Parshiot Bhar-B’chukotai 5769

Parshiot Bhar-B’chukotai 5769

Rabbi Ari Kahn

Standing Tall

Blessings and Curses

B’chukotai, the last parsha in the book of Vayikra, contains blessings and curses. The blessings are assured if we collectively follow the word of God; noncompliance will set in motion an array of curses that will bring us to our knees and lead us to the brink of destruction.

The blessings are conditional:

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם: (ד) וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ:

3. If you walk in my statutes, and keep my commandments, and do them; 4. Then I will give you rain in due season, and the land shall yield her produce, and the trees of the field shall yield their fruit. Vayikra 26:3,4

The curses are also conditional:

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

14. But if you will not listen to me, and do not perform all these commandments…. Vayikra 26:14

There is one verse that stands between the blessings and the curses - a strange verse, both in form and in content:

(יג) אֲנִי ה’ אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמֲמִיּוּת:

13. I am the Lord your God, who brought you out of the land of Egypt, that you should not be their slaves; and I have broken the bars of your yoke, and march you upright. Vayikra 26:13

The Hebrew grammar is not easily translated into English. The first part of this verse is certainly framed in the past tense; it is God who took us from Egypt. Yet the last two phrases, “broken the bars” and “march you upright” are both written in language categorized in Hebrew grammar as "present ongoing tense", a form of present tense which may well include the future. Had this verse been written in more straightforward language, say in the future tense, it would be clear that this verse belongs with those immediately preceding – the blessings. Had it been written in a more easily recognizable present tense, it would be construed as a closing statement, not part and parcel of the blessings bestowed upon the people. As written, it is unclear if this is in fact a blessing, or a statement of a different nature altogether.

To make matters even more complicated, the meaning of the words themselves is somewhat elusive: the word komemiyut is often translated as “upright”, though this word, or the entire idiom, is not clear. The Rashbam's,[1] attempt to clarify this word may even make the verse less clear: Rashbam relates komemiyut to the preceding reference to the yoke of slavery. In other words, the “upright” stature of the Jewish People is the result of removing the yoke of slavery from their necks. This frames komemiyut as an outcome, not as an independent blessing, making the grammatical shift of tense all the more pronounced.

Pride and Arrogance

Rashi explains that komemiyut means 'to stand erect'.[2] This definition is not easily justified with other sources: The Talmud notes that to stand with koma z'kufa, a fully erect posture, is a sign of arrogance.

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג/ב

תנו רבנן ששה דברים גנאי לו לתלמיד חכם … ויש אומרים אף לא יפסיע פסיעה גסה ואל יהלך בקומה זקופה…ואל יהלך בקומה זקופה דאמר מר המהלך בקומה זקופה אפילו ארבע אמות כאילו דוחק רגלי שכינה דכתיב מלא כל הארץ כבודו:

Our Rabbis taught: Six things are unbecoming for a scholar. … Some add that he should not take long strides nor carry himself with a fully erect posture … since a Master has said: If one walks with upright posture even for four cubits, it is as if he pushed against the heels of the Divine Presence, since it is written, 'The whole earth is full of His glory.' Talmud Bavli Berachot 43b

Rashi himself uses this phrase to describe the haughty behavior of Dathan and Aviram, leading members of Korach’s band of rebels:

ספר במדבר פרק טז

(כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אָהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם:

27. So they got away from the dwelling of Korah, Dathan, and Aviram, on every side; and Dathan and Aviram came out, and stood strong at the door of their tents, and their wives, and their sons, and their little children. Bamidbar 16:27

רש"י על במדבר פרק טז פסוק כז

(כז) יצאו נצבים - (תנחומא) בקומה זקופה לחרף ולגדף

The Torah writes that they stood nitzavim - strong or defiant. Rashi explains that this means b'komah z'kufa, they stood strong - tall and erect, alluding to the negative connotation cited in the Talmud. If this is the case, why would Rashi use the same language to describe a very positive stance, an element of the blessing that is bestowed upon us if we adhere to God’s commandments?

Two Types of Standing

Apparently, there is more than one type of standing tall. There is haughty, self-centered standing erect, and there is a second type which is part of our prayers and aspirations, the posture found in our verse in Vayikra. Rabbenu Bachya[3] explains that this blessing of "standing tall" has yet to be fulfilled: it is a promise that did not come to fruition during the First or Second Temple periods.[4] According to this understanding, our puzzling verse is composed of two separate blessings. The first part speaks of the past, “I am the Lord your God, who brought you out of the land of Egypt, that you should not be their slaves.” The continuation of the verse is future-oriented, “and I (will) break the bars of your yoke, and march you upright.”

This aspiration is incorporated in our daily prayers, and in the Grace After Meals.

סדור תפלה - נוסח אשכנז - סדר יוצר

וַהֲבִיאֵנוּ לְשָׁלוֹם מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. וְתוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

סדור תפלה - נוסח ספרד - סדר יוצר דשחרית

מַהֵר וְהָבֵא עָלֵינוּ בְּרָכָה וְשָׁלוֹם מְהֵרָה מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת כָּל הָאָרֶץ. וּשְׁבוֹר עֻלֵּנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ. וְתוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

סדר ברכת המזון

הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ:

The wording of the morning service, especially according to the Sephardic custom, and the text of the Grace After Meals it quite clear that this verse in Vayikra was the liturgist's frame of reference: We pray that God remove the yoke with which we are encumbered and lead us, upright, to the Promised Land. This last element is crucial: this is no aimless march, for we are not truly free without a destination that imparts independence and pride. The positive nature of this upright stance, this bold march, stems from its' purpose: it leads to the Land of Israel.

This future-oriented approach, marching into Israel standing tall, may have its antecedents in the prototypical first redemption, the Exodus from Egypt. The Chizkuni draws a parallel between komah z'kufa and the description of the Jews leaving Egypt "b'yad rama" – with an “uplifted hand”:

חזקוני על ויקרא פרק כו פסוק יג

(יג) מטת עליכם - העול שיהיה מטה ראשיכם וצואריכם כלפי ארץ.

ואולך אתכם קוממיות - בקומה זקופה כשם שהשור זוקף ראשו כשמרימין את העול מעל צוארו, כדכתיב ובני ישראל יוצאים ביד רמה.

This comment hearkens back to the verses describing the Exodus, and to the Chizkuni's unique explanation of the verse in Shmot:

שמות פרק יד פסוק ח

וַיְחַזֵּק ה’ אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה:

8. And the Lord hardened the heart of Pharoh King of Egypt, and he pursued after the People of Israel; and the People of Israel went out with a high hand. Sh’mot 14:8

חזקוני על שמות פרק יד פסוק ח

יצאים ביד רמה - שברשות יצאו.

According to the Chizkuni, the description of the “high hand” indicates that the Jews did not "escape" from Egypt; they left with the acquiescence of the Egyptians.

Perhaps combining these two elements[5] gives us the fullest understanding of the scenario: Leaving Egypt at dawn, with the Egyptians' permission, rather than sneaking out at midnight when the Egyptians were preoccupied with the Plague of the Firstborn, was far more dignified.[6] The Jews marched out of Egypt in daylight, with their heads held high.

The difference is dignity. This concept was articulated by the Hasidic master Rav Zadok HaKohen, who lamented that those who returned to Israel in his own day did so not with their heads held high, but with degradation, for they were in fact still in Exile – despite geographically being located in the Holy Land. Without autonomy, [7] subject to the whims of the ruling foreigners, their return to the Land of Israel is demeaning, not uplifting.

Rebbe Nachman of Breslov chided those who do not feel the pull of the Land of Israel; he instructed them to pray to God that they be the ability to feel longing for the Land. Rav Nachman explained that the Land of Israel is inseparably intertwined with our faith: Before our daily declaration of faith, expressed in the Shma, we pray to return to our land.[8] Rebbe Nachman understood the verse in Vayikra as it is reflected in the liturgy: We pray that God lead us to the Land of Israel, and “ultimately every step and every battle the Jews have undertaken has been toward and about the Land of Israel.[9]

The Pendulum

The context of this verse may give us some tools to understand its meaning. As we have noted, two choices are presented, two paths through history: As a nation, we may choose to heed the Word of God, or to reject it. The verses thatintroduce each of these option are remarkably similar:

(ג) אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם:

3. If you walk in my statutes, and keep my commandments, and do them;

(יד) וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה:

14. But if you will not listen to me, and will not do all these commandments; Vayikra 26:3,14

This pendulum-like relationship begins with the introductory verses to each of the sections, and carries through the entire section. Thus, the curses are described as the opposite of komemiyut:

ספר ויקרא פרק כו

(לו) וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף: (לז) וְכָשְׁלוּ אִישׁ בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם: (לח) וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם:

36. And upon those who are left alive of you I will send a faintness into their hearts in the lands of their enemies; and the sound of a shaken leaf shall chase them; and they shall flee, as fleeing from a sword; and they shall fall when none pursues. 37. And they shall fall one upon another, as it were before a sword, when none pursues; and you shall have no power to stand before your enemies. 38. And you shall perish among the nations, and the land of your enemies shall eat you up. Vayikra 26:36-38

Instead of pride – fear; instead of standing – falling; instead of autonomy –impotence; instead of return –exile, assimilation, and destruction.[10]

The situation of the Jew cowering in the exile is a curse and a desecration of God’s Name.[11]

The verses of blessing, in which a triumphant march to the Land of Israel is promised, cannot be more different than this exile mentality. The Jewish People will return to their Land with head held high. What causes this pride, and what distinguishes it from the haughty demeanor, the arrogance which the Talmud decried as morally damaging and spiritually empty? The answer is simple: The arrogant expel God; they refuse to see the Hand of God in their lives or in human history. They credit themselves for their success. The Torah encapsulates this corrupted world view (weltanschauung) in one succinct verse in Devarim:

דברים פרק ח

(יז) וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה:

17. And you say in your heart, My power and the might of my hand has gotten me this stature. Dvarim 8:17

A Divine Tour

The blessing of komemiyut, of komah z'kufa - walking erect - can be best understood when connected to the verse which precedes it:

(יב) וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכֲכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם

12. And I will walk among you, and I will be your God, and you shall be my people. Vayikra 26:12

Rashi's comments on this verse hold very deep theological insights:

רש"י ויקרא פרק כו פסוק יב

והתהלכתי בתוככם – אטייל עמכם בגן עדן כאחד מכם, ולא תהיו מזדעזעים ממני. יכול לא תיראו ממני, תלמוד לומר והייתי לכם לאלהים:

And I will walk among you: 'I will stroll with you in the Garden of Eden, as one of you, and you will not be frightened by Me.' Perhaps you think this means people will not hold God in awe, therefore it continues, “I will be for you a God.”

This is an incredible combination: God will walk with us, manifest, like a friend. We will appreciate God, understand the vast abyss which separates man from God, and yet feel close and comfortable. We are then able to hold our heads high, yet not be arrogant. This relationship existed at only one point in history: in the Garden of Eden. It did not last long; man was seduced into thinking that the abyss did not exist – that he could be like God.

ספר בראשית פרק ג

(ד) וַיֹּאמֶר הַנָּחָשׁ אֶל הָאִשָּׁה לֹא מוֹת תְּמֻתוּן: (ה) כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע:

4. And the serpent said to the woman, surely you shall not die; 5. For God knows that in the day you eat of it, then your eyes shall be opened, and you shall be as gods, knowing good and evil. Bereishit 3:4,5

Instead of strolling with God, man hid from God. In a verse reminiscent of Rashi’s idyllic description of “And I will walk among you,” vhithalachti, in Bereishit a similar word is used: mithalech:

ספר בראשית, פרק ג פסוק ח

וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל ה’ אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי ה’ אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן:

And they heard the voice of the Lord God walking in the garden in the cool of the day; and Adam and his wife hid themselves from the presence of the Lord God among the trees of the garden. Bereishit 3:8

The stroll was aborted. Rather than walking in stride with God, head held high, man hid, humiliated and embarrassed. Instead of Paradise, man would soon be exiled. And there, God's presence would no longer be apparent. In exile, fear is the norm, vulnerability man's constant companion. Man would lose his stature:[12] Instead of standing erect, man would lay in a burial plot.[13]

And what of the instigator, the Serpent? He sold man a bill of goods, convinced him that he could be like a god. The Serpent was also punished with a loss of stature:

ספר בראשית פרק ג

(יד) וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ כִּי עָשִׂיתָ זֹּאת אָרוּר אַתָּה מִכָּל הַבְּהֵמָה וּמִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה עַל גְּחֹנְךָ תֵלֵךְ וְעָפָר תֹּאכַל כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

14. And the Lord God said to the Serpent, 'Because you have done this, you are cursed above all cattle, and above every beast of the field; upon your belly shall you go, and dust shall you eat all the days of your life'. Bereishit 3:4:14

He was made to crawl – but prior to this episode the Serpent stood tall, b'koma zekufa:[14]

מדרש רבה בראשית פרשה כ פסקה ה

א"ר לוי לעתיד לבא הכל מתרפאין חוץ מנחש וגבעונים נחש שנאמר (ישעיה סה) ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו וגו' … ר' אסי ורבי הושעיא בשם ר' אחא אמר לו הקב"ה אני עשיתיך מלך על הבהמה ועל החיה ואתה לא בקשת אני עשיתיך שתהא מהלך קוממיות כאדם ואתה לא בקשת על גחונך תלך אני עשיתיך שתהא אוכל מאכלות כאדם ואתה לא בקשת ועפר תאכל כל ימי חייך אתה בקשת להרוג את האדם ולישא את חוה ואיבה אשית בינך ובין האשה הוי מה שבקש לא ניתן לו ומה שבידו ניטל ממנו:

R. Levi said: In the Messianic age all will be healed save the serpent and the Givonite; the serpent, as it is written, And earth shall be the serpent's food (Yeshayahu 65, 25); … R. Issi and R. Hoshaya in the name of R. Hiyya the Elder said: The Holy One, blessed be He, said to him [the Serpent]: ‘I made you king over all the cattle and beasts, but you would not have it; therefore, MORE CURSED ARE YOU, etc.; I made you upright like man, but you would not; hence, UPON THY BELLY SHALL YOU GO; I made you that you should eat the food of man, but you would not; hence, AND EARTH SHALL YOU EAT; you desired to kill the man [Adam] and take his wife: therefore, AND I WILL PUT AN ENMITY BETWEEN YOU AND THE WOMAN.’ Thus what he desired was not given him, and what he possessed was taken from him. Midrash Rabba Bereishit 20:5

Paradise, Eden, proximity with God was not enough; the Serpent, who tried to stand tall without God, was lowered, degraded[15]. The result was exile. Conversely, when the Jews left Egypt, they were lifted from the depths and made to stand tall, with dignity:

מדרש רבה שמות פרשה כה פסקה ח

… (ש"א ב) מקים מעפר דל אלו ישראל שהיו משוקעים בטיט ובלבנים במצרים והוציאן הקב"ה בקומה זקופה שנאמר (ויקרא כו) ואולך אתכם קוממיות הוי מקים מעפר דל

… He shall dwell on high... his bread shall be given, his waters shall be sure (Yeshayahu 33, 16); and also, He raises up the poor out of the dust (I Sam. 2, 8)-these are the Israelites who were buried among clay and bricks in Egypt, but whom God brought out with upright stature, as it says, And I made you go upright (Vayikra 26, 13)-hence: 'He raises up the poor out of the dust'. Midrash Rabba Sh’mot 25:8

The pendulum of Jewish history swings along this very axis: The Jews would march triumphantly to the Land of Israel, in dignity, in tandem with God. They were to live by the Word of God, which would keep them in the Land forever. When they sinned once again, they were exiled once again. Fear became their constant companion; even worse, like the serpent they lost their stature and their identity. This is the assimilation of which the verse warns: “And you shall perish among the nations, and the land of your enemies shall eat you up” (25:38).

Another swing of the pendulum, and another chance to reinstate Jewish independence in the Land of Israel, by the Word of God: The Jews returned, and rebuilt the Temple. But once again, the words of the Torah were abandoned, and the Second Temple was destroyed. There was one more glimmer of hope: brave soldiers who stood tall and strong, led by a shining star known as Bar Kochba.

He had two hundred thousand men of each class; and when they went forth to battle they cried, ' [O God,] neither help us nor discourage us!’ Midrash Eicha Raba 2:4[16]

No less a sage than Rabbi Akiva thought that Bar Kochba could be the Messiah, could restore Jewish sovereignty, Jewish dignity. Yet Bar Kochba and his men were infected with hubris. They prayed to God to leave them to their own devices, so confident were they of their own strength and virtue. When Bar Kochba turned his back on God, he was killed - according to tradition, by a serpent.[17] The exile that followed lasted longer than any other.

From this exile we have now begun to emerge – hopefully, with heads raised high, not due to an exaggerated sense of self- worth, but because we know it is God who has chosen to take us along this historic path. This time, we will not hide, nor will we deceive ourselves. The pendulum has begun to swing back, and the blessings have begun to pick up momentum. We will walk this Land together with God.

---

[1] Rashbam Vayikra 26:13

רשב"ם על ויקרא פרק כו פסוק יג

קוממיות - כשהוסר העול זוקף את ראשו:

[2] Rashi Vayikra 26:13

רש"י על ויקרא פרק כו פסוק יג

קוממיות - בקומה זקופה:

[3] The same idea is found in the Shla Hakadosh commentary to Vayikra

ספר השל"ה הקדוש - ספר ויקרא - פרק תורה אור מספר תורת כהנים. (ח)

אחר כך באה ההבטחה על העתיד, דהיינו הברכות שבפרשת בחקתי שלא נתקיימו כהווייתן עד לעתיד, שיתן משכנו בתוכנו ויוליך אותנו קוממיות. וכרת ברית שנקיים התורה, ואם לא נקיים אזי האלות והקללות. אחר כך חזר לערך אדם כמה יהא ערכו, ויש לזה סודות עמוקות כאשר נבאר בעזרת הש"י. וסיים כל חרם אשר יוחרם מן האדם לא יפדה מות יומת, כי תכלית האדם להיות חי נצחי כמו שיהיה לעתיד. הרי התחיל ספר תורת כהנים באדם כי יקריב, וסיים באדם. ועתה הוא הולך למות ויש לו קירוב על ידי קרבן באמצעית הכהן, ולעתיד וחי לעולם והאדם יהיה בעצמו קרבן ליהו"ה בגוף ובנפש, תמים יהיה עם ה':

[4] Rabbenu Bachya Vayikra 26:13

רבינו בחיי על ויקרא פרק כו פסוק יג

(יג) ואולך אתכם קוממיות - כבר הזכרתי למעלה כי פרשה זו עם הבטחותיה הנפלאות לא נתקיימה לעולם בשני המקדשים אך תתקיים לעתיד.

[5] In one edition of the Chizkuni bracketed words are added, bkumah zkufa “walking upright”.

חזקוני על שמות פרק יד פסוק ח

יצאים ביד רמה - שברשות יצאו. [בקומה זקופה]

[6] See Ktav Vkabala, citing the Vilna Gaon, who drew the same conclusion.

הכתב והקבלה על דברים פרק ד פסוק לד

(לד) וביד חזקה ובזרוע נטויה. הראב"ע פי' ביד חזקה שיצאו ישראל ביד רמה, ובזרוע נטויה כטעם בעמוד אש וענן, והגר"א פי' ביד חזקה בע"כ, שע"י המכות הוכרחו להניח אותם לצאת ובזרוע נטויה הוא באתגלי' לעיני כל ולא כמו בורחים כמ"ש בעצם היום הזה, בנ"י יוצאים ביד רמה, ומזה אמר ואשבור מוטות עולכם ואוליך אתכם קוממיות, מוטות עולכם הוא נגד ביד חזקה, קוממיות שהוא באתגלי' הוא נגד בזרוע נטויה:

[7] Yisrael Kedoshim section 5

ספר ישראל קדושים - אות ה

והגם שאין התעוררות קדושה כל כך להיות הגאולה שלימה בפועל לשוב כולנו לארץ הקודש [קוממיות בקומה זקופה, לא כאלו הנוסעים היום לארץ הקודש להיות שם בשפלות ובגלות בין העמים המושלים שם דאין זה חזרה לארצינו ולקדושתינו בפועל] מכל מקום יוכל לפעול בהתעוררותו על כל פנים שיגיע המשפט לפדות אותם השבויים ביד צר ממש:

[8] Liquiti Maharan mahadura kama 195.

ספר ליקוטי מוהר"ן - מהדורא קמא סימן קנה

וְצָרִיךְ כָּל אָדָם לְבַקֵּשׁ מֵהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ כִּסּוּפִין וְגַעְגּוּעִים לְאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, וְגַם שֶׁיִּהְיֶה גַּעְגּוּעִים לְכָל הַצַּדִּיקִים לְאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל. וְהוּא סְגֻלָּה לְהַכַּעַס וְלָעַצְבוּת, כִּי 'כָּל הַכּוֹעֵס כְּאִלּוּ עוֹבֵד עַכּוּ"ם' (שַׁבָּת ק"ה). אֲבָל אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל הוּא בְּחִינַת אֱמוּנָה, בְּחִינַת אֶרֶךְ - אַפַּיִם, הֶפֶךְ הַכַּעַס: וְזֶה שֶׁקֹּדֶם קְרִיאַת - שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנַת הַיִּחוּד, אָנוּ מְבַקְּשִׁים: 'וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ', הַיְנוּ שֶׁאָנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְגַּעְגְּעִים לְאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, וְעַל - יְדֵי - זֶה זוֹכִים לֶאֱמוּנָה, הַיְנוּ קְרִיאַת - שְׁמַע, שֶׁהוּא אֱמוּנָה:

[9] Liquiti Halachot Birchat Hamazon, commenting on the phrase “May the Merciful break the yokes from upon our necks, and bring us back to our Land standing tall.”

ספר ליקוטי הלכות - ברכת המזון ומים אחרונים הלכה ד

יד) וְזֶה בְּחִינַת וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת וּפֵרֵשׁ רַשִׁ"י, בְּקוֹמָה זְקוּפָה. כִּי זֶה הַמִּקְרָא נֶאֱמַר לְעִנְיַן אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל. שֶׁלְּשָׁם הָיוּ הוֹלְכִין יִשְׂרָאֵל כִּי כָל הַהֲלִיכוֹת וְהַדְּרָכִים וְהַנְּסִיעוֹת שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְהַמִּלְחָמוֹת וְהַכְּבִישׁוֹת הַכֹּל הָיוּ לֵילֵךְ וְלִכְבֹּשׁ אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, כַּמּוּבָן וּמְבֹאָר בְּסִפּוּרֵי כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וְזֶהוּ, וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת, דְּהַיְנוּ בְּקוֹמָה זְקוּפָה בְּחִינַת עַזּוּת וְעַקְשָׁנוּת שֶׁעוֹמְדִין זְקוּפִין בְּעַקְשָׁנוּת גָּדוֹל לְנַצֵּחַ הַמִּלְחָמָה וְלֵילֵךְ וְלָבוֹא לְאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל שֶׁזֶּה הָיָה עִקַּר תַּכְלִית יְצִיאַת מִצְרַיִם וְכוּ' כַּנַּ"ל, כִּי אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא לְאֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל לְנַצֵּחַ מִלְחָמָה זֹאת שֶׁהִיא עִקַּר כְּלַל כָּל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁל אִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי כִּי אִם עַל - יְדֵי עַקְשָׁנוּת גָּדוֹל מְאֹד בְּחִינַת וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. בְּחִינַת וְתוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, אָמֵן:

[10] These parallels seem to have eluded all the commentaries. For a similar approach, see comments of the Chizkuni to Vayikra 26:25.

חזקוני על ויקרא פרק כו פסוק כה

ונאספתם - כנגד ואולך אתכם קוממיות והיא שנייה.

ושלחתי דבר בתוככם - כנגד ומאה מכם והיא שלישית.

ונתתם ביד אויב - כנגד רבבה ירדופו והיא רביעית.

[11] See Rabenu Bachya Vayikra 26:13, who sees within the curses, God's Name literally divided.

רבינו בחיי על ויקרא פרק כו פסוק יג

הנה הפרשה זו ביעודים הטובים הללו התחילה באל"ף, אם בחקותי, וסיימה בתי"ו קוממיות, והנה זה להורות שאין הברכות האלה לישראל בתשלומין אלא בזמן שקיימו כל התורה כולה מאל"ף ועד תי"ו. ופרשת האלות הסמוכה לה תתחיל בוא"ו, ואם לא תשמעו לי, ותסיים הפרשה כולה בה"א בהר סיני ביד משה, והוא חצי השם, ועל שם שכתוב (תהלים צא) עמו אנכי בצרה:

[12] See Baba Batra 75a:

 And I will lead you komemiyut, R. Meir says: [it means] two hundred cubits; twice the height of Adam.

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א

מיתיבי: +ויקרא כ"ז /כ"ו/+ ואולך אתכם קוממיות - רבי מאיר אומר: מאתים אמה, כשתי קומות של אדם הראשון;

[13] One of the ramifications of eating from the Tree of Knowledge of Good and Evil, was that death entered the world.

[14] See Shla Hakadosh Toldot Adam rimzei otiot

ספר השל"ה הקדוש - תולדות אדם - רמזי אותיות לחתימת ההקדמה (טז)

והנה פרק קמא דסוטה אמרו (ה, א) אמר רב חייא בר אשי אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו גאוה אחד משמונה בשמינית שהוא חלק ס"ד. וכן אמר שם רבא, בשמתא מאן דאית ביה ובשמתא מאן דלית ביה פורתא מגאותא. פירש רש"י, כדי שיהו יראים ממנו ויהיה לו כח להוכיח. הרי מי שהוא תלמיד חכם לא יטה לגמרי לקצה האחרון, רק יאחז בקצת מהקצת בשביל כבוד התורה ללמדה ולהוכיח, אבל זולת זה לא מינה ולא מקצתה, לא יהיה בו שום נקודה מהגיאות, רק ילך בקצה האחרון לגמרי להיות שפל רוח. ואז יתבאר ענין גמלי"ן צדי"ן כו', פירש רש"י שהם דומין בכתיבתו, אלא שזה למעלה וזה למטה. רוצה לומר צדיק כפוף למעלה רומז למה שכתבתי, מי שהוא אדם גדול המוכיח לרבים אף שהוסיף לו כפיפה על כפיפתו, מכל מקום יהיה בו קצת גאוה מעט מן המיעוט לשם שמים כדי להטיל אימה שיקבלו תוכחתו, על כן נשאר הראש למעלה אף שהוא כפוף, מכל מקום צדיק ראשו למעלה. אבל הגימ"ל הפוכה זה הראש למטה, רומז על אינש דעלמא, לא די לו שיוסיף כפיפה על כפיפה, רק יהיה כאילו אין לו ראש כלל והוא למטה לארץ, ולהיות ממש כעפרא דארעא ילך לגמרי בקצה האחרון של שפל רוח. ולזה לא יתערב גימ"ל בצד"י ולא צד"י בגימ"ל. וענין רוב מעלת הענוה הוא מטעם שכתבתי, כי בזה מתוקן חטא אדם הראשון הכולל כל החטאים. ולעתיד כשיכלה זוהמת הנחש והקליפות, כתיב ואולך אתכם קוממיות, כי ה' ישכון בתוכנו, ה' מלך גאות לבש:

[15] See Toldot Yitzchak Bereishit 3:24, who insists that these verses should be understood literally: prior to the sin, the serpent walked and talked.

ספר תולדות יצחק על בראשית פרק ג פסוק כד

ודע שכל מה שכתוב בפרשת בראשית, הוא אמת כפשוטו, גן עדן עץ הדעת ועץ החיים והנחש וכל הענין הנאמר בהם, וכן כתב ר' אברהם בן עזרא שכתב הישר בעיני שהדברים כמשמעם, והנחש היה מדבר והולך בקומה זקופה, והשם דעת באדם שם בו דעת. וכתב עוד ודע כי כל מה שמצאנו כתוב הוא אמת וכן היה ואין בו ספק, גם יש לו סוד ע"כ.

[16] Compare with Yerushami Taanit 24a

[17] Aicha Rabba 2,4: "He went and found a snake encircling his neck"