Monday, January 12, 2009

Sh’mot 5769 Born to Lead

Sh’mot 5769
Born to Lead

In this parsha we meet a person who turns out to be the major character of the Five Books of Moshe. His name is Moshe. Despite his absence in the Book of Bereishit, he becomes not only the major character, but the most important prophet and the first savior of the People of Israel. His birth is described as follows:

ספר שמות פרק ב
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר:
1. And there went a man of the house of Levi, and took for his wife a daughter of Levi.2. And the woman conceived, and bore a son; and she saw him that he was good, and she hid him three months. 3. And when she could no longer hide him, she took for him an ark made of reeds, and daubed it with clay and with pitch, and put the child in it; and she laid it in the rushes by the river’s brink. Sh’mot 2:1-3

The first curious element of this description is the absence of identification of the main protagonists. The father, the mother, and even the baby are not named or identified. Only from information revealed later do we gather who these people are. We are told only that the man was from the house of Levi, and his bride was a daughter of the house of Levi. This strange description is unparalleled in the accounts of births in the Torah up to this point. We must assume that there is a reason for the dearth of biographical detail.

He Was Good
We are then told that upon birth his mother saw that he was good, and she hid him for three months[1]. Again, the text is strange: Had she not liked the way he looked would she have handed him over to the authorities who were searching for newborn Jewish males? The Ramban[2] observes that all mothers love their children and wish to protect them. What, then, is the meaning of this phrase, “she saw that he was good”? Apparently, she sensed something special about him and his destiny.

The phrase “she saw he was good” contains a scriptural hint. Rashi,[3] quoting the Talmud, explains that the house filled with light. The Talmud derives this conclusion from the similar language used earlier in the Torah to describe the creation of light on the First Day.[4] In both cases, the language “it (he) was good” is used, and the Talmudic reasoning is that we should draw a parallel conclusion when parallel language is employed. Thus, the use of this phrase here in Sh’mot should be understood as a reference to light. This conclusion is part of a larger Talmudic discussion of what Yocheved, mother of Moshe, saw:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א
תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה - נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם: )בראשית א( וירא אלהים את האור כי טוב.
‘And when she saw him that he was good’: It has been taught: R. Meir says: His name was Tov [good]; R. Yehudah says: His name was Toviah; R. Nehemiah says: [She foresaw that he would be] worthy of the prophetic gift; others say: He was born circumcised; and the Sages declare, ‘At the time when Moshe was born, the whole house was filled with light’. It is written here, ‘And when she saw him that he was good,’ and elsewhere it is written: ‘And God saw the light that it was good.’ Talmud Bavli Sotah 12a

Born perfected, already circumcised; a room full of light; worthy of prophecy-- each and every opinion is impressive, yet disturbing. What is strange about all this is that it describes incredible gifts, but no struggle. For most people, even the most gifted, life contains challenges and growth. How can a person be born perfected, capable of prophecy? This problem may be reflected in the choice the Sages made for the Haftorah reading for this parsha. Many communities read the words and deeds of the prophet who had a sad life, whose eyes saw destruction but not redemption, a man named Yermiyahu.

ספר ירמיה פרק א
(ה) בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ \{אֶצָּרְךָ\} בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּך
Before I formed you in the belly I knew you; and before you came forth out of the womb I sanctified you, and I ordained you a prophet to the nations. (Yirmiyahu 1:5)

The choice of the Haftorah seems specifically connected to the idea of a prophet “from the womb”, their life’s mission laid out even before they are born. Yet even as we note this parallel[5], the question remains: How can a person be on such an elevated spiritual plane as to receive the gift of prophecy without ever experiencing internal struggle, without the basic human need to strive for growth, discipline and enlightenment?[6]

Effortless Prophecy
The Malbim[7] addresses the effortless gift received by Yirmiyahu, explaining that Yirmiyahu’s spiritual stature was different from that of other prophets: his selection was without pain, as is the natural process of receiving Divine Revelation. Yirmiyahu’s was a prophecy needed by the masses, with no personal element. Therefore, the selection of Yirmiyahu was not a matter of personal choice on the part of Yirmiyahu; rather, he was a vessel used by God to complete His mission.

We can conjecture that Moshe’s mission was similarly designed for the masses. His selection was not due to his own arduous struggle; in utero, he was elected, his mission pre-ordained. His greatness, therefore, was discernable at birth.

This analysis leads to, and perhaps sheds light on, another disturbing element of the Exodus: Did Pharoh have Free Will? Was he denied a choice when God “hardened his heart”? This issue has presented a theological challenge to many readers when trying to understand the justice of God’s reward and punishment. A Pharoh who has had his Free Will curtailed should not be deserving of punishment.[8]

We now realize that Moshe and Pharoh are more worthy as adversaries than we ever would have thought. Both have been selected, even preordained, for their respective missions. To a certain extent, neither had a choice.

Rabbi Dovid Shlomo Eibshitz (1755-1814) in his Arvei Nachal[9], explains that kings enjoy advantages as well as disadvantages as compared to commoners. Clearly, kings have numerous advantages in terms of wealth and power. This not withstanding, they are not always empowered by God to make their own decisions. Their choices impact too many people. While the concept of Free Will is considered by most authorities to be a cornerstone of Judaism, it is not an absolute concept. There are processes that God desires to happen, and others He wishes to block. Kings, who can impact so many lives,[10] often have their Free Will suspended. [11] This is the meaning of the verse in the Book of Mishlei: “The Heart of a king is in the hand of God.”[12]

Pharoh was a king, a very powerful monarch who ruled over a mighty empire - and his Free Will was suspended: The Jews would leave Egypt, and the plagues would be a parting gift. Conversely, Moshe would lead the Jews from Egypt. He would be the reluctant savior, but the Will of God is absolute.

The Origin of Greatness
Nonetheless, we are puzzled. Why, of all the families of Israel, did Moshe emerge from this one? And if this family was so significant, why are their names withheld? Moreover, why does the Torah recount how a man from Levi took a daughter of Levi, as the introduction to the birth of Moshe? There is clearly a gap in the story, for Moshe had two older siblings; the narrative proceeds to tell of his sister, who kept a watchful eye on her baby brother. Much later in the narrative we learn that Aharon was three years Moshe’s senior. The parents, then, were surely married at an earlier juncture. Why is the marriage recounted here?

The Talmud tells us that Moshe’s parents, Amram and Yocheved, had separated as a response to Pharoh’s decree that all males be thrown into the sea. They reasoned that bringing a child into such a world was futile, bordering on lunacy: Why bring a child into the world to be brutally murdered? Their own daughter attacked their reasoning, accusing her parents of being even more nefarious than Pharoh: Whereas his plan would kill only the males, their abstinence would prevent all children from being brought into the world. To make matters worse, Amram was quite influential, and if others followed his lead, no Jewish children would be born. Miriam, the erstwhile midwife, would not tolerate this result, and she chastised her parents:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת - בַּת לֵוִי". (שמות ב) לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תָּנָא, עַמְרָם - גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן (שגזר) [שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר] פַּרְעֹה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אָמַר, לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה הָרָשָׁע, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָּזַר, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה - רָשָׁע הוּא, סָפֵק גְּזֵרָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, סָפֵק אֵין מִתְקַיֶּמֶת, וְאַתָּה - [צַדִּיק], וַדַּאי גְּזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כּב) "וְתִגְזַר אֹמֵר וְיָקָם לָךְ". עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶן.
‘And there went a man of the house of Levi’. Where did he go? R. Yehudah b. Zevina said that he followed the counsel of his daughter. A Tanna taught: Amram was the greatest man of his generation; when he saw that the wicked Pharoh had decreed ‘Every son that is born shall be cast into the river,’ he said: In vain do we labor. He arose and divorced his wife. All [the Israelites] thereupon arose and divorced their wives. His daughter said to him, ‘Father, your decree is more severe than Pharoh's; because Pharoh decreed only against the males whereas you have decreed against the males and females. Pharoh only decreed concerning this world whereas you have decreed concerning this world and the World to Come. In the case of the wicked Pharoh there is a doubt whether his decree will be fulfilled or not, whereas in your case, you are righteous, your decree will certainly be fulfilled, as it is said: ‘You shall also decree a thing, and it shall be established!’ He arose and took his wife back; and they all arose and took their wives back.

Amram was not necessarily convinced that the situation had changed. Quite possibly, the opposite was the case: he may have thought the child born would be brutally murdered. He was convinced to return to his wife for the greater cause, for national preservation, for elevated, spiritual reasons, not personal reasons. Personally, he anticipated pain and death. But as a leader he was convinced that he had no choice, that he must do what is best for his people. Therefore, he didn’t simply sneak back home one night. He made a wedding:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיִּקַּח"?! "וַיַּחֲזִיר" מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁעָשָׂה (לה) [לוֹ] מַעֲשֶׂה לִקּוּחִין; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן ומִרְיָם מְרַקְּדִין לִפְנֵיהֶם, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים, (תהלים קיג) "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".
“And took for a wife?!?” It should have read, “and took back!” R. Yehudah b. Zevina said: He acted towards her as though it had been the first marriage; he seated her in a palanquin, Aharon and Miriam danced before her, and the Ministering Angels proclaimed, “A joyful mother of children.” Talmud Bavli, Sotah 12a.

The Maharal stresses that, demonstrably, with fanfare, a wedding was made.[13] Others soon followed suit, taking their cues from Amram and Yocheved, who would not be intimidated. It seems that Shifra (Yocheved) and Puah (Miriam) had teamed up again and brought many Jewish children into the world.

As a result of the reunion of Amram and Yocheved, a child was born. His conception was not the result of fleeting personal passion. It was a result of one couple’s dedication to God and love of nation. The Talmud teaches that when a man and woman sanctify a relationship, God enters into the relationship with them.[14] Such was this union. Their thoughts and deeds were pure, as pure as those of any couple who were ever intimate.[15] The child produced was produced for all the People of Israel, hence he became a holy vessel that belonged to all of Israel.

The Maharal[16] teaches that this is the secret of Moshe; he was not an individual, he was part of the public domain (reshut harabim). This is why the text contains no personal names. At that moment they were no longer individuals, they were shlichai tzibbur. Throughout the Torah, Moshe’s personal life was never primary. His own wife and children took a back seat to his primary role as teacher of all of Israel.

Perhaps this is the essence of being a Levite. When one brings God into one’s home and private domain, one may soon find oneself in God’s home – in His domain. From these parents the greatest leaders of Israel emerged: Kohanim from the line of Aharon, Levi’im from Moshe, and the kings of the Davidic Dynasty from Miriam.

Moshe’s parents defied logic and set aside personal calculations in a time when the Jewish People sorely needed leaders. They needed the type of leaders who would place the good of the collective over the private concerns of individuals. From such people and such considerations, salvation is born.

[1] The Torah’s exact language is three “moons.” According to tradition Moshe was born on the 7th of Adar and hidden away, only to be “revealed” three lunar months later - on the 6th of Sivan, the date the Torah itself would be given on Sinai many years later. The lunar month (“moon”) is 29.5 days long. See Rabbenu Bachya, Sh’mot 2:2.
רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ב
ותצפנהו שלשה ירחים - בשבעה באדר נולד משה והמצריים המתינו לסוף ט' חדשים כדרך העולם והם כלים בו' בסיון ועל כן לא יכלה עוד הצפינו והזכיר ירחים ולא חדשים לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא וכשתחשוב כ"ט כ"ט ב' פעמים חסרים הרי נ"ח וחדש מלא של שלשים הרי שמונים ושמונה ימים וזהו נופל בששה בסיון הוא היום שנתנה בו התורה בו ביום הושלך ליאור, והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח) ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז:
[2] See Ramban, Sh’mot 2:2
רמב"ן על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
[3] Rashi, Sh’mot 2:2
רש"י על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) כי טוב הוא - כשנולד נתמלא הבית כולו אורה
[4] For more on this light see Zohar Bereishit 31b.
זוהר חלק א דף לא/ב
ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה, והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן, ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה. יהי אור ויהי אור, כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, אמר רבי יצחק, אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז, מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא, ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא לצדיק דיקא:
AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT, AND THERE WAS LIGHT. This is the original light which God created. This is the light of the eye. It is the light which God showed to Adam, and through which he was able to see from one end of the world to the other. It was the light which God showed to David, who on seeing it burst forth into praise, saying, “Oh, how abundant is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee” (Ps. XXXI, 20). It is the light through which God showed to Moses the Land of Israel -from Gilead to Dan. When God foresaw that three sinful generations would arise, namely the generation of Enosh, the generation of the Flood, and the generation of the Tower of Babel, He put it away so that they should not enjoy it, and gave it to Moses for the first three months after he was born when his mother hid him. When he was brought before Pharaoh God withdrew it from him, and only restored it to him when he stood upon the mountain of Sinai to receive the Torah. From that time he had the use of it for the rest of his life, so that the Israelites could not approach him till he put a veil over his face (Sh’mot 34, 30)

[5] Rashi in his commentary to Yirmiyahu draws the parallel between Moshe and Yirmiyahu.
רש"י ירמיה פרק א פסוק ה
ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים יח) זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה:
[6] Yaakov also seems chosen before birth, however that selection is only evident in midrashic sources. See Midrash Rabbah Berishit 63:6. Yirmiyahu’s selection is clearly stated in the text, and therefore is more similar to the selection of Moshe.
מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה ו
ויתרוצצו הבנים בקרבה ר' יוחנן ור"ל ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה ר"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה הה"ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם ותאמר אם כן למה זה אנכי
[7] Malbim, Commentary to Yirmiyahu 1:5
מלבי"ם על ירמיה פרק א פסוק ה - חלק באור הענין
וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן - שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך - לנבואה בטרם תצא מרחם - ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך - שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:

[8] In my book on the Holidays, Emanations, I have dealt with this difficulty. See the discussion there for a fuller treatment of the issue.
[9] Arvei Nahal, Vay’chi
ספר ערבי נחל - פרשת ויחי
והנה ענין כזה מצינו שיש מעלה וחסרון באדם ובמלך, כי כתבו חכמי המוסר כמה עצות לאדם שיבוא למדת השפלות להסתכל תמיד בגדול ממנו, ונמצא אם כן כי המלך לא יגיע בקל לשפלות, כי גדול הוא מכל האדם, אך יש מעלה שאינו בעל בחירה כי לב מלכים ביד ה'. ואדם הפשוט הוא להיפוך כי הוא בעל בחירה רק יכול לבוא לשפלות. ונמשך מהאמור, כי אם ישנא מלך למי וירצה להרע לו יכול להיות תשועה בדרך הטבע, כי אין לבו בידו, ואם אדם פשוט ירצה להרע עם היותו בעל בחירה מ"מ יכול ג"כ להיות ישועה בדרך הטבע כי ישפל בדעתו ויחשוש אולי זה גדול ממני לא אוכל להרע לו:
[10] See Malbim on Mishlei 25:3
מלבי"ם על משלי פרק כה פסוק ג - חלק באור הענין
וכן לב מלכים אין חקר - כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ, וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א"א לחקור אותה עד תכונתה:
[11] See Meshech Chachma Sh’mot 6:
משך חכמה על שמות פרק ו פסוק כט
וידבר ד' אל משה לאמר אני ד' דבר אל פרעה וכו' אשר אני דובר אליך - הענין שמשה טען קודם (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וזה אחד מעשרה קל וחומר בתורה, (בראשית רבה צב-ז) אולם יש לו פרכא שבני ישראל המה בעלי בחירה וזה מגבורת השי"ת שאין ידיעתו מכרחת הבחירה אבל פרעה מלך מצרים ולב מלכים ושרים ביד ד' (משלי כה) שמלכים אינם בעלי בחירה וכמו שאמר הוי אשור שבט אפי מטה זעמי (ישעיה י, ה) ואני ד' ובידי להטות לבבו לכל מה שארצה ולזה אמר משה שהטענה השניה ואני ערל שפתים נשאר וזה שאמר ויאמר משה לפני ד' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה וע"ז השיב השי"ת כו' ואהרן אחיך יהיה נביאך. כן קישור הפסוקים ודו"ק.
[12] Mishlie 21:1
משלי פרק כא פסוק א
... לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

[13] Maharal, Gur Aryeh Sh’mot 2:1
ספר גור אריה על שמות פרק ב פסוק א
פרוש היה ממנה. שאין לומר שעתה נשאה, שהרי כבר נולדו מרים ואהרן שהיו גדולים ממשה, אלא שחזר ולקחה אחר שפירש ממנה, ועשה לקוחים שניים (כ"ה ברא"ם). בסוטה (יב.) הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניהם, דאם לא כן "ויקח" - 'ויחזור' מיבעי ליה, ועשה בה לקוחים שניים כדי לפרסם הדבר, שממנו ילמדו אחרים גם כן, לכך עשה לקוחים שניים כשהחזיר אשתו. וזהו על דרך הפשט, אבל בספר גבורות ה' (פט"ז) שם הארכנו מאוד בענין זה בנשואין האלו:
[14] Talmud Bavli Sotah 17a, see Rav Yosef Ya’avetz, Commentary to Avot 6:1
פירוש היעב"ץ לאבות - פרק ו משנה א
וכן אמרו ז"ל (סוטה יז.) נתקדשו שכינה ביניהם, יו"ד של איש ה"א של אשה, נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש, וזה הענין רמזה התורה באומרה (בראשית ד) וידע האדם את חוה אשתו, קרא החבור ידיעה, כאומרו (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך
[15] See Menorat Hamaor section 184
ספר מנורת המאור - אות [קפד]
ודברים אלו הם מופת לדבר, כי מי שיהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים בשעת תשמיש, חל אותו ההרהור על טפת הזרע ומציר בו טהרה וחכמה וטובה, ועליו נאמר 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' (ירמיה א, ה), לפי שהשכינה ומדותיה היתה עמו.
[16] Maharal, Gevurot Hashem Chapter 16.
ספר גבורות השם - פרק טז
...ולפיכך לא זכר אצל אביו ואמו רק שם סתם לא שם פרטי, כי שם הפרטי מורה על איש מיוחד, ומפני שהאב והאם הוא סבה לבן ואם היה עמרם ויוכבד סבה למשה במה שהם בני אדם פרטיים, אז היה גם כן משה אשר הם סבה אליו אדם פרטי זה, והפרטי זה אינו נבדל מן הכלל, כי הפרטי זה הוא חלק הכל ואז לא היה מעלת משה נבדל מכל אדם, לכך הזכיר אביו ואמו בשם הפשוט לא בשם הפרטי זה. ואמר וילך איש מבית לוי לומר כי היה תולדות משה עליו השלום מעמרם ויוכבד לא במה שהוא פרטי זה רק במה שהוא איש בלבד ועוד כי כל פרטי הוא מצד החמרי כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי פרטי, ומשה שהיה נבדל לגמרי לא נולד בסבת פרטית כלל, ולכך לא נאמר אצלו שם פרטי רק כתב שם איש שהוא שם לכל איש ואינו שם פרטי מיוחד וזה מורה על מדריגה נבדלת אלהית. ועוד שאם זכר שמם העצמי, היה משמע כי בשביל עמרם מצד שהוא אדם פרטי זה בא ממנו הגואל לעולם, שכך היה משמע וילך עמרם ויקח יוכבד, רצונו לומר מצד שהם בני אדם פרטיים נולד משה, ומשמע כי עמרם ויוכבד עיקר בלדת משה כמו כל אדם שמוליד בן שהוא נולד בשביל האב, שאם לא היה האב הזה לא היה הבן, ומפני שמשה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית, ולא היה צריך רק להביאו לעולם והכנתו כבר היה, ואם לא היה לוי ויוכבד היה בא על ידי אחר, ואם כתב וילך עמרם היה משמע אם לא היה עמרם זה לא בא הגואל לעולם כי אין שני עמרם בעולם, ולפיכך כתיב וילך איש כי יש אנשים הרבה בעולם ואם אין זה יש אחר והבן זה גם כן.

No comments: