sources for Drasha for Shabbat Hagadol - Kitniot and Chametz on Isru Chag Shabbat

ערב תבשילין, קיטניות וחמץ - הבט הלכתי ומחשבתי

שבת הגדול התשע"ב

הרה ארי דוד קאהן

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א

אלו דברים (א) שיוצאים בהם ידי חובת מצה, בחטים ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון, ((ב) והמנהג ליקח לכתחלה חטים), (מהרי"ל), (ג) אבל א לא באורז (ד) ושאר מיני [א] קטניות, וגם אינם באים (ה) לידי חימוץ ומותר לעשות מהם תבשיל. הגה: * (ו) <א> ויש אוסרים (טור והגהות מיימוני פ"ה ומרדכי פ' כל שעה). והמנהג באשכנז להחמיר, (ז) ואין לשנות. מיהו פשוט דאין אוסרים בדיעבד (ח) אם נפלו (ט) תוך התבשיל. (י) וכן ב מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם, (יא) ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל. (יב) וכן ג מותר להשהות מיני קטניות בבית (ת"ה סי' קי"ג). וזרע אקליז"א (מהרי"ל) ואני"ס אליינד"ר אינן מיני קטניות, (יג) [ד] ומותר לאכלן בפסח, כן נ"ל.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכז סעיף א

דיני עירוב תבשילין, ובו כ"ד סעיפים.

 (א) יום טוב שחל להיות בערב שבת, לא יבשל בתחלה לצורך שבת <א> בקדירה בפני עצמה, <ב> אבל מבשל הוא (ב) כמה קדרות ליו"ט ואם הותיר, הותיר לשבת; * (ג) וע"י עירוב, מבשל בתחלה לשבת. (פי' ענין העירוב הוא שיבשל ויאפה מי"ט לשבת עם מה שבשל ואפה כבר מעי"ט לשם שבת, ונמצא שלא התחיל מלאכה בי"ט אלא גמר אותה). הגה: ומותר להניח עירוב זה (ד) <ג> אפילו * א ספק חשיכה (מרדכי ס"פ במה מדליקין).

משנה ברורה סימן תקכז

(ג) וע"י עירוב מבשל בתחלה - כתבו [ג] הפוסקים דהיתר העירוב הוא אף למ"ד דמלאכות שבת אין נעשין ביום טוב מדאורייתא מ"מ מהני העירוב דמ"מ אין כאן אלא איסור מד"ס דמדאורייתא אמרינן הואיל ואלו מקלעי אורחים וחזי ליה ליו"ט גופא א"כ אין עושה איסור בזה ורק מדרבנן אסרו ובשביל שבת שהוא שעת הדחק התירו ע"י עירוב שנחשב בזה כאלו כבר התחיל להכין מעיו"ט לשבת ורק שגומר ביום טוב וכדלקמיה בהג"ה. וכתבו [ד] האחרונים דביו"ט שחל להיות בע"ש יזהר להקדים הכנת מאכליו לשבת בכדי שיגמר מלאכתו בעוד יום גדול דסמוך לחשיכה בזמן דלא שייך שיצטרך לו ביום טוב גופא הלא יש כאן לתא דמלאכה דאורייתא ...

שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום טוב סימן תקכז

הגה: ואם הניח עירוב ולא הזכיר כא המלאכות בהדיא, אלא אמר: בדין יהא שרי לן למעבד כל צרכנא, (סג) <יח> הוי כמי שלא עירב (סד) כלל (א"ז). ומי שמתענה בי"ט, כב אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, (סה) דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים (מהרי"ו).

משנה ברורה סימן תקכז ס"ק סה

(סה) דהוי כמי שלא הניח עירוב וכו' - ר"ל כמו דקי"ל דאותו איש שלא עירב אסור לבשל מיו"ט לשבת אפילו בשביל אחרים כיון שאסור לבשל בשביל עצמו כן ה"ה ביום טוב גופא מי שמתענה דאסור לבשל בשביל עצמו כיון שא"צ לה ממילא לא הותר לו לבשל גם בשביל אחרים וכתב המ"א דממילא אם איקלע זה ביום טוב הסמוך לשבת אסור לבשל בעצמו לכתחלה על שבת אף שהניח עירוב אבל בני ביתו או אחרים אופין ומבשלין לו משלו דאין קמחו נאסר הואיל והניח עירוב תבשילין. ועיין [צו] באחרונים שמפקפקים על עיקר דינו דרמ"א [צז] וע"כ ביום טוב הסמוך לשבת אם אין לו אחרים שיבשלו בעבורו מותר לו לבשל בעצמו [צח] וכן אשה משרתת שמתענה ביום טוב ג"כ יכולה לבשל לצורך בעה"ב:

שער הציון סימן תקכז ס"ק צו

...ודומה זה למי שכבר אכל כדי שביעה והוא סמוך לערב שבודאי לא יצטרך עוד לאכול יותר, וממילא אסור אז בודאי לבשל בחנם, ואפילו הכי אי מקלעי אז אנשים אחרים לביתו מותר לו לבשל בשבילן, והכי נמי דכוותיה, עיין שם שהאריכו בזה:

Cooking kitniot on the 7^th day for Shabbat – does the eruv tavshilin help for this – since you can not eat it on the seventh day.

שו"ת כנסת הגדולה סימן סב R. Chaim ben R. Israel Benveniste was born in Constantinople in 1603

איזמיר ניסן התל"ג להח"ר יצחק אשכנזי נר"ו

על אותם הנוהגים שלא לאכול גבינה ואורז ודברים אחרים בפסח אמנם ביום אחרון אוכלים הכל שאל כ"ת כשחל פסח בשבת שחל יום אחרון בשבת ונמצא שלאכול האורז או תבשיל הגבינה ביום שבת צריך לבשלו יום ו' שלפניו אי שרי לבשלו כיון שאינו יכול לאכלו בו ביום ואמר כ"ת שדבר זה נשאל לרב מר קשישא כמה"ר יוסף אישקאפה נר"ו והתיר דע לך אחי שאני נסתפקתי בזה זה ימים ולא נטיתי לא לצד האיסור ולא לצד ההתר עד כען השנה הזאת נתתי את לבי לתור ולדרוש בדבר זה ופשיטנא לה לאיסורא וראיה לדבר מהא דכתב מהר"י וייל ז"ל בתשובו' סי' צ"ה והביאו בספר המפה א"ח סי' תקכ"ז ואני הבאתי אותו בספר כנסת הגדולה סי' תק"מ בהגהת הטור דהמתענה בי"ט תענית חלום אסור לבשל ולאפות לאחרים אפי' לצורך אותו היום דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים ע"כ הא קמן דכל דבר שאינו יכול לאכול אותו היום אינו יכול לבשלו והדברים ק"ו ומה בנדון מהר"י וייל ז"ל שמותר לאכלו באותו היום אלא שאינו אוכלו מפני התענית כתב ז"ל דאינו יכול לבשלו באותו היום כ"ש בדבר שאינו יכול לאכלו באותו היום שהדבר בעצמו אסור ולא מפני התענית כנדון מהר"י וייל ז"ל ולכן שומר נפשו ירחק מלבשלו ביום שביעי של פסח שלדעתי הוא איסור גמור ומיהו היינו דוקא כשהנוהגים שלא לאכלם הם איש וביתו דגם אשתו אסור לבשלו כיון שאינה יכולה לאכלו אבל אם אשתו של אדם אוכלת אותם הדברים בפסח אלא שהוא אינו אוכלם מותר לאשתו לבשלם כיון שהיא המבשלת אותם והיא אוכלת אותם בו ביום:

שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן לג

בענין בישול קטניות בא"י בע"ש =בערב שבת= שחל בו שביעי של פסח לצורך השבת.

בס"ד י' ניסן תשל"ח לפ"ק. הנה ראיתי בלוח א"י להגרי"מ טוקוצינסקי ז"ל (מנהגי השנה חודש ניסן) לענין ז' ש"פ =של פסח= בערב שבת כמו בהאי שתא, דלהמקילין לאכול בשבת שאחרי שביעי ש"פ קטניות, דסומכים על הפוסקים דאין מוקצה מחמת יום שעבר, יכולים לבשלם ביום טוב ערב שבת על סמך עירוב תבשילין מסברת הואיל ואי מקלעי אורחים, כיון שמצוים בינינו ספרדים האוכלים קטניות בפסח עכ"ד.

והנה מחמת שאחרי עיון בפוסקים אין הלכה הנ"ל אליבא דכל הדעות, לכן אמרתי לבאר הלכה זו עפ"י המבואר בפוסקים בזה.

הנה בדברי הפוסקים מצינו בזה ג' חששות. א' כיון דההיתר הבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילין, הוא מטעם דמדאו' מותר מטעם הואיל ומקלעי אורחים חזי להו, ובדברים שאין אוכלים ביום טוב ל"ש הואיל הנ"ל. ב' משום המבואר ברמ"א /או"ח/ (סי' תקכ"ז סעי' כ') דמי שמתענה ביום טוב אסור לבשל לאחרים אפילו לצורך בו ביום, דהוי כמי שלא הניח עירוב תבשילין, וא"כ הה"ד היכא דאסור לו לאכול תבשיל א', דאסור לבשל אותו התבשיל, ול"מ העירוב תבשילין. ג' משום חשש דלמא אתי לאכול מיני'. ואבארם אחת ואחת.

הנה בחידושי רעק"א (מע' ז' במס' ביצה) כתב לדון באם יום טוב אחרון ש"פ בשבת, דנוהגין להטמין בתנור בשבת פשטידא בצמוקים, דנוהגין לאכול ביום טוב אחרון, דלכאורה הי' ראוי לאסור, כיון דהיתר הבישול מיו"ט לשבת ע"י עירוב תבשילים, הוא מטעם דמדאו' מותר מטעם הואיל כמבואר (בפ"ג דפסחים), והא בזה מה שייך הואיל, דהא האורחים בודאי לא יאכלו היום דביום ז' אין אוכלים צמוקים, ... מ"מ כיון דידעינן בודאי לא יאכלו מזה, מאיזה טעם שיהי', ל"ה אוכל נפש, ושוב ל"ש הואיל, ואין לומר הואיל אם יקלעו אורחים וירצו לעבור על האיסור ולאוכלו דא"כ גם באיסור דאו' נאמר כן. אך י"ל עפי"מ שהקשו התוס' (פסחים מ"ו ע"ב סוד"ה רבה), דאם אמרינן הואיל בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה, ותירצו כיון דחולה שיש בו סכנה לא שכיח כלל, לא אמרינן הואיל עיין שם, ובזה חומרא דצמוקים דקיל מאיסורא דרבנן, ובודאי מותר לחולה שאין בו סכנה, שפיר אמרינן הואיל, דחולה שאין בו סכנה שכיח ויאכלנו בהיתר עכת"ד.

אכן בתשו' חת"ס (או"ח סי' ע"ט), הביא את דברי רעק"א הנ"ל, שכתב לו היתר הנ"ל, ולא הודה לו, דנהי דחולה שאין בו סכנה שכיח, אבל לא שכיח שיהי' אותו החולה צריך לצמוקים, דהתוס' הקשו רק לפי ההו"א שלהם דל"צ שכיח, א"כ יתבטלו כל המלאכות שבת דמי יודע מה שיצטרך החולה, אבל לפי מה שתירצו דבעי שכיח, א"כ אפילו איכא חולה בפנינו לא שכיח שיצטרך למלאכה זו בפרטית עכ"ד.

...והנה לפי דברי הגאונים הנ"ל, מכ"ש דיש לאסור בא"י לבשל קטניות מזש"פ =מז' של פסח= לשבת, דהרי קטניות איסורו עוד חמיר לדידן בני אשכנז, מפירות יבשים שהרבה אינם נזהרים בה בחו"ל באחרון ש"פ, ובמצה פשוטה ומצה שרוי' יש שאינם נזהרים גם בכל ימי הפסח כנודע, מכ"ש בקטניות, שלנו בני אשכנז נתקבל לאיסור חמיר, ואיסורו פשטה בכל בני אשכנז באין חילוק בין גברא לגברא, ובאין חילוק בין ז' ימי פסח לאחרון ש"פ, בודאי אסור להכין לדידהו מיו"ט לשבת.

אכן ראיתי בשד"ח (מע' חו"מ סי' ו' אות ו') שהעיר על דברי הרעק"א, דאמאי הצריכו לחולה שאין בו סכנה, ועדיפא הוה לי' למימר כיון דמניעת אכילת פירות יבשים תלוי במנהג, ואיכא אינשי דלא נהגו בהו איסורא, א"כ נימא הואיל ומקלעי אורחים הרגילים לאוכלם בו ביום וכו', ושמא דבמקומו של הרעק"א היו כולם נוהגים שלא לאכול פירות יבישים בפסח, אבל במקום שמקצתם נוהגים היתר, וכן באורז במקום דשכיחי בעיר אחת מקצתם אוכלים, ומקצתם מושכים ידיהם, גם החת"ס מודה דאמרינן הואיל ומקלעי אורחים דנהיגי בהו היתר עיין שם.

ובזה לפי דברי השד"ח הנ"ל, שפיר כתב בלוח הנ"ל דכיון דשכיחי בינינו ספרדים האוכלים קטניות בפסח, יש להתיר לבשלם ביום טוב על סמך העירוב תבשילים כנ"ל.

אולם עדיין לא נצלנו מב' חששות האחרות הנ"ל ואבארם.

הנה בתשו' כנסת הגדולה (או"ח סי' ס"ב) כתב וז"ל, על אותם הנוהגים שלא לאכול גבינה ואורז ודברים אחרים בפסח, אמנם ביום אחרון אוכלים הכל, שאל כ"ת כשחל פסח בשבת שחל יום אחרון בשבת ונמצא שלאכול האורז או תבשיל הגבינה ביום שבת צריך לבשלו יום ו' שלפניו, אי שרי לבשלו כיון שאינו יכול לאכלו בו ביום, ואמר כ"ת שדבר זה נשאל לרב מר קשישא כמה"ר יוסף אישקאפה נר"ו והתיר, דע לך אחי שאני נסתפקתי בזה ימים וכו' ופשטינא לה לאיסורא, וראי' לדבר מהא דכתב מהר"י ז"ל בתשו' (סי' נ"ה) והביאו בספר המפה א"ח (סי' תקכ"ז) וכו' דהמתענה בי"ט תענית חלום אסור לבשל ולאפות לאחרים אפילו לצורך אותו היום דהוי כמי שלא הניח עירוב שאינו מבשל לאחרים ע"כ, הא קמן דכל דבר שאינו יכול לאכול אותו היום אינו יכול לבשלו, והדברים ק"ו מה בנדון מהרי"ו ז"ל שמותר לאכלו באותו היום אלא שאינו אוכלו מפני התענית, כתב ז"ל דאינו יכול לבשלו באותו היום, כ"ש בדבר שאינו יכול לאכלו באותו היום שהדבר בעצמו אסור ולא מפני התענית כנדון מהרי"ו, ולכן שומר נפשו ירחק מלבשלו ביום שביעי ש"פ, שלדעתי הוא איסור גמור, ומיהו היינו דוקא כשהנוהגים שלא לאכלם הם איש וביתו וגם אשתו וכו' אבל אם אשתו של אדם אוכלת וכו' מותר לאשתו לבשלם כיון שהיא המבשלת והיא אוכלת אותם בו ביום עכ"ל, והובא בקיצור בברכ"י (סי' תס"ז אות ו') ומביא שם מהר"י זיין, דבאורז וכיב"ז יש לנהוג איסור גם באחרון ש"פ עיין שם. ....ובכן בהגיע לדבר הלכה כיון שנתבאר דיש בזה פלוגתא אם דומה לדין מהרי"ו או לא, דאם יש משום איסור דאו' הוי ספיקא דפלוגתא בדאו', ויש להחמיר, אכן אם אף במתענה הוי רק דרבנן, א"כ הוי ספיקא דפלוגתא בדרבנן, ויש לילך לקולא, אם כן יש בזה ס"ס =ספק ספיקא= בדאו' וספק בדרבנן, ונוסף על זה דבאמת גם דינא דמהרי"ו ל"ה הלכה פסוקה, דיש הרבה חולקים ע"ז, ה"ה המה הא"ר (בסי' תקצ"ז) בשם הגמ"נ והבית מאיר והמאמר מרדכי ונהר שלו', שס"ל דאינו דומה למי שלא עירב מעיו"ט, דהתם כיון שלא עירב איסור יום טוב חייל עלי', משא"כ בזה שהאיסור לא בא עליו רק משום שאינו יכול לאכול, ודומה זה למי שכבר אכל כדי שביעה, והוא סמוך לערב, שבודאי לא יצטרך עוד לאכול יותר, וממילא אסור אז בודאי לבשל בחנם, ואפ"ה אי מקלעי אז אנשים אחרים לביתו דמותר לו לבשל בשבילם וה"נ דכוותי', והביאם בשער הציון על המ"ב שם (תקכ"ז אות צ"ו) עיין שם, א"כ שפיר יש להקל בנד"ד. ...

והנה כעת נבוא לחשש השלישי.

הנה בשו"ת הלק"ט (ח"א סי' קי"א) כתב וז"ל, שאלה הנזהר מלאכול אורז בפסח אם מותר לבשלו יום שביעי ש"פ שחל להיות ערב שבת לצורך שבת, תשובה, ממה שראינו שהחמירו לבער החמץ משא"כ בשאר איסורין משום דלא בדילי אינשי מיני' כולי שתא, יש לאסור בזה עכ"ל, ובודאי טעמי' דהמנהג שנתקבל לכל בני אשכנז שלא לאכול קטניות ואין לשנות כמ"ש הרמ"א /או"ח/ (בסי' תנ"ג), וכתבו הפוסקים דהמיקל הוא פורץ גדר, ועובר על לאו דלא תסור, וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה ביד"ש =בידי שמים=, והוי כמו הגזירה שלא לישא ב' נשים, כמבואר בשע"ת שם (סק"א) עיין שם, י"ל דשוב יש בזה איסור דאו' מטעם אל תטוש תורת אמך ודברי קבלה כדאו', עי' בספר אור"ח שם (אות ו'), ומש"ה יש לגזור בזה ג"כ משום דלמא אתי למיכל מיני', כיון דלא בדילי מיני' כולי שתא כנ"ל.

...ודאתאן מכל הנ"ל דאין ברור היתרו, ...

אמנם בנוגע למצה פשוטה באחרון ש"פ בחול, הקיל בהגהות מהרש"ם כיון דהוא רק חומרא בעלמא, ואחרים אוכלין, אין לאסור גם משום שמא יבוא לאכלו, וממילא הה"ד גם לענין מצה שרוי', וכמ"ש בת' דובב מישרים שם, ומכ"ש היכא דהמבשלת בעצמה אינה מהנזהרים שלא לאכול בזה, דאז בודאי אין איסור, וכמ"ש בכנה"ג שם כנ"ל.

שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן יז ד"ה ויש לדון

ויש לדון אם שרי לבשל ביום טוב אחרון של פסח שחל בער"ש קטניות אם אין ספרדים מצויים, אבל שאר הדברים [כגון מצות מכונה או שרויה למחמירים] חושבני דודאי מותר [לאוכלם בשבת] כי זה רק מוקצה מחמת יום שעבר וגם הרי נפישי אינשי שאינם זהירים בכך, ומותר אפילו לבשל ביום טוב (ועי' להלן סי' מ"ב בד"ה ויש לדון), ועכ"פ רק לאכול בשבת ודאי שרי גם בקטניות, ואפילו בחמץ גמור שהביא לו נכרי הארכתי במק"א [כמבואר לעיל] ... ולכן לענ"ד יש מקום להחמיר רק בחמץ ממש או בכלי שהוא בן יומו, ולא באינו בן יומו שזה רק מדרבנן. אולם בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל כתב והמחמירין בחמץ מחמת מוקצה אין אוכלין בשבת קודש זה אורז וקטניות וכו'. ולא ידעתי מאי שנא מביצה שנולדה ביום טוב דאסור לאכלה למחרת בשבת רק מפני הכנה ולא משום מוקצה מחמת יום שעבר, וגם כאן הרי יודע ברור שעתיד להיות מותר לאחר בין השמשות.

שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן סד

שאלה: האם מותר לאכול חמץ שנמכר לגוי כהלכה, ביום שבת שחל למחרת שביעי של פסח?

תשובה: בתוספות מסכת ביצה (דף ד ע"א) מבואר, שאף על פי שהלכה רווחת שכל דבר שהיה בגדר מוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, אסור לכל יום השבת, זהו רק כשהדבר נאסר להבא מכח קדושת השבת, אבל מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן. וכן כתב הרא"ש בפסקיו (סוכה, פרק ד' סימן ה'). ואם כן גם כאן אין לאסור אכילת חמץ ביום שבת מכח שהחמץ היה אסור באכילה ונעשה מוקצה בבין השמשות של השבת, משום שאולי עדיין יום הוא ואסור באכילת חמץ, שהרי זה מוקצה מחמת יום שעבר, וחוזר להיתרו בשבת. אמנם השער המלך (בפרק א' מהלכות יום טוב הלכה כד) כתב לחדש שדברי התוספות הנ"ל אמורים רק לגבי דבר שאיסור אכילה שבו אינו אלא מדרבנן, אבל דבר שאיסור אכילתו בבין השמשות מן התורה, כל שהוקצה בבין השמשות, אפילו מחמת יום שעבר, נאסר לכל היום שאחריו. וכן כתב הפרי מגדים (/או"ח/ סימן תצח במשבצות זהב סק"ב, ובפתיחה להלכות יום טוב אות יז), ולכן פסק שאם שחט את האם של הבהמה בערב יום טוב, אסור לשחוט הבהמה ביום טוב, משום איסור אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והואיל ונאסר בשחיטה בבין השמשות של יום טוב, משום שאולי עדיין יום הוא, נאסר לכל היום, כיון שהוא איסור תורה. ע"כ. ולפי זה יוצא שגם חמץ אסור באכילה בכל יום השבת, הואיל והוא איסור תורה. [וראה עוד להמאירי בבית הבחירה (ביצה ד ע"א עמוד כז), בשם יש מתרצים, ובשבולי הלקט (סוף סימן רמז). ואכמ"ל]. ...ועוד, שמכיון שבכל הזמן הזה היה החמץ שייך לגוי על פי המכירה שנעשתה כדת קודם הפסח, אין מקום לאוסרו משום שהוקצה בבין השמשות, כיון שמבואר בירושלמי (ביצה פרק ג' הלכה ב'), שאין מוקצה בשל גוי. וכן כתב הר"ן (סוף ביצה). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן תצח סעיף ג). וכן כתב הרמ"א בהגה (סימן שי סעיף ב, וסימן תקה סעיף א). ע"ש. וכן כתב האור שמח (בפרק ד' מהלכות יום טוב), שמותר ליקח חמץ מן הגוי בארץ ישראל בשבת שלאחר שביעי של פסח, שאפילו אם נאמר מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא גם במוקצה מחמת יום שעבר, מכל מקום הואיל ובחמץ של גוי לא שייך מוקצה, כמבואר בירושלמי שאין הכנה בשל גוי, לפיכך מותר ליקח ממנו חמץ בשבת שאחר יום טוב האחרון של פסח. ע"כ. ... ולפי זה בחמץ שנאסר מאליו לא שייך טעם זה, ולכן מותר ליקח פת פלטר מן הגוי בשבת שלאחר שביעי של פסח. וכן כתב עוד בספרו שו"ת מים שאל (סימן א). וכן העלה הגאון רבי ישראל יעקב בורלא בשו"ת מקור ישראל (סימן קד), שלפי מה שפסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שכה סעיף ד) שמותר לקחת בשבת לצורך שלש סעודות פת שאפאה גוי לעצמו, או פת שנאפית בשביל גוים, כגון שידוע שרוב הלוקחים ממנו גוים, לכן מותר לקחת גם כן פת מפלטר גוי ביום שבת שלאחר שביעי של פסח לצורך שלש סעודות, ואין לאסור משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, כיון שאין מוקצה בשל גוי וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סוף סימן ה) כתב, שלפי ההנחה שכל מאכל ביום הכפורים נחשב למוקצה, ולא מהני מה שראוי לקטנים, יש הוכחה לדברי התוספות שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, שאם לא כן, לדעת רבי עקיבא (בשבת קיד ע"א) שאפשר שיחול שבת אחר יום הכפורים, כל המאכלים יהיו מוקצים בשבת משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ויצטרכו להתענות גם בשבת? ועוד, הרי בארץ ישראל כשחל יום ראשון של פסח בשבת, יהיה אסור לאכול חמץ בשבת שלאחר שביעי של פסח, משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא? ע"כ. ומוכח שפשוט לו שאין חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין מוקצה מדרבנן +ובשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ד' (ריש סימן צב), הביא מה שכתב הפרי מגדים שבאיסור תורה כגון באותו ואת בנו, אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, והוסיף, שכן כתב בשו"ת הגאון רבי עקיבא איגר לענין שבת שלמחרת שביעי של פסח, שאסור לאכול חמץ, משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ואף על פי שאינו אלא מוקצה מחמת יום שעבר, מכל מקום באיסור תורה יש לאסור גם בזה. עכת"ד. וזה אינו, כי הגאון רבי עקיבא איגר לא כתב כן אלא בדרך תימה, ואדרבה נראה שהדבר פשוט בעיניו להתיר, ושאין חילוק בזה בין איסור תורה לאיסור דרבנן. וכבר הוכחנו כן לעיל מדברי הרמב"ם בדין אותו ואת בנו להתיר. ובתשובה כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל.+ ואף שהגאון רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בלוח ארץ ישראל פסק לאסור בזה, העיקר כדברי הפוסקים הנ"ל להקל. וכן העלה בשו"ת כפי אהרן בקונטרס בני יוסף (סימן יג). וראה עוד בשו"ת ציץ הקודש (סימן לט). ובשו"ת מנחת החג חלק ב' (דף קכג ע"ב). ובשו"ת הוד יוסף ארוואץ (בליקוטים סימן ח). ואכמ"ל. ובהיות שבשטר מכירת החמץ לגוי נכתב במפורש, שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת אחר הפסח מהחמץ שנמכר מאליו, וישלמו לו אחר כך מחיר החמץ, אין לחוש בזה גם משום גזל הגוי שהוא אסור, כמבואר בחשן משפט (סימן שמח סעיף ב, וסימן שנט סעיף א). ולכן מותר ליטול ולאכול מן החמץ הנמכר לגוי בשבת שאחר שביעי של פסח, ואין לחוש בזה כלל.

בסיכום: מותר לאכול חמץ ביום שבת שלאחר שביעי של פסח, ואין לאוסרו משום מוקצה. ובלבד שלא יטול מהחמץ בעצם יום השביעי של פסח, שאם כן הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, וגם הרי הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. (וראה בשו"ת מקור ישראל סימן קד). ואם הגוי מעצמו מביא לישראל חמץ בשביעי של פסח, ומניחו בביתו, לא יקבלנו הישראל, וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שהוא חפץ בו, ונכון שיאמר בפירוש שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. כמבואר בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן תמח סעיף ב). ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

רב שכטר מחלוקת שך נודע ביהודה איסור דרבנן מעת לעת מספיק באיסור דרבנן – שך מודע באיסור מטעם מנהג -קטניות בטיל ברוב

רמב"ן שמות הקדמה

... והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלות אבותם שהיה סוד אלוה עלי אהליהם והם הם המרכבה ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

משך חכמה בראשית פרק לג

 (יח) ויבא יעקב שלם וכו'. (שם, שם) ויחן את פני העיר...והציור בזה. דבאמת כמו שלהחי די במזון מהצומח, והמדבר ניזון מהחי, כן נפש המשכלת מבני נכר די לו בשבע מצוות. אולם נפש הישראלי, מקורו ממקום גבוה - חלק ה' ממעל - אם אין לו כל התורה בכללה ובפרטה, אז אינו בחיותו. כי עם ישראל המה מעון ומכון לאלקות בעולם השפל, 'ואין השכינה שורה אלא באלפי רבבות ישראל'. וזה סוד מה שאמרו: ש"ס רבוא המה כללות הפרצופים. ולכן אברהם חפש להפיץ שיטתו ודיעותיו באלקות לכל באי עולם, באשר חשב כי הוא יחידי. ואחר כך ראה כי ישמעאל יצא ממנו, ולכן נטע אשל להכניס כל באי עולם לברית (סוטה י, ב). ואמרו בריש עבודה זרה (ט, א): שני אלפים תורה מ"והנפש אשר עשו בחרן" - דשעבידו לאורייתא. וגם היה זה בכוונה שהלך למצרים - מקום החכמה והחרטומים - לפלפל ולקרבם לשיטותיו באחדות ובתורה.

לא כן יעקב, ראה שמיטתו שלמה, ובזרעו די שיהיו מעון ומרכבה לשכינה, וכמו שהבטיחו, וראה שה' ניצב עליו, ראה להיפוך כי בניו יהיו נפרדים מעמים אחרים, מוגבלים בתחום. ואף ללבן חותנו הניחו בטעותו, וכעס על רחל שגנבה התרפים להבדילו מעבודה זרה. כן במצרים היו יושבים בארץ גושן נפרדים מהעמים. וכן לדורות באומה, אין מקבלים גרים בימי דוד ושלמה, שזה כהכרח או למקנא לגדולתם. וזה מליצתם שאברהם 'קיים עירובי תבשילין' - להכניס אורחים ולקבל גרים תחת כנפי השכינה, אבל לא 'קבע תחומים', שמא ימנע אחד מלבוא לשמוע דיעותיו. לא כן יעקב, 'קבע תחומים' להגביל ולתחום בין עם ישראל לעמים. ולכן במרה עדיין לא איפקוד אתחומים, משום שהיו נוסעים במחלוקת, ולא היו ראויים להיות משכן לאלקות, עד כי הארה האלקית תהא די להאיר לעולם השפל, ולכן לא ניתן מצות תחומים. אבל בסיני איפקוד על תחומים, ש"ויחן (שם) ישראל" (שמות יט, ב), והיו ראויים לקבל תורה, ואז ניתן תחומים, כמו ליעקב. ... וזכה למידה בלא גבול - "ופרצת ימה וקדמה" (בראשית כח, יד) - בשכר שהוא קבע גבול ותחומים זכה לנחלת בלא גבול, ודו"ק היטב.

רש"י בראשית פרק יח

כעת חיה - כעת הזאת לשנה הבאה, ופסח היה, ולפסח הבא נולד יצחק, מדלא קרינן כעת אלא כעת. כעת חיה כעת הזאת שתהא חיה לכם שתהיו כלכם שלימים וקיימים: