Parshat
Tzav: Shabbat Hagadol 5769
Of
Matzot and Mitzvot
The
Parsha begins with a turn of phrase that is unusual in the Torah: "Tzav,"
command:
ספר ויקרא פרק ו
(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(ב) צַו אֶת
אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה ...
1. And the Eternal God spoke to Moshe,
saying, 2. Command Aharon and his sons, saying, ‘This is the Torah of the burnt
offering...’
The
word tzav is related to the word mitzva; it denotes the
imperative, and Rashi understands that in this form, tzav connotes
quickness or immediacy.
רש"י על ויקרא פרק ו פסוק ב
(ב) צו את אהרן - [ת"כ] אין צו אלא לשון
זרוז מיד ולדורות …
Command
Aharon- The word tzav is in all cases a
word denoting an exhortation to quickness…
The
source for this teaching is a passage in the Talmud:
תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כט/א
תנא דבי ר' ישמעאל כל מקום שנאמר צו אינו אלא זירוז…
The School
of R. Yishmael
There
is another instance in which Rashi speaks of speed that may be instructive: An
earlier instance is to be found in his comments on the Torah’s discussion of the
Redemption in general, and matza in particular: The Torah commands us to "guard
the matzot":
שמות פרק יב
(יז) וּשְׁמַרְתֶּם אֶת
הַמַּצּוֹת כִּי בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הוֹצֵאתִי אֶת צִבְאוֹתֵיכֶם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַיּוֹם הַזֶּה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:
And you shall guard
the matzot; for on this same day I brought your armies out of the land of Egypt
The word ‘ushmartem,’ to observe or guard, is
understood by Rashi as a commandment of activity:
רש"י שמות פרק יב
(יז) ושמרתם את
המצות - שלא יבאו לידי חמוץ ... רבי יאשיה
אומר אל תהי קורא את המצות אלא את המצוות, כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין
מחמיצין את המצווה אלא אם באה לידך עשה אותה מיד:
Guard the matzot, that they do not become
chametz…Rebbi Yoshia said, ‘Don’t read "matzot" rather
"mitzvot"; just as you shouldn’t let the matza become chametz
(leavened bread), you shouldn’t let a mitzva become spoiled; rather, when an
opportunity arises, perform the mitzva immediately. (Rashi Sh'mot 12:17)
Rashi
cites a teaching from the Mechilta,[2] which draws our attention to
the concept of quickness involved in the production of matzot. The idea is
taken one step further, as the commandment regarding the specific mitzva of
matzot is established as an archetype for all the commandments: Just as one should
guard the dough from becoming chametz, (leavened bread) one should guard all
the mitzvot; if an opportunity to perform a mitzva presents itself, this
opportunity should not be missed. One must act immediately, rapidly, seizing
the opportunity to perform all mitzvot.
Aside
from the linguistic similarity, the comparison between matzot and mitzvot is
not immediately clear. Matza is made by mixing water and flour; if more than 18
minutes elapse, rather than matza, you have chametz - instead of unleavened
bread, you have leavened bread. Rather than matzot mitzva, matzot made
for the sole purpose of performing a singular mitzva which we may fulfill only
one night each year for a limited number of hours – we have chametz. On Pesach
this is a critical difference. The commandment to “guard the matzot” requires
speed; if one tarries, the unleavened dough will rise, and become forbidden chametz.[3]
However,
not all mitzvot are as time-sensitive. Many mitzvot are not at all affected by
time; there is no clock, certainly not 18 minutes, and if the mitzva is
performed tomorrow rather than today, ostensibly nothing is lost. Why would Rashi
draw this parallel between matzot, which must be made with careful attention to
time, and all other mitzvot, regardless of the urgency of the time constraints
involved in their performance? Why require us to perform all mitzvot with such
speed? What effect does this time factor have on the mitzvot that we fulfill?
Let
us consider the reason things are done quickly. People act quickly for one of
two reasons: either they want to get the task out of the way, in order to free
themselves to do other things, or they are so eager that they cannot wait to
perform the act in question.[4]
The
former may be a very wise approach to life: When faced with arduous tasks, procrastination
is often the worst course of action. Tasks begin to pile up, and what at first
was difficult soon becomes impossible. Yet despite the wisdom of this approach,
it is not necessarily a proper attitude in the performance of mitzvot: We do not
perform mitzvot in order to "get them out of the way". Mitzvot should
be performed because we wish to adhere to the Word of God, because we wish to
have a relationship with God. The performance of mitzvot is an expression of
love; love is not something to be rushed through, to be gotten out of the way.
The
Maharal explains the idea of quickness in the performance of mitzvot by noting
the metaphysical nature inherent in our relationship with God. We are physical
beings, we exist in a physical universe, yet each time we perform a mitzva we
are engaging in a metaphysical gesture: the One who commanded us is not
physical, therefore the mitzva is the link between a physical being in a
physical plane, and a metaphysical being in a metaphysical plane.[5]
The
Maharal describes our performance of mitzvot with speed as an expression of our
desire to leave the confines of our physical existence, to break through to the
metaphysical reality. As humans, we exist in a world defined by time, space and
matter; the performance of a mitzva is an expression of our desire to break the
limits of time and establish a true relationship with God who transcends time.
A mitzva is a vehicle, in which we take the journey from the physical to the metaphysical
state.
Significantly,
this concept is derived from Pesach. So much of Pesach is about time; in fact,
it was in the framework of Pesach that the Jews were given the mitzva of time.[6] Our first mitzva as a nation
involved the mastery of time; sanctifying time by establishing the start of
each month enabled the Jews to begin to prepare for freedom. While physically
still in Egypt, still enslaved, God instructed the Jewish People to consecrate
time, to master time and use it as a means of transcending to a new state of
metaphysical existence. This enabled them to begin the process of redemption. They
were then instructed to “guard” the Paschal Lamb for a precise time period, and
then to adhere to a careful timetable in the bringing of the sacrifice. They were
told to prepare and eat the Pesach offering rapidly, to roast, not boil, the meat, [7] ostensibly the most rapid
method of cooking.[8]
Their bread for this Pesach feast was to be most rapidly prepared. All of these
elements of Pesach point in the same direction: This holiday is about
quickness; it is about speed. This nation of slaves, no masters of their time,
controlled and ordered by other men, are given mastery of time: Man, confined
and defined by time, learns to rise above time. When we perform mitzvot
quickly, we demonstrate our desire to leave the confines of time, to relate to
the Eternal God who is unconfined by the dimensions that rule human history.
Pesach is a holiday where we transcend time.[9]
The
Second Dimension
Perhaps
this idea is even more far-reaching: The second major festival in the Jewish
calendar is Shavuot, the holiday that commemorates the Giving of the Torah at Mount Sinai . Strangely, this location is lost to us: Our
national consciousness has not retained coordinates for what was once the
holiest place on Earth.
The
holiness of Mount Sinai was akin to the
holiness of the Beit Hamikdash: In preparation for the Giving of the Torah, the
mountain was divided into different zones, each with its own level of holiness,
with access permitted to different people, in a clear parallel of the structure
of the Mishkan and the Beit Hamikdash. Yet this structure was secondary to the
main aspect of the Sinaitic experience - the opening of the heavens, and the
Voice of God which burst forth. Similarly, the Mishkan, which repeated and institutionalized
the experience of Revelation at Sinai, was built in order to house the Tablets
of Stone given on the Sixth of Sivan at Mount Sinai; the Voice of God that had
rung out at Sinai now emanated from between the Keruvim atop the Ark of
the Covenant.[10]
ספר שמות פרק כה
(כ) וְהָיוּ הַכְּרֻבִים
פֹּרְשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סֹכֲכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפֹּרֶת וּפְנֵיהֶם
אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפֹּרֶת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:(כא) וְנָתַתָּ אֶת הַכַּפֹּרֶת
עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה וְאֶל הָאָרֹן תִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֲשֶׁר אֶתֵּן אֵלֶיךָ:(כב)
וְנוֹעַדְתִּי לְךָ שָׁם וְדִבַּרְתִּי אִתְּךָ מֵעַל הַכַּפֹּרֶת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים
אֲשֶׁר עַל אֲרוֹן הָעֵדֻת אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אוֹתְךָ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
20. And the Keruvim shall stretch
out their wings on high, covering the cover with their wings, and their faces
shall look one to another; toward the cover shall the faces of the Keruvim
be. 21. And you shall put the cover upon the ark; and in the ark you shall put
the testimony that I shall give you. 22. And there I will meet with you, and I
will talk with you from above the cover, from between the two Keruvim
which are upon the Ark
Unlike
the Beit Hamikdash, as soon as the Torah was given, Mount
Sinai became mundane. The geographic location of the place of
Revelation became insignificant; only the content of the Revelation is
celebrated by Shavuot.
The
holiday of Shavuot is about transcending the dimension of space. In much the
same vein, the Talmudic discussion of the Holy of Holies reveals an
easily-overlooked feature of the Ark
תלמוד בבלי מסכת יומא דף כא/א
והאמר רבי לוי דבר זה מסורת בידינו מאבותינו מקום ארון אינו מן המדה ואמר
רבנאי אמר שמואל כרובים בנס היו עומדין ניסי [11]
So said Rabbi Levi: This is transmitted to
us by tradition from our fathers: The place of the Ark
The
dimensions of the Mishkan are transmitted in the Torah with great precision,
including exact measurements for the various chambers and the placement of each
of the holy vessels within them. The measurements for the Holy of Holies
include the exact dimensions of the Ark of the Covenant, and the precise
placement of the Ark. Yet these measurements create a physical impossibility:
The Ark was placed in the center of the Holy of Holies, a chamber of 20 square cubits,
yet there were ten cubits of empty space between the walls of the chamber and each
side of the Ark. Ark Ark
The
Third Dimension
The
resounding final chord of the Jewish year is the third major festival, Sukkot. We
are commanded to leave the comforts of home and enter a temporary abode.
The
first time Sukkot is mentioned in the Torah, it is as a holiday of the harvest:
ספר שמות פרק כג
(טז) … וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה
בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה
16. …and the Feast of Ingathering, which is
at the end of the year, when you have gathered in your labors from the field.
Later
in the book of D'varim the text offers more specific
information:
ספר דברים פרק טז
(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ
וּמִיִּקְבֶךָ:
13. You shall observe Sukkot (the Feast of Tabernacles)
seven days, after you have gathered in your grain and your wine. Dvarim 16:13
Rashi
explains that the sukka is made from the refuse of the stalk and vine;
from "garbage" we make a sukka.[14] We use what would otherwise
be considered refuse, and fashion a home. Sukkot is a holiday where we
recognize that this entire world is a temporary abode, a dirat araie[15]. To remind ourselves
of the inconsequential nature of our physical possessions, the fleeting and
impermanent character of our worldly reality, we leave our "real
homes" and enter temporary homes made of materials which are normally
rejected and discarded. Sukkot is about transcending matter.
The
physical universe is defined by time, space and matter; this is our reality,
this is our experience. Yet we know that there is another existence just beyond
that which is confirmed by our senses, beyond our limitations. Each of the
three major festivals works in a separate realm, a separate dimension of human
existence, to help us achieve transcendence. When properly understood and
observed, the three festivals enable us to connect with the Infinite, the
Eternal – to break through the borders of our limited existence.
In
truth, each and every time we perform a mitzva – any mitzva - we should feel
that we are entering a new and different realm, the metaphysical realm of God.
Every mitzva should be transformative, and should leave us completely changed,
for by performing a mitzva, by fulfilling a commandment of the Eternal God, we
break through the barriers that define our physical universe. We create and
sustain a relationship with the Transcendent God.
The
word tzav means ‘command’, as in the word mitzva, commandment.
When such a commandment is given to us, we ought not delay or tarry. We should
see it as an opportunity to break through the confines of time, and come to a different
place - a place which transcends time, space and matter; the Place that is God.[16]
[1]
This Talmudic source
appears in a discussion of another topic altogether. Rashi's
association of our present subject, the sacrificial rites of the olah, with
the need for speed - is not easily understood, and is debated by other
commentaries. See Siftei Hachamim and the Mizrahi on Vayikra 6, 1.
מכילתא פרשת בא פרשה ט
ושמרתם את המצות. ר' יאשיה אומר אל תקרי
כן אלא ושמרתם את המצות כדרך שאין מחמיצין את המצה כך אין מחמיצין את המצוה אלא אם
בא מצוה לידך עשה אותה מיד:
ספר חדושי אגדות חלק רביעי עמוד צב - מסכת
חולין
ואני
אומר, וכך מוכיחים דברי חכמה, כי מצות ומצוה בשביל כך קרובים בשם, כי המצוה היא כמו
מצה, כי כאשר עושה המצוה מזדכך נפשו מן פסולת החמרי, כמו שמזוכך המצה מן הפסולת של
שאור שהוא מתיחס אל החטא. ולכך אמרו (מכילתא בא) אם מצוה בא לידך אל תחמיצנה,
מדאמרו לשון אל תחמיצנה אצל המצוה, ש"מ דמצוה גם כן לשון מצה. ובספרי (מכילתא
שם) ג"כ דרשו ושמרתם את המצות אל תקרי ושמרתם את המצות אלא את המצות שאם בא
לידך מצוה אל תחמיצנה, הרי כי הכל ענין אחד:
ספר מסילת ישרים - פרק ז
על
כן הזהירו זכרונם לברכה (מכילתא שמות יב, ז), "ושמרתם את המצות" -
"מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה". ...
ואמרו (פסחים ד'), "זריזים מקדימין למצוות". וכן אמרו, (ברכות דף ו),
"לעולם ירוץ אדם לדבר מצוה, ואפלו בשבת". ובמדרש אמרו, (בראשית רבה פ'
מח), "הוּא יְנַהֲגֵנוּ עַל מוּת", בזריזות, כאלין עולימתא, כמא דאת
אמר, "בְּתוֹךְ עֲלָמוֹת תּוֹפֵפוֹת" (תהילים סח, כו). כי הזריזות היא
מדת שלמות גדול אשר טבעו של האדם מונעה ממנו עתה, ומי שמתגבר ותופש בה כל מה
שיוכל, הנה לעתיד לבוא יזכה לה באמת, אשר הבורא יתברך יתנה לו בשכרו חלף מה שמשתדל
אחריה בזמן עבודתו:
We
were therefore warned by our Sages of blessed memory (Mechilta Shemoth 12:17),
" `Watch over the matzoth' - if a mitzva presents itself to you, do
not permit it to go stale;" and (Nazir 23b), … and (Pesachim 4a), "The
zealous advance themselves towards mitzvot;" and (Berachoth 66),
"A man should always run to perform a mitzva, even on the
Sabbath." And in the Midrash it is stated, (Vayikra Rabbah 11:8), "
`He will guide us eternally '(Psalms 48:15), - with
Zeal, as young maids ["eternally" and "young maids" are
similarly constructed in the Hebrew], as it is said (Psalms 68:26), '...in
the midst of young maids playing upon timbrels."' The possession of Zeal
constitutes an extremely high level of spiritual development, which a person's
nature prevents him from attaining at once. He who strengthens himself,
however, and acquires as much of Zeal as he is able to, will, in time to come,
truly attain to it. The Creator, may His Name be blessed, will present it to
him as a reward for having striven for it during the time of his service.
ספר גור אריה על שמות פרק יב פסוק יז
[מב]
כדרך שאין מחמיצין וכו'. כלומר בודאי פשטיה דקרא אתא שלא יחמיץ את המצה, דהא 'מצה'
כתיב, ומדהוציא בלישנא "ושמרתם את המצות", והוי ליה למכתב 'תשמרו מחמץ',
מאי "ושמרתם את המצות", אלא לדרוש דכשם שאין מחמיצין את המצות, כך אין
מחמיצין את המצוות. ואם תאמר מאי ענין זה לזה שתולה המצוה במצה, דטעמא דשייך במצה
לא שייך במצוה, ומכל שכן שדבר תימה שרש"י הביא מדרש זה (מכילתא כאן) תוך
פירושו, והוא רחוק מאוד מפשוטו, יראה דודאי טעם אחד לשניהם, כי אסרה התורה החמץ
(פסוק טו), ואסרה גם כן העיכוב עד שתבא לידי חימוץ, שהרי לא הספיק להחמיץ. וענין
זה היה מפני שנגלה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ולא הספיק עסתם להחמיץ (הגדה של
פסח). ומאחר שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים אין כאן עיכוב, כי מעשיו במהירות ובכח
גדול עד שאין כאן עיכוב. והענינים השכליים פעולתם שלא בזמן, לפי שהם אינם תחת הזמן
ואינם פועלים בתנועה שממנה הזמן, ולפי מדריגת חשיבותם פעולתם בלי זמן. ולכך ציווה
שאין מחמיצין את המצה להודיע כי פעולת השם יתברך בלי זמן כלל. ואף מצות אלהים,
שהיא דבר ה', 'הבא לידך אל תחמיצנה', כי דבר ה' הוא מוטל עליו לעשות בלי זמן, לא
כמו דברים של חול שהם גשמים שהם תחת הזמן נתונים, אבל אלו דברים אינם תחת הזמן,
וצריך לעשות אותם מיד. וזהו דעת חכמים כאשר תדקדק בהם. ואם הוא מחמיץ את
המצוה פוגם את המצוה כאילו היתה דבר שהוא תחת הזמן. ומזה תבין כי מה שאין מחמיצין
את המצה ואת המצוה ענין אחד הוא, שאין שם ענין זמן באלו דברים. ואלו דברים הם
דברים ברורים מאוד למבין, והארכנו בהם בספר גבורות ה':
ספר נתיבות עולם א - נתיב התורה - פרק יז
כמו
שאמר יהודא בן תימא (שם פ"ה) הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות
רצון אביך שבשמים. וכבר בארנו זה המאמר במקומו, ועוד יתבאר בנתיב הזריזות כי בא
להזהיר את האדם על הזריזות הגדול במצות. ובשביל זה גם כן אמרו (מכילתא בא) מצוה
שבאה לידך אל תחמיצנה, כלומר שאל יהיה השאור שבעיסה הוא היצר הרע מעכב על ידך
מלעשות המצוה. ועוד מפני כי המצוה שהיא אלהית אינה תחת הזמן כי הדבר הגשמי הוא תחת
הזמן, ולפיכך אמר בזה הלשון אל תחמיצנה כי החמץ נעשה בזמן ולכך למדו רז"ל דבר
זה מן ושמרתם את המצות אל תקרי ושמרתם את המצות אלא ושמרתם את המצוות כי המצוה
והמצה שניהם דבר אחד, כי המצוה האלהית אינה תחת הזמן ולכך אל תחמיצנה לעכב אותה
להיות נעשה בזמן, וכן המצה מפני כי ישראל יצאו ממצרים במעלה עליונה שאינה תחת
הזמן כמו שהתבאר במקומו ולכך צוה על אכילת מצה.
שמות פרק יב
(א)
וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: (ב) הַחֹדֶשׁ הַזֶּה
לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה:
(ט) אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם
כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ:(י) וְלֹא תוֹתִירוּ
מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ:(יא)
וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם
וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לה’:
[8] For more
on Matzah and speed, see my essay "The Matzah of Lot" in Emanations:
Essays on the Holidays.
[9]Even in Egypt, at the first
seder, on the night before they left Egypt, the Jews who performed all the
mitzvot of Pesach succeeded in transcending time: They sat around the table,
still slaves, dressed in their travelling clothes and eating matza – the symbol
of the haste with which they would leave Egypt the following day! They
were simultaneously living in the present and the future. So, too, each and
every Jew at each and every Seder throughout history is taught to live
simultaneously in the present and the past: בכל דור ודור חייב אדם לראות את
עצמו כאילו הוא יצא ממצרים “In every generation, a person
is obligated to see himself as if he were personally liberated from Egypt
רמב"ן שמות פרק כה פסוק ב
וסוד
המשכן הוא, שיהיה הכבוד אשר שכן על הר סיני שוכן עליו בנסתר. וכמו שנאמר שם (לעיל
כד טז) וישכן כבוד ה' על הר סיני, וכתיב (דברים ה כא) הן הראנו ה' אלהינו את כבודו
ואת גדלו, כן כתוב במשכן וכבוד ה' מלא את המשכן (להלן מ לד). והזכיר במשכן שני
פעמים וכבוד ה' מלא את המשכן, כנגד "את כבודו ואת גדלו". והיה במשכן
תמיד עם ישראל הכבוד שנראה להם בהר סיני. ובבא משה היה אליו הדבור אשר נדבר לו בהר
סיני. וכמו שאמר במתן תורה (דברים ד לו) מן השמים השמיעך את קולו ליסרך ועל הארץ
הראך את אשו הגדולה, כך במשכן כתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו מעל
הכפרת מבין שני הכרובים וידבר אליו. ונכפל "וידבר אליו" להגיד מה שאמרו
בקבלה שהיה הקול בא מן השמים אל משה מעל הכפרת ומשם מדבר עמו, כי כל דבור עם משה
היה מן השמים ביום ונשמע מבין שני הכרובים, כדרך ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד
לו), ועל כן היו שניהם זהב. וכן אמר הכתוב (להלן כט מב מג) אשר אועד לכם שמה לדבר
אליך שם ונקדש בכבודי, כי שם יהיה בית מועד לדבור ונקדש בכבודי:
[12] See Rashi's comments on Yoma
21b, and the comments of the Vilna Gaon found in the Kol Eliyahu, on Aggadot
Brachot 47b.
רש"י יומא דף כא/א
מקום ארון אינו מן המדה - אינו תופס למעט
ממדת החלל של בית כלום, דתניא ארון שעשה משה יש לו עשר אמות אויר לכל רוח כשניתן
באמצע בית הכפורת, והרי כל החלל לא היה אלא עשרים על עשרים, שנאמר (מלכים א, פרק
ו) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב נמצא שאין מקום הארון ממעט כלום:
ספר קול אליהו על אגדות על הש"ס
(דף מ"ז ע"ב) אמר ר' הונא תשעה
וארון מצטרפים, ופריך וכי ארון גברא הוא, אלא אמר ר' הונא תשעה נראין כעשרה
מצטרפין ע"כ, והנה המאמר הזה תמוה מאד מה זה שאמר מתחילה תשעה וארון וכו'
שיצטרך כל כך להחליף דבריו, אמנם יש לבאר כי באמת ר' הונא מעיקרא נמי היה דעתיה כן
תשעה נראין כעשרה, אך אמר תשעה וארון, הוא בדרך ערומים, כענין שמצינו (עירובין דף
נ"ג) ר' אבוה אשתעי בלשון חכמה ועוד הרבה חכמים, בשל לי שור משפט וכו' וכאן
נמי דהנה נאמר (מלכים א' ו. כ - כה) ולפני הדביר עשרים אמה אורך ועשרים אמה רוחב
וגו' עד עשר אמות מקצות כנפיו וגו' ועשר באמה הכרוב השני, ולכאורה הלא הארון היה
עומד ביניהם, ובעבור זה אמרו חז"ל (מגילה דף י') מקום הארון אינו מן המדה
ובנס היה עומד, כי לפי הטבע אחר שהארון היה עומד באמצע בין הכרובים א"כ לא
היה עשר אמות מן הארון אל הכותל מצד זה ולא עשר אמות מן הארון עד הכותל מצד השני,
ועם כל זה היה נראה כעשרה, וזהו שאמר, אלא אמר ר' הונא פי' כך היה כוונתי תשעה
וארון מצטרפין היינו נראין כעשרה כמו שהיה בהארון. (אמרי נועם. דבר אליהו):
[13] See the Comments of
Rabbenu Bachya Sh'mot 25:10
רבנו בחיי על שמות פרק כה פסוק י
ויש לך להתבונן בנפלאות הארון כי כשם שכסא הכבוד
נושאות אותו החיות והוא נושא אותם, שכן דרשו חז"ל בפרקי רבי אליעזר (פרק ד)
והחיות נושאות את הכסא פירוש נושאות נראות כאילו נושאות והן נשאות, ומזה אמר
הפייטן חיות נראות כנושאות והכ"ף בשו"א, וכן הארון היה נושא הכהנים
הנושאים אותו על כתפיהם, שכן דרשו חז"ל במסכת סוטה (לה.) כשעברו ישראל את
הירדן נשא ארון את נושאיו ועבר שנאמר (יהושע ד, יא) ויהי כאשר תמו כל העם לעבור
ויעבור ארון ה' והכהנים לפני העם, וכתיב (שם, יח) נתקו כפות רגלי הכהנים אל החרבה
וישובו מי הירדן למקומם, פירוש נתקו לאחוריהם אל השפה שהיו עומדים שם ומיד שבו מי
הירדן למקומם, ואם כן היאך עבר הארון, אלא שמע מינה נשא הארון את נושאיו ועבר את
הירדן זהו לשון ויעבור ארון ה' והכהנים ולא אמר ויעברו, וכשם שהכסא נושאים אותו
ארבע חיות כך הארון היו נושאים אותו ארבעה בני אדם, שכן תמצא בפרק שתי הלחם (מנחות
צח ע"ב) כשנושאים ארון על כתפיהם פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ובדיו מונחים
לרוחבו של ארון וארבעה היו נושאין אותו שנים מצד זה ושנים מצד זה, עד כאן:
וכשם שהיו יוצאים מבין שני בדי הארון ניצוצות של
אש וכמו שהזכירו במדרש כן מתוך זהרורי כסא הכבוד הצח והנורא נמצא מציאות החשמל אשר
ממנו שפע חיות הקודש והחשמל והחיות מקיפין את הכסא, ובענין הכרובים אגלה לך קצת
סודו של חשמל (להלן פסוק יח), ומה שנקרא הארון בשם ארון על שם האורה ועל שם שהוא
כולל הכח הגדול הנקרא נורא שהוא נחבא בתוכו, וכענין שכתוב (שמות לד, י) את מעשה ה'
כי נורא הוא, וכן מצינו שהארון נקרא אדון כל הארץ שנאמר (יהושע ג, יא) ארון הברית
אדון כל הארץ, כי השכינה דבקה בתורה ותמצא בדברי הימים ב (ו, מא) אתה וארון עוזיך
מלא ביו"ד, (לפנינו בכל הספרים חסר יו"ד כמשפטו). ומה שנקרא ארון העדות
לפי שהיא עדות לשכינה ששורה בישראל בשלא היה הארון מן המדה, והוא שדרשו חז"ל
(בבא בתרא צט ע"ב) מקום ארון אינו מן המדה, והכוונה לומר שלא היה מחזיק מקום
כלל כי בנס היה עומד, וכן הכבוד אין יודעים מקומו ומזה אומרים המלאכים ברוך כבוד
ה' ממקומו כך דרשו בפסיקתא:
רש"י על דברים פרק טז פסוק יג -באספך מגרנך
ומיקבך למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב:
[16] God Himself, who is not a physical being, is often referred to in Jewish tradition as HaMakom – “The Place” or, less literally, The Omnipresent. Rav Yosef Dov Soloveitchik spoke about the use of “Hamakom” as a name of God in various lectures on the Haggadah. See my notes on the Rav’s Haggadah http://rabbiarikahn.com/therav.html.
No comments:
Post a Comment