוֹי דִּמְנַשֶׁה. וּבְגִין דְּחָב בַּמִּדְבָּר בְּמִלּוּלָא לְגַבֵּי מֹשֶׁה, חָשִׁיבוּ דְּמֹשֶׁה אַנְטִיר דְּבָבוּ. וּבְגִין כָּךְ קְרִיבוּ לְקַמֵּיהּ דְּמֹשֶׁה, וְאֶלְעָזָר, וְכָל הַנְשִׂיאִין, וְכָל רֵישֵּׁי אֲבָהָן, וְלָא מַלִּילוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לְקַמַּיְיהוּ, בְּגִין דְּקַנִּיאוּ קִנְאָה מִנֵּיהּ.‏
[אֲבָל טַעֲנָה שֶׁטָּעֲנוּ אוֹתָן בָּנוֹת, שֶׁמֵּת בַּמִּדְבָּר הוּא, וְהָיָה צְלָפְחָד גָּדוֹל לְבֵית יוֹסֵף, וּמִתּוֹךְ שֶׁלֹּא יָדַע דַּרְכֵי הַתּוֹרָה כָּרָאוּי, לֹא הָיָה נָשִׂיא, וְהוּא הָיָה שֶׁלֹּא שָׁמַר פִּיו וּדְבָרָיו מוּל מֹשֶׁה, וְעָלָיו כָּתוּב (שם כא) וַיָּמָת עַם רָב מִיִּשְׂרָאֵל. גֶּבֶר שֶׁלֹּא יָדַע אֶת הַתּוֹרָה, (לאגדולבתורה) וְהוּא גְּדוֹל הַמִּשְׁפָּחָה. גָּדוֹל שֶׁל זֶרַע יוֹסֵף, מִבְּנֵי מְנַשֶּׁה. וּמִשּׁוּם שֶׁחָטָא בַמִּדְבָּר בְּדִבּוּר לְמֹשֶׁה, חָשְׁבוּ שֶׁמֹּשֶׁה שָׁמַר לוֹ שִׂנְאָה, וּמִשּׁוּם כָּךְ קָרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר וְכָל הַנְּשִׂיאִים וְכָל רָאשֵׁי הָאָבוֹת, וְלֹא דִבְּרוּ עִם מֹשֶׁה אֶלָּא לִפְנֵיהֶם, מִשּׁוּם שֶׁקִּנְּאוּ מִמֶּנּוּ קִנְאָה.]‏