קטניות
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. תלמוד בבלי מסכת פסחים פסחים לה.
משנה: אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁאָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח בְּחִטִּים בִּשְׂעוֹרִים בְּכוּסְּמִין וּבְשִׁיפוֹן וּבְשִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל...
בגמרא תָּנָא כּוּסְּמִין מִין חִיטִּין שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל וְשִׁיפוֹן מִין שְׂעוֹרִין כּוּסְּמִין גּוּלְבָּא שִׁיפוֹן דִּישְׁרָא שִׁיבּוֹלֶת שׁוּעָל שֻׁבְילֵי תַעֲלָא הָנֵי אִין אוֹרֶז וְדוֹחַן לָא
מְנָהָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְכֵן תָּנָא דְּבֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אָמַר קְרָא לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת דְּבָרִים הַבָּאִים לִידֵי חִימּוּץ אָדָם יוֹצֵא בָּהֶן יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּמַצָּה יָצְאוּ אֵלּוּ שֶׁאֵין בָּאִין לִידֵי חִימּוּץ אֶלָּא לִידֵי סִירְחוֹן מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דְּאָמַר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹסֵר בְּאוֹרֶז וְדוֹחַן מִפְּנֵי שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ. אִיבַּעְיָא לְהוּ שֶׁקָּרוֹב לְהַחְמִיץ דְּקָדֵים וּמַחְמִיץ אוֹ דִילְמָא קָרוֹב לְהַחְמִיץ הָוֵי חָמֵץ גָּמוּר לָא הָוֵי. תָּא שְׁמַע דְּתַנְיָא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח:
2. תלמוד בבלי מסכת פסחים פסחים קיד:
מַאי שְׁנֵי תַבְשִׁילִין אָמַר רַב הוּנָא סִילְקָא וְאָרוֹזָא רָבָא הֲוָה מְיהַדַּר אַסִּילְקָא וְאָרוֹזָא הוֹאִיל וְנָפֵיק מִפּוּמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא. אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁמַע מִינַּהּ דְּרַב הוּנָא לֵית דְּחָיֵישׁ לְהָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי דְּתַנְיָא רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח:
3. רש״י פסחים קיד:
ש''מ. מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לה לדרבי יוחנן:
4. תנאים ואמוראים - ביוגרפיות: תולדותיו של ר' יוחנן בן נורי
תנא בדור השלישי, מושבו היה בנגנינר (ירו', כלאים פ"ד ה"ב). מסר משום רבי אליעזר (קידושין ל"ט ע"א). חברו המובהק של רבי עקיבא (ערכין ט"ז ע"ב). דיבר לר' יהושע כחבר: "יהושע, אין שומעין לך" (עירובין מ"א ע"א). ר' יוסי הגלילי מסר בשמו (מנחות ל"ח ע"ב). ר' יהושע בן קרחה הלך אצלו (ירו', כלאים שם). היה חכם מופלג וידע לשער כמה טיפות יש בים (ספרי דברים ט"ז). היה עני מרוד ולא היה לו פת לאכול (ספרי שם). ואמרו: "הרואה ר' יוחנן בן נורי בחלום, צפה ליראת חטא" (אדר"נ ספ"מ).
5. דרשה לפסח לרוקח - ר' אלעזר מוורמייזא 1165-1240, מהדורת שמחה עמנואל, מקיצי נרדמים, ירושלים תשס"ו. ע'51
וצריך לחפש מילחו כדי שלא יהא במלח חטה. ומה שאין אוכלין פולין ועדשים, מפני שיש בהן חיטין.
ביוגרפיה - דרשה לפסח לרוקח
רבנו אלעזר מגרמייזא (וורמייזא, היא העיר וורמס שבגרמניה) היה מן הבולטים שבין "חסידי אשכנז" בסוף האלף החמישי. הוא נולד במגינצא בערך בשנת ד"א תתק"כ [1160] לאביו ר' יהודה ב"ר קלונימוס [ריב"ק ממגינצא], אצלו קיבל תורה בילדותו. מאוחר יותר פנה לעיר מיץ ולמד שם אצל ר' אליעזר בעל ה'יראים', ואח"כ בשפירא אצל רבו המובהק ר' יהודה ב"ר קלונימוס ב"ר מאיר בעל 'יחוסי תנאים ואמוראים' [ריב"ק משפירא, כנראה שלא היה קרוב משפחתו]. בשפירא התקרב לתורת הסוד אצל קרובו ר' יהודה החסיד, שבביתו שבריגנשבורג גם שהה תקופה מסויימת. בכל מקומות שבתו שתה בצמא את תורתם של גדולי התורה שבמקום, ולימים הפך לתלמיד חבר של רבים מהם. לאחר זמן קבע את מקום שבתו בוורמייזא, והקים שם ישיבה. רבים מגדולי הדור הבא היו מתלמידיו, ביניהם רבנו יצחק מוינה בעל האור זרוע. פרעות מסעי הצלב פגעו קשה גם בו ובמשפחתו, ובאחת הפרעות היו בין הנרצחים אשתו ובנותיו, והוא ובנו וכמה מתלמידיו נפצעו. ר' אלעזר נפטר בוורמייזא לקראת סוף האלף החמישי, בערך בשנת תתק"ץ [1230],
6. סידור רש"י סימן שצז 1030 (1040) -1105
...הילכך ליכא למעבד תבשיל של חיטין בימי פסח אפילו ברותחין, אבל כל מיני קטניות מותר לבשל, דלא אשכחן דמחמיציןאלא חיטה ושעורה,
ביוגרפיה - סידור רש"י
רש"י, הוא רבי שלמה יצחקי (רבי שלמה בן יצחק), נולד בטרוייש שבצפון צרפת בשנת ד"א ת"ת (1040; אולי תת"א). הוא למד אצל חכמי עירו ואח"כ בישיבות מגנצא וורמייזא שבאשכנז. רבותיו המובהקים, רבי יעקב ב"ר יקר, רבי יצחק ב"ר יהודה ור' יצחק הלוי, היו תלמידי רבינו גרשום מאור הגולה. הוא חזר לטרוייש בשנת ד"א תת"ל (1070) וייסד שם ישיבה, ותלמידים רבים מקרוב ומרחוק נהרו אליה. במקביל החל רש"י במפעלו הספרותי הענק: הוא החל לכתוב פירוש לתורה וליתר ספרי התנ"ך שנחשב כיסודי ביותר וכן פירוש גדול לתלמוד, ופעילותו זאת העניקה לו את הכינוי "פרשנדתא". גם בקיאותו בדקדוק השפה העברית מצד אחד, ומאידך ידיעותיו הרחבות בהוויות העולם, מצאו את ביטויין בפירושיו הפשוטים והגאוניים כאחד. לרש"י נולדו שלוש בנות (לא היו לו בנים), ששתיים מהן נישאו לת"ח חשובים. בין נכדיו של רש"י מחתנו ר' מאיר ב"ר שמואל ומבתו יוכבד היו הרשב"ם ורבי יעקב המכונה רבינו תם, שניהם מראשוני וגדולי בעלי התוספות. חתנו השני של רש"י היה תלמידו ר' יהודה ב"ר נתן (הריב"ן). רש"י השתתף בצרות הכלל בגזירות תתנ"ו (1096, מסע הצלב הראשון), בהן נהרגו יהודים רבים באשכנז על קידוש השם. הוא נפטר בשנת ד"א תתס"ה (1105).
7. ספר מצוות קטן, הגהות רבינו פרץ מצוה רכב
ועל הקטניות כגון פויי"ש ופול"י ורי"ש ועדשים וכיוצא בהם רבותינו נוהגים בהם איסור שלא לאוכלם בפסח כלל, וכן נראה כמדומ' ששמעתי על הפולי' שלא לבשל' בפסח כי אם במים רותחים מתחלת נתינתן בקדרה, וגדולים נוהגים בהם היתר, ומורי רבינו יחיאל היה נוהג לאכול בפסח פול הלבן שקורין פוויי"ש וגם היה אומר כן בשם גדולים, ומביא ראיה דאפילו באורז דחשיב ליה רבי יוחנן בן נורי מין דגן לגבי חימוץ, קאמר תלמודא לית דחש לה להא דרבי יוחנן מיהו קשה הדבר מאד להתיר דבר שנוהגין בו העולם איסור מימי חכמים הקדמונים דמסתמא לא נהגו בו איסור מחמת חימוץ עצמו דלא טעו בדבר שהתינוקות של בית רבן שלמדו ההלכה יודעין דאיכא בהדיא בפסחים דאין בא לידי חימוץ כ"א מה' המינין, ולכך נראה לקיים המנהג ולאסור כל קטנית בפסח, ולא מחמת חימוץ עצמו כי טעות הוא לומר כן אלא מטעם גזירה הוא דכיון דקטנית מעשה קדרה הוא, ודגן נמי מעשה קדרה הוא כדייסא אי הוי שרינן קטנית אולי אתי לאיחלופי ולהתיר דייסא, כיון דאידי ואידי מעשה קדרה הוא, וגם מידי דמידגן הוא כמו חמשת המינים, כדאיתא בפרק השוכר את הפועלים דקרי לקטנית מידי דמידגן וגם יש מקומות שרגילים לעשות מהם פת כמו מחמשת המינים ולכך אתי לאיחלופי לאותן שאינן בני תורהולא דמי למיני ירקות כגון כרוב וכרשין וכיוצא בהן דהנהו לא דמי כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטנית כדפרי', ואפילו מחרדל משום דהוי מידי דמידגן, אף על גב דתלמודא שרי אורז זהו דוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות איסור והיתר, אבל עכשיו בדורות אחרונות ודאי יש לגזור כדפרי', …
ביוגרפיה - סמ"ק
ר' יצחק ב"ר יוסף מקורבייל (קורביל) היה מחכמי צרפת בסוף תקופת בעלי התוספות. נולד בערך בשנת ד"א תתק"ע (1210) ונפטר בערך בשנת ה"א מ' (1280), והיה תלמידו וחתנו של ר' יחיאל מפריז. כונה גם 'ר' יצחק בעל החוטם'. היה בן דורו הצעיר של ר' משה מקוצי, והושפע מאוד מספר המצוות הגדול שלו (הסמ"ג); אולם הוא הגיע למסקנה שאורכו של הספר וסידורו מתאימים אותו בעיקר לשימושם של תלמידי חכמים, ושיש לחבר ספר מצוות קצר על ההלכות הנוהגות בזמן הזה, שיהיה נפוץ ושימושי יותר. לכן חיבר את ספרו 'עמודי גולה', אותו כינו, כדי להבדילו מן הסמ"ג שקדם לו, 'ספר מצוות קצר' (או 'קטן'), ובקיצור 'סמ"ק'. הוא חילק אותו לשבעה חלקים כנגד ימי השבוע, כדי שכל אחד ילמד חלק אחד ממנו כל יום. הוא סיים לחבר את הסמ"ק בשנת ה"א ל"ז (1277), ודאג להעתקתו ולהפצתו בקהילות. ואכן הספר הפך לאחד מספרי ההלכה הנפוצים ביותר באשכנז לפני עידן הדפוס, וחכמי דורו והדורות הבאים הרבו להשתמש בו ולהגיה את הגהותיהם על גליונותיו. בעיקר נתפרסמו הגהות רבנו פרץ ב"ר אליהו, בן עירו הצעיר ממנו (נפטר בערך בשנת ה"א ס' - 1300), שהפכו לחלק בלתי נפרד מהספר, וכמה מהן אף חדרו במשך הזמן לתוך הטקסט עצמו. רבנו פרץ עמד בראש ישיבה גדולה שממנה יצאו קבצי תוספות חשובים, והוא נחשב מחותמי תקופת בעלי התוספות. הסמ"ק והגהות רבנו פרץ מצוטטים פעמים רבות מאוד על ידי פוסקי הדורות.
רבנו פרץ ב"ר אליהו
למד אצל רבי יחיאל מפריז, רבי שמואל בן שניאור מאיוורא ורבי יצחק מקורביל. עמד בראש ישיבה בעיר קורביל. בין תלמידיו: רבי מרדכי בן הלל ורבי חיים בן שמואל אבן דוד מחבר הספר 'צרור המור'.
רבנו פרץ כתב הגהות על ספרו של רבו רבי יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן.
במהלך סיור בגרמניה יצר רבנו פרץ קשרי ידידות עם המהר"ם מרוטנבורג. לימים כתב הגהות והערות על קובץ אשר לקט את מנהגיו של המהר"ם מרוטנבורג. כמו כן ערך קבצים של פירושי תוספות על התלמוד הבבלי.
רבנו פרץ גם כתב תוספות משלו על מסכתות התלמוד, חיבורים אלו ידועים בכינוי 'תוספות רבנו פרץ'. חלק ניכר מתוספות אלו עברו שינויים על ידי תלמידיו של רבנו פרץ ולא נשארו בצורתם המקורית. תוספותיו של רבנו פרץ היו ידועים בקרב הלמדנים בספרד ובאיטליה כבר במאה ה-14 אך רק חלקן נדפסו.
התוספות שיש בידנו הם למסכתות עירובין, סוכה, ביצה, יבמות, בבא קמא, בבא מציעא, מכות ופסחים (פרקים א' - ד', פרק י' נדפס בספר המרדכי לפסחים ובטעות הוכנס למהדורות האחרונות של תוספות רבינו פרץ).
8. מרדכי מסכת פסחים פרק כל שעה רמז תקפח
וכן כתב המיימוני … וקטנית כגון אורז ודוחן ופולין ועדשים וכיוצא בהם אין בהם משום חימוץ ולא עוד אלא אפילו לש אורז וכיוצא בו ברותחין וכסהו בבגדים עד שנפח כמו בצק שהחמיץ הרי זה מותר באכילה שאין זה חימוץ עכ"ל ועל כ"נ להתיר מאכל שמוכרין מוכרי הבשמים שקורין רי"ז ופי' בערוך שהוא אורז ואנו אומרים בפרק ערבי פסחים [דף קיד ב] שמע מינה לית דחש להא דא"ר יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא ואפילו לדברי רש"י שפי' אורז מיליי"ו מכל מקום אינו מחמשת המינין …אמנם גיסי ה"ר יצחק מקורבויל כתב בספר המצות הקצר אשר יסד נראה לי לקיים המנהג ולאסור כל קטניות בפסח ולא מטעם חימוץ כי טעות הוא בידם כדפרישית אלא משום גזירה הוא דכיון דקטניות מעשה קדרה היא ודגן נמי מעשה קדרה כדייסא אי הוה שרינן קטניות דילמא אתי לאיחלופי להתיר דייסא דאידי ואידי מעשה קדרה וגם מידי דמידגן [הוא] כגון חמשת המינין כדאי' בפ' הפועלין [ב"מ דף פח ב] דקרי לקטניות מידי דמדגן וגם יש מקומות שרגילין לעשות מהן פת כמו מחמשת המינין ולכך אתי לאיחלופי לאותם שאינם בני תורה ולא דמו למיני ירקות כגון כרוב וכרישין וכיוצא בהן דהני לא דמו כלל לדגן ולא אתי לאיחלופי ומנהג הגון הוא ליזהר מכל קטניות ומכל דבר שקורין ליגו"ם וגם חרדל נכון לאסור משום דהוה מידי דמדגן אף על גב דתלמודא שרי אפי' אורז זהו דוקא בימיהם שהיו בקיאין כולן (במצות) [בהלכות] איסור והיתר אבל השתא בדורות האחרונים גזרו כדפרישית
ביוגרפיה - מרדכי
ר' מרדכי ב"ר הלל היה מגדולי אשכנז בסוף תקופת בעלי התוספות, מצאצאיו של הראבי"ה. נולד בראשית האלף השישי (בערך 1240), ונהרג על קידוש השם בעיר נירנברג שבגרמניה בשנת ה"א נ"ח (1298) עם אשתו, שהיתה בתו של ר' יחיאל מפאריס בעל התוספות, וחמשת ילדיו. ר' מרדכי היה תלמידו המובהק של המהר"ם מרוטנבורג, כמו גם קרובו הרא"ש וגיסו ר' מאיר הכהן בעל 'הגהות מיימוניות'. מרבותיו היו גם רבנו פרץ מקורביל, קרובו ר' אפרים, ר' יעקב הלוי משפירא, ור' אברהם ב"ר ברוך אחיו הגדול של מהר"ם. ספר המרדכי כולל אוסף של תוספות, שאלות ותשובות, פסקים וציטוטים מספרים שונים, רובם מאת חכמי צרפת ואשכנז, לפי סדר המסכתות ולפי סדר ענייני. הוא בנוי על בסיס ספר הלכות הרי"ף עם תוספות בתחילת כל פרק ובסופו, אולם הוא מביא גם דברים הקשורים לעניינים שאינם נמצאים ברי"ף ולעיתים אף לא בגמרא. נראה שבגלל מותו על קידוש השם לא הספיק לסיים את הספר שנקרא על שמו ותלמידיו הם שהשלימוהו, ונעשו ממנו העתקות רבות שונות מאוד זו מזו. כבר בתקופת הראשונים היו ידועים שני נוסחים עיקריים של הספר: 'נוסח אוסטרייך' ו'נוסח ריינוס'.
9. טור אורח חיים הלכות פסח סימן תנג הרב יעקב בן אשר 1269-1343
ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות בתבשיל לפי שמיני חטין מתערבין בהן וחומרא יתירא היא זו ולא נהגו כן
10.בית יוסף אורח חיים סימן תנג
ויש אוסרין לאכול אורז וכל מיני קטניות וכו' וחומרא יתירה היא זו. גם רבינו ירוחם (נ"ה ח"ג מא.) כתב אותם שנהגו שלא לאכול אורז ומיני קטניות מבושל בפסח מנהג שטות הוא זולתי אם הם עושים להחמיר על עצמם ולא ידעתי למה עכ"ל:ובהגהות מיימוניות פרק ה' (ה"א דפו' קושטא) כתב בשם סמ"ק (סי' רכב עמ' רלא הגהות הר"ף אות יב) על הקטניות כגון פולים ועדשים יש נוהגים איסור לאכלם בפסח …כל זה בשם סמ"ק (שם) ולית דחש לדברים הללו זולתי האשכנזים:
11.ספר מהרי"ל (מנהגים) הלכות מאכלות אסורות בפסח 1360-1427
[טז] קטנית כל מיניהן, אמר מהר"ש דגזרינן שלא לבשלן בפסח אף על פי שלא מחמיצין כי אם חמשת המינין, חטין, ושעורה, כוסמין, שיבולת שועל, ושיפון, מכל מקום גזרו כל מיני קטנית אטו המה. ואל יאמר אדם כיון שאין אסור מדאורייתא אין לחוש, דכל דגזרו רבנן העובר עליו חייב מיתה ועובר על לא תסור מן הדבר אשר יורוך. וגם אין לומר מנהג כאן להתיר דמנהג טעות הוא, דדוקא על דבר היתר גמור ויש מקומות שנוהגין בו איסור על זה יכול לומר בכאן מנהג היתר הוא. וגם זאת דוקא ע"י חכם הגון ותיק וחסיד שיוכל לידע תוכן הענין. אבל דבר שפשוט איסורו ובא להתירו מכח מנהג שם יִ֝סָּכֵ֗ר פִּ֣י דֽוֹבְרֵי־שָֽׁקֶר תהלים פרק סג, יב. וגם אם תולה בחכם, שוא ושקר דבר הנביא ההוא, ואילו היה החכם שם, היה משיב הבדאות והשוא ומדוח על פניו.
ביוגרפיה - מהרי"ל (מנהגים)
רבי יעקב בן משה מולין, מהרי"ל, נולד במגנצא שבגרמניה בשנת ה"א ק"כ (1360) לערך. הוא למד בישיבות אוסטריה. בשנת ה"א קמ"ז (1387), לאחר מות אביו, ייסד ישיבה במגנצא, ובמהרה נודע כמנהיגה הרוחני של יהדות אשכנז. רבני הדור המפורסמים, ביניהם מהר"י וייל, היו תלמידיו. שאלות בהלכה נשלחו אליו מכל ארצות אירופה. מהרי"ל היה פעיל בעניני קהילה וצדקה, והנהיג את יהדות אשכנז בתקופה קשה עקב מלחמות ההוסיים. הוא היה גם חזן ומחבר ניגונים ידוע, ועד לתקופה המודרנית נהגו לזמר בקרב יהודי מגנצא ניגונים רבים המיוחסים לו. מנהגיו ופסקיו הם אחד מבסיסי ההלכה האשכנזית עד לימינו. הוא חיבר תשובות וספר מנהגים, פסקים ופירושים, הנקרא בשם מנהגי מהרי"ל. הוא נפטר בוורמייזא בשנת ה"א קפ"ז (1427).
12.שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א
אֵלּוּ דְּבָרִים שֶׁיּוֹצְאִים בָּהֶם יְדֵי חוֹבַת מַצָּה, בְּחִטִּים וּבִשְׂעוֹרִים וּבְכֻסְמִין וּבְשִׁבּוֹלֶת שׁוּעָל וּבְשִׁיפוֹן, {וְהַמִּנְהָג לִקַּח לְכַתְּחִלָּה חִטִּים (מַהֲרִי״ל)}, אֲבָל לֹא בְּאֹרֶז וּשְׁאָר מִינֵי קִטְנִיּוֹת, וְגַם אֵינָם בָּאִים לִידֵי חִמּוּץ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹת מֵהֶם תַּבְשִׁיל. {הַגָּה: וְיֵשׁ אוֹסְרִים (טוּר וְהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ה וּמָרְדְּכַי פ׳ כָּל שָׁעָה). וְהַמִּנְהָג בְּאַשְׁכְּנָז לְהַחְמִיר, וְאֵין לְשַׁנּוֹת. מִיהוּ פָּשׁוּט דְּאֵין אוֹסְרִים בְּדִיעֲבַד אִם נָפְלוּ תּוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַדְלִיק בִּשְׁמָנִים הַנַּעֲשִׂים מֵהֶם, וְאֵינָן אוֹסְרִים אִם נָפְלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל. וְכֵן מֻתָּר לְהַשְׁהוֹת מִינֵי קִטְנִיּוֹת בַּבַּיִת (ת״ה סי׳ קי״ג). וְזֶרַע אקליי״א (מַהֲרִי״ל) ואני״ס ואליינד״ר אֵינָן מִינֵי קִטְנִיּוֹת, וּמֻתָּר לְאָכְלָן בְּפֶסַח, כֵּן נ״ל.}
13.ביאור הגר"א אורח חיים סימן תנג סעיף א
ויש אוסרין. מפני שהם מעשה דגן כמו דגן וגם יש מקומות שעושין פת מקטניות ואתי לאחלופי וגם פעמים תבואה מעורב בהן וא"א לבררו יפה לכך נהגו לאסור וסמך להמנהג ממ"ש מ' ב' ר"פ שרי כו' א"ר איכא כו' וע"ש בתוס' ד"ה רבא ונראה לר"י כו' ואף שעדשים מין קטניות משום אחלופי כ"ש בזמן הזה שיש להחמיר: והמנהג כו'. כמ"ש בפסחים נ' ב' כבר קבלו אבותיכם כו' וירושלמי שם הביאו הרא"ש שם וכ"ד שידוע בו שהוא מותר ונהיג בו איסור כו': מיהו כו' וכן כו' וכן. דבהא לא גזרינן וליכא מנהג:
14.תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מ עמוד ב
תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מוֹלְלִין אֶת הַקְּדֵירָה נתינת קמח לתבשיל קרויה "מלילה" בַּפֶּסַח לפי שבא הקמח בתבשיל לידי חימוץ, קודם שירתחו המים שבו …. עוּלָּא אָמַר אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אָסוּר בין שנותן קודם את החומץ ובין שנותן קודם אתהקמח מִשּׁוּם לָךְ לָךְ אָמְרִינַן נְזִירָא סְחוֹר סְחוֹר לך מסביב לְכַרְמָא לָא תִּקְרַב. רַב פַּפִּי שָׁרֵי לֵיהּ לְבוּרְדִּיקִי [התיר להם לאופים שבביתראש הגולה] דְּבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא לְמִמְחֵה [למחות] קְדֵירָה בַּחֲסִיסֵי [בקמח קלי], אָמַר רָבָא אִיכָּא דְּשָׁרֵי כִּי הַאי מִילְּתָא בְּדוּכְתָּא דִּשְׁכִיחִי עָבְדִי[האם יש מי שמתיר דבר כמו זה במקום שמצויים העבדים]? אִיכָּא דְאָמְרִי רָבָא גּוּפָא מָחֵי לֵהּ קִידְרָא בַּחֲסִיסֵי: ואף שמן הדין מותר למלולאת הקדרה בקמח זה, מכל מקום במקום כבית ריש גלותא, ששכיחים בו עבדים, אין להתיר זאת. שהרי העבדיםמזלזלין בדבר איסור. ואם נתיר להם בקמחא דאבישונא, יבואו להתיר אף בקמח סתם
15.תוספות מסכת פסחים דף מ עמוד ב
רבא מחו ליה קידרא בחסיסי - פ"ה קימחא דאבישונא וקשה דהא לעיל (דף לט:) אסרינן וליכא מאן דפליג ונראה לר"י כדפירש בערוך בחסיסי קמח של עדשים דאין דרכם לבא לידי חימוץ כל כך.
16.תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נ עמוד ב
בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג [בית שאן היו נוהגים] דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין [היו הולכים] מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא [בערב שבת ליום השוק שהיה שם בערבי שבת. שהחמירועל עצמם שלא להתבטל מצורכי השבת, אף בנסיעה קצרה זו, מפני כבוד השבת.] אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ [באו בניהם לפני] קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ לוֹ אֲבָהָתִין [אבותינו]אֶפְשָׁר לְהוּ אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן אֲמַר לְהוּ כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ:
17. שו"ת שאילת יעבץ חלק ב סימן קמז 1697-1776
(ד) סימן תנ"ג /או"ח/ האריך אדמ"ו הה"ג נר"ו ע"ד מיני קטניות לבטל המנהג. ותמיהני על כל גאוני הדור אשר היו לפנינו שלא שמו אל לבם לדבר הזה לבטל מנהג ממש שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו. ולא עוד שהיו מוסיפין. ואסרו כמה מינים מפני שדומין לקטניות כמו חרדל. וכמון שנקרא קימל וגם עניס. ואפילו השמנים שנעשו מדברים ההם כמו (ריב איל) החמירו. ודכירנא כד הוינא טליא והי' אב"ד ור"מ פה הגאון מוה' צבי הירש זצ"ל שהחמיר מאד אפילו בפול המצרי ירוקים שנכבשו במלח בעודן לחין. והזרע ר"ל פול הלבן עדיין לא נראה בהם. ואסרן לאכלן בפסח. כך שמעתי אז ולא זכיתי לשאלו בעת ההיא. כי הייתי צעיר לימים.
ובהיותי במנהיים רצו לאסור הפרי הארץ שקורין ערד עפפל או קארטופלין /תפוחי אדמה/. מפני שעושין מהם קמח ואני עמדתי כנגדם. ביודעי שאין הצבור יכולין לעמוד בזולתם. והוא מאכל עניים וראיתי המעשה כמה פעמים שבני הכפרים האכילו אותם לבני ביתם מאין להם לחם ומזון די. ונצחתי אותם ע"י אנשי הקהל שם שצוו על המורה שלא יאסור דבר חדש מה שלא אסרו הרבנים שישבו שם על כסא הוראה כי לא הי' בעת ההיא אב"ד שם. כי הר"מ מקלויז הרב מוה' מענדל יאנקוי ז"ל הי' שם למורה ומה טוב אם יסכימו כל חכמי הדור לדעת אחת. ומסופקני אם יבוא הדבר פעם אחת על מכונו בדור הזה שגברה הקנאה. ויראים יותר מן המנהגים כמפני גופי תורה.
(ה) כ"א הרב המאה"ג אב"ד ור"מ פה. ואיננו פה אתנו כי נסע אחר ימי הפורים לפ"ד דאדר לבקר את בנו הרב אב"ד נר"ו דשם. ועדיין לא שב. ונשאל מאתנו הדיינים קודם פסח אחד שעשה קלוי מן קאפע /קפה/ כנהוג באבוב שלו ולא ליבנו מקודם. מה שלדעתי הוי כביעא בכותחא דשרי. כי למאי ניחוש. אם תאמר שנקלה בתוכו דגן. כי כן מנהג העולם כעת. אפ"ה אין כאן בית מיחוש. וראיה לדברי הבאתי שאפילו בפסח מותר לאכול קליות. כדמשמע גבי עומר וכל שוקי ירושלם מלאין מקליות והעומר נקלה באבוב כנודע. מה אעשה כי רבו עלי חברי ואסרו. ולדעתי הוא טעות גדול. דהוי קודם פסח. ואף דאנן מחמרינן ואינם אוכלין קליות. עכ"פ א"א לנו לאסור ואם שגיתי אתי תלין. יודיעני נא את דרכיו גם בדבר הזה.
18.שו"ת תשובה מאהבה לרב אלעזר פלקלס זצ“ל, ח"ב ס' רנט:יח; 1754-1826
"אף אם יתכנשון בית דין של שמואל הרמתי ואליהו ובית דינו וכל גדולי ישראל אף עמהם, לענ"ד אין בידם להתיר אורז ומיני קטניות בפסח".
19.ערוך השלחן א"ח ס' תנג:ד;
…ואיסור זה כיון שקבלו אבותינו משום גדר מדין תורה אסור לנו לבטל והמפקפקים והמקילים בזה מעידין על עצמן שאין בהם יראת שמים ויראת חטא ואין בקיאין בדרכי התורה.
20.נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קיט: שאלה כ
ואפילו במקום דהוי חיי נפש יותר מסתבר להתיר קטניות דאין עושין ממנו קמח במדינתינו ולא אתי למחלף אבל רעצקע שקורין טאטארקע דדרך לעשות ממנו קמח ויש בו כל ג' טעמים שכתבו הפוסקים, אחד, דהוי מידי דמדגן. ב', דיש בו גרעיני דגן. ג', דמתחלף בקמח מה שאין כן בקטניות דלא מחלף, ועוד דבלתי ספק שאם יראו שמבשלין "גרופין" מן "רעצקע" שיבשלו גם כן גרויפין מן ה' מיני דגן ומעולם לא שמעתי להתיר זה. ושמעתי שבק"ק פיורדא בשנת תקל"א ל"ב שהיה רעב גדול באשכנז הושיבו ב"ד והתירו בולבעס שקורין עדרעפיל כי באשכנז אין אוכלין ג"כ בולבעס כי שם עושין קמח מהם, וגם התירו קטניות אבל לא מיני גרויפין.
21.שו"ת חתם סופר א"ח ס' קכב;
…אפילו אם יהיה טעם להתיר, מ"מ היינו בקבוץ כל או רוב חכמי אנשי מדינת אשכנז אשר הם קבלו עליהם הגזירה מעיקרא...
22. פרי חדש אורח חיים סימן תנג : א רבי חזקיה די סילוה נולד בשנת תט"ז (1656) - נפטר בשנת תנ"ו (1696)
ויש אוסרין. אעפ"י שהדבר פשוט בש"ס [פסחים לה, א] להתיר, מכל מקום אסרום משום דדגן מעשה קדרה וקטנית מעשה קדרה, גזירה הא אטו הא. וזה תימה, שאחר שנסתם התלמוד שנגזור גזירות מדעתינו, ומצאתי להם סמך מהא דאמרינן בפרק כל שעה [שם מ, ב] רב פפי שרי ליה לבורדקי דבי ריש גלותא לממחה קדרה בחסיסי, אמר רבא איכא דשרי כהאי מילתא בדוכתא דשכיחי עבדי, והעלו בתוספות [שם ד"ה רבא] כפירוש הערוך [ערך חסס] דחסיסי הוי קמח של עדשים, אלמא אפילו דהוי מיני קטנית כיון דעבדי מזלזלין במצות אין להתיר להם, ואמרינן נמי בסוף פרק קמא דביצה [יד, ב] דלבני ארץ ישראל דאית להו עבדי דמזלזלי אין כותשין אפילו במכתשת קטנה, והאידנא שאין הדורות מתוקנין כמו הדורות הראשונים וכמו שכתבו התוספות בפרק קמא דביצה [ו, א ד"ה והאידנא] ששלח ר"ת למלאון בני בשכר אינן בני תורה ואתם בני תורה, לפיכך יש לתפוס לאסור כל מידי דדמי לדגן משום דמחלף להו בדגן, אבל אין כן מנהגינו (ועיין במה שאכתוב סוף סימן תס"ג בסייעתא דשמיא), זולתי באורז ששנה אחד אחר שנבדק ג' פעמים יפה נמצא בו גרעין חטה ומאותו היום והלאה לא אכלנוהו בפסח: גרגיר של תבואה הנקרא טאטאר"ק מין אורז הוא, מהר"ם מלובלין סימן ע"ח: ומה שכתב ואינן אוסרין אם נפלו לתוך התבשיל. מסתברא דכיון דאיכא רוב היתר מבטלי, דלא עדיף מחלת חוץ לארץ [יו"ד סימן שכג סעיף א] שמבטלה ברוב ואוכלה: דין הנוהגין שלא לאכול אורז בפסח אם יש להם התרה או לא, נכתבנו לקמן בפרטי המנהגים בסימן תצ"ו סעיף ט' בסיעתא דשמיא:
23.משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תנג סעיף א
(ו) ויש אוסרים - לא מעיקר הדין הוא [ג] אלא חומרא שהחמירו עליהם וכדמסיים לקמיה וטעם חומרא זו משום שלפעמים תבואה מעורב במיני קטניות וא"א לברר יפה ואתי לידי חמוץ כשיאפם או יבשלם ועוד שכמה פעמים טוחנים האורז ושאר מיני קטניות לקמח וכמה פעמים אופין ג"כ מהם לחם ואיכא הדיוטים ועמי הארץ טובא שלא יבחינו בין קמח זה לקמח של מיני דגן ובין פת לפת של מיני דגן ואתי לאקולי גם בפת וקמח של מיני דגן לפיכך החמירו עליהם לאסור כל פת וכל תבשיל ואפילו לבשל אורז וקטניות שלמות [ד] ג"כ אסרו משום לא פלוג ועוד דדילמא נמצא בהם גרעינין של מיני דגן וכנ"ל ועיין עוד בבה"ל:
(ז) ואין לשנות - ואפילו [ה] באחרון של פסח ג"כ אין להקל בזה ומ"מ בשעת הדחק [ו] שאין לאדם מה לאכול מותר לבשל כל המינים חוץ מה' מיני דגן ומ"מ גם בכגון זה [ז] יקדים קטניות לאורז ודוחן ורעצקע שהם דומין יותר לה' מינים ושייך בהו טפי למיגזר [ופשוט דה"ה לחולה אף שאין בו סכנה דמותר לבשל לו אם צריך לזה] אלא דצריך לבדוק ולברור יפה יפה בדקדוק היטב שלא ימצאו בם גרעינים מה' מיני דגן וכתב החתם סופר בתשובה סי' קכ"ב דאפילו במקום שיש להתיר מ"מ יחלטנו לכתחלה ברותחין דכל מה דאפשר לתקן מתקנינן וכ"כ הח"א: (ח) אם נפלו וכו' - דבהא לא נהגו להחמיר ומ"מ אותן גרגרין שמוצאין צריך לזורקן אם לא שאינו ניכר: (ט) תוך התבשיל - ומיירי שיש עכ"פ רוב בהיתר [ח] דאל"כ לא מיקרי תערובות כלל והוי כאוכל תבשיל מקטניות עצמה:
24.שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ג סימן סג
בענין פינאט אם יש בו חשש איסור מנהג קטנית כ"ד אדר תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר יעקב גאלדמאן שליט"א.
הנה בדבר הפינאט שכתבתי שבהרבה מקומות אכלו אותם בפסח וכתר"ה תמה בטעם הדבר משום ששמע שעושין ממנו באיזה מקום גם קמח וגם שמע שנזרעין בשדות כשאר קטניות, אבל ידע כתר"ה שאין זה ענין כלל, שכל הדברים העושין מהם קמח נאסרו ממנהג זה, דאין לך דבר העושין ממנו קמח כתפוחי אדמה לא רק במדינה זו אלא גם ביוראפ במקומותינו וגם בדורות הקודמים ומעולם לא חשו לאסור זה. וכן הטעם שמיני חטים מתערבין בהם שכתב הטור נמי אינו כלל שכל המינים שיש לחוש למיני חטים ושעורים שיתערבו נהגו לאסור, דהא עניס וקימעל שמתערבין בהן מיני חטים ושעורים כמפורש בט"ז סק"א ובמג"א סק"ג וגם איתא שם דקשה לבודקם ובח"י סק"ט כתב שלא יסמוך על בדיקת נשים וקטנים מצד קושי הבדיקה, ומ"מ לא אסרום כמפורש ברמ"א, וחרדל כתב הרמ"א בסימן תס"ד שנוהגין לאסור דהוי כמיני קטניות אף שאין בו הטעמים. ולכן אין לנו בדבר אלא מה שמפורש שנהגו לאסור וכן מה שידוע ומפורסם. וגם יש ליתן טעם דדין מה שנאסר במנהג הא אין זה דבר הנאסר בקבוץ חכמים, אלא שהנהיגו את העם להחמיר שלא לאכול מינים אלו שהיה מצוי לאוכלם מפני הטעמים דחשש מיני דגן שנתערבו שקשה לבדוק ומפני שעושין קמחים, אבל כיון שלא תיקנו בקבוץ חכמים לאכול דברים שיש חשש שיתערב בהן מיני דגן ודברים שעושין מהם קמח, אלא שהנהיגו שלא לאכול איזה מינים לא נאסרו אלא המינים שהנהיגו ולא שאר מינים שלא הנהיגו מפני שלא היו מצויין אז, שלכן תפוחי אדמה שלא היו מצויין אז כידוע ולא הנהיגו ממילא לאוסרם אינם בכלל האיסור דאלו מינים שנהגו לאסור אף שיש אותו הטעם ממש דאין למילף ממנהג לאסור גם דבר שלא נהגו לאסור, וכשנתרבו תפוחי אדמה במדינותינו לא רצו חכמי הדור להנהיג לאוסרן, אולי מפני הצורך, ואולי מפני שהטעמים קלושים, עיין בב"י ר"ס תנ"ג, שהר"י קרא לזה מנהג שטות, וגם משמע שהר"ר יחיאל ושאר גדולים היו נוהגין בהם היתר אף במקום שנהגו איסור דהרי ע"ז כתב וקשה הדבר להתיר כיון שאחרים נהגו בהם איסור, לכן חכמי הדורות האחרונים לא רצו להוסיף לאסור עוד המינים שניתוספו אח"כ רק שא"א להתיר מה שכבר נהגו לאיסור. וכן בעניס וקימעל אפשר לא היו מתחלה רגילים לזורעם במקום שזרעו מיני דגן ולא היה טעם להנהיג איסור ולכן אף אח"כ שהתחילו לזורעם במקום שזרעו מיני דגן שלכן צריכים בדיקה לא רצו לאוסרם שוב. ולכן גם הפינאטס לא אסרו בהרבה מקומות עוד מכ"ש. ובמקום שליכא מנהג אין לאסור כי בדברים כאלו אין להחמיר כדאיתא בח"י. ולאלו שיש להם מנהג ביחוד שלא לאכול פינאט אסור גם בפינאט אבל מספק אין לאסור. ולכן שייך שיתן הכשר שלא נתערב שם חמץ ויאכלו אלו שלא נהגו בזה איסור. וכן ראיתי שנותנים הכשר על פינאט אויל מהאי טעמא. ידידו, משה פיינשטיין.
25.שו"ת באר יצחק חלק אורח חיים סימן יא
א"כ לשיטת הרמב"ם דס"ל דאין חייבין כרת רק על עצמו של חמץ ולא על תערובות אף שיש כזית בכא"פ ואף שיש בו טעם גמור, א"כ בקטניות אף דנעשו להעמיד ולא לקיוהא בעלמא עכ"ז כיון דבחמץ גמור אינו בכרת, לכן אף בקטניות כיון דבחמץ כה"ג אינו בכרת א"כ זה דומה להנאה דלא גזרו בקטניות מחמת דלא הוי בכרת, וכן להשהות בביתו לא גזרו בקטניות כיון דליכא כרת, וכמו דיליף זה התה"ד מן הא דפסחים (דף מ"ג) דשיאור דר"מ לר' יהודא נותנו לפני כלבו ולא גזרו בהנאה בזה מחמת דאינו בכרת, א"כ ה"ה בתערובות קטניות אף אם יש בו כזית בכא"פ ונעשו להעמיד ולטעם גמור אפ"ה לא גזרו ביה, והא דאמרו בשיאור דנותנו לפני כלבו ולא אמרו דמותר לערבו ברוב דהא לא גזרו בזה, יש לומר דכיון דאין מבטלין איסור לכתחלה אף באיסור דרבנן בפרט דיש לו עיקר בתורה, לכן דווקא נותנו לפני כלבו, משא"כ קטניות דבנ"ד דמערבין אותו מקודם הפסח דאז מותר לבטלו ברוב כיון דשם היתר עליו מקודם הפסח, לכן ליתא בזה לאיסור דאין מבטלין איסור לכתחלה, בפרט דאינו רק תקנת הגאונים, וקילא זו מן חלת חו"ל דמבטלי לכתחלה ברוב אף דהוי גזירת /גזירה/ הקדומה כש"כ זה, וכיון דמבואר בחק יעקב (סימן תנ"ג) דבתערובות רוב לא גזרו בקטניות א"כ ה"ה בערבו במכוין ולהעמיד בטעם גמור ג"כ מותר דאזלינן בתר טעמא דמחמת דליכא כרת לא גזרו ביה וה"ה בזה, ואף דלשיטת החולקים על הרמב"ם וס"ל דאיכא כרת גם בתערובות אם נעשו להעמיד ולטעם גמור דשאני ד' מיני מדינה דאין נעשין רק לקיוהא בעלמא וכמש"כ הטור והרא"ש והר"ן, עכ"ז במקום גזירת הגאונים יש לסמוך על שיטת הרמב"ם ולהקל....לכן לכל הטעמים הנ"ל אין להחמיר בהם, והא דאין אוכלין קמח קטניות אף שנברר ונטחן קודם פסח, י"ל משום דחיישינן להך שיטה דס"ל דקמח בקמח הוי יבש ביבש, ודווקא האפי' והלישה מערבת אותם וכמבואר (בסי' תנ"ג בט"ז ס"ק ב'):
ביוגרפיה - באר יצחק
רבי יצחק אלחנן ספקטור נולד בגרודנה, רוסיה, בשנת ה"א תקע"ז (1817) ונפטר בשנת ה"א תרנ"ו (1896). הוא כיהן ברבנות בקהילות שונות, אך עיקר פרסומו בא לו כרבה של העיר קובנה שבליטא, שבה יסד גם כולל אברכים מפורסם. הוא ייצג את היהודים לפני ממשלת הצאר, שונא היהודים, ואף הצליח לבטל חוקים אנטי - יהודיים. ר' יצחק אלחנן היה מגדולי פוסקי ההלכה בדורו.
26.הרב צבי פסח פרנק במקראי קודש פסח
ח"ב ס' נ בשם הרב חיים סולוביצ'יק מבריסק זצ“ל
27.ספר חוק יעקב - סימן תסד
[ג] אפילו נתערב קודם פסח. דהוי כמיני קטניות אע"ג דנתבאר לעיל סי' תנ"ג ס"ק וי"ו דמיני קטניות אינן אוסרין התערובת אפילו ברובא בעלמא בטל כאן מיירי שאין כאן תערובת ממש וכמ"ש הת"ה הובא במ"א שעושין החרדל עם יין וכותשין אותו וטוחנין אותו ואינו ניכר כמיני קטניות אבל החרדל עצמו הוא העיקר וניכר ונראה ע"כ לא מיקרי תערובת כלל: ומ"ש מהרי"ל שיין שהושם בו חרדל כשהיה תירוש ומונעו מתסיסתו לעמוד במתיקתו דאין לשתותו בפסח צ"ל דהתם גם כן לא מיקרי תערובת כיון דלטעמיה עבידי לעמוד במתיקתו ועוד יש לו' דדוקא אם נפל לתוך התבשיל כ' הרב לעיל דאינו אוסר תערובתו משא"כ כאן שהוא מערב לכתחלה כדי למנעו מתסיסתו ואפשר להשהותה עד אחר פסח לא שרינן לשתותו תוך הפסח:
28.ספר חוק יעקב - סימן תנג
[ו] אם נפלו תוך התבשיל. מלשון הרב משמע דאפי' ליכא ס' ג"כ מותר אפי' באכילה וכן משמעות האחרונים אכן בת"ה ס"ס קי"ג משמע דדוקא בתערובות משהו אין לאסור אבל פחות מס' יש לאסור באכילה ועיקר נ"ל כדעת האחרונים כיון שבלא"ה הוא חומרא והרחקה בעלמא כמ"ש בס"ק ה' מ"מ רוב עכ"פ בעינן דאל"כ לא מיקרי תערובת כלל דהוי כאוכל התבשיל מקטניות עצמו:
29.הרב אריאל
הוסיף עוד סיבה להתיר שמן קנולה, וכותב; "הקנולה היא שם נרדף ללפתית. הלפתית עצמה היא מאכל בהמה והגרעינים שבפרחים שמהם מפיקים את השמן לא נאכלים גם ע"י בהמה. לא מדובר אפוא בקטניות רגילות המיועדות למאכל אדם ואוכלים אותן כמו דגן. הקנולה לא נאכלת כלל ולכן אין בה איסור קטניות." אותו דבר נכון גם לגבי שמן כותנה, כי גם הכותנה אינו סוג מאכל, ולכן על פניו אינו הגיוני להכניס אותו לאיסור קטניות. וכן פוסק
30.נפש הרב לרב צבי שכטר שליט"א עמ' קעז;
"בשנות בצורת היו תמיד דנים הגאונים אם להתיר אכילת קטניות בפסח, מפני הדחק. ופעם אמר בזה הגר"ח זצ“ל, שמן הדין להתיר, דאם נבוא להחמיר בדבר שאינו אלא מנהגה כחומר כל הדינים דאורייתא יש לחשוש בזה משום בל תוסיף".
31.שו"ת שרידי אש חלק א סימן נ
ענין שני: דין שמן בטנים בפסח
בדבר שמן הנעשה מערדניססע [בטנים] לפסח. ידע הדר"ג, שיש בזה מחלוקת גדולה בין האחרונים. הגאון בעל אבני נזר או"ח סי' שע"ג וכן הג' דמונקאטש במנחת אלעזר ח"א אוסרים, וכותבים שהם בכלל קטניות והם כשומשמין, שאסור לעשות ממנו שמן, עי' או"ח סי' תנ"ג. אולם הגאון מקאוונא בשו"ת באר יצחק מתיר אפילו שמן שומשמין ודעתו דהמהרי"ל לא אסר אלא כשנעשה בפסח, אבל לא כשנעשה קודם הפסח, אז בטלים החטים המעורבים. עי"ש שהראה נפלאות בחריפות ובקיאות. וכן הגאון מהרש"ם ח"א סי' קפ"ג מתיר שמן הנעשה מראפס. והג' רד"צ הופמאן במלמד להועיל ח"א סי' פ"ה מתיר ג"כ שמן מערדניסע וכותב שהג' ר' שמשון רפאל הירש מפרנקפורט ז"ל התיר אף שמן שומשמין, עי"ש.
ואף שאיני ראוי לעמוד במקום גדולים, מ"מ נראה לי שהדין עם המקילים,...וע' במהרש"ם הנ"ל, שהביא בשם השו"ע של הרב, שלא גזרו איסור קטניות אלא כשבאו עליהם מים, שכיוצא בזה בה' מיני דגן אסור מדין התורה, אבל בלא באו עליהם מים, שגם בה' מיני דגן מותר, [עמוד קלה] לא יהא הטפל חמור מעיקר. וערדניססע אי אפשר שיבואו עליהם מים מחמת קליפתם הקשה. ואף שיש לפקפק ולומר, שגזרו בכל אופן כיון דאיכא לאחלופי, מ"מ בצירוף כל הטעמים הנ"ל יש לסמוך על המקילים, שהם נתנו טעמים לדבריהם, והמחמירים אמרו סתם, בלא נתינת טעם, אלא מחמת גזירה.
יחיאל יעקב וויינברג
32.שו"ת אורח משפט אורח חיים סימן קח
הכשר ב"ה. עה"ק יפו והמושבות תובב"א.
הננו להודיע בזה לאחב"י =לאחינו בית ישראל= ששמן שומשמין של פסח שנעשה בבית הבד של האחים ברסלב הוא מנוקה מכל חשש תערובות חמץ, ומשומר מכל ביאת מים באופן שאין בו שום חשש מנהג מלאכלו בפסח, ומותר להשתמש בשמן שומשמין הנ"ל בחג המצות הבעל"ט בשנה זו ביחוד אחר טיגונו בנהוג /כנהוג/ גם המהדרין מן המהדרין יאכלו ענוים וישבעו וישמחו בחג הק' הבעל"ט בתנובת ארץ חמדתנו ומעשה ידי אחינו המכשירים אותה בטוב טעם ודעת. ולראי' הונח חותם בד"צ בפקודת מרן הגאון הגדול והרה"ג בד"צ שליט"א פעה"ק יפו ת"ו יום ב' אדר שנת התרס"ט.
סימן קט ...ב"ה עה"ק יפו ת"ו ט' אדר תרס"ט. לכ' הרב הגדול ר' שלו' אייזענבאך נ"י שוי"ר, ע"ד השומשמין ח"ו לסמוך ע"ז שאינו מין קטניות, כי ברמב"ם ה' כלאים פ"א ה"ח מפורש ששומשמין הוא מין קטניות ולא צריך ראי' מדברי אחרונים במקום שמפורש בראשונים. אבל כ"ז הוא רק בקטניות שנשרו במים, כמבואר בכל האחרונים, וכן הוא בשירעז הנעשה אצל הנכרים ששורין אותן במי מלח, וע"כ נהגו לאסור. אבל חלילה לאסור את המותר דהיינו השמן שומשמין שנעשה בשמירה מעולה בלא שום חשש רטיבות של מים, ופשוט שאין חשש אפי' מערבין את השמן במים אח"כ, כי ע"ז לא בא המנהג כלל, וביחוד שמטגנים בתחילה את הש"ש =השמן שומשמין= קודם שימושו, וכל מבושל אינו מחמיץ אפי' אם הי' ממיני דגן. ע"כ אין שום מקום להחמיר על שמן שומשמין זה שנעשה בכשרות גמור לשם פסח, גם לערבו במים, ובפרט אחר הטיגון. והנני בזה ידידו דוש"ת באהבה. הק' אברהם יצחק ה"ק
נ"ב ופשוט שאסור לאסור את המותר כמ' בירו' ובקיצור הנהגת או"ה לש"ך סי' רמ"ב ס"ט, ולמה לא ראה כת"ר שנאמר בהכשר שלא באו עליהם מים כלל ידי"ע הנ"ל.
סימן קיא ...ולע"ד דרך - השלו' בזה הוא כך: שנדפיס כולנו יחד מעשה - ב"ד, שההתר העבר כיון שיצא מב"ד חשוב כבד"צ שלנו, - יצא, וזהו רק מפני שאין שמן - שומשמין זה דומה לש"ש שהי' עליו המנהג של איסור; אלא כיון שאני רואה, שהדרת כבוד תורתם אינם מסכימים עמי, ע"כ על השנים הבעל"ט לא יהי' היתר זה קבוע עד שנתועד יחד ונדון בענין זה, ואחרי רוב - דעות יקום דבר, כדכתיב בספר אורייתא דמשה: אחרי רבים להטות. - ואז גם אנכי אתן ידי להרבים, ובודאי יסכימו עמי כבוד הרבנים דייני הבד"צ שי'. ובאופן זה יתקדש שם - שמים על ידנו, ויראו הכל, שכבוד - התורה חביב הוא לנו. כך היא עצתי ובקשתי מכבוד הדרתם, וביחוד שאי אפשר לי כלל לגרום עתה הפסד לאותו האיש הנדחק, אשר סמך על הוראתי, והרבה בהוצאה בשביל תיקון הש"ש לשם פסח. ואם יעמד עם סחורתו יוכל להיות נהרס ממצבו לגמרי. ולמה זה יצערוני ככה.
ואקוה שיתן ד' שיכנסו דברי אלה, האמורים באמת ותמים, בלבבם הטהור, והאמת והשלו' אהבו, והנני בזה ידידם, קשור באהבת - נפשם ודורש שלו' תורתם באה"ר. הק' אברהם יצחק ה"ק.
33.הראי"ה קוק זצ“ל בשו"ת אורח משפט א"ח ס' קיא;
"אם נאסר אפילו דברים הבאים על ידי המצאה חדשה שלא היה מעולם כלל, יאמרו שהרבנים חפצים להחמיר מלבם ואינם חסים על הצבור, ובזה יש נתינת יד לפרצות גדולות, ד' ישמרנו".
34.פרי מגדים אורח חיים משבצות זהב סימן תסד
ואם הפירוש נתערב קודם פסח תערובת ממש, אלא שיכול לשהותו אחר הפסח הוה לכתחלה, אין ללמד דפחות מששים שרי תוך הפסח, די"ל מעמיד או ניכר. ומיהו מדלא מפרש בפשיטות נתערב פחות מששים, משמע בפסח דיעבד אף פחות מששים שרי, עיין חק יעקב בסימן תנ"ג [ס"ק ו] וכאן [ס"ק ג], ואי"ה במ"א [אות] א' יבואר עוד:
35.שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תסד חרדל שנתערב בתוכו קמח,
חרדל או (א) שאר מיני טיבול (ב) שיש בהם מים, אין נותנין בהם קמח; ואם נתן לתוך החרדל, (ג) יאכל מיד ולא ישהנו שמא יחמיץ, ובשאר מיני טיבולין כיון שאינם חדין כמו חרדל, ודאי החמיץ (ד) וצריך לשרפו אם הוא אחר זמן איסור חמץ. הגה: (ה) והמנהג שלא לאכול חרדל כלל בפסח, (ו) א <א> אפילו נתערב קודם פסח, דהוי כמיני קטניות שנוהגין בו איסור (הגהות מיימוני רפ"ה ות"ה סימן קי"ג).
36.שולחן ערוך הרב אורח חיים סימן תסד סעיף ב
וכבר נתבאר בסימן תנ"ג המנהג במדינות אלו שלא לאכול כלל חרדל בפסח מטעם שנתבאר שם ואפילו אם קודם הפסח כתשו וטחנו ועירבו עם יין אף על פי כן אין אוכלין אותה בפסח דכיון שהחרדל הוא עיקר והוא ניכר ונראה אין זה נקרא תערובתשמתירין אותו אפילו בתוך הפסח כמו שנתבאר שם ועוד שלא הקילו אלא בהתערובת שנעשה מאיליו אבל המערב בידים כדי לאכול התערובת בפסח אין מתירין לו לאכלה:
37.שו"ת יחוה דעת חלק ה סימן לב
שאלה: האם מותר לאשכנזים שנוהגים איסור באכילת אורז וקטניות בפסח, להתארח בימי הפסח בבית ספרדים, ולאכול מתבשיל שנתבשל בכלים שבישלו בהם אורז וקטניות בפסח?.
…אבל הספרדים ועדות המזרח נוהגים להקל גם בזמן הזה, וכמו שכתב הרה"ג רבי רפאל אהרן בן שמעון בספר נהר פקוד (דף עח ע"א), שמרבית העם פה עה"ק ירושלים, מבני אדם /ארם/ צובה ודמשק ומצרים, שקבעו דירתם בירושלים, נוהגים היתר באורז על ידי בדיקה יפה. וכן כתב בספר נתיבי עם (סימן תנג). ואף על פי שהרבה תלמידי חכמים ויראי שמים מעדות המזרח נוהגים להחמיר על עצמם שלא לאכול אורז בפסח, וכמו שכתב מרן החיד"א בספר טוב עין (סימן ט' אות ו'), וכן כתב בספרו לב דוד (פרק ל'). מכל מקום רוב הקהל הרחב של עדות המזרח נוהגים בו היתר על ידי בדיקה ג' פעמים קודם הפסח, ופוק חזי מאי עמא דבר.
והנה הרמ"א בהגה /א"ח/ (סימן תנג סעיף ב') כתב: שהדבר פשוט שאם נפלו הקטניות לתוך התבשיל בפסח אינם אוסרים התבשיל בדיעבד. וכתב האליה רבה (שם סק"ד), שכל שיש רוב היתר מותר, ואין צריך ששים כנגדן. וכן כתב הפרי חדש, והביא סמך לזה ממה שאמרו (בכורות כז ע"א) חלת חוץ לארץ בטלה ברוב. (וכן נפסק ביורה דעה סימן שכג סעיף א'). ע"ש. וכן כתב בשלחן ערוך הגאון רבי זלמן (שם סעיף ה'), שהואיל ומנהג זה אינו אלא חומרא בעלמא, אם יפול מהקטניות בתבשיל בטל ברוב. וכן כתב החק יעקב (שם סק"ו), שמלשון הרמ"א מוכח שבטלים ברוב היתר, ואף על פי שאין שם ששים כנגד הקטניות. … ולפי זה הדבר ברור שאין פליטת הכלים שבישלו בהם אורז וקטניות אוסרת התבשיל לבני אשכנז שנוהגים להחמיר באורז וקטניות, ואפילו אם הכלים בני יומן יש להתיר, שבודאי יש רוב היתר כנגד פליטת הכלים. …
בסיכום: מותר לאשכנזים הנוהגים היתר /איסור/ באורז וקטניות בפסח להתארח בבית הספרדים ועדות המזרח שנוהגים היתר באורז וקטניות בפסח, ולאכול מהתבשילים המוגשים לפניהם, אפילו אם הם יודעים בבירור שנתבשל בכלים ההם באותו יום אורז וקטניות. והאמת והשלום אהבו, כי התורה דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.
38. תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב
ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א״ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיהִ אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליהִ אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי.
