Parshat Ekev 5770 - The Little Things

Parshat Ekev 5770 

Rabbi Ari Kahn

The Little Things

As Moshe continues his soliloquy, after revisiting some of the major catastrophes that befell the people in the desert, he warns the people against idolatry and encourages them to keep the mitzvot. The Ten Commandments are repeated, and we may sense a certain stress that is born of having and maintaining a relationship with God: As Parshat Vetchanan comes to an end Moshe returns to the commandments:

דברים ז: יא

וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם:

And guard the mitzva and the statutes and the laws which I command you today to perform. (Devarim 7:11)

Ekev begins on a similar note:[1]

דברים ז:יב

 וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

And due to your listening to these laws and guarding and performing them, Almighty God will keep the covenant and kindness which he promised to your ancestors. (Devarim 7:12)

The word ekev, translated here as “due to”, is an unusual word. The word’s literal translation is derived from ‘heel’, the back of the foot, and is therefore taken to mean ‘that which follows’, as the heel follows the foot. Thus, the verse describes the relationship with God that will result from our observance of the laws and statutes – a relationship of spiritual and physical bounty. In his commentary on this verse, Rashi employs the metaphor of the heel of the foot in a more literal fashion:

רש"י, דברים ז:יב

והיה עקב תשמעון - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון.

And due to your listening –if a [person listens] to the simple mitzvot which people (usually) trample with their heels.  (Rashi, Devarim 7:12)

Instead of stressing the grandiose, or the “important” mitzvot, Rashi stresses the light or easy mitzvot, the ones that are performed in a nonchalant fashion.  If those small, seemingly less-significant mitzvot are fulfilled, God will fulfill the covenant He made with our forefathers, and will treat us with kindness.

What are these “light” mitzvot? The verse continues, providing more details: “and due to your listening” is followed by “to these mishpatim (laws).” The Ramban points out that mishpatim are normally associated with torts, laws that regulate monetary transactions and interactions between people.[2] All too often, these laws are neglected or abused in the course of “business as usual”; this verse informs us that careful attention to these same laws will bring upon us the blessings promised in the covenant with Avraham, Yitzhak and Yaakov.

R. Moshe b. R. Yaakov of Coucy (France, circa 1200), follows this same line of reasoning to explain the lengthy exile. The Jews’ continued dishonest business practices force God to prolong the exile: If He were to redeem the Jews despite their corrupt behavior, God would be put in an awkward position, as it were. The non-Jews would rightly complain that this is unfair: Why are these dishonest people redeemed? The blatant and infamous dishonesty of the Jews leaves God no choice; the redemption waits.[3]

The problem with the tradition expressed by the Ramban and echoed by R. Moshe ben Yaakov is that the behavior they describe, the transgressions of which the Jews are guilty, do not seem to “minor”; dishonesty of this sort undermines the very foundations of community, unravels the fabric of society. Dishonesty in business dealings is dealt with aggressively and forcefully by the sages, even when the wrongdoing is not punishable by law. If, for example, someone withdraws from a transaction and the court cannot compel hime to stand by it, the Mishna describes the admonition that is read or recited to place his behavior in perspective. This text is known as the “Mi shePara,” and it speaks of generations that were obliterated because of corruption:

משנה מסכת בבא מציעא פרק ד:ב

כיצד משך הימנו פירות ולא נתן לו מעות אינו יכול לחזור בו נתן לו מעות ולא משך הימנו פירות יכול לחזור בו אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להפרע ממי שאינו עומד בדבורו...

If [one person] drew into his possession [another person’s] produce without paying him the money, he cannot retract. If he paid him the money but did not draw into his possession his produce, he can withdraw. But they [the sages] said: He who exacted payment from the generation of the flood and the generation of the dispersion, He will take vengeance of him who does not stand by his word. (Mishna Bava Metzia 4:2)

The message is unmistakable: dishonesty, immoral business behavior - even when it is not criminal - destroys society. This is no minor transgression. Perhaps because of the importance ascribed to these types of laws, Rashi’s comments steer us away from the mishpatim, and instead focus on more generic mitzvot.[4] Rashi’s comments may be more akin to the Mishna in Avot:

משנה מסכת אבות פרק ב

רַבִּי אוֹמֵר, אֵיזוֹהִי דֶרֶךְ יְשָׁרָה שֶׁיָּבוֹר לוֹ הָאָדָם, כֹּל שֶׁהִיא תִפְאֶרֶת לְעוֹשֶׂיהָ וְתִפְאֶרֶת לוֹ מִן הָאָדָם. וֶהֱוֵי זָהִיר בְּמִצְוָה קַלָּה כְּבַחֲמוּרָה, שֶׁאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ מַתַּן שְׂכָרָן שֶׁל מִצְוֹת.

Rebbi said: which is the right way that a man should choose for himself? One which is [itself] an honor to the person adopting it, and [on account of which] honor [accrues] to him from men. And be as careful with a light mitzva as with a grave one, for one does not know the reward [for the fulfillment] of mitzvot. (Mishna Avot 2:1)[5]

There is a subtle difference between this Mishna and Rashi’s comments on our verse: whereas the Mishna speaks of scrupulous performance of mitzvot, even those whose importance we may believe to be minor, Rashi’s comments refer to a verse that discusses “listening.” The word ekev is connected to the word “listen.” This phrase does not call upon us to guard or perform the commandments; simply “listening” will bring reward.[6]

What is the value of listening? What, in Rashi’s view, is the importance of listening to the little things which people usually take for granted? The verse tells us that if we are attentive, God will fulfill His side of the covenant; apparently, what is at stake is the very nature of the relationship, a covenant of kindness. A relationship of this sort is not forged by virtue of mere obedience; a covenantal relationship, a relationship of intimacy and kindness is forged by love. And love is in the little things, in the details, in the attentiveness and that special type of listening that “hears” nuances, shades of meaning, unexpressed desires and needs. This type of relationship is not born of obedience, no matter how precise or punctual, but of that step beyond adherence to the law.

When the Rambam describes the highest level of service of God, one motivated by love, he uses daring terms to describe a passionate relationship:

רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ב

העובד מאהבה עוסק בתורה ובמצות והולך בנתיבות החכמה לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה אלא עושה האמת מפני שהוא אמת וסוף הטובה לבא בגללה, ומעלה זו היא מעלה גדולה מאד ואין כל חכם זוכה לה, והיא מעלת אברהם אבינו שקראו הקדוש ברוך הוא אוהבו לפי שלא עבד אלא מאהבה והיא המעלה שצונו בה הקדוש ברוך הוא על ידי משה שנאמר ואהבת את ה' אלקיך, ובזמן שיאהוב אדם את ה' אהבה הראויה מיד יעשה כל המצות מאהבה.

רמב"ם הלכות תשובה פרק י הלכה ג

וכיצד היא האהבה הראויה הוא שיאהב את ה' אהבה גדולה יתירה עזה מאוד עד שתהא נפשו קשורה באהבת ה' ונמצא שוגה בה תמיד כאלו חולה חולי האהבה שאין דעתו פנויה מאהבת אותה אשה והוא שוגה בה תמיד בין בשבתו בין בקומו בין בשעה שהוא אוכל ושותה, יתר מזה תהיה אהבת ה' בלב אוהביו שוגים בה תמיד כמו שצונו בכל לבבך ובכל נפשך, והוא ששלמה אמר דרך משל כי חולת אהבה אני, וכל שיר השירים משל הוא לענין זה.

What is the appropriate love that a person should love God? a great, brazen, extreme love, until one’s soul is connected with love of God, and he speaks of it consistently as if he were lovesick… Rambam Laws of Teshuva 10:3

The person who serves God with love is consumed with this love, is always aware of this love and is constantly mindful of the object of their love. Even when they are separated by the necessary interruptions of everyday life, such a person sees the world through a unique prism: The object of their love is always in mind, and the world is seen through dual eyes – for such a person attempts to see and experience through the eyes of their beloved, to relate all experiences to their beloved. This is what is meant in our verse: to be “listening” to God is far more than fulfilling commandments or avoiding transgressions; rather, to be always thinking, always seeing the world through God’s eyes, as it were, always considering God’s desires, always “tuned in” to God’s voice. The result of such listening is a relationship of profound intimacy - a covenantal relationship, a relationship of kindness.

This same “listening” lies at the heart of is considered by many to be the most succinct expression of Jewish faith, the phrase which may be the greatest common denominator[7] of the Jewish religion: The Torah commands us to know that there is one God, but goes further, and bids us to listen:

דברים ו: ד

שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד:

Listen, O Israel: The Eternal is our God, the Eternal is one. D'varim 6:4

This listening is immediately followed by love:

דברים ו: ה

וְאָהַבְתָּ אֵת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ:

Love the Eternal your God with all your heart and all your soul and all your wherewithal. D'varim 6:5

The Seforno’s comments on our verse underscore this important connection:

ספורנו, דברים ז: יב

והיה עקב תשמעון. הנה המלך צוה את כל אלה כדי שתזכו שישמור לכם הברית והחסד וזה שאתם תשמרו היום לעשותם מאהבה שלא על מנת לקבל פרס והוא בשביל זה ישמור לכם הברית והחסד:

“And due to your listening:” Here the King commanded all of this, so we shall merit the covenant and the hesed, that which it says, “And guard … today to perform”. (Dvarim 7:11) - out of love, not on condition to be rewarded; and for that you will merit the covenant and the hesed. (Seforno, D’varim 7:12)

Real relationships are not based on utility, or hope of reward. A real relationship is based on love, and it is the result of listening, of paying careful attention to the little things. What we learn from this first verse in Parshat Ekev is that this love reciprocated by God “in a big way.” When we are attentive to the “little things” that fall in the area beyond the letter of the law, we build a loving relationship, and God, in turn, takes care of the “big things.”

---

[1] See the Baal haTurim, D’varim 7:12, who notes the connection between the end of Vaetchanan and the beginning of Ekev.

בעל הטורים דברים פרק ז פסוק יב

והיה עקב. לעיל מיניה כתיב היום לעשותם וסמיך ליה עקב. כלומר, היום לעשותם אבל שכרם בעקב, פירוש בסוף (דב"ר ג: ג).

[2] Ramban, D’varim 7:12.

רמב"ן דברים פרק ז פסוק יב

והזכיר הכתוב המשפטים, אולי יזהיר במשפטים הקלים כדיני ממונות שלא יבזו אותם.

[3] Sefer Mitzvot Gedolot, Positive Commandment 74.

ספר מצוות גדול עשין סימן עד

כבר דרשתי לגלות ירושלים אשר בספרד ולשאר גלויות אדום כי עתה שהאריך הגלות יותר מדאי יש לישראל להבדיל מהבלי העולם ולאחוז בחותמו של הקדוש ברוך הוא שהוא אמת ושלא לשקר לא לישראל ולא לגוים ולא להטעותם בשום עניין ולקדש עצמם אף במותר להם שנאמר (צפניה ג, יג) שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית וכשיבא הקדוש ברוך הוא להושיעם יאמרו הגוים בדין עשה כי הם אנשי אמת ותורת אמת בפיהם אבל אם יתנהגו עם הגוים ברמאות יאמרו ראו מה עשה הקדוש ברוך הוא שבחר לחלקו גנבים ורמאים ועוד כתוב (הושע ב, כה) וזרעתיה לי בארץ כלום זורע אדם כור אחד אלא למצוא כמה כורים כך זורע הקדוש ברוך הוא [את] ישראל בארצות כדי שיתוספו עליהם גרים (פסחים פז, ב) וכל זמן שהם מתנהגים בהן ברמאות מי ידבק בהם. והרי הקפיד הקדוש ברוך הוא על גזל הרשעים שנאמר (בראשית ו, יא) ותמלא הארץ חמס. עוד אני מביא ראיה מירושלמי דפרק אלו מציאות (ב"מ דף ח, א) שאומר שם רבנין סבייאי זבנין חד כרי דחטין ואשכחן ביה צררא דזוזי והחזירום להם ואמרו הגוים בריך הוא א - לההון דיהודאי, וכיוצא בזה מספר שם מעשים הרבה מאבדת הגוים שהחזירום מפני קידוש השם:

[4] See Mizrachi, Devarim 7:12.

מזרחי, דברים ז: יב

"עקב" עקב הרגל, גם אמר "אם המצות" במקום אם "המשפטים" האומרים בפרשה…

[5] The Rambam in his commentary to the Mishna Chapter 2, Mishna 1, writes that the “light” mitzvot include being happy on holidays and learning the Hebrew language.

רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ב משנה א

אח"כ אמר שצריך ליזהר במצוה שיחשב בה שהיא קלה כשמחת הרגל ולמידת לשון הקדש כמצוה שהתבאר לך חומרתה שהיא גדולה כמילה וציצית ושחיטת הפסח, ושם סיבת זה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות,

[6] See Siftei Kohen, D’varim 7:12.

שפתי כהן על דברים פרק ז פסוק יב

והיה עקב תשמעון וגו'. יאמר אם יש לך שכר בעולם הזה הוא על השמיעה לבד כמו שכתבנו על פסוק (בראשית כ"ב, ט"ז) כי יען אשר עשית את הדבר הזה, שאמר לו הקב"ה על העשיה אין לה לא ערך ולא שכר כי שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך עקב אשר שמעת בקולי, כלומר אם יש לך שכר בעולם הזה הוא על שדשת בעקבך ושמעת בקולי, לזה אמר ברך אברכך והרבה ארבה, כן אמר כאן אם יש לכם בזה העולם שום שכר על עשיית המצוות הוא על שדשת בעקביך ועל השמיעה, אבל על השמירה ועל העשיה אין שכר בעולם הזה אלא יהא שמור לך לעולם הבא מקום שאין היד מגעת שם, זהו ושמר ה' וגו'. וכבר כתבתי במקום אחר ששם הוי"ה באלב"ם בגימטריא שכר, לומר כמו שזה השם אינו נקרא בעולם הזה ככתבו כן המצוה שהיא שם הוי"ה בהיפוך מ"צ י"ה וה, אם כן מצוה היינו שם הוי"ה, כן שכרה הוא לעולם הבא ששם הוא נקרא ככתבו אז יהיה השכר, כי זה השם מורה על אמיתות ובזמן הזה השקר והכזב מצוים לזה אינו נקרא ככתבו ונקרא בכינוי, וכמו שהעקב הוא סוף הגוף כן השכר האמיתי הוא סוף המעשה:

[7] See Tzror Hamor, D’varim chapter 2, and see Rav Zadok haKohen, Machshavot Charutz section 17.

צרור המור דברים פרק ב

את ה' אלהיך הוא כלל גדול בתורה. ובה כלולים י' הדברות וכל התורה כולה:

ואמר והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך. לרמוז על הדברים הנזכרים של הייחוד. וכן למסור נפשו על קידוש השם. והענין הזה הוא כמו שכתבתי שהתורה הגיעה לסוף הצרות והגזרות שעתידין לגזור על ישראל. להעבירם על דת ושלא יעסקו בתורה. כמו שקרה בגירוש פורטוגא"ל שגזרו שלא ידרשו ברבים ושלא ילמדו לתינוקות. ולקחו כל הספרים והבתי כנסיות באופן שלא יתפללו ולא יעסקו בתורה. עד שכמעט נשתכחה תורה מישראל. כי איך ילמדו לבניהם בלי ספר ובלי מלמד. ולא נשאר להם אלא שילמדום שמע ישראל וידעו איך ה' אחד. ושראוי לאהבו ולמסור נפשו על קדושתו. ולכן נתן השם לישראל לאותם זמנים פרשה קצרה של שמע ישראל שהיא כלל כל התורה.

ר' צדוק הכהן מלובלין - מחשבות חרוץ אות יז

וזהו ואהבת לרעך כמוך שהוא כלל גדול בתורה (בראשית רבה כ"ד, ז'), וכן שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד לחד מאן דאמר כמו שאמרו בבראשית רבה.

Tu b’Av (excerpt from Emanations)

Rabbi Ari Kahn

Dancing in the Streets

The Fifteenth of Av (Tu b’Av) is a holiday of unclear significance. Although certain elements of the celebration of this day have captured the imagination of popular Israeli culture, the day itself remains obscure. While not specifically mentioned in the Torah, it is described by the Mishna at the end of Ta’anit by way of a surprising analogy: This hitherto unknown day is compared with Yom Kippur, arguably the holiest day of the year.[1]

R. Shimon ben Gamaliel said: There never were in Israel greater days of joy than the Fifteenth of Av and the Day of Atonement. On these days the daughters of Jerusalem used to walk out in white garments which they borrowed in order not to put to shame any one who had none. All these garments required ritual dipping. The daughters of Jerusalem came out and danced in the vineyards exclaiming at the same time, “Young man, lift up your eyes and see what you choose for yourself. Do not set your eyes on beauty but set your eyes on [good] family. ‘Grace is deceitful, and beauty is vain; but a woman that fears the Lord, she shall be praised’. And it further says, ‘Give her of the fruit of her hands; and let her works praise her in the gates’. Likewise it says, ‘Go forth, o ye daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, even upon the crown wherewith his mother had crowned him on the day of his espousals, and on the day of the gladness of his heart’. ‘On the day of his espousals:’ this refers to the day of the giving of the Law. ‘And in the day of the gladness of his heart:’ this refers to the building of the Temple; may it be rebuilt speedily in our days. (Ta’anit 26b)  

This Mishna is the concluding Mishna of the tractate of Ta’anit, which deals with fast days and the laws of fasting. The previous Mishna had taught the laws of the ninth of Av. Now the Mishna continues to the next day of importance in Av – Tu b’Av. Ostensibly, the intent of the Mishna is to end on a positive note, especially after all the tragedies enumerated in the previous section. Indeed, the Mishna concludes with the building of the Temple, clearly a cause for monumental joy.

A scene of dancing and celebration is described, raising two questions: First, the description of Yom Kippur as a day of song and celebration seems dissonant with our understanding of Yom Kippur. And secondly, what is the significance of Tu b’Av, and why did it deserve the same celebration as Yom Kippur?

The Talmud answers the first question while raising the second, explaining the joy of Yom Kippur while pondering Tu b’Av:

I can understand the Day of Atonement, because it is a day of forgiveness and pardon and on it the second Tablets of the Law were given, but what happened on the Fifteenth of Av? (Ta’anit 30b)

Ecstatic joy, which is absent from our contemporary experience of Yom Kippur, is taken for granted in the Talmud: The experience of Yom Kippur was palpably different in Temple times. We are told that the red string in the Temple turned white, serving as a veritable spiritual barometer of God’s forgiveness of man. When the people were shown this tangible sign of forgiveness, celebration erupted.

R. Yishmael said: But they had another sign too: a thread of crimson wool was tied to the door of the Temple, and when the he-goat reached the wilderness the thread turned white, as it is written: ‘Though your sins be as scarlet they shall be as white as snow’. (Yoma 68b)

They would accompany him (the Kohen Gadol) to his house. He would arrange for a day of festivity for his friends whenever he had come forth from the Sanctuary in peace. (Yoma 70b)

This type of joy was spontaneous, even though it was a yearly occurrence on Yom Kippur. Singing, dancing and celebration broke out all over. The women of Jerusalem began dancing in the vineyards. Marriage was on their minds. Perhaps this is the reference at the end of the Mishna:

‘On the day of his espousals:’ this refers to the day of the giving of the Law.

The Talmud had described Yom Kippur as a day of “forgiveness and pardon and on it the second Tablets of the Law were given.” Yom Kippur encapsulates the mutual commitment between the Jewish People and God. It is the day that the Jews finally took their vows and were forgiven for the indiscretion of the Golden Calf. The Seventeenth of Tammuz, the day Moshe first came down with the Tablets in hand, should have been the day when the Jews solidified their commitment with God; instead it became a day of infamy. The fate of the entire community was held in abeyance in the following weeks until Moshe was invited once again[2] to ascend the mount on the first day of Elul.  Forty days later, on the Tenth of Tishrei, the day celebrated henceforth as Yom Kippur, Moshe descended with the second Tablets, and with God’s message that He had forgiven the Jewish Nation. This is what the Mishna describes as “the day of his espousals”.[3]

This idea dovetails with the teaching that one’s wedding day is a day of personal forgiveness, and has a cathartic, “Yom Kippur- like” element.[4] For this reason, tradition dictates that bride and groom fast on their wedding day, an additional expression of the atoning powers of the day. This may also explain the choice of Torah reading for Yom Kippur afternoon: The section of the Torah that enumerates forbidden relations.  The backdrop of celebration in the streets explains the need, on this day more than others, for a warning against unmitigated, excessive frivolity, and a demarcation of forbidden relations.

While the celebratory aspect of Yom Kippur has been identified, the Fifteenth of Av remains elusive. The Talmud offers numerous explanations for the joy on that day:

Rav Yehdah said in the name of Shmuel: It is the day on which permission was granted to the tribes to inter-marry. … R. Yoseph said in the name of R. Nachman: It is the day on which the tribe of Binyamin was permitted to re-enter the congregation [following the episode of the concubine in Givah]. …Rabbah b. Bar Chanah said in the name of R. Yochanan: It is the day on which the generation of the wilderness ceased to die out. …‘Ulla said: It is the day on which Hoshea the son of Elah removed the guards which Yerovam the son of Nevat had placed on the roads to prevent Israel from going [up to Jerusalem] on pilgrimage, and he proclaimed ‘Let them go up to whichever shrine they desire.’ R. Mattenah said: It is the day when permission was granted for those killed at Betar to be buried. …Rabbah and R. Joseph both said: It is the day on which [every year] they ceased to fell trees for the altar. It has been taught: R. Eliezer the elder says: From the Fifteenth of Av onwards the strength of the sun grows less and they no longer felled trees for the altar, because they would not dry [sufficiently]. R. Menashya said: And they called it the Day of the Breaking of the Axe. From this day onwards, he who increases [his knowledge through study] will have his life prolonged, but he who does not increase [his knowledge] will have his life taken away. What is meant by ‘taken away’? — R. Yoseph learnt: Him his mother will bury. (Ta’anit 30b-31a)

While the Talmud offers six different causes for celebration on Tu b’Av, many of these reasons seem insufficient to justify the type and intensity of celebration described. At first glance the various explanations seem unrelated, but we may be able to find a common thread running through them by looking back to the first “Tu b’Av” ever celebrated:

R. Abin and R. Yochanan said: It was the day when the grave-digging ceased for those who died in the wilderness. R. Levi said: On every eve of the Ninth of Av Moshe used to send a herald throughout the camp and announce, ‘Go out to dig graves’; and they used to go out and dig graves in which they slept. On the morrow he sent out a herald to announce, ‘Arise and separate the dead from the living.’ They would then stand up and find themselves in round figures: 15,000 short of 600,000. In the last of the forty years, they acted similarly and found themselves in undiminished numerical strength. They said, ‘It appears that we erred in our calculation’; so they acted similarly on the nights of the 10th, 11th, 12th, 13th, and 14th. When the moon was full they said, ‘It seems that the Holy One, blessed be He, has annulled that decree from us all’; so they proceeded to make [the fifteenth] a holiday. Their sins caused it {the Ninth of Av}to become a day of mourning in this world, in the twofold destruction of the Temple. That is what is written,  ‘Therefore is my harp turned to mourning, and my pipe into the voice of them that weep.’ Hence, “And the people wept that night” (Bamidbar 14, 1). (Midrash Rabbah – Eichah, Prologue 33)

This description is certainly morbid, yet it succeeds in capturing the pathos of the yearly Tisha b’Av commemoration. The crying in the desert at the report of the spies created a negative paradigm for the rejection of the Land of Israel and it’s holiness, and even more, the rejection of God. The yearly commemoration of this breach of faith was systematic, inexorable: The entire generation of the Jews who had been redeemed from Egypt and crossed the Red Sea would die out in the desert. They had doubted God’s ability to complete His promise; they had rejected the Promised Land and their own destiny, and each year on this day of infamy they would dig their own graves and lie down in them, arising the next morning to take stock of their situation. The character of this day, the spiritual power of the paradigm unleashed at the sin of the spies, was revisited on future generations when Jews rejected the sacred. Tragedy struck over and over on this same date.

 The Fifteenth of Av marked the end of the death sentence for the sin of the spies. Only on the night of the Fifteenth, by the light of the full moon, could they be certain that the chapter of the spies was closed. This alone would be sufficient rationale for the Mishna of Ta’anit, regarding Tish’a b’Av, to conclude with a teaching about Tu b’Av: On a conceptual level, the Fifteenth marks the end of the Ninth of Av.[5] During First Temple times the people certainly did not fast on Tisha b’Av but they may have celebrated Tu b’Av.

The end of the death sentence is the main cause for celebration offered by the Sages. But what of the other explanations offered by the Talmud? Arguably the strangest of these relates to the pagan king[6] Hoshea the son of Elah. While it may be argued that he displayed remarkably liberal thinking and was not particular whether his constituents served foreign deities wherever they chose, or served God in the Beit HaMikdash, he certainly did not lead people toward Jerusalem, toward the service of God! Why would this be a cause for celebration? Hoshea’s decree reversed the nefarious deeds of his predecessor on the throne, Yerovam, yet even this reversal seems insufficient cause for celebration: Hoshea merely removed the guards charged with preventing pilgrimage to Jerusalem. Furthermore, during Hoshea’s reign the Ten Tribes were carried into captivity. He was not a leader to be remembered in song and celebration.

In order to understand the significance of Hoshea’s decree we must first understand the implications of Yerovam’s actions. Due to the spiritual failings of Shlomo, God wrested part of the monarchy from the Davidic family.

And it came to pass at that time when Yerovam went from Jerusalem, that the prophet Ahiya the Shilonite found him in the way; and he had clad himself with a new garment; and the two were alone in the field; And Ahiya caught the new garment that was on him, and tore it in twelve pieces; And he said to Yerovam, 'Take you ten pieces; for thus said the Lord, the God of Israel, 'Behold, I will tear the kingdom from the hand of Shlomo, and will give ten tribes to you; But he shall have one tribe for my servant David’s sake, and for Jerusalem’s sake, the city which I have chosen from all the tribes of Israel; (1 Melachim 11:29-32)

Yerovam ignored God’s plan and built an alternative place of worship in an attempt to deter the people from Jerusalem, and, perhaps, allegiance to the Family of David. Motivated by jealousy, totally misdirected and self-centered, Yerovam did the unthinkable: he built places of worship replete with Golden Calves:

Then Yerovam built Sh'chem in Mount Ephraim, and lived there; and went out from there, and built Penuel. And Yerovam said in his heart, 'Now shall the kingdom return to the House of David; If this People go up to do sacrifice in the House of the Lord at Jerusalem, then shall the heart of this People turn back to their Lord, to Rehavam King of Yehudah, and they shall kill me, and go back to Rehavam King of Yehudah. (1 Melachim  12:25-27)

And the king took counsel, and made two calves of gold, and said to them, ‘It is too much for you to go up to Jerusalem; behold your gods, O Israel, which brought you out of the land of Egypt. And he set one in Beit-El, and the other he placed in Dan. (1 Kings 12:28,29)

Unlike Yerovam, Hoshea was not afraid or jealous of Jerusalem or the Davidic dynasty. He may have been an idolater, but he was not filled with spiritually self-destructive hatred. Thus, Hoshea removes the guards stationed by Yerovam, indicating healing from the hatred and jealousy, and the possibility of reconciliation.

This observation will help us reveal the message our Sages were trying to convey. The sages associated the destruction of the Temple with the sin of baseless hatred,[7] which has its roots in the fratricide perpetrated by Cain. This strand of baseless hatred is first discerned within the Jewish community in the hatred of the sons of Leah toward the sons of Rachel. Yerovam’s scheme should be seen within this context, proving that a son of Rachel could be just as bad, if not worse than the sons of Leah.

The Temple in Jerusalem was a manifestation of the unity of Israel, bringing together diverse spiritual attributes within the community of Israel. The primary tribes are Yehuda, descendents of the son of Leah who would one day be kings, and the tribe of Yosef, descendents of the favorite son, the son of Rachel. It may be argued that had the sons of Ya’akov been able to unite, the Temple would have stood in the portion of Yosef (Jerusalem) and the seat of the monarchy would have been in the realm of Yehuda. With the sons of Rachel and Leah united, this Temple would never have fallen. Unfortunately, the brothers are never able to resolve their differences with Yosef.  The son of Rachel who becomes the unifying symbol of the people is Binyamin, and the Temple eventually stands in his portion. This explains the tears of Yosef and Binyamin at the moment when Yosef reveals himself to his brothers:[8]

And he fell upon his brother Binyamin’s neck, and wept; and Binyamin wept upon his neck. (Bereishit 45:14)

R. Eleazar said: He wept for the two Temples destined to be in the territory of Binyamin and to be destroyed. And Binyamin wept upon his neck: he wept for the Mishkan of Shiloh which was destined to be in the territory of Yosef and to be destroyed. (Megila 16b – see Rashi Bereishit 45:14)

The hatred of the brothers created the spiritual power for the hatred that would one day destroy the Temple. This simmering conflict is what caused the Temple to be built in the portion of Binyamin, and not in the portion of Yosef. This is the same hatred that poisoned Yerovam and motivated him to place guards in the path of would-be pilgrims to Jerusalem. On Tu b’Av, when Hoshea rescinds the evil edict of Yerovam, the division and hatred cease.

On Tisha b’Av the tribes of Yosef and Yehuda were united: When the spies returned only Yehoshua and Calev, from the tribes of Yosef and Yehuda respectively, remained steadfast in their desire to enter Israel. They serve as the prototypes for the Messiah from Yosef, and the Messiah from David (Yehuda), who will usher in the messianic era.[9] Tragically, the other tribes did not rally around those two leaders; what should have been the beginning of the great march to Israel became the day the Land of Israel was rejected. What could have been a day of celebration became a day of mourning.

This theme of division and reunion may be the key to some of the other reasons for Tu b’Av festivities offered by the Talmud. Significantly, the prohibition of inter-tribal marriage began with the daughters of Zelofchad – from the tribe of Yosef. Surely, this law, which maintained each tribe as insulated and separate, also had a negative impact on interpersonal relationships between Jews. Tu b’Av marked the end of this division. Likewise, the isolation of the tribe of Binyamin: Their role in the episode of the concubine of Givah was certainly an outrage [See the Shoftim, Chapters 19,20,21]. But the isolation of an entire tribe, specifically of the son of Rachel, was even more significant in light of the ongoing division between the sons of Rachel and the sons of Leah. Tu b’Av, in all three of these episodes, marks a reunion of the estranged sons of Rachel with the larger community of Israel.

This, then, is the unifying theme in all the explanations offered by the Talmud for the celebration of Tu b’Av: The battle of Betar was the culmination of the Bar Kochva rebellion, which was doomed to failure because the students of Rabbi Akiva did not treat one another with respect (see essay on the omer). Without national unity, the Third Temple could not be built: The failure of Bar Kochva’s messianic movement was caused by the breakdown of the Jewish community, represented by Rabbi Akiva’s students who could not get along with one another.

Another of the reasons for Tu b’Av celebrations now seems less strange: The days begin to get shorter, or in the Talmud’s words “the sun loses its strength”.  The Midrash, in recounting the first Tu b’Av in the desert, noted that on this date the moon is full. The tension between the sun and moon represents the first struggle for dominance, for leadership. This ancient, primordial struggle between the sun and the moon[10] is the same struggle for dominance as the struggle between the sons of Ya’akov, and between Yerovam and the Davidic dynasty: two kings cannot share one crown. In fact, the resolution of this struggle for dominance is one of the harbingers and prerequisites for the messianic age:  The Talmud speaks of the complementary leadership of a Messiah, son of David, and a Messiah, son of Yosef, which will pave the way to the messianic age[11].

As we noted above, the first catastrophe of Tisha b’Av was the failure of the spies, and the nation’s inability to rally around a united core of leadership- Yehoshua/Yehuda and Calev/Yosef. The Land of Israel was forfeited, the messianic age passed up, and the Temple, which cannot tolerate disunity, laid to waste on this day.  The spiritual character of this day is one of discord, internal struggle. Conversely, Tu b’Av, is a day which has the potential to rebuild the community of Israel and, as a result, the Temple. Unity of the community is a prerequisite for building and preserving the Temple; this is the message of the last phrase of the Mishna with which we began:

Likewise it says, ‘go forth, o ye daughters of Zion, and gaze upon King Solomon, even upon the crown wherewith his mother had crowned him on the day of his espousals, and on the day of the gladness of his heart’. ‘On the day of his espousals:’ this refers to the day of the giving of the law. ‘And on the day of the gladness of his heart:’ this refers to the building of the Temple; may it be rebuilt speedily in our days. (Ta’anit 26b)    

After describing the unique celebration of Yom Kippur and Tu B’Av, the Mishna intertwines the giving of the Law and building of the Temple. As we have seen, “the giving of the Law” refers to Yom Kippur.[12] Now we understand why the reference to “the building of the Temple” refers to Tu b’Av. On this day the daughters of Jerusalem would share their clothes and dance merrily in the streets, united. The Zohar identifies the type of material the garments are made from:

“Scarlet” (tola'at shani) is connected with the Fifteenth day of Av, a day on which the daughters of Israel used to walk forth in silken dresses. (Zohar Sh’mot 135a)

The significance of silk and its connection to the unique spiritual character of Tu b’Av lies in a more mystical message: Silk is not like wool or linen. The Vilna Gaon points out that the prohibition of mixing wool and linen – shaatnez- emanates from the hatred between Cain and Abel. On these glorious days the daughters of Jerusalem freely share their clothing, with no hatred or jealousy in their hearts.[13] The distinctions made by the requirements of shaatnez are irrelevant on this day. Perhaps this served as a type of healing for the hatred the brothers directed toward Yosef and his coat of many colors. This may also be the significance of the Talmud’s description of God’s attempt to lure Yerovam back into the fold:

‘After this thing Yerovam turned not from his evil way.’ What is meant by, ‘after this thing’? — R. Abba said: After the Holy One, blessed be He, had seized Yerovam by his garment and urged him, ‘Repent; then I, thou, and the son of Yishai [i.e.. David] will walk in the Garden of Eden.’ ‘And who shall be at the head?’ inquired he. ‘The son of Yishai shall be at the head.’ ‘If so,’ [he replied] ‘I do not desire [it].’(Sanhedrin 102a)

God grabbed Yerovam by his clothing to break his jealousy; alas, Yerovam could only join if he was given center stage and the leading role. Ultimately he was unable to control his self-centeredness. The image of his garment, torn into twelve pieces by the prophet, prevails over the image of God Himself attempting to mend the torn fabric of Jewish community.

This is the secret of Tu b’Av and the reason that marriages abound on this day. Marriage of two individuals, the most basic of all relationships, is only possible if each one controls innate egoism and narcissism. The rebuilding of the Temple is dependent on the community being able to unite in a similar manner. The first step is controlling hatred and jealousy, breaking the boundaries that exist between people. The Talmud therefore associates the mitzva of bringing joy to the newly married couple with building Jerusalem:

And if he does gladden him (i.e., the groom) what is his reward?… R. Nahman b. Isaac says: It is as if he had restored one of the ruins of Jerusalem. (Brachot 6b)

Tu b’Av marks, celebrates, even creates this type of healing behavior. Jealousies are broken down, tribal distinctions disappear, new unions are created.

We are taught that in the future the fast days marking the Temple’s destruction will be transformed into days of celebration:

Thus says the Lord of hosts: The fast of the fourth month (17^th of Tammuz), and the fast of the fifth (9^th of Av), and the fast of the seventh (Yom Kippur), and the fast of the tenth(10^th of Tevet), shall become times of joy and gladness, and cheerful feasts to the house of Yehuda; therefore love truth and peace. (Zecharia 8:19)

Rav Zadok HaKohen from Lublin taught that the Ninth of Av will indeed become a holiday – a seven-day holiday similar to Pesach, consisting of festival on the first and last days as well as intermediate days (Chol HaMoed). We may theorize that the first day of the holiday, Tish’a b’Av, will commemorate the coming of the Messiah[14]. Then there will be Chol haMoed, and on the seventh day – Tu B’Av - the Temple will be rebuilt. The day when Jews arose unscathed from their graves in the desert will witness the spiritual rebirth of the entire nation, symbolized by the building of the Temple. This will be followed by the ultimate Resurrection: Once again, the people will climb from their graves, as the world achieves perfection and completion. On that day the joy in the streets will be echoed in the vineyards surrounding Jerusalem, and will reverberate throughout the entire world.

---

[1]  Rav Menachem Azarya Defano, and Rav Zadok Hakohen (Yisrael Kedoshim section 5) both point at the power of minhag –custom- at the core of this day. We know of Torah festivals, and Rabbinic festivals; Tu B’Av has its unique charisma as an expression of the power of custom.

[2] According to tradition, Moshe ascended the mountain three times: the first and last, to receive the Tablets, and, in between, to pray for forgiveness for the People. See Rashi on Shmot 33:11, Devarim 9:18.

[3] See Rashi’s Commentary on the Mishna 26b “Zeh”.

[4]  This idea may be found in The Jerusalem Talmud Bikurim Chapter 3 section 3 page 65c. See Rashi Bereishit 36:3, Torah Temmimah Bereishit 28:9, שו"ת יחווה דעת חלק ד סימן סא

[5] Whether the fifteenth of Av marks the end of the sadness of Tish’a b’Av is a point debated by the Halachik authorities. The Mishna (Ta’anit 4:6, 26b) teaches that from the beginning of Av happiness is decreased, and debates whether  this sadness continues until Tu b’Av or until the end of the month. See Shulchan Oruch, Orach Chaim section 551:1, Mishna Brura bet opines that the entire month is sad, whereas Chatam Sofer rules that Tu b’Av marks the end of the sadness. See Piskei Teshuva 551:2.

[6]  For more on this king see II Melachim, Chapter 15:30. “And Hoshea the son of Elah made a conspiracy against Pekah the son of Remaliah, and struck him, and killed him, and reigned in his place, in the twentieth year of Yotam the son of Uzziah.”

[7] See Yoma 9a

[8] See Explorations page

[9]  See Sukka 52a

[10] See the essay on Rosh Chodesh

[11] See Sukkah 52a. Rashi on Yishayahu 11:13 states that the two Messiah’s will not be jealous of one another.

[12] See Rashi Commentary on the Mishna 26b “Zeh”

[14] According to Rabbinic tradition, the Messiah is born on Tish’a b’Av.

Parshat Vaetchanan 5770 - Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?

Parshat Vaetchanan 5770

Rabbi Ari Kahn

Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?

Parshat Vaetchanan starts with a prayer - Moshe’s plea that he be permitted to cross the Jordan and enter the Promised Land:

דברים ג :כג- כה

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה’ אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

And I pleaded with God at that time, saying, Almighty God, You have begun to show Your servant Your greatness, and Your mighty hand; for what god is there in heaven or earth, that can do Your works or has Your might? I beg You, let me go over, and see the good land that is beyond the Jordan, that goodly mountain region, and the Levanon. (Devarim 3:23-25)

But Moshe was rebuffed, his plea rejected:

דברים ג: כו-כט

וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:

But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter. Go up to the top of Pisgah, and lift up your eyes westward, and northward, and southward, and eastward, and behold it with your eyes; for you shall not go over this Jordan. But charge Yehoshua, and encourage him, and strengthen him; for he shall go over before this people, and he shall cause them to inherit the land which you shall see. So we remained in the valley opposite Beit-Peor. (Devarim 3:26-29)

Moshe will not enter the land; his feet will not cross the Jordan, but his eyes will behold the land from afar. But that is not all that he is told: The rejection is verbose, not a simple “no”. The other elements that are introduced leave us confused: Moshe tells the people that God was angry with him “for their sake” (verse 26). This seems to be a strange way to recount history. Moshe’s punishment and death is described a number of times in the Torah, as an outcome of Moshe’s own actions, his own indiscretion:

במדבר כ: י-יב

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

And Moshe and Aharon gathered the congregation together before the rock, and he said to them, Hear now, you rebels; must we fetch you water out of this rock? And Moshe lifted up his hand, and with his rod he struck the rock twice; and the water came out abundantly, and the congregation drank, and their beasts also.

And God said to Moshe and Aharon, Because you did not believe me to sanctify me in the eyes of the People of Israel, therefore you shall not bring this congregation into the land which I have given them. (Bamidbar 20:10-12)

במדבר כז: יב-יד

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

And God said to Moshe, Go up this Mount Avarim, and see the land which I have given to the People of Israel. And when you have seen it, you also shall be gathered to your people, as Aharon your brother was gathered. For you rebelled against My commandment in the desert of Zin, in the strife of the congregation, to sanctify me at the water before their eyes; that is the water of Merivah in Kadesh in the wilderness of Zin. (Bamidbar 27:12-14)

On two occasions God tells Moshe he will not enter the land due to his sin in the episode known as the “Waters of Contention”. It seems strange that Moshe says to the people that it is their fault, and not his own, which has brought his tragic fate upon him.

This is not the only place in the Book of Devarim where Moshe refers to his punishment and introduces the role of the masses. While giving a retrospective of the sin of the spies Moshe states:

דברים א: כב-לח

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: … וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה’:  גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

And you came near me every one of you, and said, We will send men before us, and they shall search us out the land, and bring us word again by which way we must go up, and to what cities we shall come… And God heard the voice of your words, and was angry, and swore, saying, Surely there shall not one of these men of this evil generation see that good land, which I swore to give to your fathers, save Calev the son of Yefuneh; he shall see it, and to him will I give the land that he has trodden upon, and to his children, because he has wholly followed God.  Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there. But Yehoshua the son of Nun, who stands before you, he shall go in there; encourage him; for he shall cause Israel to inherit it. (Devarim 1:22, 34-38)

While we accept the word of Moshe completely, it seems difficult to take his statements at face value in light of the seemingly contradictory statements made by God regarding the reason Moshe was punished. We are therefore left with a quandary: are we meant to reinterpret the word of God or the words of Moshe?

The rabbinic/midrashic sources are themselves at conflict regarding the reason for Moshe’s death outside the borders of the Land of Israel. One midrash relates Moshe’s punishment to an incident that had transpired years before:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

דבר אחר: אמר רב לוי: אמר לפניו ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין גבירתו אומרת (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר אלא (בראשית: מ) גנב גנבתי מארץ העברים נקבר בארצו מנין שנא' (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב) איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו.

Another explanation: R. Levi said: Moshe said to God: 'Master of the Universe, the bones of Yosef are entering the Land, and am I not to enter the Land?! The Holy One, blessed be He, answered him: 'He who acknowledged his native land is to be buried in that land but he who did not acknowledge his native land does not merit to be buried in his land. Whence do we know that Yosef acknowledged his native land? His mistress exclaimed of him, “See, he has brought in a Hebrew, etc.” (Bereishit 39:14); and he did not deny it, but in addition said, “For indeed I was stolen away out of the land of the Hebrews (Bereishit 40:15); he is to be buried in his native land. Whence do we know this? For it is said, “And the bones of Yosef, which the Children of Israel brought up out of Egypt, they buried in Shechem (Yehoshua 24: 32). ‘But you who did not acknowledge your native land will not be buried in that land.’ When was this? When the daughters of Yitro said, ‘An Egyptian delivered us from the hand of the shepherds (Shmot 2: 19), and Moshe heard and kept silent; therefore he is not to be buried in his land. (Midrash Rabbah Devarim 2:8)

Moshe’s punishment is attributed to his failure to identify himself as an Israelite. This tradition is not necessarily irreconcilable with God’s explanation of the punishment: we may say that Moshe’s death in exile was due to the episode with the rock, but this would not necessarily have precluded his remains from being brought to Israel for burial.[1] This Midrash explains why Yosef merited having his remains buried in Israel, while Moshe did not. And yet, this midrashic tradition poses a much greater challenge: While we may understand Moshe’s burial, we are no closer to understanding his death. According to this midrashic approach, long before Moshe assumed the mantle of leadership he was destined to fail, destined to lead the people up to the Holy Land – and no further. He was destined to remain in exile, even after death.

Another Midrash attributes Moshe’s punishment to another episode that transpired before he became leader: Moshe demurred and did not immediately answer God’s call to assume leadership. As quid quo pro for refusing to take up the reigns of leadership, Moshe will eventually lose his leadership position.[2]

According to another Midrash, Moshe pleaded with God that the nature of the sin for which he was punished be revealed to all:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ו

… כך אמר משה רבש"ע תכתב חטיה שלי לדורות שלא יהיו ישראל אומרים זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה וידעו שלא היה אלא על המים הרי בעת ההיא לאמר.

Moshe said before God: 'Master of the Universe,  let my actual sin be written down for future generations that Israel may not say, "Moshe falsified something in the Torah" or, "he spoke something which he had not been commanded"; and they shall know that it was merely because of the water [that I was punished].’ Thus [it is written], “…at that time, saying…”  (Midrash Rabbah Devarim 2:6)

Here, the reason for Moshe’s death is clearly, unequivocally associated with the “Waters of Contention”. Ironically, Moshe’s request that his sin be clearly revealed to all was confounded by his own words. On two separate occasions Moshe seems to lay blame on the people: in last week’s parsha, Devarim, when he states “Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there” (1:37), and again in this week’s parsha, Vaetchanan, “But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter.” (3:26)

Some commentaries understand these two statements as communicating the same idea – Moshe is placing the blame on the people.[3] However, the two statements do not actually say the same thing.[4] The context of the earlier soliloquy is Moshe’s recounting of the sin of the spies, which pre-dated the Waters of Contention episode by approximately thirty-nine years. As a result of this sin the entire generation will perish in the desert, and the day on which it was committed lives on in infamy[5] throughout Jewish history. Perhaps Moshe’s re-telling of these events, and the association he makes between the sin of the spies and his own fate, are meant to provide a larger context: Had the spies not sinned, there would not have been a forty year period of wandering in the desert. The same people who left Egypt would have entered the land thirty-nine years earlier - with Moshe leading the way. They would never have experienced the shortage of water, and the rock never would have been struck.[6]

The Seforno[7] takes this idea even further: Not only was that generation told that they would spend their remaining days in the desert, watching the years pass by as the entire generation died out, they were also told that the decree would not end there. The day of the sin of the spies would be a day of mourning throughout the generations. This idea is mentioned in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.

Rabbah said in the name of R. Yochanan: That night was the night of the ninth of Av. The Holy One, blessed be He, said to them: You have wept without cause, therefore I will set [this day] aside for weeping throughout the generations to come. (Talmud Bavli Ta’anit 29a)

Similarly, when the tragedies in the desert are recounted in the book of Tehilim, an echo of this same decree is included:

תהלים קו: כד-כז

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:

And they despised the pleasant land, they did not believe his word; And they murmured in their tents, and did not listen to the voice of God. And He lifted up His hand against them, to make them fall in the wilderness; And to make their seed fall among the nations, and to scatter them throughout the lands. (Tehilim 106: 24-27)

Not only will they die in the desert, but their descendents will be scattered: One day, centuries later, the Temple will fall and the Children of Israel will be exiled - all because of the sin of the spies. The Seforno sees all three catastrophic events – the forty years of wandering and the replacement of the generation of the Exodus, Moshe’s death, and the destruction of the Beit haMikdash - as consequences of the sin of the spies. Moshe could not enter the Land of Israel because of the sin of the spies and the consequences of that sin;[8] according to the Seforno, had Moshe entered the land, there would never – could never - have been an exile.[9] [10]

The Ohr haChaim[11] takes this same approach to its inescapable conclusion: Had Moshe entered the Land, the Temple would have been built – and could never have been destroyed; such was the spiritual power of Moshe.[12] Had the Jews sinned despite this spiritual center, God would have destroyed the people, while the building would have remained standing, intact and unscathed. God did not allow Moshe to enter the Land so that He could take out his “anger” on the building, on the stone and mortar of the Beit haMikdash, rather than on the people who had transgressed. The people would be exiled, not annihilated. Thus, Moshe rightly explains, his own punishment was “for your sakes.” [13]

The Malbim envisions what might have been: Had Moshe led the people into the Land of Israel, he would have ushered in the Final Redemption, the culmination of human history - the “End of Days.”  All of humankind would have been impacted by the enlightenment of the Messianic Age that would have ensued. Apparently, God knew then what we know only in hindsight: neither the Jews nor the pagans were ready. Our spiritual development was still in its infancy.[14]

When the generation that left Egypt sinned in the episode of the spies, it became abundantly clear that they were not on the moral and ethical level that would allow them to enter the Holy Land; they were unprepared for the Messianic Age, undeserving of the Messiah. At that moment, they proved that they were unworthy of Moshe’s leadership. Moshe remains in exile – because of them, because of their spiritual immaturity.[15] There was one last hope, one last chance for Moshe’s fate to be changed: If the new generation would have more faith than their parents, if this new generation that would enter the land had proven itself worthy of Moshe’s leadership, the decree could have been rescinded. Tragically, this was not the case. When the generation of the children repeats the complaints of their parents, Moshe hits the rock, and they, too, are denied Moshe’s presence as their leader[16] and savior.[17]

Moshe, for his part, would have been willing to enter the Promised Land in a non-leadership position. As we saw at the outset, leadership was never high on Moshe’s “to do” list. He was never interested in the power or the prestige that came with the job, had never sought out the spotlight. Perhaps, he thought, he might pass the leadership position on to Yehoshua – which was the first item on his agenda when God informed him of his imminent demise – and enter the Land of Israel as a private citizen,[18] a retiree, “leader emeritus.” He was very clearly told that this was impossible.[19]

There is one further[20] consideration[21] regarding Moshe’s “punishment” that we should consider:[22] Moshe was the leader of the generation that left Egypt and never quite made it to Israel. The entire generation arrived at the cusp, stood poised on the border, but did not cross over. Ultimately, Moshe was part and parcel of that generation; if his flock remained behind, Moshe, too, must remain with them. Truly, “for their sakes” he remained behind, remained with his people in every way, sharing their fate.[23]

It is a basic tenet of our faith that Moshe, together with all those who did not merit entering the Land of Israel - both in Moshe’s generation and throughout the ages - will arise from their resting places and inherit their place among the People of Israel in the Holy Land. When the Temple is finally rebuilt, it will be everlasting, as it was always intended to be, and the Messianic Age will bring true enlightenment to us all. May we be worthy of it, speedily, in our days!

---

[1] The Midrash Tanaim 31:14 labels God’s position as a “decree”: it was decreed was made that Moshe could not enter - alive or dead.

מדרש תנאים לדברים פרק לא:יד

אמר לו הקב"ה משה משה לא כבר אמרתי לך (ג כו) לא תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות:

[2] Mechilta d’Rashbi 3:8.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ג פסוק (ח)

כך כבש הקב"ה למשה ששה ימים ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח. נשבע לו הקב"ה שלא יכנס לארץ ישראל שנא' לכן לא תביאו וגו' (במ' כ יב).

[א"ל הק' משה] גלוי וידוע לפני שאתה תרע[ה את עמי יש'. אמר משה] [וה]שיב לפני המק' איני יכ' שלח נא ביד תשלח (שמ' ד יג) אמר לו [הק' אתה או' שלח נא] [ב]יד תשלח הרי יהושע תלמידך ומשרתך וגידול ידך הוא [יכניס את יש' לארץ אתה] [א]ין אתה נכנס עמהן השיב משה לפני המק' ואמר [רבונו של עולם אתה או'] [לי] רד למצרים והוציא את עמי בני ישראל בודיי אני שליח ואני [...] [אל]א שזו השליחות שאתה שולח אותי יש בה שתי שליחות ר[בוני...] [יפה] שליחות בשני בני אדם ולא באחד כענין (זה) שנ' טובים הש[נים מן האחד] (קה' ד ט) [...] כך על פי שנים עדים וג' (דב' יט טו).

[3]  For example, see Rabbenu Bachya, Bamidbar 20:8, who mentions both these verses in one breath, and reconciles them with the Waters of Contention.

רבנו בחיי על במדבר פרק כ פסוק ח

ועל דרך הקבלה החטא היה במלת פעמיים ועם זה נסתלקו כל הקושיות וניתרו כל הקשרים. וביאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג, כא) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. וביאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמיים כנגד הצור וה', שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש ה' לעיני בני ישראל, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג, כו), וכתיב (שם א, לז) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא חס ושלום תשש כוחו, וזהו החטא כי היה מיעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום פי ה' (שמות יז, א):

[4] See the Drashot Haran, the ninth Drasha, who insists that the two verses have two separate meanings, also see the Haemek Davar cited below.

דרשות הר"ן - הדרוש התשיעי

 וזה שאמר הכתוב ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ובסדר אלה הדברים אמר: גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. ואין פירוש שני המקראות [האלה] אחד.

[5] See Rashi Psalms 106:27.

רש"י תהלים פרק קו כז

 ולהפיל זרעם בגוים - מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית שהרי ליל ט' באב בכו ואמר הקדוש ברוך הוא הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות:

[6]  When the rock was struck Moshe was accused of not having faith in God, a suggestions which at face value seems preposterous, it is noteworthy that in Dvarim, right before Moshe blames the people for causing his demise, Moshe observes that the people did not have faith. “Yet in this thing you did not believe the Lord your God” 1: 32. Perhaps knowing that they did not have faith is what required Moshe to act in a way which would instill faith; by speaking to the rock, when Moshe failed he was therefore accused on “not having faith”. See the comments of the Taz D’varim 3:26.

פרוש הט"ז על התורה - דברים פרק ג פסוק כו

למענכם, בשבילכם אתם גרמתם לי כו'. קשה הא מפורש לעיל יען לא האמנתם בי להקדישני ולמה תלה כאן בישראל, וי"ל דהטעם שהיו צריכים להקדיש שם הקב"ה בשבילם כמו שפירש"י בפ' חקת שיאמרו מה סלע זה ק"ו אנו ואילו לא היו אומרים ולמה העליתונו ממצרים לא היו צריכים לקדוש השם הזה:

דברים פרק א:לב

 וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם:

[7] Seforno Dvraim 1:37.

ספורנו דברים פרק א פסוק לז

גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם יד, כח). והדבור באזניו בזה היה באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז (שם ג). ולכן ספר ענין מיתתו אף על פי שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחרי כן והגיד אותו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה (להלן פסוק לה) ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז (פסוק לט) יהיה שהיתה הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות (תהילים קו כו - כז) וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם כו' (יחזקאל כ. כג). ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו (תהילים קו. לב מ):

[8] See Rambam Beit Habichira 4:1; Rav Yehuda Cooperman, Kedushat Pshuto Shel Mikra (Jerusalem: Mosad Harav Kook, 2009) volume 2, pp 398ff.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א

אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים, ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים.

[9] See the commentary of the Seforno, Devarim 3:25,26.

ספורנו’ דברים ג: כה-כו

אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה:

ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם:

ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם:

[10] See the commentary of the Seforno to Bamidbar 1:2, and  10:35, had Moshe led the people to Israel directly from Sinai, the conquest would have been miraculous, with no war, no bloodshed.

ספורנו במדבר פרק א פסוק ב

שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה…

ספורנו במדבר פרק י פסוק לה

קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט):

[11] Ohr Hachaim D’varim 1:37.

אור החיים, דברים א: לז

גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים…והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית כ"ט א) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט' א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים:

[12] Based on Talmud Bavli Sotah 9a. See the Alshech on Bamidbar chapter 14.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד א

זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם; דוד - דכתיב: )איכה ב( טבעו בארץ שעריה, משה - דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו.

This alludes to Moshe and David over whose works [in erecting a Sanctuary] their enemies had no power. Of [the Temple planned by] David, it is written: Her gates are sunk in the ground. With regard to Moshe the Master said: After the First Temple was erected, the Tent of Meeting was stored away, its boards, hooks, bars, pillars and sockets.

אלשיך במדבר פרק יד

אך עתה בעונותינו, בנפשנו נביא לחמנו על יד החרבן. והוא מאמרם ז"ל, כי אם היה משה נכנס עם ישראל לארץ לא היה גלות (עי' סוטה ט א). וידוע כי על ידי מרגלים לא נכנס. כמו שאמרו ז"ל (פרק חלק) [דברים רבה ב ה] שנשאר להביא עמו דור המדבר משל וכו':

[13] See Rav Yonatan Eybshitz, Ahavat Yahonatan, D’varim 3:26.

ספר אהבת יהונתן על דברים פרק ג פסוק כו

ויתעבר ה' בי למענכם. יש לפרש כי אלו בא משה לא"י לא היה בית המקדש נחרב כי היה בנה אותו משה ומשה לא מת ולא נתבטל' מעשי ידיו בחייו ולכך אמרו במדרש דהמשכן לא נרקב ולא נתבט' רק נגנז וה' היה שופך ח"ו חמתו על ישראל ולא על עצים ואבנים ולכך לטובת ישראל לא שמע ה' בקול משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם גם נראה מה שביקש משה לכנוס לא"י כמאמר חז"ל לקיים המצות התלויות בארץ ודאי אם מחשבתו לקיים מצות ואינו יכול לקיימם פשיטא דיש לו שכר דאל"כ מה יעשה העני שאין לו בית למזוזה ושדה לפאה וכדומה רק כל מגמת משה היה לזכות ישראל להרגילם לקיימם ואם הוא יזרזם יקיימו ביותר וזהו פירש מה דאמרו במדרש הרבה מצות שנצטוו ישראל אכנס כדי שיתקיימו על ידי דייקא אמנם לפני הקב"ה היה גלוי וידוע דאף דיוכיחם משה מ"מ לא יעשו כראוי ולא יהיה להם תירוץ ויהיה חטאם ביותר אם יסרבו דברי משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:

גם ידוע כי ענין משה היה שהכה לסלע כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקול דברי משה וישראל ממרים ולכך הכה שגם ישראל על ידי יסורין ישובו אל ה' וזהו מאמרו שמעו נא המורים המן הסלע נוציא מים הלא יהיה עליכם קטרוג ולכך לא חס משה על עצמו רק בשביל ישראל והקב"ה כעס על אשר לא האמין כי אדרבה ע"י כן היו ישראל לוקחין מוסר וחוזרין בתשוב' וזהו מאמרו להקדישני כי יאבו לשמוע ויאמרו אם הסלע נכנע לקול דבריך איך לא נשמע אנו וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:

[14] See Malbim, Torah Ohr Bamidbar 14:

מלבים -תורה אור במדבר פרק יד

כי קודם חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי שלא היה המקדש נחרב לעולם ולא היה עוד שום גלות כמ"ש חז"ל במדרשיהם, אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ כמ"ש חז"ל שנקבר משה בח"ל כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל, ויהושע הכניסם לארץ והכבוש לא היה נסיי ע"י ה' רק ע"י מלחמות כמ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם יהושע בן נון וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה, ר"ל בדרך טבעי לא בדרך נסיי וע"כ לא הגיע אז עת התקון הכללי המקווה שיהיה לעתיד ונשארו הרבה עממין שלא כבשו…

[15] Malbim, Bamidbar 20, states that the sin of hitting the rock is insufficient to explain the enormous punishment that Moshe suffered; rather, he posits that Moshe’s death had already been decreed with the sin of the spies.

מלבים במדבר פרק כ

ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם…

[16] Malbim, ibid.

מלבים, במדבר פרק כ

ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ הי' אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכנוס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות, ושהמקדשות יחרבו מה שא"א אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

[17] Malbim, Devarim 3:26.

מלבים על דברים פרק ג פסוק כו

ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לארץ ישראל אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא הי' אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י…

[18] For a tragic midrashic reconstruction of the dialogue between Moshe and God regarding Moshe’s desperate desire to somehow enter the land as leader or layman, alive or dead, for even a brief period of time, see Otzar Midrashim Eizenstein page 356.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנו ד"ה וכשהגיע יומו של

וכשהגיע יומו של מרע"ה ליפטר מן העולם א"ל הקב"ה הן קרבו ימיך למות, אמר לפניו רבש"ע אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות, לא אמות כי אחיה וגו', א"ל הקב"ה רב לך עד פה תבוא ולא תוסיף, קרא את יהושע ואצונו, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע יכנס יהושע לשררה ואני אצא. א"ל הקב"ה ותעשה לו כמו שהיה עושה לך? א"ל הן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע וקרא לו רבי יהושע, נתיירא יהושע מאד וא"ל ולי אתה קורא רבי! א"ל מרע"ה ליהושע רוצה אתה שאחיה ולא אמות? א"ל הן, א"ל ולא טוב לך שלא אמות באופן כזה? ואם יקשה בעיניך שום דבר אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. א"ל יהושע למרע"ה כל מה שתגזור עלי אני מקבל בשביל שאראה פניך. והתחיל מרע"ה לעשות ליהושע כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע. כיון שנכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן שנאמר וירא ה' באהל בעמוד ענן והפסיק בין משה ליהושע, יהושע מבפנים ומרע"ה מבחוץ. כיון שראה כך אמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. התחיל משה לתבוע אותו בפיו ואמר לפניו רבש"ע מה חטא בידי כדי שאמות? א"ל הקב"ה הן, מחטאו של אדם הראשון שכתוב בו הן האדם היה כאחד ממנו לפיכך אתה מת. א"ל רבש"ע לשוא דשו רגלי בערפל ולשוא רצתי לפני בניך כסוס? א"ל כבר קנסתי מיתה על אדם. א"ל רבש"ע אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי. א"ל הרי אברהם קדש שמי בעולם ומת, א"ל יצא ממנו ישמעאל וכו'. א"ל הרי יצחק בנו שפשט צוארו ע"ג המזבח, א"ל יצא ממנו עשו וכו'. א"ל הרי יעקב שיצאו ממנו י"ב שבטים ולא הכעיסוני, א"ל לא עלה לרקיע ולא דשו רגליו בערפל ולא דברת עמו פנים אל פנים ולא קבל התורה מידך, א"ל הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. אמר לפניו רבש"ע שמא יאמרו ישראל אלולי מצא במשה דברים רעים לא היה מסלקו מן העולם, א"ל כבר כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, א"ל שמא יאמרו בקטנותי עשיתי רצונך ובזקנותי לא עשיתי רצונך, א"ל כבר כתבתי על אשר לא קדשתם אותי. א"ל רבש"ע אכנס לא"י ואחיה שם שתי שנים או שלש ואמות, א"ל גזרה היא מלפני שלא תכנס לשם. א"ל אם לא אכנס בחיי אכנס במותי, א"ל לאו. א"ל רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו על אשר לא קדשתם אותי. א"ל מרע"ה כתיב כל אלה יפעל אל וכו' ואתה מתנהג עם בריותך במדת רחמים פעם אחת ושתים ושלש, ואני עון אחד יש לי ואין אתה מכפר לי, א"ל הקב"ה משה שש עונות בידך ולא גליתי לך שום אחד מהם: בתחלה אמרת לי שלח נא ביד תשלח, שנית ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, שלישית לא ה' שלחני, רביעית ואם בריאה יברא ה', חמישית שמעו נא המורים, ששית והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו רבש"ע ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם, א"ל אני לא הזכרתי אבותם, א"ל רבש"ע כמה פעמים חטאו ישראל והתחננתי והתפללתי עליהם לפניך ומחלת להם ולי לא תמחול, א"ל אין דומה גזירת צבור לגזירת יחיד, ועוד עד היום היתה השעה מסורה בידך. מיד התחיל לדבר תפלות ותחנונים…

[19] See Malbim, ibid.

מלבים על דברים פרק ג פסוק כו

…אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים:

[א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמן שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנה ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים

[20] There may be another consideration: God decreed that the entire generation would perish, and God also decreed that Moshe would die. Had Moshe succeeded in changing his own death sentence, it would have seemed less than fair that he did not do the same for the others. Did he not pray hard enough on their behalf? Was God “guilty” of favoritism? The Siftei Kohen Dvarim 3:26 teaches that Moshe was offered the option of saving only himself – and rejected it out of hand.

שפתי כהן על דברים פרק ג פסוק כו

עוד אמר במדרש (ספרי פרשה זו ד') אותה שעה נתמלא עליו עברה עד שפתח משה ואמר ויעבור ה' על פניו, מיד נתקררה דעתו של הקב"ה אמר לו שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהן אי אפשר, אם תרצה לחיות יאבדו ישראל, אמר משה אלף ממשה יאבדו ואל יאבד אחד מישראל. זהו למענכם כדי שתהיו קיימים:

[21] There are other sources that speak of God having made a vow which could not be broken. See Midrash Rabbah  D’varim 2:8, and Siftei Kohen, above.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

ה' אלהים אתה החילות אמר לפניו רבש"ע למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי (במדבר כ) שמעו נא המורים אתה הוא שאמרת תחלה למשמרת לאות לבני מרי, ד"א אתה החילות אמר רבי ראובן אמר משה לפני הקב"ה למה את עושה לי כך אתה התחלת לבא אצלי מנין שנא' (שמות ג) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה א"ל משגדלת אותי אתה מורידני מגדולתי אמר לו הקב"ה והרי נשבעתי אמר לפניו רבש"ע אתה החילות כשבקשת לא חללת השבועה לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך שנא' (שמות לב) וינחם ה'.

[22] The Netziv, D’varim  3:26, opines that Moshe explained that his punishment was not “because of” the Jewishh Peoople, but “for the benefit” of the Jewish People: Moshe stayed with them in exile in order to protect the Jews from the destructive power of Peor – and the verses that give the geographical context for Moshe’s speech are far more than mere landmarks; they explain why Moshe must remain “in the valley opposite Beit-Peor.”

העמק דבר, דברים ג: כו

למענכם. אינו כמו משמעות בגללכם שהוא בסיבתכם אלא למענכם משמעו לטובתכם ולא נתבאר טובה זו מה היא. אבל ממה שסמך ענין לזה המאמר ונשב בגיא מול בית פעור שאינו ענין לכאן למדו חז"ל במדרש והובא בתוס' סוטה ספ"א דע"ז פעור היה משוך הרבה את ישראל לעבודתה כדתני' בספרי פ' בלק. אבל כת משה רבינו היה נגד ע"ז פעור להחליש כחה כן בחייו וכן אחר מותו היה קבר משה לסגלה וכמש"כ בפ' ברכה בברכת שבט גד. ונמצא זה שנשאר משה בעה"י מקור טומאת ע"ג היה לטובה לב"ג וב"ר וכן לשאר שבטים שלא יכשלו בבואם לשם. ומשום זה סיים משה שאחר שנשארתי בעה"י ישבנו בטח בגיא מול בית פעול ע"פ טעם שיבואר עוד להלן ד' מ"ולמאי בחרו באותו מקום דיקא באותה שעה ולא הזיק לאחד מהם:

[23] See Midrash Rabbah D’varim 2:9, Chizkuni D’varim 3:26.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ט

כי לא תעבור את הירדן הזה, אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך א"ר לוי למה"ד לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה אמר אם אומר אני האירו לי שאקבץ מעותי אין בריה משגחת עלי מה עשה נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח ואומר האירו לי זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן והאירו לו מה עשה משנטל את הזהוב אמר להן בחייכם המתינו לי שאלקט את המעות וליקטן בזכות הזהוב נתלקטו המעות כך אמר לו הקב"ה למשה אם נקבר אתה אצלם במדבר הן באים בזכותך ואת בא בראשם שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו וגו' ויתא ראשי עם.

חזקוני, דברים ג: כו

ויתעבר ה' בי למענכם - אמר הקב"ה למשה אם אתה עובר בארץ יאמרו מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו לפי שאין להם חלק לעולם הבא ואם תכנס לארץ בתפלתך יאמרו לא חש משה אלא על עצמו אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד היינו ויתא ראשי עם.