sources - splitting the sea and marriage

וְקָשֶׁה לְזַוְּגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף

1.    תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ב עמוד א

פָּתַח רֵישׁ לָקִישׁ בְּסוֹטָה, אָמַר הָכִי, אֵין מְזַוְּגִין לוֹ לָאָדָם אִשָּׁה אֶלָּא לְפִי מַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר, ^{(תהלים קכה)} " כִּ֤י לֹ֢א יָנ֡וּחַ שֵׁ֤בֶט הָרֶ֗שַׁע עַל֘ גּוֹרַ֪ל הַֽצַּדִּ֫יקִ֥ים [לְמַ֡עַן לֹא־יִשְׁלְח֖וּ הַצַּדִּיקִ֨ים בְּעַוְלָ֬תָה יְדֵיהֶֽם:]". אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְקָשֶׁה לְזַוְּגָן כִּקְרִיעַת יַם סוּף, שֶׁנֶּאֱמַר, ^{(שם סח)} " אֱלֹהִ֤ים׀ מ֮וֹשִׁ֤יב יְחִידִ֨ים׀ בַּ֗יְתָה מוֹצִ֣יא אֲ֭סִירִים בַּכּוֹשָׁר֑וֹת [אַ֥ךְ ס֝וֹרֲרִ֗ים שָׁכְנ֥וּ צְחִיחָֽה:]". אֵינִי?! וְהָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, אַרְבָּעִים יוֹם קֹדֶם יְצִירַת הַוְּלָד, בַּת - קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, "בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, בֵּית - פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שְׂדֶה פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי"?

2.    רש"י מסכת סוטה דף ב עמוד א

כי פתח - כשהיה בא לדרוש בפרשת סוטה. מזווגין אשה לפי מעשיו - צנועה לצדיק ופרוצה לרשע. כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים - לא יזדווג ממשלת רשע בגורל צדיק.וקשין - לפני המקום. לזווגם - הנך דלפי מעשיו. כקריעת ים סוף - שנשתנו סדרי בראשית. מושיב יחידים ביתה - אדם יחיד ואשה יחידה והוא מזווגם יחד ומיישב מהם בית. מוציא אסירים בכושרות - הוציא את ישראל ממצרים בחדש כשר לא חמה ולא צינה מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים. איני - מי הוי זיווג לפי רשע וזכות והא מקודם יצירתם שאין נודע רשעו וזכותו מכריזין את זוגו ואם תאמר הכל גלוי לפניו הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים כדאמר במסכת נדה (דף טז:) מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומביאה לפני המקום ואומר לפניו טיפה זו מה תהא עליה גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני אבל צדיק ורשע לא קאמר ליה דאין זה בידי שמים. זוג ראשון - לפי המזל. זוג שני - לפי מעשיו וקשה לזווגן לפי שאינה בת זוגו.

3.    תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף פד עמוד א

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֲנָא אִישְׁתַּיְירִי מִשַּׁפִּירֵי יְרוּשָׁלַםִ. ... אֵינִי?! וְהָאֲמַר מַר, שׁוּפְרֵיהּ דְּרַב כַּהֲנָא מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ, וְשׁוּפְרֵיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּיַעֲקֹב אָבִינוּ, וְיַעֲקֹב אָבִינוּ מֵעֵין שׁוּפְרֵיהּ דְּאָדָם הָרִאשׁוֹן. וְאִלּוּ רַבִּי יוֹחָנָן, לָא קָחָשִׁיב לֵיהּ! שַׁאֲנִי רַבִּי יוֹחָנָן דְּהַדְרַת פָּנִים לָא הַוְיָא לֵיהּ. רַבִּי יוֹחָנָן הֲוֵי אֲזִיל וְיָתִיב אַשַּׁעֲרֵי טְבִילָה, אָמַר, כִּי סַלְקָן בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מִטְּבִילַת מִצְוָה, לִפְגְּעוּ בִי כִּי הֵיכִי דְּלִיהֲווּ לְהוּ בָנֵי שַׁפִּירֵי כְוָתִי, וּגְּמִירֵי אוֹרַיְיתָא כְּוָתִי...

יוֹמָא חַד הֲוָה קָא סָחִי רַבִּי יוֹחָנָן בְּיַרְדֵּנָא, חַזְיֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ, וְשָׁוַר לְיַרְדֵּנָא אַבַּתְרֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ, "חֵילָךְ לְאוֹרַיְתָא". אֲמַר לֵיהּ, "שׁוּפְרָךְ לְנָשֵׁי". אֲמַר לֵיהּ, "אִי הָדַרְתְּ בָּךְ יָהִיבְנָא לָךְ אֲחוֹתִי דְשַׁפִּירָא מִינָאִי". קַבִּיל עֲלֵיהּ. בָּעִי לְמִיהֲדַר לַאֲתוּיֵי מָאנֵיהּ, וְלָא מָצִי הָדַר. אַקְרְיֵיהּ וְאַתְּנֵיהּ, וְשַׁוְויֵהּ גַּבְרָא רַבָּא.

4.    תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סג עמוד א

רַב הֲוָה מִפְטַר מֵרַבִּי חִיָּא ^{כשנפרד מרבי חייא}, אָמַר לֵיהּ, רַחֲמָנָא לִצְּלָךְ מִמִּידִי דְּקָשֵׁי מִמּוֹתָא ^{ישמרך ה' מדבר שהוא קשה ממות}. וּמִי אִיכָּא מִידִּי דְּקָשֵׁי מִמּוֹתָא ^{וכי יש דבר שהוא קשה מן המות}? נָפַק דָּק וְאַשְׁכַּח ^{דייק ומצא}, (קהלת ז) "וּמוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת אֶת הַאִשָּׁה". רַב, הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ ^{אשתו של רב היתה מצערתו}. כִּי אָמַר לָהּ, עֲבִידִי לִי טְלוֹפְחֵי ^{כשהיה אומר לה: עשי לי נזיד עדשים}, עָבְדָה לֵיהּ חִימְצֵי. ^{היתה היא עושה לו חימצי שהוא מין קטניות; וכשהיה מבקש ממנה לעשות לו} חִימְצֵי - עָבְדָה לֵיהּ טְלוֹפְחֵי ^{היתה היא עושה לו נזיד עדשים}. כִּי גָדַל חִיָּא בְּרֵיהּ ^{כשגדל חייא בנו של רב} - אַפִּיךְ לָהּ. ^{היה הופך את בקשתו של אביו מאמו, וכשהיה רב מבקש לעשות לו נזיד עדשים, היה חייא אומר לה: אבא ביקש שתעשי לו חימצי. וכשראה רב את אשתו ממלאת בקשתו, ולא ידע שחייא בנו הפך את הבקשה} אָמַר לֵיהּ, אִיעַלְיָא לָךָ אִמָּךְ ^{השתפרה אמך} אָמַר לֵיהּ, אֲנָא הוּא דְּקָא אַפִּיכְנָא לָהּ ^{אני הוא שמהפך את בקשתך ממנה}. אָמַר לֵיהּ, הַיְנוּ דְּקָאָמְרֵי אִינְשֵׁי ^{זה הוא מה ששגור בפי האנשים}, דְּנָפִיק מִנָּךְ טַעְמָא מַלְּפָךְ ^{בנך, היוצא ממך, מחכים אותך}. [מִיהוּ] אַתְּ - לֹא תַעֲבִיד הָכִי ^{לא תעשה שוב כן}, שֶׁנֶּאֱמַר, (ירמיה ט) "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ". רַבִּי חִיָּא הֲוָה קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ דְּבִיתְהוּ ^{אשתו של רבי חייא, )דודו של רב(, היתה מצערתו}. כִּי הֲוָה מַשְׁכַּח מִידִי, צָיִיר לָהּ בְּסוּדְרֵהּ וּמַיְתֵי לָהּ ^{כשהיה רבי חייא מוצא דבר מה, היה כורך אותו בסודרו, ומביא לה כמתנה}. אָמַר לֵיהּ רַב, וְהָא קָא מְצַעֲרָא לֵיהּ לְמָר? אָמַר לוֹ, דַּיֵּנוּ שֶׁמְּגַדְּלוֹת בָּנֵינוּ, וּמַצִּילוֹת אוֹתָנוּ ^{[דף סג ע"ב]} מִן הַחֵטְא.

5.    ספר חדושי אגדות חלק שני עמוד כח - מסכת נזיר

אמר רב שמואל בר רב יצחק כי הוה פתח ריש לקיש בסוטה אמר הכי אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו וכו':

ויש מפרשים גם כן הא דקאמר זיוג שני קשה לזווגם כקריעת ים סוף, היינו כי כאשר הזיוג הראשון אינו ראוי רק או הוא או היא ראוי לזיוג אחר, אז הש"י מסלק אחד מן הזיוג הראשון עד שמחבר הזיוג השני אשר ראוי שיהיו ביחד, לכך זיוג שני הוא קשה כמו קריעת ים סוף, כי קריעת ים סוף הוא קשה לאבד את המצריים ולהציל את ישראל, ולא היה אפשר להציל את ישראל אם לא על ידי אבידת המצרים, ודבר זה היה קשה בעיני הש"י כי אלו מעשה ידיו ואלו מעשה ידיו האיך יאבד אלו מפני אלו, וכמו שפירש רש"י ז"ל בפי' החומש ממדרש חכמים, וזהו שהזיוג השני קשה כמו קריעת ים סוף שהוא צריך לאבד אחד מזיוג הראשון כדי לחבר הזיוג השני, וכך מצאתי.

6.    ערוך לנר מסכת סנהדרין דף כב עמוד א 

בגמרא קשה לזווגם כקריעת ים סוף. יש לפרש עפ"י מה דאמרינן פ"ב דנדה ואלו צדיק ורשע לא קאמר משום דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. הרי אף דהקב"ה יודע עתידות לא רצה לגלות מחשבתו בזה והנה בים סוף אמרינן בגמרא דסוטה דקטרג מדת הדין הללו עובדין ע"ז כו' והציל אותן הקדוש ברוך הוא משום שידע שסופן לחזור למוטב ויקבלו התורה והצריך בזה לגלות דעתו לענין צדיק ורשע וכמו כן הוא לענין זיוג לפי מעשיו דאם היום צדיק ולמחר נעשה רשע א"כ צריך זיווג רשעת לפי מעשיו וכן איפכא אם עכשיו רשע ולבסוף נעשה צדיק צריך צדקת לפי מעשיו וא"כ גם בזה צריך הקדוש ברוך הוא לגלות עתידות מענין רשע וצדיק ולכן קשה כקריעת ים סוף:

7.    תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף יח עמוד ב

 אמר שמואל: מותר לארס אשה בחולו של מועד, שמא יקדמנו אחר... ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת - קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת, בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי, שָׂדֶה פְלוֹנִית לִפְלוֹנִי. אֶלָּא שֶׁמָּא יְקַדְּמֶּנּוּ אַחֵר - בְּרַחֲמִים,

8.    תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ד:ו ידיד נפש

מתני' מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה. שַׁבָּת ^שבוע שֶׁחָל תִּשְׁעָה בְאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ, אָסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס, וּבַחֲמִישִׁי ^{וביום חמישי} מוּתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. עֶרֶב תִּשְׁעָה בְאָב לֹא יֹאכַל אָדָם שְׁנֵי תַבְשִׁילִין לֹא יֹאכַל בָּשָׂר וְלֹא יִשְׁתֶּה יָיִן. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יְשַׁנֶּה ^{יעשה בשינוי}. רַבִּי יְהוּדָה מְחַיֵּיב בִּכְפִיַּת הַמִּיטָּה, וְלֹא הוֹדוּ לוֹ חֲכָמִים.גמ' אָמַר ריב"ל הַדָא דְאַתְּ אָמַר ^{מה שאמרת במשנה ממעטים בבנין ובשמחה, זה} בְּבִנְיַין שֶׁל שִׂמְחָה. אֲבָל אִם הָיָה כּוֹתְלוֹ גוֹהֵה ^{נוטה ליפול} סוֹתְרוֹ וּבוֹנֵהוּ. אָמַר שְׁמוּאֵל בְּכוֹתְלָא דְגַנֵיי ^{בכותל שישן בו יכול לסתור ולבנות.} בִּי רַבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן אָמַר קוּמֵי רַבִּי יוֹסֵי, רַבִּי אָחָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי, אָסוּר לְאָרֵס אִשָּׁה בְּע"שׁ. ^{מסבירה הגמרא} הַדָא דְאַתְּ אָמַר ^{הכוונה היא} שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת סְעוּדַת אֵירוּסִין, הָא לְאָרֵס ^{בלי סעודה} יְאָרֵס. שְׁמוּאֵל אָמַר אֲפִי' בְּתִּשְׁעָה בְאָב יְאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֵנוּ אַחֵר. ^ושואל מַחְלָפָהּ שִׁיטָתֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל ^{יש סתירה בדבריו}. תִמַן הוּא אָמַר ^{שם הוא דורש על הפסוק (תהלים סח)} מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה ^{ארבעים יום קודם יצירת הולד בת קול יוצאת ומכרזת פלוני לפלונית. ועל הפסוק (שם סב)} בְּמֹאזְנַיִם לַעֲלוֹת הֵמָּה מֵהֶבֶל יָחַד ^{דורשים חז"ל עד שהם עשויים הבל במעי אימן הם יחד. משמע משתי דרשות אלה שהזיווג כבר נעשה}. וְהַכָא הוּא אָמַר הֵכִין ^{וכאן אמר שמא יקדימנו אחר! ועונה} אֶלָּא, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֵנוּ אַחֵר בַּתְּפִלָּה ^{שבכח התפלה יכול לשנות מה שגזרו בשמים. ואומר על אותו אחד שע"י תפלתו ביטל את הגזרה ונשא את האישה שהיתה מיועדת לאחר} אֲפִילוּ כֵּן, לֹא קִיְימָה ^{השידוך לא יתקיים ואחד מהם ימות}.

9.    זוהר מנוקד חלק ב דף קע/א 

דְּקָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו דְּבַּר נָשׁ קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף... וְאִיהוּ עָבִיד עִמְּהוֹן לְגוֹ מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְזָן וּמְפַרְנֵס לוֹן כְּפוּם חֶסֶד עִלָּאָה, דְּאִתְמְשָׁךְ (קס"ח ע"ב) וְאִתְנְגִיד עַל כָּל (ס"א עמין ובני) בְּנִי עָלְמָא, וּבֵיהּ אִיהוּ זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, לְצַּדִיקֵי וּלְחַסִידֵּי וְלִרְשִׁיעֵי, וּלְכָל אִינּוּן בְּנֵי עָלְמָא, וּלְכָל חֵיוָן וּבְעִירֵי חַקְלָא, וְעוֹפֵי שְׁמַיָא, מִקַּרְנֵי רְאֵמִים עַד בֵּיצֵי כְּלָמֵי, וְלָא אִשְׁתְּאַר בְּעָלְמָא, דְּאִיהוּ לָא זָן וּמְפַרְנֵס לְכֹלָּא, אַף עַל גַּב דִּקְשֵׁה קַמֵּיהּ, לְפוּם עוֹבָדִין דִּבְנִי עָלְמָא, כִּקְרִיעַת יַם סוּף:  זוהר מנוקד חלק ב דף קע/ב וְכִי קְרִיעַת יַם סוּף קְשֵׁה קַמֵּיהּ, וְהָכְתִיב (נחום א) גּוֹעֵר בַּיָּם וַיַבְּשֵׁהוּ, (עמוס ה) הַקּוֹרֵא לְמֵי הַיָּם וַיִשְׁפְּכֵם עַל פְּנִי הָאָרֶץ, וְהָא כֵּיוָן דְּסָלִיק (דף ק"ע ע"ב) רְעוּתָא קַמֵּיהּ, כֹּלָּא קָמֵיהּ כְּאַיִן הוּא חָשִׁיב, וְאַת אַמָרְתְּ דִּקְרִיעַת יַם סוּף קְשֵׁה קַמֵּיהּ: אֶלָּא בְּזִמְנָא דְּיִשְׂרָאֵל אַעְבָּרוּ לְגַבֵּי יַמָּא, וּבָעָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְמִקְרַע לוֹן יַמָּא דְּסוּף, אָתָא רַהַב הַהוּא מְמָנָא דְּעַל מִצְרַיִם, וּבָעָא דִּינָא מִקָּמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. אָמַר קַמֵּיהּ, מָארֵיהּ דְּעָלְמָא, אֲמַאי אַתּ בָּעֵי לְמֶעְבַּד דִּינָא עַל מִצְרַיִם, וּלְמִקְרַע יַמָּא לְיִשְׂרָאֵל, הָא כֻּלְּהוּ חַיָּיבִין קַמָּךְ, וְכָל אָרְחָךְ בְּדִינָא וּקְשׁוֹט. אִלֵּין פַּלְחֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת וְאִלֵּין פַּלְחֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת. אִלֵּין בְּגִלוּי עֲרָיוֹת, וְאִלֵּין בְּגִלוּי עֲרָיוֹת. אִלֵּין אוֹשְׁדֵי דָּמִין, וְאִלֵּין אוֹשְׁדֵי דָּמִין: בְּהַהִיא שַׁעֲתָא הֲוָה קְשֵׁה קַמֵּיהּ, לְמֶעְבַּר עַל אֹרַח דִּינָא. וְהָא יִשְׂרָאֵל הֲווֹ נַטְלֵי עַל יַמָּא, דִּכְתִּיב, (שמות יד) וַיֹּאמֶר יְיָ' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנִי יִשְׂרָאֵל וְיִּסָעוּ, וַהֲוָה קְשֵׁה קַמֵּיהּ לְמֶעְבַּר עַל דִּינָא, וּלְמִקְרַע לוֹן יַמָּא דְּסוּף, וְאִלְמָלֵא דְּאַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּזְכוּת אַבְרָהָם, דְּאַקְדִים בְּצַפְרָא לְמֶעְבַּד פִּקּוּדָא דְּמָארֵיהּ, וּרְעוּתָא דִּילֵיהּ, כְּדִכְתִיב (בראשית כב) וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, כֻּלְּהוּ אִתְאֲבִידוּ בְּיַמָּא, בְּגִין דִּבְכָל הַהוּא לֵילְיָא, בְּדִינָא הֲוָה קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עָלַיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל: דְּתָנֵינָן, מַאי דִּכְתִּיב וְלָא קְרָב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלַּיְלָה. מְלַמֵּד דְּאָתוּ מַלְאֲכֵי עִלָּאֵי לְשַׁבְּחָא בְּהַהוּא לֵילְיָא קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אָמַר לוֹן, וְכִי (ס"א בני) עוֹבָדֵי יְדַי טַבְעִין בְּיַמָּא, וְאָתוּן מְשַׁבְּחָן קָמָאי, מִיַּד וְלָא קְרָב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלַּיְלָה. מַה כְּתִיב, וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר, אַשְׁגַּח קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּזְכוּתָא דְּאַבְרָהָם, דְּאַקְדִּים בְּצַפְרָא לְמֶעְבַּד רְעוּתֵיהּ דְּמָארֵיהּ, כְּדִכְתִיב וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר. כְּדֵין אַהְדָּר יַמָּא, וְעָרְקוּ מַיִין קַמָּיְיהוּ דְּיִשְׂרָאֵל: דִּכְתִּיב וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ, וְתָנֵינָן, לְאֵיתָנוֹ: לִתְנָאוֹ. לְהַהוּא תְּנַאי דְּהִתְנָה עִמֵּיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, כַּד בָּרָא עָלְמָא, לְאֵיתָנוֹ, כְּתִיב הָכָא לְאֵיתָנוֹ, וּכְתִיב הָתָם (תהלים פט) מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי, וְעַל דָּא לִפְנוֹת בֹּקֶר, בְּהַהוּא זִמְנָא דְּאַקְדִּים אַבְרָהָם לְמֶעְבַּד רְעוּתָא דְּמָארֵיהּ, כְּדֵין אִתְקְרַע יַמָּא, (הכא ויהם את מחנה מצרים) וְעַל דָּא קְשֵׁה הֲוָה קַמֵּיהּ קְרִיעַת יַם סוּף: כְּגַוְונָא דָּא, קָשִׁין זִוּוּגִין קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כִּקְרִיעַת יַם סוּף, מַה קְרִיעַת יַם סוּף קָטִיל לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, וּמְקַיֵים לְאִלֵּין בְּהַאי סִטְרָא, אוּף הָכָא בְּזִוּוּגִין, כְּתִיב (תהלים סח) מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, וְתָנֵינָן בְּכִי וְשִׁירוֹת, מַיִּית הַאי, וְיָהִיב אִתְּתֵיהּ לְהַאי, וּלְזִמְנִין לַחַיָּיבָא מִזְדַּמְנָא לֵיהּ אִתְּתָא מָעַלְיָא. אֲבָל רָזִין סְתִימִין אִינּוּן בְּכֹלָּא וְכֹלָּא הוּא בְּדִינָא, וּמַה דְּאִתְעֲרוּ חַבְרַיָּיא בְּהָא, וַדַּאי הָכִי הוּא: וּמַה דְּאִתְעֲרוּ לִפְנֵי, וְלא (קנ"ג ע"ב) מִלְּפָנַי, לִפְנֵי הַהוּא דְּקָאִים לִפְנֵי, קָמֵיהּ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְשִׁמֵּשׁ קַמֵּיהּ, וְעַל דָּא לָא אָמְרוּ דְּקָשִׁין זִוּוּגִין לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְכֵן קָשִׁין מְזוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, אֶלָּא לִפְנֵי, וּלְהַאי קַשְׁיָין כָּל הָנֵי, דְּהָא לָאו בִּרְשׁוּתֵיהּ קַיְימֵי, אַף עַל גַּב דְּאִיהוּ עָבִיד, בִּרְשׁוּתָא אַחֲרָא עָבִיד. 

10.שמות פרק יג 

(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:(יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם:

11.בראשית פרק לט

(יב) וַתִּתְפְּשֵׂהוּ בְּבִגְדוֹ לֵאמֹר שִׁכְבָה עִמִּי וַיַּעֲזֹב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס וַיֵּצֵא הַחוּצָה:(יג) וַיְהִי כִּרְאוֹתָהּ כִּי עָזַב בִּגְדוֹ בְּיָדָהּ וַיָּנָס הַחוּצָה:

12.תהלים פרק קיד

(ג) הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס הַיַּרְדֵּן יִסֹּב לְאָחוֹר:

13.מכילתא דרבי ישמעאל בשלח - מסכתא דויהי פרשה ג

שמעון איש קטרון אומר בזכות עצמות של יוסף אני קורע להם את הים שנ' ויעזוב בגדו אצלה וינס החוצה (בראשית לט יב) וכתיב הים ראה וינס (תהלים קיד ג).

14.שער הגלגולים - הקדמה כ

כבר ביארנו לעיל, אם משפט הגלגול נוהג בנשים כאנשים או לאו. ודע, כי הנה רז"ל אמרו בפ"ק דסוטה על פסוק אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות, כי יש זווג א' וב'. ומ"ש וקשה לזווגם כקריעת ים סוף, איירי בזווג ב', דע, כי אין הבנת זווג א' וב' כפשטו, כי כמה זווגים שניים הם טובים מן הראשונים, כמו שראינו בעינינו מעשים בכל יום. אבל באור הענין הוא יובן, במ"ש הסבא דמשפטים בזהר, על פסוק אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו. והענין הוא, דע, כי כאשר האדם הוא חדש, ר"ל כי אז היא הפעם הראשונה שבא בעוה"ז, ואז בת זווגו נולדת עמו כנודע, וכשיגיע זמן לקיחתו אותה, מזדמנת לו ברגע, בלי שום טורח כלל ועיקר. ואמנם אם האדם הזה חטא איזה חטא, והוצרך להתגלגל בסבתו, אלא שהוא מאותם שכתוב בהם ויצאה אשתו עמו, כנזכר בסבא דמשפטים, שמגלגלים גם לבת זווגו, שתחזור להתגלגל עמו לטובתו, הנה האדם הזה כשיגיע זמן לקיחתו אותה, אינה מזדמנת לו ברגע, אלא אחר טורח גדול, לפי שכיון שנתגלגל על סבת איזה עון, יש מקטרגים עליו למעלה, ורוצים למנוע אותה ממנו, ומכניסים בהם קטטות. וע"ז אמרו, קשה לזווגם כקריעת ים סוף, והוא באופן הנזכר, כי הוא נקרא זווג שני, ר"ל כי היא בת זוגו האמיתית, אלא שכבר נזדווגה לו פעם אחרת בתחלה, ועתה בזה הגלגול נקרא זווג שני, כי האשה היא עצמה ראשונה, אבל הזווג הוא שני. ולזה לא אמרו זווג שנית, אלא זווג שני, שחוזר אל הזווג ולא לאשה:

15.תנאים ואמוראים -

רב - אמורא בבלי בדור הראשון. מגדולי האמוראים. נפטר בשנת ד' ו' (246) שמו היה אבא, בלשון כבוד קראו לו: בבבל "רב" כמו שקראו "רבינו" לרבי יהודה הנשיא בא"י. עלה לא"י ולמד תורה מר' חייא, שהיה דודו ^{(סנהדרין ה' ע"א)} ורבו המובהק. גם רבי היה רבו המובהק ^{(חולין קל"ז ע"ב)}. נראה שנשאר בא"י עד לאחר פטירת רבי ^{(ירו', חגיגה פ"א ה"ח)}. בשנת ג' תתקע"א (218) ירד לבבל והשתקע שם כשהגיע לבבל לא הכירו שמואל ^{(שבת ק"ח ע"א)}, וגם חכמים אחרים לא הכירוהו ^{(יומא כ' ע"ב)}. אח"כ הפכו רב ושמואל לחברים. היה גדול משמואל ^{(כתובות כ"ב ע"א)}, ושמואל היה כפוף לו ^{(מגילה כ"ב ע"א)}. הניח לשמואל להיות הראש בנהרדעא, וייסד ישיבה בסורא ^{(גיטין ו' ע"א רש"י)}. ישיבתו התקיימה כ - 800 שנה עד סוף תקופת הגאונים. את בנו חייא לימד בעצמו ^{(פסחים ע' ע"א).} בנו השני איבו ניהל את ענייניו המסחריים ^{(פסחים קי"ג ע"א)}. שלש בנות היו לו, אחת נישאה לתלמידו רב חנן בר רבא ^{(חולין צ"ה ע"ב)}, אחת היתה אם החכמים: איבו וחזקיה ^{(סוכה מ"ד ע"ב)} ואחת היתה אם האחים רבנא עוקבא ורבנא נחמיה, שהיו עשירים ומקורבים למלכות ^{(חולין צ"ב ע"א).}

רבי שמעון בן לקיש -מגדולי אמוראי ארץ ישראל בדור הראשון. גיסו (בעל אחותו) של רבי יוחנן ^{(ב"מ פ"ד ע"א)}. בתחילה היה תלמידו המובהק של רבי יוחנן ולמד בשקידה עצומה והיה מסדר מתניתיה ארבעים פעם לפני שבא לפני רבי יוחנן ללמוד ^{(תענית ח' ע"א)} ואח"כ הפך להיות לו לתלמיד חבר: "אמר להו [ר' יוחנן] מה אעשה כנגדי" [ריש לקיש שקול כמותי] (^{כתובות פ"ד ע"ב)}. רבי יוחנן קראו מר ^{(יומא ג' ע"ב)}. ומצינו: "איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש" ^{(יבמות י' ע"ב)}. היה צעיר מרבי יוחנן (מעילה ז' ע"ב רש"י ד"ה: אמר). מוצאו ממשפחת חכמים (שבת קי"ט ע"ב) בצעירותו זכה להיות מתלמידיו הקטנים של רבינו הקדוש, כפי שהוא עצמו אמר: "לא זכינן לאורייתא אלא בגיל דחמינן אצבעתיה דרבי" ^{(ירו', ביצה פ"ה ה"ב)}. תוספות כתבו "מכאן אמר ר"ת דריש לקיש מתחילה ידע הרבה אלא שפרק עול תורה ונעשה עם הארץ" ^{(ב"מ שם ד"ה: אי)} - ועסק בליסטות ופגש ברבי יוחנן, ורבי יוחנן התפעל מכוחו העצום, ובהשפעתו התחיל ללמוד תורה ונתן לו את אחותו לאשה.

רבי יוחנן -גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני וראש הדור כולו: גם חכמי בבל היו כפופים לו. היה יתום כפול מלידה, כי כשעיברתו אמו - מת אביו, וכשילדתו - מתה ^{(קידושין ל"א ע"ב)}. בצעירותו למד לפני רבי ^{(פסחים ג' ע"ב)}. את רב החשיב לרבו, ונהג לכתוב לרב לבבל: "לקדם רבותינו שבבבל" ^{(חולין צ"ה ע"ב)}. יסד ישיבה גדולה בטבריה. היה ראש ישיבה 80 שנה (סה"ד). הראש והראשון בישיבתו היה ר' שמעון בן לקיש, שהיה לו גם כתלמיד (תענית ח' ע"א), ואח"כ הפך להיות לו תלמיד חבר (כתובות פ"ד ע"ב). רבי יוחנן הביא את רשב"ל ללימוד תורה, וגם נתן לו את אחותו לאשה, ובסוף ימיהם היה ביניהם דין ודברים חריף, היה מבורך בכח גופני גדול ^{(ב"מ ס"ב ע"א)}, יופי נדיר ^{(שם פ"ד ע"א)} ובעושר ^{(תענית כ"א ע"א רש"י)}. היו לו יסורים של אהבה וכל עשרת בניו מתו עליו בחייו ^{(ברכות ה' ע"ב רש"י)}.. נפטר בשנת ד' ל"ט (279)