Parshat Vayikra 5770
Rabbi Ari Kahn
“VAYIKRa”
Making Space for Holiness
A Strange Beginning
Vayikra is a new book, ostensibly marking a clear new beginning. A glance at Vayikra reveals a book quite different from the other books of the Torah. Most notable is the dearth of narrative: This book is far more technically minded than it is interested in telling stories. Furthermore, the chronological thread, which had been a constant since Bereishit, seems lost. In a sense, had the Book of Bamidbar preceded Vayikra, we may not have noticed that anything was awry:[1] Sh’mot was occupied with the Exodus, and the march toward the Land of Israel Egypt
On the other hand, none of the books of the Torah exist in a vacuum. While Bamidbar is the chronological continuation of Shmot, Vayikra should be seen as the thematic continuation. An analysis of the very beginning of Vayikra will elucidate this connection.
The book begins with a difficult verse:
ויקרא פרק א פסוק א
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
And [He] called to Moshe, and God spoke to him from the Tent of Meeting, saying… (Vayikra 1:1)
The verse seems uneven, out of balance: Moshe is called, though we are not told by whom. Of course, we believe that the caller is the same one who then speaks to him: God. The second half of the verse clearly states that God spoke to Moshe from the Tent, but what does the first half of the verse tell us? Though contextually clear, linguistically the text is obscure. The reader would surely be less challenged by more straightforward wording: “God spoke to Moshe in the Tent of Meeting”. Yet this is not what the text says. Additionally, the text has another oddity: The first word of the verse is written with a letter of abnormal size: the aleph in Vayikra is written in tiny script: VAYIKRa.
These idiosyncrasies combine to make a difficult verse, and therefore a difficult introduction to the book.
Angelic Talk
Rashi addresses the first question, yet seems to exacerbate the second, explaining that the “calling” is a sign of love and endearment:
רש"י על ויקרא פרק א פסוק א
"ויקרא אל משה" - לכל דברות ולכל אמירות ולכל צוויים קדמה קריאה לשון חבה (יומא ד' ויקרא ר') לשון שמלאכי השרת משתמשים בו שנא' (ישעיה ו) וקרא זה אל זה אבל לנביאי האומות עכו"ם נגלה עליהן בלשון עראי וטומאה שנא' ויקר אלהים אל בלעם:
"And [He] called to Moshe" – [before] all the utterances, all the sayings, all the commandments a calling preceded, a term of endearment, a language that the angels on high utilize, as it says “one called to the other.” However, in revealing [Himself] to the prophets of the nations, He revealed Himself in a fleeting, impure fashion, as it says "The Almighty happened upon Bil'am." (Rashi, Vayikra 1:1)
Rashi refers to a verse that describes a similar type of calling out: In the Vision of Yishayahu, the angels, who do not suffer from the human frailties of temperament and jealousy, call to one another with love, inviting one another to join in a great song of praise to God.
ישעיהו פרק ו, א-ג
...וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ ה’ צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ:
…I saw also God sitting upon a throne, high and exalted, and His train filled the Sanctuary. Above it stood seraphim; each one had six wings; with two he covered his face, and with two he covered his feet, and with two he did fly. And one called to another, and said, ‘Holy, holy, holy, is the God of Hosts; the whole earth is full of His Glory.’ (Yishayahu 6:1-3)
Rashi establishes this unusual introduction to the Book of Vayikra as an archetype for all Divine communication with Moshe. Additionally, Rashi contrasts this type of communication with another instance: the language used to describe God's method of addressing the evil Bil’am isויקר (vayikar), a term of enmity which implies terseness of speech and, therefore, disdain[2]. Thus, Rashi explains, the Torah describes how God calls out to Moshe with love, in contradistinction to God's communication with Bil’am.
While this explains the unusual syntax of the verse, our second question is exacerbated by Rashi’s comments: If the entire purpose of this phrase was to illustrate God’s love for Moshe and the extraordinary distinction between this communication and the communication with Bil’am, why is the aleph written small, in effect causing that word to read “vayikar”, just as in the case of Bil’am?
Feeling Small
The Ba’al haTurim, for one, is of the opinion that the small aleph was Moshe’s choice. This is one of many instances in which Moshe's modesty shines through the words of the Torah: Moshe thought that his 'introduction' should be no different from God’s speech to Bil’am. He would have had the verse read vayikar, just as in the case of Bil’am, even though God said "Vayikra." Therefore, in a compromise position, God had Moshe write the aleph small.[3]
And yet, the Ba'al HaTurim's answer raises inevitable questions: Why here? Why now? What was it at this particular moment that caused Moshe to be suddenly overwhelmed by this sense of humility? We know that Moshe was the most modest of men, yet this does not explain Moshe’s insistence that the text reflect his modest stature at this particular juncture. A teaching of the Ariz Ariz
דברי הימים א פרק א פסוק א
אָדָם שֵׁת אֱנוֹשׁ:
Adam, Seth, Enosh. (Divrei Haymim I, 1:1)
At the dawn of creation, man enjoyed an unparalleled stature. The world was brand new, and man was created in the image of God. When Adam and Eve ate from the forbidden tree, man’s stature was diminished, the luster with which they had been endowed was lost. Generations later, a window of opportunity was opened: When the Children of Israel stood at the foot of Mount Sinai, they regained some of what had been lost in Eden
The Sfat Emet understands this small aleph from a slightly different perspective, one closer to that of the Ba'al haTurim: God calls out to Moshe, and it is Moshe's perspective that is reflected in this verse. Moshe, who was incredibly modest, had always been ambivalent about his own leadership role. From the outset, he felt unworthy, but he became convinced that the people needed him, and for that reason alone he took up his role. Moshe saw himself as nothing more or less than an extension of his People. He saw his own greatness not as innate, but as a function of his role in representing the Children of Israel. When the people failed with the Golden Calf, Moshe saw himself as no better than Bil’am; he, too, was a prophet for idolaters. In Moshe's view, he deserved no more regard, no greater terms of affection from God, than did Bil'am. He felt he “deserved” to be addressed with the same type of speech.[6] For this reason, the aleph is diminished.
Let us return to the first textual peculiarity: The text does not indicate who calls Moshe, and the phrasing of this verse is very uneven. The Sforno finds a parallel to this verse at the end of Parshat Mishpatim: there, Moshe is called to ascend Mount Sinai in order to receive the Torah.[7] Moshe was to be on high for forty days and nights. He climbs the mountain, but waits for six days until he is called to proceed.
שמות פרק כד פסוק טז
וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד ה’ עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן:
And Moshe went up into the Mount, and a cloud covered the Mount. And the Glory of the Lord abode upon Mount Sinai , and the cloud covered it six days; and [He] called to Moshe on the seventh day from the midst of the cloud. (Shmot 24:15-16)
It seems as if Moshe was unable to penetrate the Glory of God, represented by the cloud; the holiness was too extreme. A similar description is used when the Mishkan is built:
שמות פרק מ, לד-לו
וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה’ מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן: וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:
Then a cloud covered the Tent of Meeting, and the Glory of God filled the Mishkan. And Moshe was not able to enter into the Tent of Meeting, because the cloud abode on it, and the Glory of God filled the Mishkan. And when the cloud would be lifted from upon the Mishkan, The Children of Israel would travel on all their journeys. (Shmot 40:34-36)
Moshe was unable to enter the Cloud of Glory that covered Mount Sinai until he was called; so, too, at the dedication of the Mishkan, Moshe was unable to enter until he was called. In the case of Mount Sinai, Moshe is called in the very same verse, while in the case of the Mishkan, Moshe is called in the next paragraph: The description of the cloud filling the newly-completed Mishkan is found in the last verses of the Book of Shmot, and Moshe is called to enter the Mishkan in the very next verse – the first verse of the Book of Vayikra. The first phrase in Vayikra continues, almost mid-sentence, the last verses of the Book of Shmot.
This also provides insight as to “what” or “who” called Moshe, and the nature of this calling. The verse reads:
ויקרא פרק א פסוק א
וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:
And [He] called to Moshe, and God spoke to him from the Tent of Meeting, saying…(Vayikra 1,1)
Preparing For Intimacy
The calling has no content, unlike the speech which immediately follows. This was the reason that Rashi declared that there most be a different reason for the use of this anomalous form- namely, God’s love for Moshe. However, we must recall how Shmot ends, with the Mishkan fully constructed and the Glory of God descended, with Moshe and the People of Israel anxiously awaiting some sign that entry into the Mishkan is possible. They surely wonder if the closeness they felt at Sinai could ever be rekindled after the sin of the Golden Calf. The Zohar describes the scene as a wedding day:
זוהר כרך ב (שמות) פרשת פקודי דף רלה עמוד א
והכא מה כתיב ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן וגו', מאי טעמא, בגין דהות איהי מתתקנא כהאי אתתא דאתתקנת ואתקשטת לגבי בעלה ובההיא שעתא דאיהי קא מתקשטת לא אתחזי לבעלה לאעלא לגבה, ועל דא ולא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן בגין כך ויביאו את המשכן אל משה,
“And Moshe was not able to enter into the Tent of Meeting, because the cloud abode thereon.” For the reason that She (i.e, the Shechina) was then arraying herself in Her finery as a woman prepares and bedecks herself to receive her husband; and at such a moment it is unseemly for the husband to enter unto her. Thus “Moshe was not able to enter into the Tent of Meeting...” (Zohar, Shmot 235b)
As the Book of Shmot comes to a close, the Mishkan stands ready, but it is not yet the time for intimacy. As Vayikra begins, there is a reaching out, as God or the Shechina, the Glory of God, calls out lovingly to Moshe. Now Moshe may enter the Mishkan. Just as receiving the Torah required a preparation of six days before Moshe could enter, the dedication of the Mishkan required similar preparation. The primary concern of the Book of Vayikra is this newfound intimacy; the basic principle of the korban, the sacrificial offering, Vayikra’s main subject, is rooted in the word karov – to come close; to be intimate. The korban represents the possibility for man to heal his damaged relationship with God, to come close, to rekindle what has been dimmed by sin.
True intimacy with God is difficult; after all, God is infinite, unknowable, ineffable, beyond our grasp. And yet, when the Mishkan is completed, Moshe, and through him, all of Israel
ישעיהו פרק ו, א-ד
...וָאֶרְאֶה אֶת ה' יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְשׁוּלָיו מְלֵאִים אֶת הַהֵיכָל: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף: וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְקֹוָק צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ: וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן:
…I saw God sitting upon a throne, high and lifted up, and His train filled the Sanctuary. Above it stood seraphim; each one had six wings; with two he covered his face, and with two he covered his feet, and with two he did fly. And one called to another, and said, “Holy, holy, holy, is the God of Hosts; the whole earth is full of His glory.” And the posts of the door moved at the voice of he who cried, and the house was filled with smoke. (Yishayahu 6:1-4)
Even the angels grapple with the paradox of God as both transcendent and omnipresent: The angels call to one another and declare that God is completely holy, completely separate, completely transcendent, yet God’s Glory fills the earth. God is both completely transcendent - and quintessentially imminent. This profound paradox is the heart of the Jewish experience.[8] God is unknowable – yet available; beyond imagination – yet at my side; “high and exalted”, yet “His train filled the Sanctuary.” The paradox which lies at the very core of Jewish belief is the essence of the Mishkan. The result of accepting this mystery is that the “House filled with smoke”: The Shechina comes down and envelops the Sanctuary.
This is the starting point of Vayikra. The Glory of God fills the Mishkan. The transcendent God brings His Glory down to earth. This Glory is so impressive that the Mishkan can not be penetrated. And then, God limits infinity one more degree and calls out to Moshe from the midst of the Mishkan. Moshe, for his part, undergoes a similar process. Rather than being carried away with his own impressive record, he feels that he is unworthy of direct contact with the Shechina. Moshe had led the Jews from Egypt
Moshe’s self-limitation mirrored God’s self-limitation; the small aleph remains as a clue to both. Here, then, is a key which enables us to gain access to God: Downsize ego in order to make room for spirituality. Limit the human tendency to self-aggrandizement. When man becomes intoxicated with his own sense of importance, he begins to believe that he is a “self-made man”, and begins to worship his “creator”. Such a man cannot find God. Only man who is cognizant that God is both transcendent and imminent, infinite yet self-limiting, can approach the Divine. To such a man, the Infinite will call out, inviting him to intimacy.
God lovingly called to Moshe, who deserved this calling precisely because he thought he did not. Similarly, the angels, in an act that is devoid of ego and the jealousy it spawns, lovingly call out to one another, and we repeat the words of the angels on a daily basis. But we must not let this formula become rote, words absentmindedly uttered as we attend our prayers. We must listen to the call. It is an invitation to intimacy with the Divine, and, when heeded, results in the Glory of God filling the earth.
[1] With the exception of the events on the “eighth day”, where a time frame can be understood, and one later narrative whose time is unclear chapter 24:10-23, this book is made up entirely of laws.
רש"י במדבר פרק כג פסוק ד
ויקר - לשון עראי, לשון גנאי, לשון טומאת קרי, כלומר בקושי ובבזיון, ולא היה נגלה עליו ביום אלא בשביל להראות חבתן של ישראל:
בעל הטורים על ויקרא פרק א פסוק א
אל"ף דויקרא זעירא שמשה היה גדול ועניו לא רצה לכתוב אלא "ויקר" כאלו לא דבר הקב"ה עמו אלא בחלום כדרך שנאמר בבלעם (במדבר כג, ד) כאלו לא נראה לו השם אלא במקרה, ואמר לו הקב"ה לכתוב גם האל"ף ושוב אמר לו משה מחמת רוב ענוה שלא יכתבנה אלא קטנה יותר משאר אלפי"ן שבתורה וכתבה קטנה.
[4] Sha'ar Hapsukim, Ki Tisa, and Vayikra. See Sha'arei Leshem part 2 section 8, and the sources cited there.
שער הפסוקים - פרשת תשא
עוד יש דרך שני, כי הנה נודע ענין א' זעירא של ויקרא, שרומזת אל הסתלקות השגת משה ממנו עצמו, ולא נשתייר בו אחר חטא העגל, רק חלק אחד מאלף חלקים שהיו לו בתחלה. והנה בתחלה היה משיג אלף חלקים שבעולם הבריאה, הנקרא אלף, בסוד א"ל שד"י, שהוא בגימטריא משה. ובמלואם הם בגימטריא אל"ף, והוא שם עולם הבריאה כנודע, להורות כי משה השיג תחלה כל האלף. ואח"כ לא השיג מן הבריאה, רק מן מטטרון וסנדלפו"ן, שהם כנגד זו"ן, שהם כנגד ב' אותיות אחרונות ו"ה של ההוי"ה כנודע, וז"ס מסו"ה, כי ר"ת מ"ס, מטטרו"ן סנדלפו"ן, ומקום אחיזתם הוא בשתי אותיות ו"ה, וחבורם מסוה. גם מסוה בגימטריא אל"ף, והיא סוד אלף זעירא של ויקרא, שהיא לבדה היה משה משיג בה, אחר עון העגל:
שער הפסוקים - פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וגו': בענין א' זעירא דויקרא, הטעם הוא מובן במ"ש חז"ל כי אחר עון העגל, כשא"ל הקב"ה לך רד, נתמעט ממנו תתקצ"ט חלקים, מן האור הראשון שהיה בו, ולא נשתייר בו רק חלק אחד, מכל אלף חלקים הראשונים. ובזה נבין ענין אחד, אל"ף זו למה זעירא, כי אלף רבתי, היא עולה במספר אלף, כי כן במלואה הם אותיות אלף. ואח"כ לא נשתייר לו רק אלף פשוטה, שהוא מספר אחד בלבד, ואז נקרא אלף זעירא. וכבר ביארנו ענינם למעלה, בפסוק ויתן על פניו מסוה, וע"ש. ודע, כי בעון שגרמו ישראל אל משה, שיחסרו ממנו אותם אלף חלקי האורה, ובחסרונו, נחסרו מהם ג"כ, לכן נכנסו ישראל בגלות הזה האחרון, הנקרא אלף שנים דגלותא, כנזכר בס"ה בפרשת פקודי על פסוק האלף לך שלמה:
ספר שערי הלשם חלק ב - סימן ח - נבואה, מראות נבואה
כי המאורע דנקרת הצור הרי זה היה אחר חטא העגל אשר אז הנה אבדו כל ישראל את השגתם הנעלה, וכמ"ש ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, וכן משרבע"ה הנה נסתלק ממנו ג"כ תתקצ"ט חלקים ממעלתו הגדולה שבתחילה ולא נשאר אלא בחלק אחד מאלף, מהאור הגדול שהיה לו בתחילה, והוא אלף זעירא דויקרא, שזה אשר נתגלה לו, (אבל א' רבתא, הוא מדרגת אדם קודם החטא והיה עומד להתתקן ע"י משרבע"ה אלולא חטא העגל, והוא א' רבתי, דאדם, בדברי הימים א' א'), וכמ"ש בזוה"ק פ' מצורע נ"ג ב' ופ' בשלח נ"ח א', ועי' מאמרי רשב"י באד"ר קל"ב בסופו דף מ"ד ע"ב ובספר הליקוטים פ' תשא דף פ"ג א' ב', והנה זה היה עיקר הסיבה מה שלא זכה להגילוי אור שבנקרת הצור אלא רק ע"י רבוי הבקשה, כי הוא בסוד ויתעבר ה' בי למענכם, שנשאר עי"ז רק בסוד הקטנות דעיבור, וכמ"ש במאמ"ר שם:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויקרא
ויקרא אל משה וכו'. ענין סמיכות הפרשיות וענין אלף זעירא של ויקרא ומה ששינה פה להצריך ויקרא אל משה ומ"ש מאוהל והל"ל באוהל כי הש"י ומשה שניהם עומדין בו. והענין במ"ש למעלה ולא יכול משה לבא וכו'. אז הוצרך לקראו ואח"כ דיבר עמו האמנם בהיותו בחוץ עם ישראל באה אליו הקריאה בקול נמוך הנרמזת בא' זעירא שבעת הקריאה כדי שלא ישמעו ישראל את הקול וכי אינה ראויין לנבואה ואחר שנכנס אז וידבר ה' אליו בקול גדול כדרכו הנרמז במלת וידבר היפך מלשון אמירה שהיא בחשאי כמ"ש ואמרת בלבבך. או ירמוז ענותנות משה כי עם היות שדרסו רגליו ערפל ויהי שם עם ה' בהר כי ויט שמים וירד בהר שם כנודע ומה גם באוהל מועד הארציי ומה זה לא בא אל האוהל והודיענו הכתוב כי אין ולא יכול מחולשתו רק כי שכן עליו הענן ואין ראוי לאורח הקדוש הבא לשכון כבוד בארצו לכנס שם תיכף עד חנותו שם בקבע ויהיה בעל הבית וכשיתן לו רשות יכנס כי הוא ביתו ואהלו של הקב"ה לא של משה וישראל. אעפ"י שמשלהם נעשה ואין זה רק ענותנות גמורה. ונודע כי כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו וזה יורה א' זעירא כי משה הנקרא וועד מיוחד שבישראל שהוא סוד א' רבתי הקטין עצמו ונעשה א' זעירא ולכן זכה כי ויקרא אל משה וידבר וכו'. ונתן לו טעם ואמר לו כאשר אדרבה מסיבת שעשה האוהל מועד הנקרא כן על שם ונועדתי שמה לך ודברתי ואם כל עצמו של האהל לא נעשה רק לתכלית היותו מועד בית אחד אל ונועדתי כנ"ל איך אינך נכנס לדבר עמו וז"ש מאוהל מסיבת טעם היותו נקרא אהל מועד לאמר ולדבר לך וז"ש לאמר:
זוהר חלק ג דף נג/ב
רבי יצחק פתח, (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו"ה אליו מאהל מועד לאמר, ויקרא אלף זעירא, אמאי, אלא בגין לאחזאה, מאן ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה כמאן דזמין אושפיזא: הכא א' זעירא, התם א' רבתא, (דהי"א א א) אדם שת אנוש, (ס"א אדם) דא שלימו דכלא:
שפת אמת ספר ויקרא - פרשת ויקרא - שנת [תר"ס]
במד' ברכו ה' מלאכיו. תחתונים שאינם יכולין לעמוד בתפקידיו של הקב"ה נאמר מלאכיו ולא כל מלאכיו. שבאמת גם בני ישראל נקראו מלאכים שנשתלחו לעשות מצות ה'. ובמתן תורה קבלו כח אלקות אך שלא נשארו במדריגה זו בשלימות. מ"מ נמצא באיש ישראל חלק מלאכות ה'. וע"ז כתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף כו'. ואמרו חז"ל אפילו תתקצ"ט מלמדין חובה ואחד מלמד זכות ואפילו באותו מלאך תתקצ"ט חלקים לחובה ואחד לזכות הוא ניצל. ופי' שע"י מעשיהם מצות ה' נמצא כח מלאך מליץ יושר עליו בשמים. ואיתא במד' פסיקתא כי מלאך אחד מני אלף רמוז על משה רבינו ע"ה שהציל את כל בני ישראל ע"ש בפ' שקלים. ויתכן לרמוז מאמרם ז"ל לפי מ"ש האר"י ז"ל כי לאחר החטא נלקח ממרע"ה מדריגות הגבוהות אשר הי' לו בקבלת התורה ונשאר לו חלק אחד מאלף. וזה א' זעירא דויקרא ע"ש. ואעפ"כ בחלק אחד מני אלף שבו הציל את כל בנ"י. ואיתא כי בשבת קודש מחזירין למשה רבינו ע"ה כל מה שהי' לו מקודם. וכן הוא בכלל ישראל. כי כחו של מרע"ה נמצא בתוך כלל ישראל. וזהו הברכה דכתיב ויברך כו' את יום השביעי. ואיתא בזוה"ק ויצא ברכתא דקוב"ה לא פחות מאלף. א"כ זוכין בשבת לכל אותן אלף מדריגות שהיו בשעת קבלת התורה כנ"ל
שפת אמת ספר ויקרא - פרשת ויקרא - שנת [תרס"א]
ויקרא א' זעירא. דהנה משה רבינו ע"ה קיבל כל התורה בארבעים יום וארבעים לילה בשמים. א"כ למה נאמר לו פרשיות אלו באהל מועד למטה. רק שבני ישראל לא היו מוכנים לקבל התורה שנאמרה לו בשמים. שהיא בחי' אלף רבתא. וזה הלימוד הי' בקטנות מול מדרגת משה רבינו ע"ה דלגבי' מילתא זוטרתא הוא. וז"ש וידבר כו' לאמר. שהי' זה לימוד לאמר לבנ"י. וז"ש בשבילכם הוא נדבר עמי. באותו שביל והדרך שיוכלו בנ"י לקבל. והנה זה בעצמו ענין הקרבנות. כמ"ש במדרש אשרי תבחר ותקרב. בחירה בחי' משה בחירו. וכן היו מוכנים בנ"י במתן תורה שנבחרו להיות חלק ה' עמו. והם עצמם התורה ממש. כדאיתא אורייתא וקוב"ה וישראל כולהו חד. אבל כאשר נפלנו ממדרגה זו צריכין להתקרבות ע"י הקרבנות. וזה מלה דקיימא בעובדא:
ספורנו ויקרא פרק א פסוק א
ויקרא אל משה. תמיד מתוך הענן, כענין בהר סיני כאמרו ויקרא אל משה ביום השביעי מתוך הענן (שמות כד, טז) כי לא יכנס שם לעולם בלי רשות:
[8] This formulation was articulated by my teacher Rabbi Joseph B. Soloveitchik. See Days of Deliverance: Essays on Purim and Hanukkah (Ktav: Toras HoRav Foundation, 2007) page 108f.
No comments:
Post a Comment