sources parashat Ki Tieze

1.    דברים פרשת שופטים פרק כא פסוק ט - כי תצא פרק כא פסוק יד, ט-יד

(ט) וְאַתָּ֗ה תְּבַעֵ֛ר הַדָּ֥ם הַנָּקִ֖י מִקִּרְבֶּ֑ךָ כִּֽי־תַעֲשֶׂ֥ה הַיָּשָׁ֖ר בְּעֵינֵ֥י הֽ': ס פרשת כי תצא  (י) כִּֽי־תֵצֵ֥א לַמִּלְחָמָ֖ה עַל־אֹיְבֶ֑יךָ וּנְתָנ֞וֹ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ בְּיָדֶ֖ךָ וְשָׁבִ֥יתָ שִׁבְיֽוֹ: (יא) וְרָאִיתָ֙ בַּשִּׁבְיָ֔ה אֵ֖שֶׁת יְפַת־תֹּ֑אַר וְחָשַׁקְתָּ֣ בָ֔הּ וְלָקַחְתָּ֥ לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: (יב) וַהֲבֵאתָ֖הּ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֑ךָ וְגִלְּחָה֙ אֶת־רֹאשָׁ֔הּ וְעָשְׂתָ֖ה אֶת־צִפָּרְנֶֽיהָ: (יג) וְהֵסִ֩ירָה֩ אֶת־שִׂמְלַ֨ת שִׁבְיָ֜הּ מֵעָלֶ֗יהָ וְיָֽשְׁבָה֙ בְּבֵיתֶ֔ךָ וּבָֽכְתָ֛ה אֶת־אָבִ֥יהָ וְאֶת־אִמָּ֖הּ יֶ֣רַח יָמִ֑ים וְאַ֨חַר כֵּ֜ן תָּב֤וֹא אֵלֶ֙יהָ֙ וּבְעַלְתָּ֔הּ וְהָיְתָ֥ה לְךָ֖ לְאִשָּֽׁה: (יד) וְהָיָ֞ה אִם־לֹ֧א חָפַ֣צְתָּ בָּ֗הּ וְשִׁלַּחְתָּהּ֙ לְנַפְשָׁ֔הּ וּמָכֹ֥ר לֹא־תִמְכְּרֶ֖נָּה בַּכָּ֑סֶף לֹא־תִתְעַמֵּ֣ר בָּ֔הּ תַּ֖חַת אֲשֶׁ֥ר עִנִּיתָֽהּ: ס

2.    דברים פרשת כי תצא פרק כב 

(א) לֹֽא־תִרְאֶה֩ אֶת־שׁ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ אֶת־שֵׂיוֹ֙ נִדָּחִ֔ים וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָשֵׁ֥ב תְּשִׁיבֵ֖ם לְאָחִֽיךָ: (ב) וְאִם־לֹ֨א קָר֥וֹב אָחִ֛יךָ אֵלֶ֖יךָ וְלֹ֣א יְדַעְתּ֑וֹ וַאֲסַפְתּוֹ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ בֵּיתֶ֔ךָ וְהָיָ֣ה עִמְּךָ֗ עַ֣ד דְּרֹ֤שׁ אָחִ֙יךָ֙ אֹת֔וֹ וַהֲשֵׁבֹת֖וֹ לֽוֹ: (ג) וְכֵ֧ן תַּעֲשֶׂ֣ה לַחֲמֹר֗וֹ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂה֘ לְשִׂמְלָתוֹ֒ וְכֵ֣ן תַּעֲשֶׂ֗ה לְכָל־אֲבֵדַ֥ת אָחִ֛יךָ אֲשֶׁר־תֹּאבַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ וּמְצָאתָ֑הּ לֹ֥א תוּכַ֖ל לְהִתְעַלֵּֽם: ס       (ד) לֹא־תִרְאֶה֩ אֶת־חֲמ֨וֹר אָחִ֜יךָ א֤וֹ שׁוֹרוֹ֙ נֹפְלִ֣ים בַּדֶּ֔רֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ֖ מֵהֶ֑ם הָקֵ֥ם תָּקִ֖ים עִמּֽוֹ:…(ו) כִּ֣י יִקָּרֵ֣א קַן־צִפּ֣וֹר׀ לְפָנֶ֡יךָ בַּדֶּ֜רֶךְ בְּכָל־עֵ֣ץ׀ א֣וֹ עַל־הָאָ֗רֶץ אֶפְרֹחִים֙ א֣וֹ בֵיצִ֔ים וְהָאֵ֤ם רֹבֶ֙צֶת֙ עַל־הָֽאֶפְרֹחִ֔ים א֖וֹ עַל־הַבֵּיצִ֑ים לֹא־תִקַּ֥ח הָאֵ֖ם עַל־הַבָּנִֽים: (ז) שַׁלֵּ֤חַ תְּשַׁלַּח֙ אֶת־הָאֵ֔ם וְאֶת־הַבָּנִ֖ים תִּֽקַּֽח־לָ֑ךְ לְמַ֙עַן֙ יִ֣יטַב לָ֔ךְ וְהַאֲרַכְתָּ֖ יָמִֽים: ס…(כה) וְֽאִם־בַּשָּׂדֶ֞ה יִמְצָ֣א הָאִ֗ישׁ אֶת־הַֽנַּעֲרָ֙ הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְהֶחֱזִֽיק־בָּ֥הּ הָאִ֖ישׁ וְשָׁכַ֣ב עִמָּ֑הּ וּמֵ֗ת הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־שָׁכַ֥ב עִמָּ֖הּ לְבַדּֽוֹ: (כו) וְלַֽנַּעֲרָ֙ לֹא־תַעֲשֶׂ֣ה דָבָ֔ר אֵ֥ין לַֽנַּעֲרָ֖ חֵ֣טְא מָ֑וֶת כִּ֡י כַּאֲשֶׁר֩ יָק֨וּם אִ֤ישׁ עַל־רֵעֵ֙הוּ֙ וּרְצָח֣וֹ נֶ֔פֶשׁ כֵּ֖ן הַדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) כִּ֥י בַשָּׂדֶ֖ה מְצָאָ֑הּ צָעֲקָ֗ה הַֽנַּעֲרָ֙ הַמְאֹ֣רָשָׂ֔ה וְאֵ֥ין מוֹשִׁ֖יעַ לָֽהּ:

דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק טז - יז, טז-יז

(טז) לֹא־תַסְגִּ֥יר עֶ֖בֶד אֶל־אֲדֹנָ֑יו אֲשֶׁר־יִנָּצֵ֥ל אֵלֶ֖יךָ מֵעִ֥ם אֲדֹנָֽיו: (יז) עִמְּךָ֞ יֵשֵׁ֣ב בְּקִרְבְּךָ֗ בַּמָּק֧וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֛ר בְּאַחַ֥ד שְׁעָרֶ֖יךָ בַּטּ֣וֹב ל֑וֹ לֹ֖א תּוֹנֶֽנּוּ: ס

3.    רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק טז

לא תסגיר עבד. כְּתַרְגּוּמוֹ; דבר אחר אֲפִילּוּ עֶבֶד כְּנַעֲנִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּרַח מִחוּצָה לָאָרֶץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (גיטין מ"ה):

4.    תרגום אונקלוס דברים פרשת כי תצא פרק כג פסוק טז

לָא תִמְסַר עֶבֶד עַמְמִין לְיַד רִבּוֹנֵיהּ דְּיִשְׁתֵּיזַב לְוָתָךְ מִן קֳדָם רִבּוֹנֵיהּ.

5.    דברים פרשת כי תצא פרק כד 

(ז) כִּי־יִמָּצֵ֣א אִ֗ישׁ גֹּנֵ֨ב נֶ֤פֶשׁ מֵאֶחָיו֙ מִבְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְהִתְעַמֶּר־בּ֖וֹ וּמְכָר֑וֹ וּמֵת֙ הַגַּנָּ֣ב הַה֔וּא וּבִֽעַרְתָּ֥ הָרָ֖ע מִקִּרְבֶּֽךָ: ...(י) כִּֽי־תַשֶּׁ֥ה בְרֵֽעֲךָ֖ מַשַּׁ֣את מְא֑וּמָה לֹא־תָבֹ֥א אֶל־בֵּית֖וֹ לַעֲבֹ֥ט עֲבֹטֽוֹ: (יא) בַּח֖וּץ תַּעֲמֹ֑ד וְהָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ נֹשֶׁ֣ה ב֔וֹ יוֹצִ֥יא אֵלֶ֛יךָ אֶֽת־הַעֲב֖וֹט הַחֽוּצָה: (יב) וְאִם־אִ֥ישׁ עָנִ֖י ה֑וּא לֹ֥א תִשְׁכַּ֖ב בַּעֲבֹטֽוֹ: (יג) הָשֵׁב֩ תָּשִׁ֨יב ל֤וֹ אֶֽת־הַעֲבוֹט֙ כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ וְשָׁכַ֥ב בְּשַׂלְמָת֖וֹ וּבֵֽרֲכֶ֑ךָּ וּלְךָ֙ תִּהְיֶ֣ה צְדָקָ֔ה לִפְנֵ֖י ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: ס (יד) לֹא־תַעֲשֹׁ֥ק שָׂכִ֖יר עָנִ֣י וְאֶבְי֑וֹן מֵאַחֶ֕יךָ א֧וֹ מִגֵּרְךָ֛ אֲשֶׁ֥ר בְּאַרְצְךָ֖ בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (טו) בְּיוֹמוֹ֩ תִתֵּ֨ן שְׂכָר֜וֹ וְֽלֹא־תָב֧וֹא עָלָ֣יו הַשֶּׁ֗מֶשׁ כִּ֤י עָנִי֙ ה֔וּא וְאֵלָ֕יו ה֥וּא נֹשֵׂ֖א אֶת־נַפְשׁ֑וֹ וְלֹֽא־יִקְרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־ה֔' וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא: ס

(יז) לֹ֣א תַטֶּ֔ה מִשְׁפַּ֖ט גֵּ֣ר יָת֑וֹם וְלֹ֣א תַחֲבֹ֔ל בֶּ֖גֶד אַלְמָנָֽה: (יח) וְזָכַרְתָּ֗ כִּ֣י עֶ֤בֶד הָיִ֙יתָ֙ בְּמִצְרַ֔יִם וַֽיִּפְדְּךָ֛ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מִשָּׁ֑ם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: ס (יט) כִּ֣י תִקְצֹר֩ קְצִֽירְךָ֨ בְשָׂדֶ֜ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֧ עֹ֣מֶר בַּשָּׂדֶ֗ה לֹ֤א תָשׁוּב֙ לְקַחְתּ֔וֹ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶ֑הלְמַ֤עַן יְבָרֶכְךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל מַעֲשֵׂ֥ה יָדֶֽיךָ: (כ) כִּ֤י תַחְבֹּט֙ זֵֽיתְךָ֔ לֹ֥א תְפַאֵ֖ר אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה: ס (כא) כִּ֤י תִבְצֹר֙ כַּרְמְךָ֔ לֹ֥א תְעוֹלֵ֖ל אַחֲרֶ֑יךָ לַגֵּ֛ר לַיָּת֥וֹם וְלָאַלְמָנָ֖ה יִהְיֶֽה: (כב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לַעֲשׂ֔וֹת אֶת־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: ס

6.    רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כא 

ולקחת לך לאשה -לֹא דִּבְּרָה תוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרַע, שֶׁאִם אֵין הַקָּבָּ"ה מַתִּירָהּ יִשָּׂאֶנָּה בְאִסּוּר, אֲבָל אִם נְשָׂאָהּ סוֹפוֹ לִהְיוֹת שׂוֹנְאָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר אַחֲרָיו "כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ וְגוֹ'", וְסוֹפוֹ לְהוֹלִיד מִמֶּנָּה בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה, לְכָךְ נִסְמְכוּ פָּרָשִׁיּוֹת הַלָּלוּ (תנחומא):

והסירה את שמלת שביה-  לְפִי שֶׁהֵם נָאִים, שֶׁהַגּוֹיִם בְּנוֹתֵיהֶם מִתְקַשְּׁטוֹת בַּמִּלְחָמָה בִּשְׁבִיל לְהַזְנוֹת אֲחֵרִים עִמָּהֶם (ספרי):

7.    תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כא עמוד ב

תָּנוּ רַבָּנָן: (דברים כ״א:י״א) "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה", בִּשְׁעַת שִׁבְיָה. "אֵשֶׁת", וַאֲפִלּוּ אֵשֶׁת־אִישׁ. "יְפַת־תֹּאַר", לֹא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד יֵצֶר הָרָע, מוּטָב שֶׁיֹּאכְלוּ יִשְׂרָאֵל בְּשַׂר ^{דף כב עמוד א}  תְּמוּתוֹת שְׁחוּטוֹת, וְאַל יֹאכְלוּ בְּשַׂר תְּמוּתוֹת נְבֵלוֹת. "וְחָשַׁקְתָּ", אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נָאָה. "בָּהּ", וְלֹא בָּהּ וּבַחֲבֶרְתָּהּ. "וְלָקַחְתָּ", לִקּוּחִין יֵשׁ לְךָ בָּה. "לְךָ לְאִשָּׁה", שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתֵּי נָשִׁים, אַחַת לוֹ וְאַחַת לְאָבִיו, אַחַת לוֹ וְאַחַת לִבְנוֹ. "וַהֲבֵאתָהּ", מְלַמֵּד שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה.

The phrase “a beautiful woman” indicates that the Torah here spoke only in response to the evil inclination, as it is due to her beauty that he desired her. And why does the Torah permit this? It is preferable for Jews to eat the meat of dying animals that were slaughtered, and let them not eat the meat of dying animals that were not slaughtered but which will become carcasses. In other words, it is preferable for this act to be performed in a somewhat permitted way rather than in a manner that is entirely prohibited. 

8.    רש"י מסכת קידושין דף כא עמוד ב

יפת תואר - משמע מתוך שמתגרה בה יצרו מחמת יופיה התירה לו ובקושי אלא דמוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטה בשר מסוכנת שחוטה ואף על פי שהיא מאוסה כדכתיב ביחזקאל (ד) ולא בא בפי בשר פגול.

9.    יחזקאל פרק ד פסוק יג - יד, יג-יד

(יג) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' כָּ֣כָה יֹאכְל֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־לַחְמָ֖ם טָמֵ֑א בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֥ר אַדִּיחֵ֖ם שָֽׁם: (יד) וָאֹמַ֗ר אֲהָהּ֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הִנֵּ֥ה נַפְשִׁ֖י לֹ֣א מְטֻמָּאָ֑ה וּנְבֵלָ֨ה וּטְרֵפָ֤ה לֹֽא־אָכַ֙לְתִּי֙ מִנְּעוּרַ֣י וְעַד־עַ֔תָּה וְלֹא־בָ֥א בְּפִ֖י בְּשַׂ֥ר פִּגּֽוּל: ס

10.The Living Torah Dvarim 21:14 – R Aryeh Kaplan

keep her as a servant-   Or, 'enjoy her services' (Sifri; Rashi; Radak, Sherashim; Yad, Melakhim 8:6). Hithamar in Hebrew; see Deuteronomy 24:7. Or, 'lord over her' (Ramban; Saadia); 'do business with her' (Targum; Rashbam; Ibn Janach); 'deceive her' (Ibn Ezra), or, 'treat her contemptuously' (Septuagint).

11.תרגום אונקלוס דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

אֲרֵי יִשְׁתְּכַח גְּבַר גָּנֵיב נַפְשָׁא מֵאֲחוֹהִי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִתַּגַר בֵּיהּ וִיזַבְּנִנֵּיהּ וְיִתְקְטִיל גַּנָּבָא הַהוּא וּתְפַלֵּי עָבֵיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ.

12.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

אֲרוּם יִשְׁתַּכַּח בַּר נַשׁ גְּנִיב נְפָשׁ מֵאָחוֹי מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיַעֲבֵיד בֵּיהּ פְּרַקְמַטְיָא וְיִזְבְּנִינֵיהּ וְיִתְקְטֵיל גַּבְרָא הַהוּא בְּשִׁינוּקָא דְסוֹדְרָא וּתְפַלֵּי עֲבִיד דְּבִישׁ מִבֵּינָךְ:

13.כתר יונתן דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

כי ימצא בן אדם גונב נפש מאחיו מִבני ישׂראל ויעשׂה בו מִסחר וימכרנו ויהרג האיש ההוא בחנק של סודר ותבער עושׂה של רע מִבינך:

14.רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

וְהִתְעַמֶּר־בּ֖וֹ - אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ:

15.אבן עזרא דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

מאחיו והוסיף מבני ישראל, כי אדום נקרא אח. והתעמר - כחברו:

16.רש"י דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

והיה אם לא חפצתה בה - הַכָּתוּב מְבַשֶּׂרְךָ שֶׁסּוֹפְךָ לִשְׂנֹאתָהּ (שם):

לא תתעמר בה – לֹא תִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ, בִּלְשׁוֹן פַּרְסִי קוֹרִין לְעַבְדוּת וְשִׁמּוּשׁ "עִימְרָאָה", מִיסוֹדוֹ שֶׁל רַ' מֹשֶׁה הַדַּרְשָׁן לָמַדְתִּי כֵן:

17.מדרש אגדה (בובר) דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה. תחת אשר עניתה. שאין עושה לו שום עבדות. מהו תתעמר בה לשון שימוש, שכן במקום פרס קוראין למקום שמשתמשין עמיתרא:

18.תרגום המיוחס ליונתן - תורה דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

וִיהֵי אִין לָא תִתְרְעֵי בָּהּ וְתִפְטְרִינָהּ לְבִלְחוֹדָהּ בְּגִיטָא וְזַבָּנָא לָא תְזַבְּנִינָהּ בְּכַסְפָּא לָא תִתְגָר בָּהּ בָּתַר דְּשַׁמַּשְׁתָּ עִמָּהּ:

19.כתר יונתן דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

והיה אִם לא תחפוץ בה ותִשׁלחנה לנפשה [לבדה] בגט, ומכור לא תִמכרנה בכסף לא תִסחור בה אחרי שׁשִׁמשׁת עִמה:

20.רשב"ם דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר - סחורת אדם המכור נופל בו לשון זה. וכן לפנינו והתעמר בו ומכרו:

21.אבן עזרא דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה - כמו והתעמר בו ומכרו ^{(דברים כד, ז)}, ואין להם שלישי, ופירושו לפי מקומו בטעם רמאות:

22.מנחת שי דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

וְהִתְעַמֶר בוֹ: ^חבמסורת פ' שמות מונה זה עם ו' דסבירי' בה. [והתעמר־בו].

23.רש"ר הירש דברים פרשת כי תצא פרק כד פסוק ז

(והתעמר - בו, כפי שנוסף כאן, והשוה לעיל כא, יד ופי' שם) ובסופו של דבר מכר אותו, - הרי גנב זה חייב מיתה בחנק, כדרך שהרוצח שנטל את החיים הפיסיים חייב מיתה בסייף (ראה פי' שמות כא, טז).

24.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פה עמוד ב

משנה.  הַגּוֹנֵב נֶפֶשׁ מִיִּשְׂרָאֵל אֵינוֹ חַיָּב עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עַד שֶׁיַּכְנִיסֶנּוּ לִרְשׁוּתוֹ וְיִשְׁתַּמֶּשׁ בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כד) וְהִתְעַמֶּר בּוֹ וּמְכָרוֹ.

גמרא. ותנא קמא לא בעי עימור? - אמר רבי אחא בריה דרבא: עימור פחות משוה פרוטה איכא בינייהו: בעי רבי ירמיה: גנבו ומכרו ישן, מהו? מכר אשה לעוברה מהו? יש דרך עימור בכך, או אין דרך עימור בכך? - ותיפוק ליה דליכא עימור כלל! - לא צריכא, ישן - דזגא עליה, אשה - דאוקמא באפי זיקא, דרך עימור בכך או אין דרך עימור בכך, מאי? - תיקו.

25.רמב"ן דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה - כמו והתעמר בו ומכרו (להלן כד ז). ועשאו אונקלוס לשון סחורה. ורבותינו בספרי (תצא טז) ובגמרא (סנהדרין פה ב) יעשו אותם לשון שמוש, והנה הוא לשון אזהרה שלא ישתמש בה כשפחה כלל, ואם נשתמש בה לוקה. והנראה בעיני לפי פשוטו, כי לא תתעמר הוא כמו לא תתאמר, מלשון יתאמרו כל פועלי און (תהלים צד ד), וכן את ה' האמרת היום (להלן כו יז), וכן ובכבודם תתימרו (ישעיה סא ו), בחלוף האל"ף ביו"ד. וכלם רוממות וגדולה, האמרת היום, רוממת וגדלת אותו להיות לך לאלהים, האמירך היום (להלן כו יח), רומם וגדל אותך על כל העמים להיות לו לעם סגולה, וכולם נגזרו מן בראש אמיר (ישעיה יז ו), יאמר לא תתרומם ותתגדל בה להיות אתה אדוניה למוכרה ולהשתמש בה כשפחה, וכן יקראו בערבי האדון, אמיר:

ושמוש העי"ן והאל"ף כאחד מורגל בלשון, פדעהו מרדת שחת (איוב לג כד), פדאהו, כמו שפירשתי (במדבר יב ד) במלת פתע, וכן מעשה צעצועים (דהי"ב ג י), כמו באל"ף, מן הצאצאים והצפיעות (ישעיה כב כד), הבנים והבנות, כי תרגום כרובים כרביא. ובלשון חכמים, עומדות אומדות, בקיאין בקיעין, עדין אדין, עורכי הדיינין ארכי, עריס אריס. ושנינו (שבת עו ב) חלב כדי גמיעה, ושאלו בגמרא (שם עז א), גמיעה או גמיאה, ותרצו, הגמיאיני נא מעט מים (בראשית כד יז), ואעפ"כ אומרים ממנו מגמע, לא יגמע ופולט אבל מגמע ובולע (שם קיא א). ובמשנה במסכת כלים בתוספתא שנינו מרדא במקום מרדע, ואין מקפידין כלל בחלוף שתי אותיות הללו, וכן במקומות רבים:

ורש"י כתב לא תתעמר בה, לא תשתמש בה, בלשון פרסי קורין לעבודה ושמוש עמירה, מיסודו של רבי משה הדרשן למדתי זאת. וזה אמת, שכן ראיתי בירושלמי תמן צווחין לפעלא טבא עמירא, בפרק אמר רבי עקיבא (שבת פ"ט ה"א) ובפרק כל הצלמים (ע"ז פ"ג ה"ו). ומורגל הוא אף בלשון ארמי, כמו שכתוב במגלת שושן, ושדר מלכא דאתור על כולהון עמירה דנינוה ועל כל דעמרין על יד ימא ועל עמור דכרמלא ודגלעד, ואהפיכו פתגמא דנבוכדנצר כולהון עמורייא דארעא ולא (תדחלון) [דחלון] מיניה, וכן במקומות רבים בספר ההוא יקראו יושבי הארץ "עמורי ארעא" כלומר הנעבדים לארץ והמשתמשין בה. או שצוה מלך אשור על אנשי המלחמה, והם הנקראים "עבדי הארץ" כי הם הנעבדים למלך במלחמותיו הם אנשי מלחמתו ופרשיו, כלשון עבדו את כדלעומר (בראשית יד ד), ועבדו בו גוים רבים (ירמיה כז ז): תחת אשר עניתה - אמרו בספרי (תצא טז) אפילו לאחר מעשה יחידי. והוא מה שהזכרנו (בפסוק יג) שהם סבורים שמותר לבא עליה ביאה ראשונה מיד שהביאה אל תוך ביתו, ומאותה שעה הוא מוזהר עליה בעמור ובמכירה:

26.חזקוני דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה גבי סחורת מכר אדם נופל בו לשון זה וכן והתעמר בו ומכרו. תחת אשר עניתה לעיל קאי ושלחתה לנפשה ולרצונה מאחר שאין אתה רוצה לישאנה די לך ממה שעניתה.

27.ר' חיים פלטיאל דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה. פי' רש"י לא יעשה בה שימוש, אף על גב דתירגם אונקלוס לא תתגר בה, אין פי' למוכרה לאחר אלא לשון להשתכר שהיה רוצה לעשות בה מלאכה שהיה משתכר בה דה"נ אמרינן הגונב עבד עברי אינו חייב עד שישתכר דכתיב והתעמר בו ומכרו, אף על גב דמתרגם ההוא והתעמר ואותיב ביה אלא כדפי' רש"י.

28.רבינו בחיי דברים פרשת כי תצא פרק כא פסוק יד

לא תתעמר בה. פירוש כמו לא תתאמר בה, מלשון אדנות, כענין: (דברים כו, יז) "את ה' האמרת היום", שהרי אלפי"ן ועייני"ן מתחלפין, וכן בלשון רז"ל: עריס, כמו אריס. וטעם הכתוב שלא ישתמש בה כשפחה, והנה זה מוסר ודרך ארץ מן התורה.

ונסמכה לפרשה זו של יפת תואר פרשת: כי תהיין לאיש שתי נשים האחת אהובה והאחת שנואה, ללמדך שאשת יפת תואר זו לא התירה התורה אלא בקושי גדול, ולא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, שהרי לסוף הוא שונא אותה, ואם יש לו בן ממנה יהיה בן סורר ומורה, לכך סמך לה: כי יהיה לאיש בן סורר ומורה, וכן מצינו בדוד שלקח את מעכה בתו של תלמי מלך גשור בצאתו למלחמה, יצא ממנו אבשלום שבקש להרגו, ושכב עם נשיו לעיני כל ישראל ועשה כמה מחלוקת בישראל ונהרגו על ידו אלפים ורבבות מישראל. ועוד היה בזה מדה כנגד מדה, הוא חטא בבת שבע ונענש באבשלום בנו שהוא בנו של בת אל נכר, הוא שכתוב: (שמואל - ב יב, יא) "הנני מקים עליך רעה מביתך". וסמיך ליה עוד פרשת: וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, ללמדך שאם ינצל מן הפחד ילכד בפח. ולמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, שהרי נשואין הללו אינן ראוין, ואף על פי שנתגיירה אין זה גירות שלמה, שלא עשתה כן אלא מיראה ומפחד החרב, שאפילו מי שבא להתגייר מעצמו אמרו רז"ל (יבמות מז א) שבודקין אחריו שמא בשביל ממון הוא מתגייר, או בשביל שררה שיזכה בה, או בשביל הפחד או בשביל חשק, ואם הוא איש שמא נתן עיניו באשה יהודית ואם היא אשה שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, זה דרך תורתנו, לא כשאר התורות שמחזרין אחר האומות ורוצים להרחיב אמונתם בהם, זו באה לנצח ולהתגבר בכח החרב לכל מי שימאן להאמין, וזו באה לנצח בכח הדברים ודברי חלקות ופתויין ויחפאו על ה' דברים אשר לא כן, והוא שהתנבא עליהם דניאל: (דניאל ז, כ) "ופום ממלל רברבן", וכתיב: (דניאל ז, כה) "ומלין לצד עלאה ימלל" וגו', "ויסבר להשניה זמנין ודת", כלומר שיחשוב לשנות המועדים והתורה שלנו ולא יעלה בידו, זהו לשון "ויסבר", וכתיב עוד: (דניאל יא, לו) "ועל אל אלים ידבר נפלאות". ואחר שבודקין אחריו ואין מוציאין לו עילה, מודיעין אותו עול המצות והטורח שיש בעשייתן כדי שיפרוש. ולפיכך לא קבלו גרים בימי דוד ושלמה, בימי דוד שמא מן הפחד חזרו, בימי שלמה שמא מחמת המלכות והטובה שהיו בה ישראל חזרו, שכל החוזר מן האומות בשביל דבר מהבלי העולם אינו מגרי הצדק, ואעפ"כ היו הגרים בימי דוד ושלמה הרבה, והיו ב"ד הגדול חוששים להם, לא דוחין אותן אחר שטבלו מ"מ, ולא מקבלין אותן עד שתראה אחריתן. ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלא בשביל תליית דבר ולא על פי ב"ד גיירום, חשבון הכתוב כאלו הן נכריות ובאיסורן עומדות, ועוד שהוכיח סופן על תחלתן שהן היו עובדות העבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה (עליהן) [עליו] הכתוב כאלו הוא בנאן, שנאמר: (מלכים - א יא, ז) "אז יבנה שלמה במה". ולכך דרשו רז"ל: (יבמות מז א) קשים גרים לישראל כנגע צרעת, שרובן חוזרין בשביל דבר ומטעין את ישראל, וקשה הדבר לפרוש מהן אחר שנתגיירו, ובכל מקום מצינו שהיו הגרים לישראל סבה למכשולות ונזקים, במדבר במעשה העגל ערב רב היו סבה, וכן בשאלת הבשר: (במדבר יא, ד) "והאספסף אשר בקרבו", אלו הגרים, הם היו תחלה לכל הרעות וראשית מדון.

וכשם שלמדנו מתוך סמיכות פרשיות אלו שעברה גוררת עברה, כן למדנו מן הפרשה שמצוה גוררת מצוה, שהרי כתוב למטה: (דברים כב, ו) "כי יקרא קן צפור לפניך", מה כתיב אחריו: כי תבנה בית חדש ועשית מעקה, אם קיימת מצות שלוח הקן תזכה לבנות בית חדש ולעשות מעקה, ותזכה עוד לבגדי צמר ופשתן, לכך סמך לו: לא תלבש שעטנז, ותזכה למצות ציצית, לכך סמך לו: גדילים תעשה לך, ותזכה לאשה, לכך סמך לו: כי יקח איש אשה, והא למדת מתוך סמיכות הפרשיות גם כן שמצוה גוררת מצוה.

29.שפתי כהן דברים פרשת כי תצא ד"ה 

Rav Mordechai HaKohen lived at the turn of the 17th century. He was a student of Rav Yosef Karo, the Mabit and other prominent Torah leaders of Tzefat. 

[כא, י] כי תצא למלחמה על אויביך וגו'. זו היא המלחמה הגדולה שהיא מלחמת היצר שהוא לוחם תמיד, אלכסנדרוס מוקדון חזר מהמלחמה אחר שלוש שנים שצר על מדינה ועשה מלחמה גדולה עד שכבשה ובחזרתו יצא לקראתו אריסטו שהיה חכם גדול ומלומד ואמר לו נצחת מלחמה הקטנה נשאר לך לנצח מלחמה הגדולה, אמר לו יש גדולה מזו אמר לו כן זו מלחמה שהיא תמידית מלחמת היצר, ואיזהו גבור הכובש את יצרו,

[כא, י] ושבית שביו. זה יצר הטוב שהיה שבוי וכפוף תחת יד יצר הרע. וראית בשביה אשת יפת תואר זה יצר הטוב, והבאת אל תוך ביתך וגלחה את ראשה, יצר הרע שהוא ראשה, רצה לומר שבא קודם, יגלח כלומר יתיש כוחו כמו שאמר שמשון(שופטים ט"ז, י"ז) אם גלחתי וסר ממני כוחי. ועשתה את ציפורניה, כלומר תתקן מעשיה ותזכור לאדם הראשון שהלך לו כתנות אור שהיה לו ולזה אנו מביטים בציפורנים מוצאי שבת לזכור ולומר שעל ידי חטא אחד שחטא הלך לו האור שהיה בו דמות הציפורן וצריכין לאור הנר, שאילו לא הלך לא היינו צריכין לאור הנר, ואנו כמה חטאים ועוונות עשינו מה תהא עלינו, ושואלים מהקב"ה ששת ימי המעשה הבאים שיהיו חשוכים מכל חטא ופשע ומנוקים מכל עוון ואשמה ורשע. והסירה את שמלת שביה, תסיר מלבוש התאוה אז יהיה לה ישוב בביתך:

 [כא, יג] ואחר כן תבוא אליה, לא יתגבר עוד עליך אלא אדרבא שיהיה לך לאשה, כמו האשה שהיא עזר לבעלה כן יהיה לך לעונה האמורה בתורה, ויהיה לך להתענג ולאכול ולשתות ולענג שבתות וימים טובים ולסעודת מצוה ולא יזיק לך, והיה אם לא חפצת בה, ביצר הטוב ושלחתה כמו שאמרו ז"ל (קידושין מ' א) ראה אדם שיצר הרע מתגבר עליו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתעטף שחורים ויעשה מה שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים, זהו שאמר ושלחתה לנפשה ומכור לא תמכרנה בכסף, שיכספו פניה ותתבייש ותבוא לידי בושה במקום שמכירין אותך לא תעשנה:

[כא, יד] לא תתעמר בה. כתרגומו לא תתגר, לא תלבש טלית עד העינים ותפילין גדולים שתהא נראה שאתה חסיד וקדוש בפני בני אדם ותכרע במודים עד שיהיה ראשך בין ארכובותיך, כמו התגר שמראה לבני אדם שהוא עשיר כדי שישאו ויתנו עמו, כן אתה עושה מראה חסידות כדי שיאמינו לך ויתנו לך פקדונות וישאו ויתנו עמך, לא לשם שמים, ובינך לבין קונך אתה רשע גמור, כמו שאמר הרב שלמה בן גבירול (בסדר כתר מלכות), מראין נפש זכה ונטהרת ותחתיה תעמוד הבהרת. זהו תחת אשר עניתה שמתחת בינך ליצר אתה מענה יצר הטוב:

ועל דרך הפשט אמר ונתנו ה' אלהיך בידך, כאיש אחד, ולא תהיה כפוי טובה ובטובה שעשיתי עמך תבעוט, כי אם היית טורח ונלחם במלחמה לא היית הולך אחר הזנות, כי מי שהוא במלחמה, לבו בל עמו שאינו יודע אם יהרוג אם יהרג, ואינו בא לידי קישוי ולא לידי זנות, אבל אתה לא טרחת ולא נלחמת ולזה באת לידי זנות, ולא די שזנית עמה אלא ולקחת לך לאשה בלא רשות, כי לא אמר קח אותה אלא ולקחת כאילו מתרעם עליו שלקחה בלא רשות, הואיל וכן הוא, והבאתה אל תוך ביתך והיתה לך לאשה, לא אמר והיתה לך אשה אלא לאשה אשה מושאלת שסופך לשנאותה. והיה אם לא חפצת בה וגו', פירש רש"י ז"ל הכתוב מבשרך שסופך לשנאותה וסופו שמוליד ממנה בן סורר ומורה, ואם תאמר מאחר שכן הוא למה התירה הכתוב שאמר והבאתה אל תוך ביתך והיתה לך לאשה יתיר לו ביאה ראשונה לבד כנגד היצר. ויש לומר שאם לא היה מתירה הכתוב היה היצר מתגרה בו והיה עושה כל בעילותיו לשם זנות, אבל עתה שהתירה לא יתגרה בו לפי שאינו מגרהו אלא על האיסור וממתיקו בעיניו שנאמר (משלי ט', י"ז) מים גנובים ימתקו:

30.רמב"ם הלכות מלכים פרק ח 

(א) חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ"ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:

(ב) וְכֵן בּוֹעֵל אִשָּׁה בְּגֵיוּתָהּ אִם תְּקָפוֹ יִצְרוֹ. אֲבָל לֹא יִבְעָלֶנָּה וְיֵלֵךְ לוֹ. אֶלָּא מַכְנִיסָהּ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"א) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר. וְאָסוּר לִבְעל אוֹתָהּ בִּיאָה שְׁנִיָּה עַד שֶׁיִּשָּׂאֶנָּה:

(ג) אֵין אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר מֻתֶּרֶת אֶלָּא בִּשְׁעַת הַשִּׁבְיָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"א) וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה. בֵּין בְּתוּלָה בֵּין בְּעוּלָה בֵּין אֵשֶׁת אִישׁ. שֶׁאֵין אִישׁוּת לְעַכּוּ"ם. וְחָשַׁקְתָּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ יָפָה. בָהּ וְלֹא בַּחֲבֶרְתָּהּ שֶׁלֹּא יִבְעל שְׁתַּיִם. וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה שֶׁלֹּא יִקַּח שְׁתַּיִם וְיִבְעל אַחַת וְיַנִּיחַ אַחַת לְאָבִיו אוֹ לְאָחִיו. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יִלְחָצֶנָּה בַּמִּלְחָמָה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"ב) וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ. יַכְנִיסָהּ לְמָקוֹם וְאַחַר כָּךְ יִבְעל:

 (ד) הַכֹּהֵן מֻתָּר בִּיפַת תֹּאַר בְּבִיאָה רִאשׁוֹנָה. שֶׁלֹּא דִּבְּרָה תּוֹרָה אֶלָּא כְּנֶגֶד הַיֵּצֶר. אֲבָל אֵינוֹ יָכוֹל לִשָּׂאֶנָּה אַחַר כָּךְ מִפְּנֵי שֶׁהִיא גִּיֹּרֶת:

(ה) וְכֵיצַד דִּין יִשְׂרָאֵל בִּיפַת תֹּאַר. אַחֲרֵי שֶׁיִּבְעָלֶנָּה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה וְהִיא בְּגֵיוּתָהּ אִם קִבְּלָה עָלֶיהָ לְהִכָּנֵס תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה מַטְבִּילָהּ לְשֵׁם גֵּרוּת מִיָּד. וְאִם לֹא קִבְּלָה תֵּשֵׁב בְּבֵיתוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"ג) וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים. וְכֵן בּוֹכָה עַל דָּתָהּ וְאֵינוֹ מוֹנְעָהּ. וּמְגַדֶּלֶת אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וּמְגַלַּחַת אֶת רֹאשָׁהּ כְּדֵי שֶׁתִּתְגַּנֶּה בְּעֵינָיו. וְתִהְיֶה עִמּוֹ בַּבַּיִת. נִכְנָס וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. יוֹצֵא וְרוֹאֶה אוֹתָהּ. כְּדֵי שֶׁיָּקוּץ בָּהּ. וּמְגַלְגֵּל עִמָּהּ כְּדֵי שֶׁתְּקַבֵּל. אִם קִבְּלָה וְרָצָה בָּהּ. הֲרֵי זוֹ מִתְגַיֶּרֶת וְטוֹבֶלֶת כְּכָל הַגֵּרִים:

(ו) וּצְרִיכָה לְהַמְתִּין שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים. חֹדֶשׁ שֶׁל בְּכִיָּה וּשְׁנֵי חֳדָשִׁים אַחֲרָיו. וְנוֹשְׂאָהּ בִּכְתֻבָּה וְקִדּוּשִׁין. אִם לֹא חָפֵץ בָּהּ מְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וְאִם מְכָרָהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"ד) וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף. [וְאִם מְכָרָהּ] אֵינָהּ מְכוּרָה וּמַחֲזִיר הַדָּמִים. וְכֵן אִם כְּבָשָׁהּ אַחַר שֶׁנִּבְעֲלָה לְשֵׁם שִׁפְחָה מִשֶּׁיִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ"א:י"ד) לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ שֶׁלֹּא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ:

(ז) לֹא רָצְתָה לְהִתְגַּיֵּר מְגַלְגְּלִין עִמָּהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. לֹא רָצְתָה מְקַבֶּלֶת שֶׁבַע מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ וּמְשַׁלְּחָהּ לְנַפְשָׁהּ. וַהֲרֵי הִיא כְּכָל הַגֵּרִים הַתּוֹשָׁבִים. וְאֵינוֹ נוֹשְׂאָהּ שֶׁאָסוּר לִשָּׂא אִשָּׁה שֶׁלֹּא נִתְגַּיְּרָה:

(ח) נִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הֲרֵי הַוָּלָד גֵּר. וְאֵינוֹ בְּנוֹ לְדָבָר מִן הַדְּבָרִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִן הָעַכּוּ"ם. אֶלָּא בֵּית דִּין מַטְבִּילִין אוֹתוֹ עַל דַּעְתָּם. וְתָמָר מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל יְפַת תֹּאַר הָיְתָה. אֲבָל אַבְשָׁלוֹם נוֹלַד מֵאַחַר הַנִּשּׂוּאִין. נִמְצֵאת תָּמָר אֲחוֹת אַבְשָׁלוֹם מֵאִמּוֹ וּמֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְאַמְנוֹן. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (שמואל ב י"ג:י"ג) דַּבֶּר נָא אֶל הַמֶּלֶךְ כִּי לֹא יִמְנָעֵנִי מִמֶּךָּ:

(ט) יְפַת תֹּאַר שֶׁלֹּא רָצְתָה לְהָנִיחַ עֲבוֹדָה זָרָה אַחַר הַשְּׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. הוֹרְגִין אוֹתָהּ. וְכֵן עִיר שֶׁהִשְׁלִימָה אֵין כּוֹרְתִין לָהֶן בְּרִית עַד שֶׁיִּכְפְּרוּ בַּעֲבוֹדָה זָרָה וִיאַבְּדוּ אֶת כָּל מְקוֹמוֹתֶיהָ וִיקַבְּלוּ שְׁאָר הַמִּצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. שֶׁכָּל עַכּוּ"ם שֶׁלֹּא קִבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ הוֹרְגִין אוֹתוֹ אִם יֶשְׁנוֹ תַּחַת יָדֵינוּ:

(י) משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא הִנְחִיל הַתּוֹרָה וְהַמִּצְוֹת אֶלָּא לְיִשְׂרָאֵל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל"ג:ד') מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. וּלְכָל הָרוֹצֶה לְהִתְגַּיֵּר מִשְּׁאָר הָאֻמּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט"ו:ט"ו) כָּכֶם כַּגֵּר. אֲבָל מִי שֶׁלֹּא רָצָה אֵין כּוֹפִין אוֹתוֹ לְקַבֵּל תּוֹרָה וּמִצְוֹת. וְכֵן צִוָּה משֶׁה רַבֵּנוּ מִפִּי הַגְּבוּרָה לָכֹף אֶת כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם לְקַבֵּל מִצְוֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ. וְכָל מִי שֶׁלֹּא יְקַבֵּל יֵהָרֵג. וְהַמְקַבֵּל אוֹתָם הוּא הַנִּקְרָא גֵּר תּוֹשָׁב בְּכָל מָקוֹם. וְצָרִיךְ לְקַבֵּל עָלָיו בִּפְנֵי שְׁלֹשָׁה חֲבֵרִים. וְכָל הַמְקַבֵּל עָלָיו לָמוּל וְעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְלֹא מָל הֲרֵי זֶה כְּמִן הָאֻמּוֹת:

(יא) כָּל הַמְקַבֵּל שֶׁבַע מִצְוֹת וְנִזְהָר לַעֲשׂוֹתָן הֲרֵי זֶה מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם. וְיֵשׁ לוֹ חֵלֶק לָעוֹלָם הַבָּא. וְהוּא שֶׁיְּקַבֵּל אוֹתָן וְיַעֲשֶׂה אוֹתָן מִפְּנֵי שֶׁצִּוָּה בָּהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתּוֹרָה וְהוֹדִיעָנוּ עַל יְדֵי משֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּנֵי נֹחַ מִקֹּדֶם נִצְטַוּוּ בָּהֶן. אֲבָל אִם עֲשָׂאָן מִפְּנֵי הֶכְרֵעַ הַדַּעַת אֵין זֶה גֵּר תּוֹשָׁב וְאֵינוֹ מֵחֲסִידֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם אֶלָּא מֵחַכְמֵיהֶם:

31.ספרי דברים פרשת כי תצא פיסקא ריג

דבר אחר ירח אחד ימים שנים הרי שלשה חדשים כדי בגדי נויה שהיו עליה וחמדה ותיקון הוולד כדברי רבי עקיבה בין זרע ראשון לזרע שני רבי אליעזר אומר ירח ימים כמשמעו וכל כך למה שתהא בת ישראל שמחה וזו בוכה בת ישראל מתקשטת וזו מתנוולת. ואחר כן תבא אליה ובעלת, הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עליה הרי זו בעילת זנות. ואחר כן תבוא אליה ובעלתה, אין לך בה אלא מצות בעילה. והיתה לך לאשה, כענין שנאמר +שמות כא י+ שארה כסותה ועונתה לא יגרע סליק פיסקא

תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב הלכה ו ידיד נפש מסכת מכות 

רַבִּי יוֹחָנָן שָׁלַח לְרַבָּנִין דְּתִמַן ^{שלח לחכמים של בבל} תַּרְתֵין מִילִין אָתּוּן אָמְרִין ^{שני דברים אמרתם} בְּשֵׁם רַב וְלֵית אִינוּן כֵּן ^{ואין הם כך}אָתוּן אָמְרִין ^{אתם אמרתם} בְּשֵׁם רַב יְפַת תּוֹאַר לֹא הִתִּירוּ בָּהּ ^{לא התירה תורה בזמן המלחמה} אֶלָּא בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד וַאֲנִי אוֹמֵר וְלֹא בְּעִילָה רִאשׁוֹנָה וְלֹא בְּעִילָה אַחֲרוֹנָה אֶלָּא לְאַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים ^{לאחר שתגלח שערה ותעשה ציפורניה וכו' (דברים כא, יג)} וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא עָלֶיהָ וּבָעַלְתָּהּ ^{התורה התירה לך לבוא עליה} אַחַר כָּל הַמַּעֲשִׂים…

32.חדושי הגר"מ והגרי"ד מלכים ומלחמות ח':ה'

הוא משום דהרמב"ם סובר דהקידושין והביאה המבוארים בפרשה שם יחד עם כל הדינים, גם הם מדיני קיומי יפת תואר. והרי כל הדינים של הפרשה הם לעיכובא, כמבואר בספרי (שם פיסקא ג') על הפסוק ואחר כן תבא אלי', הא אם לא עשה בה את כל המעשים האלו ובא עלי' הרי זו ביאת זנות ע"כ.

33.פני יהושע מסכת קידושין דף כא עמוד ב

שם איבעיא להו כהן מהו ביפת תואר חידוש הוא לא שנא כהן לא שנא ישראל. ויש לדקדק מאי חידוש איכא למימר לגבי ישראל הא מסקינן בפרק אין מעמידין (דף ל"ו ע"ב) דבנותיהן לא הוו דאורייתא אלא דרך אישות או דרך זנות בפרהסיא כמעשה זמרי אבל בזנות בצינעא ב"ד של חשמונאי הוא דגזרו עלייהו, מ"מ י"ל דאיכא חידוש אפילו בביאה שניה כיון שנשאה דרך אישות אף על גב שאינה מתגיירת מרצונה אלא בעל כרחה. ועוד יש לומר דהחידוש הוא דאפילו אשת איש הותרה אף על גב דאיכא עשה דודבק כמ"ש התוס'. אח"ז עיינתי בחידושי הריטב"א ז"ל שכתב דהביאה במלחמה מיקריא פרהסיא, ולפמ"ש בסמוך בההיא דלא ילחצנה במלחמה דשיטת הרמב"ם ז"ל שאסור לבא עליה במלחמה אלא להכניסה לתוך ביתו א"כ לא יתכן לפרש כן, ומכל שכן לפי שיטת רש"י ז"ל דלא הותרה לו אלא לאחר כל המעשים ועל כרחך צ"ל כדפרישית:

34.תוספות מסכת קידושין דף כב עמוד א

שלא ילחצנה במלחמה - פי' בקונטרס לבוא עליה משמע מתוך פירושו דבמלחמה אסור לבוא עליה כל עיקר ואפילו ביאה ראשונה אינו מותר עד לאחר כל המעשים ותימה א"כ מאי קאמר לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע כיון דבמלחמה אסור עד שיבא לביתו ולאחר כל המעשים היאך נתפייס יצרו בכך אכתי איכא יצר הרע במלחמה ובביתו עד ירח ימים ועוד קשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה ועוד קשה מהא דאמר בפ' ב' דסנהדרין (דף כא.) תמר בת יפת תואר היתה ולפיכך היתה מותרת לאמנון כדכתיב דבר עלי אל המלך כי לא ימנעני ממך ואם לא בא דוד על מעכה אם תמר עד לאחר כל המעשים היאך היתה מותרת לאמנון והרי אחותו מאביו היתה שהרי אם תמר לאחר כל המעשים חשובה גיורת וליקוחין יש לו בה דבשלמא אם נפרש דיפת תואר מותרת מיד שפיר (דמי) מאי דקאמרה תמר כי לא ימנעני ממך לפי שהיתה מותרת לו דאיכא למימר שנתעברה אמה במלחמה שעדיין היתה אמה עובדת כוכבים וזו אינה חשובה כבתו של דוד דאין בן הבא מן העובדת כוכבים קרוי בנך אלא בנה דולד עובדת כוכבים כמותה אבל לפירוש הקונטרס שלא בא עליה עד לאחר כל המעשים קשה כדפירשתי ונראה לר"ת דביאה ראשונה מותרת במלחמה אבל ביאה שניה אסורה עד שתהא בביתו גיורת [והא דקאמר שלא ילחצנה כו' היינו להתחיל למנות ירח ימים דאין יכול לדוחקה לעשות סדר הפרשה עד שתהיה בביתו] ויש מיישבים פירוש הקונטרס ולא קשה מידי מה שהקשה איך נתפייס יצרו דאיכא למימר דבטל הימנו יצר הרע כיון שיש לו פת בסלו שסופה להיות מותרת לו לאחר כל המעשים ומה שהקשה אמאי קרי לה בשר תמותות כיון שנתגיירה הא נמי לא קשה דאיכא למימר לפי שמגיירה בע"כ ואינה גיורת גמורה קרי לה בשר תמותות ומה שהקשה מתמר לא קשה דאיכא למימר דתמר לא היתה בת דוד אלא מקודם לכן היתה אמה מעוברת והא דכתיב (שמואל ב יג) כן תלבשנה בנות המלך מעילים לא משום שהיתה בתו אלא לפי שגדלה בביתו של דוד עם בנות המלך אך אין לתרץ שפיר לפירוש הקונטרס מה חילוק בין ביאה ראשונה לשניה דמחלק גמרא לעיל ומיהו אומר ר"י דבירושלמי מצינו מחלוקת אמוראים בדבר זה והכי איתא התם רב אמר לא התיר אלא ביאה ראשונה ואני אומר לא ביאה שניה ולא ראשונה הותרה אלא לאחר כל המעשים כדכתיב ואחר כן תבא אליה ובעלתה.

 

Parashat Kiteitze An Imperfect World

Parashat Shoftim Carrying The Torah

Parashat Shoftim Torah from Zion

Sources Parashat Re'eh

 

פרשת  ראה התש״פ

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרשת ראה פרק יב פסוק א - יב, 

(א) אֵ֠לֶּה הַֽחֻקִּ֣ים וְהַמִּשְׁפָּטִים֘ אֲשֶׁ֣ר תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂוֹת֒ בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֩ נָתַ֨ן ה֜' אֱלֹהֵ֧י אֲבֹתֶ֛יךָ לְךָ֖ לְרִשְׁתָּ֑הּ כָּל־הַיָּמִ֔ים אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם חַיִּ֖ים עַל־הָאֲדָמָֽה: (ב) אַבֵּ֣ד תְּ֠אַבְּדוּן אֶֽת־כָּל־הַמְּקֹמ֞וֹת אֲשֶׁ֧ר עָֽבְדוּ־שָׁ֣ם הַגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם יֹרְשִׁ֥ים אֹתָ֖ם אֶת־אֱלֹהֵיהֶ֑ם עַל־הֶהָרִ֤יםהָֽרָמִים֙ וְעַל־הַגְּבָע֔וֹת וְתַ֖חַת כָּל־עֵ֥ץ רַעֲנָֽן: (ג) וְנִתַּצְתֶּ֣ם אֶת־מִזְבְּחֹתָ֗ם וְשִׁבַּרְתֶּם֙ אֶת־מַצֵּ֣בֹתָ֔ם וַאֲשֵֽׁרֵיהֶם֙ תִּשְׂרְפ֣וּן בָּאֵ֔שׁ וּפְסִילֵ֥יאֱלֹֽהֵיהֶ֖ם תְּגַדֵּע֑וּן וְאִבַּדְתֶּ֣ם אֶת־שְׁמָ֔ם מִן־הַמָּק֖וֹם הַהֽוּא: (ד) לֹֽא־תַעֲשׂ֣וּן כֵּ֔ן לַה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (ה) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ מִכָּל־שִׁבְטֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם אֶת־שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם לְשִׁכְנ֥וֹ תִדְרְשׁ֖וּ וּבָ֥אתָ שָֽׁמָּה: (ו) וַהֲבֵאתֶ֣ם שָׁ֗מָּה עֹלֹֽתֵיכֶם֙ וְזִבְחֵיכֶ֔ם וְאֵת֙ מַעְשְׂרֹ֣תֵיכֶ֔ם וְאֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת יֶדְכֶ֑ם וְנִדְרֵיכֶם֙ וְנִדְבֹ֣תֵיכֶ֔ם וּבְכֹרֹ֥ת בְּקַרְכֶ֖ם וְצֹאנְכֶֽם: (ז) וַאֲכַלְתֶּם־שָׁ֗ם לִפְנֵי֙ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם וּשְׂמַחְתֶּ֗ם בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יֶדְכֶ֔ם אַתֶּ֖ם וּבָתֵּיכֶ֑ם אֲשֶׁ֥ר בֵּֽרַכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (ח) לֹ֣א תַעֲשׂ֔וּן כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר אֲנַ֧חְנוּ עֹשִׂ֛ים פֹּ֖ה הַיּ֑וֹם אִ֖ישׁ כָּל־הַיָּשָׁ֥ר בְּעֵינָֽיו: (ט) כִּ֥י לֹא־בָאתֶ֖ם עַד־עָ֑תָּה אֶל־הַמְּנוּחָה֙ וְאֶל־הַֽנַּחֲלָ֔ה אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (י) וַעֲבַרְתֶּם֘ אֶת־הַיַּרְדֵּן֒ וִֽישַׁבְתֶּ֣ם בָּאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם מַנְחִ֣יל אֶתְכֶ֑ם וְהֵנִ֨יחַ לָכֶ֧ם מִכָּל־אֹיְבֵיכֶ֛ם מִסָּבִ֖יב וִֽישַׁבְתֶּם־בֶּֽטַח: (יא) וְהָיָ֣ה הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֩ ה֨' אֱלֹהֵיכֶ֥ם בּוֹ֙ לְשַׁכֵּ֤ן שְׁמוֹ֙ שָׁ֔ם שָׁ֣מָּה תָבִ֔יאוּ אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֑ם עוֹלֹתֵיכֶ֣ם וְזִבְחֵיכֶ֗ם מַעְשְׂרֹֽתֵיכֶם֙ וּתְרֻמַ֣ת יֶדְכֶ֔ם וְכֹל֙ מִבְחַ֣ר נִדְרֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר תִּדְּר֖וּ לַֽהֽ': (יב) וּשְׂמַחְתֶּ֗ם לִפְנֵי֘ ה֣' אֱלֹֽהֵיכֶם֒ אַתֶּ֗ם וּבְנֵיכֶם֙ וּבְנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְעַבְדֵיכֶ֖ם וְאַמְהֹתֵיכֶ֑ם וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בְּשַֽׁעֲרֵיכֶ֔ם כִּ֣י אֵ֥ין ל֛וֹ חֵ֥לֶק וְנַחֲלָ֖ה אִתְּכֶֽם: (יג) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּֽן־תַּעֲלֶ֖ה עֹלֹתֶ֑יךָ בְּכָל־מָק֖וֹם אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (יד) כִּ֣י אִם־בַּמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֤ר ה֙' בְּאַחַ֣ד שְׁבָטֶ֔יךָ שָׁ֖ם תַּעֲלֶ֣ה עֹלֹתֶ֑יךָ וְשָׁ֣ם תַּעֲשֶׂ֔ה כֹּ֛ל אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּֽךָּ:

(כ) כִּֽי־יַרְחִיב֩ ה֨' אֱלֹהֶ֥יךָ אֶֽת־גְּבֻֽלְךָ֘ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר־לָךְ֒ וְאָמַרְתָּ֙ אֹכְלָ֣ה בָשָׂ֔ר כִּֽי־תְאַוֶּ֥ה נַפְשְׁךָ֖ לֶאֱכֹ֣ל בָּשָׂ֑ר בְּכָל־אַוַּ֥ת נַפְשְׁךָ֖ תֹּאכַ֥ל בָּשָֽׂר: (כא) כִּֽי־יִרְחַ֨ק מִמְּךָ֜ הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר יִבְחַ֜ר ה֣' אֱלֹהֶיךָ֘ לָשׂ֣וּם שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ וְזָבַחְתָּ֞ מִבְּקָרְךָ֣ וּמִצֹּֽאנְךָ֗ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן ה֙' לְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר צִוִּיתִ֑ךָ וְאָֽכַלְתָּ֙ בִּשְׁעָרֶ֔יךָ בְּכֹ֖ל אַוַּ֥ת נַפְשֶֽׁךָ:

(כו) רַ֧ק קָֽדָשֶׁ֛יךָ אֲשֶׁר־יִהְי֥וּ לְךָ֖ וּנְדָרֶ֑יךָ תִּשָּׂ֣א וּבָ֔אתָ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר הֽ': (כז) וְעָשִׂ֤יתָ עֹלֹתֶ֙יךָ֙ הַבָּשָׂ֣ר וְהַדָּ֔ם עַל־מִזְבַּ֖ח ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ וְדַם־זְבָחֶ֗יךָ יִשָּׁפֵךְ֙ עַל־מִזְבַּח֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהַבָּשָׂ֖ר תֹּאכֵֽל: (כח) שְׁמֹ֣ר וְשָׁמַעְתָּ֗ אֵ֚ת כָּל־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֑ךָּ לְמַעַן֩ יִיטַ֨ב לְךָ֜ וּלְבָנֶ֤יךָ אַחֲרֶ֙יךָ֙ עַד־עוֹלָ֔ם כִּ֤י תַעֲשֶׂה֙ הַטּ֣וֹב וְהַיָּשָׁ֔ר בְּעֵינֵ֖י ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: ס

2.    תורת משה דברים פרק יב פסוק א

לעשות בארץ וגו' כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. יראה מדקדוק לשון הקרא שבא להזהיר כשאנחנו בגולה נקיים כל התורה כדי שלא יהיו חדשים עלינו כשנזכה לחזור לא"י, וכפירש"י והיה אם שמוע (לעיל י"א י"ח), והיינו כאילו כתיב ושמרתם כל הימים אשר אתם חיים על האדמה בחו"ל כדי לעשות אותם בארץ ודוק.

3.    דברים פרשת עקב פרק יא פסוק יח

וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י אֵ֔לֶּה עַל־לְבַבְכֶ֖ם וְעַֽל־נַפְשְׁכֶ֑ם וּקְשַׁרְתֶּ֨ם אֹתָ֤ם לְאוֹת֙ עַל־יֶדְכֶ֔ם וְהָי֥וּ לְטוֹטָפֹ֖ת בֵּ֥ין עֵינֵיכֶֽם: 

4.    ירמיהו פרק לא פסוק יד - כ, 

(יד) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' ק֣וֹל בְּרָמָ֤ה נִשְׁמָע֙ נְהִי֙ בְּכִ֣י תַמְרוּרִ֔ים רָחֵ֖ל מְבַכָּ֣ה עַל־בָּנֶי֑הָ מֵאֲנָ֛ה לְהִנָּחֵ֥ם עַל־בָּנֶ֖יהָ כִּ֥י אֵינֶֽנּוּ: ס (טו) כֹּ֣ה׀ אָמַ֣ר ה֗' מִנְעִ֤י קוֹלֵךְ֙ מִבֶּ֔כִי וְעֵינַ֖יִךְ מִדִּמְעָ֑ה כִּי֩ יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר לִפְעֻלָּתֵךְ֙ נְאֻם־ה֔' וְשָׁ֖בוּ מֵאֶ֥רֶץ אוֹיֵֽב: (טז) וְיֵשׁ־תִּקְוָ֥ה לְאַחֲרִיתֵ֖ךְ נְאֻם־ה֑' וְשָׁ֥בוּ בָנִ֖ים לִגְבוּלָֽם: ס (יז) שָׁמ֣וֹעַ שָׁמַ֗עְתִּי אֶפְרַ֙יִם֙ מִתְנוֹדֵ֔ד יִסַּרְתַּ֙נִי֙ וָֽאִוָּסֵ֔ר כְּעֵ֖גֶל לֹ֣א לֻמָּ֑ד הֲשִׁיבֵ֣נִי וְאָשׁ֔וּבָה כִּ֥י אַתָּ֖ה ה֥' אֱלֹהָֽי: (יח) כִּֽי־אַחֲרֵ֤י שׁוּבִי֙ נִחַ֔מְתִּי וְאַֽחֲרֵי֙ הִוָּ֣דְעִ֔י סָפַ֖קְתִּי עַל־יָרֵ֑ךְ בֹּ֚שְׁתִּי וְגַם־נִכְלַ֔מְתִּי כִּ֥י נָשָׂ֖אתִי חֶרְפַּ֥ת נְעוּרָֽי: (יט) הֲבֵן֩ יַקִּ֨יר לִ֜י אֶפְרַ֗יִם אִ֚ם יֶ֣לֶד שַׁעֲשֻׁעִ֔ים כִּֽי־מִדֵּ֤י דַבְּרִי֙ בּ֔וֹ זָכֹ֥ר אֶזְכְּרֶ֖נּוּ ע֑וֹד עַל־כֵּ֗ן הָמ֤וּ מֵעַי֙ ל֔וֹ רַחֵ֥ם אֲֽרַחֲמֶ֖נּוּ נְאֻם־הֽ': ס (כ) הַצִּ֧יבִי לָ֣ךְ צִיֻּנִ֗ים שִׂ֤מִי לָךְ֙ תַּמְרוּרִ֔ים שִׁ֣תִי לִבֵּ֔ךְ לַֽמְסִלָּ֖ה דֶּ֣רֶךְ הָלָ֑כְתְּ שׁ֚וּבִי בְּתוּלַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל שֻׁ֖בִי אֶל־עָרַ֥יִךְ אֵֽלֶּה:

Erect markers, Set up signposts; Keep in mind the highway, The road that you traveled. Return, Maiden Israel! Return to these towns of yours!

5.    רש"י דברים פרשת עקב פרק יא פסוק יח

וְשַׂמְתֶּם֙ אֶת־דְּבָרַ֣י - אַף לְאַחַר שֶׁתִּגְלוּ הֱיוּ מְצֻיָּנִים בַּמִּצְווֹת, הַנִּיחוּ תְּפִלִּין, עֲשׂוּ מְזוּזוֹת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לָכֶם חֲדָשִׁים כְּשֶׁתַּחְזְרוּ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ירמיהו ל"א) הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים (ספרי):

6.    אדרת אליהו דברים פרק יב פסוק א

לעשות בארץ. יכול כל המצות כולן נוהגים בח"ל ת"ל בארץ יכול לא יהיו כל המצות כלם נוהגים בח"ל ת"ל כל הימים אשר אתם חיים על האדמה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הכתוב הרי אנו למדים אותם מן האמור בענין ומה אמור בענין אבד תאבדון מה זו כו' אף. כל המצות נוהג בח"ל כן אמרו בספרי ובגמרא (קידושין ל"ז ע"א) ע"ש ובירושלמי אמרו שלמד מאותו ענין שאיבוד ע"ז אינו נוהג אלא בארץ שנאמר ואבדתם את שמם מן המקום ההוא דוקא בארץ מפני שהוא תלוי בארץ אבל כל המצות נוהגות אף בח"ל שהן חובת הגוף:

7.    הכתב והקבלה דברים פרשת ראה פרק יב פסוק א

על האדמה. מכאן ילפינן שהמצות נוהגות אף בחוץ לארץ, כי אם על הארץ לבדו שהזכיר מקודם ידבר על האדמה מיותר, דהוי ליה למימר אשר אתם חיים עלי', אלא על כרחך להוסיף בא לחייב בשמירת המצות בכל מקום אשר הם חיים, אף שאינו בארץ ירושתם, אמנם חיוב זה אינו רק במצות שהם חובת הגוף, וזהו דבר הלמד מענינו, ממה שאמר בענין אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו', מה ע"א מיוחדת שהיא חובת הגוף ונוהגת בין בארץ בין בח"ל, אף כל שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בח"ל. (הכי איתא בספרי, ובקדושין ל"ז) ונראה דלאו מאבד תאבדון וגו' ילפי' הכי, דהא אשר אתם יורשים אותם אמר קרא, והוא א"י, אלא ממה שנאמר אחריו ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, שאמרו עליו בספרי, בא"י אתה מצווה לרדוף אחרי', וכ"פ הרמב"ם (פ"ד מעכו"ם) בא"י מצווה לרדוף אחרי' עד שנאבד אותה מכל ארצנו, אבל בח"ל אין אנו מצווים לרדוף אחרי' אלא כ"מ שנכבוש אותו נאבד כל אליל שבו, שנ' ואבדתם את שמם מן המקום ההוא, עיי' בחינוך סי' תל"ו וכ"ה בסמ"ג, ועיי' הגר"א בביאורו ליו"ד סי' קמ"ו סק"כ. וכאן בפי' עה"ת כ' הגר"א ונתצתם וגו' תגדעון הוא קודם כיבוש, ואבדתם את שמם הוא לאחר כיבוש כאמור מן המקום ההוא, …

8.    דברים פרשת ראה פרק יד פסוק כב - כה, 

(כב) עַשֵּׂ֣ר תְּעַשֵּׂ֔ר אֵ֖ת כָּל־תְּבוּאַ֣ת זַרְעֶ֑ךָ הַיֹּצֵ֥א הַשָּׂדֶ֖ה שָׁנָ֥ה שָׁנָֽה: (כג) וְאָכַלְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּק֣וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַר֘ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֣וֹ שָׁם֒ מַעְשַׂ֤ר דְּגָֽנְךָ֙ תִּֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֔ךָ וּבְכֹרֹ֥ת בְּקָרְךָ֖ וְצֹאנֶ֑ךָ לְמַ֣עַן תִּלְמַ֗ד לְיִרְאָ֛ה אֶת־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ כָּל־הַיָּמִֽים: (כד) וְכִֽי־יִרְבֶּ֨ה מִמְּךָ֜ הַדֶּ֗רֶךְ כִּ֣י לֹ֣א תוּכַל֘ שְׂאֵתוֹ֒ כִּֽי־יִרְחַ֤ק מִמְּךָ֙ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לָשׂ֥וּם שְׁמ֖וֹ שָׁ֑ם כִּ֥י יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (כה) וְנָתַתָּ֖ה בַּכָּ֑סֶף וְצַרְתָּ֤ הַכֶּ֙סֶף֙ בְּיָ֣דְךָ֔ וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:

9.    דברים פרשת ראה פרק טז פסוק א-כא

(א) שָׁמוֹר֙ אֶת־חֹ֣דֶשׁ הָאָבִ֔יב וְעָשִׂ֣יתָ פֶּ֔סַח לַה֖' אֱלֹהֶ֑יךָ כִּ֞י בְּחֹ֣דֶשׁ הָֽאָבִ֗יב הוֹצִ֨יאֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ מִמִּצְרַ֖יִם לָֽיְלָה: (ב) וְזָבַ֥חְתָּ פֶּ֛סַח לַה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ צֹ֣אן וּבָקָ֑ר בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֔' לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (ג) לֹא־תֹאכַ֤ל עָלָיו֙ חָמֵ֔ץ שִׁבְעַ֥ת יָמִ֛ים תֹּֽאכַל־עָלָ֥יו מַצּ֖וֹת לֶ֣חֶם עֹ֑נִי כִּ֣י בְחִפָּז֗וֹן יָצָ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לְמַ֣עַן תִּזְכֹּ֗ר אֶת־י֤וֹם צֵֽאתְךָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ: (ד) וְלֹֽא־יֵרָאֶ֨ה לְךָ֥ שְׂאֹ֛ר בְּכָל־גְּבֻלְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים וְלֹא־יָלִ֣ין מִן־הַבָּשָׂ֗ר אֲשֶׁ֨ר תִּזְבַּ֥ח בָּעֶ֛רֶב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן לַבֹּֽקֶר: (ה) לֹ֥א תוּכַ֖ל לִזְבֹּ֣חַ אֶת־הַפָּ֑סַח בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: (ו) כִּ֠י אִֽם־אֶל־הַמָּק֞וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֨ר ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ לְשַׁכֵּ֣ן שְׁמ֔וֹ שָׁ֛ם תִּזְבַּ֥ח אֶת־הַפֶּ֖סַח בָּעָ֑רֶב כְּב֣וֹא הַשֶּׁ֔מֶשׁ מוֹעֵ֖ד צֵֽאתְךָ֥ מִמִּצְרָֽיִם: (ז) וּבִשַּׁלְתָּ֙ וְאָ֣כַלְתָּ֔ בַּמָּק֕וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּ֑וֹ וּפָנִ֣יתָ בַבֹּ֔קֶר וְהָלַכְתָּ֖ לְאֹהָלֶֽיךָ: (ח) שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תֹּאכַ֣ל מַצּ֑וֹת וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֗י עֲצֶ֙רֶת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א תַעֲשֶׂ֖ה מְלָאכָֽה: ס (ט) שִׁבְעָ֥ה שָׁבֻעֹ֖ת תִּסְפָּר־לָ֑ךְ מֵהָחֵ֤ל חֶרְמֵשׁ֙ בַּקָּמָ֔ה תָּחֵ֣ל לִסְפֹּ֔ר שִׁבְעָ֖ה שָׁבֻעֽוֹת: (י) וְעָשִׂ֜יתָ חַ֤ג שָׁבֻעוֹת֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מִסַּ֛ת נִדְבַ֥ת יָדְךָ֖ אֲשֶׁ֣ר תִּתֵּ֑ן כַּאֲשֶׁ֥ר יְבָרֶכְךָ֖ ה֥' אֱלֹהֶֽיךָ: (יא) וְשָׂמַחְתָּ֞ לִפְנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֣ וּבִתֶּךָ֘ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶךָ֒ וְהַלֵּוִי֙ אֲשֶׁ֣ר בִּשְׁעָרֶ֔יךָ וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבֶּ֑ךָ בַּמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם: (יב) וְזָ֣כַרְתָּ֔ כִּי־עֶ֥בֶד הָיִ֖יתָ בְּמִצְרָ֑יִם וְשָׁמַרְתָּ֣ וְעָשִׂ֔יתָ אֶת־הַֽחֻקִּ֖ים הָאֵֽלֶּה: פ (יג) חַ֧ג הַסֻּכֹּ֛ת תַּעֲשֶׂ֥ה לְךָ֖ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים בְּאָ֨סְפְּךָ֔ מִֽגָּרְנְךָ֖ וּמִיִּקְבֶֽךָ: (יד) וְשָׂמַחְתָּ֖ בְּחַגֶּ֑ךָ אַתָּ֨ה וּבִנְךָ֤ וּבִתֶּ֙ךָ֙ וְעַבְדְּךָ֣ וַאֲמָתֶ֔ךָ וְהַלֵּוִ֗י וְהַגֵּ֛ר וְהַיָּת֥וֹם וְהָאַלְמָנָ֖ה אֲשֶׁ֥ר בִּשְׁעָרֶֽיךָ: (טו) שִׁבְעַ֣ת יָמִ֗ים תָּחֹג֙ לַה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בַּמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֣ר ה֑' כִּ֣י יְבָרֶכְךָ֞ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹ֤ל תְּבוּאָֽתְךָ֙ וּבְכֹל֙ מַעֲשֵׂ֣ה יָדֶ֔יךָ וְהָיִ֖יתָ אַ֥ךְ שָׂמֵֽחַ: (טז) שָׁל֣וֹשׁ פְּעָמִ֣ים׀ בַּשָּׁנָ֡ה יֵרָאֶ֨ה כָל־זְכוּרְךָ֜ אֶת־פְּנֵ֣י׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר יִבְחָ֔ר בְּחַ֧ג הַמַּצּ֛וֹת וּבְחַ֥ג הַשָּׁבֻע֖וֹת וּבְחַ֣ג הַסֻּכּ֑וֹת וְלֹ֧א יֵרָאֶ֛ה אֶת־פְּנֵ֥י ה֖' רֵיקָֽם: (יז) אִ֖ישׁ כְּמַתְּנַ֣ת יָד֑וֹ כְּבִרְכַּ֛ת ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ: ס פרשת שופטים  (יח) שֹׁפְטִ֣ים וְשֹֽׁטְרִ֗ים תִּֽתֶּן־לְךָ֙ בְּכָל־שְׁעָרֶ֔יךָאֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ לִשְׁבָטֶ֑יךָ וְשָׁפְט֥וּ אֶת־הָעָ֖ם מִשְׁפַּט־צֶֽדֶק: (יט) לֹא־תַטֶּ֣ה מִשְׁפָּ֔ט לֹ֥א תַכִּ֖יר פָּנִ֑ים וְלֹא־תִקַּ֣ח שֹׁ֔חַד כִּ֣י הַשֹּׁ֗חַד יְעַוֵּר֙ עֵינֵ֣י חֲכָמִ֔ים וִֽיסַלֵּ֖ף דִּבְרֵ֥י צַדִּיקִֽם: (כ) צֶ֥דֶק צֶ֖דֶק תִּרְדֹּ֑ף לְמַ֤עַן תִּֽחְיֶה֙ וְיָרַשְׁתָּ֣ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֥ן לָֽךְ: ס (כא) לֹֽא־תִטַּ֥ע לְךָ֛ אֲשֵׁרָ֖ה כָּל־עֵ֑ץ אֵ֗צֶל מִזְבַּ֛ח ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֶׂה־לָּֽךְ: ס

10.דברים פרשת שופטים פרק יז פסוק ח, ח

(ח) כִּ֣י יִפָּלֵא֩ מִמְּךָ֙ דָבָ֜ר לַמִּשְׁפָּ֗ט בֵּֽין־דָּ֨ם׀ לְדָ֜ם בֵּֽין־דִּ֣ין לְדִ֗ין וּבֵ֥ין נֶ֙גַע֙ לָנֶ֔גַע דִּבְרֵ֥י רִיבֹ֖ת בִּשְׁעָרֶ֑יךָ וְקַמְתָּ֣ וְעָלִ֔יתָ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֥ר יִבְחַ֛ר ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בּֽוֹ:

11.דברים פרשת שופטים פרק יח פסוק ו, ו

וְכִֽי־יָבֹ֨א הַלֵּוִ֜י מֵאַחַ֤ד שְׁעָרֶ֙יךָ֙ מִכָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר־ה֖וּא גָּ֣ר שָׁ֑ם וּבָא֙ בְּכָל־אַוַּ֣ת נַפְשׁ֔וֹ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר הֽ':

12.דברים פרשת כי תבוא פרק כו פסוק ב, ב

וְלָקַחְתָּ֞ מֵרֵאשִׁ֣ית׀ כָּל־פְּרִ֣י הָאֲדָמָ֗ה אֲשֶׁ֨ר תָּבִ֧יא מֵֽאַרְצְךָ֛ אֲשֶׁ֨ר ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לָ֖ךְ וְשַׂמְתָּ֣ בַטֶּ֑נֶא וְהָֽלַכְתָּ֙ אֶל־ הַמָּק֔וֹם אֲשֶׁ֤ר יִבְחַר֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לְשַׁכֵּ֥ן שְׁמ֖וֹ שָֽׁם:

13.ספר מורה הנבוכים חלק ג פרק מה

המצות אשר כלל אותם הכלל העשירי, הם אשר ספרנום בהלכות בית הבחירה והלכות כלי המקדש והעובדים בו והלכות ביאת המקדש, וכבר הגדנו תועלת זה הכלל על דרך כלל, וידוע שעובדי ע"ז היו מכוונים לבנות היכליהן ולהעמיד צלמיהם במקום הגבוה שימצא שם על ההרים הרמים, ולזה בחר אברהם אבינו ע"ה הר המוריה בהיותו הגבוה שבהרים אשר שם ופרסם שם ביחוד ה', וייחד המערב שקודש הקדשים במערב, והוא ענין אמרם שכינה במערב, ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו ייחד המערב ר"ל בית קדש הקדשים, וסבת זה אצלי שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה, אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח, מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה ר"ל במקדש עד שישים אחוריו לשמש, הלא תראה ישראל בעת כופרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם, מה עשו, אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש, והבן זאת הפליאה, ואין ספק אצלי ג"כ שהמקום אשר ייחדו אברהם בנבואה היה ידוע אצל משה רבינו ואצל רבים, שאברהם צוה אותם שיהיה בית עבודה, כמו שבאר המתרגם ואמר, ופלח וצלי אברהם תמן באתרא ההוא, ואמר קדם ה' הכא יהון פלחין דריא וכו', ואשר לא התבאר בתורה ולא נזכר בפרט, אבל רמז אליו ואמר אל המקום אשר יבחר ה' וגו', יש בו אצלי שלש חכמות, האחת מהן, שלא יחזיקו בו האומות וילחמו עליו מלחמה חזקה כשידעו שזה המקום מן הארץ הוא תכלית התורה. והשנית, שלא יפסידוהו מי שהוא בידם עתה וישחיתוהו בכל יכלתם. והשלישית, והיא החזקה שבהם, שלא יבקש כל שבט היותו בנחלתו ולמשול בו, והיה נופל עליו מן המחלוקת והקטטה כמו שנפל בבקשת הכהונה, ולזה באה המצוה שלא יבנה בית הבחירה אלא אחר הקמת מלך שיצוה לבנותו ותסתלק המחלוקת, כמו שבארנו בספר שופטים וידוע שהאנשים ההם היו בונים היכלות לכוכבים והיו משימים בהיכל ההוא הצורה שהיו מסכימים לעבדה, ר"ל צורה מיוחסת לכוכב אחד או לגלגל אחד, וצוונו אנחנו שנבנה היכל לשמו יתעלה ונשים בו הארון שיש בו שני לוחות אבנים שבהן אנכי ולא יהיה לך, וכבר נודע שפנת אמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, שאם אין נביא אין תורה והנביא לא תבואהו הנבואה רק באמצעות מלאך, ויקרא מלאך ה', ויאמר לה מלאך ה', וזה הרבה מלספור, עד שמשה רבינו תחלת נבואתו היה במלאך, וירא אליו מלאך ה' בלבת אש, הנה התבאר שאמונת מציאות המלאכים קודמת לאמונת הנבואה, ואמונת הנבואה קודמת לאמונת התורה, וכאשר סכלו אנשי הצאב"ה מציאות השם יתעלה, וחשבו שהנמצא הקדמון אשר לא ישיגהו העדר כלל הוא הגלגל וכוכביו, ושכחות שופעות ממנו על הצלמים וקצת האילנות רצוני לומר האשרות, חשבו שהצלמים והאילנות הם אשר ישימו דברי הנבואה בפי הנביאים וידברו עמם בחזון ויודיעו אותם מה שיועיל ומה שיזיק, כמו שבארתי לך מדעתם בנביאי הבעל ובנביאי האשרה, וכאשר התבאר האמת לחכמים ונודע במופת שיש נמצא שאינו גוף ולא כח בגוף, והוא האל האמתי ושהוא אחד, ושיש ג"כ נמצאות אחרות נבדלות שאינם גופות והוא ששפע עליהם טובו ואורו יתעלה והם המלאכים כמו שבארנו, ואלו הנמצאות כולם הם זולת הגלגל וכוכביו, נודע באמת שהמלאכים ההם הם אשר ישימו אמת בפי הנביאים, לא הצלמים והאשרות, הנה התבאר במה שהקדמנוהו שאמונת מציאות המלאכים נמשך אחר אמונת מציאות השם, ובהן תתכן הנבואה והתורה, ולחזוק אמונת זאת הפינה צוה הש"י לעשות על הארון צורת שני מלאכים, לקיים מציאות המלאכים באמונת ההמון, אשר הוא דעת אמתי שני לאמונת מציאות השם, והוא התחלה לנבואה ולתורה ומבטל עבודה זרה כמו שבארנו. ואילו היתה צורה אחת ר"ל צורת כרוב אחד, היה בו הטעאה גם כן שהיו חושבין שהיא צורת האל הנעבד, כמו שהיו עושים עע"ז, או שהמלאך הוא איש אחד גם כן, והיה מביא לקצת שניות, וכאשר עשה שני כרובים עם ביאור ה' אלהינו ה' אחד, יתבאר קיום הדעת במציאות המלאכים ושהם רבים, והיה הענין בטוח מתעות בהם בני אדם שיחשבו שהם אלוה. אחר שהשם אחד והוא ברא אלו הרבים, ואחר כן הושמה מנורה לפניו, לכבוד ולתפארת לבית, כי הבית שדולק בו הנר תמיד הנסתר בפרכת יש לו בנפש מעלה גדולה, וכבר ידעת חזוק התורה באמונת גדולת המקדש ויראתו, עד שיגיע לאדם מדת הענוה והחמלה ורכות הלבב כשיראהו, ואמר מקדשי תיראו, וסמכו בשמירת שבת לחזק יראת המקדש, והצורך למזבח הקטורת ומזבח העולה וכליהם מבואר, אבל השלחן והיות עליו הלחם תמיד לא אדע בו סבה, ואיני יודע לאיזה דבר איחס אותו עד היום, אבל האזהרה מהיות אבני המזבח גזית שלא יניף עליהם ברזל, כבר ידעת הסבה שנתנו בו באמרם אינו דין שיונף המקצר על המאריך, וזה טוב על צד הדרשות כמו שזכרנו, והסבה בו מבוארת, וזה שעע"ז היו בונים מזבחותיהם באבני גזית והזהיר מהדמות בהם, ושיהיה המזבח מאדמה לברוח מהדמות בהם, אמר מזבח אדמה תעשה לי, ואם א"א עשותו מבלתי אבנים יהיו בצורתם הטבעית לא יחצבו, כמו שהזהיר מאבן משכית ומנטוע כל עץ אצל מזבח ה', והכוונה כולה אחת, והוא שלא נעבוד השם כדמות עבודתם החלוקות אשר היו עושין אותה לנעבדיהם, ועל זה הענין הזהיר בכלל ואמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני ר"ל שלא יעשו כן לשם, לסבה אשר אמר כי כל תועבת השם אשר שנא עשו לאלהיהם, וכבר ידעת פרסום עבודת פעור בזמנים ההם אשר היתה בגלוי הערוה, מפני זה צוה הכהנים לעשות מכנסים לכסות בשר ערוה בעת העבודה, ושלא יעלה למזבח עם כל זה במעלות אשר לא תגלה ערותך עליו, ואמנם היות השמירה והסבוב סביב למקדש תמיד, הוא לכבד אותו ולפארו ושלא יהרסו הסכלים גם כן והטמאים אליו ולא בעת האנינות וכל מי שלא רחץ גופו כמו שיתבאר, ומכלל הדברים המביאים להגדיל המקדש ולפארו עד שיגיע לנו יראה ממנו, שלא יבא אליו לא שכור ולא טמא ולא מי שלא רחץ ראשו רצוני לומר פרוע ראש וקרוע בגדים, ושכל עובד יקדש ידיו ורגליו, ולהגדיל הבית עוד הגדיל מעלת עובדיו ונבדלו הכהנים והלוים, וצוה להלביש הכהנים בגדים נאים ומלבושים יפים וטובים בגדי קדש לכבוד ולתפארת, ושלא ישמש בעבודה בעל מום, ולא בעל מום לבד אלא הכעורים ג"כ פוסלים בכהנים כמו שהתבאר בתלמוד זאת המצוה, ומפני שההמון לא יגדל אדם אצלם בצורתו האמתית אלא בשלמות איבריו ויופי בגדיו, והמכוון שתהיה לבית גדולה ותפארת אצל הכל, אבל בן לוי שאינו מקריב ואין חושבין עליו שהוא מכפר עונות, כמו שבא בכהנים וכפר עליו וכפר עליה, אך הכוונה בו אמירת השיר לבד, הוא נפסל בקול, כי המכוון ג"כ בשיר להפעל הנפש בדברים ההם ולא יפעלו הנפשות רק לקולות ולנגונים הערבים ועם כלי השיר ג"כ, כמו שהיה הענין במקדש תמיד, ואפילו הכהנים ג"כ הכשרים העומדים במקדש מוזהרים משבת בו ומהכנס אל ההיכל בכל עת, ומהכנס לקדשי הקדשים כלל אלא כהן גדול ביום הכפורים ד' פעמים ולא יותר, כל זה להגדיל המקדש. וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכין בו הבשר ושורפין ורוחצין בו הקרב והכרעים, אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר, מפני זה צוה להקטיר בו הקטורת שתי פעמים בכל יום, בבקר ובין הערבים, להטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו, כבר ידעת אמרם מיריחו היו מריחים ריח הקטרת, וזה ג"כ ממה שמעמיד יראת המקדש, אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו, היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה, כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב, ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו. אבל שמן המשחה יש בו שתי תועלות, להטיב ריח מה שימשח בו, ולהאמין גדולת הדבר הנמשח וקדושתו והיותו נבדל לטובה משאר מינו, אדם יהיה, או בגד, או כלי, הכל שב ליראת המקדש, שהיא סבה ליראתו, מפני התחדש הפעלות בנפש האדם בעת שיכנס אליו, וירכו הלבבות הקשים ויכנעו, אשר התחכם השם כל זה ההתחכמות בעצות מרחוק לרככם ולהכניע בעת שיבאו אל הבית, כדי שיקבלו מצות השם המיישירות וייראוהו, כמו שבאר לנו בלשון התורה, ואמר, ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך ובכרת בקרך וצאנך למען תלמד ליראה את ה' אלהיך כל הימים, הנה התבאר לך התכלית המכוונת בכל אלו הפעולות מה היא. ואמנם סבת האזהרה מעשות כשמן המשחה והקטרת, מבוארת מאד, כדי שלא יריחו הריח ההוא אלא שם, ויהיה אז ההפעלות עליהם יותר, ושלא יחשוב ג"כ כל מי שימשח בזה השמן או בכיוצא בו יהיה נכבד, ויתחדשו בעבור זה הפסדים גדולים ומחלוקות. אמנם היות הארון נשא בכתף לא על העגלות, מפני ההגדלה בו, מבוארים, ושלא תפסד לו תכונה וצורה, ואפילו בהוציא הבדים מן הטבעות, וכן לא תפסד צורת האפוד והחשן ואפילו בהסיר האחד מן האחר, ושתתוקן מלאכת הבגדים כולם באריגה מבלתי חתוך עד שלא תפסד צורת האריגה, וכן הזהיר כל אדם מעובדי המקדש שלא יתעסקו במלאכת חברו, כי המלאכות והעסקים המסורים לרבים, אם לא ייוחד כל איש למלאכה מיוחדת יפול ההתרשלות והעצלה מן הכל. ומבואר הוא שזאת ההדרגה במקומות אשר נתנו, להר הבית דינים, ולחיל דינים, ולעזרת נשים דינים בפני עצמם, ולעזרה דינים אחרים, וכן עד קדש הקדשים, שזה כולו תוספת הגדלה ונתינת יראה יתירה בלב כל מכוין אליו. הנה כבר זכרנו סבות חלקי זה הכלל כלו:

14.דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב, 

לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר יְדִ֣יד ה֔' יִשְׁכֹּ֥ן לָבֶ֖טַח עָלָ֑יו חֹפֵ֤ף עָלָיו֙ כָּל־הַיּ֔וֹם וּבֵ֥ין כְּתֵפָ֖יו שָׁכֵֽן: ס

15.תרגום אונקלוס דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב

לְבִנְיָמִין אֲמַר רְחִימָא דַּייָ יִשְׁרֵי לְרוּחְצָן עֲלוֹהִי יְהֵי מַגֵּין עֲלוֹהִי כָּל יוֹמָא וּבְאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא.

16.רש"י דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב

לְבִנְיָמִ֣ן אָמַ֔ר -לְפִי שֶׁבִּרְכַּת לֵוִי בַּעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת וְשֶׁל בִּנְיָמִין בְּבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בְּחֶלְקוֹ, סְמָכָן זֶה לָזֶה, וְסָמַךְ יוֹסֵף אַחֲרָיו, שֶׁאַף הוּא מִשְׁכַּן שִׁילֹה הָיָה בָנוּי בְחֶלְקוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ע"ח) "וַיִּמְאַס בְּאֹהֶל יוֹסֵף וְגוֹ'", וּלְפִי שֶׁבֵּית עוֹלָמִים חָבִיב מִשִּׁילֹה לְכָךְ הִקְדִּים בִּנְיָמִין לְיוֹסֵף:

17.הדר זקנים דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב

ידיד ה' ישכון לבטח עליו. מה טעם שכינה בחלק בנימין לפי שהוא לבדו נולד בארץ ישראל. ויש מפרשים שעדיין לא נולד כשהשתחוו השבטים לעשו. והה"ד ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה שבטו אין משתחוים לשום בריה. כי נולד מבנימין שלא השתחוה לעשו. ד"א משל למלך שהיה לו יום נועד עם בניו לברכם ולנטות אהלו אצלם. באו כולם פנו כל אחד ביתו וצייר וכייר ישב הקטן נזוף כי אמר איככה יעזוב אבי את אחי הגדולים ויבוא אצלי שמע המלך ואמר חייך בני אצלך אשכון נצח כך הקדוש ברוך הוא. עוד י"מ לכך נעשה הקדוש ברוך הוא אושפיזכניה מפני הגביע שנמצא באמתחתו. והכוהו אחיו בין כתפיו. לכך זכה לבין כתפיו שכן כדפי' בפ' מקץ:

18.בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז

בִּנְיָמִין֙ זְאֵ֣ב יִטְרָ֔ף בַּבֹּ֖קֶר יֹ֣אכַל עַ֑ד וְלָעֶ֖רֶב יְחַלֵּ֥ק שָׁלָֽל:

19.תרגום אונקלוס בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז

בִּנְיָמִין בְּאַרְעֵיהּ תִּשְׁרֵי שְׁכִינְתָא וּבְאַחְסָנְתֵיהּ יִתְבְּנֵי מַקְדְּשָׁא בְּצַפְרָא וּבְפַנְיָא יְהוֹן מְקָרְבִין כָּהֲנַיָּא קוּרְבָּנָא וּלְעִדָּן רַמְשָׁא יְהוֹן מְפַלְּגִין מוֹתַר חוּלָקְהוֹן מִשְּׁאָר קוּדְשַׁיָּא.

20.כתר יונתן בראשית פרשת ויחי פרק מט פסוק כז

בִנימין שבט חזק כזאב טרפו, בעריו תשרה שכינת אדון עולם ובאחוזתו יבנה בית המקדש בבוקר יהיו כהנים מקריבים כבש תמיד [תדיר] עד ארבע שעות ובין השמשות יקריבו כבש שני ובערב יהיו מחלקים שארית שאר קרבנות ואוכלים איש חלקו:

21.תלמוד בבלי מסכת זבחים דף נד עמוד ב

דָּרַשׁ רָבָא: מַאי דִּכְתִיב: (שמואל א י״ט:י״ח) "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת (וכתיב (שם) הנה דוד בניות) בָּרָמָה". וְכִי מָה עִנְיַן 'נָיוֹת' אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם. אַמְרֵי: כְּתִיב: (דברים י״ז:ח׳) "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ", מְלַמֵּד שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ גָּבֹהַּ מִכָּל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל גָּבֹהַּ מִכָּל הָאֲרָצוֹת, וְלָא הֲווּ יָדְעֵי מְקוֹמוֹ הֵיכָא, אַיְתּוּ סֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ, בְּכוּלְּהוּ (שבטים) כְּתִיב: (יהושע ט״ו:ט׳ וטז) "וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל, וְתָאַר הַגְּבוּל". בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין (שם יח) 'וְעָלָה' כְּתִיב, 'וְיָרַד', לָא כְּתִיב. אַמְרֵי: שְׁמַע מִינָּהּ, הָכָא הוּא מְקוֹמוֹ. סָבוּר לְמִבְנֵיהּ בְּעֵין עֵיטָם דְּמִידְלָא. אָמְרוּ: נִתָּתֵי בֵּיהּ קָלִיל, כְּדִכְתִיב: (דברים ל״ג:י״ב) "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וְאִי בָּעִית אֵימָא: גְּמִירִי, בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה סַנְהֶדְרִין יָתְבִין, וּשְׁכִינָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין הִיא, וְאִי מַדְלִינָן לֵיהּ, אִתְפָּלִיג לֵיהּ טוּבָא, ואתי לאיפלוגי, מוּטָב נִתָּתֵי בֵּיהּ פּוּרְתָּא, כְּדִכְתִיב: "וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן". וְעַל דָּבָר זֶה נִתְקַנָּא בֵּיהּ דּוֹאֵג הָאֱדוֹמִי בְּדָוִד, כְּדִכְתִיב: (תהילים ס״ט:י׳) "כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי, וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי". וּכְתִיב: (תהילים קל״ב:א׳-ב׳) "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת, זְכוֹר ה' לְדָוִד אֵת כָּל עֻנּוֹתוֹ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה', נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב, אִם אָבֹא וְגוֹ', עַד אֶמְצָא מָקוֹם וְגוֹ', הִנֵּה שְׁמַעֲנוּהָ בְאֶפְרָתָה, מְצָאנוּהָ בִּשְׂדֵי יָעַר". 'בְּאֶפְרָתָה', זֶה יְהוֹשֻׁעַ דְּאַתִּי מֵאֶפְרַיִם, ['מְצָאנוּהָ] בִּשְׂדֵי יָעַר', זֶה בִּנְיָמִין, דִּכְתִיב בֵּיהּ: (בראשית מט) "זְאֵב יִטְרָף.

Rava taught: What is the meaning of that which is written: “And he and Samuel went and dwelt in Naioth. And it was told Saul, saying: Behold, David is at Naioth [beNayot] in Ramah” (I Samuel 19:18–19)? But what does Naioth have to do with Ramah? Rather, this means that they were sitting in Ramah and were involved in discussing the beauty [benoyo] of the world, i.e., the Temple.

David and Samuel said: It is written: “Then you shall arise, and get you up unto the place which the Lord your God shall choose” (Deuteronomy 17:8). This teaches that the Temple is higher than all places in Eretz Yisrael. And Eretz Yisrael is higher than all countries. They did not know where the highest place in Eretz Yisrael was.

They brought the book of Joshua. With regard to all of the borders of the tribes it is written: “And went down” (see Joshua 15:10, 16:3, 17:9), and it is written: “And the border went up to Beth Hoglah.” (Joshua 15:6), and: “And the border was drawn from the top of the mountain to the fountain of the waters of Nephtoah” (Joshua 15:9). The verse uses different terms to describe the borders of the portion of each tribe. And with regard to the borders of the tribe of Benjamin it is written only: “And went up” (Joshua 18:11), but it is not written: “And went down.” They said: Conclude from the verses that the Temple’s place is here, in the portion of Benjamin.

They thought to build it at Ein Eitam, which is higher than any other place in the portion of Benjamin. They said: Let us lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12). This indicates that the Temple is situated slightly lower, between two peaks.

And if you wish, say instead that it is learned as a tradition that the Sanhedrin is to be located in the portion of Judah, and the place of the Divine Presence is to be located in the portion of Benjamin.They said: And if we raise it and place it near Ein Eitam it will be too distant from the portion of Judah. They said: It is preferable that we lower it a bit, as it is written: “He covers it throughout the day, and He dwells between his shoulders” (Deuteronomy 33:12).

And with regard to this matter, that David and Samuel discovered the location of the Temple, Doeg the Edomite was jealous of David, as it is written: “Because jealousy for Your House has eaten me up” (Psalms 69:10), and it is written: “Lord, remember for David all his affliction; how he swore to the Lord, and vowed unto the Mighty One of Jacob: I will not come into the tent of my house, nor go up into the bed that is spread for me; if I will give sleep to my eyes, or slumber to my eyelids; until I find a place for the Lord, a dwelling place for the Mighty One of Jacob” (Psalms 132:1–5).

The verse following those verses states: “We heard of it as being in Ephrath; we found it in the field of the wood” ^{(Psalms 132:6)}. Rava explains the meaning of these words: “In Ephrath”; this is a reference to Joshua, who came from the tribe of Ephraim. This alludes to the fact that David and Samuel were able to locate the highest place in Eretz Yisrael based on the book of Joshua. “We found it in the field of the wood”; this is a reference to Benjamin, as it is written concerning him: “Benjamin is a wolf that tears apart;” ^{(Genesis 49:27).} A wolf is a wild animal living in the field, and David and Samuel found the location of the Temple in the portion of Benjamin.

22.דברים פרשת עקב פרק י 

(א) בָּעֵ֨ת הַהִ֜וא אָמַ֧ר ה֣' אֵלַ֗י פְּסָל־לְךָ֞ שְׁנֵֽי־לוּחֹ֤ת אֲבָנִים֙ כָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים וַעֲלֵ֥ה אֵלַ֖י הָהָ֑רָה וְעָשִׂ֥יתָ לְּךָ֖ אֲר֥וֹן עֵֽץ: (ב) וְאֶכְתֹּב֙ עַל־הַלֻּחֹ֔ת אֶת־הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר הָי֛וּ עַל־הַלֻּחֹ֥ת הָרִאשֹׁנִ֖ים אֲשֶׁ֣ר שִׁבַּ֑רְתָּ וְשַׂמְתָּ֖ם בָּאָרֽוֹן: (ג) וָאַ֤עַשׂ אֲרוֹן֙ עֲצֵ֣י שִׁטִּ֔ים וָאֶפְסֹ֛ל שְׁנֵי־לֻחֹ֥ת אֲבָנִ֖ים כָּרִאשֹׁנִ֑ים וָאַ֣עַל הָהָ֔רָה וּשְׁנֵ֥י הַלֻּחֹ֖ת בְּיָדִֽי: (ד) וַיִּכְתֹּ֨ב עַֽל־הַלֻּחֹ֜ת כַּמִּכְתָּ֣ב הָרִאשׁ֗וֹן אֵ֚ת עֲשֶׂ֣רֶת הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּר֩ ה֨' אֲלֵיכֶ֥ם בָּהָ֛ר מִתּ֥וֹךְ הָאֵ֖שׁ בְּי֣וֹם הַקָּהָ֑ל וַיִּתְּנֵ֥ם ה֖' אֵלָֽי: (ה) וָאֵ֗פֶן וָֽאֵרֵד֙ מִן־הָהָ֔ר וָֽאָשִׂם֙ אֶת־הַלֻּחֹ֔ת בָּאָר֖וֹן אֲשֶׁ֣ר עָשִׂ֑יתִי וַיִּ֣הְיוּ שָׁ֔ם כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי הֽ': 

23.רש"י דברים פרשת עקב פרק י פסוק א

(א) בעת ההוא - לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי פסל לך, ואחר כך ועשית לך ארון, ואני עשיתי ארון תחלה, שכשאבוא והלוחות בידי היכן אתנם. ולא זה הוא הארון שעשה בצלאל, שהרי משכן לא נתעסקו בו עד לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה משכן תחלה^ו ואחר כך ארון וכלים, נמצא זה ארון אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה. ואותו שעשה בצלאל לא יצא למלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה:

24.אבן עזרא דברים פרשת עקב פרק י פסוק א

(א) בעת ההיא - בארבעים היום הנזכרים. ארון עץ - אמרו המעתיקים ז"ל, כי ארון אחר עשה משה בתחלה. והעד: ואעש ארון (ג) ואחר כך אמר: ואפסול (שם), ואמר ואשים את הלוחות בארון אשר עשיתי (ה). ודעתם רחבה מדעתנו, כי היה נראה לנו כי וישכון כבוד ה' (שמות כד, טז) דבק עם הכבוד שראו הזקנים (שם שם, ט), ולא נדע מתי עלה משה, כי היה נראה בדרך הפשט, כי משה לא נתענה כי אם שמונים יום, כי פירוש אנכי עמדתי בהר כימים הראשונים (י) הוא שנוי. והטעם: כאשר עמדתי בהר אותם הארבעים יום שמע ה' אלי ואמר: לך למסע (יא), וזהו לך נחה את העם (שמות לב, לה). והנה יהיה ארון עץ בצווי, והוא הארון שעשה בצלאל:

25.רמב"ן דברים פרשת עקב פרק י פסוק א

(א) בעת ההיא אמר ה' אלי פסל לך - אחר שהתנפלתי לפני ה' את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה נתרצה אלי שיכתוב לוחות שניות, אבל היו הראשונות מעשה אלהים והמכתב מכתב אלהים, ובאלו צוה אותי שיהיו מחצב ידי והמכתב יהיה כמכתב הראשון באצבע אלהים:

וטעם ועשית לך ארון עץ - שתשים הלוחות בתוכו בעת שתרד. והיה הארון הזה כולו עץ הוא והמכסה אשר עליו מלמעלה כמנהג בכל הארונות, והיו הלוחות שם עד שנעשה המשכן, ואז עשו הארון המצופה זהב והכפורת אשר עליו זהב טהור. ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות, לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. וטעם ויהיו שם כאשר צוני ה' ^{(פסוק ה)}, שהיו שם עד שנעשה המשכן, שצוני ^{(שמות כה כא)} ונתת את הכפורת על הארון מלמעלה ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך. וזהו הטוב והישר בפסוקים האלה:

וכתב רש"י ולא זהו ארון שעשה בצלאל, שהרי לא נתעסקו במשכן אלא לאחר יום הכפורים, כי ברדתו מן ההר צוה להם על מלאכת המשכן, ובצלאל עשה המשכן ואח"כ ארון וכלים, נמצא זה אחר היה. וזהו שהיה יוצא עמהם למלחמה, ואותו שעשה בצלאל לא יצא במלחמה אלא בימי עלי, ונענשו עליו ונשבה. זה לשון הרב. ודברי אגדה הם שמצא כתוב בתנחומא. ויש לשאול ואחר שהוציא משם הלוחות ונתנם בארון שעשה בצלאל מה היה בזה, ולמה הוא יוצא עמהם למלחמה. ואומרים ששברי הלוחות היו שם, וכן באגדה. אבל דברי יחיד הם, שכך שנינו במסכת שקלים (ירושלמי פ"ו ה"א) תניא רבי יהודה ברבי אלעאי אומר שני ארונות היו עם ישראל במדבר, אחד שהיו שברי הלוחות מונחין בו וכו', ורבנן אמרי אחד היה ופעם אחת יצא בימי עלי ונשבה. ודעת רבותינו בכל מקום בתלמוד (ברכות ח ב, ב"ב יד ב, מנחות צט א) אינו כן, אלא לוחות ושברי לוחות מונחים בארון. ועוד אנה יעמוד הארון הזה עם הלוחות הראשונות כל ימי המדבר, כי במשכן בבית קדשי הקדשים לאחר הפרוכת אין שם שני ארונות. וכן שלמה לא הכניס לבית קדשי הקדשים אלא ארון אחד (מ"א ח ו - ט):

אבל הארון הזה של משה, כשנעשה ארונו של בצלאל גנזוהו כדין תשמישי קדושה. וזהו הנכון על דעת רבותינו, כי על דרך הפשט יתכן כי ועשית לך ארון עץ - ירמוז לארון שעשה בצלאל. וזה, כי מתחלה נצטווה משה על המשכן וכליו, והיתה המצוה הראשונה ועשו ארון עצי שטים (שמות כה י), כי היא עיקר הכוונה בכל המשכן להיות השם יושב הכרובים. ואחרי כן עשו את העגל, וכאשר נתרצה השם למשה ואמר לו שיכתוב על הלוחות האלו כמכתב הראשון צוהו בקצרה שיעשה ללוחות האלה ארון עץ, היא המצוה לו ללוחות הראשונות. והנה הזכיר לו המצוה הראשונה שבענין המשכן ושהכל תלוי בה, ומזה למד משה לעשות המשכן וכליו כאשר נצטווה מתחלה. ויהיה פירוש ויהיו שם כאשר צוני ה' - שהיו שם לעד לעולם, כאשר צוהו ה' מתחלה (שם שם כא - כב) ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך ונועדתי לך שם ודברתי אתך וגו'. והנה ברדתו הניח הלוחות באהל מועד עד שיעשה הארון והמשכן, כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות באהל מועד יהיו עד עשות בצלאל הארון. וכן שברי הלוחות על כרחנו שם היו, כי לא החזירם עמו להר. וראיה לזה, שלא הזכיר משה זו הצואה בסדר כי תשא, כי שם הזכיר ארון בצלאל בפירוש, וכאן לא הזכיר המשכן וכליו כי הם הרואים אותו, ולפיכך הזכיר זה בקצרה:

ואל יקשה בעיניך שאמר ואעש ארון עצי שטים ואפסל שני לוחות אבנים - כי השלים ענין הארון כאחד, כי הנה צוהו השם פסל לך וגו' ועלה אלי ההרה ועשית לך ארון עץ, שיעלה תחלה בלוחות ואחרי כן יעשה ארון עץ, אבל האריך לומר ואכתב על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים אשר שברת ושמתם בארון - לומר שיהיו כראשונות במכתב וראוי שיהיו בארון המצוה כראשונות שאועד שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, ולכך השלים ואעש ארון - להשלים המצוה והמעשה בקצרה, ואחרי כן שב להאריך במוקדם. וטעם ואפן וארד מן ההר ואשם את הלוחות בארון אשר עשיתי - שעשיתיו ברדתי, ויהיו שם - לעד כאשר צוני ה' - להיות כבודו שוכן בתוך בני ישראל:

26.אברבנאל במדבר פרשת בהעלותך פרק י

כדי שלא ישאר ספק בדבר הזה אזכור פה הטענות שתוכל לעשות הכת המנגדת ואשיבה עליהם. הא' היא מה שהעיר רש"י בפסוק ועשית לך ארון עץ בסדר עקב ^{(דברים י"א)} שהוא היה הארון שעשה משה קודם שנעשה ארונו של בצלאל לפי שלא היה לו מקום לשום בו הלוחות ושלכן לא נזכר שם דבר אחר ממלאכת המשכן כי אם זה שהיה יתר על מה שנזכר במקומו. וכבר השיב על זה הרמב"ן שמה שברדת משה מן ההר הניח הלוחות באהל מועד עד שעשה בצלאל את הארון כי אלו לא שבר הלוחות הראשונות אין ספק שבאהל מועד היו מונחות עד עשיית הארון וכן שברי הלוחות על כרחינו שם היו כי לא החזירם עמו מרע"ה להר. ומה שאמר ^(שם) ועשית לך ארון עץ אינו נאמר אלא על הארון שעשה בצלאל ולא זכר שם במשנה תורה דבר אחד ממלאכת המשכן לפי שהוא היה העקר ואחריו היו נמשכים שאר הדברים כלם

27.חזקוני דברים פרשת עקב פרק י פסוק א

בעת ההיא הוא כ"ט באב הוא שנאמר בפרשת תשא ויאמר ה' אל משה פסל לך וגו'. ארון עץ פלוגתא בירושלמי חד אמר ארון אחד וחד אמר שנים היו.

28.רבינו בחיי דברים פרשת עקב פרק י פסוק א

וכבר כתבתי בסדר ויהי בשלח שהארון הזה שעשה בצלאל נגנז שם בביהמ"ק עם צנצנת המן ושאר הדברים, ויאשיה המלך צוה לגנזם תחת מחילות ההיכל. והסבה ליאשיהו שגנז הארון יותר משאר כלי הקדש לשני ענינים: האחד לעילוי קדושתו, שאין לך מקודש ומעולה בכל הכלים כמוהו, וכשם שהוא קודם לכלן במעשה כך הוא מקודש מכלן, שהוא דוגמא לכסא הכבוד ומעון לשכינה, והשכינה דבקה לעולם עם הארון, ולכך בבית שני לא היה בו ארון, וכשחסר ארון חסרה שכינה, ולפי שהיה יאשיהו יודע שהבית עתיד ליחרב ע"י נבוכדנצר, והנביאים שבימיו מתנבאין וצווחין כן, והיה דבר ברור אצלו שכל הכלים יגלו לבבל לפיכך חס על כבוד הארון לעלויו ורצה לגנזו. והשני, שראה בארון סימן הנסיעה, והוא שהבדים שהאריכו בימי שלמה נתקצרו בימיו וחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, וכשהיו ישראל נכנסין במקדש והיו רואין הפרוכת ושני בדי הארון, היו ראשיהן נראין מחוץ לפרוכת כשני דדי אשה שנראין מתחת בגדיה, ועל שני בדין אלו הזכיר שלמה ע"ה: (שיר השירים ד, ה) "שני שדיך כשני עפרים" וגו', וכשנתקצרו עתה בימי יאשיהו וחזרו כלפי פנים היו ישראל נכנסין ולא היו רואין אותן יוצאין ובולטין מן הפרוכת כמנהג, לפי שחזרו לאותה מדה שהיו בימי משה, והכיר יאשיהו בזה שהארון מזומן לנסיעה ומתכנס והולך. ועוד ראה כשנכנס חלקיה הכהן לעבוד עבודה בהיכל שמצא שם ספר תורה שהוא מצד הארון ברית ה' שיצא לתוך ההיכל והכיר בזה שזה אות לגלות ולחורבן ביהמ"ק. וזה תרגם יונתן: (יחזקאל א, א) "ויהי בשלשים שנה", והוה בתלתין שנין בזמן דאשכח חלקיה כהנא רבא ספרא דאורייתא בבי מקדשא בעזרתא תחות אולמא בפלגות ליליא בתר מעלני סהרא בימי יאשיהו בן אמון. ומתוך שראה סימנין אלו ראה לגנזו. והא למדת שעיקר הקדושה לארון זה של בצלאל היה, לא לארון שעשה משה לשעה, ועל ארון זה של בצלאל אמרו רז"ל במסכת עירובין פרק הדר: (סג ב) כל זמן שארון ושכינה שלא במקומן ישראל אסורין בתשמיש המטה. שאם תאמר על ארון שעשה משה שהיה יוצא עמהם במלחמותיהן, היאך אפשר לומר כן, דשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים שיהיו ישראל אסורין בתשמיש המטה ונמנעים מפריה ורביה וכן דוד שאמר לאוריה: (שמואל - ב יא, ח) "רד לביתך", אלא על ארון של בצלאל אמרו כן שהוא עיקר הקדושה, משא"כ בארון של משה שאין קדושתו כל כך.

29.בן יהוידע על פסחים פ״ז א:ב׳

"אֲנִי חוֹמָה", זוֹ תּוֹרָה. נראה לי בס"ד כי תורה שבכתב חמשה ספרים ותורה שבעל פה ששה סדרים הרי ה"ו וידוע מה שאמר התנא (משנה אבות ו, ה) התורה נקנית במ"ח מעלות הרי אותיות חוֹמָה. לזה אמר אֲנִי חוֹמָה זוֹ תּוֹרָה גם היא חומה ששומרת האדם מן החטא ומן היצר הרע כמו החומה שעושין אותה לשמור.

'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת', אֵלּוּ תַּלְמִידֵי חֲכָמִים כמו המגדל הוא מסויים וניכר ונראה לכל כן התלמידי חכמים. גם אמר 'כַּמִּגְדָּלוֹת' חלק התיבה לשתים וקרי בה 'מך גדלות' שהוא עניו ומך, ומחמת כן יזכה לגדלות ד'מַאן דְּאִיהוּ זְעֵיר, אִיהוּ רַב'.

ועוד אמר 'אֲנִי חוֹמָה' זוֹ כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דכתיב (ירמיהו לא, כא) 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר' ולכן כנסת ישראל שהוא סוד נוקבא נקראת חוֹמָה על שם הכתוב 'נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר', 'וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת' אֵלּוּ בָּתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת שמשפעים כמו הַשָּׁדַיִם.

30.ספר שם משמואל - פרשת שמות - שנת תרע"ו

ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, היינו שאל תתמה שתזכה למעלה רמה כזו שתהי' נקרא בהחלט שלוחי ושכינה מדברת מתוך גרונך מה שלא זכו לזה האבות, כי כך היא המידה שאנכי משרה שכינתי במקום היותר שפל, כמ"ש מהר"ל בטעם עיקר שכינה בתחתונים מפני שהם עלוליים ביותר. ולאות ע"ז הוא המראה שהשריתי שכינתי בסנה שהוא שפל מכל האילנות וע"כ נמי בהוציאך את העם תעבדון את האלקים על ההר הזה, שהוא דומם שפל ונמוך מצומח חי ומדבר שלמעלה הימנו ועם זה הוא הר נמוך מכל ההרים, הרי שהשראת השכינה תהי' בתחתונים על גבי הדומם שהוא נמוך, ולא על הר גבוה ולא ע"ג צומח, כמו שעתה השרה שכינתו על הסנה שהוא צומח, כי באשר קבלת התורה היא מראה יותר נכבד ממראה הסנה יהי' המקום ג"כ יותר נמוך ע"ג דומם ממש, וע"כ גם אתה אף ששפל אתה בעיניך אין זה מונע מלהשרות שכינתי עליך ולהיות שכינה מדברת מתוך גרונך, באופן יהי' כאילו אני בעצמי העליתי אתכם ממצרים ויתקיים בזה ההבטחה ואנכי אעלך גם עלה כנ"ל:

31.ספר שם משמואל - פרשת בהעלותך - שנת תרע"ד

ונראה דהנה אמרו ז"ל (סנהדרין כ' ע"ב) שלש מצוות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ למנות עליהם מלך ולמחות זרעו של עמלק ולבנות להם בית הבחירה. והיינו שידוע שבריאת העולם היא ביו"ד שבשם הוי' כדכתיב בראשית ובתרגום ירושלמי בחוכמתא, יציאת מצרים בה"א ראשונה ובזוה"ק (ח"ב מ"ו.) דההוא יובלא סליק לון ממצרים, מתן תורה והנהגת ישראל במדבר בוא"ו, כניסת ישראל לארץ בה"א אחרונה, והכל נרמז בכ"ו כי לעולם חסדו שבהלל הגדול דוק ותשכח, וכן הוא בסידור האר"י. וע"כ בכניסתן לארץ המצוה למנות מלך להיות מרכבה למלכות שמים הנרמז בה"א אחרונה, וכן בית הבחירה משום דבשער הקדושה להרח"ו שדומם צומח חי מדבר הם נגד ארבע אותיות הוי', והחילוק שבין משכן לבית הבחירה שהמשכן עיקרו מבע"ח והקרשים היו צומח, אבל בית הבחירה עיקרו מאבנים שהן דומם, וע"כ בכניסתן לארץ ישראל שהופיעה מדת ה"א האחרונה צריך לעשות בית האלקים מדומם שהוא נגד אות ה"א אחרונה, ולמחות מקודם זרע עמלק המתנגד להופעת מלכות שמים בארץ, וידוע שזה הפירוש ואין הכסא שלם:

32.ספר שם משמואל - פרשת עקב - שנת תרע"ה

ולפי האמור יש לומר דהא דועשית לך ארון עץ לאו לפקדון והנחה בעלמא אלא שיהי' מוצנע לגמרי מפני שליטת עין הרע, כי האור בוקע ומאיר. ולפי זה יש ליתן טעם למה ארון עץ דוקא ולא של מתכת, כסף וזהב או שאר מין דומם, כי באשר הלוחות היו לוחות אבן שהיא דומם מין במינו אינו חוצץ, ע"כ נתבקש ארון עץ שהוא מין צומח, והי' חוצץ לגמרי עד שלא הי' האור בוקע ומפלש דרך דופני הארון:

33.ספר שם משמואל - פרשת ראה - שנת תר"ע

 במד"ר (פ' ד' סי' ד') שמור תשמרון וגו', מהו את כל המצוה הזאת, אמר ר' לוי זו קריאת שמע, רבנן אמרי זו השבת שהיא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה:

 הנה ק"ש היא קבלת עול מלכות שמים באהבה וצריכה כוונת הלב, והיינו שמסלק את עצמו מכל עניני עוה"ז וחמדת שעשועיו רק לדבק א"ע באהבת השי"ת. ובאמת זו כלל התורה, כי כל מצוות התורה הן עצות מרחוק לדבק א"ע לשמים כמ"ש הזוה"ק תרי"ג מצוות הן תרי"ג עיטין דאורייתא, היינו שהכל הוא עצה לבוא אל התכלית, והתכלית היא הדביקות, וזו דביקות ממטה למעלה. וז"ש כל המצוה הזאת זו ק"ש שענינה הוא כלל כל המצוות כולן, וחד אמר זו שבת ששבת היא קביעא וקיימא, והקדושה באה מלמעלה למטה והאדם צריך להשתדל רק:

 שיהי' כלי מוכשר לקבל, והוא כעין כלל כל המצוות כולן, שיקדש אדם את כל רמ"ח אבריו ע"י רמ"ח מ"ע להיות כלי לשרות עליו שם ה':

 וז"ש במדרש ששבת היא שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, שתכלית כולן היא להשיג קדושה מלמעלה למטה, וכעין זה היא שבת. וזה הוא עיקר מחלוקתם דר' לוי סובר דעיקר התכלית הוא להיות האדם דבוק בשם השי"ת, ורבנן סברי דעיקר התכלית הוא מה שנותנין לו מן השמים:

עוד שם במדרש, כי אם שמור תשמרון אמר בר קפרא הנפש והתורה נמשלו בנר, הנפש דכתיב נר ה' נשמת אדם, והתורה דכתיב כי נר מצוה ותורה אור, אמר הקב"ה לאדם הזה נרי בידך ונרך בידי וכו', אם שמרת את נרי אני משמר את נרך:

הנה הנפש היא בדוגמת הנר, שהוא כדי לקבל את השמן, והשמן נמשך אחר הפתילה, והאור נתלה בפתילה, וכדוגמת זה היא הנפש, שהנפש הצומחת נתלית על אד הדם, והנפש החיונית על הצומחת, והנפש המדברת על החיונית, ורוח בנפש, והנשמה ברוח, והנשמה מקבלת אור מזיו השכינה, נמצא שע"י ההרכבה והתלויות זו בזו יכול אף הגוף לשאוב חיים ממקור החיים ע"י הנשמה, וזה הוא נר מלמטה למעלה, וזהו נרך בידי. ולהיפוך מזה היא התורה, שהתורה בשרשה היא רמה ונשאה וגבוהה מאוד, ואורייתא וקוב"ה כולא חד, רק ע"י מסכים וצמצומים בכל עולם ועולם יותר ויותר וכל עולם נתלה בעולם שלמעלה הימנו, ובכל עולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, עד שבזה העולם מתלבשת התורה בענינים השייכים לזה העולם, דיני שור ובור וכו', וכאשר אדם משמר את התורה בעוה"ז ולומד לשמה מגיע הדבר עד למעלה למעלה ונמצא האדם משפיע בתורה, כמו שביאר הרב זצ"ל מלאדי בסידור בדרושים לחתונה, והכל ע"י תליית עולם בעולם, יש כח ביד האדם למטה, שגם התורה מלמעלה תקבל תועלת מלימוד האדם למטה, והוא ג"כ כדמיון נר ונפש, רק הוא להיפוך שהנפש היא מלמטה למעלה עד הנשמה ומשם מקבלים תועלת עד הבחינה התחתונה מלמטה, ועי' בכוזרי בפירוש את קרבני לחמי לאשי, אך התורה היא להיפוך, שהיא הרכבה ותלי' מלמעלה למטה עד האדם התחתון, וזה נרך בידי היא הנפש להאיר את כח הנשמה, ונרי בידך היא התורה להביא תועלת לתורה ע"י הלימוד לשמה. והוא כדמיון ק"ש ושבת הנ"ל שזו מלמטה למעלה, וזו מלמעלה למטה, וק"ש מתיחסת לנפש, שהנפש תדבק בשרשה באהבה, ושבת לתורה, ושבת יעשה כולו תורה, והבן:

במד"ר למה אין מפסיקין בקללות, אמר רבי חייא בר גמדא לפי שכתוב מוסר ה' בני אל תמאס וגו' אל תעש את התוכחות קוצין קוצין, ע"כ. הענין הגיד כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה דהקללות אינן תכלית רק הן פתח שפותחין לאדם לבוא לתשובה עי"ז כמ"ש (איוב ל"ו י') ויגל אזנם למוסר, וא"כ אחר שאינן תכלית השלימות אין שייך להפסיק באמצע, ודומה כאדם שבא לאיזה מקום ונשאר עומד באמצע הפתח. והנה שבת שהיא התעוררות לתשובה כמ"ש שבת בו תשוב, איננו בדרך ויגל אזנם למוסר כנ"ל רק ע"י קדושת שבת נתגלים לו ממילא הקלקולים שעשה ועד היכן הוא רחוק מהשי"ת. וזהו צוחין אף עקתין וכו', ברם אנפין חדתין, היינו פתחים חדשים, ואנפין היינו פתחים כענין שכתוב על פני המזבח:

 רצה והחליצנו. י"ל שהוא מלשון (ישעי' נ"ח י"א) ועצמותיך יחליץ, ובתרגום שם וגופך יחי' בחיי עלמא שהיא אחר תחיית המתים בגופות. וכמו שעוה"ב הוא תחיית המתים בגופות כן שבת היא תחיית הנפשות, וע"י התחי' באין לעבודה להתחיל בעבודה כראוי וכ"כ בר"ה, שמצינו בעירובין (ל"ט.) שאומרים בו והחליצנו, כי אז בריאה חדשה כמ"ש זכרון ליום ראשון וע"כ יצדק ג"כ הלשון והחליצנו:

 כי לא באתם עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה. בש"ס זבחים (קי"ט.) מנוחה זו שילה, נחלה זו ירושלים. לכאורה נראה שקדושת שילה גדולה משל בית עולמים שנאכלים קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה וא"צ חומה, אך מדשילה נקראת רק מנוחה וירושלים נחלה, נראה שבית עולמים יתר על שילה:

והענין הוא דהנה במשכן היו קרשים ויריעות מלמעלה שכולן מדבר הצומח ומדבר החי קרשים מצומח ויריעות שמצמר הן דבר הבא מן החי רק חלק שש שבו שהוא מצומח, ורק האדנים שהם מתכות הם דומם. משכן שילה הי' בית של אבנים מלמטה ויריעות מלמעלה, הרי שהיו הכתלים שהם דוגמת הקרשים שבמדבר ג"כ נעשים מדבר הדומם כאבנים, רק היריעות נשארו כמו שהיו במדבר מבע"ח. ובבית עולמים היו גם התקרות מצומח ואמה מעזיבה מדומם. הרי שבכל ג' המקדשות משכן שבמדבר ושילה ובית העולמים, בכל אחת היתה השראת השכינה במקום היותר חמרי. והנה תכלית המכוון במקדש היתה כדי שתהי' השראת שכינה למטה כמאה"כ ^{כְּמַאֲמַר הַכָּתוּב (מ"א ח' כ"ז -מלכים א פרק ח פסוק כז כִּ֚י הַֽאֻמְנָ֔ם יֵשֵׁ֥ב אֱלֹהִ֖ים עַל־הָאָ֑רֶץ הִ֠נֵּה הַשָּׁמַ֜יִם וּשְׁמֵ֤י הַשָּׁמַ֙יִם֙ לֹ֣א יְכַלְכְּל֔וּךָ אַ֕ף כִּֽי־הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה אֲשֶׁ֥ר בָּנִֽיתִי:(}  האמנם ישב אלקים על הארץ. ובזה יובן היאך הקדושה משתלשלת ויורדת, שבמשכן היו מעט מדברים הדוממים כגון האדנים, ובשילה היו יותר דוממים, והקדושה היתה משתלשלת ויורדת עד בית העולמים שהיו עוד יותר דוממים ונתקדשו כל חלקי הדוממים, וזהו תכלית המכוון שתהי' השראת השכינה מטה מטה, ולכך נקראת נחלה שאין לה עוד הפסק, וזה הי' דוקא עצם התכלית, והי' בית עולמים יותר גדולה כנ"ל. משא"כ לענין אכילת קדשים הי' בהיפוך, שמחמת שהקדושה לא היתה כל כך בלבוש דומם רק בדבר הבא מן החי, א"כ היתה הקדושה בהתגלות יותר, וכעין שבת שכל דינין ערקין ואתעברו מינה, ולכך היו נאכלים בשילה בכל הרואה:

 כי מנסה ד' אלקיכם אתכם. להבין הלא הוא סבר שמצוה היא, כי הוא מתנבא בשם ה', וא"כ מה ראי' היא זו שאינו אוהב השי"ת, אדרבא כוונתו לעשות רצון השי"ת:

34.מדרש הגדול דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב

ד"א ובין כתפיו שכן. אין לך באדם הזה גבוה מבין כתפיו, כך היה בית המקדש גבוה מכל העולם כולו, שנאמר וקמת ועלית (לעיל יז, ח), קומו ונעלה ציון (ירמיה לא, ה), והלכו עמים רבים (ישעיה ב, ג). ר' שמעון אומר בית המקדש שבשילו בתוך חלקו שליוסף הוא, שנאמר ויטש משכן שילו (תהלים עח, ס), וימאס באהל יוסף (שם עח, סז), ויבחר את שבט יהודה (שם עח, סח), ויבן כמו ראמים מקדשו (שם עח, סט).

35.רמב"ן דברים פרשת וזאת הברכה פרק לג פסוק יב

ונכון הדבר שירמוז בשלש השכינות הללו על שלשה מקדשים. יאמר במקדש ראשון ישכון לבטח עליו, כענין שנאמר (דהי"ב ז א) וכבוד ה' מלא את הבית. ואמר על בית שני, חופף עליו כל היום, שלא שרתה בו השכינה רק היתה מכסה ומגינה עליו, או חופף ממש כמו שהוזכר בפרקי היכלות. ובין כתפיו שכן, לימות המשיח, כי ביום ההוא יקראו לירושלים כסא ה' (ירמיה ג יז). ועל דרך זה נדרש בספרי (ברכה שנב):

36.ספרי דברים פרשת וזאת הברכה פיסקא שנב

(יב) לבנימן אמר ידיד ה', חביב בנימן שנקרא ידיד למקום שהרבה אוהבים למלך וחביב מכולם מי שהמלך אוהבו. ששה הם נקראו ידידים הקדוש ברוך הוא נקרא ידיד שנאמר +ישעיה ה א+ אשירה נא לידידי. אברהם נקרא ידיד שנאמר +ירמיה יא טו+ מה לידידי בביתי בנימן נקרא ידיד שנאמר לבנימן אמר ידיד ה' שלמה נקרא ידיד שנאמר +ש"ב יב כה+ וישלח ביד נתן הנביא ויקרא את שמו ידידיה ישראל נקראו ידידים שנאמר +ירמיה יב ז+ נתתי את ידידות נפשי בית המקדש נקרא ידיד שנאמר +תהלים פד ב+ מה ידידות משכנותיך יבוא ידיד בן ידיד ויבנה בית ידיד לידיד יבואו ישראל שנקראו ידידים בני אברהם שנקרא ידיד ויבנו בית המקדש שנקרא ידיד בחלק בנימן שנקרא ידיד להקדוש ברוך הוא שנקרא ידיד. 

ישכון לבטח עליו, אין בטח אלא רחצן וכן הוא אומר +יחזקאל לד כה+ וישבו במדבר לבטח וישנו ביערים. 

חופף עליו כל היום, זה בנין ראשון. כל היום זה בנין אחרון. ובין כתיפיו שוכן, בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא. דבר אחר חופף עליו בעולם הזה. כל היום לימות המשיח. ובין כתיפיו שכן בנוי ומשוכלל לעתיד לבא וכן אתה מוצא באברהם שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר +בראשית כב יד+ ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה' יראה הרי בנוי, אשר יאמר היום בהר הרי חרב ה' יראה בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא, וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וחזר וראה אותו בנוי שנאמר +שם /בראשית/ כז כז+ ראה ריח בני הרי בנוי כריח שדה הרי חרב אשר ברכו ה', בנוי ומשוכלל לעתיד לבוא שנאמר +תהלים קלג ג+ כי שם צוה ה' את הברכה חיים וכן אתה מוצא ביעקב שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי שנאמר +בראשית כח יז+ ויירא ויאמר מה נורא המקום הזה הרי בנוי, אין זה, הרי חרב, כי אם בית אלהים וזה שער השמים, הרי בנוי ומשוכלל לעתיד לבא. 

ובין כתיפיו שכן, בין חרב בין שאינו חרב וכן הוא אומר +סוף דהי"ב /לו כג/+ כל ממלכות הארץ נתן לי ה' אלהי השמים. דבר אחר ובין כתיפיו שכן, מה שור זה אין בו גבוה מכתיפיו כך בית המקדש גבוה מכל העולם וכן הוא אומר +דברים יז ח+ וקמת ועלית אל המקום ואומר +ישעיה ב ג+ והלכו עמים רבים לכו ונעלה אל הר ה', אינו אומר גד מן המזרח ודן מן המערב אלא עמים רבים. רבי אומר בכל התחומים הוא אומר וירד הגבול ותאר הגבול וכאן הוא אומר +יהושע טו ח+ ועלה הגבול גיא בן הינום אל כתף היבוסי מנגב היא ירושלם, מלמד שבית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימין רבי מאיר אומר בית הבחירה היה בנוי בחלקו של בנימן וכראש תור יוצא מחלקו לחלקו של יהודה שנאמר ובין כתיפיו שכן, ומה אני מקיים +בראשית מט י+ לא יסור שבט מיהודה זו לשכת הגזית שנתונה בחלקו של יהודה שנאמר +תהלים עח סז - סח+ וימאס באהל יוסף ובשבט אפרים לא בחר ויבחר את שבט יהודה אבל בית הגדול היה בנוי בחלקו של יוסף בשילה. [רבי יהודה אומר בית המקדש בתוך חלקו של יהודה היה] שנאמר +מיכה ה א+ ואתה בית לחם אפרתה צעיר להיות באלפי יהודה ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר +בראשית לה יט+ ותמת רחל ותקבר בדרך אפרת היא בית לחם רבי מאיר אומר בחלקו של בנימן בנה מתה שנאמר +בראשית מח ז+ ואני בבואי מפדן בארץ כנען בדרך בעוד כברת ארץ לבא אפרתה מתה עלי רחל ואין אפרתה אלא בית לחם שנאמר +מיכה ה א+ ואתה בית לחם אפרתה שומע אני בחלקו של יוסף בנה תלמוד לומר +תהלים קלב ו+ הנה שמענוה באפרתה מצאנוה בשדה יער במי שנמשל בחייתו יער ואיזה זה בנימן שנאמר +בראשית מט כז+ בנימן זאב יטרף זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו וכן אתה מוצא כשחלק יהושע ארץ ישראל לשבטים הניח דושנה של יריחו חמש מאות אמה על חמש מאות אמה ונתנו לבני יונדב בן רכב חלק בראש והיו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה שנאמר ויהי +מ"א ו א+ בשמונים שנה וארבע מאות שנה צא מהם אותן ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר נמצאו אוכלים אותו ארבע מאות וארבעים שנה וכששרת שכינה בחלקו של בנימן עמדו ופנו אותו מלפניהם שנאמר +שופטים א טז+ ובני קיני חותן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה. 

+במדבר י כט+ ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני חותן משה וכי עלת על לב שאמר משה ליתרו בוא וניתן לך חלק בארץ והלא כבר נאמר +שם /במדבר י כט/+ לכה אתנו והטבנו לך מה תלמוד לומר +שם /במדבר י כט/+ כי ה' דבר טוב על ישראל זו דושנה של יריחו שהיו אוכלים אותה בני בניו של יתרו קודם שנבנה בית הבחירה לשבטים +שם /במדבר י/ ל+ ויאמר אליו לא אלך אמר לו למחר כשתחלק ארץ ישראל לשבטים איזה שבט מכם שיתן לי כרם אחד בתוך שלו או תלם אחד בתוך שלו אלא הריני הולך לארצי ואוכל פירות מארצי ואשתה יין מכרמי וכן אתה מוצא בישראל שהניחו מקום פירות ומאכל ומשתה והלכו לעדר במדבר ללמוד תורה מיעבץ וזהו עתניאל בן קנז. 

הרי הוא אומר +ש"ב כד כד+ ויקן דוד את הגורן ואת הבקר בכסף שקלים חמשים ובמקום אחר הוא אומר +דהי"א כא כה+ ויתן דוד לארנן במקום שקלי זהב שש מאות אי איפשר לומר שקלי זהב שכבר נאמר שקלי כסף ואי איפשר לומר שקלי כסף שכבר נאמר שקלי זהב אמור מעתה בכסף קנה וזהב שקל אי איפשר לומר חמשים שכבר נאמר שש מאות ואי איפשר לומר שש מאות שכבר נאמר חמשים אמור מעתה כיון שראה דוד מקום שראוי לו לבנות בית הבחירה עמד וכנס חמשים שקלים מכל שבט ושבט נמצאו שש מאות שקלים מכל השבטים. 

ומפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שבא אצל בניו לפרקים וכל אחד ואחד אומר אצלי הוא שורה קטן שבכולם אמר איפשר שמניח אבה אחיי הגדולים ושורה אצלי עמד לו ופניו כבושות ונפשו עגומה אמר ראיתם בני הקטן שעמד ופניו כבושות ונפשו עגומה עליו עכשיו המאכל והמשתה יהיה משלכם ולינתי אצלו כך אמר הקדוש ברוך הוא בית הבחירה יהיה בחלק בנימן וקרבנות מכל השבטים. דבר אחר מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו שכל השבטים נולדו בחוצה לארץ ובנימן נולד בארץ דבר אחר כל השבטים היו במכירתו של יוסף ובנימן לא היה במכירתו אמר הקדוש ברוך הוא אם אני אומר לאלו שיבנו לי בית הבחירה כשהם מתפללים לפני איני מתמלא רחמים עליהם שלא היה להם רחמים על אחיהם. דבר אחר מפני מה זכה בנימן שתשרה שכינה בחלקו משל למלך שהיו לו בנים הרבה משהגדילו הלך כל אחד ואחד תפש את מקומו קטן שבהם היה אביו אוהבו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס כך בנימן הצדיק קטן שבשבטים היה והיה יעקב אביו אוכל ושותה עמו נשען עליו ויוצא נשען עליו ונכנס אמר הקדוש ברוך הוא מקום שסמך צדיק זה ידיו אני משרה שכינתי שנאמר ובין כתיפיו שכן סליק פיסקא