Lech L'cha 5769

Lech L’cha 5769

Rabbi Ari Kahn
© 2008

It begins with a word, a command - or perhaps a test:

ספר בראשית פרק יב
(א) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: (ב) וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: (ג) וַאֲבָרְכָה מְבָרֲכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה:
(1) The LORD had said to Abram, "Leave your country, your people and your father's household and go to the land I will show you. (2) "I will make you into a great nation and I will bless you; I will make your name great, and you will be a blessing. (3) I will bless those who bless you, and whoever curses you I will curse; and all peoples on earth will be blessed through you." (Bereishit 12)

According to at least one rabbinic source, contained in this verse are two tests:[1]

אבות דרבי נתן פרק שלשה ושלשים
עשר נסיונות נתנסה אברהם אבינו לפני הקב"ה ובכולן נמצא שלם ואלו הן שנים בלך לך ב' בשתי בניו ב' בשתי נשיו אחד עם המלכים ואחד בין הבתרים אחד באור כשדים ואחד בברית מילה (בין הבתרים).
…two trials at the time he was bidden to leave Haran, two with his two sons, two with his two wives, one in the wars of the Kings, one at the covenant ‘between the pieces’ (Gen. XV). One in Ur of the Chaldees (where, according to a tradition, he had been thrown into a furnace from whence he emerged unharmed). (Avot Drebbi Natan chapter 33)


Upon contemplation, we might ask a simple question: Why was leaving his hometown a test? Avraham was not exactly the most popular character back home; in fact the opposite seems true. He was vilified, persecuted, attacked and almost killed – until he was miraculously saved from a fiery furnace. Why would leaving such a place be considered a “test”? When we continue our reading of the next two verses, the “test” seems mitigated by a bounty of blessings:
(2) "I will make you into a great nation and I will bless you; I will make your name great, and you will be a blessing. (3) I will bless those who bless you, and whoever curses you I will curse; and all peoples on earth will be blessed through you."
This certainly doesn’t sound like a challenge; in fact, it sounds as if Avraham has “hit the jackpot”! The promises are of incredible proportions. Where is the test?

A more careful reading of these verses reveals an almost untenable tension, which may be the key to understanding the angst which Avraham experiences in fulfilling the Divine imperative. Verse 2 is a blessing which introduces a new entity, a new concept which from this point on becomes the focus of the biblical narrative: the nation, specifically “the Nation of Israel”.

The joyous, nearly incredible news that a nation will emerge from the loins of Avraham, is tempered by the knowledge that a certain tension will always surround this nation. As this nation emerges, we learn that others will never be indifferent. The nation of Avraham’s children will never be “pareve” in the eyes of the world. They will always elicit some sort of reaction from others, always will serve as a source of blessing or a curse for others.

Furthermore, this blessing may be limiting: it is particular in nature, it is directed exclusively to the people who will become known as the Jewish People. In Avraham’s eyes, universal dreams may be challenged by particular nationalistic aspirations. Whereas Avraham has seen himself as a citizen of the world on a mission to help elevate all of mankind, his mission now becomes linked exclusively with this new entity, “the Children of Avraham.”

At this juncture, what are Avraham’s aspirations? Is his dream to start his own nation, or does he wish to impact the people of his hometown? Has his initial failure dissuaded him from continuing his original mission, or does he still dream of local success?

Avraham makes his journey to Israel but he doesn’t come alone. His partner Sarah (Sarai) accompanies him, as does Lot, his heir apparent. In addition, we are told of another group who follow their leader:

ספר בראשית פרק יב
(ה) וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן:
(5) He took his wife Sarai, his nephew Lot, all the possessions they had accumulated and the people they had made[2] (acquired) in Haran, and they set out for the land of Canaan[3], and they arrived there.

Avraham has an entourage, which is not all that unusual. What is interesting is that these are not people from Ur Kasdim (Aram Naharaim), they are people collected in Haran. They are not from his hometown, but from his latest temporary abode. In his hometown he seems to have had made no impact.

They arrive in Israel at a specific place, an intentional destination: Their first stop in the Land is at a place called Shechem[4]. The Ramban[5] points out that the “acts of the Father’s are a sign for the children”, for it is in Shechem that nationhood will emerge. This is where Dina is abused, and where the local residents offer the family of Israel to join destinies, to join them and form one nation. This offer is rejected, and a process is set in motion: A nation with its own unique history begins to chart its path, undertaking the long march to fulfill its particular, unique destiny. A nation, indeed; but at this point a small, vulnerable nation that rejects the benefits of assimilation into a strong, well-established local clan. This is a defining moment, a decision that crystallizes and forms the Nation of Israel.

Let us take a step back: Avraham’s great work in Haran, the monumental educational challenge he has undertaken, has been described by the Talmud as no less than the end of the dark ages:

תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ט/א
תנא דבי אליהו ששת אלפים שנה הוי העולם שני אלפים תוהו שני אלפים תורה שני אלפים ימות המשיח בעונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו מהן שני אלפים תורה מאימת אי נימא ממתן תורה עד השתא ליכא כולי האי דכי מעיינת בהו תרי אלפי פרטי דהאי אלפא הוא דהואי אלא מואת הנפש אשר עשו בחרן וגמירי דאברהם בההיא שעתא בר חמשין ותרתי הוה כמה בצרן מדתני תנא ארבע מאה וארבעים ותמניא שנין הויין כי מעיינת ביה מהנפש אשר עשו בחרן עד מתן תורה
The Tanna debe Eliyahu taught: The world is to exist six thousand years; the first two thousand years are to be void; the next two thousand years are the period of the Torah, and the following two thousand years are the period of the Messiah. Through our many sins a number of these have already passed [and the Messiah is not yet here]. From when are the two thousand years of the Torah to be reckoned? Shall we say from the Giving of the Torah at Sinai? In that case, you will find that there are not quite two thousand years from then till now [i.e., the year four thousand after the Creation], for if you compute the years [from the Creation to the Giving of the Torah] you will find that they comprise two thousand and a part of the third thousand; the period is therefore to be reckoned from the time when Abraham and Sarah had gotten souls in Haran for we have it as a tradition that Abraham was at that time fifty-two years old. (Talmud Bavli Avoda Zara 9a)

Biblical chronology is an important key to understanding this gemara: Avraham was born in the year 1948 (from creation of the world). Therefore, when he was 52 years old the world was precisely 2000 year old, and at this point Avraham began teaching and attempting to influence the entire world. But what was the nature of the “Torah” that Avraham taught and practiced? There is a Talmudic discussion which examines the implications of tradition that Avraham “kept the Torah”:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף כח/ב
אָמַר רַב, קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (בראשית כו) "עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי" [וְגוֹ']. אָמַר לֵיהּ, רַב שִׁימִי בַר חִיָּא לְרַב, וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת? (ותו לא?) הָא הֲוַאִי נַמִי מִילָה. (אלא) וְאֵימָא שֶׁבַע מִצְוֹת וּמִילָה? אָמַר לֵיהּ, אִם כֵּן - "מִצְוֹתַי וְתוֹרֹתַי" לָמָּה לִי?. אָמַר (רב) [רָבָא], וְאִיתֵימָא רַב (אסי) [אַשִׁי], קִיֵּם אַבְרָהָם אָבִינוּ אֲפִלּוּ עֵירוּבֵי תַבְשִׁילִין, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְתוֹרֹתָי", אֶחָד דִּבְרֵי תוֹרָה וְאֶחָד דִּבְרֵי סוֹפְרִים:
Rab said: Our father Abraham kept the whole Torah[6], as it is said: Because that Abraham hearkened to My voice [kept My charge, My commandments, My statutes, and My laws]. R. Shimi b. Hiyya said to Rab: Say, perhaps, that this refers to the seven laws? — Surely there was also that of circumcision! Then say that it refers to the seven laws and circumcision [and not to the whole Torah]? — If that were so, why does Scripture say: ‘My commandments and My laws’? Raba or R. Ashi said: Abraham, our father, kept even the law concerning the ‘eruv of the dishes,’ as it is said: ‘My Torahs’: one being the written Torah, the other the oral Torah. (Talmud Bavli Yoma 28b)

There are certain sources that would seem to maintain that Avraham and Sarah’s spiritual lifestyle was no different from our own. On the other hand, many authorities[7] prefer to read these sources for the symbolic[8] or deeper[9] understanding,[10] rather than in a literal way. The latter approach maintains that only after Sinai did people begin to observe the 613 commandments, but the forefathers’ acute spiritual perception and close relationship with God enabled them to fulfill the spirit of the entire Torah while not necessarily obeying the letter of the laws of the Torah as they became formulated at Sinai and thereafter. Thus, the Meshech Chochma explains that when the Talmud says Avraham kept Eruv Tavshilin, it doesn’t mean that he observed even the minutiae of halachic observance. Rather, what the Talmud means is that Avraham comprehended and fulfilled the philosophical concept that is the underpinning of this law. An Eruv Tavshilin enables us to cook for unexpected guests on a holiday which falls on the eve of Shabbat. This approach encapsulates the open personality of Avraham, always waiting for the unexpected guest,[11] who would be fed and bidden to make a blessing. To Avraham, the spirit of the law was as natural, clear and possessed of internal “spiritual logic” as our present practice and the accompanying text recited before the onset of a festival was to the rabbis who formulated it.

An alternative opinion resolves the question of Avraham’s observance with a much less complicated approach: Avraham was the first monotheist. He taught monotheism and the seven Noachide laws, [12] and that was the content of his spiritual world.[13]

All this being said, we know of one particular commandment which Avraham received and fulfilled, namely circumcision.

ספר תפארת שלמה על מועדים - לחג הסוכות
איתא בגמרא (יומא כח, ב) קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה. והקשו הראשונים למה לא קיים ג"כ מצות מילה תחלה. אך הנה ידוע כי אברהם אבינו ע"ה הי' מדת החסד וזה הי' מדתו להמשיך השפעות וחסדים לכל באי עולם בלי שום גבול. והנה כל זמן שלא מל את עצמו הי' לו איזה השתתפות עם בני דורו והי' יכול להוריק עליהם ברכה וחסד והאכילם והשקם וקרבם תחת כפני השכינה. אכן כאשר בא בברית המילה אח"כ נתעלה ונסתלק לו למעלה מהם ויראו מגשת אליו ע"כ א"א ע"ה בגודל טובו כי חפץ חסד הוא הנה ידע זאת מתחלה כי ענין קדושת המילה הוא כדי שעי"ז יעלה במדריגה גבוה ויבוא מדת החסד בבחי' גבול וצמצום אשר לא כן הי' דרכו מאז רק שיהי' החסד לכל בלי שום צמצום לכן נתעכב עם מצות מילה עד שיצטווה עלי' מהש"י. וזה שאמרו במד"ר אמר אברהם עד שלא מלתי היו עוברים ושבים באים אלי פי' גם העוברים עבירות ושבו בתשובה באו אלי לקרב אותם תחת כנפי השכינה ע"י ועכשיו אין לי עוד מדור והתקרבות עמהם. ולזה נסמך מיד אחר המילה ענין הפיכת סדום ולא יקומו רשעים במשפט הצדיקים כי חלץ לו מהם ואין מגין עליהם ומש"ה כולם נאבדו ולא קודם לכן כי מאז נתקדש מדת היסוד להריק ברכה רק על זרע קודש יחי"ס והן הנה האבות אברהם בחי' החסדים להשפיע רב טוב.
If Avraham fulfilled all the commandments of the Torah, there are many who have asked why Avraham didn’t perform circumcision prior to his being commanded. Prior to being circumcised Avraham had something in common with the people of his generation. He was able to reach out to them and shower them with blessings and kindness, to feed them and give them drink and to bring them close to the shekhina. However once he was circumcised he was elevated to a different level, and now people were afraid to come near him… and in place of kindness (chesed) now there were boundaries and strictness… (Tiferet Shlomo Moadim Sukkot)

Avraham’s basic approach was inclusive. His tent was open on all sides; he placed no limits, erected no boundaries[14]. In fact, The Meshech Chochma[15] sees this universalism as Avraham’s motivation to travel to Egypt. He went to Egypt at a time of drought, choosing Egypt not despite its reputation for corruption but precisely because of its reputation as a morally corrupt society. In Avraham’s worldview, if Egypt can be redeemed, the entire world will be elevated, and by a quantum leap. Avraham saw Egypt as a boundary, a spiritual and ethical border to be crossed and dismantled. This, like so much else in his biography, reflects a deep humanism: Avraham did not want to push away his wayward son Yishmael. He interceded on behalf of the inhabitants of Sodom, despite the knowledge that their beliefs and behavior contradicted everything he himself believed and practiced. A lesser man would have accepted God’s judgment and anticipated the annihilation of Sodom with satisfaction, a sense of moral superiority, perhaps a sense of validation. These people, after all, were the living antithesis to Avraham’s weltanschauung and to the message of morality and kindness he was working to spread. The destruction of Sodom would have made his job so much easier. But for Avraham, these were not evil, corrupt enemies of his faith. They were misguided people who simply had not yet found truth.


With the command to perform the Brit Milah Avraham’s life will change. There will now be a boundary between him and everyone else[16]. He will now be viewed even more suspiciously by his neighbors. In fact, the rabbis express their sensitivity to Avraham’s conflict between universalism and nationhood as a “hesitation” on Avraham’s part when he was commanded to perform circumcision.

מדרש רבה בראשית פרשה מו פסקה ב,ג
אמר אם חביבה היא המילה מפני מה לא נתנה לאדם הראשון: אמר לו הקדוש ב"ה לאברהם דייך אני ואתה בעולם ואם אין את מקבל עליך לימול דיי לעולמי עד כאן ודייה לערלה עד כאן ודייה למילה שתהא עגומה עד כאן אמר עד שלא מלתי היו באים ומזדווגים לי תאמר משמלתי הן באין ומזדווגים לי אמר לו הקב"ה אברהם דייך שאני אלוהך דייך שאני פטרונך:
[Abraham] asked: ' If circumcision is so precious, why was it not given to Adam? ' Said the Holy One, blessed be He, to him: ‘Let it suffice thee that I and thou are in the world.’ If thou wilt not undergo circumcision, it is enough for My world to have existed until now, and it is enough for the uncircumcised state to have existed until now, and it is enough for circumcision to have been forlorn until now.’’ Said he: ' Before I circumcised myself, men came and joined me [in my new faith]. Will they come and join me when I am circumcised?’" ‘Abraham,’ said God to him, ' let it suffice thee that I am thy God; let it suffice thee that I am thy Patron, and not only for thee alone, but it is sufficient for My world that I am its God and its Patron.’ (Midrash Rabbah - Genesis 46:2,3)

מדרש רבה בראשית פרשה מז פסקה י
אמר אברהם עד שלא מלתי היו העוברים והשבים באים אצלי תאמר משמלתי אינן באים אצלי אמר לו הקב"ה עד שלא מלת היו בני אדם באים אצלך עכשיו אני בכבודי בא ונגלה עליך הה"ד וירא אליו ה' באלוני ממרא:
Abraham said: ' Before I became circumcised, travellers used to visit me; now that I am circumcised, perhaps they will no longer visit me? ' Said the Holy One, blessed be He, to him: ' Before thou wast circumcised, uncircumcised mortals visited thee; now I in My glory will appear to thee.’ Hence it is written, And the Lord appeared unto him (Gen. XVIII, 1) (Midrash Rabbah - Genesis 47:10)

Amazingly enough, here Avraham hesitates.[17] When commanded to offer up his long-awaited son, his heir, the key to the fulfillment of all that God has promised him, Avraham marches forward like a knight of faith. But here, in this test, Avraham questions: If circumcision is so precious, why was it not given to Adam? Why isn’t this a universal command? Why is this command only being given to Avraham and his descendants? He worries that this new status will jeopardize his mission, setting him apart from those he has hoped to impact. He fears this will put an end to his stream of visitors. God’s response is telling: “I will visit you, and that is truly enough. Your relationship with Me is more important, and your mission is less universal and more particular than you know.”

Clearly, then, the Brit Milah is a test. The challenge may be heightened by the paradoxical nature of the command which he receives:

ספר בראשית פרק יז
(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה’ אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים: (ב) וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד: (ג) וַיִּפֹּל אַבְרָם עַל פָּנָיו וַיְדַבֵּר אִתּוֹ אֱלֹהִים לֵאמֹר: (ד) אֲנִי הִנֵּה בְרִיתִי אִתָּךְ וְהָיִיתָ לְאַב הֲמוֹן גּוֹיִם: (ה) וְלֹא יִקָּרֵא עוֹד אֶת שִׁמְךָ אַבְרָם וְהָיָה שִׁמְךָ אַבְרָהָם כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ: (ו) וְהִפְרֵתִי אֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד וּנְתַתִּיךָ לְגוֹיִם וּמְלָכִים מִמְּךָ יֵצֵאוּ: (ז) וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ: (ח) וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים: (ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם: (י) זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר: (יא) וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם: (יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא: (יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם: (יד) וְעָרֵל זָכָר אֲשֶׁר לֹא יִמּוֹל אֶת בְּשַׂר עָרְלָתוֹ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ אֶת בְּרִיתִי הֵפַר:
(1) When Abram was ninety-nine years old, the LORD appeared to him and said, "I am God Almighty; walk before me and be blameless. (2) I will confirm my covenant between me and you and will greatly increase your numbers." (3) Abram fell facedown, and God said to him, (4) "As for me, this is my covenant with you: You will be the father of many nations. (5) No longer will you be called Avram ; your name will be Avraham, for I have made you a father of many nations. (6) I will make you very fruitful; I will make nations of you, and kings will come from you. (7) I will establish my covenant as an everlasting covenant between me and you and your descendants after you for the generations to come, to be your God and the God of your descendants after you. (8) The whole land of Canaan, where you are now an alien, I will give as an everlasting possession to you and your descendants after you; and I will be their God."
(9) Then God said to Avraham, "As for you, you must keep my covenant, you and your descendants after you for the generations to come. (10) This is my covenant with you and your descendants after you, the covenant you are to keep: Every male among you shall be circumcised. (11) You are to undergo circumcision, and it will be the sign of the covenant between me and you. (12) For the generations to come every male among you who is eight days old must be circumcised, including those born in your household or bought with money from a foreigner—those who are not your offspring. (13) Whether born in your household or bought with your money, they must be circumcised. My covenant in your flesh is to be an everlasting covenant. (14) Any uncircumcised male, who has not been circumcised in the flesh, will be cut off from his people; he has broken my covenant." Bereishit 17:1-14

Avram is told that from now on his name will be Avraham, signifying that he will be a father of many nations -Av Hamon Goyim. This would seem to be the ultimate universal message: Not only will Avraham be a part of the larger universal existence, he will bring nations toward God. And in the next breath he is told to perform circumcision which creates boundaries and will forever separate Avraham and his descendents from all others. In one fell swoop, the universal vision and the narrow, parochial, particular approach. Apparently, Avraham is confused. How can he impact the entire world when he must first perform an act of self - mutilation that people will view as grotesque? Hachnasat Orchim, and Eruv Tavshilin (welcoming guests and making accommodations to feed them on holidays and Shabbat) were much easier.

Apparently, what Avraham still lacks is “holiness” – kedusha - which is literally rendered as “set apart”. This separateness is a new phase for Avraham, and not one to which he would have come without God’s command. This separateness may be seen as that which contradicts Avraham’s innate attribute of hesed, the attribute through which he has served God up to this point in his life.

How is he to reconcile hesed with kedusha? How is he to be a part of the world - involved, engaged, interested, even responsible for the world - and live a life of kedusha, set apart, indelibly marked by “differentness”? How will he and his descendents reconcile living in a mundane world with their unique destiny and closeness to God?

The answer presents itself later on in the text, as Avraham finds himself enmeshed in his next paradoxical challenge: the Akeida, the Binding of Isaac. Here, too, logic is defeated. If Yitzchak is to be offered, how can he effectively be the living progeny destined to carry on the family line? Avraham and Yitzchak nonetheless set out to fulfill God’s command, and they bring two other people along. Our Sages[18] identify them as Yishmael and Eliezer - Avraham’s first son, and man who was like a son. Rashi, citing the Midrash, tells us that as they approach the appointed place Avraham sees something that appears to him to be ethereal, but he is unsure if it is real or surreal, physical or spiritual. He sees a cloud, he sees the shechina; he turns to question Yishamel and Eliezer, but they see only the mountain. He turns to Yitzchak, who sees the cloud, tied as if by rope to the mountain. Avraham then turns to the other two and says, “Wait here with the chamor (donkey).” My teacher Rabbi Soloveitchik pointed out that at times we neglect the rest of the verse:

ספר בראשית פרק כב
(ד) בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק:(ה) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם:
(4) Then on the third day Abraham lifted up his eyes, and saw the place far away. (5) And Abraham said to his young men, ‘Stay here with the donkey; and I and the lad will go yonder and worship, and come back to you.’ Bereishit 22:4,5

Those last words, “and come back to you”, cannot be ignored. Avraham encapsulates a unique religious experience in this short statement, and we should take note of every element: This awesome religious experience would not be complete until Avraham came down the mountain and shared with others his epiphany, his feelings and his enlightenment. Avraham would have the greatest impact on the two men he left behind only after parting ways, dedicating himself to the more particular religious experience at the summit, and then returning to their company. Similarly, for the Jewish People to have an impact on the world, we must first disengage, separate ourselves, and fully explore our unique relationship with God. There will be times when we must wrest ourselves away from our deep involvement, even our responsibility for the world. We must climb lofty mountains, even engage in divinely-mandated, though seemingly paradoxical, behavior. But we must always remember that eventually we must come down from the mountain, re-engage, return to the people that we left at the foot of the mountain. We must find the language and establish the relationship that will allow us to share with them what we learned at the summit.

Avraham learns to resolve the tension. Both the universal and the particular are important, but they are intertwined. The way we can accomplish our universal responsibility is by first becoming separate, different - as holy as we can possibly become. Only this will enable us to fulfill our mission of tikun olam, to enlighten, to educate, to heal and repair the world.

What is interesting is that the Nefesh asher asu b’Haran, the people “acquired” in Haran,[19], the people attracted by a spirituality devoid of holiness, all disappeared. In fact, the prototypical outreach that Avraham was famous for, his open tent and encouraging people to bless God, is recorded after the circumcision was performed.

ספר בראשית פרק כא
(לג) וַיִּטַּע אֵשֶׁל בִּבְאֵר שָׁבַע וַיִּקְרָא שָׁם בְּשֵׁם ה’ אֵל עוֹלָם:
33. And Abraham planted a grove in Beersheba, and called there on the name of the Lord, the everlasting God. (Bereishit 21:33)

רש"י על בראשית פרק כא פסוק לג
(לג) אשל - רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות…
ויקרא שם וגו' - על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י):
‘A grove’ - Rav and Shmuel, one said an orchard to bring fruits for guests’ meals, and one said an inn for guests and it had all kinds of produce.
‘And called there’ – he used the eshel to call God master of the universe: After people would eat and drink, Avraham would instruct them to bless the One who provides food. He would say, “You think the food came from me? It came from He who spoke and caused the world to exist. (Rashi Bereishit 21:33)

The house of Avraham and Sarah was both open to all, yet set apart; universal and separate at one and the same time. Only now were they able to impact others in a permanent way.

Our world, then, is not so different from that of Avraham and Sarah after all. The world still lacks holiness. By observing the commandments, both those we understand and those that seem to us paradoxical, we add holiness to our lives. We set ourselves on a higher rung, as it were. And as holiness accrues, we will find our spiritual, ethical and social abilities exponentially increased, and thus our ability to effect change and fix a broken world.









[1] Though there is a consensus in Rabbinic thought that Avraham was tested ten times, there is no consensus as to what the ten tests were.
[2] Rashi, in his first interpretation, tells us that these were the men and women whom Avraham and Sara (respectively) taught and “converted”. However, in a second explanation --which Rashi labels “p’shat” - the straightforward meaning of the text – Rashi explains that these were the people that were acquired; i.e., slaves and members of the household staff.
רש"י על בראשית פרק יב פסוק ה
אשר עשו בחרן - שהכניסן תחת כנפי השכינה אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים ומעלה עליהם הכתוב כאלו עשאום (לכך כתיב אשר עשו) ופשוטו של מקרא עבדים ושפחות שקנו להם כמו (שם לא) עשה את כל הכבוד הזה (לשון קנין) (במדבר כד) וישראל עושה חיל לשון קונה וכונס:
[3] Previously Avraham’s father Terach started to make his way to Canaan. The Seforno (12:5), posits that both Avraham and Terach choose Canaan as their destination because it was known as a spiritual place.
ספורנו עה"ת ספר בראשית פרק יב פסוק ה
ויצאו ללכת ארצה כנען. שהיתה מפורסמת אצלם לארץ מוכנת להתבוננות ולעבודת האל ית':

[4] Bereishit 12:6
[5] Ramban Bereishit 12:6
[6] The Midrash, which takes the same basic approach, nonetheless states that Avraham did not keep Shabbat. See Midrash Rabbah Bereishit 11:7:
מדרש רבה בראשית פרשה יא פסקה ז
ר' יוחנן בשם ר' יוסי בר חלפתא אמר אברהם שאין כתוב בו שמירת שבת ירש את העולם במדה שנאמר (בראשית יב) קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה וגו' אבל יעקב שכתוב בו שמירת שבת שנאמר (שם לג) ויחן את פני העיר נכנס עם דמדומי חמה וקבע תחומין מבעוד יום ירש את העולם שלא במדה שנאמר (שם כח) והיה זרעך כעפר הארץ וגו':
R. Johanan said in R. Jose's name: Abraham, who is not reported to have kept the Sabbath, inherited the world in [limited] measure, as it is written, ‘Arise, walk through the land in the length of it and in the breadth of it’ (Gen. XIII, 17). But Jacob, of whom the keeping of the Sabbath is mentioned, viz. And he rested [E.V. ’encamped’] before the city (ib. XXXIII, 18), Which means that he entered at twilight and set boundaries before sunset,6 inherited the world without measure, [as it is written], And thou shalt spread abroad to the west, and to the east, etc. (ib. XXVIII, 14).

[7] The Ohr Hachaim (Bereishit 49:3) maintains that the forefathers only kept laws that he found useful, or more precisely would not keep lows that they found an impediment to them.
אור החיים על בראשית פרק מט פסוק ג
והאבות לצד חביבותם בה' וחשקם באושר עליון קיימו הכל כאומרו (לעיל כו ה) עקב אשר שמע וגו', ואמרו ז"ל (יומא כח:) קיים אברהם אבינו אפילו עירוב תבשילין, ואת בניו הקים תחתיו להרויח תועלת המצות ועסק התורה, אבל במקום שהיו רואים תועלת דבר ההצלחה להם, כמו שתאמר יעקב כשהרגיש בהצלחתו בנשואי ב' האחיות העלים עין מרווח הנמשך מקיום המצוה ההיא, כיון שאין לו עונש אם לא יקיימנה, כל עוד שלא נתנה תורה, ומה גם אם נאמר שהיו עושים על פי הדיבור, כי האבות נביאים היו (מגילה יד) וה' אמר להם לעשות כן:
[8] The Shem MiShmuel understands that Yaakov fulfilled the commandments – even if he didn’t quite perform them. He explains that commandments have bodies and souls, and Avraham was attuned to the souls and therefore didn’t need the “body” of the physical performance.
ספר שם משמואל פרשת בהר - פסח שני
ובודאי גם אברהם קיים ענין תפילין אבל הי' בלבוש אחר כי באשר היו יחידים לא הוצרכה ההתאחדות ע"י המעשה, והי' לכל אחד מעשה וכלי מיוחד.

[9] The Noam Elimelech Parshat Dvarim, states that Avraham had certainly achieved the spiritual perfection of someone who had performed all the commandments.
ספר נועם אלימלך - פרשת הדברים
דאיתא בגמרא קיים אברהם אבינו עליו השלום כו' אפילו עירוב תבשילין והיינו שהיה מקדש ומטהר את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו כל אבר במצוה השייך לה דכל מצוה ומצוה יש לה עולם בפני עצמה ואברהם אבינו על ידי שהיה עובד השם יתברך מאהבה השיג את כל מצוה ומצוה בשורשה ואפילו מצוה דרבנן יש לה שורש ועיקר בדאורייתא בעולם המיוחד לה
[10] The Degel Machane Efraim (Aharaie Mot SV Vod, and in Ekev SV Vrak) understands that the ultimate objective of the commandments is the understanding that there is One God, and the rejection of all pagan entities, and that Avraham fulfilled with a vengeance, he was cognizant iof this truth all his days. A similar idea is found in Moar Vshemesh Rimzey first day of Sukkot.
ספר דגל מחנה אפרים - פרשת אחרי ד"ה עוד
וכל מצוה ומצוה שייך לשורש נשמות של ישראל והוא היודע ומבין זה והוא שורש השרשים ואין עוד מלבדו ולכך קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה (קידושין פ"ב.) כי הגיע לאמיתת אלוהות כי כל המצוות הם שער ומבוא לבא אל אמיתת אלוהות שהוא אנכי ולא יהיה לך כמו שכתבתי מזה כבר במקום אחר אך זעירין אינון שיוכלו לבא אל אמיתת אלוהות
ספר דגל מחנה אפרים - פרשת עקב ד"ה רק
ולהם לא היה צריך התורה להכתב כלל אך מה שנכתב כל התורה הוא לדידן שאין לנו מוחין כהם ולכך הוצרך להכתב כל התורה והמצוות שעל ידם השיגו בחינת אנכי אבל האבות ידעו הנקודה אמיתית שכל התורה והמצוות תלוין בה,
ספר מאור ושמש - רמזי יום א' של סוכות ד"ה או
אמנם הצדיק אשר כבר הגיע למעלת הדביקות באין סוף ב"ה והוא קשור במחשבתו בכל עת, עיקר עבודתו הוא במחשבה כמאמרם ז"ל קיים אברהם אבינו כל התורה כולה עד שלא ניתנה, הגם שלא מצאנו שעשה בפועל מעשה המצות כהנחת תפילין ועשית סוכה וכדומיהן, מכל מקום המשיך על עצמו פנימיות הקדושות שרומזת אליהם המעשים ההם על ידי מחשבתו הקדושה אשר היתה דבוקה באין סוף ב"ה.

[11] See Rashi’s comments to Berishet 21:33 where he explains that one of the reasons for Avraham’s magnanimous hosting of guests aside from imitatio dei is his desire to teach people to bless God and thank God.
רש"י על בראשית פרק כא פסוק לג
(לג) אשל - רב ושמואל חד אמר פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה. וחד אמר פונדק לאכסניא ובו כל מיני פירות. ומצינו לשון נטיעה באהלים שנאמר (דניאל יא) ויטע אהלי אפדנו:
ויקרא שם וגו' - על ידי אותו אשל נקרא שמו של הקב"ה אלוה לכל העולם לאחר שאוכלים ושותים אמר להם ברכו למי שאכלתם משלו סבורים אתם שמשלי אכלתם משל מי שאמר והיה העולם אכלתם (סוטה י):

[12] The Arvei Nahal understands that all 613 commandments are subsumed within the seven Noachide laws.
ספר ערבי נחל - פרשת תולדות
דע, כי כל מצוה כלולה מכל התרי"ג, וא"כ בכל מצוה יש כלל ופרט כי בכח יש בה כל התרי"ג, ובפועל הוא פרטיותה לבד, ומיד שנברא האדם נצטווה בשבע מצות וקיימו אותם האבות ויתר צדיקי הדורות עד מתן תורה וכל התרי"ג כלולים בכל מצוה מהם. ואם תקשה א"כ האבות לא הוציאו הכללות מן הכח אל הפועל, דע שהוציאו והוציאו, בכח הכנתם ר"ל שהיו דבוקים בו ית"ש והיו ששים ושמחים לעשות רצון קונם בכל מה שיצוום והיו מוכנים לזה בתכלית ההכנה בשמחה רבה,

[13] See Rambam Laws of Idolatry chapter 1
[14] According to the Meshech Chochma, Yaakov personifies setting up boundaries, to prevent assimilation. Hence Yaakov keeps even Eruv Tehumin.
[15] Meshech Chochma Bereishit 33:18.
משך חכמה על בראשית פרק לג פסוק יח
והציור בזה. דבאמת כמו שלהחי די במזון מהצומח והמדבר ניזון מהחי כן נפש המשכלת מבני נכר די לו בשבע מצות אולם נפש הישראלי מקורו ממקום גבוה חלק ד' ממעל אם אין לו כל התורה בכללה ופרטה אז אינו בחיותו. כי עם הישראלי המה מעון ומכון לאלקות בעולם השפל ואין השכינה שורה אלא באלפי רבבות ישראל (יבמות סד). וזה סו"ד מה שאמרו ש"ס רבוא. (אולי צ"ל ס' רבוא אותיות. ע' זוהר חדש סוף שה"ש) המה כללות הפרצופים ולכן אברהם חפש להפיץ שיטתו ודיעותיו באלקות לכל באי עולם באשר חשב כי הוא יחידי ואח"כ ראה כי ישמעאל יצא ממנו ולכן נטע אשל להכניס כל באי עולם לברית ואמרו בריש עו"ג (דף ט) שני אלפים תורה מוהנפש אשר עשו בחרן דשעבידו לאורייתא. וגם היה זה בכוונה שהלך למצרים מקום החכמה והחרטומים לפלפל ולקרבם לשיטותיו באחדות ובתורה. לא כן יעקב ראה שמטתו שלמה (ויקרא רבה לו-ד) ובזרעו די שיהיו מעון ומרכבה לשכינה וכמו שהבטיחו וראה שה' נצב עליו ראה להיפוך כי בניו יהיו נפרדים מעמים אחרים מוגבלים בתחום ואף ללבן חותנו הניחו בטעותו וכעס על רחל שגנבה התרפים להבדילו מעו"ג כן במצרים היו יושבים בארץ גושן נפרדים מהעמים. וכן לדורות באומה אין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה (יבמות כד:) שזה כהכרח או למקנא לגדולתם וזה מליצתם שאברהם קיים עירובי תבשילין (יומא כח:) להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה אבל לא קבע תחומין שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו. לא כן יעקב קבע תחומין להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים.

[16] See the comments of the Beit Halevi Bereishit 17:1
בית הלוי על בראשית פרק יז פסוק א
והנה איתא במדרש פרשה זו (נ"ו תרג) שאמר אברהם עד שלא מלתי היו באים הכותים ומזדווגים לי תאמר משמלתי יהיו באים ומזדווגים לי א"ל הקב"ה די שאני פטרונך. הרי מבואר כמש"כ דהמילה נותנת הבדל גדול בין ישראל לכותים והיא גורמת שנאה ביניהם והשיב לו הקב"ה די לך שאני פטרונך ולא יועילו ולא יפסידו לך לא בקרבתם ולא בשנאתם אחרי שאני אוהבך,

[17] The Alshich Hakadosh notes that here because Avraham senses that others would be impacted Avraham hesitates, but with regards to the Binding if Yitzchak, where only he will suffer he doesn’t hesitate.
ספר תורת משה על בראשית - פרק יח פסוק ב-ג
והנה ראוי להעיר מה ראה על ככה אברהם לטעון נגד מאמרו יתברך, מי שלא פצה את פיו באמור אליו ה' קח נא את בנך את יחידך כו' לאמר לו הלא אתה אמרת כי ביצחק יקרא לך זרע, איך בציווי זה בקש טענה ליפטר, וגם מה לו ולעוברים ושבים ערביים ערלים נגד צוויו יתברך. …
ונבא אל הענין והוא כי בעל המאמר הוקשה לו אומרו וירא אליו ולא אמר אל אברהם. על כן אמר כי עברו דברים בין אברהם ובינו יתברך, כי אברהם בענותנותו היה חש יותר על קיום העולם מהנוגע אל עצמו, על כן על אומרו יתברך קח נא את בנך כו' לא דבר מאומה. אך על ענין המילה להיותה דבר זר בעיני ההמון, באומרם היתכן ברא אלהים אדם שיחשוב לבעל מום עד החסיר מאשר ברא אלהים לשיהיה שלם.
[18] See Rashi ad loc.
[19] See Meshech Chochma Bereishit 21:33 and the sources he cites.
משך חכמה על בראשית פרק כא פסוק לג
(לג) ויקרא שם בשם ה' אל עולם - יתכן דהוי כמו דכתיב לעולם, דקודם שנולד יצחק ופרסם אברהם מציאות השם והשגחתו הפרטיות ואחדותו שהוא בלתי מושג אם מת הלא נשכח כל לימודיו ועיקריו וכמו שאמרו במדרש שהנפש אשר עשו בחרן חזרו לסורן, (ע' פרקי דר"א פ' כט) אולם כאשר נולד יצחק אשר הבטיח השי"ת והקימותי להיות לך לאלקים ולזרעך אחריך וכדאמרו יבמות ק: המיוחס אחריך וידע שהוא ינחיל הדיעות האמיתיות ויפרסם אלקותו לכן אמר שהוא עכשיו אל לעולם ולא יופסק ידיעתו יתברך לדור דור והבן.