Friday, June 14, 2019

Parashat Beha’alotcha- The Unfinished Book - New - Updated

New - Updated
Rabbi Ari Kahn
Parashat Beha’alotcha-The Unfinished Book[1]
The parashah of Beha’alotcha contains a unique idiosyncrasy: two verses enclosed, as if in brackets, by letters written upside down in every Torah scroll. The letters that are upside down are nuns[2]and the impression that they leave is that these verses are written parenthetically. 
במדבר פרק י
׆   לה  וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה | ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: לו   וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְֹרָאֵל:   ׆    פ   
When the Ark traveled, Moshe said, “Arise, God! Scatter Your enemies, and let those who hate You flee before You.” And when the Ark rested, he would say, “Return, God, the myriad of thousands of Israel!” (Bemidbar 10:35–36) 
The Gemara and Midrash provide insight into this phenomenon: 
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
פָּרָשָׁה זוֹ עָשָׂה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִימָנִיּוֹת מִלְמַעֲלָה וּמִלְמַטָּה, לוֹמַר, [דף קטז ע"א]שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמָהּ.
The Holy One, blessed be He, put signs (marks) above and below this section in order to say that this is not its proper place. (Shabbat 115b–116a) 
According to the Gemara, these verses are indeed parenthetical, inasmuch as they were extricated from their proper context and placed here. Generally, we find different opinions among the various commentators to the Chumash regarding the proper sequence of the events recorded in the Torah (or the more basic question of whether there is any sequence at all).[3]Be that as it may, even according to the opinion that the Torah does not record events in sequence, it is curious that specifically in this instance the Torah itself would leave a mark in order to indicate the change. 
The Gemara, however, goes even further, offering an opinion that flies in the face of one of the most widely held beliefs of Judaism, that there are five books of the Torah: 
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
תָּנוּ רַבָּנָן, (במדבר י)"וַיְהִי בִנְסוֹעַ הָאָרוֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה". פָּרָשָׁה זוֹ עָשָׂה לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סִימָנִיּוֹת מִלְמַעֲלָה וּמִלְמַטָּה, לוֹמַר, [דף קטז ע"א]שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמָהּ. רַבִּי אוֹמֵר, לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁסֵּפֶר חָשׁוּב הוּא בִּפְנֵי עַצְמוֹ. כְּמַאן אַזְלָא הָא דְּאָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן, אָמַר רַביוֹנָתָן, (משלי ט)"חָצְבָה עַמּוּדֶיהָ שִׁבְעָה", אֵלּוּ שִׁבְעָה סִפְרֵי תּוֹרָה,
Our Rabbis taught: The Holy One, blessed be He, put signs (marks) above and below this section in order to say that this is not its proper place. Rabbi said: [The signs(marks)] are not on that account, but because [this section] ranks as a separate book. The dictum of Rabbi Shmuel ben Nachmani, in Rabbi Yonatan’s name, agrees: “[Wisdom] has hewn out her seven pillars” (Mishlei 9:1) — this refers to the seven books of the Torah. (Ibid.) 
The seven “pillars of wisdom” in the book of Mishlei refer to the seven books of the Torah. This reference does present somewhat of a difficulty to those of us who know of only five books in the Torah (and hence the name Chumash — from the word chameish, five)! 
The Midrash asks: 
בראשית רבה וילנא פרשה סד ד"ה ח וישב יצחק
וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁלִים שִׁבְעָה סִפְרֵי תוֹרָה. וַהֲלוֹא חֲמִשָּׁה הֵן, אֶלָּא בֶּן קַפָּרָא עָבֵיד וַיְדַבֵּר תְּלָתָא סְפָרִים, מִן וַיְדַבֵּר עַד (במדבר י, לה): וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִן וַיְהִי בִּנְסֹעַ וּדְבַתְרֵיהּ סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִן סוֹפֵיהּ דְּפִסְקָא וְעַד סוֹפֵיהּ דְּסִפְרָא סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (בראשית כו, כב): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, כְּנֶגֶד מִשְׁנֵה תוֹרָה, עַל שֵׁם (דברים יב, כ): כִּי יַרְחִיב, (בראשית כו, כח): כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.
Are there not five [books of the Torah]?... The reason for this statement is that Bar Kappara counted the portion of Bemidbar from the beginning until “When the Ark travelled” (Bemidbar 10:35) as one book; “When the Ark traveled...” and the following verse as another separate book; and from the end of that section until the end of that book [Bemidbar] another separate book. (Bereishit Rabbah 64:8)[4]
The midrashexplains that there are, indeed, seven books: BereishitShemot;VayikraBemidbar — up to but not including these two verses, these two verses; the rest of Bemidbar; and Devarim. To say that Sefer Bemidbar should be divided into two sections is understandable — even if we lose the familiar “five books” formula in the process. But how can two isolated verses be considered a “book” by themselves? We must point out that the approach that opines that these two verses form a separate book is not singular. The Mishnah in Yadayim, which discusses the ritual sanctity of Scripture, teaches: 
ידים פרק ג משנה ה
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם.
A scroll on which the writing has become erased and eighty-five letters remain on it, as many as are in the section beginning, “When the Ark traveled,” renders the hands impure [i.e., is susceptible to tumah transmitted by touch]. A single sheet on which there are written eighty-five letters, as many as are in the section beginning, “When the Ark traveled,” renders the hands impure[5](Yadayim 3:5) 
The section from Shabbat cited above, which introduced the notion of seven books, was the continuation of a halachic question which the Gemara grappled with, namely the type of Scripture that may be saved in the event of a fire breaking out on Shabbat. In that case, as well as in the discussion of ritual sanctity of Scripture here, the conclusion is that the minimum requirement for a scroll to be considered a “book” is eighty-five letters. 
We see, then, that these two verses are considered for some legal issues to be a book unto themselves. Our understanding that there are but “Five Books of Moshe” is somewhat shaken. 
In order to understand this phenomenon, we must take a closer look at the context in which these verses appear. As we begin reading the parashah of Beha’alotcha, we sense that the Jewish people are nearing their goal, the Promised Land. The Torah has been received, the Mishkan has been completed and consecrated, all seems in place for the glorious march. But something tragic happened on the way to Israel. 
Let us consider the sections of the parashah: First, Aharon is commanded regarding the lighting of the candles. Aharon, of course, follows the Divine command: 
במדבר פרק ח, ג
(ג) וַיַּ֤עַשׂ כֵּן֙ אַהֲרֹ֔ן אֶל־מוּל֙ פְּנֵ֣י הַמְּנוֹרָ֔ה הֶעֱלָ֖ה נֵרֹתֶ֑יהָ כַּֽאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה ה֖' אֶת־מֹשֶֽׁה:
Aharon did that [which he was commanded], lighting the candles to illuminate the Menorah, as God had commanded Moshe. (Bemidbar 8:3) 
Next comes the section of sanctifying the Levi’im:

במדבר פרק ח, ה-ו
(ה) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ו) קַ֚ח אֶת־הַלְוִיִּ֔ם מִתּ֖וֹךְ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְטִהַרְתָּ֖ אֹתָֽם:
God spoke to Moshe, saying: “Take the Levites from the midst of the Children of Israel and sanctify them.” (Ibid., 5–6) 
What follows next are two sections which revolve around the celebration of the Exodus. Moshe is commanded to repeat the rites which were performed in Egypt on the eve of the Exodus. A whole year had passed, and the practices which were instituted in Egypt on that night will now be repeated. A problem arose, for there were those who were ritually impure and therefore could not partake of the korban 
Pesach. These individuals were told that they would have a second chance to bring the korban, in the following month. On the fourteenth day of the second month they would have their Pesach.[6]
Let us consider the chronology of events: The Jews, as we know, left Egypt on the fifteenth of Nissan — year one. Fifty days later, they stood at Sinai. They sinned in the golden calf episode on the seventeenth day of the fourth month. Moshe prayed for the nation and was invited to ascend Mount Sinai for the second time on the first day of Elul, the sixth month. Forty days later, on Yom Kippur, the tenth day of Tishrei, Moshe came down from the mountain with the second Tablets and with the instructions to build the Mishkan. The people collected the materials and started to build the Mishkan. On the first day of Nissan in the second year the Mishkan was complete. The twelve tribes, represented by their leaders, offered korbanot, one each day, which brings us to the thirteenth day of Nissan in the second year. The Jews will now observe Pesach. Those who are unable to partake of the Pesach will have another opportunity on the fourteenth of the second month. 
We are now up to date. The second Pesach was observed. How would the people know when it was time to march on? The Torah reports a Divine sign: 
במדבר פרק ט, טו-יז
(טו) וּבְיוֹם֙ הָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן כִּסָּ֤ה הֶֽעָנָן֙ אֶת־הַמִּשְׁכָּ֔ן לְאֹ֖הֶל הָעֵדֻ֑ת וּבָעֶ֜רֶב יִהְיֶ֧ה עַֽל־הַמִּשְׁכָּ֛ן כְּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ עַד־בֹּֽקֶר: (טז) כֵּ֚ן יִהְיֶ֣ה תָמִ֔יד הֶעָנָ֖ן יְכַסֶּ֑נּוּ וּמַרְאֵה־אֵ֖שׁ לָֽיְלָה: (יז) וּלְפִ֞י הֵעָ֤לוֹת הֶֽעָנָן֙ מֵעַ֣ל הָאֹ֔הֶל וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן יִסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וּבִמְק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִשְׁכָּן־שָׁם֙ הֶֽעָנָ֔ן שָׁ֥ם יַחֲנ֖וּ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל:
On the day when the Mishkan was erected, a cloud enveloped the Mishkan...and in the evening what appeared to be fire [enveloped the Mishkan] until the morning. When the cloud would lift from the tent the people would travel, and in the place which the cloud would rest, there the people would camp. (Ibid. 9:15–17) 
One last law was taught prior to the beginning of the journey from Sinai: The trumpets would be used in order to give commands regarding the march. 
All was now in place. The march begins: 
במדבר פרק י, יא-יג
(יא) וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: (יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה:
In the second year, on the twentieth of the second month, the cloud arose from on the Tent of Meeting. The Children of Israel thus began their travels from the Sinai Desert [until] the cloud rested in the Paran Desert. This was the first journey; by the word of God, via Moshe. (Ibid. 10:11–13) 
The march begins, but where are they going? Moshe provides the answer when he invites Chovav, his father-in-law (or, according to some, his brother-in-law[7]) to join them: 
במדבר פרק י, כט
(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל:
“We are traveling to the place of which God has said, ‘I am giving to you.’ Join us....”  (Ibid., 29) 
Moshe speaks in present tense, “We are traveling,” rather than in the future tense. Moshe believes that the Jews are about to enter the Promised Land! He believes that the promises of God to our forefathers are about to come to fruition. The future is now. Let the trumpets blow — let the conquest begin! Chovav declines, and the Jews continue alone; the destiny of the Jews and other peoples of the world would not merge as of yet. Chovav will travel a different road; his path to Yerushalayim will have to wait for the End of Days. The Jews are headed directly for Israel.[8]
It is at this point that the two “parenthetical” verses appear. 

במדבר פרק י
׆   לה  וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה קוּמָה | ה’ וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַֹנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ: לו   וּבְנֻחֹה יֹאמַר שׁוּבָה ה’ רִבֲבוֹת אַלְפֵי יִשְֹרָאֵל:   ׆    פ   
When the Ark traveled, Moshe said, “Arise, God! Scatter Your enemies, and let those who hate You flee before You.” And when the Ark rested, he would say, “Return, God the myriad of thousands of Israel!” (Ibid., 35–36) 
As we know, the Jews do not enter the Land of Israel immediately. They travel their own circuitous route for the next forty years. The facts in this case go against the conceptual view of history. At this point, when all the prerequisites for conquest of the Promised Land have been fulfilled, Moshe’s understanding is correct. The Jewish people should begin their march at exactly this point. Yet the linear view of history prevails. Moshe’s vision is overtaken by more mundane concerns. The time has not arrived. 
The problems begin as soon as the Israelites take leave of Sinai. The Talmud[9]likens them to children[10]who heard the bell ring who are only too happy[11]to run out of school. Too much holiness, too many commandments, what was presented as a stop to serve God instead became a life altering experience, filled with laws and obligations.[12]In a sense they were not marching toward the next chapter in their lives – the Land of Israel, rather they were running away from the previous chapter of their lives – Mount Sinai. Soon enough focus is turned to the mundane; they were concerned with menu for dinner and not the Holy Land.[13]
The pathos of Moshe’s situation is palpable; before these two mysterious verses, Moshe was in a marching mood, inviting others to join him in the Promised Land. After these two verses, Moshe becomes, quite literally, suicidal. As shocking as this observation may be, the verses themselves attest to the radical change in Moshe: 
במדבר פרק יא, י-טו
(י) וַיִּשְׁמַ֨ע מֹשֶׁ֜ה אֶת־הָעָ֗ם בֹּכֶה֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔יו אִ֖ישׁ לְפֶ֣תַח אָהֳל֑וֹ וַיִּֽחַר־אַ֤ף ה֙' מְאֹ֔ד וּבְעֵינֵ֥י מֹשֶׁ֖ה רָֽע: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִיאֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּכִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔קעַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָוְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ
Moshe heard the nation weeping with its families, every man at the door of his tent. The anger of God was kindled greatly; and in Moshe’s eyes it was bad. 
Moshe said to God, “Why have You afflicted Your servant? Why have I not found favor in Your eyes, that You lay the burden of this entire people upon me? Have I conceived all this people? Have I fathered them, that You should say to me, ‘Carry them in your bosom,’ like a nursing parent carries the sucking child, to the land You swore to their fathers? 
“From where should I have meat to give to this entire people? For they weep to me, saying, ‘Give us meat, that we may eat.’ I am not able to carry this entire people alone, because it is too heavy for me. And if You deal thus with me, kill me, I pray You, at once, if I have found favor in Your eyes; and let me not see my wretchedness.” (Ibid. 11:10–15) 
What precipitated the drastic transformation in Moshe’s outlook? Rabbi Soloveitchik explained that at the moment the people demanded immediate gratification of their needs, this desire for the physical served as more than a mere stumbling block on the path to Israel. At that point Moshe understood that the Land of Israel was more distant than he had ever imagined. A nation who act in such an infantile manner would not have the bravery to capture, nor the resolve to live in the Land of Israel, they were children and not men and women.
The shift in Moshe’s response was almost brutal: A mere ten months earlier Moshe grappled with God to save his errant people from the death sentence God pronounced following the sin of the golden calf[14]. Now, Moshe prays for his own death. As Rabbi Soloveitchik explained, the difference lies in two different aspects of idolatry — form versus content. When the people were guilty of the golden calf, Moshe understood the offense as being the result of adopting Egyptian religious practices. The problem was one of form; the question was how to worship God. While this offense was considerable, Moshe felt that it was defendable. Once the Jews accept the Torah, he argued, they would naturally shift the form of their religious expression. 
But now, upon seeing the people’s hedonistic character, Moshe realizes that the problem is deep-seated within the collective consciousness of the community, and vast time and energy will have to be spent to cure the people of this malady. For the first time, Moshe realizes that he is not taking the first steps of the final march to Israel; the effects of two hundred years of slavery have made deep inroads into his people, and they are not as far away from Egypt as he had imagined and hoped. Moshe had a premonition that neither he nor his entire generation would cross the border into the Promised Land, and the weight of this realization was crushing. He understood, all at once, that he would never enter the Promised Land, that his mission would end prior to the conquest. He would not see the beauty of the Temple in Jerusalem. For Moshe, like so many Jews in history, the Promised Land would remain just that — a promise. 
But what is it about these two verses, these eighty-five letters, which cause our Sages to call them an entire book? The answer is obvious: These verses represent the book that was never written, the book of the conquest spearheaded by Moshe, fought by God. These verses represent the book that was to have been, but was not. The key to understanding this teaching is a number of comments by the Seforno which are based on the Sifri [15]:
ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עח
נוסעים אנחנו, נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראללא כשם שבראשונה נוסעים וחונים אלא מיד לארץ ישראל
“We are traveling”we are traveling immediately to the Land of Israel, unlike the initial travel, when they traveled and camped, we are going immediately to the Land of Israel.

ספורנו עה"ת ספר במדבר פרק י 
(לה) ויהי בנסוע הארון. ללכת ולהכנס לארץ ישראל. קומה ה' ויפוצו אויביךכי אמנם לולא שלחו מרגלים היו נכנסים בזולת מלחמה, שהיו האומות בורחיםכעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל וינוסו משנאיך מפניך. פן יבאו ישראל להחרימם: 
(לו) שובה. תהי מנוחתך פה עמנו, כענין זאת מנוחתי עדי עד ואף על פי שתגלה שכינתך לפני ישראל לגרש את אויביהם תהי מנוחת שכינתך בתוכנו. ה' רבבות אלפי ישראל. כמו ה' צבאות אלפי ישראל, כאמרם ז"ל: לא נקרא צבאות אלא על שם צבאות ישראל. ואומר רבבות אלפי כענין רבותים אלפי שנאן כי אולי היו ישראל אז מגיעים לאותו מנין בין אנשים ונשים וטף:
“When the Ark traveled” — to enter the Land of Israel. 
“Arise, God! Scatter Your enemies” — had it not been for the spies, they would have entered [Israel] without battle, for the inhabitants of [the land] would have fled. (Seforno, Bemidbar 10:35) 
Seforno[16]explains that these verses are what Moshe said upon entering the Land. But Moshe never did enter the Land! This, then, is what he would have said had he entered, and the result would have been a peaceful conquest. When we read the first comments of Seforno to Bemidbar, we see this idea already developed: 
ספורנו במדבר פרק א
(ב) שאו את ראש. לסדרם שיכנסו לארץ מידאיש על דגלו בלתי מלחמה אלא שיפנו האומות מפניה כמו שעשו קצתם כמו שהעיד באמרו כעזובת החורש והאמיר אשר עזבו מפני בני ישראל (ישעיהו יז, ט) אולי היו משפחות מהגרגשי שעליו אמרו ז"ל שעמד ופנה מאליו (ע"פ ויק"ר יז, ו) ובקלקול המרגלים הוסיפו השבע אומות להרע ארבעים שנה והוצרך להחרימם:
“Count the heads of all the community of the Children of Israel” - to put them in order, so that they can enter the Land immediately each man with his flag, without war, rather the nations would scatter in front of them as some did… 
The Jews were supposed to enter the Land of Israel at this juncture. However, due to their own failures and failings, this generation does not merit the Promised Land. With these two parenthesized verses, God leaves a sign, a reminder, of what could have been, or, more precisely, what should have been. Why, then, are a mere two verses called a “book”? There was supposed to be far more information in this book.[17]The first verse was to contain the beginning of the redemption — “When the Ark traveled, Moshe said, ‘Arise, God! Scatter Your enemies, and let those who hate You flee from before You.’ ” The second verse represents the last verse of this book — “And when the Ark rested, he would say, ‘Return, God, the myriad of thousands of Israel!’ ” The end of the Redemption would mark the return of all Jews to the nation, to the Land of Israel, to the Torah; to God.[18]
Indeed, these two verses represent a whole, incomplete book, the book of the destiny of the Jewish people. Even when we fail, God will not allow us to forget our mission. Even when we deviate from our destiny and stray from the proper path as we did in the desert, even as we wander through the desert, reaping the bitter fruit of our own sins, we are reminded of our mission. There is a portion of the Torah, an entire book, dedicated to telling the unfinished story and encouraging us to complete it. 
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
מַאן תַּנָּא דְּפָלִיג עָלֵיהּ דְּרַבִּי? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עֲתִידָה פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁתֵּעָקֶר מִכָּאן וְתִכָּתֵב בִּמְקוֹמָהּ
Rabbi Shimon ben Gamliel taught: In the future this section will be removed from here and written in its proper place. (Shabbat 116a) 
The reason the sources speak of the Seven books of the Torah, is because the book we call Bamidbar consists of three books. The first book, is the book which tells of the preparation to leave Mount Sinai. (Chapters 1-10:1-34) The natural continuation should have been the conquest and settlement of the Land of Israel, instead we have the third book, the book which tells of the traveling in the desert for forty years. (chapters 11: 36 the end of the book) That book should never have been written, the Israelites should have entered into Israel immediately. Between the first and third books is the second book of Bamidbar, (Chapter 10:35–36) that short book consisting of only two verses, should have been larger, it should have told of the glorious conquest of the land, all that is left is what Moshe called out to begin the uncompleted conquest. Instead of removing that second book, God left signs for us to all know what could/should have happened next.
Moshe was correct; this was the proper place for the conquest to begin, and he was ready to fulfill what he saw as his most important task. Tragically, however, the people were not ready to enter the Land. Moshe’s dream was vanquished. In retrospect, but only in retrospect and in light of the shortcomings of the people, this is not the proper place for the story of redemption to be told.[19]Rabbi Shimon ben Gamliel[20]assures us that indeed this story will be completed[21], when the glorious march takes place and the myriad of lost Jews return, to link with the missing letters of this book which awaits completion[22].

[1]Many of the ideas discussed in this week’s section were taught by Rav Yosef Dov Soloveitchik, in a lecture given in honor of Rabbi Israel Klavan, June 10 1974.
I heard the shiur from my father, and later from an audiotape. As I returned to research the ideas articulated, I found that the Rav did not bring sources, which I will try and fill in.
[2]For more on these nunssee: Sid Z. Leiman, "The Inverted Nuns at Numbers 10:35-36 and the Book of Eldad and Medad", JBL 93 (1974) 348-355; and Rabbi M.M. Kasher Torah Shelemah volume 29, “The Script of the Torah and its Characters” page 124-130, 162-164, 214 note 3. The Talmud Bavli Shabbat 115b (cited below) calls the marks “simaniot” (marks). In Midrash Mishle (Buber edition) they are called nikud. In Sofrim it uses shipur, which means a sign in the form of a shofar. See S. Lieberman Hellenism in Jewish Palestine, New York, Jewish Theological Seminary, 1962 page 38-43
מדרש משלי (בובר) פרשה כו
ויהי בנסוע הארון (שם /במדבר/ י לה). בין למעלה בין למטה נקוד, רבי אמר ספר היה בפני עצמו ונגנז. ונשים עד נופח [אשר עד מידבא] (שם /במדבר/ כא ל). נקוד עליו, מלמד ששיירו שם פליטה. הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו (דברים כט כח). 
מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ו
הלכה א-הכותב צריך לעשות שיפורבפתיחה של ויהי בנסע הארון, מלמעלן ומלמטן, שהוא ספר בפני עצמו, ויש אומרים שמקומו בנסיעת דגלים.
הלכה ב-הכותב צריך לעשותשיפורבפתיחה של ויהי העם כמתאוננים, מלמעלן ומלמטן, שהוא ספר בפני עצמו, ויש אומרים שמקומו בנסיעת דגלים.

[3]See Midrash Tehilim Buber edition Mizmor 3, cited in the Minchat Shay Bamidbar 10:35, which opines that had we known the proper sequence of the Torah we would be empowered to resuscitate the dead. 
מדרש תהלים (בובר) מזמור ג 
[ב] דבר אחר מזמור לדוד בברחו. זהו שאמר הכתוב לא ידע אנוש ערכה (איוב כח יג), אמר ר' אלעזר לא ניתנו פרשיותיה של תורה על הסדר, שאם ניתנו על הסדר, כל מי שהוא קורא בהם היה יכול להחיות מתים, ולעשות מופתים, לכך נתעלמה סדורה של תורה, והוא גלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר ומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי (ישעיה מד ז), ר' יעקב בשם ר' אחא אמר למה נסמכה פרשת גוג ומגוג לפרשת אבשלום, לומר לך שקשה הבן הרע לאביו יותר ממלחמות גוג ומגוג, ר' יהושע בן לוי ביקש לישב על הספר הזה, יצאת בת קול ואמרה אל תפיחי את הישן, ר' ישמעאל בקש לישב על הספר הזה לפני רבו, אמר כתיב סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר (תהלים קיא ח).
מנחת שי במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה 
ובמדרש תילים במזמור בברחו מפני אבשלום בנו זש"ה לזלא ידע אנוש ערכה, אמ' ר"א לא נכתבו פרשיותיה של תורה על הסדר שאלמלא נכתבו על הסדר כל מי שהוא קורא בהן מיד היה יכול לבראת העולם ולהחיות מתים ולעשות מופתים, לפיכך נתעלם סידורה של תורה וגלוי לפני הקדוש ברוך הוא, שנ' לחומי כמוני יקרא ויגידה ויערכה לי משומי עד עולם ואותיות ואשר תבאנה יגידו למו.

[4]This idea may also be found in Vayikra Rabbah 11:3. 642

[5]Exactly the number in the demarcated section in Beha’alotcha has holiness, for a “book” remains. 

[6]See the comments of the Hizkuni to Bamidbar 9:1
חזקוני במדבר פרק ט:א
(א) בחדש הראשון כתיב הכא במדבר סיני וכתיב התם במדבר סיני באחד לחודש מה להלן ר"ח אף כאן ר"ח, כאן פירש"י פרשה זו שבראש הספר לא נאמרה עד אייר למדת שאין סדר מוקדם ומאוחר בתורה. ולמה לא פתח בזו מפני שהיא גנותן וכו'. ואם תאמר אי זה גנות הוא הרי בפרשת בא תלה הכתוב מצות פסח בביאתן לארץ אלא יש לומר גנות הוא להם שאם לא חטאו במתאוננים היו נכנסים לארץ באותו אייר כדכתיב ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחודש וגו' ויאמר משה לחובב נוסעים אנחנו אל המקום וגו' ופרש"י מיד עד שלשה ימים אנו נכנסים לארץ וכו' והיו עושים פסחיהם בארץ ועכשיו שחטאו עשו שם חדש כדכתיב לא יום אחד תאכלו וגו' עד חדש ימים משם באו לחצרות ועשו שם שבעת ימים להסגר מרים ושלחו המרגלים שעל ידם נגזר עליהם להיות במדבר ארבעים שנה וזהו הגנות.

[7]See next note, also see Rashi Shmot 4:18, 18:1, Rashbam Shmot 2:18, Ibn Ezra Shmot 18:1-2, Mekhilta D’Rebbe Yishmael, Yitro Amalek 1.
רש"י שמות פרק ד פסוק יח
(יח) וישב אל יתר חתנו - ליטול רשות, שהרי נשבע לו. ושבעה שמות היו לו רעואל, יתר, יתרו, קני, חובב, חבר, פוטיאל:
רש"י שמות פרק יח
יתרו - שבע שמות נקראו לו רעואל, יתר, יתרו, חובב, חבר, קיני, פוטיאל. יתר, על שם שיתר פרשה אחת בתורה(להלן פסוק כא) ואתה תחזה. יתרו לכשנתגייר וקיים המצות הוסיפו לו אות אחת על שמו. חובב שחבב את התורה. וחובב הוא יתרו,ד שנאמר (שופטים ד יא) מבני חובב חותן משה. ויש אומרים רעואל אביו של יתרו היה, ומה הוא אומר (שמות ב יח)ותבאנה אל רעואל אביהן, שהתינוקות קורין לאבי אביהן אבא. בספרי:
רשב"ם שמות פרשת שמות פרק ב פסוק יח
(יח) אל רעואל - רעואל אבי אביהן. אם כן שם אביהם יתרו, וחובב בן רעואל האמור לפנינו הוא חובב הוא יתרו. ואם רעואל הוא יתרו, אם כן בן יתרו היה. ומה שכתוב בנביאים מבני חובב חותן משה מוכיח שחובב הוא יתרו, שבכל מקום שמזכיר חותן משה מזכיר יתרו:
אבן עזרא שמות (הפירוש הארוך) פרשת שמות פרק ב פסוק יח
(יח) ותבאנה אל רעואל אבי אביהן היה, כי יתרו היה חותנו, והוא חובב, וכתיב מבני חובב חותן משה (שופ' ד, יא),וכתיב לחובב בן רעואל המדיני (במד' י, כט):
מכילתא דרבי ישמעאל יתרו - מסכתא דעמלק פרשה א
וישמע יתרו. שבעה שמות נקראו לו: יתר, יתרו, חובב, רעואל, חבר, פוטיאל, קני. יתר, שהותיר פרשה אחת בתורה. יתרו, שייתר במעשים טובים. חובב, שהיה חביב למקום. רעואל, שהיה כריע למקום. חבר, שנעשה כחבר למקום. פוטיאל, שנפטר מעבודה זרה. קני, שקנא לשמים וקנה לו תורה. - ד"אוישמע יתרו, מתחלה לא היו קוראין לו אלא יתר, שנאמר שמות ד יחוילך משה וישב אל יתר חותנו, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחתוכן אתה מוצא באברהם, שמתחלה לא היו קוראין אותו אלא אברם, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת, ונקרא שמו אברהם. וכן אתה מוצא בשרה, שמתחלתה היו קוראין אותה שרי, וכשעשתה מעשים טובים הוסיפו לה אות אחת גדולה ונקראת שמה שרה. וכן אתה מוצא ביהושע, [שמתחלה היו קוראין אותו הושע, וכשעשה מעשים טובים הוסיפו לו אות אחת ונקרא יהושע,]שנא' במדבר יג טזויקרא משה להושע בן נון יהושע. ויש אחרים שפחתו מהם; יש לך ללמד מעפרון, שמתחלה היו קוראין אותו עפרון, וכששקל הכסף מיד אברהם פחתו אות אחת משמו, שנאמר וישמע אברהם אל עפרון וישקול אברהם לעפרן את הכסף, עפרן כתיב. וכן אתה מוצא ביונדב, שמתחלה היו קוראין אותו יהונדב, וכשבא לאותו מעשה, פחתו לו אות אחת ונקרא יונדב, שנאמר דברי הימים ב' כ לזבהתחברך לרשע פרץ ה' מעשיך. מכאן אמרו חכמים, אל יתחבר אדם לרשע אפילו לקרבו לתורה.
כהן מדיןרבי יהושע אומר, כומר היה, כענין שנאמר +שופטים יח ל+ ויהונתן בן גרשום בן מנשה ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ.רבי אלעזר המודעי אומר, שר היהכענין שנאמר +שמואל ב' ח יח+ובני דוד כהנים היו.

[8]There is reason to believe that Chovav did make his way make to join the Jewish people in Israel, see Shoftim 4:11, 17, and Sifri Bamdibar Bahaltcha piska 78
שופטים פרק ד 
(יא) וְחֶ֤בֶר הַקֵּינִי֙ נִפְרָ֣ד מִקַּ֔יִן מִבְּנֵ֥י חֹבָ֖בחֹתֵ֣ן מֹשֶׁ֑ה וַיֵּ֣ט אָהֳל֔וֹ עַד־אֵל֥וֹן בְּצַעֲנַנִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר אֶת־קֶֽדֶשׁ: ...(יז) וְסִֽיסְרָא֙ נָ֣ס בְּרַגְלָ֔יו אֶל־אֹ֣הֶל יָעֵ֔ל אֵ֖שֶׁת חֶ֣בֶר הַקֵּינִ֑י כִּ֣י שָׁל֗וֹם בֵּ֚ין יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־חָצ֔וֹר וּבֵ֕ין בֵּ֖ית חֶ֥בֶר הַקֵּינִֽי:
ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עח ד"ה (עח) ויאמר
(עח) ויאמר משה לחובב בן רעואל, חובב היה שמו רעואל היה שמושנאמר ותבואנה אל רעואל אביהן (שמות ב יח)כשהוא אומר וחבר הקיני נפרד מקין מבני חובב חותן משה (שופטים ד יא)חובב היה שמו ולא רעואל היה שמו ומה ת"ל ותבואנה אל רעואל אביהן מלמד שהתינוקות קורים לאבי אביהם אבאר"ש בן מנסיא אומר רעואל היה שמו ריע של אל שנא' ויבוא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלקיםר' דוסתאי אומר קיני היה שמו ולמה נקרא שמו קיני שפירש ממעשה קיני דבר שמקנאים בו למקום שנ' הם קנאוני בלא אל(דברים לב כא)ואומר אשר שם מושב סמל הקנאה המקנה (יחזקאל ח ג) ר' יוסיאומר קיני היה שמו ולמה נקרא שמו קיני שקנה את השמים ואת הארץ ואת התורהר' ישמעאל בר' יוסיאומר רעואל היה שמו ולמה נקרא שמו רעואל שריעה לאלשנאמר ריעך וריע אביך אל תעזוב (משלי כז י)ר' שמעון בן יוחיאומר שני שמות היו לו חובב ויתרו יתרו על שם שיתר פרשה אחת בתורהשנאמ' ואתה תחזה מכל העם (שמות יח כא)והלא אף בידי משה היו מסיני שנאמר אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים (שם /שמות י"ח כ"ג/)ולמה נתעלם מעיני משה לתלות זכות בזכאי כדי שיתלה הדבר ביתרו חובב על שם שחיבב את התורה שלא מצינו בכל הגרים שחיבבו את התורה כיתרו וכשם שחיבב יתרו את התורה כך חיבבו בניו את התורהשנאמר הָלוֹךְ֘ אֶל־בֵּ֣ית הָרֵכָבִים֒ ודבר אליהם דברי ה'(ירמיה לה ב) הואיל ובית זה עתיד ליחרב רואים אותו כאלו הוא חרב עכשיו ובית לא תבנו וזרע לא תזרעו וגו' ונשמע בקול יונדב וגו' ונשב באהלים ונשמע ונעש ככל אשר צונו יונדב אבינו ועל ששמעו למצות יונדב אביהם העמיד מהם המקום סופרים שנאמרומשפחת סופרים יושבי יעבץ תרעתים שמעתים סוכתים[וּמִשְׁפְּח֤וֹת סֹפְרִים֙ יֹשְׁבֵ֣י יַעְבֵּ֔ץ תִּרְעָתִ֥ים שִׁמְעָתִ֖ים שׂוּכָתִ֑ים הֵ֚מָּה הַקִּינִ֣יםהַבָּאִ֔ים מֵחַמַּ֖ת אֲבִ֥י בֵית־רֵכָֽב: ס] (דברי הימים א' ב נה)תרעתים על שם ששמעו תרועה מהר סיני, תרעתים על שם שהיו מתריעים ומתענים, תרעתים על שם שלא היו מגלחים, תרעתים על שם שהיו יושבים בפתח שערי ירושלם, שמעתים על שם ששמעו מצות אביהם, סוכתים על שם שלא סכו את השמן, סוכתים על שם שהיו יושבים בסוכות, יושבי יעבץ שהניחו את יריחו והלכו להם אצל יעבץ לעדר ללמוד הימנו תורהשנאמר ויקרא יעבץ לאלהי ישראל וגו' ויבא אלהים את אשר שאל (שם /דברי הימים א'/ ד י) הם חסרים ממי ילמדו והוא חסר למי ילמד באו חסרים ללמוד אצל חסר למי ילמד שנאמר ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו'(שופטים א טז)ומנין שבניו של יונדב בן רכב הן הן בניו של יתרו שנאמ' המה הקינים הבאים מחמת אבי בית רכב מה שכר נטלו על כך ולבית הרכבים אמר ירמיה כה אמר ה' צבאות אלהי ישראל יען אשר שמעתם אל מצות יהונדב אביכם לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימיםר' יהושע אומר וכי גרים נכנסים להיכל והלא כל ישראל לא נכנסו להיכל אלא שהיו יושבים בסנהדרין ומורים בדברי תורהוי"אמבנותיהם נשואות לכהנים והיו מבני בניהם מקריבים על גבי מזבח והרי דברים ק"ו ומה אלו שקירבו את עצמם כך קירבם המקום ישראל שעושים את התורה עאכ"ו...
[9]Jerusalem Talmud Ta’anit 4:5. The teaching is cited by various early authorities as coming from  the “midrash”, see Yalqut Shimoni Parashat Bahalotcha section 729.
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת תענית פרק ד:ה
אָמַר ר' לֵוִי, כְּתִיב (ויקרא יח) אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וְחַי בָּהֶם. וְאֵין מְאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם חוֹזֵר אֶלָּא לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם הַדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר י) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ וְגוֹ' וּכְתִיב וַיִּסְעוּ מֵהַר ה' דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. ר' זְכַרְיָה חֲתָנֵיהּ דְרַ' לֵוִי לְאֵילִין טָלְיָיא דְמִיתְפָּנֵיי מִן סִיפְרָא וְנַפְקִין לוֹן בְּסִפְרֵיי. בּוֹ בַּיּוֹם נִתְאַוּוּ תַּאֲוָה (במדבר יא) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם, וּבְשִׁבְעַת יְמֵי מִרְיָם (שם יב) וַתִּסָּגֵר מִרְיָם מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. וּבָאַרְבָּעִים יוֹם שֶׁל מְרַגְּלִים (שם יג) וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְגוֹ'. אָתוּן אָשְׁכְּחִינַן עָסִיקִין בְּהִלְכוֹת חָלָה וְעָרְלָה. אָמְרוּ לָהֶן לָאָרֶץ אֵין אַתֶּם נִכְנָסִין, וְאַתֶּם עָסוּקִין בְּהִלְכוֹת חָלָה וְעָרְלָה! מִיָּד (שם יד) וַתִּשָּׂא כֹּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. אָמַר לָהֶן אַתֶּם בְּכִיתֶם לְפָנַי בְּכִיָיה שֶׁל תְּפִלּוֹת הָיוּ עָתִידִין אַתֶּם לִבְכּוֹת בְּכִיָיה שֶׁל מַמָּשׁ. (איכה א) בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה:
ילקוט שמעוני תורה פרשת בהעלותך [רמז תשכט] 
ויהי בנסוע הארון [י, לה]....דבר אחר פרשה זו לא היתה ראויה להכתב כאן, ולמה נכתבה כאן, לפי שהכתוב ויסעו מהר ה' דרך שלשת ימים לא אמר להם לישראל אלא מהלך יום אחד ונסעו על פי עצמן מהלך שלשה ימים בורחין מהר סיני מפני שעשו שם [שנה פחות] אחד עשר יום, והיה נותן להם מצות בכל יום, כשאמר משה ליסע משם מסע יום אחד הלכו מהלך שלשה ימים ולילה אחדכתינוק שיוצא מבית הספר ורץ, אעפ"כ לא עזבן הקדוש ברוך הוא, אלא וארון ברית ה' נוסע לפניהם, והיה קשה לפני הקדוש ברוך הוא שעשו כך, אמר הקדוש ברוך הוא נכתוב צרה אחר צרה לאו, אלא נכתוב פרשה של כבוד ביניהם, לכך נכתב ויהי בנסוע הארון:
[10]A reference to children is found in the next section when Moshe questions whether he is in fact the mother of these infants. This may have served as the inspiration for the description in the Midrash. See comments of the Bchor Shor Bamidbar 11:12,20
בכור שור במדבר פרק יא
(יב) כי תאמר אלי שאיהו בחיקך. כי לולי שאמרת לי ואין לעבור על מצותיך, הייתי בורחוהולך לי אבל מצותיך היא אסרתני. (כ) ותבכו לפניו כלומר: לא מפני שאתם צריכין אלא שבכיתם כתינוקגריו"ש בלע"ז. עד אשר יצא מאפכם. כמו חרדל חזק, על אשר שאלתם טיבול של קיהוי, כמו שומים ובצלים. כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם - שאמרתם "כי טוב לנו במצרים", אילו לא הייתה לכם שום טובה אלא שכינה ביניכם דיי.

[11]The Ramban Bamidbar 10:35, focuses on the joy they had from running from Sinai, a theme he continues in Bamidbar 11:1. 
רמב"ן במדבר פרק י:לה
(לה) ויהי בנסוע הארון - עשה לו סימן מלפניו ומלאחריו לומר שאין זה מקומו. ולמה כתב כאן, כדי להפסיק בין פורענות לפורענות, כדאיתא בכל כתבי הקדש (שבת קטז א), לשון רש"י. ולא פירש לנו הרב מה הפורענות הזו שהוצרך להפסיק בה, כי לא נזכר כאן בכתוב פורענות קודם ויהי בנסוע הארון. ולשון הגמרא שם, פורענות שנייה ויהי העם כמתאוננים (להלן יא א), פורענות ראשונה דכתיב ויסעו מהר ה' (פסוק לג), ואמר רבי חנינא מלמד שסרו מאחרי ה'. וכתב הרב בפירושיו שם, בתוך שלשת ימים למסעם התאוו תאוה האספסוף להתרעם על הבשר כדי למרוד בה'. ואלו דברי תימה, שהרי פורענות ויהי העם כמתאוננים כתובה ראשונה ושל תאוה שניה, ושתיהן סמוכות. אולי סבר הרב שנכתבו שלא כסדרן, רמז על הראשונה באמרו "מהר ה'", כי שמא מעת נסעם חשבו לעשות כן, והפסיק וכתב את השניה ואחר כך חזר לראשונה. ואין בזה טעם או ריח:
אבל ענין המדרש הזה מצאו אותו באגדה, שנסעו מהר סיני בשמחה כתינוק הבורח מבית הספר,אמרו שמא ירבה ויתן לנו מצות, וזהו ויסעו מהר ה', שהיה מחשבתם להסיע עצמן משם מפני שהוא הר ה', וזהו פורענות ראשונה. והפסיק, שלא יהיו שלש פורעניות סמוכות זו לזו ונמצאו מוחזקים בפורענות. וקרא החטא "פורענות" אף על פי שלא אירע להם ממנו פורענות. ושמא אלמלא חטאם זה היה מכניסם לארץ מיד:
רמב"ן במדבר פרק יא פסוק א
ואמר "כמתאוננים", כי היו מדברים במר נפשם כאשר יעשו הכואבים. והיה רע בעיני ה', שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין מתאוננים ומתרעמים על ענינם. ולכך אמר בשנייה (פסוק ד) וישובו ויבכו גם בני ישראל, כי היה חטאם הראשון להתרעם על חסרון הנאותיהם במדבר, וישובו עוד לעשות כענין ההוא, ולא לקחו מוסר על אש השם שבערה בם:

[12]Tosafot (Commentary to Shabbat 116a, poranut rishona, cites the same midrash as an indication that they were running before any more laws would be forced upon them. (The Ramban mentions though doesn’t emphasize this theme)
תוספות מסכת שבת דף קטז עמוד א
פורענות ראשונה ויסעו וא"ר חנינא שסרו מאחרי השם - פי' בקונטרס שמאז התחילו לשאול בשר ואומר ר"י דאין נ"ל כן אלא פורענות ראשונה כדאמר במדרש (ילמדנו) ויסעו שנסעו מהר סיני דרך שלשת ימים כתינוקהיוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו כך היו בורחים מהר סיני דרך שלשת ימים לפי שלמדו הרבה תורה בסיניאמר הקדוש ברוך הוא נסמוך פורענות לפורענות לאו אלא נפסוק פרשת ויהי בנסוע הארון.

[13]Ultimately, it is the sin of the spies which is the direct cause of the decree that this generation could not enter the holy land. There too, crying a part of their behavior.
[14]As a response to the golden calf, Moshe is prepared to go to any lengths to secure forgiveness for the people. The Gemara writes: “ ‘Now therefore let Me alone so that My wrath may wax hot against them and that I may consume them, and I will make of you a great nation’ (Shemot 32:11). Rabbi Abahu said: Were it not explicitly written, it would be impossible to say such a thing. This teaches that Moshe took hold of the Holy One, blessed be He, like a man who seizes his fellow by his garment, and said before Him: ‘Master of the universe, I will not let You go until You forgive and pardon them’” (Berachot 32a).
תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א
 (שמות לב) "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִֽחַר־אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶֽעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל וְגוֹ'"  אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אִלְמָלֵא מִקְרָא כָּתוּב, אִי אֶפְשָׁר לְאָמְרוֹ, מְלַמֵּד שֶׁתְּפָסוֹ מֹשֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא )כִּבְיָכוֹל(, כְּאָדָם שֶׁהוּא תּוֹפֵס את חֲבֵרוֹ בְּבִגְדוֹ, וְאָמַרלְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֵין אֲנִי מַנִּיחֲךָ עַד שֶׁתִּמְחול וְתִסְלַח לָהֶם.
[15]The approach of the Seforno, namely that Moshe is speaking in the present tense for he believes the conquest has begun is found in rabbinic literature and among many of the commentaries. The Seforno seems to go a step further, as he explicates the continuation of the verse calling on the enemies currently settling the land to vacate. The Sifri and Sifri Zuta, bring a second opinion by Rav Shimon (Bar Yochai) that at this point Moshe already knows he will not be entering the land. (As opposed to the first opinion, that Moshe is calling on all to follow as they all enter the land, a clarion call which did not come to fruition.) Rashi Bamidbar 10:30 follows the first opinion, the decree that he could not enter the land had not been given yet, hence Moshe thinks he is now headed to the Land of Israel.
ספרי במדבר פרשת בהעלותך פיסקא עח
נוסעים אנחנו, נוסעים אנחנו מיד לארץ ישראללא כשם שבראשונה נוסעים וחונים אלא מיד לארץ ישראל וחכמים אומרים מפני מה שיתף משה עצמו עמהם נתעלם מעיני משה וכסבור שנכנס עמהם לארץ ישראל ר' שמעון בן יוחאי אומר אינו צריך שהרי כבר נאמרכִּי אָנֹכִי מֵתבָּאָרֶץ הַזֹּאת (דברים ד כב) שאין תלמוד לומר אינני עובר את הירדן (שם /דברים ד כ"ב/) אלא שאף עצמותיו אינן עוברות את הירדן אלא מפני מה שיתף משה עצמו עמהם אמר עכשיו ישראל אומרים אם מי שהוציאנו ממצרים ועשה לנו נסים וגבורות אינו נכנס אף אנו אין נכנסיםד"א מפני מה שיתף משה עצמו עמהן מפני יתרו שלא יאמר משה אינו נכנס אף אני איני נכנס.
ספרי זוטא פרק י
נוסעים אנחנו, וכי משה היה נוסע עמהן והלא כבר נאמר וראה בעיניך כי לא תעבר את הירדן הזה (דברים ג כז). יש אומרין עדיין לא היה הדבר בידור' שמעון אומרכבר היה הדבר בידו שנ' כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את (אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן...) וגו' (שם /דברים/ ד כב)
רש"י במדבר פרשת בהעלותך פרק י:ל
נסעים אנחנו אל המקום.מִיָּד — עַד שְׁלֹשָׁה יָמִים אָנוּ נִכְנָסִין לָאָרֶץ, שֶׁבְּמַסָּע זֶה הָרִאשׁוֹן נָסְעוּ עַל מְנָת לִכָּנֵס לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא שֶׁחָטְאוּ בְּמִתְאוֹנְנִים; וּמִפְּנֵי מָה שִׁתֵּף מֹשֶׁה עַצְמוֹ עִמָּהֶם? שֶׁעֲדַיִן לֹא נִגְזְרָה גְזֵרָה עָלָיו וּכְסָבוּר שֶׁהוּא נִכְנָס (עי' שם):

[16]For more on the same theme see the comments of the Seforno to Bamidbar 9:1
ספורנו במדבר פרק ט
(א) בחדש הראשון. אחר שפקד אנשי הצבא וסידר הדגלים ונושאי המשכן להכניסם לארץ וטהר מחניהם מן הטמאים כאמרו והיה מחניך קדוש (דברים כג, טו) ומן הממזרים בענין הסוטה למען תהיה השכינה ביניהם במחנה צבאותם ספר הכתוב ארבעה מעשים טובים שעשו ישראל שבהם זכו ליכנס לארץ מיד בלתי מלחמה לולא המרגלים כמו שהעיד משה רבינו באמרו לחובב נוסעים אנחנו אל המקום. ראשונה סיפר חנוכת המזבח. שנית זריזותם בענין חינוך הלויים. שלישית זריזותם בקרבן הפסח. רביעית לכתם אחרי האל יתברך במדבר אף על פי שהיה העלות הענן בזמנים בלתי נודעים פעמים ארוכים ופעמים קצרים באופן שהיה ראוי שתקשה עליהם מאד החניה והמסע. ולהודיע כל אלה ספר אותם כפי מדרגת היותם לרצון לפניו לא לפי הזמן שהיו בו ולכן ספר בכאן ענין חנוכת המזבח והלויים והפסח שהיו בחדש הראשון והיתה תחלת הספר בחדש השני והיה ענין חניתם ונסיעתם על פי ה' מיום צאתם ממצרים ועל כמו זה אמרו אין מוקדם ומאוחר בתורה וזה כאשר תכוין תכלית מה זולתי הזמן בסדר המסופר:

[17]  One could understand the text in the Mishna Yedayim (cited above) to teach that not only is a text of 85 letters considered a book, but if a text had more letters and some are missing – which may be a hint that this book of 85 letters once had more content as well. There is a tradition which links the prophecies of Eldad and Meidad with the (missing) content of this book. See Midrash Chasairot V’Yitairot Bamidbar.
ידים פרק ג משנה ה
סֵפֶר שֶׁנִּמְחַק וְנִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמֵּא אֶת הַיָּדָיִם. מְגִלָּה שֶׁכָּתוּב בָּהּ שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ אוֹתִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן, מְטַמָּא אֶת הַיָּדָיִם.
A scroll on which the writing has become erased and eighty-five letters remain on it, as many as are in the section beginning, “When the Ark traveled,”
בית מדרש מדרש חסרות ויתרות במדבר
תרין פסוקים שעליהן נונין הפוכין ונטפלו בתורה שהן מנבואת אלדד ומידד ...
[18]See Rabenu Bachya, and Abarbenel in his Yeshu’ot Meshicho who relates the “nun” which has the numerical value of 50 – to the Jubilee year.
רבינו בחיי במדבר פרשת בהעלותך פרק י פסוק לה 
...כדי לחזק הענין היו הנוני"ן שתים, ומפני שעתידין השמים והארץ שיתחדשו אחר היובל יתכן לומר כי על כן היו שתי נוני"ן,והזכיר לשון "ויהי" אחר כל נו"ן ונו"ן, להורות על ההויה אחר כל יובל ויובל, וזה סוד הנו"ן שחסר נעים זמירות מן המזמור הנקרא: (תהלים קמה, א) "תהלה לדוד" לפי שאות נו"ן תורה על נפילה, וביובל הוא עתיד ליפול ויחזור לתהו ובהו, וכדי לבאר שעתיד להתחדש אחר היובל רמז הנו"ן אחר כך שאמר: "סומך ה' לכל הנופלים", הזכיר זקיפה אחר הנפילה כשם שהזכיר כאן הויה אחר הנוני"ן, וכדי להעיר הלבבות על הענין הזה באו בתורתנו הצרופה מצות השמטה והיובל שהם מן המצות המקובלות.
ספר ישועות משיחו לאברבנל - חלק ב עיון ראשון - פרק א 
והנה ענין הפ"ה יובלות הוא היה סוד גדול ביניהם, ומי יודע דרך החכמה האלהית ועמיקתא ומסתרתא של תורה, כי הנה תמצא שבאו פ"ה אותיות בפסוק (במדבר י, לב) "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך ובנוחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל", וכבר ידעת מה שאמרו במסכת ידים (ג, ה) "ספר שנמחק ויש בו פ"ה אותיות כפרשה ויהי בנסוע הארון מטמא את הידים", כי היתה קבלתם שבאותה הפרשה נכללה קדושה רבה וסוד עצום ששמו אותה ספר בפני עצמו. והנה נכתבו בספר תורת משה סימנים על אותה הפרשה, והם שתי נונין הפוכות אחת לפניה ואחת לאחריה. ומלבד מה שדרשו על זה במסכת שבת פרק כל כתבי (קטו, ע"ב) ברי לי שיש שם ג"כ רמז על הסוד הזה כי הנ' עולה למספר החמישים, ושתי הנונין נסמנו שמספרם הם רמז ליובלים שהם לחמישים שנה, והושמו נונין על הפ"ה אותיות לרמוז שאחרי פ"ה יובלים יתחיל זמן אפשרות ביאת המשיח ויקום אלהים ויפוצו אויביו וישיב ה' רבבות אלפי ישראל אם יהיו ראוים לכך:

[19]The Shla writes (Mesechet Shavuot Torah Ohr 13,14)the seven books of Torah reflect the letters which flew off the tablets (during the Golden Calf sin) then when this section is returned to its proper place, the letters which flew off the tablets (during the Golden Calf sin) will also be returned. Rabbi Yitzchak Issach Haver (1789-1842) in his Siah Yitzchak, has a long Derasha on the Two Nuns, he too speaks of the connection between the two nuns and the tablets (among many other points).
ספר השל"ה הקדוש - הגהות למסכת שבועות - תורה אור יג,יד
 יג. הֲרֵי שִׁבְעָה קוֹלוֹת מִצַּד אוֹתִיּוֹת 'ו"ה' מֵהַשֵּׁם, וַחֲמִשָּׁה קוֹלוֹת בַּבִּינָה מִצַּד אוֹתִיּוֹת 'י"ה' מֵהַשֵּׁם, כִּי הַמְּקוֹרוֹת נִפְתָּחִים בְּסוֹד קַבָּלָתָם מִשָּׁלשׁ רִאשׁוֹנוֹת, וְכֵן הַלּוּחוֹת הָיָה בְּכָל לוּחַ חָמֵשׁ (הַגָּהָ"ה. וְאַף שֶׁכָּתַבְתִּי לְמַעְלָה, שֶׁמִּצַּד שִׁבְעַת יְמֵי הַבִּנְיָן וְכָל אֶחָד כָּלוּל מֵעֶשֶֹר עוֹלֶה שִׁבְעִים, הַכֹּל אֱמֶת. וְיֵשׁ פָּנִים לְפָנִים וּפָנִים לְפָנִים, וּבְוַדַּאי כָּל סְפִירָה כְּלוּלָה מֵעֶשֶֹר, רַק יֵשׁ חִלּוּק בֵּין כְּלָלוּת לְהִתְרָאוּת, שֶׁזֶּהוּ דָּבָר עַצְמִי בְּיוֹתֵר מִכְּלָלוּת. וְעַיֵּן בַּפַּרְדֵּס בְּפֶרֶק חֲמִישִׁי בַּשַּׁעַר הָרִאשׁוֹן וְכֵן בְּיֶתֶר הַמְּקוֹמוֹת בְּסִפְרוֹ מְבֹאָר דָּבָר זֶה). הִנֵּה, אִם לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת, אָז הָיוּ עוֹלִים בַּמַּעֲלָה הָעֶלְיוֹנָה בְּסוֹד חֲמִשָּׁה קוֹלוֹת, כִּי הָיוּ הַשְּׁנֵי דּוֹדִים בַּיִּחוּד הָעַצְמִי, וְהָיוּ כּוֹלְלִים יְסוֹד וּמַלְכוּת בְּתִפְאֶרֶת, וְהָיְתָה הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת חֲמִשָּׁה סְפָרִים. אֲבָל כְּשֶׁנִּשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת וְלֹא הָיָה הַחִבּוּר בֵּינֵיהֶם כָּל כָּךְ, וְנִתְפַּשְּׁטוּ יְסוֹד וּמַלְכוּת מֵהַתִּפְאֶרֶת, אָז הַתּוֹרָה בִּבְחִינַת שִׁבְעָה סְפָרִים, וּמִי גָּרַם זֶה, הַשִּׁבְרֵי לוּחוֹת, וְהֵם הָיוּ מֻנָּחוֹת בְּהָאָרוֹן אֲשֶׁר נָסַע לִפְנֵיהֶם (בבא בתרא יד ב). זֶהוּ הָעִנְיָן שֶׁאָמַר 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ' סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ (שבת קטז א), וְגוֹרֵם לִהְיוֹת שִׁבְעָה סְפָרִים. אָמְנָם זֶה בְּעַצְמוֹ גּוֹרֵם שֶׁיַּחֲזֹר לֶעָתִיד לַמַּעֲלָה הַגְּדוֹלָה הַנִּזְכֶּרֶת לְעֵיל, וְתַחֲזֹר פָּרָשַׁת 'וַיְהִי בִּנְסֹעַ' לְפָרָשַׁת דְּגָלִים שֶׁהִיא רוֹמְמוּת יִשְֹרָאֵל. כִּי יִתְרוֹן הָאוֹר יָבוֹא מֵהַחשֶׁךְ, מִכֹּחַ הַצָּרוֹת וְהַפֻּרְעָנוּת תִּהְיֶה הִזְדַּכְּכוּת בְּיוֹתֵר מִתְרַבָּה, כְּמוֹ שֶׁכָּתַבְתִּי זֶה בַּאֲרֻכָּה בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים (ח"א, תו"א אות רמח; ח"ג פרשת בלק אות ב ועוד). נִמְצָא חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעָה שְׁנֵיהֶם אֱמֶת, וְלֶעָתִיד יֻחְזְרוּ לִמְקוֹמָן הָאוֹתִיּוֹת שֶׁפָּרְחוּ מֵהַלּוּחוֹת בִּשְׁבִירָתָן:
 יד. וְהִנֵּה, רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל אָמְרוּ (עירובין נד א), אִלּוּ לֹא נִשְׁתַּבְּרוּ הַלּוּחוֹת הָיוּ לוֹמְדִין תּוֹרָה וְלֹא הָיוּ שׁוֹכְחִין. וְזֶהוּ הָעִנְיָן שֶׁאָמְרוּ (ברכות ח ב) הִזָּהֲרוּ בְּזָקֵן שֶׁשָּׁכַח תַּלְמוּדוֹ, שֶׁהֲרֵי שִׁבְרֵי לוּחוֹת מֻנָּחִים אֵצֶל הַלּוּחוֹת. כְּלוֹמַר, הוּא אֵינוֹ חַיָּב בְּשִׁכְחָה, כִּי הַשִּׁכְחָה בָּאָה מִסִּבַּת שְׁבִירַת הַלּוּחוֹת. וְהָעִנְיָן, כִּי בְּחִינַת שִׁבְעָה סְפָרִים שֶׁהוּא הַבִּנְיָן, הַנִּקְרָא עוֹלָם הַזֶּה, שָׁם יֵשׁ שִׁכְחָה. אֲבָל לְמַעְלָה בַּבִּינָה, בְּסוֹד עוֹלָם הַבָּא, שָׁם אֵין שִׁכְחָה, כִּי עִנְיַן הַשִּׁכְחָה הוּא יְנִיקַת הַקְּלִפָּה. וְזֶה לְשׁוֹן הַפַּרְדֵּס, בְּשַׁעַר עֶרְכֵי הַכִּנּוּיִים בָּעֵרֶךְ שִׁכְחָה: פֵּרְשׁוּ בַּזֹּהַר פָּרָשַׁת מִקֵּץ (ח"א דף קצ"ג ע"ב), כִּי בְּצַד הַקְּלִפָּה הִיא הַשִּׁכְחָה שֶׁאֵין שָׁם זְכִירָה, וְעִם הֱיוֹת שֶׁיֵּשׁ שָׁם זְכִירָה בְּצַד הַקְּלִפָּה כִּדְפֵרַשְׁתִּי בְּעֶרְכּוֹ, עִם כָּל זֶה זְכִירָתָם הִיא לְרַע וְהוּא יוֹתֵר רַע מִן הַשִּׁכְחָה, וְזֶהוּ שֶׁאֵין לְפָנָיו לֹא שִׁכְחָה (אבות פ"ד מכ"ב) וְכוּ' כְּמוֹ 'לֹא יְגֻרְךָ רָע' (תהלים ה, ה), וְכָמוֹהוּ רַבִּים, עכ"ל:
ספר שיח יצחק חלק א - דרוש בענין ב' נונין של ויהי בנסוע וכו'
נו) ובזה נבין מ"ש רז"ל "מם וסמך שבלוחות בנס היו עומדים", שענין זה הראה לנו הוא ית' ענין נפלא היאך התורה שנתן לנו מחברת אותנו חבור חזק ואמיץ אליו ית', כשני חצאי נונין הדבוקים זה בזה, נעשה מזה צורת ם סתומה, וצורת ס ממש, ועמדתן בנס הוא דבר גדול, שידוע שכל דבר גשמי שהוא תחת הגבול והזמן והמקום, א"א לו להמציא ולעמוד כי אם במקום הסובלו, שאין דבר נמצא בלי מקום, וכפי גודל ומדת כל דבר כך הוא מקום הסובלו:
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת בהעלותך
ואח"כ נחלקת הס' לב' נונין הפוכו' של ספר ויהי בנסוע הארון שכתב האר"י בספרא דצניעות' מי שמכווין באות ס' זו שנחלקה לב' נונין בשעה שאומר פרשה ויהי בנסוע אינו ניזוק מן לסטים ז"ש משה ובנחה יאמר שובה י"י רבבות אלפי ישראל ולא קאמר שוב י"י כ"ש (שמות לב) שוב מחרון אפיך אבל קאמר ה' יתירה שבקש משה שישובו כ"ב צינורות שהם כ"ב אלפים לכל אחד יגיע אלף (דברים לב) איכה ירדוף אחד אלף לרעה וכן לטובה כל אות כלול מאלף (קהלת) אדם אחד מאלף מצאתי ובקש משה להעביר ה' אותיות מנצפ"ך שהם פ"ר דינים שמיניהו רו"ח הטומא"ה מן הארץ ולכן הקריב כה"ג קטורת צרי צפורן חלבנה לבונה כל א' שבעים מנה ד"פ שבעים הרי פ"ר והכוונה שוב ה' אותיות וישובו הצינורות למקורן הראשון שיהי' רבבות אלפי ישראל כבראשונה כ"ב צינורות:

[20]Rabbi Shimon ben Gamliel disagrees with the opinion that this constitutes a separate book, but he agrees that the section is out of context here. The Talmud explains the “proper place” is the narrative about the flags, which recalls the nation preparing for the conquest
תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
מַאן תַּנָּא דְּפָלִיג עָלֵיהּ דְּרַבִּי? רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל הִיא, דְּתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, עֲתִידָה פָּרָשָׁה זוֹ שֶׁתֵּעָקֶר מִכָּאן וְתִכָּתֵב בִּמְקוֹמָהּ, וְלָמָּה נִכְתְבָה כַּאן? כְּדֵי לְהַפְסִיק בֵּין פּוּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה לְפוּרְעָנוּת שְׁנִיָה. פּוּרְעָנוּת שְׁנִיָה מַאי הִיא? (במדבר יא)"וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאוֹנְנִים". פּוּרְעָנוּת רִאשׁוֹנָה - (שם י) "וַיִסְעוּ מֵהַר ה'". וְאָמַר רַבִּי חַמָא בַר חֲנִינָא שֶׁסָּרוּ מֵאַחֲרֵי ה'. וְהֵיכָן מְקוֹמָהּ? אָמַר רַב אַשִׁי, בִּדְגָלִים:
“Who is the Tanna who disagrees with Rabbi? It is Rabbi Shimon ben Gamliel. For it was taught, Rabbi Shimon ben Gamliel said: This section is destined to be removed from here and written in its right place. And why is it written here? In order to provide a break between the first [account of] punishment and the second [account of] punishment. What is the second [account of] punishment? ‘The people were as murmurers...’ (Bemidbar 11:1) The first [account of] punishment? ‘They moved away from the mountain of God’ (ibid. 10:33) which Rabbi Chama bar Chanina expounded [as meaning] that they turned away from following God. And where is its [rightful] place?... In [the chapter on] the flags” (Shabbat 116a).
[21]Rabbi Shlomo Luria in Responsa Maharshal section 73, in the midst of an analysis of legal points revolving the marks in this section, writes:
“In the future when we all calamities are canceled and we no longer worried about calamity, this section will return to its proper place.”
שו"ת מהרש"ל סימן עג
ולעתיד שיהיו כל הפורענות בטלים ולא ידאגו לפורענות תחזור הפרשה למקומה.
[22]See my comments on Parashat Bemidbar, where I discuss the number of letters in the Torah and the interdependence with the number of souls of the Jewish people. Also see Rabbi Shlomo Molocho, Sefer Hamefuar who sees the return of this section as a sign of the rebuilding of the Beit Hamikdash. Megaleh Amukot Parashat Vayishlach.
ספר המפואר - דרוש על פרשת בהעלותך 
כוונת זה המאמר לפרש הנונין שהם באלו הפסוקים שהם ב' נונים הפוכות ונעשה מאלו הב' פסוקים ספר בפני עצמו. אבל תדע שאלו הב' פסוקים אינם בעצמם הספר אלא שהם רומזים לספר אחר שנאמר להלן ולהורות זה נכתבו כאן אלו הב' נונין, וראשיהן כפופות למטה להורות שהטוב וההשפעה שהיה לישראל מתחילה עתידין להתהפך, וארון הקודש עתיד ליסע ממקומו, וישראל עתידים להיות נשפלים ממעלתם ולהיות מיוסרים בייסורין, וארצותיהם עתידות שישבו בהם אויביהם. ועל כן אמר, והיה בנסוע הארון ויאמר משה, ושם יש אתנחתא ואח"כ אמר קומה ה', ויש פסיק בין קומה לה', וידוע הוא שאין אומרים קומה אלא למי שהוא נופל לרמוז מפלתן של שונאי ישראל. וכשיקום הב"ה ר"ל הבית מקדש בסיוע ישראל יפוצו אויביו וינוסו משנאיו, ואמר "מפניך" לרמוז על ב"ה שידוע הוא שבית המקדש של מטה מכוון כנגד בית המקדש של מעלה, וכשיקים הב"ה ינוסו אויביו מפניו שהוא בית המקדש:

ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וישלח
והנה אמר דוד ה"פ קומה ד' בספר תהלים שאמר יעקב אבינו בביתו של לבן נגד ה' ברכות שנתברך יעקב נגד ארבע גליות ומלחמות גוג ומגוג לכן אמר יצחק לעשו צודה לי צידה בה' יתירה גם אפשר שרצה יצחק ליתן ד' מלכיות לעשו וכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם ה' של שם לכן אמר דוד ה' פעמים קומה ד' שיעשה למען שמו חסר בגלות ויקים (עמוס ט) סוכת דוד הנופלת בגלות וענין קומה ה' ע"ד מ"ש משה כשראה הגליות (במדבר י) ויסעו מהר ד' דרך שלשת ימים כל גלות נקרא יום אחד וראה שארון ברית ד' שהיא שכינה נוסע לפניהם דרך שלשת ימים (שם) ויהי בנסוע הארון שראה הגליות אמר משה קומה ד' ר"ל שלא ילכו בגלות יותר ויפוצו אויביך לקיים (הושע ו) יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו שלא יחרבו רק ב' בתי מקדשות והשלישי יקום וכן בכאן שראה גליות אמר קומה ד' ולפי שהוקשה לי' לר"פ מאי לפניו בפסוק וישלח לכן התחיל קומה ד' קדמה פניו והתחיל בזה המזמור (תהלים יז) שמעה ד' צדק בה' שלא יתן ד' מאויי רשע לירש את נאות יעקב שהיא ה' של שם והקב"ה משיבו דוד בני אפילו אתה מקימני כמה פעמים אינו קם ואימתי קם בשעה שרואה עניים נשדדים ואביונים נאנקים שהוא שתי רשעות של לוקין ומשלמין והוא נגד הדין שא' דוד (תהלים) כרו לי שיחות אשר לא כתורתך.

No comments: