Parshat Vaetchanan 5770 - Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?

Parshat Vaetchanan 5770

Rabbi Ari Kahn

Why Couldn’t Moshe Enter the Land of Israel?

Parshat Vaetchanan starts with a prayer - Moshe’s plea that he be permitted to cross the Jordan and enter the Promised Land:

דברים ג :כג- כה

וָאֶתְחַנַּן אֶל ה’ בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: ה’ אלקים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן:

And I pleaded with God at that time, saying, Almighty God, You have begun to show Your servant Your greatness, and Your mighty hand; for what god is there in heaven or earth, that can do Your works or has Your might? I beg You, let me go over, and see the good land that is beyond the Jordan, that goodly mountain region, and the Levanon. (Devarim 3:23-25)

But Moshe was rebuffed, his plea rejected:

דברים ג: כו-כט

וַיִּתְעַבֵּר ה’ בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר ה’ אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה: עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ כִּי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה: וְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְחַזְּקֵהוּ וְאַמְּצֵהוּ כִּי הוּא יַעֲבֹר לִפְנֵי הָעָם הַזֶּה וְהוּא יַנְחִיל אוֹתָם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תִּרְאֶה: וַנֵּשֶׁב בַּגָּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר:

But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter. Go up to the top of Pisgah, and lift up your eyes westward, and northward, and southward, and eastward, and behold it with your eyes; for you shall not go over this Jordan. But charge Yehoshua, and encourage him, and strengthen him; for he shall go over before this people, and he shall cause them to inherit the land which you shall see. So we remained in the valley opposite Beit-Peor. (Devarim 3:26-29)

Moshe will not enter the land; his feet will not cross the Jordan, but his eyes will behold the land from afar. But that is not all that he is told: The rejection is verbose, not a simple “no”. The other elements that are introduced leave us confused: Moshe tells the people that God was angry with him “for their sake” (verse 26). This seems to be a strange way to recount history. Moshe’s punishment and death is described a number of times in the Torah, as an outcome of Moshe’s own actions, his own indiscretion:

במדבר כ: י-יב

וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם: וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם:

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם:

And Moshe and Aharon gathered the congregation together before the rock, and he said to them, Hear now, you rebels; must we fetch you water out of this rock? And Moshe lifted up his hand, and with his rod he struck the rock twice; and the water came out abundantly, and the congregation drank, and their beasts also.

And God said to Moshe and Aharon, Because you did not believe me to sanctify me in the eyes of the People of Israel, therefore you shall not bring this congregation into the land which I have given them. (Bamidbar 20:10-12)

במדבר כז: יב-יד

וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ: כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן:

And God said to Moshe, Go up this Mount Avarim, and see the land which I have given to the People of Israel. And when you have seen it, you also shall be gathered to your people, as Aharon your brother was gathered. For you rebelled against My commandment in the desert of Zin, in the strife of the congregation, to sanctify me at the water before their eyes; that is the water of Merivah in Kadesh in the wilderness of Zin. (Bamidbar 27:12-14)

On two occasions God tells Moshe he will not enter the land due to his sin in the episode known as the “Waters of Contention”. It seems strange that Moshe says to the people that it is their fault, and not his own, which has brought his tragic fate upon him.

This is not the only place in the Book of Devarim where Moshe refers to his punishment and introduces the role of the masses. While giving a retrospective of the sin of the spies Moshe states:

דברים א: כב-לח

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן: … וַיִּשְׁמַע ה’ אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:  אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם: זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה’:  גַּם בִּי הִתְאַנַּף ה’ בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם: יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן הָעֹמֵד לְפָנֶיךָ הוּא יָבֹא שָׁמָּה אֹתוֹ חַזֵּק כִּי הוּא יַנְחִלֶנָּה אֶת יִשְׂרָאֵל:

And you came near me every one of you, and said, We will send men before us, and they shall search us out the land, and bring us word again by which way we must go up, and to what cities we shall come… And God heard the voice of your words, and was angry, and swore, saying, Surely there shall not one of these men of this evil generation see that good land, which I swore to give to your fathers, save Calev the son of Yefuneh; he shall see it, and to him will I give the land that he has trodden upon, and to his children, because he has wholly followed God.  Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there. But Yehoshua the son of Nun, who stands before you, he shall go in there; encourage him; for he shall cause Israel to inherit it. (Devarim 1:22, 34-38)

While we accept the word of Moshe completely, it seems difficult to take his statements at face value in light of the seemingly contradictory statements made by God regarding the reason Moshe was punished. We are therefore left with a quandary: are we meant to reinterpret the word of God or the words of Moshe?

The rabbinic/midrashic sources are themselves at conflict regarding the reason for Moshe’s death outside the borders of the Land of Israel. One midrash relates Moshe’s punishment to an incident that had transpired years before:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

דבר אחר: אמר רב לוי: אמר לפניו ריבונו של עולם עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ אמר לו הקב"ה מי שהודה בארצו נקבר בארצו ומי שלא הודה בארצו אינו נקבר בארצו, יוסף הודה בארצו מנין גבירתו אומרת (בראשית לט) ראו הביא לנו איש עברי וגו' ולא כפר אלא (בראשית: מ) גנב גנבתי מארץ העברים נקבר בארצו מנין שנא' (יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו מארץ מצרים קברו בשכם את שלא הודית בארצך אין אתה נקבר בארצך כיצד בנות יתרו אומרות (שמות ב) איש מצרי הצילנו מיד הרועים והוא שומע ושותק לפיכך לא נקבר בארצו.

Another explanation: R. Levi said: Moshe said to God: 'Master of the Universe, the bones of Yosef are entering the Land, and am I not to enter the Land?! The Holy One, blessed be He, answered him: 'He who acknowledged his native land is to be buried in that land but he who did not acknowledge his native land does not merit to be buried in his land. Whence do we know that Yosef acknowledged his native land? His mistress exclaimed of him, “See, he has brought in a Hebrew, etc.” (Bereishit 39:14); and he did not deny it, but in addition said, “For indeed I was stolen away out of the land of the Hebrews (Bereishit 40:15); he is to be buried in his native land. Whence do we know this? For it is said, “And the bones of Yosef, which the Children of Israel brought up out of Egypt, they buried in Shechem (Yehoshua 24: 32). ‘But you who did not acknowledge your native land will not be buried in that land.’ When was this? When the daughters of Yitro said, ‘An Egyptian delivered us from the hand of the shepherds (Shmot 2: 19), and Moshe heard and kept silent; therefore he is not to be buried in his land. (Midrash Rabbah Devarim 2:8)

Moshe’s punishment is attributed to his failure to identify himself as an Israelite. This tradition is not necessarily irreconcilable with God’s explanation of the punishment: we may say that Moshe’s death in exile was due to the episode with the rock, but this would not necessarily have precluded his remains from being brought to Israel for burial.[1] This Midrash explains why Yosef merited having his remains buried in Israel, while Moshe did not. And yet, this midrashic tradition poses a much greater challenge: While we may understand Moshe’s burial, we are no closer to understanding his death. According to this midrashic approach, long before Moshe assumed the mantle of leadership he was destined to fail, destined to lead the people up to the Holy Land – and no further. He was destined to remain in exile, even after death.

Another Midrash attributes Moshe’s punishment to another episode that transpired before he became leader: Moshe demurred and did not immediately answer God’s call to assume leadership. As quid quo pro for refusing to take up the reigns of leadership, Moshe will eventually lose his leadership position.[2]

According to another Midrash, Moshe pleaded with God that the nature of the sin for which he was punished be revealed to all:

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ו

… כך אמר משה רבש"ע תכתב חטיה שלי לדורות שלא יהיו ישראל אומרים זייף משה בתורה או אמר דבר שלא נצטווה וידעו שלא היה אלא על המים הרי בעת ההיא לאמר.

Moshe said before God: 'Master of the Universe,  let my actual sin be written down for future generations that Israel may not say, "Moshe falsified something in the Torah" or, "he spoke something which he had not been commanded"; and they shall know that it was merely because of the water [that I was punished].’ Thus [it is written], “…at that time, saying…”  (Midrash Rabbah Devarim 2:6)

Here, the reason for Moshe’s death is clearly, unequivocally associated with the “Waters of Contention”. Ironically, Moshe’s request that his sin be clearly revealed to all was confounded by his own words. On two separate occasions Moshe seems to lay blame on the people: in last week’s parsha, Devarim, when he states “Also God was angry with me for your sakes, saying, You also shall not go in there” (1:37), and again in this week’s parsha, Vaetchanan, “But God was angry with me for your sakes, and would not hear me; and God said to me, Let it suffice you; speak no more to me of this matter.” (3:26)

Some commentaries understand these two statements as communicating the same idea – Moshe is placing the blame on the people.[3] However, the two statements do not actually say the same thing.[4] The context of the earlier soliloquy is Moshe’s recounting of the sin of the spies, which pre-dated the Waters of Contention episode by approximately thirty-nine years. As a result of this sin the entire generation will perish in the desert, and the day on which it was committed lives on in infamy[5] throughout Jewish history. Perhaps Moshe’s re-telling of these events, and the association he makes between the sin of the spies and his own fate, are meant to provide a larger context: Had the spies not sinned, there would not have been a forty year period of wandering in the desert. The same people who left Egypt would have entered the land thirty-nine years earlier - with Moshe leading the way. They would never have experienced the shortage of water, and the rock never would have been struck.[6]

The Seforno[7] takes this idea even further: Not only was that generation told that they would spend their remaining days in the desert, watching the years pass by as the entire generation died out, they were also told that the decree would not end there. The day of the sin of the spies would be a day of mourning throughout the generations. This idea is mentioned in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד א

אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותה לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכיה של חנם - ואני קובע לכם בכיה לדורות.

Rabbah said in the name of R. Yochanan: That night was the night of the ninth of Av. The Holy One, blessed be He, said to them: You have wept without cause, therefore I will set [this day] aside for weeping throughout the generations to come. (Talmud Bavli Ta’anit 29a)

Similarly, when the tragedies in the desert are recounted in the book of Tehilim, an echo of this same decree is included:

תהלים קו: כד-כז

וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה לֹא הֶאֱמִינוּ לִדְבָרוֹ: וַיֵּרָגְנוּ בְאָהֳלֵיהֶם לֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹל ה’: וַיִּשָּׂא יָדוֹ לָהֶם לְהַפִּיל אוֹתָם בַּמִּדְבָּר: וּלְהַפִּיל זַרְעָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹתָם בָּאֲרָצוֹת:

And they despised the pleasant land, they did not believe his word; And they murmured in their tents, and did not listen to the voice of God. And He lifted up His hand against them, to make them fall in the wilderness; And to make their seed fall among the nations, and to scatter them throughout the lands. (Tehilim 106: 24-27)

Not only will they die in the desert, but their descendents will be scattered: One day, centuries later, the Temple will fall and the Children of Israel will be exiled - all because of the sin of the spies. The Seforno sees all three catastrophic events – the forty years of wandering and the replacement of the generation of the Exodus, Moshe’s death, and the destruction of the Beit haMikdash - as consequences of the sin of the spies. Moshe could not enter the Land of Israel because of the sin of the spies and the consequences of that sin;[8] according to the Seforno, had Moshe entered the land, there would never – could never - have been an exile.[9] [10]

The Ohr haChaim[11] takes this same approach to its inescapable conclusion: Had Moshe entered the Land, the Temple would have been built – and could never have been destroyed; such was the spiritual power of Moshe.[12] Had the Jews sinned despite this spiritual center, God would have destroyed the people, while the building would have remained standing, intact and unscathed. God did not allow Moshe to enter the Land so that He could take out his “anger” on the building, on the stone and mortar of the Beit haMikdash, rather than on the people who had transgressed. The people would be exiled, not annihilated. Thus, Moshe rightly explains, his own punishment was “for your sakes.” [13]

The Malbim envisions what might have been: Had Moshe led the people into the Land of Israel, he would have ushered in the Final Redemption, the culmination of human history - the “End of Days.”  All of humankind would have been impacted by the enlightenment of the Messianic Age that would have ensued. Apparently, God knew then what we know only in hindsight: neither the Jews nor the pagans were ready. Our spiritual development was still in its infancy.[14]

When the generation that left Egypt sinned in the episode of the spies, it became abundantly clear that they were not on the moral and ethical level that would allow them to enter the Holy Land; they were unprepared for the Messianic Age, undeserving of the Messiah. At that moment, they proved that they were unworthy of Moshe’s leadership. Moshe remains in exile – because of them, because of their spiritual immaturity.[15] There was one last hope, one last chance for Moshe’s fate to be changed: If the new generation would have more faith than their parents, if this new generation that would enter the land had proven itself worthy of Moshe’s leadership, the decree could have been rescinded. Tragically, this was not the case. When the generation of the children repeats the complaints of their parents, Moshe hits the rock, and they, too, are denied Moshe’s presence as their leader[16] and savior.[17]

Moshe, for his part, would have been willing to enter the Promised Land in a non-leadership position. As we saw at the outset, leadership was never high on Moshe’s “to do” list. He was never interested in the power or the prestige that came with the job, had never sought out the spotlight. Perhaps, he thought, he might pass the leadership position on to Yehoshua – which was the first item on his agenda when God informed him of his imminent demise – and enter the Land of Israel as a private citizen,[18] a retiree, “leader emeritus.” He was very clearly told that this was impossible.[19]

There is one further[20] consideration[21] regarding Moshe’s “punishment” that we should consider:[22] Moshe was the leader of the generation that left Egypt and never quite made it to Israel. The entire generation arrived at the cusp, stood poised on the border, but did not cross over. Ultimately, Moshe was part and parcel of that generation; if his flock remained behind, Moshe, too, must remain with them. Truly, “for their sakes” he remained behind, remained with his people in every way, sharing their fate.[23]

It is a basic tenet of our faith that Moshe, together with all those who did not merit entering the Land of Israel - both in Moshe’s generation and throughout the ages - will arise from their resting places and inherit their place among the People of Israel in the Holy Land. When the Temple is finally rebuilt, it will be everlasting, as it was always intended to be, and the Messianic Age will bring true enlightenment to us all. May we be worthy of it, speedily, in our days!

---

[1] The Midrash Tanaim 31:14 labels God’s position as a “decree”: it was decreed was made that Moshe could not enter - alive or dead.

מדרש תנאים לדברים פרק לא:יד

אמר לו הקב"ה משה משה לא כבר אמרתי לך (ג כו) לא תוסף דבר אלי עד כמה אתה מתחנן גזירה היא מלפני שלא תכנס לארץ ישראל לא בחייך ולא במותך הן קרבו ימיך למות:

[2] Mechilta d’Rashbi 3:8.

מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק ג פסוק (ח)

כך כבש הקב"ה למשה ששה ימים ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח. נשבע לו הקב"ה שלא יכנס לארץ ישראל שנא' לכן לא תביאו וגו' (במ' כ יב).

[א"ל הק' משה] גלוי וידוע לפני שאתה תרע[ה את עמי יש'. אמר משה] [וה]שיב לפני המק' איני יכ' שלח נא ביד תשלח (שמ' ד יג) אמר לו [הק' אתה או' שלח נא] [ב]יד תשלח הרי יהושע תלמידך ומשרתך וגידול ידך הוא [יכניס את יש' לארץ אתה] [א]ין אתה נכנס עמהן השיב משה לפני המק' ואמר [רבונו של עולם אתה או'] [לי] רד למצרים והוציא את עמי בני ישראל בודיי אני שליח ואני [...] [אל]א שזו השליחות שאתה שולח אותי יש בה שתי שליחות ר[בוני...] [יפה] שליחות בשני בני אדם ולא באחד כענין (זה) שנ' טובים הש[נים מן האחד] (קה' ד ט) [...] כך על פי שנים עדים וג' (דב' יט טו).

[3]  For example, see Rabbenu Bachya, Bamidbar 20:8, who mentions both these verses in one breath, and reconciles them with the Waters of Contention.

רבנו בחיי על במדבר פרק כ פסוק ח

ועל דרך הקבלה החטא היה במלת פעמיים ועם זה נסתלקו כל הקושיות וניתרו כל הקשרים. וביאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב (שמות לג, כא) הנה מקום אתי ונצבת על הצור, וכן כתיב בחורב (שם יז, ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וצוה לו בהכאה שנאמר (שם) והכית בצור. וביאור הנני, הנה אני, כי מדת אני במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת, אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות פעמיים כנגד הצור וה', שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש ה' לעיני בני ישראל, וזהו ויתעבר ה' בי למענכם (דברים ג, כו), וכתיב (שם א, לז) גם בי התאנף ה' בגללכם, וחשבו ישראל שמא חס ושלום תשש כוחו, וזהו החטא כי היה מיעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר לא האמנתם בי, לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים, וזהו לשון מריתם פי, הוא הנקרא בכל מקום פי ה' (שמות יז, א):

[4] See the Drashot Haran, the ninth Drasha, who insists that the two verses have two separate meanings, also see the Haemek Davar cited below.

דרשות הר"ן - הדרוש התשיעי

 וזה שאמר הכתוב ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי. ובסדר אלה הדברים אמר: גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם. ואין פירוש שני המקראות [האלה] אחד.

[5] See Rashi Psalms 106:27.

רש"י תהלים פרק קו כז

 ולהפיל זרעם בגוים - מאותו שעה נגזר עליהם חורבן הבית שהרי ליל ט' באב בכו ואמר הקדוש ברוך הוא הם בכו בכיה של חנם ואני אקבע להם בכיה לדורות:

[6]  When the rock was struck Moshe was accused of not having faith in God, a suggestions which at face value seems preposterous, it is noteworthy that in Dvarim, right before Moshe blames the people for causing his demise, Moshe observes that the people did not have faith. “Yet in this thing you did not believe the Lord your God” 1: 32. Perhaps knowing that they did not have faith is what required Moshe to act in a way which would instill faith; by speaking to the rock, when Moshe failed he was therefore accused on “not having faith”. See the comments of the Taz D’varim 3:26.

פרוש הט"ז על התורה - דברים פרק ג פסוק כו

למענכם, בשבילכם אתם גרמתם לי כו'. קשה הא מפורש לעיל יען לא האמנתם בי להקדישני ולמה תלה כאן בישראל, וי"ל דהטעם שהיו צריכים להקדיש שם הקב"ה בשבילם כמו שפירש"י בפ' חקת שיאמרו מה סלע זה ק"ו אנו ואילו לא היו אומרים ולמה העליתונו ממצרים לא היו צריכים לקדוש השם הזה:

דברים פרק א:לב

 וּבַדָּבָר הַזֶּה אֵינְכֶם מַאֲמִינִם בַּה' אֱלֹהֵיכֶם:

[7] Seforno Dvraim 1:37.

ספורנו דברים פרק א פסוק לז

גם בי התאנף ה' בגללכם. וזה כדי שתתקיים בכם בכיה לדורות כמו שיעד באמרו אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם (שם יד, כח). והדבור באזניו בזה היה באמרם נשינו וטפינו יהיו לבז (שם ג). ולכן ספר ענין מיתתו אף על פי שלא היה עד סוף ל"ח שנה אחרי כן והגיד אותו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא שהיו בשנה השנית לצאתם ממצרים שאז אמר אם יראה איש באנשים האלה (להלן פסוק לה) ואמר גם כן וטפכם אשר אמרתם לבז (פסוק לט) יהיה שהיתה הכונה שהטף לבסוף יהיו לבז כמו שבאר המשורר באמרו וישא ידו להם להפיל אותם במדבר וגו' ולזרותם בארצות (תהילים קו כו - כז) וכן העיד יחזקאל באמרו וגם אני נשאתי את ידי להם במדבר להפיץ אתם כו' (יחזקאל כ. כג). ובהגידו ענינו בתוך דבריו של הקדוש ברוך הוא הודיעם כי מניעת הכנסו עמם לארץ היתה סבה שתתקיים בהם יותר לרע הגזירה שנגזרה שטפם יהיה לבז לדורות וזה בעצמו העיד המשורר באמרו ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם וגו' ויחר אף ה' בעמו (תהילים קו. לב מ):

[8] See Rambam Beit Habichira 4:1; Rav Yehuda Cooperman, Kedushat Pshuto Shel Mikra (Jerusalem: Mosad Harav Kook, 2009) volume 2, pp 398ff.

רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ד הלכה א

אבן היתה בקדש הקדשים במערבו שעליה היה הארון מונח, ולפניו צנצנת המן ומטה אהרן, ובעת שבנה שלמה את הבית וידע שסופו ליחרב בנה בו מקום לגנוז בו הארון למטה במטמוניות עמוקות ועקלקלות ויאשיהו המלך צוה וגנזו במקום שבנה שלמה שנאמר ויאמר ללוים המבינים לכל ישראל הקדושים ליי' תנו את ארון הקדש בבית אשר בנה שלמה בן דויד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את י"י אלהיכם וגו', ונגנז עמו מטה אהרן והצנצנת ושמן המשחה וכל אלו לא חזרו בבית שני, ואף אורים ותומים שהיו בבית שני לא היו משיבין ברוח הקדש, ולא היו נשאלין בהן שנאמר עד עמוד כהן לאורים ותומים, ולא היו עושין אותן אלא להשלים שמנה בגדים לכהן גדול כדי שלא יהא מחוסר בגדים.

[9] See the commentary of the Seforno, Devarim 3:25,26.

ספורנו’ דברים ג: כה-כו

אעברה נא. להכרית כל יושבי כנען כדי שלא יגלו ישראל ממנה:

ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם:

ויתעבר ה' למענכם. מפני שהייתי מתאוה לקיים אתכם בה שלא תגלו ממנה לעולם והוא כבר נשא ידו לזרותם:

[10] See the commentary of the Seforno to Bamidbar 1:2, and  10:35, had Moshe led the people to Israel directly from Sinai, the conquest would have been miraculous, with no war, no bloodshed.

ספורנו במדבר פרק א פסוק ב

שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מיד איש על דגלו בלתי מלחמה…

ספורנו במדבר פרק י פסוק לה

קומה ה' ויפוצו איביך. כי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה שהיו האומות בורחים כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט):

[11] Ohr Hachaim D’varim 1:37.

אור החיים, דברים א: לז

גם בי התאנף ה' בגללכם וגו'. קשה והלא לא מצינו שהתאנף ה' על משה בעון המרגלים…והנכון הוא על פי דבריהם ז"ל (תענית כ"ט א) שאמרו בפסוק (במדבר י"ד א') ויבכו העם בלילה וגו' קבעו בכיה לדורות כי ליל תשעה באב היתה שבו נחרב הבית, ואמרו עוד (סוטה ט' א) שאם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש לא היה הבית נחרב שאין אומה ולשון נוגעת בו, ואמרו עוד (מדרש תהלים עט) בפסוק מזמור לאסף אלהים באו גוים וגו' וז"ל קינה מבעי ליה אלא על שהשליך חמתו על עצים ואבנים, מעתה אם היה נכנס משה לארץ והיה בונה בית המקדש ולהשליך חמתו עליו לא אפשר כנזכר ויחר אף ה' בשונאי ישראל ויהיה כליונם במקום חורבן הבית, לזה גזר ה' בגזרת המרגלים גם על משה שימות במדבר, והוא אומרו גם בי התאנף ה' בגללכם פירוש בגלגול דברים שלכם כי אם לא היה עון המרגלים והיו נכנסים אפשר שהיה נכנס משה עמהם והגם שיבנה בית המקדש אין מיחוש כי לא נתגבר בחינת הרע והיו עומדים בצדקם בארץ, אלא מאמצעות עון מרגלים גברה יד רשעה וידע ה' כי לא יעמדו בצדק וצא ולמד משירת האזינו, ואם תאמר והלא רואני שמיתת משה היתה על מי מריבה, כבר כתבתי שם שאם משה היה מקדש שמו יתברך היו ישראל חוזרים לטהרתם שהיו בו קודם חטא המרגלים באמצעות קידוש ה' הגדול והיה ה' מתיר שבועת משה והיה נכנס לארץ ובונה בית המקדש מכון לשבתו עולמים:

[12] Based on Talmud Bavli Sotah 9a. See the Alshech on Bamidbar chapter 14.

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד א

זה משה ודוד שלא שלטו שונאיהם במעשיהם; דוד - דכתיב: )איכה ב( טבעו בארץ שעריה, משה - דאמר מר: משנבנה מקדש ראשון, נגנז אהל מועד, קרשיו, קרסיו ובריחיו ועמודיו ואדניו.

This alludes to Moshe and David over whose works [in erecting a Sanctuary] their enemies had no power. Of [the Temple planned by] David, it is written: Her gates are sunk in the ground. With regard to Moshe the Master said: After the First Temple was erected, the Tent of Meeting was stored away, its boards, hooks, bars, pillars and sockets.

אלשיך במדבר פרק יד

אך עתה בעונותינו, בנפשנו נביא לחמנו על יד החרבן. והוא מאמרם ז"ל, כי אם היה משה נכנס עם ישראל לארץ לא היה גלות (עי' סוטה ט א). וידוע כי על ידי מרגלים לא נכנס. כמו שאמרו ז"ל (פרק חלק) [דברים רבה ב ה] שנשאר להביא עמו דור המדבר משל וכו':

[13] See Rav Yonatan Eybshitz, Ahavat Yahonatan, D’varim 3:26.

ספר אהבת יהונתן על דברים פרק ג פסוק כו

ויתעבר ה' בי למענכם. יש לפרש כי אלו בא משה לא"י לא היה בית המקדש נחרב כי היה בנה אותו משה ומשה לא מת ולא נתבטל' מעשי ידיו בחייו ולכך אמרו במדרש דהמשכן לא נרקב ולא נתבט' רק נגנז וה' היה שופך ח"ו חמתו על ישראל ולא על עצים ואבנים ולכך לטובת ישראל לא שמע ה' בקול משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם גם נראה מה שביקש משה לכנוס לא"י כמאמר חז"ל לקיים המצות התלויות בארץ ודאי אם מחשבתו לקיים מצות ואינו יכול לקיימם פשיטא דיש לו שכר דאל"כ מה יעשה העני שאין לו בית למזוזה ושדה לפאה וכדומה רק כל מגמת משה היה לזכות ישראל להרגילם לקיימם ואם הוא יזרזם יקיימו ביותר וזהו פירש מה דאמרו במדרש הרבה מצות שנצטוו ישראל אכנס כדי שיתקיימו על ידי דייקא אמנם לפני הקב"ה היה גלוי וידוע דאף דיוכיחם משה מ"מ לא יעשו כראוי ולא יהיה להם תירוץ ויהיה חטאם ביותר אם יסרבו דברי משה וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:

גם ידוע כי ענין משה היה שהכה לסלע כדי שלא יהיה קטרוג על ישראל שהסלע שומע בקול דברי משה וישראל ממרים ולכך הכה שגם ישראל על ידי יסורין ישובו אל ה' וזהו מאמרו שמעו נא המורים המן הסלע נוציא מים הלא יהיה עליכם קטרוג ולכך לא חס משה על עצמו רק בשביל ישראל והקב"ה כעס על אשר לא האמין כי אדרבה ע"י כן היו ישראל לוקחין מוסר וחוזרין בתשוב' וזהו מאמרו להקדישני כי יאבו לשמוע ויאמרו אם הסלע נכנע לקול דבריך איך לא נשמע אנו וזהו ויתעבר ה' בי למענכם:

[14] See Malbim, Torah Ohr Bamidbar 14:

מלבים -תורה אור במדבר פרק יד

כי קודם חטא המרגלים היה משה נכנס לארץ והיה בונה המקדש והיתה אז גאולה שלמה ותקון הכללי שלא היה המקדש נחרב לעולם ולא היה עוד שום גלות כמ"ש חז"ל במדרשיהם, אמנם תקון הזה לא היה אז רק לישראל לבד לא לכל העולם, אולם אחר חטא המרגלים שנגזר אז על משה שלא יכנס לארץ כמ"ש חז"ל שנקבר משה בח"ל כדי שיביא עמו דור המדבר לעת"ל, ויהושע הכניסם לארץ והכבוש לא היה נסיי ע"י ה' רק ע"י מלחמות כמ"ש גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם יהושע בן נון וכו' אותו חזק כי הוא ינחילנה, ר"ל בדרך טבעי לא בדרך נסיי וע"כ לא הגיע אז עת התקון הכללי המקווה שיהיה לעתיד ונשארו הרבה עממין שלא כבשו…

[15] Malbim, Bamidbar 20, states that the sin of hitting the rock is insufficient to explain the enormous punishment that Moshe suffered; rather, he posits that Moshe’s death had already been decreed with the sin of the spies.

מלבים במדבר פרק כ

ועדיין נשאר לבאר איך אפשר שבעבור דבר קל כזה נגזר עונש כזה על שני שרי צבאות ישראל, בפרט שהיה להם התנצלות שצווי זה היה רק על תנאי אם נקהלו העדה שהם הסנהדרין, ועוד שבסדר דברים הזכיר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת המרגלים כמ"ש ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה וכו' זולתי כלב בן יפונה וכו' ואח"כ אמר גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם וכו' וטפכם אשר אמרתם וכו' שמבואר שנגזר עליו מיתה בסבת ענין המרגלים, וכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, שמשמע שהיה העונש בעבור ישראל לא בעבור חטא משה, גם מלשון הכתוב שאמר יען לא האמנתם בי וכו' לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ משמע שעקר כונת הגזרה הזאת היתה כדי שלא יביאו את הקהל אל הארץ, אבל מה שהם עצמם ימותו במדבר ולא יבואו אל הארץ זה נמשך ממילא שלכן לא באו אל הארץ כדי שלא יביאו את הקהל, ומיתתם במדבר לא היה מצד עצם הגזרה כי הם לא חטאו כלל חטא שיגזר עליהם מיתה רק שישראל לא היו ראוים אז שמשה יביאם אל הארץ והוא ע"פ מה שאמרו חז"ל במדרשיהם שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה אז הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל את אויביהם לפניהם ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה את המקדש ולא היה נחרב לעולם…

[16] Malbim, ibid.

מלבים, במדבר פרק כ

ועוד אמרו שאם היה משה נכנס לארץ הי' אז הגאולה הנצחיית המקווה שיהיה לעת"ל, והיה אז ימות המשיח, אולם דבר זה שיהיה אז התקון הכללי המקווה שיהיה באחרית הימים תלוי בתנאי אם היו ישראל שלמים בצדקתם וחזקים באמונתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש שאז היו מוכנים לכנוס אל הארץ תכף ומשה בראשם ואז היו כל הז' אומות נופלים חללים שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' כמו שפרש"י בפ' דברים עמ"ש עלה רש, ומשה היה בונה המקדש תכף בענין שלא יחרב לעולם כי לא היה עוד גלות ושעבוד לעולם, אבל אחר שחטאו בענין המרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם וצדקתם, לא היה אפשר שמשה יביא אותם לא"י, אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות, ושהמקדשות יחרבו מה שא"א אם היה משה מביא אותם אל הארץ וכמ"ש בפ' שלח בתורה אור שם בארך ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ, וכשגזר ה' על דור המדבר שלא יבואו אל הארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן. ועז"א בפ' דברים גם בי התאנף ה' גם אתה לא תבוא שם, ובכ"ז לא היה זה אז גזרה מוחלטת, ואם היו דור באי הארץ שלמים באמונתם ולא היו כאבותם דור סורר ומורה היה אפשר שמשה יביא אותם אל הארץ ושיגיע אז עת התקון הכללי, כי לא היה גז"ד שיש עמו שבועה, והיה תלוי בהטבת מעשיהם, אבל עתה אחר ענין מי מריבה, שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם, ומשה הכה את הסלע ועי"כ נשרש בלבבם ריב חדש על ה' ואמרו שהוציא את המים בתחבולה אנושית ולא האמינו בה' ובמשה עבדו, ראה ה' שאינם ראוים למדרגה הגדולה הזאת ששני הרועים האלהיים האלה יביאו אותם אל הארץ שבהכרח יגיעו אז ימות המשיח ותקון הכללי שלא יהיה עוד גלות וחורבן וכל רע, ולכן גזר בגז"ד שיש עמו שבועה שמשה ואהרן לא יביאו אותם אל הארץ וזה לא בחטא משה ואהרן רק בסבת חסרון שלמות ישראל, וממילא נסבב מזה מיתת משה ואהרן במדבר כמ"ש ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם:

[17] Malbim, Devarim 3:26.

מלבים על דברים פרק ג פסוק כו

ויתעבר ה' בי למענכם, כבר בארתי (בתורה אור פ' שלח ובהתו"ה פ' חוקת אצל מי מריבה) שתחלת הגזרה שלא יכנס משה לארץ היה בחטא מרגלים, כמ"ש בפ' דברים גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, שמבואר שבעת שגזר בחטא המרגלים שלא יכנסו לארץ גזר גם על משה, ובארתי שם בארך שאחרי חטא המרגלים לא היו ישראל ראוים עוד אל המדרגה הזאת שמשה יכניס אותם לארץ, שאם היה משה מביא את ישראל לארץ היה הכבוש שלא ע"י מלחמה רק ע"י ה' שהיה מפיל אויביהם לפניהם חללים כמ"ש רש"י ע"פ חז"ל למעלה (דברים א' ח') על פסוק בואו ורשו את הארץ, ועוד אמרו חז"ל שאם היה משה נכנס לארץ היה בונה המקדש ולא היה נחרב לעולם, ועוד אמרו שאז היה כובש את כל העשרה עממין שנתן ה' לאברהם והיה אז הגאולה המקווה שהוא ימות המשיח וכ"ז היה תלוי על תנאי שיהיו ישראל שלמים באמונתם וצדקתם והיו כלם ממלכת כהנים וגוי קדוש, אבל אחר שחטאו במרגלים שנתברר שאינם שלמים באמונתם לא היה אפשר שמשה יביא אותם לארץ ישראל אחר שמאז היו עתידים להיות בשעבוד גליות ושהמקדשות יחרבו מה שהיה בלתי אפשר אם היה משה נכנס לארץ (וכמ"ש בהתו"ה פ' שלח בארך), ומאז חשב ה' שגם משה לא יכנס לארץ וכשגזר על דור המדבר שלא יכנסו לארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב לא את משה ואהרן, ועז"א שם גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ובכ"ז לא הי' אז גז"ד שיש עמו שבועה ואם לא היה ענין של מי מריבה שאז היה מקדש את ה' בנס המים והיו ישראל שלמים באמונתם היה אפשריית שיוחזר הדבר לתקונו ותהיה ההבאה אל הארץ ע"י משה, אבל ע"י מי מריבה שרבו את ה' והראו שאינם שלמים באמונתם (כמו שבארתי שם במקומו) נשבע ה' שלא יביאו את הקהל, ובאר שלא היה הגז"ד בעבור משה כי משה לא חטא כלל במי מריבה רק בעבור הקהל שאין ראוים שמשה יביא אותם לא"י…

[18] For a tragic midrashic reconstruction of the dialogue between Moshe and God regarding Moshe’s desperate desire to somehow enter the land as leader or layman, alive or dead, for even a brief period of time, see Otzar Midrashim Eizenstein page 356.

אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמוד שנו ד"ה וכשהגיע יומו של

וכשהגיע יומו של מרע"ה ליפטר מן העולם א"ל הקב"ה הן קרבו ימיך למות, אמר לפניו רבש"ע אחר כל היגיעה שיגעתי תאמר לי שאמות, לא אמות כי אחיה וגו', א"ל הקב"ה רב לך עד פה תבוא ולא תוסיף, קרא את יהושע ואצונו, אמר לפניו רבש"ע מפני מה אני מת? אם בשביל כבודו של יהושע יכנס יהושע לשררה ואני אצא. א"ל הקב"ה ותעשה לו כמו שהיה עושה לך? א"ל הן. מיד הסכים משה והלך אחר יהושע וקרא לו רבי יהושע, נתיירא יהושע מאד וא"ל ולי אתה קורא רבי! א"ל מרע"ה ליהושע רוצה אתה שאחיה ולא אמות? א"ל הן, א"ל ולא טוב לך שלא אמות באופן כזה? ואם יקשה בעיניך שום דבר אני מלמדך, אבל קבל עליך שאחיה ואעשה לך כמו שהיית עושה לי. א"ל יהושע למרע"ה כל מה שתגזור עלי אני מקבל בשביל שאראה פניך. והתחיל מרע"ה לעשות ליהושע כל הכבוד שהיה עושה לו יהושע. כיון שנכנסו לאהל מועד ירד עמוד הענן שנאמר וירא ה' באהל בעמוד ענן והפסיק בין משה ליהושע, יהושע מבפנים ומרע"ה מבחוץ. כיון שראה כך אמר מאה מיתות ולא קנאה אחת. התחיל משה לתבוע אותו בפיו ואמר לפניו רבש"ע מה חטא בידי כדי שאמות? א"ל הקב"ה הן, מחטאו של אדם הראשון שכתוב בו הן האדם היה כאחד ממנו לפיכך אתה מת. א"ל רבש"ע לשוא דשו רגלי בערפל ולשוא רצתי לפני בניך כסוס? א"ל כבר קנסתי מיתה על אדם. א"ל רבש"ע אדם הראשון מצוה קלה צוית אותו ועבר עליה ואני לא עברתי. א"ל הרי אברהם קדש שמי בעולם ומת, א"ל יצא ממנו ישמעאל וכו'. א"ל הרי יצחק בנו שפשט צוארו ע"ג המזבח, א"ל יצא ממנו עשו וכו'. א"ל הרי יעקב שיצאו ממנו י"ב שבטים ולא הכעיסוני, א"ל לא עלה לרקיע ולא דשו רגליו בערפל ולא דברת עמו פנים אל פנים ולא קבל התורה מידך, א"ל הקב"ה רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. אמר לפניו רבש"ע שמא יאמרו ישראל אלולי מצא במשה דברים רעים לא היה מסלקו מן העולם, א"ל כבר כתבתי בתורתי ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, א"ל שמא יאמרו בקטנותי עשיתי רצונך ובזקנותי לא עשיתי רצונך, א"ל כבר כתבתי על אשר לא קדשתם אותי. א"ל רבש"ע אכנס לא"י ואחיה שם שתי שנים או שלש ואמות, א"ל גזרה היא מלפני שלא תכנס לשם. א"ל אם לא אכנס בחיי אכנס במותי, א"ל לאו. א"ל רבש"ע כל הכעס הזה עלי למה? אמר לו על אשר לא קדשתם אותי. א"ל מרע"ה כתיב כל אלה יפעל אל וכו' ואתה מתנהג עם בריותך במדת רחמים פעם אחת ושתים ושלש, ואני עון אחד יש לי ואין אתה מכפר לי, א"ל הקב"ה משה שש עונות בידך ולא גליתי לך שום אחד מהם: בתחלה אמרת לי שלח נא ביד תשלח, שנית ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, שלישית לא ה' שלחני, רביעית ואם בריאה יברא ה', חמישית שמעו נא המורים, ששית והנה קמתם תחת אבותיכם תרבות אנשים חטאים, אברהם יצחק ויעקב חטאים היו שאמרת לבניהם כך? אמר לפניו רבש"ע ממך למדתי שאמרת את מחתות החטאים האלה בנפשותם, א"ל אני לא הזכרתי אבותם, א"ל רבש"ע כמה פעמים חטאו ישראל והתחננתי והתפללתי עליהם לפניך ומחלת להם ולי לא תמחול, א"ל אין דומה גזירת צבור לגזירת יחיד, ועוד עד היום היתה השעה מסורה בידך. מיד התחיל לדבר תפלות ותחנונים…

[19] See Malbim, ibid.

מלבים על דברים פרק ג פסוק כו

…אולם אחר שלא יכול לכנס בתורת מנהיג ומביא את הקהל, לא היה אפשר ג"כ שיבא אל הארץ כהדיוט, וזה מכמה טעמים:

[א] שאחר שלא היה יכול עוד להנהיג את ישראל והיה רוצה לעבור אל הארץ רק לצורך עצמו להשיג שם שלמות יותר ע"י קדושת א"י וע"י קיום מצותיה אמר לו ה' רב לך, ר"ל כבר יש לך שלמות וקדושה די והותר ולא תוסיף לעצמן שום מעלה יתירה ע"י כניסתך לא"י, [ב] שזה פחיתות והורדה למעלתו שיהיה בא"י וההנהגה תהיה ע"י תלמידו וגם זה נכלל במ"ש רב לך, [ג] באר הענין במ"ש ויתעבר ה' בי למענכם, ולמעלה אמר גם בי התאנה ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שם, ויש הבדל בין התאנף ובין התעבר שפעל אנף מורה שמכלה בו אפו וחרונו וזה משמע שהיה חרון על משה עצמו כאלו יאמר שחרה בו אף ה' על ששלח את המרגלים ועי"כ גרם כל זאת, אולם באר זה במ"ש בגללכם שמלת בגלל מציין הסבה הגורמת ר"ל שבשליחות המרגלים לא אני הייתי הגורם לזה רק אתם כמ"ש ותקרבון אלי כלכם, וא"כ האף הזה הייתם אתם סבה הגורמת לזה, אולם פה גלה לו ה' שאינו מונע ממנו העברתו אל הארץ בעבור שקוצף על משה רק שעושה זאת לטובת ישראל שאם היה משה נכנס לארץ אף שלא בתורת מנהיג רק כהדיוט בכ"ז היה המקדש נבנה תיכף ע"י באופן שלא יחרב לעולם, וזה היה רעה גדולה לישראל, כי אז כשנתחייבו על חטאתם היה מכלה חמתו על ישראל עצמם משא"כ כשנבנה המקדש שלא ע"י משה כשחטאו החריב המקדש וכלה חמתו על העצים והאבנים

[20] There may be another consideration: God decreed that the entire generation would perish, and God also decreed that Moshe would die. Had Moshe succeeded in changing his own death sentence, it would have seemed less than fair that he did not do the same for the others. Did he not pray hard enough on their behalf? Was God “guilty” of favoritism? The Siftei Kohen Dvarim 3:26 teaches that Moshe was offered the option of saving only himself – and rejected it out of hand.

שפתי כהן על דברים פרק ג פסוק כו

עוד אמר במדרש (ספרי פרשה זו ד') אותה שעה נתמלא עליו עברה עד שפתח משה ואמר ויעבור ה' על פניו, מיד נתקררה דעתו של הקב"ה אמר לו שתי שבועות נשבעתי, אחת שתמות ואחת לאבד את ישראל, לבטל שתיהן אי אפשר, אם תרצה לחיות יאבדו ישראל, אמר משה אלף ממשה יאבדו ואל יאבד אחד מישראל. זהו למענכם כדי שתהיו קיימים:

[21] There are other sources that speak of God having made a vow which could not be broken. See Midrash Rabbah  D’varim 2:8, and Siftei Kohen, above.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ח

ה' אלהים אתה החילות אמר לפניו רבש"ע למה איני נכנס לארץ מפני שאמרתי (במדבר כ) שמעו נא המורים אתה הוא שאמרת תחלה למשמרת לאות לבני מרי, ד"א אתה החילות אמר רבי ראובן אמר משה לפני הקב"ה למה את עושה לי כך אתה התחלת לבא אצלי מנין שנא' (שמות ג) וירא מלאך ה' אליו בלבת אש מתוך הסנה א"ל משגדלת אותי אתה מורידני מגדולתי אמר לו הקב"ה והרי נשבעתי אמר לפניו רבש"ע אתה החילות כשבקשת לא חללת השבועה לא נשבעת שאתה מכלה את בניך בעגל וחזרת בך שנא' (שמות לב) וינחם ה'.

[22] The Netziv, D’varim  3:26, opines that Moshe explained that his punishment was not “because of” the Jewishh Peoople, but “for the benefit” of the Jewish People: Moshe stayed with them in exile in order to protect the Jews from the destructive power of Peor – and the verses that give the geographical context for Moshe’s speech are far more than mere landmarks; they explain why Moshe must remain “in the valley opposite Beit-Peor.”

העמק דבר, דברים ג: כו

למענכם. אינו כמו משמעות בגללכם שהוא בסיבתכם אלא למענכם משמעו לטובתכם ולא נתבאר טובה זו מה היא. אבל ממה שסמך ענין לזה המאמר ונשב בגיא מול בית פעור שאינו ענין לכאן למדו חז"ל במדרש והובא בתוס' סוטה ספ"א דע"ז פעור היה משוך הרבה את ישראל לעבודתה כדתני' בספרי פ' בלק. אבל כת משה רבינו היה נגד ע"ז פעור להחליש כחה כן בחייו וכן אחר מותו היה קבר משה לסגלה וכמש"כ בפ' ברכה בברכת שבט גד. ונמצא זה שנשאר משה בעה"י מקור טומאת ע"ג היה לטובה לב"ג וב"ר וכן לשאר שבטים שלא יכשלו בבואם לשם. ומשום זה סיים משה שאחר שנשארתי בעה"י ישבנו בטח בגיא מול בית פעול ע"פ טעם שיבואר עוד להלן ד' מ"ולמאי בחרו באותו מקום דיקא באותה שעה ולא הזיק לאחד מהם:

[23] See Midrash Rabbah D’varim 2:9, Chizkuni D’varim 3:26.

דברים רבה (וילנא) פרשה ב:ט

כי לא תעבור את הירדן הזה, אמר לו הקב"ה למשה אם אתה נקבר כאן אצלן בזכותך הן באין עמך א"ר לוי למה"ד לאחד שנתפזרו מעותיו במקום אפילה אמר אם אומר אני האירו לי שאקבץ מעותי אין בריה משגחת עלי מה עשה נטל זהוב אחד והשליך בתוכם והתחיל צווח ואומר האירו לי זהוב אחד היה לי ונפל ממני כאן והאירו לו מה עשה משנטל את הזהוב אמר להן בחייכם המתינו לי שאלקט את המעות וליקטן בזכות הזהוב נתלקטו המעות כך אמר לו הקב"ה למשה אם נקבר אתה אצלם במדבר הן באים בזכותך ואת בא בראשם שנאמר (דברים לג) וירא ראשית לו וגו' ויתא ראשי עם.

חזקוני, דברים ג: כו

ויתעבר ה' בי למענכם - אמר הקב"ה למשה אם אתה עובר בארץ יאמרו מה שנגזר על דור המדבר שלא ליכנס לארץ היינו לפי שאין להם חלק לעולם הבא ואם תכנס לארץ בתפלתך יאמרו לא חש משה אלא על עצמו אלא תיקבר אצלם ותביא עמך לעתיד היינו ויתא ראשי עם.