מעשר כספים
הרב ארי דוד קאהן מת"ן ט' כסלו התש"ע
Adk1010@gmail.com
1.
בראשית פרק כח
(כ) וַיִּדַּר
יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ
הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:(כא)
וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה’ לִי לֵאלֹהִים: (כב) וְהָאֶבֶן
הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן
לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:
2.
בראשית פרק יד
(יח) וּמַלְכִּי
צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן:(יט)
וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמַר בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם
וָאָרֶץ:(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן
לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:
3.
תוספות מסכת תענית דף ט עמוד א
עשר תעשר - הכי איתא בסיפרי
עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב
במעשר רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מנין ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך
מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר שמרויח בו
4.
ב"ח יורה דעה סימן שלא
...ולי נראה
דאפילו לכיס של צדקה אינו רשאי ליתן דעיקר המצוה היא שיתן בעל הבית מעשר עני
לעניים מלבד מה שנותן הגבאי לכל עני ועני בכל ערב שבת מקופה של צדקה ואם יתן לכיס
של צדקה לא יתנו לעניים אלא קצבתן ומזה הטעם אין נותנין ממנו לפדיון שבויים דהלא
כשיגיע לפדות איזה שבוי צריך לגבות לפדיונו מכל אחד לפי השגת ידו ונמצא פורע חובו
שמוטל עליו לפדות השבוי מכיסו כפי השגת ידו ממעשר עני מיהו אין זה אלא במעשר
עני מזרע הארץ שהיא מצוות עשה מן התורה אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח במשא ומתן
ככספים ושאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים שהרי אינו
חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן:
5.
ט"ז יורה דעה סימן שלא ס"ק לב
(לב) הרבה דיני
צדקה. - נראה דיש לדמות מעשר שמפרישין מן הריוח ממון לדין מעשר עני של תבואה
ופירות ומו"ח ז"ל כתב שהמעשר של ממון שלנו אין בו חיוב לא מן התורה
ולא מדרבנן ותמהתי שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמ"ש כל
הפוסקים והב"י בשם ירושלמי וע"כ נעתיק דברי הטור בקיצור לענין מעשר עני ...אבל
משלמין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריך להודיעו שהוא ממעשר עני (פי' כגון לסעודת
הבראה של אבל) ולא פודין בו את השבויים ולא עושין בו שושבינות ואין נותנין ממנו
צדקה (כפירש ב"י צדקה שפסקו עליו בני העיר שכבר נתחייב בה דה"ל פורע
חובו) (נ"ל דגם ההיא דפדיון שבוים שאין נותן לזה ממעשר עני היינו שיש
בלא"ה לפדות שפסקו עליו כן והוא רוצה לפטור עצמו במ"ע אבל אם אין חייב
לפדותו בלא"ה ודאי יכול המפריש לתת מ"ע שלו לזה דאין לך צדקה גדולה מזה
דשבי כולהו איתנייהו ביה חרב ורעב כדאיתא פ"ק דב"ב כנ"ל) ונותנין
אותו לחבר עיר בטובת הנאה פירות דרך דורון וכבוד כל זה נראה ששייך גם כן במעשר
שמפרישין מן ריוח שנתן הש"י לבני האדם ולעיל סימן רנ"א כתב ב"י
ג"כ בשם המרדכי דמעשר עני דומה למפריש צדקה:
6.
שו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן עד
+כת"י
מינכען סי' של"ח.+ מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותם למצוה
אחרת דנראה כגוזל עניים דאע"פ שאינו מה"ת =מן התורה= אלא מנהג הא
קיי"ל דברים המותרים ואחרי' נוהגים בהם איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם
שנאמר לא יחל דברו ולא יחל מדרבנן [כדאי'] פ' [ואלו מותרים] (ט"ו ע"א)
ול"ד להא דרפ"ק +בד"פ כתוב בטעות פ"ק דעירובין+ דערכין (ו'
ע"ב) ישראל שהתנדב נר ומנורה לבית הכנסת מותר לשנותה למצוה אחרת דשאני התם
דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל מעות מעשר כספים כבר זכו בהם עניים ע"י מנהג שכך
נהגו כל הגולה ואין לשנות מעניים למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן +עיין יו"ד
סי' רמ"ט ס"א בהג"ה+ דתנן פ"ב דשקלים (משנה ה') מותר עניים
לעניים.
7.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמז סעיף ד
ו] הצדקה דוחה את הגזירות
הקשות, ב וברעב תציל ממות, כמו שאירע לצרפית. הגה: ז] והיא מעשרת, ואסור לנסות
הקב"ה ג כי אם (א) בדבר זה, שנאמר: ובחנוני נא בזאת וגו' (מלאכי ג, י). (טור
מגמרא פ"ק דתענית). וי"א דוקא (ב) בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה,
אבל לא בשאר צדקה (ב"י דכך משמע מש"ס שם).
8.
פתחי תשובה יורה דעה סימן רמז
(ב) בנתינת מעשר
- עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן ג' שהשיג על הרמ"א דמדבריו משמע
דבמעשר כספים דנהוג עלמא האידנא קאי ובאמת ז"א שלא נאמר זה על מעשר כספים דלא
שרי לנסויי ביה דאינו אלא צדקה ע"ש וכ"כ הגאון בעל של"ה והוא בדפוס
א"ד דף רמ"ב דדוקא במעשר תבואה הוא דשרי לנסות אבל לא במעשר כספים
ע"ש וכן הסכים בספר משנת חכמים הלכות יסודי התורה דף י"ז ע"א
ע"ש:
9.
שולחן ערוך יורה דעה הלכות צדקה סימן רמט סעיף א
א] שיעור נתינתה, אם ידו
משגת יתן כפי צורך העניים. ואם אין ידו משגת כל כך, יתן עד חומש נכסיו,
מצוה מן המובחר; ב] ואחד מעשרה, מדה בינונית; פחות מכאן, עין רעה. וחומש זה
שאמרו, שנה ראשונה מהקרן, מכאן ואילך חומש (א) שהרויח בכל שנה.
10.שולחן ערוך יורה דעה הלכות
צדקה סימן רמט סעיף ב
לעולם לא ימנע אדם עצמו
פחות משלישית השקל לשנה, ואם נתן פחות מזה, לא קיים מצות צדקה.
11.ש"ך יורה דעה סימן רמט
ס"ק ד
וע"כ נהגו בארצות האלו
שהגבאי צדקה הולך בבהכ"נ שני וחמישי לגבות מעות צדקה מכל אחד ואחד ואפי' נותן
מהפחות שבמטבעות הוא נותן יותר משלישית השקל לשנה ומנהג נכון הוא, ואע"ג דבא"ח של
הרא"ש הנדפס בסוף הסדורים כתב שיתן בכל סוף שנה זהוב וחצי היינו למדת חסידות
אבל מדינא אין חייב אלא בשלישית השקל לכל השנה כדמשמע בש"ס ופוסקים:
12.שולחן ערוך יורה דעה הלכות
צדקה סימן רמט סעיף א
הגה: ואל יבזבז אדם יותר
מחומש, שלא יצטרך לבריות. (ב"י בשם הגמרא פ' נערה שנתפתחה) ודוקא כל ימי
חייו, אבל בשעת מותו יכול אדם ליתן צדקה כל מה שירצה (ג"ז שם פ' מציאת האשה
ומייתי לה רי"ף ורא"ש ור"ן ומרדכי). ג ד] ואין לעשות ממעשר שלו
דבר (ב) מצוה, כגון נרות לבית הכנסת או שאר דבר מצוה, <א> רק יתננו לעניים.
(מהרי"ל הל' ראש השנה).
13.ש"ך יורה דעה סימן רמט
ס"ק ג
ג ואין לעשות ממעשר שלו כו'
- מהרש"ל והדרישה כתבו בשם תשובת מהר"מ דכל מצוה שתבא לידו כגון
להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה לחופה וכה"ג וכן לקנות ספרים ללמוד בהם
ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה אותה מצוה יכול
לקנות מן המעשר ע"כ ובתשו' מהר"מ מרוטנבורג דפוס פראג סי'
ע"ה כתב ולפזר מעשרותיו לעניים (צ"ל לבניו) הגדולים שאינו חייב לטפל בהם
מותר דאפי' לאביו מותר לתת אם הוא עני משום כבוד אביו אבל (צ"ל וכ"ש)
לבניו דמותר במקום שאין בעיר תקנה לתת לכיס של צדקה עכ"ל ומשמע דמותר
אפי' יש בידו יכולת לפרנס ממקום אחר דזה הוי צדקה כדלקמן סימן רנ"א ס"ג:
14.פתחי תשובה יורה דעה סימן
רמט ס"ק ב
(ב) מצוה -
עבה"ט (ולכאורה נראה דמהרי"ל ומהר"מ פליגי אהדדי אך לפמ"ש באר
הגולה אות ה' דוקא מצוה שחייב בלא"ה כו' י"ל דלא פליגי כלל ועיין
בתשובת חתם סופר סימן רל"א שכתב דבאר הגולה שגה בזה דבמהרי"ל הלכות
ר"ה ובתשובה סימן נ"ו כתב להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים כו' אך
מ"מ אין כאן מחלוקת דמהרי"ל ורמ"א מיירי שהנהיג ג"פ להפריש
מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים ושוב כל מה שיפריש הוי ממילא לעניים ולאו כל כמיניה לקנות
ממנו נר לבהכ"נ אפילו אינו מחוייב בהם אבל אם מיד בתחלת התנהגות להפריש מעשר
כספים התנה שיכול לעשות ממנו דבר מצוה מודה מהרי"ל למהר"ם).
(ע"ש בסימן שאחריו שלא כתב כן רק דמהרי"ל ס"ל דמעשר כספים הוא ממש
דאורייתא כו') וכתב שם בדבר השאלה בא' שהשיא בנו לבת ת"ח והתחייב ליתן
להת"ח בכל שבוע ג' זהובים שיזון הזוג על שולחנו שש שנים כדי שילמד הבן אצל
חותנו הת"ח הנ"ל והן עתה כבד עליו הדבר ורוצה ליתן זאת ממעות מעשר.
והעלה דאם מיד בשעת נישואין היה דעתו לשלם ממעות מעשר ש"ד ומ"מ מהיות
טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא להא דתנינן פ"ח דפאה
מ"ו היה מציל כו' אך אם בשעת חיובו לא היה דעתו לזה אין אדם פורע חובותיו
ממעשר (וזה מכוון לדברי הט"ז) ע"ש וכו' עוד בש"ך יש ט"ס
מ"ש דאפילו לאביו כו' משום כבוד אביו וצ"ל לולא משום כו'. ושם בסימן
רל"ב נדון מי שמת והניח ספרים שכתוב עליהם שהם ממעות מעשר מקרוביו וישאילם
לאחרים כל ימי חייו והאפוטרופסים על יתומיו העניים המחוסרים לחם רוצים למכרם
לפרנסת היתומים וטוענים שלא כתב אלא כל ימי חייו ואחר שמת יכולים למכרם והאריך בזה
והעלה דהדין עם האפוטרופסים ע"ש. ומ"ש וכן לקנות ספרים כו'. עיין בספר
משנת חכמים הל' יסוה"ת דף י"ט ע"א שכתב בשם אביו הגאון ז"ל
דאם קנה בהם ספרים אסור למכרם אפי' ללמוד תורה ולישא אשה ואף שהתירו בס"ת
למכור ללמוד ולישא אשה היינו בס"ת של יחיד כמבואר בא"ח סימן קנ"ג
והספרים הללו זכו בהם רבים ומצוה להשאילם לאחרים א"כ אין לו רשות למכרם וכתב
הוא ז"ל על זה דאם התנה עם הקונה שהוא ישאילם לאחרים ואינו מוכר לו כי אם
טובת הנאה שיש לו בהם צ"ע אם מותר למכרו בענין זה ע"ש. ועיין בתשובת
שבו"י ח"ב סימן פ"ה שנתן טעם למנהג בחתן וכלה שמשלמין ממעות מעשר
הכלי זמרים ומשרתי סעודת נישואין.
15.ט"ז יורה דעה סימן רמט
ס"ק א
(א) רק יתננו
לעניים. - וכ"ש לפרוע בהם מסים דאסור אע"ג דאיתא בפ"ק דבתרא
שאפילו מה שא"ה נוטלין בזרוע נחשב לצדקה מכל מקום מיקרי זה פורע חובו מן
הצדקה תדע דהא גם במה שאדם זן בניו הקטנים אמרינן בפרק נערה שנתפתתה דהוי בכלל
עושי צדקה בכל עת וכי ס"ד שיוציא אדם מעשר שלו לזון בניו הקטנים. ולענין
לקנות מצות בבית הכנסת במעות מעשר נ"ל דאם בשעת קניית המצות היה דעתו על זה
שרי דהא המעות לצדקה אזיל ואף שהוא נהנה במה שמכבד לקרות אחרים לס"ת אין זה
איסור שהרי בכל מעשר יש טובת הנאה לבעלים מה שאין כן אם בשעת קניית המצות לא
נתכוין ליתן ממעשר ואח"כ רוצה לפרוע ממעשר ה"ל כפורע חובו ממעשר
כנ"ל בזה. וכתב בדרישה בשם תשו' מהר"ר מנחם שמותר ליתן מן המעשר להיות
בעל ברית או להכניס חתן לחופה או לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים ללמוד בהם
אם לא היה יכולת בידו ולא היה עושה המצוה עכ"ל ונראה לי דכשקונה בעדו ספר
צריך לכתוב עליו שזהו מן המעשר למען ידעו בניו דבר זה ולא יחזיקוהו להם:
16.ברכי יוסף יורה דעה סימן
רמט ס"ק יח
ח"י. או שאר דבר מצוה
רק וכו'. ונ"מ לפרוע מסים, אף דאמרו (ישעי' ס, יז) ונוגשיך צדקה, הרי אמרו
(כתובות נ א) עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו קטנים, ואין ס"ד שיוציא מעות מעשר
להכי. הרב ט"ז (ס"ק א). וכ"כ בתשובה כ"י הנז' (אות ה)
וז"ל, לפרוע מסים ממעות מעשר דבר פשוט הוא זה שאין לפטור עצמו מחיוב ממונו
בממון מעשר. עכ"ל. וגם הרב חוות יאיר בהשמטות דף רע"א (סי' רכד), כתב
דמזון בניו קטנים ומסים אינו יכול לעשות מדמי מעשר. אך הרב המופלא חסידא קדישא
כמהר"ח בן עטר זצ"ל (בראשון לציון כאן בריש הסימן) חלק על הרב ט"ז,
ותמה עליו, דודאי זן בניו קטנים, דהם יתר על בני שש, דאינו חייב, צדקה מעליא היא,
ולא למסים. ע"ש באורך. וכבר בעניותינו {כ'} לעיל אות ג' דנראה דמהאי
טעמא הקלו העולם במעשר כספים, דסברי ודאי דזן בניו יתר על שש וכיוצא היא צדקה ממש,
וקים להו דמוציאין טפי ממעשר. ואע"ג דיש פנים הנראין לזה, וכדעת
מהר"ח בן עטר ז"ל, דצדקה ודאי היא, והוא קצת סמוך למנהג העולם, ודלא
כמ"ש הרב חוות יאיר שם, מ"מ משתי טענות אחרות לאו שפיר עבדי. חדא, דהן
לו יהי כדבריהם דבזה מוציאים טפי ממעשר, מ"מ יש מצוה וסוד בהפרשת המעשריח,
וכל שבידו [הוא] - להפרישו [בידו], ואח"כ [להוציאו] בזה, וצריך לדקדק
בדבר להפרישו ולדקדק בחשבון, כמ"ש בתשובה כ"י הנז'. ותו, דכתבו הפוסקים
דכל מצוה שלא היה יכולת בידו ולא היה מקיים המצוה עושה אותה ממעות מעשר, והכא בזן
בניו ואביזרייהו הוא דבר מוכרח לעשותו, אי מצד אהבתו וכרחם אב, ואי מצד אם הבנים
באשתו אמרו, דכרוכין אחריה והיא מעכבת לשלחם על פני חוץ, ואי מצד שיחת הבריות
ולעזה עליו מדינה. וא"כ אין להוציא ממעות מעשר מזונות בניו וכיוצא, והגם דלפי
מה שכתבנו בעת שמקבל להפריש מעשר כספים יכול לפרש שיחותיו להתנהג בו כרצונו, ומינה
לזון ממנו בניו וכו', מ"מ אי לא דחיקא ליה שעתא טובא לא נכון לעשות כן.
17.אליה רבה סימן קנו
יהא לו כיס מיוחד למעשר שלו וממנו
יתן לעניים קרובים ורחוקים. גם מצוה להלות ממנו לאדם
בשעת דחקו ואפילו לאיש אמיד [שבעת ההיא הוא דחוק]. ומי שזיכה לו הש"י במעשרות
הרבה, ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית ובששית של שמיטה. והאנשים המעכבים את
מעשרותיהם עד אחר מותם, הם כסילים שאינן מקיימין המצוה בעצמן, אך ליתן שכר לימוד
בניו ובנותיו ממעשר, [עיין] באר שבע דף ק"ו [שו"ת סי' מא]. אם היה לו
בעסק אחד היזק ובעסק אחד ריוח, אם בשעת היזק היה לו חשבון שהיה לו הפסד, אינו ממלא
הריוח את הפסד, ואם לא היה לו חשבון ובסוף חשב כל החשבונות הריוח וההפסד מכל השנה,
אז יעלה ההפסד תחלה מן הריוח ואח"כ מפריש מעשר מן הריוח (שער אפרים סי'
פ"ד). אין נותנים מסים ממעשר, ואין לפרוע מעות מצות ממעשר אם לא שחייב בשעת
הקנייה שקונה מעשר (ט"ז יו"ד סי' רמ"ט סק"א). אבל בשל"ה
דף רס"ב [מגילה, סוף נר מצוה] כתב דדוקא במה שמוסיף על חבירו, אבל מה שמכרו
רצה ליתן לא יקח ממעות מעשר, ויש לדחות. וכתב הש"ך שם [סק"ג] דלאביו
ולבניו הגדולים עניים נותן ממעשר. עוד כתבו להיות בעל ברית או להכניס חתן וכלה
לחופה וכה"ג, וכן לקנות ספרים ללמוד בהם ולהשאילן לאחרים, אם לא היה יכולת
בידו ולא היה עושה אותה מצוה, מותר ליקח ממעשר. וצריך לכתוב על הספר שזה מעשר למען
ידעו בניו ולא יחזיקנה להם. נותנין מעשר מירושה אף מאביו:
18.שו"ת ציץ אליעזר חלק ט
סימן א פרק ה
ולפי דברינו האמורים למעלה
יש לסמוך להתיר למי שהשעה דחוקה לו לשלם עבור לימוד בניו מכסף מעשר גם בקטנים וגם
בגדולים בין שסמוכים על שלחנו ובין שאינן סמוכין על שלחנו, ובפרט כשהמלמד הוא עני.
ולפלא על ספר אהבת חסד ח"ב פי"ט שסתם לפסוק דלשלם ממעות מעשר שכר לימוד
לבניו אסור לכו"ע דזה הוי מצוה שמחויב בעצמו ללמד לבניו או לשכור להם מלמד
ואין לפרוע חובו ממעות מעשר ע"ש, דהא ראו ראינו דישנם שמתירים וגם יש בזה
חילוקי אופנים וחילוקים בהבדלי הגיל ובאופן שכן ישנם כמה דרכי היתר להתיר לשלם שכר
לימוד ממעות מעשר.
19.שו"ת ציץ אליעזר חלק ט
סימן א פרק ה
פרק ה' אם אפשר לפרוע מסים
מכסף מעשר ואם יכול להוציאו עבור החזקת בניו הקטנים, ועוד מדין עשיית דבר מצוה
מכסף המעשר.
(ב) אולם מאידך
מזה שהט"ז החשיב תשלום מסים כתשלום - לצדקה נפתחו לפנינו דרכי - היתר באופן
שכן יוכלו לשלם מכסף המעשר עבור תשלומי - מסים.
ראשית הרי יוצא לנו
לפי"ז דלשיטת הב"ח ודעימי' [שרבים המה] דס"ל דאפשר לפרוע חובו
ממעות מעשר א"כ יש באפשרי לפרוע ממעות מעשר גם עבור תשלום מסים בהיות דגם זה
נחשב למצוה, וממילא גם לנכות מהחשבון מה שמורידים לו עבור מסים [ולתת מעשר עבור
החלק שמורידים ממנו, בטענה שבחשבון הברוטו זוכה הוא בו קודם, בודאי דאינו מחויב
אליכא דכו"ע כמבואר בברכ"י סי' רמ"ט בשם האוה"ח. ויעוין גם
בספר שו"ת אפרקסתא דעניא סי' פ"ח שנשאל באחד הנוהג לתת מעשר מכל אשר
מרויח, והצליח בלאטריע /בהגרלה/ והממשלה מקבלת בריש כל חלק עשירי מהסכום אי מחויב
לתת מעשר גם מהחלק שמקבלת הממשלה, והעלה בתשובתו דהדבר פשוט ולית דין צריך בושש
דאין זה בכלל פורע חובו דמעולם לא נתחייב זה דבר נגד הממשלה אלא שכך הוא דינא
דמלכותא ומאותו חלק אין לבעל הגורל שום זכות עיי"ש].
ושנית לפי דברי הח"ס
שהבאנו לעיל בפ"ג אות א' דס"ל דכשמתנה מתחילת התנהגותו שיוכל לעשות
מהכסף שיפריש דבר מצוה, ולא דוקא נתינה לעניים, מהני זאת, א"כ הרי כמו"כ
יוכל גם להתנות בכזאת [אפי' ליתר הפוסקים דלא סברי כהב"ח] שיוכל לשלם מזה גם
למסים בהיות שגם זה נחשב כתשלום - למצוה, או שינכה לפי חשבון ממה שמורידים לו עבור
מסים, ויחשב זה אפ"ה כמקיים מצות מעשר כספים, ומכש"כ כשמשלם מזה עבור מסים - לישראל שהכל הולך כמעט
לצרכי הציבור - הישראלי.
(ג) ועוד זאת.
מכיון שבאנו לכך שיוכל להתנות מתחילת התנהגותו להפרשת מעשר כספים, שישלם מזה גם
עבור תשלום מסים ויחשב זה לו אפ"ה כמקיים בשלימות מצות ההפרשה, נוכל לצעוד
עוד צעד קדימה ולומר דלמי שרווחיו אינם כ"כ גדולים ומה שנשאר לו אינם מספיקים
לו כ"כ, ולאחר שכבר התרגל בהפרשה זאת של מעשר כספים נתווספו לו תשלומי מסים
מצדדים שונים שלא עלה על דעתו מקודם, דאזי יש לו עצה, שיוכל להתנות על כך שיוכל
לשלם מזה תשלומי מסים לפני כל מעשה ההפרשה, והגם שבאופן כללי קיבל עליו מאז להפריש
מעשר כספים מ"מ הקבלה ההיא לא חלה במפורש על המעשר כספים שמפריש בפועל מדי
פעם בפעם עד שנאמר שכבר חל עליהם דין לתתם לעניים כפי היכא שבסתמא עומדים לכך.
20.שו"ת ציץ אליעזר חלק ט
סימן א פרק ה
(ה) והסברא
האמורה שהנהגת הפרשתו של המעשר כספים רק דין נדר יש לו, ניתנה להאמר עוד ביותר
לאלה שמפרישים המע"כ =המעשר כספים= מהמשכורת החדשית שמקבלים ועוד לפני שעושים
חישוב מה שנצרך להם לפרנסת ביתם, כי מצינו בשו"ת אבקת רוכל סי' ג' דס"ל
דההפרשה יש לעשות רק ממה שירויחו יותר על הוצאתם מאכילה ושתיה ולבוש ושאר דברים
הצריכים לפיזור,
21.שולחן ערוך יורה דעה הלכות
צדקה סימן רנא סעיף ג
הנותן לבניו ובנותיו
הגדולים, ד שאינו חייב במזונותיהם, כדי ללמד את הבנים תורה ולהנהיג הבנות בדרך
ישרה, ג] וכן הנותן מתנות ה לאביו והם צריכים להם, הרי זה בכלל צדקה. ד] ולא עוד
אלא שצריך להקדימו לאחרים. ואפילו אינו בנו ולא אביו, אלא (ב) קרובו, צריך להקדימו
לכל אדם. ואחיו מאביו, קודם לאחיו מאמו. ועניי ביתו קודמין לעניי עירו, ועניי עירו
ו קודמין לעניי (ג) עיר אחרת (כ"מ בסמ"ג וסמ"ק וטור). הגה: ה]
והקבועים בעיר קרויים עניי העיר, <ב> והם קודמין לעניים אחרים הבאים לשם
ממקומות אחרים (טור דלא כר"י בר ברוך). (ד) ויושבי ארץ ישראל קודמין ליושבי
חוצה לארץ. הגה: ו] פרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו
פרנסתו ואח"כ יקדים פרנסת אביו ואמו, אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו.
ואחר כך בניו, ז והם קודמים לאחיו, והם קודמים לשאר קרובים, והקרובים קודמים
לשכיניו, ושכיניו לאנשי עירו, ואנשי עירו לעיר אחרת. והוא הדין אם היו שבוים וצריך
לפדותן. (הכל בטור).
22.שו"ת יחווה דעת חלק ג
סימן עו
אולם השבות יעקב חלק ב'
(סימן פ"ה) השיב על דברי גיסו הגר"ד אופנהיים הנ"ל, שאין דבריו
מוכרחים כל כך, שאפשר שלא חש הב"ח לזה, הואיל ודברי הספרי לא הובאו בש"ס
שלנו. וכן משמעות גדולי הפוסקים הראשונים שהשמיטו דין מעשר כספים לעניים בזמן הזה,
משמע שאין שום חיוב מדינא אפילו מדרבנן לתת מעשר כספים, וגם הרמב"ם והשלחן
ערוך שהזכירו לתת מעשר במדה בינונית, סיימו שעל כל פנים לא ימנע אדם מלתת שלישית
השקל לשנה, משמע שאין המעשר חובה מן הדין. והרי אף מעשר עני בתבואה ובפירות אינו
נוהג אלא בשנה שלישית וששית, ומעשר כספים יהיה חמור יותר, שיהיה צריך לתת ממה
שחננו ה' באופן תמידי. והרי כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון, אלא ודאי שאין זה
חיוב אפילו מדרבנן, ולכן לא נהגו בזה בכל המקומות עכת"ד. וכיוצא בזה כתב
בשו"ת חות יאיר (סימן רכ"ד) להשיב על דברי הגר"ד אופנהיים
הנ"ל, וזה תוכן דבריו: ואני אומר כי אפשר שלא חשש הב"ח לזה מפני שלא
נזכר דין מעשר כספים בש"ס כלל. וכן דעתי נוטה כהב"ח, שהרי אמרו בירושלמי
(פרק ב' דפאה הלכה ד'), אין למדין הלכה מן ההגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד.
וחז"ל דרשו (ראש השנה ח' ע"א) עשר תעשר, בשני מעשרות הכתוב מדבר אחד
מעשר בהמה ואחד מעשר דגן, ולמדו בזה שגם מעשר בהמה אין לעשר משנה לחבירתה. ולא
אמרו על מעשר כספים וכו'. ואילו היה דין מעשר כספים מדרבנן לא היו ישראל קדושים
מקילים בו, עד שרק אחד מעיר ושנים ממשפחה נזהרים בו ע"ש.
… [וע"ע
=ועוד עיין= בספר לקט יושר (עמוד ע"ו) שכתב; ואין מנהג באוסטריה לתת מעשר
מרבית או משאר רווחים, ורק אנשים מיוחדים שהם חסידים נותנים מעשר מיד כשקבלו ריוח
מכל דבר.
…בסיכום: הנוהג להפריש מעות מעשר ממשכורתו,
ומכל רווחיו, רשאי לנכות מדמי המעשר, דמי פרנסת וכלכלת בניו ובנותיו הגדולים
היתרים על גיל שש שנים, ואפילו הם סמוכים על שלחנו. וכן רשאי לסייע ממעות מעשר
בהוצאות נישואי בניו ובנותיו, כגון לצורך דירה ורהיטים וכיוצא בזה, כדי שיוכלו
לבנות את ביתם. וכל שכן כשבניו ממשיכים לעסוק בתורה בכוללים הרבים אשר נתברכנו בהם,
וכן כשבנותיו נישאות לתלמידי חכמים השוקדים באהלה של תורה, שמצוה גדולה היא לפרנסם
בכבוד, וצדקה גדולה היא, והקרוב קרוב קודם. (וראה באור זרוע הלכות צדקה סימן
כ"ב, כ"ג, כ"ו). ומה טוב ומה נעים שהרוצה להפריש מעשר מכל
רווחיו, וממשכורתו, יתנה מראש במפורש לפני שיבוא לו הריוח או המשכורת, שיוכל לעשות
במעות המעשר כל מצוה שירצה כפי ראות עיניו. ואם לא התנה כן בפירוש, יעשה התרה בפני
שלשה על שלא אמר שהוא מפריש המעשר בלי נדר, ואחר שיתירו לו, יתנה התנאי
הנ"ל. ואם שעתו דחוקה מבחינה כלכלית, ואין ידו משגת לנהוג מעשר כספים מכל
משכורתו או רווחיו, יתנה מראש שיתן המעשר רק לאחר ניכוי הוצאות ביתו. אבל מי
שחננו ה' בעושר, וידו משגת, יאחז צדיק דרכו לתת כל המעשר לעניים ולאביונים ולעמלי
תורה ולישיבות הקדושות. ועץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר.
23.שולחן ערוך יורה דעה הלכות
נדרים סימן ריד סעיף א
א] דברים המותרים והיודעים
בהם שהם מותרים א נהגו בהם איסור, הוי כאילו קבלו עליהם בנדר ואסור להתירם להם;
הלכך מי שרגיל להתענות ב תעניות שלפני ראש השנה ושבין ראש השנה ליום כיפורים, ומי
שרגיל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ג מר"ח אב או מי"ז בתמוז ורוצה (א)
לחזור בו (ב) מחמת שאינו בריא, צריך ג' שיתירו לו. ב] אם בשעה שהתחיל לנהוג היה
דעתו לנהוג כן לעולם, ונהג כן אפילו פעם אחת, ג] צריך התרה ד ויפתח בחרטה שמתחרט שנהג
כן לשם נדר. לפיכך הרוצה לנהוג בקצת דברים המותרים, לסייג ופרישות, (ג) יאמר בתחלת
הנהגתו שאינו מקבל עליו כן בנדר, וגם יאמר שאין בדעתו לנהוג כן אלא בפעם ההוא או
בפעמים שירצה, ולא לעולם. ד] אבל הנוהגים איסור בדברים המותרים ה מחמת שסוברים
שהם אסורים, לא הוי כאילו קבלום בנדר. ה] ויש מי שאומר שאם טועה ונהג איסור בדבר
המותר, נשאל ומתירים לו בשלשה כעין התרת נדרים; ואם יודע שהוא מותר ונהג בו איסור,
אין מתירין לו אפילו כעין התרת נדרים, דהוי כאילו קבלו על עצמו כאיסורים שאסרתן
תורה שאין להם היתר לעולם (והמנהג כסברא הראשונה).
24.ש"ך יורה דעה סימן ריד
ס"ק ה
ה מחמת שסוברים שהם אסורים
- ועכשיו נתברר שהוא מותר ומנהגן היה בטעות שנסתפקו בדבר ועכשיו שנתברר שמותר
לא הוי כאילו קבלום בנדר ונראה דה"ה אם היו סוברים שהוא איסור גדול
ואח"כ נתברר שאין בו איסור כ"כ לא הוי נדר כדלקמן סימן רל"ב סעיף
י':
1 Yaakov – takes maser 2 avraham
3 Tosfot – has a limud sounds like the obligation is from
the Torah
4 Bach only maser ani is from the torah – from income
- not from the Torah or even drabanan
5 Taz argues with his father in law (the bach) quotes tur
– you can not pay other zedaka obligations with this money (tax that was levied
by the city) Bach did say you can use the money for other obligations. Taz
cites the Shulchan urcuh that this is an absolute obligation (though it doesn’t
say what type – torah rabbanan…)
6 Maharam says it is a minhag – but the money is
designated for the poor, and this is the minhag many generations – we shouldn’t
change, (sounds like a vow)
7 zedaka is great mitzva – breaks gezerot kashot – and
here you can test God
8 Pitchai teshuva cites Yavetz and Shla, this is only
talking about agricultural maasr, not finacial
9 shulchan uruch – which the Taz reffered to – obligation
– what the poor need, up to 20% “medium” fulfillment is 10%
10 minumum –a third
of a shekel a year
12 limit of 20% is for a live person, at death – in a
will you can give more, use maser for the poor.
13 Shach cites opinions that you can use the maser money
for other mitzvot, brit wedding, books, cites maharam – you can support your
own adult children, or parents, unless there is a specific local ordinanace to
support the poor.
14 Pitchay Teshuva no real obligation – and even those
who are strict, because it was done 3 times (becomes like a vow)
15 Taz certainly could not pay taxes, even though taking
care of young childen is called zedaka – could one believe that with feeding
your children you fulfill the mitzva of
zedaka?.... buy books then write in them “this is maser”
16 Birki Yosef cites Ohr Hachaim, can feed your children,
but only if your finacial circumstances are difficult
17 Elya Rabba, separate the money, but you can use it for
tuition
18 – Titz Eliezer can use maser for tuition - if your
finacial circumstances are difficult
19 – can use money for taxes, if he declares he wants to
use it for a dvar mitzva
20 – deductable, figure maser after household expenses!
21 give those closer to you
22 Rav Ovadya, no real chiyuv, the limudin the sifri is
not in the Gemara – or the Rambam or Shulchan Uruch, follows Avkat Rochel – מתיר נדר
25.ערוך השולחן יורה דעה הלכות
צדקה סימן רמט
סעיף ב - ויש להבין בדברי
הטור וש"ע דלמאי כתבו אם ידו משגת יתן כפי צורך העניים דכיון דחומש או מעשר
מחוייב ליתן ויותר מחומש אינו רשאי ליתן א"כ ממילא הוא כן דאם הוא עשיר גדול
ויש במעשרו או בחומשו צורך כל העניים יספיקו כל צרכיהם ואם אינו מספיק מה יעשה
והו"ל לומר דכל אדם מחוייב ליתן חומש או מעשר ומזה יספיקו לעניים.
ונלע"ד דה"פ דבאמת שיעורים אלו דמעשר וחומש אינן מן התורה ומדרבנן הוא
דאסמכוה אקרא דוכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך שני עישורים כמבואר בכתובות שם דמעשר
מן התורה הוא רק בתבואה ולא לעניים אלא מעשר ראשון ללוים ומעשר שני נאכל בירושלים
לבעלים ורק אחת בג' שנים יש מעשר עני והיא גזירת התורה ולא שבה נפטרו מצדקה כמובן:
סעיף ד
ולפ"ז ה"פ שיעור
נתינתה אם ידו משגת כלומר שהוא עשיר גדול ועניים שם שמעטים יתן כפי צורך העניים אף
אם אין בזה לא חומש ולא מעשר מפני שזהו עיקר המצוה של צדקה ליתן די מחסורו אבל אם
אין ידו משגת כלומר או שהוא אינו עשיר כל כך או שעניים מרובים יתן עד חומש או מעשר
ואף שאין בזה די מחסורו הלא א"א יותר ונראה דאף מי שאינו נותן מעשר מ"מ
מצות הצדקה קיים אלא שלא קיימה כראוי וזהו כתרומה שנותן פחות מנ' שהיא מדה בינונית
וכדברינו משמע גם ברמב"ם רפ"ז ממתנות עניים שכתב מצות עשה ליתן צדקה
לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני אם היתה יד הנותן משגת וכו' ולפי מה שחסר העני אתה
מצווה ליתן לו וכו' בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותנין לו כפי השגת
ידו וכמה עד חומש מצוה מן המובחר וכו' עכ"ל הרי מבואר כדברינו:
סעיף ה
ולפי מה שבררנו הדבר מוכרע
כדעת הגדולים הסוברים דמעשר כספים אין להם שום עיקר מן התורה [ב"ח בסוף סי'
של"א ותשו' פנ"י ס"ב] ויש שהביא ראיה מכאן דמעשר כספים הוא מן
התורה [ט"ז שם] ותמיהני דלפי מה שבארנו אדרבא ראיה מכאן להיפך ועיקר חיוב
בצדקה מן התורה הוא ליתן לו די מחסורו ומעשר וחומש תקנתא דרבנן הוא וכי תימא כיון
דמדאורייתא חייב ליתן די מחסורו היכי אתו רבנן ותקנו שלא יתן יותר מחומש אף דלא
יספיק לדי מחסורו הא ל"ק דלבד מ"ש בסעי' ג' עוד זה גופה דין תורה הוא
שלא יחלק אדם כל כספו לצדקה כדתנן בערכין [כ"ח א] מחרים אדם מצאנו ומבקרו
וכו' ואם החרים את כולם אינם מוחרמין וכו' מנא הנ"מ דת"ר מכל אשר לו ולא
כל אשר לו וכו' ע"ש וכ"כ הרמב"ם סוף הלכות ערכין לעולם לא יקדיש
אדם כל נכסיו והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו ולא כל אשר לו
ואין זו חסידות אלא שטות וכו' אלא כל המפזר ממונו במצות אל יפזר יותר מחומש וכו'
עכ"ל הרי מפורש דמן התורה אסור לחלק כל נכסיו וא"כ בהכרח ליתן שיעור
ולזה נתנו חכמים שיעור כעין דאורייתא מעשר וחומש משום דמתבואה היה מעשר ראשון ועוד
מעשר אחד או מעשר שני או מעשר עני ואסמכוה אקרא דוכל אשר תתן לי וגו' דכל דתקון
רבנן כעין דאורייתא תקון [כנ"ל ברור] ונ"ל דלפדיון שבויים רשאי להוסיף
על החומש וכן לרעבים וצמאים וכיוצא בהם בדבר שיש בזה פקוח נפשות ומחוייב בזה להוסיף:
26.שו"ת תשובה מאהבה חלק
א סימן פז
הנה אם מעשר כספים דאוריית'
או דרבנן דעת הב"ח דאפילו מדרבנן ליתא וכן דעת תשובות פני יהושע סימן /ב'/
בי"ת ועיין שאילת יעב"ץ סימן פ"ד בהג"ה ועיין באר יעקב
בי"ד סימן של"א בט"ז הנ"ל והנה לדעת הגאון מוהר"ד אופנהיים
אב"ד בק"ק פראג זצלה"ה יש למעשר כספים סמך מן התורה מעשר תעשר
עפ"י הספרי מובא בתוספות (תענית ט' א') ועכ"פ דרבנן כמבואר בשו"ת
חות יאיר סי' רנ"ד דף רי"ב ע"א ובעל ח"י מסכים עם הב"ח
שאינו אפי' מדרבנן כמבואר שם דף רי"ג ע"א והעלה בעל ח"י שם דתקנת
אושא מדברת מענין צדקה ולא מענין מעשר (אולי לא ראה דברי הט"ז בסימן
של"א הנ"ל דאל"כ לא הי' כותב כן או הי' משיג עליו וגם דברי הפרישה
נעלם ממנו שכתב מעשר כספים הם מדרבנן עיין עליו בסימן ר"מ בשם תוס' ובשם
מהר"מ ועיין מ"ש לקמן בס"ד) וראייתו היא מהרמב"ם והטור וכל
הפוסקי' הזכירו דין זה ותקנה זו בהל' צדקה וסתר בזה דעת הגאון מהר"ד
הנ"ל שנמשך בב"ח אשר נעלם מעיני הב"ח דברי תוספות ממס' תענית
הנ"ל וע"ז הכה השואל באלפיו ודוד ברבבותיו ואחר המחילה מכבוד גאוני ארץ
הנ"ל אמינא כי גם מהם נעלמו דברי מהר"מ רוטנבורג דפוס פראג סימן
ע"ד וז"ל מעות מעשר יראה אחרי שהחזיקו לתתם לעניים אין לשנותן למצוה
אחרת דנראה כגוזל עניים דאעפ"י שאינו מן התורה אלא מנהג הא קיימ"ל דברים
המותרי' ואחרים נוהגין בהן איסור אי אתה רשאי להתירן בפניהם שנאמר לא יחל דברו ולא
יחל מדרבנן כדאית' פרק אלו נדרים ולא דמי להא דריש פ"ק דערכין ישראל שהתנדב
נר ומנורה לב"ה מותר לשנותה למצוה אחרת דש"ה דאידי ואידי מצוה לגבוה אבל
מעות מעשר כספים כבר זכו בה עניים ע"י מנהג שכך נהגו כל הגולה ואין לשנות
למצוה אחרת שאין לעניים צורך בהן דתנן פ"ב דשקלי' מותר עניים לעניים
עכ"ל הרי שמהר"מ הזכיר להדיא שאינו מן התורה ומשמעות דבריו שאפילו
מדרבנן ליתא ואינו אלא מנהגא בעלמא אם כן אין להגאונים הנ"ל שום תלונה על
הב"ח כי יש לו על מי שיסמוך והדין דין אמת דכויתי' פסק מהר"מ רוטנבורג
אשר ממנו העתיקו כל האחרונים בי"ד סי' רמ"ט ורנ"א ושל"א דינים
הללו ואין להשביני דמאי אולמא דאפשר גם ממהר"מ ז"ל נעלמו דברי תוספות
(תענית ט' א') הנ"ל כמו שג"כ נעלמו מן הב"ח דאפשר באו כל האחרונים
ולא ביארום והניחו מקום להתגדר בזה ובאמת כיון שתוספות בעצמן /בעצמם/ לא העתיקו
דבר ממנו בפסקי תוספות וגם הרא"ש בפסקיו לא העתיק דבר לפסק הלכה בזה באולי
ס"ל דהם דברי האגדה ואין למדין או לטעם אחר וכאשר תוספות לא זכרוהו להלכה
כ"א לפרושא בעלמא כאשר נבאר לענ"ד וס"ל דינא והלכתא אינו כן ונמשך
הב"ח אחר הרא"ש ורבו מהר"מ וס"ל בודאי אינו לא מדאורייתא ולא
מדרבנן כ"א מנהג שנהגו בני גולה ואין מכאן תשובה לדברי הקודמים
דעכ"ז חיובא מיהו טובא איכא דלא יהא אלא דברים המותרים וכו' כאשר זכר
מהר"מ הנ"ל בעצמו.
27.שו"ת חכם צבי ליקוטי
תשובות סימן קיב
והנה במ"ש אמ"ר
ז"ל דמעשר כספים אינו מדאורייתא כמו מעשר הארץ, שאינו אלא מתורת צדקה, בלי
ספק שהן הן הדברים כמסיני המסורים וכדעת הב"ח, וגם בזה יש לי להביא סעד גדול
לדבריהם ז"ל עם שאינו מהצורך, והוא מדאיתא בפ' כל כתבי (שבת קיט ע"א)
עשירים שבארץ ישראל במה הן זוכים בשביל שמעשרים שנאמר עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר,
ובשאר ארצות בשביל שמכבדין את השבת. מוכח בהדיא דבשאר ארצות ליכא לאשכוחי שום מעשר
דבר תורה, לפי שמעשר קרקעות אינו נוהג בחו"ל (אם לא במקומות הסמוכים
לא"י ומדרבנן הוא), ואי איתא האיכא מעשר כספים, דנהוג בכל מקום שהרי אינו
חובת קרקע. אלא ודאי מעשר כספים אינו לגמרי מן התורה, אלא בכלל צדקה הוא וזה
שיעורה אחד מעשרה בבינוני מדברי סופרים. ועוד הדבר מוכרח בעצמו, תדע שהרי אפי'
ההפקר פטור ממעשר של תורה, שהזוכה בשדה הפקר גם בא"י אין צריך לעשר פירות
ותבואה הגדלים בה ואע"ג דלא טרח בהו כלל, ואם מציאה כזו אין בה חיוב מעשר
דאורייתא, ק"ו למציאה דמטלטלין, עאכ"ו לריוח של כספים ועסקא ושכר
חלופין, דטרח בהו טובא, ואין לו ערך ויחוס עם גידולי קרקע שאין לצייר בהן חובת
מעשר דבר תורה כל עיקר. (ועי' מש"כ להלן (שו"ת שאילת יעב"ץ) סי' ו'
בס"ד).
28.שו"ת נודע ביהודה
מהדורה תנינא - יורה דעה סימן קצח
תשובה לכבוד אהובי האלוף
התורני הקצין כבוד מוה' אברהם נאווין נר"ו.
אשר שאל היום מי שנוהג מעשר
כספים והי' לו בקצת מו"מ הפסד ובקצתם היה לו ריוח אם ימלא מתחלה מן הריוח את
חסרון ההפסד ומה שישאר ריוח אחר ההשלמה יתן המעשר או מחויב ליתן מעשר מכל הריוח
שהרויח באותו מו"מ שהיה לו ריוח ולא ינכה מזה הפסד שהיה לו במו"מ אחר,
זה תורף שאלתו: והנה אין לי נחת לדבר בדבר שאין לו עיקר בתלמוד כי התלמוד הוא מקור
לשאוב ממנו סברות וראיות ובדבר שאין לו שורש אין למצוא ראיות וסברות שרשיות רק
סברות כרסיות, והנה להפיק רצונו אשיב מה שנלע"ד. וזה פשוט שמצד הסברא אין
שיתוף להריוח עם ההפסד ומה בכך שהיה לו הפסד אעפ"כ בזה שהמציא לו ה' ריוח
ראוי לעשרו דומיא דמעשר דגן ומעשר בהמה וכי מי שיש לו שתי שדות ושדה אחת נפסדה
בשדפון ושדה שנית ברכו ה' וכי א"צ ליתן המעשר וכמו כן שני עדרים ועדר אחד מתו
בו כל הבהמות בדבר וכי בשביל זה לא יתן מעשר בהמה מעדר שני. ואמנם ראיתי השער
אפרים בסי' פ"ד שדימה לעיסקא והכריע שאם כבר חישב ההפסד שוב אי אפשר לו לנכות
הפסד זה מן הריוח שירויח אחר החשבון משא"כ אם עדיין לא חישב ע"ש, וכל זה
אצלי דמיון רחוק:
אבל הנלע"ד במה שאפשר
לו להמציא איזה הכרעה ובראיות מן הראשונים הוא שאם הריוח וההפסד הם בשנה אחת ינוכה
זה בזה אבל בשתי שנים אין לנכות מזה על זה. והנה עיקר מעשר כספים יליף בספרי מן
הפסוק עשר תעשר את כל תבואת זרעך ומרבה מדכתיב כל לרבות פרקמטיא ורבית והובאו דברי
הספרי הנ"ל במס' תענית ט' ע"א בתוס' ד"ה עשר ע"ש. והנה אומר
אני דגם שנה שנה דכתב קרא דרשינן ג"כ לענין מעשר כספים שכל שנה הוא חשבון
בפ"ע דלענין מעשר דגן ומעשר בהמה דרשינן שאין מעשרין משל שנה זו על שנה אחרת
דהיינו מן החדש על הישן אבל לענין מעשר כספים לא שייך ישן וחדש ולכן דרשינן ליה
לענין מילוי ההפסד מן הריוח, ושמא תאמר ומאן יימר דדרשינן כלל שנה לענין כספים
אומר אני ראיה לזה מדברי התוס' והרא"ש. והנה התוס' בכתובות נ' ע"א
בד"ה אל יבזבז יותר מחומש מפרש בירושלמי שפעם ראשונה יכול לבזבז חומש ומכאן
ואילך בכל שנה ושנה יתן חומש הריוח עכ"ל התוס'. וכן כתב הרא"ש שם במס'
כתובות. והדבר יפלא מה ענין בכל שנה לכאן וכך היה להם לומר פעם ראשונה יבזבז חומש
ואח"כ בכל פעם חומש מן הריוח ומדאמר בכל שנה מכלל דכל השנה שייך להדדי ובסוף
השנה הוא חושב והלימוד הוא מדכתיב שנה שנה. ואמנם עיינתי בירושלמי עצמו במס' פאה
בריש המסכת ואין הלשון בירושלמי כפי שהעתיקוהו התוס' והרא"ש. וזה לשון
הירושלמי שם גמילות חסדים הדא דתימא בגופו אבל בממונו יש לו שיעור ואתיא כדימר
ר"ש בן לקיש בשם ריב"ח באושא נמנו שיהיה אדם מפריש חומש מנכסיו כו'
ר"נ בן אונינא בעי קמי ר' מנא מה חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה
א"ל בתחלה לקרן מכאן ואילך לשכר עכ"ל הירושלמי. הרי שבאמת אמר מכאן
ואילך לשכר ולא הזכיר שנה:
ואומר אני דגם מדברי
הירושלמי מוכח דהרי בתחלת דברי הירושלמי יש לדקדק דקאמר ה"ד כו' בעי כו' מה
חומש בכל שנה ושנה לחמש שנים הוא מפסיד כולה. והדבר יפלא למה בעי דוקא בכל שנה
והיכן נזכר שנה והיה לו להקשות מה חומש בכל יום לחמשה ימים הוא מפסיד או היה לומר
חומש בכל שבוע או בכל חדש ולמה אחז בקושייתו דוקא שנה, לכן אומר אני אף דבבבלי שם
בכתובות ילפינן הא דלא יבזבז יותר מחומש מקרא דעשר אעשרנו לך סובר הירושלמי דגם
קרא דעשר תעשר כיון דדרשינן מיניה גם מעשר כספים גם כן רמוזי מרמז עשר תעשר שני מעשרות
דהיינו חומש +הגה"ה מבן המחבר: עיין בכנסת הגדולה יו"ד בסימן רמ"ט
שכתב שיחשוב בכל חצי שנה ויראה מה שהרויח יותר על מה שפיזר ואם ירצה עוד לעשות
יותר ימתין לעשות חשבון עד סוף השנה ויפריש מהריוח חמישית עכ"ל ולא ידעתי למה
נקט במעשר החשבון לחצי שנה ובחומש נקט החשבון לשנה, ומזה משמע כדברי אאמ"ו
דגם עשר תעשר בא לרמז שני מעשרות דהיינו חומש ובהאי קרא כתיב שנה שנה, וע"ש
בכה"ג שג"כ משוה דברי הירושלמי לדברי התלמוד בבלי ודוק.+ ואולי גם הבבלי
סובר כן והא דהביא קרא דעשר אעשרנו היינו משום דקרא דעשר תעשר קשה הא לא דמיא עישורא
בתרא לעישורא קמא כדמקשה באמת שם גם על קרא עשר אעשרנו ומשני מדכתיב אעשרנו לבתרא
כקמא ע"ש ברש"י מדלא כתיב עשר אעשר, וכל זה בקרא דעשר אעשרנו אבל בקרא
דעשר תעשר הו"א באמת דלא דמי בתרא לקמא וא"כ אינו חומש שלם לכך הביא קרא
דאעשרנו ושוב אמרינן דגם עשר תעשר בא לרמז על זה ושם כתיב שנה שנה לכך הקשה
בירושלמי מה חומש בכל שנה א"כ לחמש שנים כלה כל הקרן ומשני מכאן ואילך לשכר
אבל עכ"פ חזינן דהירושלמי דייק קרא שנה שנה ולכן כתבו התוס' והרא"ש שבכל
שנה יתן חומש הריוח ועכ"פ מדזכרו בכל שנה מכלל שכל השנה לחשבון אחד שייך. זה
הנלע"ד בזה. ואין לומר דבכל שנה שהזכירו התוס' והרא"ש היינו לענין בל
תאחר ועל דרך שאמרו במס' ר"ה דשנה בלא רגלים עובר בבל תאחר דהרי אנן לא
קיי"ל כר"ש דאמר כסדרן בעינן ולא משכחת לה לדידן שנה בלא רגלים. ועוד
דהרי ברגל אחד עכ"פ עובר בעשה ואיך ישהנו שנה, ועוד דצדקה מיחייב עלה לאלתר.
ועוד נלע"ד שלא הזכירו במס' ר"ה שנה לענין בל תאחר אלא בבכור ובקדשים
דהיינו קרבנות אבל לא לענין מעשרות וערכין וכיוצא בהם. כל זה נלע"ד ומחמת
שמעלתו הרמה ביקש להשיב לו תיכף לא היה לי פנאי לעיין כל הצורך ולכן קצרתי, דברי הד"ש.
29.שו"ת חתם סופר חלק ב
(יורה דעה) סימן רלא
שלום וכל טוב לי"נ הרב
המופלג החו"ש כש"ת מהו' איצק נ"י אב"ד דק"ק מאר
יע"א.
יקרתו הגיעני פה אני בן כפר
עוסק ברפואות ונפשו בשאלתו נידון ההוא מרבנן שהשיא בנו שהוא בחור מופלג והשיאו לבת
ת"ח והתחייב ליתן בכל שבוע ג' זהב מינץ להרב שיזון הזוג על שולחנו משך ששה
שנים רצופים כדי שילמוד הבן אצל חותנו הרב ני' והן עתה כבד עליו עול הסבל ושאל אם
מותר ליתן סך הנ"ל ממעות מעשר שרגיל להפריש מן הריוח שיזמין לזה.
ברמ"א בהגה' י"ד
רסי' רמ"ט בשם מהרי"ל שאין לעשות שום מצוה ממעו' מעשר כגון נרות בהכ"נ
וש"ך כ' בשם מהר"מ דיכול לעשות בו מצות ולפרנס בניו הגדולים ע"ש
ובבאר הגולה על הגליון שם כ' דוקא מצוה שחייב בלא"ה אבל מצוה שאינו מחוייב
מותר ליקח ממעות מעשר נ"ל שיצא לו כן שראה בד"מ דמייתי מהרי"ל
הנ"ל וסיים בו וכן משמע בביצה כ"א ושם נאמר האומר הריני נזיר ואגלח
ממעות מע"ש =מעשר שני= הרי הוא נזיר ואינו מגלח ממעות מע"ש דדבר שבחובה
אינו בא אלא מן החולין וחשב הוא דה"נ היינו שאין לו ליקח ממנו מצוה דמיירי
מצוה שחייב בלא"ה לעשות ואינה בא אלא מן החולין אבל מצוה שאינו מחויב
בלא"ה לעשות שפיר יכול ליקח ממעות מעשר ולפ"ז לא פליגי מהרי"ל
ומהר"מ מר"ב שבש"ך אבל במח"כ שגה ברואה דבמהרי"ל הל'
ר"ה ובתשובה סי' נ"ו כ' להדיא הטעם משום דמעשר שייך לעניים ואיך יכול
ליקח נרות בה"כ ממעות עני' אפי' לא יהי' חייב בהם בלא"ה מ"מ איך יכול
לגזול עניים ולו אין לו בהמעות אלא טובת הנאה ולא יותר ואפי' למ"ד דבר שבחובה
באה ממע"ש עיי' מנחות פ"ד היינו לגבוה דמע"ש ממון גבוה יכול להביא
תורתו ג"כ לגבוה ממעות מע"ש אבל מעשר עניים לא עלה על דעת אדם מעולם
שיעשה מצוה במעות עניי' ולא היה צריך רמ"א להביא ראי' מביצה כ"א אלא יען
דהך מעשר כספים אינינו חיוב ממש יש מפרישים ויש שאינם מפרישים וא"כ בודאי אי
לא היה נוהג להפריש מעשר מי יתבענו ומי יכפנו ה"א דאינו גוזל עניים ע"כ
מביא ממס' ביצה כ"א האומר הריני נזיר אעפ"י שאינו מחוייב להזיר עצמו
בנזיר מ"מ מכיון שאמר הריני נזיר מיד מתחייב בכל קרבני נזיר ושוב כשאומר
ע"מ שאגלח ממעות מע"ש לאו כל כמיניה ה"נ מכיון שהנהיג ג' פעמים
להפריש מעשר מריוח שלו ולתתו לעניים שוב כל מה שיפריש מעשר הוה ממילא לעניים ולאו
כל כמיני' לקנות ממנו נר לבה"כ אפי' אינו מחויב בהם ודברי באר הגולה תמוהים
ומינה אם מיד בתחלת התנהגותו להפריש מעשר כספי' התנה שיכול לעשו' ממנו דבר מצוה
מודה מהרי"ל למהר"מ שבש"ך ואין כאן מחלוקת.
ודברי ש"ך נדפסו בטעות
ג"כ במ"ש דיכול לפרנס בניו הגדולי' ק"ו מאביו משום כבוד אביו
וכ"ש בניו וסיים ש"ך משמע אפי' יש לו לפרנסם ממ"א =ממקום אחר=
וצ"ע היכי משמע כן מאביו למד ובאביו אמרו תבוא מארה מי שפרנס אביו ממעשר אם
אפשר לו לפרנס בלא"ה אבל האמת יורה דרכו כי ט"ס וצ"ל לולי כבוד
אביו פי' שהרי יכול לפרנס אביו ממעות מעשר אי לאו משום כבוד אביו אמרו תבוא מארה
למי שפרנס אביו ממעשר משום בזיון לאביו אבל בנו שאינו חייב בכבודו מותר לפרנסו
ממעשר אפי' יש לו לזונו ממ"א יכול ליתן לו ממעות צדקה אדרב' עניי קרוביך
קודמין.
אמנם ראיתי במורי הפלאה על
התורה פ' ראה כי יהיה בך אביון באחד שעריך דדריש ספרי אביון התאב תאב קודם ושוב
דריש עניי עמך קודמין וכו' ועניי קרוביך קודמין כ' ז"ל לכן הקדים התאב תאב
קודם לומר עניי עירך קודמין לעניי עיר אחרת היינו אם שניהם צריכים למזון או לכסות
אבל אם עניי עירך יש להם כדי חיותם אלא שאין להם הרוחה כלל לזה עניי עיר אחרת
קודמין לעניי עירך דהתאב תאב קודם עוד דריש בספרי כי יהי' בך אביון בך ר"ל
בעצמך היינו בני ביתו קודמין אף לבני עירו ואמר הגאון ז"ל דלהכי כתיב כי יהיה
בך קודם אביון לומר לעניי בני ביתו וכדומה לא אמרי' התאב תאב קודם אלא קודמים בכל
צרכיהם אפי' לעניי עירך שאין להם מזון ומחיה כלל.
נמצא לנידון שלפנינו אם מיד
בשעת נישואים היה דעתו לחייב עצמו לפרנס הזוג ששה שנים ממעות מעשר ש"ד
ומ"מ נ"ל מהיות טוב יחלק המעשר ויתן חציו לעניים דעלמא וחציו לבנו דוגמא
להא דתנינן משנה וי"ו /ו'/ פ"ח דפאה היה מציל וכו' ע"ש.
אך אם בשעת חיובו בשעת
נישואים לא היה דעתו ליתן ממעשר שלו הרי חייב עצמו בשטר לפרנס הזוג ששה שנים ואין
אדם פורע חובותיו ממעשר ואפילו מי שאנס המלך גרנו חייב לעשר שלא יפרע חובו ממעשר.
הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. בכפר רסציסדארף יום ד' ר"ח אב תקצ"ג
לפ"ק.
30.שו"ת שיח יצחק סימן
תנז
חיוב הפרשת מעשר כספים.
ב"ה ה' לסדר והייתם לי
סגולה תרס"ג לפ"ק קאדלבורג יע"א. להרבני המופלג וותיק וחסיד
חו"ב מו"ה עקיבא בלוי נ"י במאדיאר וואלקא יע"א.
ע"ד אשר שאלני ידידי
נ"י לברר אי הפרשת מעשר כספים מחוייבנא מדאורייתא או מדרבנן, ב"ה אעבור
פרשת"ה דא ואתניי'.
הנה כבר שוטטו עיניו
הבדולחים דאהובי נ"י וראה דברי הב"ח [בסי' אש"ל] ודי שרן סמיכין
עליו חתנו הט"ז [ס"ק ל"ב] החולק עליו, וגם בשאר ספרים אשר דברו
מזה, ואותיותיו אותות המחברים נביא גם בדברינו אי"ה.
כך לשון המורה הגדול
הרמב"ם [בפ"ט מהל' מלכים הלכה א'], על ששה דברים נצטווה אדם הראשון
וכו', בא אברהם ונצטוה יתר על אלו במילה, והוא התפלל שחרית, ויצחק הפריש מעשר
והוסיף תפלה אחרת לפנות היום, ויעקב הוסיף גיד הנשה והתפלל ערבית, והראב"ד
משיג שרמב"ם הי"ל לומר באברהם שהפריש מעשר, והסביר כ"מ שטעמו
דראב"ד לפי שנאמר באברהם ויתן לו מעשר מכל, ותריץ יתיב דברי הרמב"ם
שבאברהם לא אשכחן שעישר ממונו, והתם דווקא עישר השלל הבא לידו, ולא בתורת מעשר,
אלא לפי שכבדו מלכי צדק בהוצאת לחם ויין וברכו, רצה לתת לו מעשר השלל, אבל יצחק
הוא הראשון שעישר ממונו לשם מעשר.
ולענ"ד ע"כ כדברי
הכ"מ כן הוא, דהנה הגאון הספרדי מהר"ש לאנידו ז"ל בספרו כלי יקר
במלכים ב' גבי נס שמן דשונמית מביא תוספתא ע"פ "ושלמי נשייכי" וכ"ל,
אתרחיש לה האי ניסא אמרה לי' לנביא דה', אית עלי עשור מהאי משחא או לא, אמר לא,
בעליך זן נביאי ה' במילתא דליכא עליה עשרא, ואף את לית על משחך עשורא דמן ניסא
הוא, ע"כ. והרי נס מלחמה זו ששב כעת ממנה אברהם, איום ונורא ומי יכילנו, דהרי
אברהם אבינו בעצמו ירוא ירא שמא ניכו זכיותיו, ולזאת הבטיחו ה' שכרך הרבה מאוד,
ועיי' פייט סילוק דר"ה שחרית, והי' פטור ממעשר כאמור בתוספתא מפורש,
ועכ"ז עישר, אלא בוודאי שלא לשם מעשר נתנו, אלא הי' חטיבה מול חטיבה לפי
שכבדו מלכי צדק. ועי' דבר חידוש מחת"ס ז"ל, מובא בהלכה למשה שבוידבר משה
סוף לך לך [בד"ה נסתפקתי דף כ"א ע"ב]. ומגדל עוז מיישב דמדרשות
חלוקות הן, ושרמב"ן ורש"י ס"ל כרמב"ם שיצחק התחיל במעשר, ולא
נוכל לומר שאברהם עישר דהרי לא לקח כלום משלל שהביא, עכ"ד. ולכ"מ
ומ"ע, לפיהן העלה שו"ת יהודה יעלה ביו"ד [סי' של"ד], דלא עישר
אברהם ממנו כלל, לדידהו לאחר מ"ת ליכא חיובא דרבנן כלל, דא"כ הי' אברהם
מקיימו כמו שהי' מקיים עירוב תבשילין אלא מנהגא הוא, לזאת שפיר שהשמיט הרמב"ם
הא דספרי שבתוס' תענית [דף ט' ע"א] שהביאו בשערי צדק וקדמו שו"ת חות
יאיר [סי' רכ"ד]. ולהראב"ד, שאברהם נתן מעשר כספים, י"ל מצוה וחיוב
דרבנן הוא לאחר מתן תורה, וזה סברת ספרי, או דרך רמז בעלמא הוא בספרי, עכ"ד
ז"ל.
מה שציין הגאון יהודה יעלה
לישנא דספרי אינו בספרי, אלא בתנחומא המובא בחוות יאיר וגם ביהודה יעלה, וכל עשר
תעשר אמר ר' אבא רמז לפרקמטיטין ולמפרשי ימים שיהיו מפרישין אחד מן עשרה לעמלי
תורה, ולשון דרמז שציין מהרי"א בשו"ת הנ"ל, כבר דייקו הגר"ד
אופ"ה ז"ל, וכ"ל, נמצא הפרשת מעשר מפרקמטיא וכספים הוא רק אסמכתא
בעלמא, דהא קאמר ר' אבא ולרמז לפרקמטיטין משמע דהוא רמז בעלמא, ואם כי הגאון בעל
חו"י דחה דיוק זה, משום דגם במילי דאורייתא מצינו לשון רמז, רמז לעדים זוממין
ריש מכות [דף ב' ע"ב], וכמוהו רבים, בכ"ז העלה דלא הוי אפילו דרבנן,
דאילו הוה דרבנן לא הי' ישראל קדושים מקילין בה, ע"ש.
וכעין זה בלשון השואל
שהעתיק בתשובת מהרי"ל [סי' נ"ד], מצות מעשר שאנו לוקחים מן הריבית, יש
לי סמך מן המקרא עשר תעשר דמיירי בכל עשורא, ומשו"ה אנו לוקחים מעשר מכל דבר,
עכ"ל, ומהרי"ל בתשובה שם כותב, חתם בלישני' דהוא דרבנן.
ובית לחם יהודה בסי'
רמ"ט מביא תשובת מהר"ם מרוט"ב [דפוס פראג ס' ע"ד] שאינו אלא
מנהג, וכן הביא תשובה זו ביהודה יעלה הנ"ל, הרי לפי"ז דעת הב"ח איננה
דעת יחידאה, דעתו כשיטת הרמב"ם ובתשובת מהר"ם לדעת הט"ז, שיטת
הראב"ד לפי הסברת יהודה יעלה, וכשיטת מהרי"ל, וכעין שהחזיקו כדעת השואל
שבמהרי"ל ב' ארזי לבנון הגר"ד אפ"ה והחו"י ז"ל.
ותפיסת האחרונים על
הב"ח מספרי שבתוס' תענית [ט' ע"א ד"ה עשר תעשר], שעכ"פ הוא
דרבנן איננה תפיסה, דכ"ל הב"ח, מעשר עני אין נותנין ממנו לצדקה, אין זה
אלא במעשר עני מזרע הארץ, שהוא מ"ע מן התורה, אבל מה שאדם מעשר ממה שמרויח
במו"מ ככספים ושאר רווחים אינו בכלל זה, ויכול ליתן ממנו לצדקה, שהרי אינו
חייב בה לא מה"ת ולא מדרבנן. ביאור כוונתו אשר ביאר הבית לחם יהודה על
מהר"ם רוט"ב שבתשובה הנ"ל, שרוצה רק לומר מה שנותנין מעשר כספים
לעניים, זה אינו מה"ת ולא מדרבנן, וכיון לדבריו בשו"ת משיב דברים
יו"ד [סי' קל"ז] וביארו עוד יותר, דמצותו רק להפריש לשמים, ויכול לעשות
בו דבר מצוה שירצה, ע"ש דבריו הנעימים בטוב טעם.
והנה מעלתו נ"י ציין
לשערי צדק [קצ"ז] בסימניו, ובעייני שם ראיתי שמפ' דבר הב"ח דמיירי
בחו"ל בזה"ז, וא"כ לא יהי' הטפל חמור מן העיקר בחו"ל
בזה"ז, דמעשר דגן תירוש ויצהר אינו נוהג, כ"ש מעשר כספים דאינו חיוב כלל
מה"ט, דהוי רק טפל למעשר דגן, אף דהוי חובת הגוף, אינו נוהג כלל, עכ"ד.
ואני תרתי בלבי מיד שרז"ל תיקנו מעשר כספים, כי היכא שלא תשתכח תורת מעשר מכל
וכל בחו"ל, וכדמצינו כ"פ שלא תשתכח תורת עירוב, ועיין פסחים [דף
נ"א ריש ע"א] שלא תשתכח תורת חלה ע"ש, ועיין סוכה [דף ל"א
ע"ב] וערש"י דפר' ק"ש, עשו ציונים לתורה שלא יהי' חדשות לעתיד.
והיום בפתחי ספרים מצאתי שכיוונתי ב"ה לדבריו של גדול בעל שואל ומשיב בספרו
הגדול יד שאול על יו"ד הלכות אלו, שם [בסי' רמ"ט אות ג'] כ"ל,
(אחרי הביאו דברי הב"ח והט"ז) ולפע"ד, דחז"ל אסמכו דמעשר
כספים דומיא דמעשר תבואה, וכיון שהמעשר תבואה בחו"ל אינו נוהג, אסמכו למעשר
כספים חמור מעשר תבואה, וע"כ נלפע"ד שיש לו דין מעשר תבואה, ועכ"פ
יש לו יסוד, עכ"ד.
ודאתאן עלה הנה הט"ז
מדי דברו בזה כותב [בסי' אש"ל בס"ק ל"ב], נ"ל סמך למה שנוהגין
לכוף החתן בשעת קבלת הנדוניא שלו ליתן מעשר, כדאשכחן כאן שמוציאין מידו כו',
ובתשובה מאהבה ח"ג [תשובה ת"ח] [בהגהות סי' זה] כותב, נער הייתי וגם
זקנתי ולא ראיתי ולא שמעתי מרבנן קשישאי שנהגו לכוף החתן וכו' עכ"ל, בוודאי
הי' טעמם ככתוב בשו"ת שאילת יעב"ץ [ח"א סי' ו'] מהא דפרק הדר
עירובין [דף ס"ד סוף ע"א], המחזיק נכסי הגר מה יעשה ויתקיימו בידו, יקח
בהן ספר תורה, רבא אמר אפילו עבד עיסקא ורווח, אשר מביא מקור ממנו שהפרשת מעשר
ממעות ריוח אינו אפילו דרבנן, דאל"כ מה נצרך לרז"ל לומר שיקח ס"ת,
דאי מעשר והוא עישורא, אמאי צריך נמי כתיבה דמצוה, ושם אמר ר' ששת אפילו בעל בנכסי
אשתו ג"כ יקנה רק ס"ת ולא בעי עשורי, ע"ש בארוכה אותיות מאירות
עינים, ואודה לה' שכיוונתי מדנפשי לדעת הגאון ז"ל.
אמנם להלכה כותב הגאון
יעב"ץ ז"ל ישראל קדושים הם החמירו עליהם בכל ארצות אשכנז קיימו וקבלו
עליהם חוק ולא יעבור, לעשר ממון הנדוניא שמכניסים להזוג כדי שתשרה ברכה במעונם,
ע"ש, ובס' שערי רחמים להגר"א ז"ל בהנהגת הגר"ח מוואלאזין
ז"ל [אות מ"ה] כותב השומר מעשר מובטח מן ההיזק.
והנה אם כי הגאון
יעב"ץ ז"ל העלה שאינו אפילו מד"ס בכ"ז מעורר ליתנו, ולדעת כמה
מאותם פוסקים שהבאנו נראה שהוא דרבנן ואסמוך אקרא, בוודאי יאמר בזה כתשובת
הר"ן שהובאה ביתה יוסף [או"ח סי' תר"צ] בענין תפירת המגילה, שבמצוה
אין להכניס עצמו בשיטת מקילין במקום צר ומשעול הכרמים, ואם אבות נוהגין להפריש
חייבין הבנים מצד אל תטוש תורת אמך, עשו"ת יהודה יעלה הנ"ל, ולדעת
המאירי גם חיובא מחיים, עיי' מאירי [שבת פ"ה] על גמ' פרתו יוצאה ד"ה
אעפ"י, והבן.
הק' יצחק ווייס
31.שו"ת ישמח לבב חלק
יורה דעה סימן לא
בענין מעשר כספים שהעיקר
כדעת הרב ב"ח שאינו בחיוב גמור לא מהתורה ולא מדרבנן.
את זה כתבתי לידי"ן
ורוחי כמוהר"ב טולידאנו הי"ו.
השקפתי על כל מה שנסתפק
כת"ר אודות מעשר כספים הנהוג בין יחידי סגולה הי"ו. וגם ראיתי את הלחש
אשר דבר האיש אדוני הארץ הרב המופלא מני"ר כקש"ת כמוהר"ר רפאל
אנקאווא זצוק"ל. ואני אנה אני בא במקום אשר דברו גדולי הפוסקים ברוח מבינתם
הלא בספרתם. ואם אמרתי אבוא העיר על כל פרט ופרט משום יגדיל תורה ויאדיר אין הפנאי
מסכים בידי. כי על כן הסכימה דעתי דעת הדיוט לבא בקצרה במה שנוגע לעיקר הדין דוקא
כדי להיות נטפל לעשוי מצוה ולא אוכל להתעלם. הנה כי כן יצאתי לחפשי בדברי הפוסקים
הם המדברים בענין זה ללקוט מפניני אמריהם מה שהשיגה ידי יד כהה. וזכות המצוה
הרוממה הזאת תהיה בעדי מגן וצנה לבל אכשל בדבר הלכה, אכי"ר.
והנה טרם אחלה לדבר על ענין
הספיקות אשר נסתפק כת"ר בהאי דינא, אחר אחרון אני בא במה שפלפל בעיקרא דדינא
דמעשר כספים אם הוא מדאורייתא או מדרבנן או מנהג בעלמא כדעת הב"ח ביו"ד
סי' של"א יעו"ש. וכת"ר י"ץ הוכיח במישור דמרן בב"י
ובתשו' המיוחסת לו בס' אבקת רוכל סימן ג' ס"ל דמעשר כספים דאורייתא מדין
צדקה. ואחר המחילה רבה דברים אלו לא ניתנו ליאמר. דא"כ היאך מצאנו ידינו
ורגלינו לעבור את פי ה' ולבטל מצוה כזו שהיא מ"ע דאורייתא לדעת מרן ז"ל
אשר עיני כל ישראל עליו [ועי' לה' חו"י ז"ל סי' רכ"ד שהקשה
ג"כ קושיא זו למ"ד מעשר כספים דרבנן יעו"ש]. והדבר פלא מאחר שכבר
שלטו עיניו בדברי האחרונים ז"ל אשר דברו בענין זה בפרט החיד"א ז"ל
בס' ברכ"י סי' רמ"ט, איך מלאו לבו להחליט דבר חדש אשר לא שערוהו ראשונים
ואחרונים, שלא מצינו סברא זו לאחד מהפוסקים ז"ל זולת מהרי"ל ז"ל
כפי מה שהבין בדבריו בספר חת"ס סימן רל"ב, הובאו דבריו בפת"ש סי'
רמ"ט סק"ב יעו"ש. וגם הרב מוהר"ר דוד אופנהיים בתשו'
חו"י הנז' רצה להביא ראיה דמעשר כספים דאורייתא מדרשת הספרי שהביאו התוס'
פ"ק דתענית דף ט', ושוב הדר ביה מר כאשר יראה הרואה בתשובתו הרמתה שם. והרב
חו"י ז"ל שם האריך הרחיב כמדתו לכל רוח ובסוף דינא העלה כדעת הב"ח,
יען כי לא נמצא זכר למצוה זו לא בש"ס ולא בהרמב"ם ולא בסמ"ג זולת
דברי אגדה דאסמכוה אקרא דעשר תעשר כמ"ש בספרי ובתנחומא, ואין למדין הלכה מתוך
אגדה יעו"ש.
האמנם כך הוא עיקרן של
דברים שהב"ח ז"ל קבע דבריו אמ"ש רבינו הטור שם בסי' של"א
וז"ל, מעשר עני אין פורעין בו את המלוה וכו', ולא פודין בו השבוים וכו', ואין
נותנין ממנו לצדקה וכו', וכל אלו התרומות והמעשרות ואפי' מעשר עני טובלין שאסור
לאכול את התבואה קודם הפרשתן, עכל"ה. וע"ז כתב הב"ח וז"ל,
מיהו אין זה אלא במעשר עני מזרע הארץ שהוא מצוה עשה מן התורה, אבל מה שאדם מעשר
ממה שמרויח במו"מ בכספים ובשאר רוחים אינו בכלל זה ויכול ליתן ממנו לצדקה
ולפדיון שבוים, שהרי אין חייב בה לא מן התורה ולא מדרבנן, עכ"ל. וכוונתו פשוטה
דאם היה מעשר כספים מדאורייתא או מדרבנן, דהיינו שתהיה מצוה זו נפרדת לעצמה כדין
תרומות ומעשרות דתבואת הארץ לא בכלל מצות צדקה, שאז היה מוטל על כל איש ישראל
בחיוב להפריש מעשר מכל כברכת ה' אשר יתן לו ולנהוג בו כל דין מעשר עני שהזכיר
הרמב"ם והטור כנ"ל. ועוד בה שיהיה על הנכסים דין טבל שאסור לאכול מהן
קודם הפרשה כנז'. ע"ז כ' הב"ח שאין הדבר כן אלא מנהג בעלמא שנהגו יחידי
סגולה לעשות צדקה בשיעור זה כעין בינונית וכמ"ש מרן ז"ל שם בסי'
רמ"ט ס"א, יען כי מצות צדקה על אופן זה היא מסוגלת לעושר כדאסמכוה בספרי
אקרא דעשר תעשר, ובפרט לדעת המקובלים ז"ל דחשבון זה של עשר הוא יסוד הבנין
בעולמות העליונים כידוע. וכיון דמדין צדקה אתינן עלה דעת לנבון נקל שאין מצוה זו
מוטלת בחיוב על כל איש ישראל דלא סגי בלאו הכי, דהרי יכול לפטור עצמו בנתינת
שלישית השקל לשנה דבזה מקיים מצות עשה דצדקה וכמ"ש מרן ז"ל שם ס"ב.
ועי"ש בהש"ך שם סק"ד שכ' וז"ל, אבל מדינא אינו חייב אלא
בשלישית השקל לשנה וכו', עי"ש. ועוד נ"מ שאין חייב לנהוג בו כל דין מצות
עשה שכ' הטור כיון שאין החיוב מדין מעשר עני אלא מדין צדקה וכדאמרן, זוהי כוונת
הב"ח ז"ל.
והשתא לא קשיא מידי מההיא
דרשא דספרי דעשר תעשר, דההיא מדין מצות עשה דצדקה נגעו בה ואסמכוה אקרא. ועיין
להתוס' ב"ב דף ס"ו ע"א ד"ה מכלל וז"ל, ויש לדחות דאסמכתא
היא כמו כמה דרשות דתורת כהנים יעו"ש. וכ"נ מדברי הגאון בביאורי
הגר"א בסי' רמ"ט אות ב', שעל מ"ש מרן שם וא' מעשרה מדה בינונית,
הראה מקום לזה מדרשת הספרי על פסוק עשר תעשר הנז' ומן הירושלמי על פסוק כבד את ה'
מהונך יעו"ש. הרי מבואר דדרשות הנז' אסמכתא נינהו למידה בינונית דצדקה. וכן
ראיתי להרב ברכ"י שם בסי' רמ"ט אות ג' שכ"כ להדיא, ובד"ה חזי
הוית כ' וז"ל, ונראה דודאי דמעשר כספים אינה בסוג מצות עני רק חיוב צדקה אמרו
שיהיה מעשר מנכסיו, וגם הספרי והתנחומא מתורת צדקה הוא כדאמרן דמנייהו ילפי
הרמב"ם והטור וכו', יעו"ש. אלא דמאי דקרי ליה מצוה דרבנן מתורת צדקה לא
זכיתי להבין דברי קדשם, דאי הוה ס"ל להרמב"ם והטור כן לא הול"ל
דמדה בינונית א' מיו"ד ופחות מכן עין רעה כיון שהחיוב מדרבנן בא' מיו"ד
ולא סגי בלאו הכי ודו"ק.
אחרי כתבי אתאי לידי תשו'
הרב מוהר"ר צבי הובאה בס' שאלת יעב"ץ סימן א' וראיתי לו שם דף ג' סוף
ע"א שכ' וז"ל, פלא בעיני שהרי נתנו חכמים קצבה לדבר מדה בינונית מעשר
ומדת חסידות חומש. ובזה ישבתי מה שנעלם מחכמי זמנינו בהקשותם על הב"ח וכו',
דהא מדרשא דעשר תעשר קא מפקי ליה וכו'. ולדידי ניחא דכל הנזכר בכספים אינו אלא
מתורת צדקה ואינו ענין למעשר הנז' בתבואת הארץ, שהוא טובל וזה אינו טובל ואין בו
לא מעשר ראשון ולא מעשר שני ולא תרומה לא גדולה ולא קטנה, ואין בו שינוי לא בשנה
מן השנים ולא במקום מן המקומות, שוב ראיתי בט"ז שהשיג על הב"ח בזה, ותמה
אני על חכמתו והרי שפתי הב"ח ברור מללו דליתן ממנו לצדקה ולפדיון שבויים קא
מיירי והם דברים ברורים אין בהם נפתל ועקש, עכ"ל. ובנו ה' יעב"ץ
ז"ל שם סי' ג' די"ט ע"ב כתב על דברי הרב מר אביו הנז' וז"ל,
בלי ספק הן הן הדברים כמסורים מסיני וכדעת הב"ח והביא ראיה לדבריו.
ועי"ש עוד בסי' ו' שהוסיף עוד להביא ראיה לסברת הב"ח ז"ל
יעו"ש. הא קמן דברים כהוייתן כמ"ש אני עני תלי"ת.
באופן שמה שרצה כת"ר
להחליט להלכה דמעשר כספים דאורייתא אדרבא איפכא מסתברא דרובא דרבוותא דאיתנהו קמן
ס"ל כהב"ח ז"ל, כמו שתראה בס' ברכ"י שם ובס' פת"ש סי'
של"א אות י"ב, ולא עת האסף. וכן המנהג פשוט כדעת הב"ח שהרי באזנינו
שמענו ואבותינו ספרו לנו שלא נהגו להפריש מעשר כספים זולת השרידים אשר ה' קורא
מיעוטא דמיעוטא א' מעיר ושנים ממשפחה, וגם המה לא ראינו ולא שמענו שנהגו בו דין
מע"ע שכתב הטור. אין זה אלא דס"ל עיקר כהב"ח. וכבר מלתייהו אמורה
אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מאי עמא דבר.
כל זה כתבנו לענין חיוב
מדין מעשר עני. אכן מדין צדקה אם נדבה רוחו אותו לתת א' מיו"ד כמדה בינונית
מצוה רבה היא ומסוגלת לעושר וכמ"ש הטור ומרן ז"ל בב"י סי'
רמ"ו שהביא כת"ר יעו"ש. וזוהי כוונת תשו' אבקת רוכל במ"ש
שלהיות ענין הפרשת מעשר מהממון דבר גדול מאד וכו', ר"ל שמצות צדקה דאחד
מיו"ד הוא דבר גדול דאם איתא דמדין מעשר עני אתי עלה למה זה כ' אחרי כן
דבעידנא דקא מיעקר לאו ליתקום עשה דבפיך זה צדקה, ואמאי שביק מצות עשה דמעשר עני
דביה קא עסיק מר ונקיט מצות עשה דצדקה. ועוד ממ"ש אח"כ כמה מעלות טובות
אשר יוכל לעשות במעות מעשר דהיינו לעמלי תורה ולפדיון שבוים וכו'. ואי אתי עלה
מדין מעשר עני הרי משפטו חרוץ בהרמב"ם וטור הנ"ל דצריך לתת לעניים דוקא.
וגם למ"ד מעשר כספים דרבנן כל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. אלא הדבר
ברור כמ"ש.
הבוא נבוא לספק הא' שנסתפק
כת"ר אי חיובא רמיא לעשר גם מה שיוציא באכילה ושתיה ושאר צרכי הבית. הנה
ראיתי לרוח אפינו הרב הפוסק מני"ר מוהר"ר רפאל אנקאווא ז"ל דפסיק
ותני דנקטינן להלכה דאין צריך להפריש מההוצאות וזו היא דרך ישרה, ודלא כהרב
חיד"א ז"ל בברכ"י שם, אלו דבריו י"ץ. והורמניה דמר לא זכיתי
להבין איזהו דרך ישרה, דאטו מי שהוא פזרן ומכניס בזו ומוציא בזו שכל מה שמרויח
מוציא בהוצאותיו לא יכול לזכות במצוה זו זולת במעשר ראשון מן הקרן ותו לא מידי.
ומה שרצה לחלק דבמעשר כספים דרבנן לא אחמור כולי האי כמ"ש בדברי קדשו, הא
קי"ל דכל מאי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. וכמ"ש ג"כ הרב
שבו"י ז"ל הבי"ד הרב באר יעקב שם בסי' של"א בהקשותו על כת הסוברים
דמעשר כספים דרבנן יעו"ש. וכ"כ הרב מוהר"ר דוד אופנהיים ז"ל
בתשו' חו"י הנ"ל. כ"ש לפי מה שבררנו דאינו אלא מתורת צדקה דמדה
בינונית כנ"ל. הרי לשון הש"ע בסימן רמ"ט קרי בחיל וכן אמר, מכאן
ואילך חומש שהרויח בכל שנה, שמשמעות לשון זה על כל מה שמרויח קאי. +וראה עוד
בשו"ת יחוה דעת ח"ב ס' ע"ו אות ד'.+
ובר מן דין הלא תראה להרב
חו"י ז"ל סי' רכ"ד הנ"ל וה' שאלת יעב"ץ סי' ו' וה'
שבו"י סי' פ"ה וה' בל"י סי' רמ"ט כמה דיות נשתפכו וכמה
קולמוסין נשתברו אי מגבינן מן הריוח כל ההוצאות שמוציא במו"מ ושכירות פועלים
וכיוצא יעו"ש. שמתחילה רצו לדמותו למעשר מזרע הארץ דכתיב ביה היוצא השדה שנה
שנה שאינו מנכה לא מה שזרע ולא שכר חורש וקוצר ומעמר. ושוב חזרו בהם ולחלק יצאו
בין זה לזה יעו"ש בס' חו"י וס' שאלת יעב"ץ הנז' ודעת לנפשך ינעם.
וא"כ מי שם פה לאדם לפטור מה שמוציא מהריוח בהוצאות אכילה ושתיה וכיוצא, זה דבר
שלא ניתן להאמר.
ומה שהביא ראיה מדברי ה'
ק"פ מערכת מי"ם סי' תקע"ו בשם תשו' חו"י ז"ל, אחר המחילה
רבה זוהי שקשה דהיא היא תשו' חו"י הנ"ל ולאו להכי אתשיל כנ"ל,
ואדרבא ונהפוך הוא דמלשון השאלה שם מוכח איפכא. והנני מעתיק תמצית דבריו שם [ביען
ס' חו"י יקר המציאות] וז"ל, השאלה שם, ילמדנו רבינו אם העוסק בפרקמטיאות
ויוצא השדה לצוד ציד מאכלו משוט בארץ ומתהלך בה וכו', ומשתכר מעה כסף ושוה כסף,
והנה על המו"מ היה מוציא הוצאות דרך הולכה והוצאה, מהו מותר לנכות מהריוח כל
ההוצאות ומה שהרויח יותר על הקרן והוצאות שהוציא מאותו הסך מפריש מעשר כספים, או
לא דצריך להפריש מכל מה שהרויח, שמה שהוציא הוצאות הוא כמו שהאדם מוציא הוצאות
בתוך ביתו גם ההוצאה ההיא יחשב וכל מה אשר חנן אותו אלהים מהכל בכלל צריך להפריש
ממנו המעשר, עכ"ל השאלה שנשאלה מהרב דוד אופנהיים הנ"ל. ואחר דשקיל וטרי
בדין מעשר עני דתבואה כתב וז"ל, אמנם כד נחתינן לעומקא לדינא נלע"ד
שהדין מהפך להפך, דודאי מה שהאדם מוציא הוצאות על הסחורות הוא הקרן ומשתלם בראש
וכו', יעו"ש דאסברה בדדמי, והרב חו"י ז"ל הסכים על ידו וכ'
וז"ל, מ"מ תמה אני איך יעלה זה על דעת שלא ינכה ההוצאה, דא"כ אם
ימצאו מבני ישראל יורדי הים באניות לאיים הרחוקים להביא זהב מאופיר וחוילה ואבנים
טובות מארצות המזרח וכו', ויוציאו הוצאות לאלפים ולרבבות וכו', וכל אלו שזכרנו אם
יעשרו דמי מכירתם היתר על דמי קנייתם ולא ינכה ההוצאות לא ירויחו מאומה. אלא אין
ערך ודמיון למעשר כספים במו"מ למעשר דגן וכו', דשם גזירת הכתוב הוא מפני שכל
ענין גידול תבואה טבע נסיי וכו', דאחר שהזרע נרקב הו"ל מה שגדל יש מאין וכו',
ולכן אפי' הוציא כמה הוצאות ולא הכניס אפילו כדי נפילה חייב לעשר, מה שאין כן
מו"מ הוא מנהג העולם וכו', יעו"ש מה שהאריך בזה בטוב טעם ודעת כיד החכמה
הטובה עליו. גם הרב יעב"ץ ז"ל הנ"ל נשאל על רזא דנא והביא דברי
החו"י הנ"ל וגם הוא ז"ל לחלק יצא בין מעשר דגן למעשר כספים
יעו"ש.
הראת לדעת דהרב השואל מפשט
פשיטא ליה דחיובא רמיא לעשר כל מה שהרויח מהחל ועד כלה והוצאות הבית בכלל. אלא
דספוקי מספקא ליה בהוצאות דמו"מ אי מדמינן ליהו להוצאות הבית ובעי עשורי. או
דילמא לא דמי אלא לקרנא ולא בעי עשורי. וזה עצמו מה שהעתיק הרב ק"פ הנ"ל
אלא שקיצר בלשונו ונתן מקום לטעות. ומ"ש בלשונו הוצאות אכילה ושכירות פועלים,
כוונתו על מה שאוכל בשומו לדרך פעמיו לצורך מו"מ. ופשוט.
הנלקט מזה שהדבר ברור שלא
ינכה מהריוח מה שמוציא לצורך פרנסתו וכמו שהעלה הרב חיד"א ז"ל
בברכ"י שם אות ה' בד"ה ובאופן יעו"ש. וכן מצאתי בתשו' ב"ד של
שלמה חיו"ד סי' א' שאסף איש טהור כל כללי ופרטי דמעשר כספים אחת לאחת למצוא
חשבון ונתן בהם סימנים [ונמצא אצלי כ"י מסי' אלו] ובסי' י"ז כתב
וז"ל, נתון תתן מעשר מכל הריוח שמרויח, ולא תגרע ממנו יציאות הבית אפילו
הצריכים לפרנסתו ופרנסת ביתו, עכ"ל.
ובעיקר הקושיא שהקשו על
תשו' אבק"ר הנ"ל מניה וביה. נראה לענ"ד שהעיקר כמש"ש בראש
אמיר שהיה דורש לגנאי לאנשים שהיו מפרשין מהריוח היתר על הוצאת פרנסתם ופרנסת
ב"ב. ומ"ש לבסוף וז"ל, ויראה מהכא שירויח יותר על אשר פזר בדברים
הצריכים לבית ויקח מעשר כמו שאמרנו, עכ"ל. כוונתו דמהכל יקח מעשר ממה שפיזר
וממה שנותר על הקרן. אלא דמה שפיזר א"צ חשבון שכבר הוא יודעו ומכירו בעת
הוצאתו קמא קמא והכל בכתב, מה שאין כן הריוח העודף א"א להכירו בלתי אם כאשר
יבוא חשבון מהסחורות ופרקמטיאות אשר בבית נכאתו ואחר ניכוי סכי הקרן המעושר דאשתקד
מה שעודף על זה הוא הריוח היתר על אשר פזר ויפריש מעשר מכל. וזה כלול במ"ש
כמו שאמרנו כנלע"ד. ואפשר שלזה נתכוון הרב ברכ"י ז"ל יעו"ש.
לא נשאר להעיר זולת על מאי
דפשיטא להו דתשו' האבק"ר הנ"ל היא למרן ז"ל ומתוך זה רמו אנפשייהו
לישיב דבריו אדבריו בדברים שאינם מתקבלים על הלב. אחהמ"ר מכת"ר, ואין
הדבר כן שהרב מתתיה מטרויש ז"ל הוא היולדה והמחזיקה כמ"ש הכנה"ג
ז"ל וכן הסכים הרב חיד"א ז"לב ס' שיו"ב ע"ש. וכל הרגיל
בלשון מרן ז"ל הצח והברור בלבבו יבין שאין זה טבע לשונו ז"ל.
ועל מה שנסתפק כת"ר
עוד אם חייב להפריש על נדונית אשתו. ועוד נסתפק אם בעת בואו חשבון צריך לנכות חוב
הכתובה בכלל החובות שעליו. הנה ראיתי להרב הפוסק כמוהרר"א הי"ו שהשיב על
ספק הא' דלא בעי עשורי הואיל ואין לו כח לא למכרה ולא למשכנה וכו', והביא ראיה לזה
מתשו' שאלת יעב"ץ סי' ו' במעות נדוניא והובאו דבריו בפת"ש סימן
רמ"ט סק"א. ועל הספק השני הנז' השיב דלא ינכה חוב הכתובה דלא מיקרי חוב
ברור כיון שלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים ואפשר שלא תבוא לידי גוביינא מעולם, אלו
תו"ד ז"ל. וכת"ר הקשה דבריו אדבריו, וזו הלכה העלה מתשובת הרב
יעב"ץ הנז' דחוב הכתובה מיקרי חוב ברור וצריך לנכותו בכלל שאר החובות שעליו.
ואחר המחילה רבה גם בזה שגה
ברואה באותה תשו' עצמה [הובאה ג"כ בפת"ש הנז'] שכתב שם וז"ל, מיהא
מודינא בכתובה דאורייתא דלא מחייבא במעשר [במיתת האשה], דאכתי לא הוה נפקא מרשותיה
ולא זכתה בה האשה מעולם ולא היתה מוחזקת בה כלל שאפי' כראוי דעלמא לא חשיבא לגבה,
והשתא דירית לה בעל לאו שינוי רשות הוא, עכ"ל. ואם איתא דס"ל דחוב
הכתובה מיקרי חוב ברור ומנכינן ליה, כי לא זכתה בה האשה מאי הוי, סוף סוף כיון
שניכהו מנכסיו עם שאר החובות הרי אינו מעושר והשתא מיהא דמתה האשה וזכה בה הבעל
בעי עשורי. אלא ודאי ס"ל להרב יעב"ץ דלא מיקרי חוב ברור ולא מנכינן ליה,
וא"כ ה"ה חוב הנדוניא דלא מיקרי חוב ברור הואיל וטעם אחד לכולם. אלא
דקמ"ל הרב ז"ל דלא תימא הגם שכבר עשר כל נכסיו עתה הפעם שמתה האשה וזכה
בה מתו' ירושה פנים חדשות באו לכאן ובעי עשורי כדין יורש שירש מאביו ממון המעושר,
וכמ"ש השל"ה הבי"ד הפ"ת סי' רמ"ט סק"א והרב שלחנו
של אברהם בס' הנז', וכמ"ש ג"כ הרב יעב"ץ ז"ל גופיה באותה תשו'
על נכסי הנדוניא דירית מינה יעו"ש, לזה קמ"ל דכתובה דאורייתא שאני שלא
זכתה בה האשה מעולם ואין כאן שינוי רשות כנז' בדברי קדשו.
ולפי"ז מוכרחים אנו
לומר דמ"ש ה' יעב"ץ ז"ל שם על מעות הנודניא שהכניסה לו האשה מממונה
דלא בעי עשורי, ויהיב טעמא מאחר שכתב לה כל הסך בכתובתה והרי חוב עליו וכו',
יעו"ש, לאו לקושטא דמלתא כ"כ [כתב כך] למי שרצונו להפריש מעשר כספים דלא
יצטרך לעשר כל נכסי הנדוניא כמו שהבינו בדבריו י"ץ, דא"כ קשה דידיה
אדידיה. אלא דשם קאי הרב ז"ל על מנהג האשכנזים שהביא הט"ז בסי'
של"א סקל"ב שקיימו וקבלו עליהם חוק ולא יעבור לעשר ממון הנודניא
שמכניסין להזוג כדי שתשרה ברכה בממונם, ונוהגים האבות לחלקו כפי הישר בעיניהם,
יעו"ש שמבואר בדבריו להדיא שאין הבנים מעשרים נכסיהם זולת ממון הנדוניא
שמעשרין האבות מכח המנהג דוקא עי"ש. ושוב נסתפק אם הכניסה מעות בנדוניא
מדנפשה שאין לאביה רשות בה אם יתחייב הבעל לעשר אותם המעות מכח אותו מנהג או לא.
ובתר דבעייה הדר פשטה דלא מפסדינין לבעל לאפוקי מיניה ממונא מכח המנהג ההוא. ועילה
מצא לחלק ביניהם דדוקא באבות שנותנים נדוניא להזוג בקנין מוחלט וליתיה בחזרה
לאבות, בזה יפה כח המנהג לחייבם במעשר הואיל ונהגו כן במנהג קבוע חק בל יושבת, מה
שאין כן באשה המכנסת לבעלה נדוניא משל עצמה כיון דאיתיה בחזרה בגרושין או במיתת
הבעל הו"ל קנין מפוקפק ואין כח במנהג ההוא לחייבו במעשר דהיכא דנהוג נהוג
והיכא דלא נהוג לא נהוג. זוהי כוונת הרב יעב"ץ ז"ל למדקדק בלשונו שכ' לא
פעם ולא שתים תיבות מכח מנהג מפני חומר המנהג יעו"ש.
באופן שאין להביא ראיה
מדברי הרב יעב"ץ ז"ל לפטור נכסי הנדוניא ממעשר למי שרוצה לנהוג מעשר
כספים לרצונו מטעם שכתבו עליו בחוב, דכבר הוכחנו מדבריו דחוב דכתובה לא מיקרי חוב
ברור וכמאן דליתיה דמי. וא"כ נכסי הנדוניא דידיה נינהו מאחר שהאשה שמאתם עליו
בכתובתה ונכנסו לאחריותו, אלא שהאשה מעכבת על ידו למכור או למשכנם משום שבח בית
אביה ולא משום זה פקע זכותיה דבעל מינייהו. והגם שנדמה נכסי הנדוניא כנכסי הבעל
הממושכנים לכתובת אשתו שמצינו למרן ז"ל בסי' רנ"ב לענין צדקה דכמאן
דליתנהו דמי וכמ"ש הרב הפוסק כמוהרר"א ז"ל, לעד"נ דליכא למילף
מדין צדקה לנ"ד ולא קרב זה אל זה, דלענין צדקה שאני דכיון שאינו יכול למכרם
להתפרנס מהם כמאן דליתנהו דמי ועני היה באותה שעה וצריך ליטול מקופה של צדקה, מה
שאין כן לענין מעשר כספים חיובא רמיא על כל נכסיו כברכת ה' אשר נתן לו כאשר נדר
יעקב אבינו ע"ה וכל אשר תתן לי וכו', ומצינו במדרש הביאו רבינו בחיי על התורה
פ' ויצא שגם מבניו הפריש שבט לוי קדש לה' לשרתו ולברך בשמו, וכיון שכן גם נכסי
הנדוניא נכסיו מיקרו. זהו דעתי בענין זה, ואתה תבחר ותקרב.
שוב האיר ה' את עיני ומצאתי
און לי בס' בית יהודה ח"ב סי' ב' בענין קרקע של נדוניא אם הוא משתעבד לבעל
חוב של הבעל גם בחיי אשתו. ונ"מ שאם תמות האשה וירשנה בעלה יזכו בהם הבעלי
חובות הבכור כבכורתו והצעיר כצעירתו, מה שאין כן אי הו"א שאין להם זכיה בחיי
האשה אז יד כולם שוה מוקדם ומאוחר כדין לוה ולוה ואח"כ קנה. והרב האריך בזה
והוכיח במישור שנכסי הנדוניא כנכסי הבעל חשיבי דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי וברשותיה
דבעל קיימי וחייל עלייהו שעבודא דב"ח מהשתא אלא דאריה הוא דרביע עלייהו,
יעו"ש שהביא כל המקומות שהזכירו הפוסקים האי דינא דבעל בנכסי אשתו לוקח הוי
ע"ש. וכן ראיתי לכמוהר"ר יעב"ץ ז"ל בס' מצו"ב ח"ב
סי' רע"ח שהרב כמוהרר"י ן' עטר ז"ל פסק דקרקע של נדוניא יד כל
ב"ח שוה בו במיתת הבעל או האשה כהפ"ת כדין לוה ולוה ואח"כ קנה. וה'
יעב"ץ ז"ל חלק עליו בכל עוז ותעצומות ואחר שהרבה להקשות עליו סיים
וז"ל, ומאי דמסתבר בענין זה הוא ודאי כשנשא אדם אשה והכניסה לו נדוניא מיד
זכה בה זכיה גמורה והרי גופן של נכסים שלו כיון שנישומו עליו וקבל אחריותן אם פחתו
פחתו לו וכו', אלא שיש עליהם לאשה שעבוד בעלמא שאינו יכול למכרן או לפרוע בהם
חובותיו שלא מדעתה, וכההיא דנרות חנוכה דאין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותן בלבד
וכו', וכשתבוא לידי פירעון כתו' רשאה ליטלם בכתובתה ואין יכולים לסלקה בדמים, ובכל
זה הוי טעם משום שבח בית אביה, ואין זה זכות בגופן של נכסים לאשה, שהרי אף כשבאתה
לגבותם בכתובתה מחוסרים הם שומא וכו', אבל גוף הנכסים מיד הקנתו לו ולכן פשוט הוא
דמשתעבדי לב"ח וכו', ע"ש מה שהאריך בזה. והרי מבואר דנכסי הנדוניא נכסי
דבעל מיקרי גם להשתעבד לב"ח. וכיון שכן מי זה אמר ותהי לפוטרן מן המעשר.
ולענין נכוי חוב דכתובה
ונדוניא בכלל שאר חובות. הנה לפי מה שהוכחנו מדברי הרב שאלת יעב"ץ ז"ל
חוב דכתובה לא מיקרי חוב ברור ולא מנכינן ליה וכנ"ל. אך כל זה לא יגהה מזור
לדידן אנן בני מערבא שאנו נגררין בתר תקנת רבותינו רבותינו המגורשים חל"ב
זיע"א, דלדידן חוב דכתובה חוב ברור מיקרי שהרי ניתנה ליגבות עכ"פ בין
בגירושין בין במיתת הבעל והאשה והרי היא כחוב ברור שלא הגיע זמנו, וכמ"ש הטור
באה"ע סי' צ"ג ס"א, ויתנכה מהנכסים בכלל החובות, וכנ"ל.
ועל מה שנסתפק עוד באם הוא
נותן צדקה יותר ממעשר מי עדיף. הנה ראיתי לכת"ר שהביא מ"ש הרב פת"ש
שהדבר שנוי במחלוקת בין הרב חו"י והרב משנת חכמים ז"ל יעו"ש.
ומדברי תשו' אבק"ר הנ"ל מוכח דס"ל כדעת החו"י ז"ל דעיקר
סגולתו שיתן א' מיו"ד לא פחות ולא יותר יעו"ש. אלא דאחר ההפרשה אם ירצה
לתת משלו יותר תע"ב.
ועל מה שנסתפק עוד בדבר
שנחלקו בו האחרונים בענין זה אי אזלינן לחומרא או לא. הדבר פשוט שאם כבר נהג כן קם
ליה בתורת נדר ואזלינן לחומרא דנדרים דאורייתא. אמנם לכתחילה כשיבוא להפריש כל ספק
שיפול בה שעתא אזלינן ביה לקולא, כיון שלכל היותר אינו חייב כי אם מדרבנן וספיקא
דרבנן לקולא. אלא שאם הוא היה מתכוין לנסיון אם יזכה לעושר הדעת נותנת דליזיל
לחומרא, וכדמשמע מתשו' אבק"ר
הנ"ל, זהו מה שנלע"ד להשיב בזה. ואלהים אמת ינחני בדרך אמת ויזכני ללמוד
וללמד לשמור ולעשות, אכי"ר.
מעתה הנני אליך אדם יקר בעל
המצוה הזאת אשר לא ידעתי אכנהו. הגם שאני הכבדתי עליך משא לעיפה, אל ירע לבבך כי
מתוך החומר שהחמרתי עליך בראשיתך יטיבך לבך באחריתך. כי עתה הפעם בטח תדע אשר תזכה
בזה ובבא לעושר ואושר הנצחי אשר המה צרורים בכנפי המצוה היקרה הזאת. ויהי נועם ה'
עליך, וחפץ ה' בידך יצלח, ויתקיים בך מקרא שכתוב במצוה הזאת והריקותי לכם ברכה עד
בלי די, אכי"ר. הכ"ד החו"פ בח' שבט דהאי שתא ש"ש אנכ"י
על אמרתך לפ"ג. ע"ה ישמ"ח עובדיה הי"ו בכמוה"ר מסעוד
זלה"ה.
שו"ת אגרות משה יורה
דעה חלק א סימן קמג
פרטי דינים במעשר כספים ח'
טבת תשט"ו. מע"כ ידידי הנכבד מוהר"ר יעקב מיכאל דזיקאבס
שליט"א.
הנה בדבר אם יש לנכות המסים
מסך הריוח שלו שלא יצטרך ליתן עליהם מעשר כספים במי שנהג סתם ולא התנה כלום או במי
שרוצה להתחיל לנהוג במעשר כספים איך צריך להתנהג.
הנכון לע"ד דלא כל
המסים שוים בזה דכסף גולגלתא שהיא כרגא המוזכר בגמ' הוא כשאר חוב וצריך לעשר
עליהם. וזה נראה בפירוש הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר בגיטין דף
מ"ד ובחולין דף קל"א שהחוב הוא למסים, דאם חוב הלואה או מקח לא היה נקט
שאנסו בית המלך דמה שייך זה למלך והיה לו לומר סתמא הרי שאנסו גורנו אם בחובו חייב
לעשר אלא איירי בחוב של מסים דמ"מ השמיענו שהוא ככל החובות וצריך לעשר.
אבל הוא רק כמו כסף גולגלתא
ויש למילף מזה גם להמסים שבמדינתנו שמשלמים כשקונים איזה דבר לתשמישי בית ובגדים
ומס בית דירה שלו וכדומה שאלו מסים צריך לעשר עליהם שהם ככל חוב. אבל המסים של
האינקאם טעקס שזה הוא מס מהריוח אין צריך לעשר עליהם משום דנחשב כלא הרויח זה כלל.
וכן המס של בתים מבתים שהם לפרנסה אין לעשר עליו דמס זה הוא כלא הרויח ודומה הוא
לשכירות החנות ושכירות הפועלים שאין נחשבין מהריוח כלל. ועיין בברכי יוסף
יו"ד סי' רמ"ט שהביא ממהר"ח אבן עטר דאינו מחוייב להפריש מעשר אלא
אחר שיטול שעור המס וכוונתו למה שבארתי הוא למסים מהריוח וכן משמע מהראיה שהביא
מפאה. ועיין בט"ז סק"א שכתב שאסור לפרוע במעשר המסים ואם כוונתו לפרוע
ממש את המס מהמעשר הוא אף במסים של הריוח כהאינקאם טעקס. ואם כוונתו גם שאין
לנכותם מהריוח כיון שכתב דהוי פורע חובו מן הצדקה, שגם צריך לעשר עליהם כמו על
פריעת חובות אז הוא דוקא במסים ככרגא דגולגלתא וכדומה.
ובדבר מה שנמצא שמרויח
ע"י הצדקה שנתן שאחרי נכוי הצדקה מהריוח שלו כפי דינא דמלכותא במס האינקאם
טעקס הוי המס יותר נמוך אם סך זה שפוחתים מהמס הוא של צדקה או של עצמו, פשוט שהוא
שלו ואין שייך כלל לצדקה דהא של עצמו נשאר בידו, וגם מעולם לא היה דין מהמלכות שיקחו
שנימא שנפטר בהצדקה. ועוד דאפילו הנאה וריוח ממש הבאה לאדם ע"י גרם הצדקה
שנתן שייך לו ולא לצדקה.
ובדבר מה השעור של מעשר
כספים בזמן הזה, לא מובן לי כוונתך בהשאלה דהא מפורש בסי' רמ"ט דשנה ראשונה
מהקרן, פי' מהמעות שהשיג תחלה לעשות בהם מסחר אם נתנו לו מתנה או ירושה צריך ליתן
המעשר ומן התשעה חלקים יעשה המסחר ויתן אח"כ מהריוח עשירית. והשנה שהוזכר
בש"ע הכוונה שהוא יכול לעשות החשבון פעם אחת בשנה ונוגע זה באם פעם אחד הרויח
ופעם אחד הפסיד ינוכה ההפסד מהריוח, וכמפורש זה בנו"ב תנינא חיו"ד סי'
קצ"ח ראיה וטעם ע"ז. ואם רוצה להדר ולהחמיר לעשר מכל ריוח ביחוד ודאי
הוא משובח. אך אולי כוונתך אם יש לו בנים ובנות גדולים אם יכול לזונם ממעות המעשר
כדפסק הש"ך בסק"ג, או בזמן הזה שאני מאיזה טעם שלא כתבת. אבל יש בזה טעם
גדול כאשר אבאר.
דהנה בכתובות דף ס"ד
מצינו שמחוייב ליתן להאשה מדין מזונות חד סעודה יתירתא או גם תרתי ותלת לארחי
ופרחי שלכאורה תמוה הא אין מחוייב ליתן לה שתחלק לצדקה. וצריך לומר שכיון שהוא דבר
שכל אחד נותן אם מזדמן לו הוא בכלל חיוב מזונותיה דאין יכול לומר לה שתהיה אכזרית
ולא תתבייש ולא תתן. וזהו ראיה גדולה להר"ן ס"פ אע"פ שכתב בטעם שזן
קטני קטנים שהוא עד שש שנים משום שכיון שהן נגררין אחריה א"א לה להעמיד עצמה
שלא תזון אותם ומדין מזונות שלה נגעו בה עיי"ש, שהרי חזינן שמחוייב ליתן לה
בעד ארחי ופרחי מדין המזונות מטעם שאין יכול לומר לה שתהיה אכזרית ולא תתן
כ"ש בבניה שלא יוכל לומר לה שתהיה אכזרית. והוו תרוייהו הא דארחי ופרחי והא
דקטני קטנים מחד טעמא. וכן משמע לשון רש"י שם שכתב עד שש צריך סיוע מאמו וכשם
שהבעל זן אותה כך זן אותו עמה. וכן הוא להרא"ש בשם ר' מאיר /כתובות/ בדף
מ"ט שפסק שאפילו יש להם נכסים שנפלו מבית אבי אמם חייב לזונם דומיא דמזונות
האשה מדכלל במזונות האשה דקתני ומוסיפין לה בשביל הקטן עיי"ש. וכן משמע לשון
הרמב"ם פי"ב מאישות הי"ד כדדייק המגיה במל"מ שם. ונמצא שאין
מי שיחלוק על טעם הר"ן דהא מוכרח טעמו מהא דארחי ופרחי וא"כ מה"ת נימא
טעם חדש בקטני קטנים שיהיה חיוב בעצם ולא יהיה ידוע אם מהלכה או מתקנתא כיון שאיכא
טעם ברור של הר"ן שהוא מוכרח מהא דארחי ופרחי, ולכן תמוה מה שהוכיח
המל"מ שם מהרא"ש בתשובה והריב"ש דמחייבי לזון גם בנו מהפנויה
דפליגי גם אטעם הר"ן וסברי דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה
עיי"ש, דטעם הר"ן הוא מוכרח. אך זה שמחייבי גם בבנו מן הפנויה אולי הוא
מצד מזיק שכיון שבמעשיו גרם שתלד בן שצריכה לזונו מחמת שא"א לה שתעמוד שלא
לזונו הוא כמזיק בידים גם זה באם אנס אשה, ובמפותה הוא כהתנו שיזון אם תלד בן כיון
דרוב האבות זנין בניהם וחייב מדין אתנן שמוציאין בדין. ואולי גם הר"ן מודה
להו ולא יפלגו כלל ולא יסתרו דברי הרא"ש אהדדי.
ולכן נראה לע"ד ברור
שהיכא שהאם דרה יחד עם בניה אף שהם יותר משש ברצון האב ואף שהם גדולים כל זמן שאין
הדרך שבנים כאלו ילכו להרויח לפרנס עצמן שיתחייב האב לזון גם אותם מדין מזונות
אשתו דלא גרעי מארחי ופרחי והם ארחי ופרחי קבועים שהאב קבעם אצלה ואינו יכול לומר
שתהיה אכזרית ולא תתן להם מזונות. ולכן ברוב בנ"א בזה"ז ובפרט במדינתנו
שדרים כולם יחד חייב האב במזונות בניו ובנותיו אף הגדולים מצד חיוב מזונות שלה עד
שיהיו כפי הדרך שהולכים להרויח. ואם בני משפחתו או בני משפחתה אין הולכין להרויח
עד נישואיהן אז מדין עולה עמו ואינה יורדת עמו חייב במזונותיהן כל הזמן שדרים עמהם
יחד. וממילא אין יכול לזונם מכסף המעשר שהוא כחוב שאינו יכול לפרוע מהמעשר ודינא
דהש"ך בזה"ז ובפרט במדינתנו הוא דוקא כשהן גדולים כ"כ שהדרך שילכו
להרויח לפרנסתן בעצמן.
ובדבר אם תקנת אושא שאל
יבזבז יותר מחומש הוא איסור או רק עצה טובה, הנה מלשון הגמ' משמע שאסור דהא מקשה
בכתובות דף ס"ז על מר עוקבא שחילק בשעת מיתתו פלגא מנכסיו מהא דאל יבזבז יותר
מחומש ואם רק עצה טובה היה פשוט שאין שייך זה לאח"מ אבל אם הוא איסור היה
סבור המקשה שלא פלוג ותירץ שמ"מ לא תקנו היכא דלא שייך הטעם. אבל בשט"מ
שם משמע לפי שמפרש המדרש דיש מצוה אף ביותר מחומש באם הוא לתלמוד תורה עיי"ש.
והנה לא כתב הרמב"ם הדין דאל יבזבז יותר מחומש אלא בסוף הלכות ערכין ולא
בצדקה בהלכות מתנות עניים ובש"ע מפורש שהמחבר סובר דבידו משגת מחוייב ליתן
כפי צורך העניים אף שהוא יותר מחומש משמע שסובר בדעת הרמב"ם שכיון שדין התורה
הוא שיתן כפי צורך העניים לא תקנו רבנן לאסור וגם לא לעצה טובה בצדקה רק להקדיש
אסרו. ומה שבדף נ' /כתובות/ איתא ולא הניחו ר"ע לבזבז הוא מחמת שר' ישבב לא
היתה ידו משגת. עכ"פ הרמ"א שכתב ואל יבזבז יותר מחומש בצדקה פליג וסובר
שאסור וכדמוכח מהא דמר עוקבא ודעת הרמב"ם והמחבר צ"ע. עכ"פ למעשה
אין לבזבז יותר מחומש אם לא לחשש פקוח נפש. ידידו, משה פיינשטיין
32.שו"ת אגרות משה יורה
דעה חלק ב סימן עה
והנה פשוט שהרווחים שנותנים
בהבאנק עבור הכספים שהניח שם הוא כדין כל רווחים שצריך ליתן מעשר כספים, אך אם אין
לו כדי פרנסתו הוא עצמו ואשתו ובניו קודמים כדאיתא ברמ"א יו"ד סימן
רנ"א סעיף ג' ויש בזה אריכות גדולה ואין הפנאי והצורך להאריך. והנני ידידו
מברכו בהצלחה בתורה ובכל דבר, משה פיינשטיין
33.שו"ת מנחת יצחק חלק ה
סימן לד
בנדון מעשר כספים.
ב"ה יום ג' שלח
י"ב סיון תשכ"ז לפ"ק. לחברת חובבי תורה בלונדון אחד"ש, את
הקונטרס בענין מעשר כספים, הגיעני, ונהנתי מאד, בראותי שתקעתם עצמכם לדבר הלכה זו,
בכל הפרטים, ואף שאי אפשר לי כעת לברר הלכה זו לאורכה ולרוחבה, מ"מ כדי לעשות
בקשתכם, הנני להביע חוו"ד, באיזה ענינים אשר נגעתם בקונטרס הנ"ל.
(א) הנה בדבר אם הדין מעשר
כספים, הוי מדאו', או דרבנן, או רק מנהג, ראיתי בתשו' מהרש"ג (חיו"ד סי'
ל"ו), שהוכיח מדברי הש"ס (גיטין נ"ב), ונפסק כן בשו"ע
(יו"ד סימן רמ"ח סעיף ג' וחו"מ סי' ר"צ סעיף ט"ו), דאין
פוסקין עליהם צדקה, משום דהוי דבר שאין לו קצבה עי"ש, ואם איתא דמעשר כספים,
הוי חיוב אפילו רק מדרבנן, הרי הוי דבר שיש לו קצבה, אך כבר קדמו בהערה זו מדברי
הש"ס הנ"ל, בתשו' מהרי"ט (ח"א סי' קכ"ז), אבל רק לומר
דל"ה מדאורייתא, דאין לה קצבה מן התורה קתני, והואיל ועיקר המצוה, אין שיעורה
כתוב בתורה, הוי בכלל, אין להם קצבה עיי"ש, אולם מדברי רש"י, דדייק שם
בזה"ל, דהא בכל שעתא קיימו עניים, ונמצאו נכסיהם כלים עיי"ש, י"ל
דס"ל, דבכה"ג, היכא דקיימו עניים לא אמרו, דאל יבזבז יותר מחומש,
וכדס"ל כה"ג הרמב"ם בפיה"מ (פ"א דפיאה), והובא בס' אהבת
חסד (פי"ט סעי' ד' בהגה שם, ופ"כ סעיף ב').
(ב) וע"ד שאלתכם להלכה
למעשה, אם עשיר מופלג, יכול לבזבז יותר מחומש.
הנה מדברי הש"ע במחבר
(יו"ד סי' רמ"ט סעיף א'), מוכח דבידו משגת, ואין חשש עוני, יכול לבזבז
יותר מחומש, וכ"פ החכמת אדם (ה' צדקה כלל קמ"ד), ואהבת חסד, (פ"כ
סעי' א'), אלא שהבאתם מתשו' אגרות משה (יו"ד סימן קמ"ג), דמסיק להלכה,
דאף עשיר מופלג אין לבזבז יותר מחומש.
הנה כשיטת המחבר בש"ע,
נראה ג"כ מדברי הב"ח (או"ח סי' תרנ"ו ד"ה גרסינן), במה
שכתב בזה"ל: דאלף זוז לגבי דר"ג הי' יותר מחומש, ואפ"ה היתה המצוה
חביבה עליו, ול"ק האיך עבר ר"ג, על מש"כ אל יבזבז יותר מחומש,
דאיכא למימר, כיון דטעמא לא הוי, אלא שלא יבא לידי עוני, ויפיל עצמו על הצבור,
בנשיא ליכא למיחש להכי, דבלאו הכי כל צרכיו של נשיא מוטל על הצבור, ואף להעשירו
עכ"ד, והעמיס כן בשיטת התוס' והרא"ש והרבינו ירוחם עיי"ש, וכן
ראיתי בספר אורחת חיים שם (אות ז'), דהביא מספר כרם שלמה, בשם שו"ת תשובה
מאהבה (ח"ב), דהיכא דאין לחוש שלא יבוא לידי עוני חלילה להקל, אפילו ביותר מחומש
עיי"ש, והנה מש"כ דחלילה להקל צ"ע, דא"כ מה רבותא דר"ג,
ועי' ביאור הלכה שם, אבל עכ"פ ש"מ דמצוה קעביד בזה, וא"כ הה"ד
בצדקה, אך יש לחלק, דשם במצוה עוברת, הוי כמו קיימו עניים לפנינו, מ"מ נשמע
מינה דכהיום הזה, דיש הרבה נצרכים, שפיר מותר לבזבז.
והנה בתשו' אגרות משה שם,
בנה יסודו על דברי הרמ"א שם (יו"ד סי' רמ"ט סעי' א'), שכתב ואל
יבזבז יותר מחומש עיי"ש, לענ"ד אין ראי', דבא לחלוק על המחבר, דאם רצונו
לחלוק, הי' כותב, וי"א, כנודע דרכו, וביותר ממה שמצוין שם המקור, (ב"י
בשם הגמ' פרק נערה שנתפתתה), ואף שאין הציון מהרמ"א עצמו, אבל כן ראיתי בדרכי
משה השלם, שעל דברי המחבר בש"ע, עד חומש מצוה מן המובחר כו', כתב למקור
הדברים, בפ' נערה שנתפתתה א"ר אילעי באושא התקינו המבזבז אל יבזבז יותר
מחומש, שמא יצטרך לבריות עיין שם, ש"מ דלא בא לחלוק על דברי המחבר, אלא
למלאות דבריו, דבאין ידו משגת אסור לבזבז, אבל בידו משגת, י"ל דמודה לדברי
המחבר.
וא"כ להלכה למעשה, כמו
בזמן הזה, שבכל עת יש עניים נצרכים לפנינו, וביותר עניי א"י, שפיר יכול מי
שידו משגת לבזבז יותר מחומש, ומצוה קעביד, וכן נראה דס"ל להלכה בספר שבילי
דוד (ביו"ד) שם.
(ג) והנה בנוגע לכמה
ענינים שלא נזכר בפוסקים האיך להתנהג, נראה כיון שלפי הסכמת רוב הפוסקים, אין
למעשר כספים חיוב מן התורה, רק ממנהג שהנהיגו עוד אבותינו אברהם (יצחק) ויעקב
וכו', אבל אם כבר נהג כן, נעשה נדר, ואינו יכול להפקיעו, על כן יתנה בתחילה שיעשה
על זה הסדר שרצונו להתנהג, וגם שיהי' בלי נדר, וכמ"ש באהבת חסד שם (פרק
י"ח אות ב'), וממילא יסתלקו כל הפקפוקים, אבל כמובן שצריכים לעשות סדר
נכון, דהנה בתשו' שבות יעקב (ח"ב סי' פ"ו), במה שתמה שם על החות יאיר
(סי' רכ"ד) על שרוצה לדמות, כאלו נעשה שותף עם הקב"ה, דשרי לי' מרי'
דעושה קודש לחול, חברותא כלפי שמיא עיי"ש, מ"מ בתשו' שאילת יעבץ
(ח"א סי' ו'), הביא את דברי החו"י הנ"ל, ולא העיר עליו, אלא בנוגע
לשכר עצמו עיי"ש, ובספר אהבת חסד שם (פ"כ אות ו'), העלה הענין של שותפות
ליתרון גדול, דע"י המעשר והחומש, עסקם משותף גם לגבוה, ובזה עכ"פ צריכים
לעשות סדר לא פחות מהנהוג בשותפות שבין אדם לחבירו.
(ד) ואגב, הנה בשאילת
יעב"ץ שם, כתב, דאם נהג מעצמו פעם א', כבר נעשה נדר, ואינו יכול להפקיעו,
ובתשו' חת"ס (יו"ד סי' רל"א), דייק, נהג ג' פעמים עיי"ש,
ובתשו' אמרי יושר (ח"ב סי' קל"ו), העיר ממה דאמרינן בנוסח התרת נדרים על
ער"ה, =ערב ראש השנה= או דבר טוב שנהגתי שלש פעמים, ולא התניתי שיהי' בלי נדר
עיי"ש, ובאמת לא מבואר בפוסקים, שיהי' הבדל בין פ"א לג"פ, וצדד
לומר, עפ"י המשמעות בש"ע (יו"ד סימן רי"ד), דדוקא בהי' דעתו
לנהוג כן לעולם, ובזה י"ל דבג' פעמים, גם מסתמא דעתו לנהוג כן לעולם, אך
כנראה לא ברור לי' להאמרי יושר, אף בנוגע לפ"א, דצריך דוקא שיהי' דעתו לנהוג
כן לעולם עיי"ש, ואם מהני התרה, עי' בש"ך (סי' ר"ד ס"ק ט'),
ובתשו' תשב"ץ (ח"ב סי' קל"א), ובתשו' רב פעלים (ח"א סי'
מ"ה).
(ה) מה שהבאתם
מתשו' חות יאיר שם, דשכר טרחו לא יוכל לנכות מהריוח, הנה בתשו' שאילת יעב"ץ
שם חולק ע"ז, וסיים, ודאתאן עלה נמי, בנדון מעשר כספים, דבגלוייא דעתא, ודאי
סגי, שיוכל לחשוב גם שכר עמלו לנכות מן הריוח עי"ש. אמנם אין נפ"מ
למעשה, דכפי הנראה מדברי הפוסקים עי' ברכ"י, גם פועלים ואומנים חייבים במעשר
כספים.
(ו) מה שנסתפקתם
אם עפ"י מה דאיתא בתשו' חות יאיר שם, שחשב כמה ענינים מהוצאתיו לצורך מסחרו,
שיוכל לנכות מהריוח, אם גם למשל, לקנות מכונת לוקסוס שעל ידי זה יקנה לו שם,
ויהי' לו השפעה יותר במסחרו וכיב"ז, הנה בתשו' חות יאיר שם, בדמיונו ענין
מעשר לשותפות, כתב, דאם הוא מלבוש בינוני שאין בו כפתורי כסף ובכה"ג, ודרך
היוצאים לסחורה ללבוש מלבוש מוכן לדרך בזה, הדין עמו לנכות, בשותפות, וכמו כן
במעשר עיי"ש, הרי דייק וכתב, שאין בו כפתורי כסף וכו', א"כ ש"מ
דצריך לדקדק שלא יהיה בזה מפריז על המדה.
(ז) ובדבר מה
שחקרתם, אם מה שהרויח באיסור, באופן שהוי שלו עפ"י דין, אם צריך ליתן מעשר גם
מזה.
הנה לפי הספרי שהביאו תוס'
(תענית ט'), דלמד מעשר כספים, מהקרא דעשר תעשר, ומטעם זה דימו קצת פוסקים מעשר
כספים למעשר דגן, ועי' בתשו' חות יאיר שם, מבע"ב א', שהי' לו ג' כיסים
מיוחדים, על הא' הי' כתוב, חולין, ועל השני, טבל, ועל השלישי, מעשר, עיי"ש,
א"כ אף דאמרינן (בב"ק צ"ד ע"א וסנהדרין ו' ע"ב), דגזל
סאה חטין וטחנה לשה אפאה והרים ממנו חלה, ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ עיי"ש,
ועי' בתוס' בכמ"ק מזה, ובש"ע (או"ח סי' קצ"ו), מ"מ
בודאי, אם אוכל בלא הפרשת תרומות ומעשרות וחלה, עובר גם על אכילת טבלים, וכדמפורש
שם (ס"ז ע"א קי"ד), דהגנב והגזלן והאנס הקדישן הקדש ותרומתן תרומה,
ומעשרותן מעשר, דאיכא שינוי השם, מעיקרא טיבלא והשתא תרומה עיי"ש, א"כ
גם בנוגע למעשר כספים למי שנהג כן, אף דלא שייך בי' איסור טבל, מ"מ כיון דנלמד
זה מזה, א"כ אמרינן ג"כ בזה, דאף דעונו ישא על האיסור שעשה, אם לא
ע"י תשובה גמורה, מ"מ לא נפטר בזה ממעשר.
אמנם צריכים לדון בכל עניני
צדקה, אם מקבלין ממומר, עי' רמ"א (יו"ד סוס"י רנ"ד),
ובש"ך שם (סק"ה), בשם תשו' מבי"ט (ח"ב סי' רי"ד),
ומש"כ ע"ז בתשו' שבות יעקב (ח"ג סימן פ"ה), וכן מבואר בזה
ברמ"א (או"ח סימן קנ"ד סעיף י"א), לענין נדר איזה דבר
לביהכ"נ, ובמ"א שם (ס"ק י"ח), כתב, דהה"ד מומר לחלל שבת
בפרהסיא, ובמ"ב שם (ס"ק מ"ח) כתב, דהה"ד מומר להכעיס אפילו
בא' משאר עבירות עיי"ש, אך מדברי המג"א שם (ס"ק י"ח), במה שהביא
מס"ח (סי' תרפ"ז) וכו' וכ"כ הש"ך (בסימן רנ"ד) בשם
מבי"ט (ח"ב סי' רי"ד) עכ"ד, משמע שמסכים לדברי הש"ך לקבל
צדקה מכל מומר, ודלא כשבות יעקב שם, ובכף החיים שם מחמיר עיי"ש, אבל העולם
מקילים, ואפשר מטעם דדנו האחרונים במחללי שבת של זה"ז, דדינם כתינוק שנשבה
כנודע.
(ח) וע"ד
שכתבתם, דמי שמוותר לבעל חובו עני מחובותיו, מסתבר, שיוכל לנכות ממעשר כספים שלו,
אבל יש להסתפק, היכא שאינו מוחלו ברצונו הטוב, רק הבעל חובו אשר חובותיו עלו יותר
מהכנסותיו, מודיע לכל נושיו, שאינו יכול לשלם להם, כלומר הוא מוכרח לפשוט רגל, בזה
השאלה, א' אם יכול לנכות חוב זה, ממעשר כספים, ב' ואם לא, עכ"פ יוכל לחשוב זה
בכלל ההוצאות עכת"ד.
הנה בנוגע לספק הב', הנה
בודאי צריכים מתחילה להנהיג, כמבואר בספר אהבת חסד שם, (פי"ח אות ב'), לעשות
חשבון בכל חצי שנה, או עכ"פ בכל שנה, ואם יזדמן לו ח"ו הפסד בתוך זמן זה
ינכה מחשבון הריוח וכו' עיי"ש, וכ"ז בנוי על המבואר בתשו' חו"י
ושאילת יעב"ץ ונוב"י שם, א"כ פשיטא, דיוכל לנכות מהריוח.
אמנם בנוגע לספק הא', יש
מקודם לבאר מש"כ מקודם בדרך פשיטות מסברא כנ"ל, דמקור הלכה זו, היא
(בגיטין ל') ובש"ע (יו"ד סי' רנ"ז סעיף ה'), אלא דשם מיירי דהלוה
מתחילה להעני ע"ד להפריש מעשרותיו ע"ז, אבל אם הלוה לו ע"ד לשלם,
והעני אח"כ, ואין לו לשלם, זה שייך לפלוגתא בירושלמי שם (בגיטין פ"ג
הלכה ז'), בלא הלוהו ע"מ כן, רבי זעירא אמר אפילו לא הלוהו ע"מ כן,
ופליג על רבי אימי שם, ופסק הנוב"י (תנינא סי' קצ"ט) כר' זעירא, והנה מה
דאיתא בקרבן העדה שם (ד"ה את העני, וד"ה שאין), דאין מפרישין על העשיר
והעני, זה דוקא אליבא המ"ד דלא הלוהו ע"מ כן לא עייש"ה, אבל צריך
רשות מהעני, וגם דוקא, אם בלא"ה הי' ג"כ נותן המעשר לזה העני, וכפי אותו
האומד, יחשוב על חלקו, ולא יותר, עי' שם בנוב"י, (ואגב, מה שכתב הנוב"י
(קמא סי' ע"ג) בזה"ל, תדע, דהמלוה מעות לכהן שם במשנה, וכי ס"ד אם
בעה"ב אין לו, אח"כ לעשר, שיקח מאיש אחר מעשר לפרעון חוב זה מכהן או
מלוי, הא ודאי אינו עכ"ל, וחידוש שלא הביא דזה מפורש בתוספתא (דמאי
פ"ו), הובא בירושלמי שם, וז"ל, לא יהא גובה ומפריש, שאין לוי עושה לוי,
עיי"ש בקרבן העדה ופני משה, וצ"ע).
והנה לכאורה כ"ז קודם
יאוש, דאם כבר נתייאש מחובו, שוב לא יוכל להפריש מעשרותיו ע"ז, וכמפורש בדברי
הש"ס (גיטין) שם, נתיאשו הבעלים אין מפרישין עליהם, שאין מפרישין על האבוד
עי' שם, ובזה צ"ע ג"כ על הנובי"ת שם, שכתב להוכחה, דדוקא אם הוא
באופן, שאף אם לא הי' חייב הי' ג"כ נותן מעשר שלו לזה העני וכו', דאל"כ
לא שבקת חי' לעניים, דכל עשיר יש לו חובות שנתייאשו, ויפרוש מעשרותיו על אלו
החובות עכ"ל, ולהנ"ל הרי אחרי יאוש, מפורש בש"ס דאין מפרישין על
האבוד.
אמנם י"ל, עפי"מ
שהקשה הפני יהושע שם על דברי הש"ס, וז"ל, ותמיהא לי טובא, מאי ענין יאוש
לכאן, דניהו שאמר ווי לחסרון כיס, הא לא מהני שום יאוש לענין הלואה כדאיתא
בטח"מ (סי' כ"ח) וכו' עכ"ד, אבל שפיר הביא בזה בספר בית אהרן, מדברי
מהרי"ק, שהביא הרמ"א (בחו"מ סי' קס"ג), דס"ל דמהני יאוש
בחוב, ואע"ג שמחלק בין יאוש ליאוש, דהיכי שהוא מתיירא מפני שהלוה עני או אלם,
זה ל"ה יאוש, דכל אשראי ספק אתי, ולפעמים שהמלוה סובר שהוא עני ואינו כן, ורק
היכי שמתייאש בחוב, בדבר שסתמו עומד ליאוש, גם בחוב מהני יאוש, אבל עכ"פ
בנדון דהכא, גבי נשתדפו שדותיו דסתמא ליאוש, אפילו בחוב מהני יאוש למהרי"ק,
ואפילו להפוסקים שחולקים על המהרי"ק, וס"ל דל"מ יאוש בחוב, (ועי'
בספרי (ח"ד סי' ע"ו) מזה), מ"מ בנד"ד הכל מודים, דהא עיקר טעם
החולקים, הוא משום שמצות השבה חל עליו, משעת הלואה עד שעת השבה, א"כ זה שייך
רק בחוב שנתחייב עליו בהשבה, אבל בסוגיין, דהתנה עמו ע"מ שלא לפרוע, א"כ
אינו מחויב בהשבה כלל, מהיכי תיתי לא יועיל היאוש עכ"ד.
ודאתאן מזה, דכל זה יתכן
בהלואה על מעשרותיו, אבל בסתם חוב הניתן ע"מ לפרוע, א"כ לא מיבעיא
להחולקים על המהרי"ק, בודאי ל"מ יאוש, אלא אף להמהרי"ק, היכא שהוא
מתירא מפני שהלוה עני, גם לדידי' לא הוי יאוש כנ"ל, ואף דבספר בית אהרן פקפק
בזה, מ"מ בנוגע למעשר כספים, שביאר בנוב"י שם, דהולכין להקל בספיקא
דפלוגתא, איכא מקום להקל, דל"מ יאוש בחוב כזה כנ"ל.
אמנם הנוב"י התנה ב'
תנאים, א' שיהי' ברשות העני, ב' היכא דבלא"ה הי' נותן לאותו העני.
וא"כ כיון דצריכין
לרשות העני, הרי פשיטא דאין נפ"מ, אם המלוה ויתר מדעתו, או הלוה אמר לו שאין
יכול לשלם, וכן הוי באמת העובדא בירושלמי (דגיטין) שם, כהן לוי שהי' חייב לישראל
מעות, ואמר לו הפרש עליהן מחלקי, היינו שהכהן לוי אמרו להמלוה, אך שם מיירי דאמרו
תיכף, הפרש עליהן מחלקי, אבל פשיטא, דהה"ד, אם לא אמר הפרש עליהן מחלקי, רק
אמר שאין יכול לשלם, ושוב נתן רשות להפריש עלי' מחלקו דמהני.
אמנם דא עקא, דרוב פעמים,
לא הי' המלוה נותן להלוה זה הסכום בלאו הכי, אבל נראה, דגם לזה יש עצה, על ידי
שהמלוה יתן המעשר לידו של העני, ורשאי לומר לו כשנותן, שהוא מעשר, ושנותנו לו, כדי
שיפרע חובו, דבכה"ג שרי בכל אופן, ודבר זה למדתי, מדברי הלבושי שרד (חידושי
דינים סי' ק"ד) עיין שם.
(ט) והנה בנוגע
אם לנכות המסים מהריוח, שלא יצטרך ליתן עליהם מעשר, שהבאתם מתשו' אגרות משה
(יו"ד סי' קמ"ג), שמחלק בין המסים, דמס מהריוח א"צ לעשר, דנחשב
כאלו לא הרויח, משא"כ במסים שהמה כמו כסף גולגלתא וכיב"ז, הוי כשאר חוב,
וצריך לעשר עליהם, וחילי' (מגיטין מ"ד וחולין קל"א), דבאנסו בית המלך
גורנו, אם בחובו חייב לעשר עכת"ד, והעמיס כן גם בדברי הגהמר"ח אבן עטר
ז"ל, שהובא בברכ"י (יו"ד סי' רמ"ט), במש"כ על דברי
הטו"ז (סק"א) שם עיי"ש.
הנה אף שחילוקו נכון מאד,
אבל לענ"ד אינו כן שיטת הטו"ז והגמר"ח אבן עטר ז"ל,
דהטו"ז שם, הביא ממה דאיתא (בפ"ק דב"ב), שאפילו מה שא"ה נוטלין
בזרוע נחשב לצדקה, מ"מ א"א לפרוע אותם מהמעשר, דמקרי פורע חובו מן הצדקה
עי' שם, וע"ז כתב בספר ראשון לציון מהגה"ק מהר"ח אבן עטר ז"ל,
דנראה, דעכ"פ, לא מחייב לתת מעשר, אלא אחר שיטול שיעור המס, לא שיתחייב
לתת המעשר עליו, והוא צריך לתתו למס, הגם שהוא ריוח לו, הרי הוא נותנו במס, דהוי
כצדקה וכו', עכ"ל, והנה בין, ממה דהביאו מהא (ב"ב ט ע"א),
דדרשו כן מקרא, ונוגשיך צדקה (ישעי' ס'), ובמהרש"א שם כתב הטעם, דנחשב לצדקה,
מפני שעכו"ם נוטלין מן העשיר תחת העני וק"ל עיי"ש, הרי זה שייך בכל
המסים, ובין ממה שכתב האוה"ח, הגם שהוא ריוח לו, הרי הוא נותנו במס, דהוי
כצדקה, הרי מוכח דמיירי ממסים שהמה ריוח לו, ואלו במס מהריוח, הרי לא הרויח כחשבון
המס כנ"ל, ולא הי' צריך לבוא להטעם, דנחשב כצדקה.
אמנם שפיר העיר באגרות משה
שם, דהראיה שהביא שם מפאה, משמע דאיירי במסים, שאינם כחוב, מ"מ, הרי
בלא"ה העיר בברכי יוסף שם, דשאני פאה דילפינן מקרא עיי"ש, ועכ"ח
צ"ל דעיקר יסודו בנוי, על מה דעפי"ד הש"ס, נחשב כל המס כצדקה, וכמו
דסיים אח"כ, דכ"ז לשיטת הרב, ולע"ד אין הכרח מכל זה, ושפיר מצי
למימר, דמנכה לי' מצדקה, ויש להוכיח קצת ראי', מההוא עובדא דרבן יוחנן בן זכאי
דחזה וכו' עכ"ל, ועל כן אף מתחילה לדעת הטו"ז, ס"ל, דאף לשיטתו,
מ"מ עכ"פ אין ליתן מעשר מזה.
ובזה נלענ"ד, דבודאי
המחמיר תע"ב, אבל למי שאין פרנסתו ברחבה כ"כ, יוכל לנהוג כן בכל המסים,
שלא לעשר מהם, ויתנה כן מתחילת הנהגתו בנתינת המעשר, אמנם אף דלא התנה כן מתחילה,
מ"מ אם השעתא דחיקא לי', יכול לנהוג כן בהמעשר שעדיין לא הפריש, שי"ל שע"ז לא חל
נדרו, מטעם דהוי דבר שלא בא לעולם, וכמ"ש בתשו' ערוגת הבושם (חיו"ד סי'
ר"כ) בנדון דידי', וכ"כ בתשו' לבושי מרדכי (חיו"ד סי' קע"ט -
ב'), וליתר שאת ישאל על הנהגתו אשר נהג כעת, ושוב יקבל עליו מחדש עפ"י אופן
הנ"ל, וכמ"ש בתשו' נטע שורק (חיו"ד סי' צ"ד) בנידונו.
(י) והנה לפי
הנ"ל, פשיטא, דמה שלפי החוק, מה שנותן לצדקה פטור ממס, אף אם יהי' באופן, שרק
אחרי תשלומי המס, מקבלים מוסדות החסד והצדקה, בחזרה מבעלי המס, מ"מ אפשר
לנכות הכל מהמעשר, וכמבואר בדבריכם עפי"מ דאיתא בתשו' אגרות משה שם, אבל
עוד יותר נכון, לפי"מ דאיתא במהרש"א (ב"ב) שם, דהא דמס נחשב לצדקה,
משום דעכו"ם לוקחים מהעשיר בשביל העני כנ"ל, ומטעם דברי הש"ס שם
צדד האוה"ח לומר, דכל מס אפשר לנכות ממעשר כנ"ל, אלא דלהלכה למעשה, לא
נראה כן מדברי הפוסקים, מ"מ היכא דנודע בודאי, דנותנים המס שלו לצדקה, ולאותו
הצדקה, אשר הנותן מצוה ליתן, בודאי אפשר לנכות מהמעשר.
(י"א) והנה
מה שמבואר בדבריכם לחקור, אם נותן לאיזה מוסד של צדקה, אשר רובם אינם הגונים לקבלת
צדקה, אם עכ"פ יוכל לחשוב לצדקה, לפי ערך המהוגנים.
הנה ראיתי בתשו' שבות יעקב
(ח"א סימן ע"ב), דכתב בנידונו, שרוב החברה נעשו אינם מהוגנים, דרק יתן
בכל שנה, לפי ערך אותן אנשים שעדיין עומדים בצדקתן מתחילה ועד סוף עיי"ש, הרי
מוכח דס"ל לפשיטות, דשרי כהאי גוונא, אבל צ"ע, דעכ"ח אנו צריכין
לענין ברירה בזה, והרי כתב התוספות יו"ט (בפ"ו דדמאי מ"ז), דהיכא
שכבר חלקו וחזרו ונתערבו, ודאי דלכ"ע, יש לנו לומר שנתערבו, ולא הוברר שמה
שיחזור ויקח, שכל אחד יחזור לחלקו, אותו החלק בעצמו שנתן ע"ש, וכבר קדמו
בסברא זו התוס' (תמורה ל' ע"א ד"ה ואידך), וכמו שהעיר בהגרעק"א שם,
ועי' בתשו' שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ג סי' ל"א), ובתשו' מהר"ם
שיק (יו"ד סי' קנ"ח), לענין רבית, וכן משמע לכאורה, מהא דאיתא
(ביו"ד סי' רנ"ד סעי' ב'), מלך או שר ששלח ממון לישראל לצדקה וכו', ינתן
לעניי עכו"ם בסתר, כדי שלא ישמע המלך עיי"ש, ואם הי' אפשר לערב אותן
המעות עם מעות של צדקה אחרת, וליתן אח"כ לעניי עכו"ם, לא הי' צריך ליתן
בסתר, דהרי זה ידוע להשר דמפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל, כמפורש
בטו"ז וש"ך שם, א"כ מנא לי' שנתנו מעותיו לעניי עכו"ם, כיון
שנותנים מן הבא בידם, ומה דמן הדין אמרינן ברירה, זה הוי רק דין ולא מציאות, אלא
על כרחך דלא אמרינן ברירה בזה, אבל אולי יש לחלק בין תערובת טבל או איסור, דשם אנו
צריכין לומר, שזהו מה שנתערב, משא"כ לענין צדקה, העיקר הוא ההנאה הבא מן
הממון, וא"צ לומר שזהו אותו החלק שנתערב, בזה שפיר י"ל ברירה, דעניים המהוגנים
נהנים מחלקו, וצ"ל לפי"ז, דשם (בסי' רנ"ד), מיירי, דהמלך או השר
מקפידים, שיתנו להעניים מה שנתנו בעין דוקא, ואסור בגניבת דעת, עי' בטו"ז
וש"ך שם, וצ"ע עוד בזה.
(י"ב)
ע"ד שהובא בדבריכם, מה שפליגו החת"ס והערוך השלחן, דהחת"ס
(יו"ד סימן רל"א) ס"ל דקרובים קודמין לכל צרכיהם, מלשאר עניים,
שאין להם מזון ומחי' כלל, ואינו כן שיטת הערוך השלחן (יו"ד סימן רנ"א).
הנה ראיתי בתשו' עמק שאלה
(יו"ד סי' ס"ט), דהאריך להוכיח כשיטת החת"ס עיי"ש.
(י"ג)
וע"ד שנסתפקתם, אם מי שנותן יותר מחלקו, לצורכי הקהלה, יוכל לחשוב את המותר
מהמעשר כספים.
הנה אפשר להוכיח מתשו'
מהר"ם שיק (יו"ד סי' ר"ל), דיכול לנכות מהמעשר, אף אם אינו אומר כן
בפירוש להגובים, דאוסר שם לעשות כן, בקניית ס"ת, ביותר משוי' מעני ת"ח,
ולנכות המותר מהמעשר, א' מטעם דבמעשר עני, הי' אסור לעשות כן, דנראה כמכירה, ב'
כיון דמיד שפוסק דמים עם המוכר, נעשה חיוב, ושוב פורע חובו ממעות מעשר, ג'
דבנידונו הספר הי' שוה כל המחיר, ורק מחמת דוחקו, הי' רצונו להוזיל מהמחיר
עיי"ש, וכל זה אין שייך בנידוננו, וממילא מותר לעשות כן.
כל זה כתבתי לפי מיסת
הפנאי, ואין העת אתי עמי להאריך יותר כעת והנני בזה דושה"ט. יצחק יעקב ווייס
34.שו"ת מנחת יצחק חלק ה
סימן לה
בענין הנ"ל עוד
להנ"ל.
ב"ה יום ג' ט"ז
מנחם אב תשכ"ז לפ"ק. אחד"ש, את מכתבתכם הגיעני, ושמח אני להיות לכם
לסיוע קצת בברורי איזה ענינים בהלכות מעשר כספים, והנני להשיב פה על שאלותיו בנוגע
לתשובתי מיום ג' שלח העבר.
(א) ע"ד פלוגתת החות
יאיר והשאילת יעבץ הנזכר שם (אות ה'), הלכה כדברי מי, הנה לענ"ד הלכה כדברי
המיקל בזה.
(ב) ע"ד שאלתו באות
(ב'), הנה כפי מה שכתבתי שם (אות ג'), את חות דעתי, דבענינים שלא נזכרו בפוסקים,
יעשו כמנהג הנהוג בשותפים, ויתנו כן בתחילת הנהגתם, הרי ממילא תשובה לשאלתו שם.
(ג) וע"ד שכתבתי (באות
ט'), דמוכח מדברי הגה"ק בעל האור החיים ז"ל, דבכל המסים יוכל לנכות מן
הריוח, וע"ז שאל באות (ג), אם גם מס קני' בכלל, ומה הדין במס של בתים,
המשלמים להעירי' ולא להמדינה.
הנה כל השאלה בזה, רק בנוגע
לתשמישי בית ובגדים, ומס של בית דירתו, דאלו במסים של סחורה או בתים שקונה למסחר,
הרי בזה, גם לתשו' אגרות משה, אין לעשר עליהם, דמס זה כאלו לא הרויח, ובזה
נלענ"ד, דכפי מה שמוכח מדברי בעל האור החיים, דכל המסים שמשלמים לנכרים, יוכל
לנכות מהרווח כנזכר, א"כ כ"ש המסים שמטילים על תשמישי בית ודירה, שהרי
מרן הבית יוסף ז"ל, בתשו' אבקת רוכל (סי' ג'), (ובברכי יוסף (יו"ד סי'
רמ"ט) הביא תשובה זו בשם תשו' מרן בכת"י, והעיר על הכנה"ג שם,
שהביא תשו' זו בשם מהר"ר מתתי' טריויש כ"י ע"ש), כתב בזה"ל,
ואחר שהפריש מהקרן יסתחר במעותיו, ובכל חצי שנה יעשה חשבונו, ויראה מה שהרויח
יותר, על כל מה שפזר בדברים הצריכים לבית, ויקח המעשר וכו' עכ"ל, דהנראה מזה,
דכל הנצרך להוצאת הבית אכילה ושתי' וכסות וכיוצא בזה, אין צריך להוציא ממנו מעשר,
ובברכי יוסף העיר בזה מתשו' הנ"ל מרישא לסיפא, ודחק עצמו ליישב, וסיים בעצמו
שהוא דוחק עיי"ש, ובזה אף דלהלכה, התשלומין עצמן של תשמישי הבית ודירה, אין
לנכות מהריוח, וכמו שהאריך בברכ"י שם להוכיח, ממה דאסמוכהו בירושלמי וספרי
ותנחומא אקראי דמעשר מתבואה, מ"מ עכ"פ בנוגע להמס העולה על זה, שפיר יש
לצרף שיטת הב"י בתשו' הנ"ל, לשיטת האור החיים, דכל המסים יוכל לנכות
מהריוח, ובודאי אין חילוק בין מס שנותנים להמדינה, או להעירי', וכמובן שיש להחשיב
עם מה שכתבתי בהמסקנא שם: ובזה הנלענ"ד וכו', וגם רק בנוגע לתשמישי בית
ודירתו בדרך הממוצע, ולא בפזרנות יתירה, שאין לפזר יותר מהרגיל על חשבון המעשר.
והנני בזה דושה"ט יצחק יעקב ווייס
35.שו"ת מנחת יצחק חלק ו
סימן קא
בענין מעשר כספים ב"ה,
יום ה' ג' סיון מ"ז למנב"י תשל"א לפ"ק ירושלים עיה"ק
תובב"א. לשואל אחד. קבלתי את מכתבו עם בקשתו לברר ב' שאלות בענין מעשר כספים,
ואתחיל במה דסיים. וז"ל החיוב של מעשר חל רק על מי שיש לו פרנסת עצמו. אם
נקבע לפרנסת עצמו הסכום של חמש מאות לירות לדוגמא אז מי שמרויח חמש מאות ועשר
לירות לשנה חייב להפריש חמישים ואחת לירות ונשאר לו ארבע מאות חמישים ותשע לירות,
האם מותר לו לקחת ממה שהפריש ארבעים ואחת לירות כדי להגיע לפרנסת עצמו ולתת העודף
של עשר לירות לעניים עכ"ד.
הנה לענ"ד מותר לו
לקחת ממה שהפריש כדי להגיע לפרנסת עצמו, כי כן מוכח להדיא בת' תשב"ץ
(ח"ב סי' קל"א) וז"ל: ומכאן ולהבא במה שהוא מרויח חייב לצמצם
החשבון ולהפרישו וליתן אותו לעניים ואם יש לו בנים והוא מפרנס הן קודמין לזה
דקיי"ל (ספרי פ' ראה פסקא קט"ז) ענייך ועניי עירך ענייך קודמין
וע"ז אמרו בפ' נערה שנתפתתה (נ' ע"א) אשרי שומרי משפט עושי צדקה בכל עת
וכו' זה הזן בניו ובנותיו קטנים, ואפילו אין לו בנים והוא צריך למזונותיו להתפרנס
ממעשה ידיו הוא קודם לכל אדם, וכמו שאמרו בפ' איזהו נשך (ס"ב ע"א) חייך
קודמין לחיי חבירך, ואמרו בפ' בתרא דהוריות (י"ג ע"א) היו הוא ואביו
ורבו בבית האסורים הוא קודם וכו', ובפ' אלו מציאות (ל"ג ע"א) אמרו
אבידתו ואבדת אביו אבדתו קודמת, ואמרינן בגמ' (שם) מנא הני מילי אמר רב יהודה אמר
רב דאמר קרא אפס כי לא יהי' בך אביון שלך קודם מכל אדם עכ"ל.
ולכאורה ראי' מזה לדברי
הגה"ק בעל האו"ח ז"ל, דס"ל דיכול להוציא מעות מעשר למזון בניו
ובנותיו שהם יתר על בני שש, דאינו חייב לזונם, דצדקה מעליא הוא, והביאו בברכי יוסף
(יו"ד סי' רמ"ט אות ח"י), וזה דלא כהטו"ז שם ותשו' חו"י
בהשמטות, ועוד יותר יש להוכיח מדברי התשב"ץ דאף בפחותים מבני שש, יכול להוציא
ממעות מעשר, וכמו לפרנסת עצמו, דהוא קודם לכל אדם, ומדוע יגרע בנותיו הקטנים, אבל
כד מעיין שפיר אין כאן מחלוקת, דודאי לא פליגו הטו"ז ודעימי' על ההלכה הפסוקה
המבואר בטור /יו"ד/ (סי' רנ"א) והובא להלכה ברמ"א שם (סעי' ג'),
דפרנסת עצמו קודמת לכל אדם, ואינו חייב לתת צדקה עד שיהי' לו פרנסתו, ואח"כ
יקדים פרנסת אביו ואמו אם הם עניים, והם קודמים לפרנסת בניו, ואח"כ בניו וכו'
עיי"ש, וא"כ עכ"ח צ"ל דהטו"ז ודעימי' מיירו, דאף בלתי
הדמי מעשר, יש לו לפרנס עצמו וכל בני ביתו, דאז לא יוכל לנכות הוצאתם מדמי מעשר,
אבל אם אין לו כדי הוצאתם בלתי הדמי מעשר המה קודמין וכדברי התשב"ץ.
והנה מדברי התשב"ץ
הנ"ל משמע דאף בכה"ג דצריך להוציא דמי מעשר להוצאות בני ביתו, מ"מ
יש להפריש מעשר, ואח"כ יקח מהם להוצאות בני ביתו, וכן ראיתי בברכי יוסף דכתב
שם (אות ג') על החו"י (סי' רכ"ד), שכתב, דאי הוי מדרבנן לא היו מקילין
כ"כ, וגם בתנחומא אמרו רמז לפרגמוטטין וכו', נראה דטעם הדבר משום שאמרו
ז"ל הזן בניו ובנותיו צדקה וכיוצא, וא"כ על הרוב חצי הוצאת האדם ויותר
עם בניו וגידולן ולימודן וטיפולן ועם עניים קרוביו לכן לא דקדקו בזה הראשונים,
והוא הדבר שאמרו רמז לפרגמוטטין משום דלשאר אינשי פועלים ואומנים ששכר מלאכתן וכו'
דודאי עם בניו וקרוביו וכיוצא מוציא יותר ויותר ממעשר וכו' עכ"ל, אבל שוב
(באות ח"י) חזר על משנתו, וכתב דאע"ג דיש פנים הנראים לזה לפי דעת
מהר"ח ן' עטר ז"ל (בעל האוהחה"ק), מ"מ משתי טענות אחרות לאו
שפיר עבדי, חדא דהן לו יהא כדבריהם דבזה מוציאין טפי ממעשר, מ"מ יש מצוה וסוד
להפרשת המעשר וכל שבידו להפרישו ואח"כ להוציאו בזה וכו', ותו דכתבו הפוסקים
וכו', והכא בזן בניו ואביזריהו הוא כבר מוכרח לעשות, אי לצד אהבתו וכרחם אב, ואי
מצד אם הבנים וכו', ואי מצד שיחת הבריות וכו', והגם דלפי מה שכתבנו בעת שמקבל
להפריש מעשר כספים יכול לפרש שיחותיו להתנהג בו כרצונו ומינה לזון ממנו בניו וכו'
מ"מ אי לא דחיקא לי' שעתא לא נכון לעשות כן עכ"ל, פירוש לדבריו דאף שכתב
דלו יהי כדבריהם דבזה מוציאין טפי ממעשר, עכ"ח הכוונה דמ"מ גם בלא המעשר
יש כדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, דאל"כ ל"ה צריכים לבוא דוקא אליבא
דאוה"ח הק', דאם אין לו יותר מכדי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו, לכ"ע המה
קודמין לעניים אחרים כנ"ל, ובזה ל"ש ג"כ מש"כ דעושה משום אהבת
בניו וכו', דאין הכי נמי ומ"מ המה קודמין כנ"ל, וגם אין לך דחיקא שעתא
יותר מזה דמסיק הברכ"י כנ"ל.
ומה דאתאן לן מדבריו
הנ"ל, דאף בכה"ג דכל המעשר מוציא לצרכי פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו,
מ"מ יש להפריש קודם ואח"כ להוציאו לפרנסתם כנ"ל, וזה כדברי
התשב"ץ הנ"ל, אמנם אם אין לו אלא כדי פרנסתו, הנה מלשון הטור
והרמ"א (בסי' רנ"א) הנ"ל, שכתבו דאינו חייב לתת צדקה עד שיהי' לו
פרנסתו כנזכר, נראה דאין כאן גם צורך להפרשה, אבל מדברי התשב"ץ הנ"ל
משמע לכאורה שגם פרנסת עצמו נחשב לצדקה כנ"ל, כמו שהביא מקרא דאפס כי לא יהי'
בך אביון וכו' כנזכר, לפי"ז גם אז יש ענין להפרשה.
אמנם זה ודאי דאף אם מרויח
קצת יותר מכדי פרנסתו ומפריש מעשר, יש לו מקודם להשלים פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו,
והמותר יתן לצדקת אחרים כדמוכח מכל הנ"ל.
ב' וע"ד שאלתו בפלוגתת
החו"י (סי' רכ"ד) והשאילת יעב"ץ (ח"א סי' ו') אם אפשר לנכות
שכר טירחא מהרווחים, דש"מ מזה ששכר טירחא של פועל פטור ממעשר כספים.
הנה הא ודאי בין אם נאמר
דס"ל דשכר טירחא של פועל פטור ממעשר, ובין אם נאמר כמו שעלה על דעתי לחלק בין
שכר פעולה ממש או שכר בעל מקצוע, אינו כן משמעות של שאר פוסקים, וכמבואר בברכי יוסף
שם (אות ג'), דחזר אחרי לימוד זכות בפועלים ואומנין שאינן נזהרים במעשר, משום ששכר
מלאכתן לא יספיק לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו כנ"ל, משמע הא זולת זה דינם כמו
בסוחרים. והנני בזה דו"ש יצחק יעקב ווייס.
36.שו"ת מנחת יצחק חלק י
סימן פה
בדין מעשר כספים, אם מותר ליקח
ממנו ספרים או עבור חינוך הבנים או הבנות, ואיך יש לנהוג לכתחילה בהפרשת מעשר
כספים, ואם חיובו אף בחו"ל
בס"ד, ירושלים
עיה"ק ת"ו, יום ב' וישב ט"ז כסלו תשמ"ח לפ"ק. שוי"ר
יבוא ויקרב א"כ ידידנו עוז הרה"ח יו"ש רב הפעלים מוה"ר שלמה
יוסף וואלדמאן שליט"א בברוקלין ניו - יורק, יצ"ו.
אחדשה"ט, יקרת מכתבו
הגיעני, וע"ד שאלותיו בעניני מעשר כספים, הנה מחמת זמני המוגבל א"א לי
לבוא באריכות על כל פרט ופרט, ורק אכתוב הנלענ"ד הלכה למעשה.
אשר שאל באיש שכבר הפריש
מעות מעשר האם יכול לשלם נדריו אשר נדר לצדקה באותן המעות.
הנה בעניני מעשר כספים
מבואר הרבה בדברינו במנחת יצחק (ח"ו סימן ק"א וח"ח סי' פ"ב
ואילך ועוד בכ"מ), וקודם שנבוא לניד"ד נבאר עוד פרטים בענין מעשר כספים
והוא א) אם יכול לקנות ספרים ממעות מעשר. ב) אם יכול לשלם שכר לימוד בניו ובנותיו
ממעות מעשר.
כתב בספר אהבת חסד להחפץ
חיים זצ"ל (פרק י"ט אות ב') בשם האחרונים, דיכול להכניס חתן וכלה לחופה
ממעות מעשר, אם לא היה יכולת בידו לעשות המצוה בלא זה, וכן כהאי גונא להיות בעל
ברית, או לכתוב בהם ספרים ולהשאילם לאחרים, ויכול ללמוד בעצמו ג"כ, רק יזהר
לכתוב עליו שנקנה ממעות מעשר, כדי שלא יחזיקו בהם בניו אחריו כבשלהם [כצ"ל],
אמנם הביא שם מתשו' חת"ס (יו"ד סי' רמ"ט) שכתב דלהמהרש"ל
והרמ"א המעשר צריך ליתן רק לעניים לבד ולא לשאר מצות כלל וכו', ולקנות עליות
אם המעות מתחלק לעניים ג"כ אין להחמיר לכו"ע, "ולשלם שכר לימוד
ממעות מעשר אסור לכו"ע", דזה הוי מצוה שמחויב בעצמו ללמד לבניו או לשכור
להם מלמד, ואין לפרוע חובו ממעות מעשר, אבל לבני עניים אחרים מותר ומצוה רבה איכא
בזה עכ"ד, ובדברינו (מנחת יצחק ח"ח סי' פ"ד) הבאתי דברי האהבת חסד,
ושם כתבתי דאם רשם מחיר הספר ובמחשבה תחילה שאם ישיג לפדותו יוכל לתת מחירו לצדקה,
הוי כהתנה דאם יפדנו ילך מעותיו לצדקה, וכ"כ באהבת חסד (פי"ח סעי' א')
דתנאי תחילה מהני, וצריך שדמי הפדיון לא יהיה פחות מהסכום הכתוב בספר, ואם המחיר
עכשיו יותר מחמת שהספר יקר המציאות וכיוצא בזה יפדה במחיר גבוה עיי"ש. ובאלי'
רבה (או"ח סימן קנ"ו ס"ק ב') כתב וז"ל: יהיה לאדם כיס מעשר
מיוחד, וממנו יתן לעניים קרובים ורחוקים, גם מצוה להלוות ממנו בשעת דחקו ואפילו
לאיש אמיד, ומי שזכה לו השי"ת במעשרות הרבה ראוי לבערו ולחלקו בשנה השלישית
ובששית של שמיטה, והאנשים המעכבים את מעשרותיהם עד אחר מותם המה כסילים שאינם
מקיימים המצוה בעצמם, "אך [ט"ס הוא וצ"ל ואין] ליתן שכר לימוד בניו
ובנותיו ממעשר", ב"ש דף ק"ו עכ"ל, הרי דפשוט דאין ליתן שכר
לימוד בו"ב ממעות מעשר, ובתשובה שכתבתי בחודש תמוז אשתקד לידידיי מנהלי
המוסדות הק' בקרית יואל יצ"ו, כתבתי שם בענין לשלם שכר לימוד ממעות מעשר
שתלוי במחלוקת הפוסקים עד איזה גיל יש חובת החינוך על האב עיי"ש.
ומה שציין האלי' רבה לתשו'
באר שבע בדפוס וורשא שלפני הוא בדף ק"ב. והוא בסי' מ"א שם, שכתב
עפי"ד הרמ"א (יו"ד סי' רמ"ט) ומהרי"ל (הל' ר"ה)
דמשמע מדבריהם להדיא שאינו רשאי להוציא המעשר לשום דבר מצוה לא בלימוד בו"ב
ולא לקנות ספרים, וביאר דבריו כיון שהוא חייב ללמד את בניו וכן לקנות ספרים, והוא
עפ"י מש"כ הרא"ש בהלכות קטנות דבזה"ז חיוב לקנות הספרים כדי
לידע הגמ' ופירושיהם והמצוות, ומוזהר שלא למוכרם אם לא ללמוד תורה ולישא אשה,
ע"כ מי שקונה ספרים לא מיקרי צדקה כיון שהוא חייב לקנותם, כשם שלא מיקרי צדקה
מי שזן בניו ובנותיו כשהם פחותים משש שנים כיון שהוא חייב לזונם, עכ"ד,
וצ"ע מש"כ בענין לימוד בנותיו דחייב מדינא, חיוב זה לא הוזכר, ואדרבה
ביו"ד (סי' רנ"א סעי' ג') משמע שהוא רק כצדקה, וא"כ לכאורה שפיר
יוכל לשלם ממעות מעשר שכר לימוד בנותיו, (מכ"מ חידוש על כל מלקטי פסקי הלכות
בענין מעשר כספים שלא הזכירו דברי הב"ש והא"ר שאסרו ליתן לחינוך הבנות),
[ועי' דבר נפלא בשו"ת זקן אהרן (וואלקין) חיו"ד סי' ס"ו די"א
דאף ממון שהוקדש לצורך תלמוד תורה יכול להחלופו לצורך בית חינוך לבנות בדרך ישראל
סבא], גם מש"כ בשם הרא"ש דמחוייב לקנות ספרים "ואסור למוכרם"
כן נפסק להלכה בשו"ע (יו"ד סי' ע"ר סעי' ב'), אמנם בב"י
חו"מ (סי' רמ"ח סעי' ט"ו) כתב דאפילו לפי מש"כ הרא"ש
וכתבו רבינו בטור יו"ד דהאידנא ספרי מקרא ומשנה וגמרא אין למוכרם אם לא ללמוד
תורה ולישא אשה, מ"מ לא חמירי כס"ת, ומעשים בכל יום שאדם מוכר ספריו
(הלכך ודאי הוי בכלל נכסי וכו'), ובהגהות אמרי ברוך (יו"ד סי' ע"ר) ציין
לדברי הב"י הנ"ל, וכ' ע"ז דיעויין בטו"ז (או"ח סי'
קנ"ג ססק"א), וכוונתו דשם כתב הטו"ז דבזמננו אנו רואין הרבה מוכרים
ספרים ולוקחים אחרים בדמיהם, נראה דעכשיו תחילה כשקונה הספר דעתו לכך שיהיה לו
כ"ז שיצטרך לו, ובאם יזדמן לו יותר יפה ימכור זה ויקח היפה, ואף שלא התנה כן
בפירוש, וסברא זו מצינו עוד בשאר דוכתי' ובסי' קנ"ד סעי' ח' בהגה שם
עכ"ד, ובפתחי תשובה שם [סי' ע"ד ס"ק י"א] הביא מש"כ בס'
תפארת למשה דסומכין על הר' מנוח [שבירר שם התפאל"מ דעתו שם שהוא להתיר] בזה
שנוהגים למכור ספרים לכ"ד שירצה, דהא להרא"ש אסור למוכרם כמו ס"ת,
אלא אנן אהר"ר מנוח סמכינן, שסתמא דמילתא אדעתא דהכי לקחום למוכרם אימת
שירצה, וציין שם לדברי המג"א (סי' קנ"ג ס"ק כ"ג) דס"ל
דאינו אסור רק בהקדישום לביהמ"ד. אולם נראה דאם יש לו כבר ספרים, וקונה לו
ספרים יתרים כדי שיוכל להשאיל לאחרים ואינם צריכים לו ללימוד, מדין מצות כתיבת
ס"ת לית לן בה וממילא יהיה מותר לו למוכרם, אף דבס"ת גם בכה"ג אסור
כמבואר ביו"ד סי' ע"ר, דהמכירה גופא זלזול היא. וא"כ שפיר
י"ל דמותר לקנות לכתחילה ספרים יתרים ממעות מעשר, דאינו דבר שבחובה רק מעשה
צדקה דהכותב ספרים ומשאילן לאחרים.
והמתבאר מכל הנ"ל שמע
מינה דאין לשלם שכר לימוד ממעות מעשר וממילא נ"ל פשוט דבכלל זה דאין לשלם
חובותיו, ונדריו אשר נדר, ובשאר התשובות שכתבתי כאשר ציינתים לעיל ימצא עוד הלכה
למעשה בענין מעשר כספים, עיי"ש היטב, ועי' בספר דעת תורה (חיו"ד סי'
רמ"ט) הביא ג"כ דעת כ"פ בענין מע"כ עיי"ש. וכ"ז הוא
אם בתחילת התנהגותו להפריש מעשר כספים לא התנה כלום. אבל אם התנה אז שיוכל להתנהג
בו כרצונו, עי' בברכי יוסף (יו"ד סי' רמ"ט אות ח"י) דבעת שמקבל
לפרוש מעשר כספים יכול להתנות להתנהג בו כרצונו, מ"מ אי לא דחיקא ליה שעתא
טובא לא נכון לעשות כן.
ולפ"ז י"ל דאף אם
כבר התנהג ולא התנה מתחילה, אה"נ דבנוגע למה שכבר הפריש לא שייך לחזור,
מ"מ בנוגע להבא אם קשה לו לנהוג כנ"ל, י"ל דיכול להתיר נדרו,
וכמבואר (בסימן רנ"ח סעיף ו') הנודר לצדקה אינו יכול לחזור בו, אא"כ
נשאל לחכם והתיר לו, ואם הגיע לידי הגבאי אינו יכול לחזור בו, ועי' פת"ש שם
הביא מתשו' רדב"ז (ח"א סי' קל"ד) דאע"פ שהמתיר נדר של צדקה
חייב נידוי, מ"מ הותר הנדר עיי"ש, - ובתשו' לבושי מרדכי (חיו"ד סי'
קע"ט אות ב') נשאל בא' שנהג עצמו ליתן מעשר מן הריוח, אם בידו ליתן לקופת
הקהל תחת סכום הנהוג או לחברה, דדעת השואל דאע"ג דס"ל להטו"ז (סי'
רמ"ט) דמה שמחוייב ליתן בלאו הכי אסור ליתן מן המעשר, מ"מ מבואר בתשו'
חת"ס דאם התנה מתחילה מותר, ע"כ דעתו שיתנה מכאן ולהבא, ועז"כ
הלבושי מרדכי כיון דבכל מנהג של מצוה הוי כנדר היאך יחזור בו, אלא שבש"ך (סי'
ר"ד רק"ט) כתב דמן הריוח הוי דבר שלא בא לעולם דיכול לחזור, א"כ
כ"ש במנהג שיכול להתנות מכאן ולהבא אם מטה ידו, "ועכ"פ ליתר שאת יתיר
נדרו עפ"ו ג", ואפילו לדעת הרדב"ז (הנ"ל) שאוסר להתיר נדרי
צדקה, מ"מ בזה שיכול לחזור מעיקרא דדינא וההיתר רק ליתר שאת לכ"ע יכול
להתיר עכ"ד, וכיוצא בזה כתבתי במנחת יצחק (ח"ה סי' ל"ד אות ט')
בנוגע אם לנכות המסים מן הריוח, והבאתי דברי הפוסקים בזה, וכתבתי דודאי המחמיר
תבוא עליו ברכה, אבל במי שאין פרנסתו ברחבה כ"כ, יוכל לנהוג כן בכל המסים שלא
לעשר מהם, ויתנה כן מתחילת הנהגתו בנתינת המעשר, אמנם אם לא התנה מתחילה ע"ז,
מ"מ אם שעתא דחיקא לי', יכול לנהוג כן במעשר שעוד לא הפריש, וליתר שאת ישאל
על הנהגתו אשר נהג עד כעת, ויקבל עליו מחדש עפ"י אופן הקל לו עיי"ש,
ועי' בס' נטע שורק (חיו"ד סי' צ"ד שציינתי שם), והשתא ה"נ
בנד"ד דאם קשה לו לנהוג כנ"ל ישאל על נדרו ויקבל עליו מחדש באופן הרצוי
לו כנלענ"ד.
ובמנחת יצחק (ח"א סי'
פ"ג ד"ה וטעמי ונימוקי) הבאתי דברי הפוסקים שצידדו כמה קולות בענין מעשר
כספים, משו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' פ"ז) הביא דיעות הפוסקים בזה
באורך, ומתשו' שבט סופר (יו"ד סי' של"א) שמצדד הרבה להקל עפי"ד
התשובה מאהבה הנ"ל ועוד פוסקים עיי"ש, דהאידנא כל אחד הוא אתרא דלא נהגו
במעשר כספים - עתה נתראיתי בדבר חדש שחידש בזה בשו"ת משפט צדק (מהגר"מ
פאנעט זצ"ל אבד"ק דעשש) דעיקר מעשר כספים בא"י נתקנה דלא עדיפא
האסמכתא מגופי' דקרא דמעשר כספים אתרבי מריבוי' דכל תבואת זרעך (כאשר כתבו התוס'
תענית ט' ע"א) א"כ כי היכי דתבואת זרעך חיובו בא"י הה"ד מעשר
כספים. ועפי"ז אפשר דכל הקולות שכתבו הפוסקים יש מקום לומר דבא"י לחומרא
אזלינן, - וכחידוש הנ"ל נמצא בספר הנדפס מחדש שו"ת רבי טיאה ווייל (סי'
ס') וז"ל: ולכאורה אמרתי הואיל דכלל הכתוב במעשר זרעך ומעשר כספים בהדדי,
א"כ אין נוהג בחו"ל, רק בא"י שנוהג מעשר תבואה וכו' אמרינן דדוקא
במקום שאתה נותן מעשר קרקע אתה נותן מעשר כספים, וא"כ בא"י מעשר כספים
דאורייתא אבל בחו"ל הוא מדרבנן, אולם ביד שאול (סי' רמ"ט) כתב דלכן
תיקנו מעשר כספים, כיון שבחו"ל אינו נוהג מעשר תבואה תיקנו מעשר כספים שנוהג
אף בחו"ל, ומשמע דעיקר התקנה היתה לצורך חו"ל, ולא כפוסקים הנ"ל,
כנלענ"ד.
והנני בזה ידידו
דושה"ט ומברכו בכל מילי דמיטב וחותם בחותמי ברכות, יצחק יעקב ווייס
37.שו"ת ציץ אליעזר חלק ט
סימן א פרק א
קונטרס בדין מעשר כספים אם
הוא מן התורה או מדרבנן או ממנהגא בעלמא ואם ואימתי אפשר לעשות או לקנות ממנו דבר
מצוה ואם יכול להוציאו עבור החזקת בניו הקטנים או הגדולים וכן אם אפשר לפרוע בו
מסי - ציבור שונים.
נשאלתי לאחרונה מהתורני
היו"ש הרע"ד נ"י כמה שאלות מענינות בדיני מעשר כספים. וזה לשון
דבריו: מתכבד אני בזה להציג לפני כת"ר את השאלות דלהלן כי תורה היא וללמוד
אני צריך.
א' האם אפשר לזקוף על
חשבון מעשר כספים את הסכומים שאנו משלמים למס הכנסה לממשלה, כולם או בחלקם, וזאת
בהתחשב עם העובדה שהממשלה עצמה מפרישה סכומים נכרים /ניכרים/ לצרכי צדקה וחסד,
לעזרת הישיבות לקיום שרותים דתיים לבנין מקואות ושכרם של רבנים והחזקת בתי הדין
הרבניים, גם יתר ההוצאות הם בגדר של צרכי צבור שכולנו חייבים בה בהיותנו אזרחי
המדינה.
אמנם מס הכנסה אינו אלא
מקור אחד בלבד של תקציב המדינה, מקורות אחרים הם מסי עקיפין שכולנו משלמים ביודעין
ובלא יודעין.
ב' האם אב המחזיק את בנו
המבוגר הלומד בישיבה, דואג לכלכלתו, מוציא הוצאה מרובה על הוצאות נשואיו, חייב
בהפרשת מעשר בנוסף על הסכומים הנ"ל. אב כזה, לא די בכך שבנו אינו מכניס
לפרנסת הבית, אלא אף נזקק לעזרת ההורים לצרכי יום יום, ובעיקר לצרכי נשואין כגון
רכישת דירת רהיטים מלבושים וכדומה. האם יש מקום שיוכל לצאת ידי חובת מעשר ולהסתפק
במתן צדקה.
אודה מאד לכת"ר על
תשובתו בענינים אלה, עכ"ד השואל.
והנה, על כיוצא בשאלות כאלה
בדיני כספים נשאלתי זה כמה מאנשים שונים, וכעת שהשואל הנכבד הנזכר הפציר בי לענות
לו במפורט על שאלותיו כי זקוק להם, ולרבים כמותו, למעשה. לדעת הדרך אשר ילכו בה
והמעשה אשר יעשון. אמרתי אעבור על פרשתא דא בהיקפה ואבררנה כפי שיחנני החונן לאדם
דעת ואכתוב מלי בספר בעט ברזל ובציפורן שמיר.
וראשית דבר נברר בקצרה עצם
חובה זאת של הפרשת מעשר כספים אם מה"ת =מן התורה= היא או מדרבנן, או דילמא
מנהג עולם בעלמא הוא שנהגו כן, ואם מנהג הוא האם נתפשט ברוב ישראל, או מקומות
מקומות יש - ואזי באין מנהג מקובל תלוי הדבר ברצון איש ואיש.
פרק א' מעשר כספים אם הוא
מה"ת או מדרבנן או ממנהגא בעלמא.
תנן בריש מסכת פאה: אלו
דברים שאין להם שיעור וכו' וגמילות חסדים. ואיתא עלה בירושלמי: הדא דתימר בגופו
אבל בממונו יש לו שיעור ואתיא כיי דמר ר"ש בן לקיש בשם רבי יוסי בן חנינא
באושא נמנו שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה.
(א) והנה מלשון זה
שבירושלמי דאיתא שנמנו באושא שיהא אדם מפריש חומש מנכסיו למצוה משמע דתקנת אושא
בזה היתה על החיוב שבדבר, דהיינו: שכל אדם צריך שיפריש חומש מנכסיו למצוה.
אבל בגמרא דידן בכתובות ד'
נ' ע"א ובד' ס"ז ע"ב, וערכין ד' צ"ח ע"א מובאת ג"כ
תקנת אושא זאת אבל בזאת הנוסחא: באושא התקינו המזבז אל יבזבז יותר מחומש. ומזאת
הנוסחא משמע שהתקנה היתה על הצד השלילי, דהיינו: שאסרו לבזבז מהנכסים יותר מהחומש,
ואילו על הצד החיובי לא תקנו שום דבר ולא נתנו שיעור כמה שצריך לבזבז אלא הניחו זה
על דעת בני האדם כפי שירצו לבזבז, ורק הגבילו שלא יבזבזו יותר מחומש.
באופן שיוצא לכאורה דאיכא
פלוגתא בין הירושלמי והבבלי בצורתה בכוונתה של התקנה, דלהירושלמי היתה בכאן תקנה
שמחויב להפריש חומש, ולהבבלי לא היתה תקנה כזאת, והתקנה היתה רק על הרוצה לוותר
ולהפריש מנכסיו למצוה שלא יפריש מיהת יותר מחומש.
וכך משמע לכאורה גם מהמשך
דברי הירושלמי שם דאיתא: עד היכן, ר"ג בן אינינוא ורב אבא בר כהנא חד אמר עד
כדי תרומה ותרומת מעשר וחרנא אמר כבד את ה' מהונך ומראשית כל תבואתך כמראשית כל
תבואתך. ומפרש הפני משה, דהשאלה של עד היכן הוא דעד היכן הוא החיוב בלא התקנה. הרי
דלפי הירושלמי היתה התקנה שצריכים להפריש עד חומש ולכן המשיכו לשאול לדעת עד היכן
היה החיוב בלא התקנה, וענו, דפליגי בזה ר"ג בן אינינוא ורב אבא בר כהנא, לחד
מ"ד היה מקודם השיעור או עד כדי תרומה דהיינו בבינונית א' מחמשים או עד כדי
תרומת מעשר דהיינו א' ממאה, ולחד מ"ד היה השיעור כמראשית כל תבואתך דהיינו
כתרומה גדולה בלבד, ע"ש בפנ"מ.
ברם ממה שמובא עוד להלן
בירושלמי שם לא משמע כן, דלהלן שם בירושלמי מובאת העובדא של ר' ישבב שעמד וחילק כל
נכסיו, שמובאת גם בבבלי, ובלשון זה: מעשה ברבי ישבב שעמד והחליק את כל נכסיו
לעניים שלח לו ר"ג והלא אמרו חומש מנכסיו למצות. והיינו, דשלח לו לומר דהלא
תקנו שלא יבזבז מנכסיו למצות יותר מחומש, וא"כ הרי מבואר בהדיא שגם הירושלמי
ביאר שכוונת האמירה והתקנה בזה היתה על ההגבלה שיבזבז רק עד חומש מנכסיו למצות ולא
יותר.
וכוונת הירושלמי במקודם לכן
ששואל עד היכן צריכים לפרש דר"ל, עד היכן הוא השיעור מלמטה שמחויב להפריש,
דעל למעלה הרי אמרנו שתיקנו שלא יתן יותר מחומש, אבל כמה הוא השיעור מלמטה שכן
מחויב לתת.
ומצאתי שהכי מפרש באמת
המהר"ש סירילאו וז"ל: עד היכן, כלומר האי שיעורא דחומש דאמרן הוא שלא
יוותר אלא עד כאן ולא יותר אבל השיעור הנאה שיבור לו האדם עד היכן עכ"ל, הרי
שפירש בכנ"ז, ועוד ביתר על כן, דשאלת הירושלמי היא לקבוע כמה הוא השיעור הנאה
שיבור לו האדם שיפריש, ור"ל דעת חומש איננו השביל הזהב והממוצע שיבור לו
האדם, דהשיעור הזה הוא רק הקצה האחרון שאליו יכול להגיע בנתינתו, אבל כמה הוא
השיעור הנאה שראוי לו לאדם לבור לעצמו להפריש, וע"ז מביא הירושלמי פלוגתת ב'
המ"ד, וגם בזה מפרש המהר"ש סירילאו דלא כהפ"מ, אלא דלהמ"ד
כמראשית כל תבואתך קסבר דבכל הפרשות התבואה משרינן [משערינן] אותן הקרויות ראשית
דהיינו בכורים ותרומה ותרומת מעשר דהני מקרי ראשית והוו להו ד' ממאה ועוד, ואידך
סבר דבבכורים לא משערינן דאין נוהגין אלא בז' המינין וקרא קאמר מראשית כל תבואתך
ראשית הנוהג בכל התבואה, ותבואה קרויה כל ה' מיני דגן כדתנן בפ' הנודר מן הירק
עיי"ש.
גם בביאור הגר"א על
הירושלמי מבאר נמי בכנ"ל בכוונת הירושלמי דכותב וז"ל: עד היכן, פי' מכמה
אינו רשאי לפחות דלהוסיף אמרינן שאינו רשאי על חומש אבל לפחות מכמה אינו רשאי
עכ"ל, הרי דהגר"א ז"ל ביאר בפשיטות דגם להירושלמי היתה התקנה על
שלא להוסיף והשאלה של עד היכן הוא, שאבל בכמה אינו רשאי לפחות, וע"ז מובא
פלוגתת האמוראים, ולזה מבאר שם הגר"א דלמ"ד עד כדי תרומה ותרומת מעשר
היינו אחד מל"ג, ולמ"ד כמראשית כל תבואתך היינו תרי ממאה עיי"ש.
ואליבא דהפ"מ יש אולי
לפרש דלהירושלמי היתה התקנה כפולה הן על קביעת שיעור הנתינה עד חומש והן על שלא
יוסיף מזה כדי שלא יצטרך לבריות, וזה ששלח ר"ג לרבי ישבב הוא מחלק התקנה שלא
יוסיף מיהת על חומש, ושאלת עד היכן היא על שיעור החיוב שהיה לפני התקנה.
(ב) עוד נלמד מהירושלמי שם
דתקנה זאת של אושא כבר קדומה היתה אלא שנשתכחה ובאושא חזרו וחידשוה, דהרי ר"ג
היה לפני אושא, וכדממשיך שם בירושלמי ושואל: ור"ג לא קודם לאושא היה? ומשני:
ר' יוסי בר' בון בשם ר' לוי כך היתה הלכה בידם ושכחוה ועמדו השניים והסכימו על דעת
הראשונים ללמדך שכל דבר שבית דין נותנין נפשן עליו הוא מתקיים כמה שנאמר למשה
מסיני. והיינו כנ"ל.
ויש לציין דבבלי שם לא נזכר
שהשולח היה ר"ג אלא כתוב בלשון: ומעשה באחד שבקש לבזבז יותר מחומש ולא הניח
לו חבירו ומנו רבי ישבב ואמרי לה רבי ישבב ולא הניחו חבירו ומנו רבי עקיבא. והרגיש
מזה המהר"ש סירילאו על הירושלמי שם. אבל לעומת זה מסמיך ש"ס דילן את
תקנת אושא על מקרא כתוב, וקאמר: אמר רב נחמן ואיתימא רב אחא בר יעקב מאי קרא וכל
אשר תתן לי עשר אעשרנו לך וכו'. ופירש"י: עשר אעשרנו, שני עישורין הוה להו
חומש. ולפי האמור באות הקודם שהתקנה היתה על שלא יוסיף, א"כ גם ממקרא כתוב זה
לא נלמד אלא על שגם למצוה מן המובחר לא יוסיף ממה שנתן יעקב אבינו ע"ה (עיין
עוד להלן).
[ואגב. לפי הירושלמי
שר"ג היה השולח להגיד לר' ישבב שלא טוב עושה, יש להעיר ממה שמצינו על
ר"ג בעצמו שעבר ג"כ לכאורה על התקנה, והוא מהמובא בסוכה ד' מ"א
שקנה לולב באלף זוז. ויעוין ברא"ש פ"ק דב"ק סי' ז' שכותב דגמ' חשיב
זאת גוזמא על ר"ג. והב"ח באו"ח סי' תרנ"ו ביאר דכוונת
הרא"ש מלשון רבותא ושאני ר"ג דעשיר גדול היה וגם נשיא היה דליכא למיחש
עליו שיבוא לידו עוני וכו' ע"ש. ועיין מ"ש בזה גם בשו"ת דובב משרים
ח"ג סי' פ"ד עיי"ש ואכמ"ל].
(ג) ואם בירושלמי וכן בבבלי
לא נזכר כי אם מתקנת חומש, אם שיתן בכזאת מן המובחר, ואם שלא יתן ביותר מזה,
והשיעור על פחות מיכן, אם לפני התקנה ואם לאחר התקנה, נזכר בירושלמי על הפרשת א'
מחמשים או אחד ממאה, או על ד' ממאה, או על אחד מל"ג או תרי ממאה, הכל
בכנ"ל, הרי מצינו בדרשות חז"ל במקומות אחרים שקבעו בזה שיעור כללי של
אחד מעשרה וגם אסמכוה אקרא, והדבר הובא בתוס' תענית ד' ט' ע"א ד"ה עשר
תעשר, דכותבים וז"ל: הכי איתא בספרי עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה
שנה שנה אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר רבית פרקמטיא וכל שאר רווחים מנין
ת"ל את כל דהוה מצי למימר את תבואתך מאי כל לרבות רבית ופרקמטיא וכל דבר
שמרויח בו עכ"ל. ובסוף הדיבור מוסיפים התוס': וה"ר נתן האופניא"ל
פי' היוצא מן השדה כלומר ואם לאו שאין אתה מפריש העישור יהיה לאותו היוצא לשדה
דהיינו עשו הרשע כלומר שיקחוהו העובדי כוכבים ע"ש. הרי דרשה על חיוב הפרשה של
אחד מעשרה מכל הרווחים.
וכפי שכבר העירו בגליון
תוס' שם כתובים גם שניהם יחד, הן תחילת דברי התוס' והן סופם מה שכותבים בשם
ה"ר נתן האופניא"ל, בילקו"ש פ' ראה בשם הפסיקתא, וכן בתנחומא.
אבל בשם כתוב זה בנוסחא
זאת: אמר רבי אבא רמז לפרגמוטוטין ולמפרשי ימים שיהו מוציאין אחד מעשרה לעמלי
תורה, תבואת זרעך היוצא השדה אם זכיתם סוף שאתם יוצאים לזרוע השדה ואם לא סוף
שהיוצא בשדה מתגרה בכם ואיזה זה עשו הרשע דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה
עכ"ל. וכפי הנוסחא שבשם אנו עומדים על ב' שינוים יסודיים מכפי שכתוב הנוסחא
בתוס' שלפנינו, ראשית שמודגש בהדיא שאין זה דרשה גמורה אלא רמז בעלמא, ושנית
שהתקנה הזאת של מעשר כספים לא היתה על נתינה לכללות העניים אלא היתה על נתינה
לעמלי תורה בלבד, והתוס' שלא הזכירו מזה משמע שגירסתם בשם לא היתה בכזאת (עיין עוד
להלן מזה).
(ד) לעומת זה מצינו בגמ'
דילן קביעת שיעור חיוב נתינה עוד יותר פחותה בהרבה מהנאמר בירושלמי הנ"ל,
והוא בבבא בתרא ד' ט' ע"א דאיתא: אמר רבי אסי לעולם אל ימנע אדם עצמו מלתת
שלישית השקל בשנה שנא' והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית
אלקינו. ומשמע מזה ששיעור שלישית והשקל הוא החיוב העיקרי והיסודי ורק לאחר מיכן
הוסיפו חכמים על השיעורים.
[והנה בשו"ת פני יהושע
חאו"ח סי' ב' חוזר פעמיים בדבריו בנוסח שבש"ס ב"ב אמרו דבמחצית
השקל קיים מצות צדקה, ותפס אותו על כך בברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ט אות ג'
וכתב דאגב שיטפיה כתב חצי שקל ומחצית השקל זה פעמים ובש"ס ובפוסקים ובכתוב
הוא שלישית השקל ע"ש. אולם ראה זה מצאתי סמוכין ללשון דבריו של הפנ"י
בחדושי הריטב"א על ב"ב שכותב וז"ל: לעולם אל ימנע אדם עצמו משלישית
השקל בכל שנה וכו' והוא כנגד חצי השקל שהיו חייבים לתרומת הלשכה אלא שהוסיפו על
המדות וכן הוא בירושלמי עכ"ל, הרי לנו מדברי הריטב"א דהך שלישית השקל
שנאמר בקרא דנחמיה וכן בגמ' היינו הך חצי השקל שהיו חייבין לתרומת הלשכה אלא
שהוסיפו על המדות, (ויעוין מ"ש בזה גם המלבי"ם בנחמי' שם), וא"כ
י"ל דזהו המכוון של מחצית השקל שמזכיר פעמיים בדבריו הגאון פנ"י, דהיינו
מחצית השקל של תרומות הלשכה שהיינו שלישית השקל שנאמר בקרא דנחמיה ובגמ'
דב"ב].
(ה) ומסתברא לומר דאין כל
סתירה בין השיעורים השונים שנאמרו בזה בדרשות החז"ל השונים אלא דכל חד מדבר
על דרגא מיוחדת שישנו בזה, הגמ' בב"ב מדברת על הדרגא הפחותה ביותר שלמטה מכאן
אינם יוצאים ידי חובה כלל, והפסיקתא והמ"ת מדברים על מדה בינונית, והירושלמי
והגמ' בכתובות מדברים על הדרגא המובחרת שיש בזה ושאין לתת יותר מזה.
ועפי"ז יובנו דברי
הרמב"ם בזה, דבפ"ז מה' מתנות עניים ה"ה פוסק וז"ל: בא העני
ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו וכמה עד חמישית נכסיו
מצוה מן המובחר ואחד מעשרה בנכסיו בינוני פחות מיכן עין רעה ולעולם אל ימנע עצמו
משלישית השקל בשנה וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה
חייב ליתן צדקה לאחר עכ"ל [וכן פסקו הטור ויו"ד סי' רמ"ט], והיינו
דלאור השיעורים השונים שנזכרו בזה במאמרי החז"ל השונים למד הרמב"ם לחלק
מצות ההפרשה מכספיו לצדקה לשלש דרגות, דהמצוה מן המובחר הוא לתת עד חמישית, ומדה
בינונית אחד מעשרה, ומדה הפחותה לא פחות משלישית השקל בשנה ואחרת אינו מקיים מצות
הצדקה.
וכך ראיתי בספר שו"ת
בית דינו של שלמה חיו"ד סי' א' שמבאר בכזאת, דכדי ליישב שלא יהיו מאמרי הגמ'
הספרי והפסיקתא סתרי אהדדי, פירשו הרמב"ם וסייעתו דא' מעשרה הוא מדינא והוא
מדה בינונית, ופחות מיכן עין רעה, והחומש הוא למצוה מן המובחר מתקנת אושא.
וכ"כ גם בברכי יוסף יו"ד סי' רמ"ט אות ג' עיי"ש.
ובאמת מצאתי שביאר בהדיא כן
גם המאירי על ב"ב הנדמ"ח, דכותב וז"ל: הצבור חייבים ליתן לעני עד
כדי מחסורו, ואף היחיד כן אם יש ספק בידו, הא אם רואה בעצמו שלא יוכל לעשות כן עם
הכל בקיום נכסיו והצלחתם, עושה כפי כחו, וביארו במקום אחר שהמבזבז אל יבזבז יותר
מחומש שבריוח שלו בשנה וזו היא עין יפה שביפות, והבינונית אחת מעשרה, ולעולם אל
ימנע אדם את עצמו משלישית השקל בכל שנה ואם גרע לא קיים מצות צדקה כלל שנאמר והעמדנו
עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלקינו עכ"ל. הרי שהמאירי זיווג
נמי באכסניא אחת כל מאמרי חז"ל בזה ובסידרם בסדר הנ"ל להיותם תואמים
יחדו. ומלשונו שהוא כמעט כלשון הרמב"ם רואים בעליל שככה הוא שביאר גם בכוונת
דברי הרמב"ם בזה, ואולי ממנו הוא שלקח באמת לסדר הסברת פסקו האמורה בדברי
הגמ' בב"ב.
(ו) ויעוין בברכי יוסף שם
מה שמבאר עוד זאת, דאע"ג דבתנחומא קאמר לעמלי תורה, הא אמרו ז"ל אם בקשת
לעשות צדקה עשה עם עמלי תורה ע"ש, והיינו דר"ל מפני שכך הוא בעצם מצות
עשיית הצדקה להדר לעשותה עם עמלי תורה.
ולפענ"ד נראה להוסיף
הסבר על כך באופן שיתאים זה לעצם דרשת התנחומא בזה מקרא דעשר תעשר, והוא, מפני
דגבי תרו"מ =תרומת מעשר= גופה שמשם הוא שלומדים לרבות גם מעשר כספים מריבויא
דעשר תעשר מצינו נמי בכזאת, וכדאיתא בסנהדרין ד' צ' ע"ב ובחולין ד' ק"ל
ע"ב: א"ר שמואל בר נחמני אמר רב יונתן מניין שאין נותנין תרומה לכהן עם
הארץ שנא' ויאמר לעם ליושבי ירושלים לתת מנת הכהנים והלוים למען יחזקו בתורת ה',
כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת. ועל כן סבר
התנחומא דגם מה דמרבינן מיניה דהיינו מעשר כספים הוא ג"כ על בכדומה לזאת
דהיינו לתת מזה לעמלי תורה המחזיקים בתורת ד'.
[ויעו"ש
בבית דינו של שלמה ובברכי יוסף מ"ש עוד בביאור כוונת דברי הרמב"ם בה'
מת"ע הנ"ל ובמגביל /ובמקביל/ למ"ש עוד בזה בפיהמ"ש פ"א
דפאה ה"א בפ"ח מה' ערכין הי"א בנוגע לפיזור יותר מחומש. וכן
מ"ש בזה הח"א כלל קמ"ד סעיף י' ובספר אהבת חסד ח"ב פי"ט
בהג"ה ופ"כ ע"ש. ויעוין גם מ"ש בזה בשטמ"ק בכתובות שם ד'
נ' ע"א ד"ה המבזבז עיי"ש, וכמו"כ כותבים בזה בשו"ת נשמת
חיים (אבולעפיא) בחלק הדרושים דרוש ה', ובספר בית המלך על הרמב"ם בקו' סוכת
דוד שבסוה"ס בדרוש ג', ובס' משרת משה (עטייה) על הרמב"ם, ובסי' חינא
וחיסדא על מס' כתובות ד' נ' ע"א ובס' יפה ללב על יו"ד עיי"ש
והדברים ארוכים עד מאד].
(ז) והנה כפי
שכבר רמזנו אין לכאורה מדברי הגמ' בכתובות הוכחה על חיוב שישנו בזה להפרשת חומש,
אי מה"ת אי מדרבנן, דהרי כאמור מוזכר בשם בעיקר מתקנה שעשו בזה על שלא לבזבז
ביתר מיכן אבל לא מוזכר על תקנה חיובית להפרשה עד חומש שכן ישנו זה, ומה שהגמ' בשם
מסתמכת בזה על קרא דכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך הוא ג"כ בעיקר להוכיח מזה
שאפילו למצוה מן המובחר אין על יותר מחומש כי מי לנו גדול מיעקב אבינו ע"ה שהבטיח
לעשר רק עד חומש.
ומצינו דעמד על הדקדוק
האמור הבית יוסף בטור יו"ד ריש סי' רמ"ט, וכותב, דאע"ג דלא משמע
מהכא שיהא מצוה לבזבז חומש דלא קאמר אלא שאם בא לבזבז אל יבזבז יותר מכן,
מהירושלמי דריש פאה נראה שהוא מצוה, וגם מתלמודא דידן יש לדקדק דמצוה מן המובחר
לבזבז חומש דמייתי להא דתקנת אושא דכתיב וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך כלומר תרין
עישורי דהיינו חומש עיי"ש, הרי שגם הב"י הסכים לכך שמה שיש הוכחה
מתלמודא דידן הוא לכל היותר רק זאת דאיכא בהפרשת חומש משום מצוה מן המובחר אבל לא
חיובא, ועיקר אסמכתא דידיה הוא מהירושלמי, ולפי מ"ש לעיל אות א' י"ל
דאין הוכחה גם מהירושלמי ואדרבא גם דברי הירושלמי מטין לכך שתקנת אושא בזה היתה
בעיקר על ההגבלה, שהמבזבז לא יבזבז רק עד חומש, וכנתבאר שם.
וכמו"כ מהספרי שמביאים
התוס' בתענית, כפי שהבאנו הרי המכוון הוא למ"ש בזה בפסיקתא ובתנחומא, ובשם
הרי כתוב לימוד זה להפרשה א' מעשרה בלשון: רמז שיהו מוצאין אחד מעשרה. ומהך לישנא
דרמז משמע דהוא רק אסמכתא בעלמא להטוב והמובחר לפרגמטוטין ולמפרשי ימים שיהו
מוציאין אחד מעשרה, אבל לא לחיובא על כך.
וביותר יש לפרש דלישנא דרמז
שכתוב בזה, ר"ל, דיש רמז מזה לנהוג בכזה משום מנהג חסידות ועשיית הישר והטוב.
וכמו"כ בכזה הוא דמכוון גם הלימוד מיעקב אבינו ע"ה שבגמ', דהיינו, מה
הוא אף אתה למד ממנו לנהוג בכזאת במדת חסידות.
באופן שנשארת רק הוכחה על
חיוב של נתינת שלישית השקל בשנה ובפחות מזה לא יצא יד"ח צדקה, כדיוצא כן
בהדיא מדברי הגמ' בב"ב, וכלשונם של הרמב"ם בה' מת"ע שם ושו"ע
יו"ד שם: דכל הנותן פחות מזה לא קיים מצות צדקה.
והכי ראיתי בשו"ת פני
יהושע ח"א חאו"ח סי' ב' שכותב דמדברי הגמ' ולשון הפוסקים בזה משמע
דבמחצית השקל [עיין לעיל אות ד' במאמר המוסגר] קיים מצות צדקה ורק מצוה מן המובחר
ליתן מעשר ואסמכוה אקרא דיעקב עיי"ש.
(ח) ואל האמור
הוא שכוון כנראה גם הב"ח בטור יו"ד סי' של"א, שכותב שם, דמה שאדם
מעשר ממה שמרויח במשא ומתן בכספים ושאר רווחים אינו חייב בה לא מן התורה ולא
מדרבנן. והט"ז ביו"ד סי' של"א ס"ק ל"ב מתמה על הב"ח
בזה שהרי ר"ס רמ"ט מבואר שחיוב גמור הוא כמו"ש כל הפוסקים
והב"י בשם הירושלמי ע"ש, ולהאמור ניחא, וברור שגם הב"ח התכוין לזה
דיעוין בב"ח בסי' רמ"ט שמדבר בעצמו מהמצוה שכתוב שישנה בזה, ולכן בודאי
שהב"ח פירש שכל המדובר הוא זה, דכשעושה מקיים מצוה, או מצוה מן המובחר, אבל
חיוב על כך ליכא בזה לא מה"ת ולא מדרבנן.
ויעוין שם בשו"ת
פנ"י דמסיים נמי כמו כן דברי תשובתו וכותב: דמעשר שלנו הוא מילתא דלא ברירא
בגמ' ובפוסקים ואינו אלא מנהג ע"ש, ולפלא בעיני על הברכי יוסף ביו"ד שם
בסי' רמ"ט אות ג' שלא השגיח בסיומא דדברים אלה של הפנ"י שם וכותב על כן
דאזיל ומודה הפנ"י דחייב לתת מעשר ממונו לצדקה ולא עקר את הכל כמו הרב
ב"ח כיעו"ש, והרואה יראה דלא כן הדבר אלא דברי הפנ"י מגבילין
/מקבילין/ לאל דברי הב"ח.
והכי ראיתי גם בשו"ת
חות יאיר סי' רכ"ד שהעמיד א"ע לימינו של הב"ח ודחה קושיותיו של הגאון
ר"ד אופנהיים שכתב לו נגדו, ועוד הוסיף להוכיח כדברי הב"ח גם מלשונו של
הטור [ואותו הדבר ממילא גם מלשונם של הרמב"ם והשו"ע] שכתב פחות מזה עין
רעה ואי ס"ד דהוי מדרבנן לא היה כותב הטור פחות מזה עין רעה רק היה לו לומר
דהוי עבריין.
ועוד זאת מעיד שם החות יאיר
על מנהג העולם שאין נזהרין בהפרשת מעשר כספים ומזה בעצמו מביא להוכיח שזה אינו
מדינא, וכותב, דאילו היה מדרבנן לא היו ישראל קדושים מקילין בה עד שרק אחד מעיר
ושנים ממשפחה נזהרים בה עיי"ש [ויעו"ש בברכ"י מ"ש להשיב
ע"ז, ומ"ש בזה בע"ה עוד להלן].
וגם לרבות בשו"ת שבות
יעקב ח"ב חיו"ד סי' פ"ה נאחז בדברי הב"ח וכן בסיומא דפיסקא של
שו"ת פנ"י הנ"ז, וכותב שכן נראה לו עיקר דאינו אלא מנהג וליכא
אפילו חיוב מדרבנן מדינא כלל, ומוכיח זאת ג"כ מלישנא דפחות מכאן עין רעה וגם
מלישנא דחומש מצוה מן המובחר, ושזהו הטעם שלא נהגו כן בכל המקומות. ואולם זאת
מוסיף וכותב: דאכן במקום שנתפשט המנהג או מי שרוצה להחמיר על עצמו ונוהג להפריש
מעשר ודאי כוונתו שיהא לו דין מעשר עני גמור, ואפשר שגם דין נדר לדבר מצוה נגע בו
עיי"ש [ויעוין מ"ש בזה בס' בית דינו של שלמה שם בד"ה אחרי כותבי
זה, ואין דבריו מוכרחים כיעו"ש].
(ט) אכן זאת צרכים להסביר
דזה שכתבו הפוסקים הנז"ל שאינו אלא מנהג, דרצונם בזה כפי שביארנו לעיל שהמנהג
בזה נובע מהמידת - חסידות ומהמצוה מן המובחר שמצאנו בחז"ל שאמרו על כך ולמדו
אותם מאסמכתות דקראי.
וכך מצינו שביאר בכזאת גם
בשו"ת יעב"ץ ח"א סי' ו', דכותב כדברים האלה: דנראין דברי האומרים
שאין לו עיקר מן התורה ר"ל בחיוב אם לא ממדת חסידות ודאי יש לו עיקר ועיקר
מדברי אבינו הזקן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו, וע"ז אנו סומכין להקל בו שלא
לגדוש המדה להחמיר יותר ממה שנהגו והנח לישראל בני נביאים די להם במה שהחמירו על
עצמן לפנים משורת הדין. עיי"ש. הרי בכנ"ז דממידת חסידות בוודאי שיש לו
עיקר ועיקר ורק מעיקרא דדינא אין עיקר לחיוב ועל כן אין מדגישים בזה את הסאה ואין
מחמירים ביותר ממה שמחמירין על עצמו באשר הכל הוא לפנים משורת הדין.
היעב"ץ שם מוסיף בראיה
משלו שאין עיקר למעשר כספים אפילו מדבריהם מהא דפ' הדר המחזיק בנכסי הגר מה יעשה
ויתקיימו בידו וכו' ואי ס"ד דמעשר להו עשורי למאי צריך נמי לכתיבה דמצוה אטו
הך לא מצוה רבה היא דמגנא ומצלא בעידנא ובלא עידנא וכו' אלא ע"כ שאין עיקר
לחיוב זה כלל מד"ס =מדברי סופרים= ולא ראו חכמים להטיל חובה זו על האדם
בע"כ שהוא דבר קשה להתקיים ואינה מדת כל אדם לפזר כל כך ממון שאינו פרה ורבה
בטבעו עיי"ש. ויעוין בשו"ת מהר"ם בריסק ח"א סי' ע' מ"ש
לסתור ראית היעב"ץ הלזו, אבל הוא כשלעצמו כותב ג"כ בדבריו שם להוכיח
עיקר דבר זה דאין חיוב למעשר כספים אפי' מדרבנן עיי"ש, ועיין מ"ש בזה גם
בספר משרת משה (עטייה) על הרמב"ם בה' מתנות עניים עיי"ש.
וגם זאת מסיים שם
היעב"ץ וכותב: דאבל אם נהג כן מעצמו פ"א =פעם אחת= כבר נעשה נדר ואינו
יכול להפקיעו, ואפי' מתורת מנהג האב היכא דנהוג במעשר כספים לעולם מתחייב משום לא
תטוש ע"ש (ויש להאריך אי בכה"ג ישנו אמנם משום בל תטוש).
(י) ויעוין עוד בשו"ת
תשובה מאהבה ח"א סי' פ"ו שכותב להסיר התלונות שעל הב"ח ומוכיח גם
מהמהר"ם מרוטנבורג שכתב בהדיא דמע"כ אינו לא מדאורייתא ולא מדרבנן כי אם
מנהג שנהגו בני גולה ע"ש.
גם בשו"ת מהרי"א
אסאד חיו"ד סי' של"ד כותב להתאים שיטת הב"ח בדברי הגמ' והספרי
שבתוס' תענית והמ"ת, ומוכיח נמי כדבריו מדברי המהר"ם מרוטנבורג, ומסיים
בלשון: ואז"ל כ"מ שהלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר. וכפי הידוע מדור
לדור אך ורק מיעוטין הן יחיד סגולה שנוהגים בזה"ז =בזמן הזה= ולא רובא דעלמא,
ועכ"פ מי שמנהג אבותיו בידו אל תטוש תורת אמך כתיב עיי"ש. וזהו במגביל
למה שהבאנו לעיל בשם החו"י השבו"י והיעב"ץ.
ובשו"ת משיב דבר
חיו"ד סי' ע"ז כותב נמי כדבר הפשוט דעיקר מעשר כספים אינה חובה אלא מנהג
עיי"ש.
(יא) ונראה לומר דאפילו
הט"ז ביו"ד שם סי' של"א שהשיג על דעת הב"ח בזה, מכל מקום גם
מדעתו שם אין אבל הוכחה שיסבור מיהת שמעשר כספים הוא מה"ת, ויש לומר שזאת
יודה גם הט"ז שאע"פ דלדעתו איכא בזה חיובא אבל החיוב אינו אלא מרבנן,
וכך פירש בפשיטות בדעת הט"ז הגאון ר"ד אופנהיים ז"ל בשו"ת חות
יאיר שם בסי' רכ"ד, דמעתיק בשם בשמו של הט"ז שהשיג על הב"ח והוכיח
שחיוב גמור הוא מדרבנן, ומסכם, דלדעת הט"ז הוא מדרבנן כיעו"ש, הרי דגם
להגאון ר"ד אופנהיים היה פשוט לו דכוונת הט"ז הוא אל חיוב מדרבנן ולא
לחיוב מה"ת, ובאשר על כן תמוה בעיני על הערוך השלחן בסי' רמ"ט סעי' ה' שכותב
לומר דכוונת הט"ז בדבריו היא לומר דמעשר כספים הוא מן התורה ולא ידעתי מאין
לו זאת לפרש כן בכוונתו, דכאמור אין כל הוכחה לכך מדבריו [ואל כוונה זאת לחיובא
מדרבנן יש לפרש גם ההשגה על הב"ח מהתוס' בתענית שבשו"ת שער אפרים סי'
פ"ד עיי"ש].
ודעת הנו"ב בזה? אמנם
במהדו"ת כותב בלשון: והנה עיקר מעשר כספים יליף בספרי מן הפסוק עשר תעשר
ומרבה מדכתיב כל לרבות פרקמטיא וכו' עיי"ש וניתן לכאורה לחשוב דס"ל
להנו"ב דמע"כ =דמעשר כספים= מה"ת, אבל יעוין בשו"ת נו"ב
מהדו"ק חיו"ד סי' ע"ג שכותב בפשיטות דמעשר כספים מדרבנן ע"ש,
וא"כ באו איפוא דבריו שבמהדו"ק ולימדו על דבריו שבמהדו"ת שכוונתו
בשם ג"כ לאסמכתא בעלמא אבל החיוב הוא רק מדרבנן.
(יב) וזאת להעיר. דהגאון
ר"ד אופנהיים שבשו"ת חו"י יאיר שם, הגם שבתחילה כונן חיצי השגותיו
כלפי הב"ח להוכיח מדברי התוס' בתענית שהוא מדאורייתא, אבל מיד בסמוך ונראה
משוה נפשיה הדרנא וכותב דאפי' אם נימא שהוא מדרבנן והקרא אסמכתא בעלמא מ"מ
קשה על הב"ח דקאמר שאינו אפי' מדרבנן. ועפי"ז מהפך להלן בדבריו האי נימא
הזאת כלדבר הודאי, וקובע שהוא מדרבנן, ומביא עוד סיוע לכך מדברי המ"ת והילקוט
שכתוב מפורש הוא רק רמז ואסמכתא בעלמא כיעו"ש, ולפלא בעיני על כן על דברי
שו"ת מהר"ם בריסק שם בח"א סי' ע' שמעתיק בשמו של הגאון ר"ד
אופנהיים דס"ל דמעשר כספים דאורייתא ע"ש, ולא כן הדבר, וכפי שיוכח
המעיין בגוף דברי הגאון ר"ד אופנהיים שם.
(יג) מכל האמור יוצא לנו,
שאך מעטים המה הסוברים דמעשר כספים הוא מה"ת, ואמנם הח"ס בחיו"ד
סי' רל"ב כותב בדעת המהרי"ל דמע"כ הוא ממש דאורייתא אבל לא כן כתוב
בשו"ת מהרי"ל גופא סי' נ"ד, דשם כותב בהדיא דמע"כ הוא מדרבנן
ע"ש (ועיין מ"ש עוד מזה בפ"ג) ויעוין בח"ס גופיה בתשובה
שלפניה בסי' רל"א שכותב בלשון הך מעשר כספים איננו חיוב ממש יש מפרישים ויש
שאינם מפרישים עיי"ש, באופן שחילוקי הדעות שישנם בזה בין הפוסקים נטוש בעיקר
על זה אם איכא מיהת חיוב מדרבנן או דילמא שכל עיקרו של דבר אינו אלא ממנהגא ומשום
מדת חסידות. וכשם שרבו הסוברים שהוא מדרבנן כך לעומת זה מרובים הם גם הסוברים
שאינו אלא ממנהגא ושעל כן לא נתפשט הדבר בקרב המון העם ואיך מיעוטין הן יחידי
סגולה שנהוגין בו, ועיקר מקום הספק שיכול להיות בזה הוא רק זאת אם להכריע שהוא
מדרבנן או שאינו אלא משום מנהגא בלבד של מדת חסידות.
ודומה לזה הוא גם סיכום
דעתו של הכתב סופר בתשובותיו בחאו"ח סי' קל"ט, דכותב שם, דמצות מעשר
כספים לכל היותר היא מצוה מדרבנן עיי"ש. ויעוין גם בערוה"ש בסי'
רמ"ט סעי' ה' שפוסק דהדבר מוכרע כדעת הגדולים הסוברים דמעשר כספים אין להם
שום עיקר מן התורה. ויעוין מ"ש עוד בדין מע"כ בשו"ת תשובה מאהבה
סי' פ"ז ושו"ת חתן סופר סי' כ' ושו"ת לבושי מרדכי מהדו"ק
חיו"ד סי' קע"ז ומהדו"ג חיו"ד סי' מ"ח ובשו"ת זכרון
יהודה ח"ב סימנים ע"ח קי"ד עיי"ש הדברים ארוכים.
No comments:
Post a Comment