Parshat Ha’azinu- Sukkot 5770

Parshat Ha’azinu- Sukkot 5770
Rabbi Ari Kahn

Binding Love

While the overwhelming majority of the Torah is made up of either narrative or law, a small percentage of the Torah is poetry or song. One such poetic section is found in the penultimate parsha, Ha’azinu: As Moshe prepares to take leave of his beloved nation, he breaks into song. And although the form of Moshe's words to the nation may be less than typical, certain elements of the content of this parsha are quite familiar, continuing themes that recur throughout the Torah, and in the Book of Devarim in particular: Moshe gives a very frank accounting of the shortcomings of the Children of Israel, and tries to inspire them to follow the Word of God. He then offers a more personal insight: As Moshe stands with the people at the verge of the Land of Israel, from which he is personally barred, he allows his flock, and all of the future generations of the nation, a glimpse into his inner thoughts. Despite what others may perceive as an unjust punishment, an overly strict punishment, Moshe declares:

דברים פרק לב, ד
הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא:
He is the Rock, his work is perfect; for all his ways are justice; a faithful God without wrong, just and right is He. D’varim 32:4.

This, from the mouth of a man who has given his entire life in service of one goal, only to denied the enjoyment of seeing it come to fruition!

Moshe then turns his attention to the larger picture. He addresses the nation as a whole, and its place among the family of nations. Whereas the Book of D'varim does not lack repeated warnings against idolatry and the dangers presented by the undue familiarity with the surrounding cultures, Parshat Ha'azinu offers a somewhat unique perspective. Here, Moshe compares and contrasts the Jews with the other nations of the world, and the lessons we learn from this comparison are fascinating. First, Moshe teaches of an intrinsic relationship between the Jewish nation and the other nations of the world:

דברים פרק לב
(ח) בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
When the Most High divided to the nations their inheritance, when he set apart the sons of Adam, he set the bounds of the people according to the number of the people of Israel. D’varim 32:8

This verse hearkens back to the Book of Bereishit. After the flood, in the aftermath of the Tower of Babel debacle, seventy descendents of Noach were dispersed throughout the world, divided into distinct nations, each with a distinct language and culture; these seventy nations spread and multiplied, and populated the world. [1] According to Jewish tradition, these seventy nations represent the totality of human civilization. Thus, when the Torah commands that seventy offerings are to be brought in the Temple on the Festival of Sukkot (Tabernacles), the Talmud explains that these offerings are brought on behalf of the seventy nations of the world, representing a universal gesture on the part of the Jewish people.[2]

This is Rashi's frame of reference when elucidating the verse in Ha'azinu:

רש"י על דברים פרק לב פסוק ח
בהפרידו בני אדם - כשהפיץ דור הפלגה היה בידו להעבירם מן העולם ולא עשה כן אלא יצב גבולות עמים קיימם ולא אבדם:
When the nations of the world rebelled against God, destruction could have been the punishment, instead God dispersed the nations and created borders (and therefore separate) regimes, and did not destroy them. Rashi D’varim 32:8

Moshe places the Jewish People within the family on nations, but goes on to pinpoint Israel's unique position within that larger context:

רש"י על דברים פרק לב פסוק ח
למספר בני ישראל - בשביל מספר בני ישראל שעתידין לצאת מבני שם ולמספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים הציב גבולות עמים שבעים לשון:
For the number of the Children of Israel who would descend in the future from Shem, and the seventy souls of the Children of Israel who went down to Egypt, He created borders of nations of seventy languages. Rashi D’varim 32:8

Rashi points out a parallel which might otherwise have been overlooked: When the children of Yaakov went down to Egypt, the family numbered seventy people. This was the beginning of our particular nation, a unique entity within the family of nations.

בראשית פרק מו
(כז) וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים: פ
And the sons of Yosef, who were born to him in Egypt, were two souls; all the souls of the House of Yaakov who came to Egypt were seventy. Bereishit 46:27

The relationship goes far beyond a numerical coincidence or a scriptural oddity; apparently, the role to be fulfilled by the Jewish Nation, the destiny of the House of Yaakov, is somehow linked to the seventy nations. This is an underlying principle, which Rashi emphasizes in his brief comments on our verse: God's relationship with the Jewish People is two-tiered. On the one hand, the Children of Israel enjoy a unique, exclusive relationship with God:
דברים פרק לב
(ט) כִּי חֵלֶק ה’ עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ:
For God’s portion is His People; Yaakov is the khevel (see the discussion below for a definition of this word) of his inheritance. D’varim 32:9

The Nation of Israel, uniquely, is called "God’s inheritance". On the other hand, the Jews are members of the larger community – and not merely members, but members whose mandate is to repair the damage caused by the other members, to uplift and purify what the other nations corrupted.

The word khevel has several different meanings. Based on the context of this verse, and in light of the verse immediately preceding this one which discussed borders, the word khevel here would mean portion, lot, or parcel of land. Yet Rashi chooses an alternate definition of this word, which is seemingly disconnected from the context.
רש"י על דברים פרק לב פסוק ט
כי חלק ה' עמו - למה כל זאת לפי שהיה חלקו כבוש ביניהם ועתיד לצאת ומי הוא חלקו עמו ומי הוא עמו יעקב חבל נחלתו והוא השלישי באבות המשולש בג' זכיות זכות אבי אביו וזכות אביו וזכותו הרי ג' כחבל הזה שהוא עשוי בג' גדילים.
Why all this? Because His share was hidden among them and destined to emerge. And who is His share? His People. And who is His People? Yaakov, the khevel of his possession. And he (Yaakov) is the third of the Patriarchs who is tripled with three merits: the merit of his father's father, the merit of his father, and his own merit. There you have three, like this rope which is made of three strands. Rashi D’varim 32:9

In this verse, Rashi renders the word khevel as 'rope': a rope formed by three strands, whose combined strength is not easily broken.[3] This definition of the khevel forces us to leave behind the earthly sphere, parcels of land or inheritance. Rashi prefers a more spiritual meaning, perhaps taking his cues from the poetic framework. With this definition of khevel, our three Patriarchs, Avraham, Yitzchak and Yaakov are drawn into the verse: The merger of the attributes of our Three Forefathers creates a spiritual bond between the Jewish People with God. Avraham, Yitzchak and Yaakov are each one strand of the spiritual rope that connects us to God.

The idea appears in the Midrash, in a very significant context:

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה סח סימן יב
ויחלום והנה סולם…, רבי שלמוני בשם ריש לקיש אמר תרכוסא של ג' רגלים הראה לו, רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי אמר את הוא רגל שלישי, הוא דעתיה דר"י דסכנין בשם ר' לוי אמר (דברים לב) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, מה החבל הזה פחות מג' אין מפקיעין אותו, כך האבות אין פחות מג',
AND HE DREAMED, AND BEHOLD A LADDER…Shalmoni said in the name of Resh Lakish: He showed him a throne of three legs. R. Joshua of Siknin said in R. Levi's name: [God said to Yaakov]: You are the third leg.’ That, indeed, is the view of R. Joshua (quoted) in R. Levi's name, who said: 'For God’s portion is His People; Yaakov is the khevel of his inheritance.' (D’varim 32:9): as a cord cannot be woven of less than three strands [so there were not less than three Patriarchs]. Bereishit Rabba 68:12

The image of the three-corded rope is paralleled by the image of the three-legged throne: Our spiritual stability, the durability of our relationship with God, is impossible without the combined strengths of our three Forefathers. Yaakov's vision of the ladder is a vision the ongoing relationship with God, the possibility of dialogue with the Almighty – a dialogue made possible by the combination of spiritual qualities contributed by each of the Forefathers to the "spiritual DNA" of the Jewish People. Elsewhere, the Midrash expresses a similar idea, using different imagery: The Avot are depicted as a merkava (chariot), a spiritual conduit to heaven.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישלח פרשה פב, ו
ויעל מעליו אלקים: אמר ר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' (בראשית יז) ויעל אלקים מעל אברהם ויעל מעליו אלקים (שם /בראשית/ כח)
And God went up from him: R. Simeon b. Lakish said: The Patriarchs are [God's] chariot, for it says, 'And God went up from upon Avraham (Bereishit 17, 22); "And God went up from upon him"; Bereishit Rabba 82:6

While we might lose ourselves in the wealth of images and visions, Rabbi Avraham Ben Ya’akov in his Tz'ror Hamor helps us to understand that in fact, all of these Midrashic sources refer to the same idea, the same power to which Rashi alludes when he defines khevel in this particular way: The rope in Ha'azinu which describes our unique relationship with God is the same rope of which Yaakov's ladder is made, and the images of the three-legged throne and the chariot describe this same phenomenon:[4] God's love for our three Patriarchs. The ladder, poised between heaven and earth; the fiery merkava which enables mortal man to grasp some measure of the spiritual world beyond; the image of the Throne of Glory – all are manifestations of God's love for His People, and it is this love that enables man to relate to and reach heaven. The Tzror Hamor quotes an additional verse that brings these images into focus:

הושע פרק יא, ד
בְּחַבְלֵי אָדָם אֶמְשְׁכֵם בַּעֲבֹתוֹת אַהֲבָה וָאֶהְיֶה לָהֶם כִּמְרִימֵי עֹל עַל לְחֵיהֶם וְאַט אֵלָיו אוֹכִיל:
I swaddle them and draw them to me with human cords, with bands of love; and I am to them like a parent who lifts up an infant and holds him to the breast and patiently feeds him. Hoshea 11:4

It is precisely in this context that the Tzror HaMor places the Mishkan: It is because of God's love for the Jewish People that He gives us the opportunity to build a conduit, to build a ladder with its base on the ground that reaches up to heaven. Where some commentaries see an expression of human failing, and believe the Mishkan to be a corrective response to the sin of the Golden Calf[5], the Tzror Hamor sees an affirmation of the unique bond between God and the Children of Avraham, Yitzchak and Yaakov: Despite the enormity of their sin, the connection between the Jews and God is not severed. This connection is stronger than their sin; like a three-corded rope, the relationship is multifaceted, deeper and richer than it may appear at any given moment in history, because it is made up of the combined strands of spiritual greatness of our three Forefathers. The love between God and Avraham, Yitzchak and Yaakov is the source of our relationship with God, the reason God allows us to approach Him, to come ever closer to Him. This love is symbolized, in Bereishit, by the ladder of Yaakov's vision, in the visions of the Prophets by the Chariot and the Throne, and in Moshe's farewell song of love – by the image of the khevel that connects God and His People.

The Mishkan and later the Beit HaMikdash were designed as ongoing, permanent expressions of this unique bond between God and the Jewish People. When we remind ourselves of the events leading up to the construction of the Mishkan, this becomes more clear: At the climactic moment of our spiritual redemption, as Moshe receives the Torah from God, the Jewish People commit an unthinkable transgression against God. The Tablets of the Covenant are smashed at the foot of Mount Sinai, and it appears that all is lost. Yet God invites Moshe to ascend the mountain again, on the 1st of Elul. Forty days later, on a day of forgiveness, a day of love, the people are given a new set of Tablets. This day would come to be known throughout history as Yom Kippur, the Day of Atonement, for on that particular day the Jews were forgiven for their outrageous sin – the Golden Calf. And immediately after Moshe descends with the Second Tablets, the Jewish People are given the commandment to build the Mishkan – a physical manifestation of the unique, eternal relationship, an apparatus to facilitate closeness with God.

The Vilna Gaon connects the Festival of Sukkot to these same elements - the sin of the Golden Calf, Yom Kippur, the building of the Mishkan – and the special love that God has for the Jewish People. Specifically, the Vilna Gaon addresses a question raised by many of our Sages: Why is Sukkot celebrated in the fall?[6] It is universally accepted that Sukkot commemorates and gives thanks for the way God protected the Israelites when they left Egypt and travelled in the desert – spiritual protection with Clouds of Glory, or physical shelter, huts or booths.[7] Why not celebrate this holiday during the time of year in which it transpired – like the Exodus itself, in the spring? The Vilna Gaon explains that the protection of the Clouds of Glory was cancelled when the Israelites sinned with the Golden Calf. The clouds symbolized the relationship between God and His People, and when they turned their backs to God and worshipped the Golden Calf the clouds dissipated. When the people actively sought out God and began building the Mishkan, enthusiastically reconstructing their relationship and taking advantage of the opportunity to come close to God, reaching up to take the hand God lovingly extended to them, the Clouds returned. This is what we celebrate on Sukkot – not the clouds themselves, which accompanied us from the start of the Exodus in the month of Nisan, but the return of the Clouds of Glory that began after Yom Kippur. We celebrate the healing of the relationship that had become fractured[8], and rejoice in the knowledge that God's love for the Jewish People remains.[9]

This idea is expressed in the custom of starting to build the sukka immediately after the completion of the Yom Kippur fast.[10] The Maharil,[11] who cites this custom, explains: God displays his continued love for us by granting us forgiveness, and we immediately reciprocate by building the sukka – a symbolic representation[12] of the Mishkan/Beit HaMikdash.[13] Love does not remain unrequited; the gestures of love are mutual. The ties between God and the Jewish People are bonds of love, and they are mutual: In Moshe's words, “God’s portion is His People; Yaakov is the khevel of His inheritance."

Sukkot, then, is a celebration of a unique, loving relationship that is founded on the love between God and our three Forefathers. How appropriate, then, that we invite our Forefathers into the sukka. The tradition known as ushpizin, spiritual guests[14] whom we invoke as we sit in the sukka, connects us back to the wellsprings of our unique relationship with God.[15]

From this perspective, Rosh Hashana and Yom Kippur prepare us for the Festival of Sukkot: in order to be worthy of this unique relationship with God, in order to be worthy to sit in the sukka and enjoy our special closeness with Him, we concentrate, on Rosh Hashanah, on the universal truth of God's kingship over all of Creation. The realization and acceptance of God's sole dominion over everything enables us to seek His forgiveness on Yom Kippur. And when He grants forgiveness, in an act of love for which we are unworthy as individuals but for which we merit because of our Forefathers, we reach the ultimate stage – Sukkot. We enter the sukka; we are enveloped by God’s love.[16] Once again, we delight in heavenly protection. We leave our physical homes and return to our spiritual home – the sukka, our own small Mishkan. The seventy offerings brought on Sukkot express our prayer that all of the seventy nations will find their way home as well.

[1] See Bereishit 10:32.
[2] See Talmud Bavli Sukkah 55b: "R. Eleazar stated, To what do those seventy bullocks [that were offered during the seven days of the Festival] correspond? To the seventy nations."

[3] See Kohelet 4:12
קהלת פרק ד
(יב) וְאִם יִתְקְפוֹ הָאֶחָד הַשְּׁנַיִם יַעַמְדוּ נֶגְדּוֹ וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק:
[4] Rav Abraham ben Rav Jacob Saba was born in Castile, Spain, ca. 1440 -1508 commentary Dvarim chapter 10.
צרור המור דברים פרק י
אבל יעקב חבל נחלתו. שבחר לנחלה לו. לפי שהוא משולש בזכיות כחבל של שלה חבלים... וכן רמז באומרו יעקב חבל נחלתו. שאם ישראל דבקים בה' מצד יעקב הקטן שהוא חבל נחלתו. כלומר שיש לו חבל ארוך מן הארץ עד לשמים. וקשר שמים וארץ כאחד וחברם בחבל זה. כאומרו סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. וכל זה מצד אהבת האבות. כאומרו בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה. וכמו שפירשתי בעבותות המשכן וכענין השרשרות שהם כמו עבותות וחבלים לאחוז השם שלא יפרד מישראל.
[5] See Rashi Sh’mot 31:18
רש"י שמות פרק לא
(יח) ויתן אל משה וגו' - אין מוקדם ומאוחר בתורה. מעשה העגל קודם לצווי מלאכת המשכן ימים רבים היה, שהרי בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, וביום הכפורים נתרצה הקב"ה לישראל, ולמחרת התחילו בנדבת המשכן והוקם באחד בניסן:
[6] See Tur Shulchan Uruch Aruch Hayim section 625
טור אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה
ואע"פ שיצאנו ממצרים בחדש ניסן לא צונו לעשות סוכה באותו הזמן לפי שהוא ימות הקיץ ודרך כל אדם לעשות סוכה לצל ולא היתה ניכרת עשייתנו בהם שהם במצות הבורא יתברך ולכן צוה אותנו שנעשה בחדש השביעי שהוא זמן הגשמים ודרך כל אדם לצאת מסוכתו ולישב בביתו ואנחנו יוצאין מן הבית לישב בסוכה בזה יראה לכל שמצות המלך היא עלינו לעשותה
[7] See Talmud Bavli Sukka 11b, in other rabbinic sources the opinions are inverted.
תלמוד בבלי מסכת סוכה דף יא עמוד ב
דתניא: +ויקרא כג+ כי בסכות הושבתי את בני ישראל - ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר סוכות ממש עשו להם.
[8] See Kol Eliyahu Vayikra 23:43. This idea can be found in a much earlier source, Derashot of R. Joshua Ibn Shu'ib (1280-1340) in his drasha for the first day of Sukkot.
ספר קול אליהו על ויקרא פרק כג פסוק מג
למען ידעו דורותיכם כי בסכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים וגו' (שם כג. מג) הנה רבים מקשים למה אנחנו עושים סוכות בתשרי כיון שהוא נגד היקף ענני כבוד היה ראוי לעשותו בניסן כי בניסן היה תחילת היקף עננים, אמנם י"ל לפי שכשעשו את העגל נסתלקו העננים ואז לא חזרו עד שהתחילו לעשות המשכן, ומשה ירד ביום הכפורים וממחרת יום הכפורים ויקהל משה וצוה על מלאכת המשכן, וזה היה בי"א בתשרי, וכתיב (שמות לו. ג) והעם הביאו עוד נדבה בבוקר בבוקר עוד ב' ימים, הרי י"ג בתשרי, ובי"ד בתשרי נטלו כל חכם לב ממשה את הזהב במנין ומשקל, ובחמשה עשר התחילו לעשות, ואז חזרו הענני כבוד ולכך אנו עושים סוכות בט"ו בתשרי. (תלמידו ונכדו בעבודת הגרשוני על שה"ש. הכתב והקבלה. פי' הגר"א על שה"ש):
דרשות ר"י אבן שועיב דרשה ליום ראשון דסוכות
ובענין הסוכה איני צריך להאריך כי שבח לאל הכל יודעים ההלכות, אבל יש לנו לבאר הענין ששאלו הראשונים ז"ל מה טעם צוה השם לעשות מצות סוכה בט"ו בתשרי, כי בט"ו בניסן נגאלו, אבל בט"ו בתשרי בין למאן דאמ' סוכות ממש בין למאן דאמר ענני כבוד למה היו בתשרי כי יותר היו ראויין בסיון בתמוז ובאב שהן ימי הקיץ. ובזה נוכל לומר כי מפסח שיצאו עד עצרת היו עסוקין במתן תורה ובטהרתן, וקרה להם מקרים מעמלק וממריבת הלחם והמים, ולאחר מתן תורה עשו העגל והיו נזופין ולא ירדו ענני כבוד עד אחר יום הכפורים שנתכפר עון העגל, ולמחרתו נצטוו בהקמת המשכן והיו טרודין בהבאת הנדבה בשני בקרים דכתיב והם הביאו עוד נדבה בבקר בבקר, ויום י"ד עשו סוכות ויום ט"ו התחילו לישב בהן, וכל אלו הימים יש בהן הלל גמור, כי הקרבן חלוק והפרים מתמעטין שהם ע' כנגד ע' שרים. ונהגו להקיף ספר תורה בכל יום בד' מינין שבלולב ז' ימים ע"ש ז' דברים, לולב, ג' בדי הדס, ושני בדי ערבה ואתרוג, רמז לימות העולם ולהקף ז' שמיטות שהעולם נוהג בהן עד יום ח' חג עצרת שאין בו לולב ומיניו שהוא מנוחה לחי העולמים, ולכן נקרא עצרת.
[9] See the Meshech Chochma Sh’mot 23:16, for a remarkable implication of this teaching.
משך חכמה על שמות פרק כג פסוק טז
וחג האסיף - וכן בכי תשא (לד, כב) לא כן בדברים (ס"פ ראה) כתיב חג הסוכות, הטעם על פי דברי הגר"א (לשה"ש ס"פ ד) שכשניתן לוחות השניים ומשה ירד מן ההר וחזרו ענני הכבוד בט"ו לחדש תשרי נצטוו על סוכות כידוע, ולכך אז קודם דברות שניות נקרא חג האסיף ולא חג הסוכות, ומסולק קושית ר' חנינא בר"ה דף י"ג ע"א יעו"ש והבן. ולא שייך לקרותו חג האסיף על סוכה ועיין.

[10] See Rama Shulchan Uruch Aruch Hayim section 624, and 625.
שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכפורים סימן תרכד
מתחילים מיד במוצאי י"כ בעשיית הסוכה, כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והג"מ פ"ב דברכות מהרי"ו).
שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה סימן תרכה
ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כפור, דמצוה הבאה לידו אל יחמיצנה) (מהרי"ל).
[11] See Rabbi Jacob ben Moses Moellin Liquity Maharil Sukkot
ליקוטי מהרי"ל דברים לחג הסכות
שלש פעמים נאמר בסוכת בקרא (ויקרא כג, מב - מג). והגמרא (סוכה ו ב) דרשה בזה. ואפשר ג"כ לידרוש טעמא דקרא מפני מה כתיב ב' פעמים בסכת חסר ואחד מלא בסכות. הענין כך הוא, כי ידוע מספרים הקדושים (עי' אלשיך ויקרא כג, לג) שורש הסוכה, כי אחרי הטהרה ביום הכיפורים זכינו לישב בצילא דמהימנותא עילאה, בצילא דקודשא בריך הוא, ומאז והלאה נקבע לדורות וצונו הקב"ה לעשות סוכה אחר טהרת נפשנו ביום הכיפורים החיוב מוטל עלינו בני ישראל להשתדל תיכף במצוות סוכה, כאשר נצטווינו מפי חז"ל (שו"ע או"ח ס"ס תרכד), אשר מפיהם אנו חיין, להכין המצות לזמן הקבוע לנו בתורה הקדושה, והכל הוא מאהבת הקב"ה את עמו ישראל, כנאמר (דברים לב, ט) כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו, על כן צוה לנו לישב בסוכה, כי ע"י מצות סוכה שאנו מקיימין כדת וכהלכה נסתם פי המקטריגין עלינו ולא יתערב זר בשמחתנו, כי הש"י חופף עלינו ומסתיר אותנו מכל המציקים לנו:
[12] With an elegant touch the Maharil cites the practice of his teacher to mark the various walls of the sukka, the Shla Hakodesh explained the practice -for the holiness of the east is unlike the holiness of the west – just like the walls of the mishkan.
See Rabbi Jacob ben Moses Moellin Minhagim Maharil Sukkot, Rabbi Yeshayahu Horowitz Sheni Luchot Habrit Sukka mitzva daled.
ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות סוכות
אמר מהר"י סג"ל שראה שרבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה אב"ג, כדי לראות סדר עמידתם שלא לשנותם משנה לשנה.
ספר השל"ה הקדוש - מסכת סוכה - פרק נר מצוה (ד)
כתוב במהרי"ל בהלכות סוכה בהגה"ה, שראה רבו מהר"ש היה מסמן הדפין למחיצת הסוכה אב"ג, כדי לראות סדר עמידתן שלא לשנותה משנה לשנה. וכן הוא בירושלמי בענין קרשי המשכן, איתא שם (שבת יב, ג), א"ר אמי, והקמות את המשכן כמשפטו, וכי יש משפט לעצים, אלא קרש שזכה לינתן בצפון ינתן בצפון לעולם, וכן בדרום ינתן בדרום. [וזה לשונו של יש שכ"ר סימן ה']:


[13] As indicated in the verse in Amos 9:11
עמוס פרק ט פסוק יא
בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם:
In that day I will raise up the sukkat of David that is fallen, and repair its breaches; and I will raise up his ruins, and I will rebuild it as in the days of old;
[14] The Zohar reports that when the celestial guests are invited Rav Hamnuna would break out in joy and say “He would then raise his hands in joy and say, Happy is our portion, happy is the portion of Israel, as it is written, For the God’s portion is his people; Jacob is the lot (rope) of his inheritance. D’varim 32:9”. See Zohar Vayikra 103b
זוהר כרך ג (ויקרא) פרשת אמור דף קג עמוד ב
רבי אלעזר פתח (ואמר) (ירמיה ב) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו', האי קרא על כ"י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל, זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך, אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס"א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ"כ למה, בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה, ת"ח בשעתא דב"נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה, אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הדא הוא דכתיב בסכות תשבו שבעת ימים, שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים, כגוונא דא כתיב (שמות לא) כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו', ובעי ב"נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה, ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו, אלא קדמאה לאושפיזי, תניינא לבני עלמא, קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ"א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים, תיבו אושפיזין עלאין תיבו, תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו, ארים (ס"א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב (דברים לב) כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב, תניינא לבני עלמא, דמאן דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ובעי למחדי למסכני מ"ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא, וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה
YE SHALL DWELL IN BOOTHS.The word succoth (booths) is written without a vau, to show that there is one cloud to which all the others are linked. R. Eleazar cited here the verse: Thus saith the Lord, I remember for thee the kindness of thy youth”, etc. (Jer. II, 2). This verse, he said, refers to the Community of Israel at the time when She went in the wilderness with Israel. The kindness (hesed) is the cloud of Aaron which carried along with it five others which were linked with thee and shone for thee. “The love of thine espousals: when they adorned and perfected thee like a bird. And all this for what? That thou mightest go after me in the wilderness, in a land not sown. Observe that when a man sits in this abode of the shadow of faith, the Shekinah spreads her wings over him from above and Abraham and five other righteous ones make their abode with him. R. Abba said: Abraham and five righteous ones and David with them. Hence it is written, In booths ye shall dwell seven days, as much as to say, Ye seven days shall dwell in booths, and a man should rejoice each day of the festival with these guests who abide with him. R. Abba further pointed out that first it says “ye shall dwell and then they shall dwell. The first refers to the guests, and therefore Rab Hamnuna the Elder, when he entered the booth, used to stand at the door inside and say, Let us invite the guests and prepare a table, and he used to stand up and greet them, saying, In booths ye shall dwell, O seven days. Sit, most exalted guests, sit; sit, guests of faith, sit. He would then raise his hands in joy and say, Happy is our portion, happy is the portion of Israel, as it is written, For the portion of the Lord is his people, and then he took his seat. The second dwell refers to human beings; for he who has a portion in the holy land and people sits in the shadow of faith to receive the guests so as to rejoice in this world and the next. He must also gladden the poor, because the portion of those guests whom he invites must go to the poor. And if a man sits in the shadow of faith and invites these guests and does not give them their portion, they all hold aloof from him, saying Eat thou not the bread of him that hath an evil eye (Prov. XXIII, 6). That table which he prepares is his own and not God's. Alas for him when those guests leave his table. R. Abba further said: Abraham always used to stand at the cross roads to invite guests to his table.
[15] See Rav Tzadduk Hakohen in Pri Zaddik Dvarim Chag Sukkot section 7.
ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים חג הסוכות אות [ז]
[ז] איתא בזוה"ק (ח"ג ק"ג ב) על פסוק (ויקרא כ"ג, מ"ב) בסוכות תשבו שבעת ימים ולבתר ישבו בסוכות וכו' אלא קדמאה לאושפיזין תניינא לבני עלמא וכו' תיבו אושפיזין עילאין תיבו אושפיזא מהימנותא זכאה חולקיהון דישראל דכתיב (דברים ל"ב, ט') כי חלק ה' עמו וגו'. ענין האושפיזין היינו הארת שבע מדות הקדושים הנקראים שבעת ימים וכדאיתא שם בזוה"ק כמה דאת אמר כי ששת ימים עשה ה' וגו' ונפשות השבעה רועים היה מרכבה כל אחד למדה שלו בהקדושה כידוע. והמה השרישו הארת השבע מדות הקדושים בכל נפשות ישראל. כי בחינת שלושת האבות הקדושים נמצאו בכלל נפשות ישראל שהם רחמנים ביישנים גומלי חסדים. גומלי חסדים הוא מדת חסד לאברהם לגמול חסד עם כל הבריות אף למי שאינו ראוי ולזה יצא ממנו פסולת. וביישנים הוא מדת יצחק כאומרם ז"ל (נדרים כ' א) למען תהיה יראתו על פניכם זה הבושה והוא בחינת הצמצום אמנם גם בזה יש פסולת. ורחמנים הוא מדתו של יעקב הממוצע ומזווג שתי המדות לחנן ולרחם על מי שצריך וראוי. ובחינת משה רבינו ע"ה היינו שהוא רבן של כל ישראל והשפיע להם התורה. ובחינת אהרן הכהן נאמר במתן תורה (שמות י"ט, ו') ואתם תהיו ממלכת כהנים כי כן נקבעו בנפשות ישראל להיותם עובדים עבודת הקודש וכמו שנאמר (ישעיה ס"א, ו') ואתם כהני ה' תקראו. ובחינת יוסף הצדיק נקראים כלל ישראל ועמך כולם צדיקים. ובחינת דוד המלך ע"ה הוא הלב של כל ישראל כדאיתא בספר יצירה (פרק ו') הלב בגוף כמלך במדינה. והוא הגבר הוקם עולה של תשובה והוא בחינת משיח שהוא יחיד ששב שמוחלין לכל העולם כולו והיינו שיכניס הדרך תשובה בלבבות נפשות ישראל וכמו כן בכל דור ודור נמצא נפש כזאת המכניס הרהור תשובה בלב כללות נפשות ישראל.

[16] See Rabbi Jacob ben Moses Moellin Liquity Maharil Sukkot
ליקוטי מהרי"ל דברים לחג הסכות
אבל לזה צריך הכנה רבה עצומה לכל איש מישראל לפשפש במעשיו קודם החג הקדוש ולטהר ולקדש עצמו כפי יכולתו, ומי יאמר זכיתי לבי, עם כל זה אם האדם עושה כפי יכולתו ומתחיל להכין את עצמו בקדושה ובטהרה תיכף במוצאי יום הכיפורים לעשות בסוכה כאשר רמזו לנו חז"ל, ועיקר הוא שהאדם ישתדל להיות כלי מוכשר לקבלת קדושת חג הסוכות, ולזה אל יתרפה עצמו ממלאכת שמים ח"ו, ולא יעזוב עבודתו מימים הנוראים הקודמים, רק תיכף במוצאי יום הכיפורים יאיר שכלו לכל עניניו, ואם הוא משתדל כפי יכולתו על כל פנים, אזי הקב"ה מגין עליו בחג הסוכות ומסתירו מכל המקטריגין ושומרו ומצילו מכל דבר רע ופורס עלינו סוכת שלומו. והעיקר לתקן חוש השמיעה וחוש הראות, כי בראיה ובשמיעה תליא מילתא. ועיקר הכנה, שידע בעצמו כי אפילו אם יכין האדם וישמור את עצמו בכל עניניו נחשב למאומה, כי האדם איננו יכול לעשות שום ענין בשלימות, רק שהקב"ה מקבל הרצון והחפץ של כל ישראל ושולח לו ברכתו בשלימות בלי שום חסרון חלילה, כי הוא ממלא כל עלמין: