פרשת נשא התשפ״א

פרשת נשא התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת נשא) פרק ה פסוק טו - לא

(טו) וְהֵבִ֨יא הָאִ֣ישׁ אֶת־אִשְׁתּוֹ֘ אֶל־הַכֹּהֵן֒ וְהֵבִ֤יא אֶת־קָרְבָּנָהּ֙ עָלֶ֔יהָ עֲשִׂירִ֥ת הָאֵיפָ֖ה קֶ֣מַח שְׂעֹרִ֑ים לֹֽא־יִצֹ֨ק עָלָ֜יו שֶׁ֗מֶן וְלֹֽא־יִתֵּ֤ן עָלָיו֙ לְבֹנָ֔ה כִּֽי־מִנְחַ֤ת קְנָאֹת֙ ה֔וּא מִנְחַ֥ת זִכָּר֖וֹן מַזְכֶּ֥רֶת עָוֹֽן: (טז) וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ הַכֹּהֵ֑ן וְהֶֽעֱמִדָ֖הּ לִפְנֵ֥י הֽ': (יז) וְלָקַ֧ח הַכֹּהֵ֛ן מַ֥יִם קְדֹשִׁ֖ים בִּכְלִי־חָ֑רֶשׂ וּמִן־הֶעָפָ֗ר אֲשֶׁ֤ר יִהְיֶה֙ בְּקַרְקַ֣ע הַמִּשְׁכָּ֔ן יִקַּ֥ח הַכֹּהֵ֖ן וְנָתַ֥ן אֶל־הַמָּֽיִם: (יח) וְהֶעֱמִ֨יד הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָאִשָּׁה֘ לִפְנֵ֣י ה֒' וּפָרַע֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הָֽאִשָּׁ֔ה וְנָתַ֣ן עַל־כַּפֶּ֗יהָ אֵ֚ת מִנְחַ֣ת הַזִּכָּר֔וֹן מִנְחַ֥ת קְנָאֹ֖ת הִ֑וא וּבְיַ֤ד הַכֹּהֵן֙ יִהְי֔וּ מֵ֥י הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִֽים: (יט) וְהִשְׁבִּ֨יעַ אֹתָ֜הּ הַכֹּהֵ֗ן וְאָמַ֤ר אֶל־הָֽאִשָּׁה֙ אִם־לֹ֨א שָׁכַ֥ב אִישׁ֙ אֹתָ֔ךְ וְאִם־לֹ֥א שָׂטִ֛ית טֻמְאָ֖ה תַּ֣חַת אִישֵׁ֑ךְ הִנָּקִ֕י מִמֵּ֛י הַמָּרִ֥ים הַֽמְאָרֲרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (כ) וְאַ֗תְּ כִּ֥י שָׂטִ֛ית תַּ֥חַת אִישֵׁ֖ךְ וְכִ֣י נִטְמֵ֑את וַיִּתֵּ֨ן אִ֥ישׁ בָּךְ֙ אֶת־שְׁכָבְתּ֔וֹ מִֽבַּלְעֲדֵ֖י אִישֵֽׁךְ: (כא) וְהִשְׁבִּ֨יעַ הַכֹּהֵ֥ן אֶֽת־הָֽאִשָּׁה֘ בִּשְׁבֻעַ֣ת הָאָלָה֒ וְאָמַ֤ר הַכֹּהֵן֙ לָֽאִשָּׁ֔ה יִתֵּ֨ן ה֥' אוֹתָ֛ךְ לְאָלָ֥ה וְלִשְׁבֻעָ֖ה בְּת֣וֹךְ עַמֵּ֑ךְ בְּתֵ֨ת ה֤' אֶת־יְרֵכֵךְ֙ נֹפֶ֔לֶת וְאֶת־בִּטְנֵ֖ךְ צָבָֽה: (כב) וּ֠בָאוּ הַמַּ֨יִם הַמְאָרְרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ בְּֽמֵעַ֔יִךְ לַצְבּ֥וֹת בֶּ֖טֶן וְלַנְפִּ֣ל יָרֵ֑ךְ וְאָמְרָ֥ה הָאִשָּׁ֖ה אָמֵ֥ן׀ אָמֵֽן: (כג) וְ֠כָתַב אֶת־הָאָלֹ֥ת הָאֵ֛לֶּה הַכֹּהֵ֖ן בַּסֵּ֑פֶר וּמָחָ֖ה אֶל־מֵ֥י הַמָּרִֽים:(כד) וְהִשְׁקָה֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה אֶת־מֵי֥ הַמָּרִ֖ים הַמְאָֽרֲרִ֑ים וּבָ֥אוּ בָ֛הּ הַמַּ֥יִם הַֽמְאָרֲרִ֖ים לְמָרִֽים: (כה) וְלָקַ֤ח הַכֹּהֵן֙ מִיַּ֣ד הָֽאִשָּׁ֔ה אֵ֖ת מִנְחַ֣ת הַקְּנָאֹ֑ת וְהֵנִ֤יף אֶת־הַמִּנְחָה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְהִקְרִ֥יב אֹתָ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ: (כו) וְקָמַ֨ץ הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְאַחַ֛ר יַשְׁקֶ֥ה אֶת־הָאִשָּׁ֖ה אֶת־ הַמָּֽיִם: (כז) וְהִשְׁקָ֣הּ אֶת־הַמַּ֗יִם וְהָיְתָ֣ה אִֽם־נִטְמְאָה֘ וַתִּמְעֹ֣ל מַ֣עַל בְּאִישָׁהּ֒ וּבָ֨אוּ בָ֜הּ הַמַּ֤יִם הַמְאָֽרֲרִים֙ לְמָרִ֔ים וְצָבְתָ֣ה בִטְנָ֔הּ וְנָפְלָ֖ה יְרֵכָ֑הּ וְהָיְתָ֧ה הָאִשָּׁ֛ה לְאָלָ֖ה בְּקֶ֥רֶב עַמָּֽהּ: (כח) וְאִם־לֹ֤א נִטְמְאָה֙ הָֽאִשָּׁ֔ה וּטְהֹרָ֖ה הִ֑וא וְנִקְּתָ֖ה וְנִזְרְעָ֥ה זָֽרַע: (כט) זֹ֥את תּוֹרַ֖ת הַקְּנָאֹ֑ת אֲשֶׁ֨ר תִּשְׂטֶ֥ה אִשָּׁ֛ה תַּ֥חַת אִישָׁ֖הּ וְנִטְמָֽאָה: (ל) א֣וֹ אִ֗ישׁ אֲשֶׁ֨ר תַּעֲבֹ֥ר עָלָ֛יו ר֥וּחַ קִנְאָ֖ה וְקִנֵּ֣א אֶת־אִשְׁתּ֑וֹ וְהֶעֱמִ֤יד אֶת־הָֽאִשָּׁה֙ לִפְנֵ֣י ה֔' וְעָ֤שָׂה לָהּ֙ הַכֹּהֵ֔ן אֵ֥ת כָּל־הַתּוֹרָ֖ה הַזֹּֽאת: (לא) וְנִקָּ֥ה הָאִ֖ישׁ מֵעָוֹ֑ן וְהָאִשָּׁ֣ה הַהִ֔וא תִּשָּׂ֖א אֶת־עֲוֹנָֽהּ: פ

2.    מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יב

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם הִלֵּל אוֹמֵר הָוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן. אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמִקָּרְבָן לַתּוֹרָה:…אוֹהֵב שָׁלוֹם כֵּיצַד מְלַמֵּד שֶׁיְּהֵא אָדָם אוֹהֵב שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם [בְּיִשְׂרָאֵל] בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן (מַלְאָכִי ב' ו'). ר"מ אוֹמֵר מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וְרַבִּים הֵשִׁיב מְעוֹן. כְּשֶׁהָיָה אַהֲרֹן מַהֲלָךְ בַּדֶּרֶךְ פָּגַע [לוֹ בְּאָדָם רַע אוֹ] בְּאָדָם רָשָׁע וְנָתַן לוֹ שָׁלוֹם. לְמָחָר בַּקֵּשׁ אוֹתוֹ הָאִישׁ לַעֲבֹר עֲבֵרָה אָמַר אוֹי לִי אֵיךְ אֶשָּׂא עֵינַי אַחֵר כָּךְ וְאַרְאֶה אֶת אַהֲרֹן בֹּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ שֶׁנָּתַן לִי שָׁלוֹם. וְנִמְצָא אוֹתוֹ הָאִישׁ מוֹנֵעַ עַצְמוֹ מִן הָעֲבֵרָה. וְכֵן שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ מְרִיבָה זֶה עִם זֶה. הָלַךְ אַהֲרֹן וְיָשַׁב לוֹ אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְאָמַר לוֹ בְּנִי רָאָה חֲבֵרֵךְ מַהוּ אוֹמֵר מְטָרֵף אֶת לִבּוֹ וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו אוֹמֵר אוֹי לִי הֵיאַךְ אֶשָּׂא אֶת עֵינַי וְאַרְאֶה אֶת חַבְרֵי בֹּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. הוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ עַד שֶׁמֵּסִיר קִנְאָה מִלִּבּוֹ וְהוֹלֵךְ אַהֲרֹן וְיוֹשֵׁב לוֹ אֵצֶל הָאַחֵר וא"ל בְּנֵי רָאָה חֲבֵרֵךְ מַהוּ אוֹמֵר מִטָּרֶף אֶת לִבּוֹ וְקוֹרֵעַ אֶת בְּגָדָיו וְאוֹמֵר אוֹי לִי הֵיאַךְ אֶשָּׂא אֶת עֵינַי וְאַרְאֶה אֶת חַבְרֵי בֹּשְׁתִּי הֵימֶנּוּ שֶׁאֲנִי הוּא שֶׁסָּרַחְתִּי עָלָיו. הוּא יוֹשֵׁב אֶצְלוֹ עַד שֶׁמֵּסִיר קִנְאָה מִלִּבּוֹ. וּכְשֶׁנִּפְגְּשׁוּ זֶה בָּזֶה גָּפְפוּ וְנִשְׁקוֹ זֶה לָזֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר וַיִּבְכּוּ אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם כֹּל בֵּית יִשְׂרָאֵל (בַּמִּדְבָּר כ' כ"ט): 

דָּבָר אַחֵר מִפְּנֵי מָה בָּכוּ יִשְׂרָאֵל אֶת אַהֲרֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם מִפְּנֵי שֶׁדָּן אַהֲרֹן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ מִנַּיִן לֹא אָמַר לָאִישׁ שֶׁסָּרַחְתָּ וְלֹא לְאִשָּׁה שֶׁסָּרַחַתְּ לְכָךְ נֶאֱמַר וְיִבְכּוּ אוֹתוֹ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל. אֲבָל מֹשֶׁה שֶׁמּוֹכִיחָן בִּדְבָרִים קָשִׁים נֶאֱמַר וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה (דְּבָרִים ל"ד ח'). וְעַד כַּמָּה אֲלָפִים הָיוּ בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנִּקְרְאוּ שְׁמָם אַהֲרֹן שֶׁאִלְמָלֵא אַהֲרֹן לֹא בָּא זֶה לְעוֹלָם. 

…רוֹדֵף שָׁלוֹם כֵּיצַד מְלַמֵּד שֶׁיְּהֵא אָדָם רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד כְּדֶרֶךְ שֶׁהָיָה אַהֲרֹן רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד שֶׁנֶּאֱמַר סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ (תְּהִלִּים ל"ד ט"ו): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר אִם יוֹשֵׁב אָדָם בִּמְקוֹמוֹ וְשׁוֹתֵק הָאֵיךְ רוֹדֵף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד אֶלָּא יָצָא מִמְּקוֹמוֹ וְיַחֲזֹר בָּעוֹלָם וְיִרְדֹּף שָׁלוֹם בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ. הָא כֵּיצַד בִּקְשֻׁהוּ בִּמְקוֹמְךָ רְדָפָהוּ לְמָקוֹם אַחֵר: אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שָׁלוֹם בַּמָּרוֹם. וְאֵיזֶה שָׁלוֹם עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּמָּרוֹם שֶׁלֹּא קָרָא עֲשָׂרָה גַּבְרִיאֵל עֲשָׂרָה מִיכָאֵל עֲשָׂרָה אוּרִיאֵל עֲשָׂרָה רְפָאֵל כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם קוֹרִין עֲשָׂרָה רְאוּבֵן עֲשָׂרָה שִׁמְעוֹן עֲשָׂרָה לֵוִי עֲשָׂרָה יְהוּדָה. שֶׁאִלְמָלֵא עָשָׂה כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂין כֵּיוָן שֶׁקָּרָא לְאֶחָד מֵהֶם בְּאֵין לְפָנָיו וּמִתְקַנְּאִין זֶה בְּזֶה אֶלָּא קָרָא גַּבְרִיאֵל אֶחָד מִיכָאֵל אֶחָד כֵּיוָן שֶׁקָּרָא לְאֶחָד מֵהֶם בָּא [וְעָמַד] לְפָנָיו וּמִשֶּׁגָּרוּ לְכָל מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. וּמִנַּיִן שֶׁיְּרֵאִים זֶה אֶת זֶה וּמִכְּבֵדִין זֶה אֶת זֶה וְעַנְוְתָנִין מִבְּנֵי אָדָם. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין אֶת פִּיהֶם וְאוֹמְרִים שִׁירָה זֶה אוֹמֵר לְחַבִּירוּ פֶּתַח אַתָּה שֶׁאַתָּה גָּדוֹל מִמֶּנִּי וְזֶה אוֹמֵר לְחַבִּירוּ פֶּתַח אַתָּה שֶׁאַתָּה גָּדוֹל מִמֶּנִּי. לֹא כְּדֶרֶךְ שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹשִׂין שֶׁזֶּה אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ וְזֶה אוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ אֲנִי גָּדוֹל מִמְּךָ. וְיֵשׁ אוֹמְרִים כִּתּוֹת כִּתּוֹת הֵן כַּת אַחַת אוֹמֶרֶת לַחֲבֶרְתָּהּ פִּתְחִי אַתְּ שֶׁאַתְּ גְּדוֹלָה מִמֶּנִּי. שֶׁנֶּאֱמַר וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר (יְשַׁעְיָה ו' ג'):

3.    רש"י מסכת סנהדרין דף כג עמוד א

יצא דין אמת לאמיתו - דצייתי בעלי דינין, דסבר החייב הרי אני בעצמי ביררתי האחד ואם היה יכול להפך בזכותי היה מהפך, והדיינין בעצמן נוחה דעתן להפך בזכות שניהן מפני ששניהם ביררום.

4.    מלאכי פרק ב פסוק ו - ז

(ו) תּוֹרַ֤ת אֱמֶת֙ הָיְתָ֣ה בְּפִ֔יהוּ וְעַוְלָ֖ה לֹא־נִמְצָ֣א בִשְׂפָתָ֑יו בְּשָׁל֤וֹם וּבְמִישׁוֹר֙ הָלַ֣ךְ אִתִּ֔י וְרַבִּ֖ים הֵשִׁ֥יב מֵעָוֹֽן: (ז) כִּֽי־שִׂפְתֵ֤י כֹהֵן֙יִשְׁמְרוּ־דַ֔עַת וְתוֹרָ֖ה יְבַקְשׁ֣וּ מִפִּ֑יהוּ כִּ֛י מַלְאַ֥ךְ הֽ'־צְבָא֖וֹת הֽוּא:

5.    רש"י מלאכי פרק ב פסוק ז

כי מלאך - שלוחו של הקדוש ברוך הוא כמלאכי השרת לשרת לפניו וליכנס לפנים במחיצתו:

6.    רד"ק מלאכי פרק ב פסוק ז

כי מלאך ה' צבאות הוא - כי הוא שליח האל יתברך להורות דברי האל לישראל ותרגם יונתן ארי משמש קדם ה' צבאות הוא:

7.    אלשיך על מלאכי פרק ב פסוק ז

וכן אמרו רז"ל, כשהיה פוגע ברשע היה מראה לו פנים ונותן לו שלום, למחר בקש אותו האיש לעבור עבירה, אומר אוי לי איך אשא עיני ואראה את אהרן, נמצא חוזר מעשות עבירה, וזהו אמרו על פסוק ורבים השיב מעון:

ויתכן, שיהיה שיעור המשך הכתוב למעלה שאומר הלא אמרתי ועולה לא נמצא בשפתיו, והרי היה אומר לכל אחד מבעלי מריבה שהיה חברו עושה מה שלא היה, וכן מקדים שלום לרשע ומראה מה שאינו בלבו, הנה בשלום שהיה בא לשים שלום וכן במישור בבואו לשים עקוב הלב למישור אין רע, כי אדרבה כענין שהיה משנה מפני השלום, בזה הלך אתי בדרכי כאשר עשיתי אני לשים שלום בין אברהם לשרה, שהיא אמרה ואדני זקן ואני אמרתי שאמרה ואני זקנתי, וכן במה שהיה עושה בענין המישור מקדים שלום לרשע, לשים עקוב לבו למישור יישר כחו, כי בזה רבים השיב מעון:

או שיעור הכתוב תורת אמת היתה בפיהו. שלא יצאת הוראה שלא כהלכה מפיו, שאפילו מה שבא משה לתופסו באומרו מדוע לא אכלתם וכו' הודה לו משה אחר כך, הלא זה היה בזכות שעולה לא תמצא בשפתיו ושאר הכתוב כבקודם. ועוד טעם אחר אל מה שלא יצא מפיו רק הוראת אמת ולא שגג בהוראה, הלא הוא (ז) כי שפתי כהן ישמרו דעת. שנשמרים בל הוציא בשפתיו דבר בלי דעת היא השגגה, והטעם הוא כי הלא ותורה יבקשו מפיהו יותר מחכמי ישראל זולתו, יען כי מלאך ושליח ה' הוא בקרבנות לכפר בעד הטועים, לכן ראוי יהיה גם שליח להורות התורה בל ישגו בה:

 

8.    מלבי"ם מלאכי פרק ב פסוק ז

שעז"א כי שפתי כהן. הם היו שומרים דעת, לידע הכל בידיעה ברורה ונגד דברים שקבל בקבלה בעניני חכמה שאין עליה מופתי הדעת שזה מיוחס אל הפה. תורה יבקשו מפיהו כי הוא קבל תורה הכתובה והמסורה וממנו יבקשוה המקבלים ממנו. כי מלאך ה' צבאות הוא. כי הוא שליח ה' ומלאכו. אם לאצור בלבו הקבלה והתורה שנתנה מסיני. אם לשמור דעת קדושים ברוח ה' עליו:

9.    ספר מגן אבות לרשב"ץ ז"ל - פרק ה בתארים של ה' יתברך

וזה השם הוא שם המפורש, לפי שהוא שם העצם. כאילו ישאל אדם לאיזה אלוה אתה עובד, תהיה התשובה, זה השם שהוא בן ארבע אותיות, שהוא נכתב ואינו נקרא, לפי שכתוב [שמות ג, טו], "זה שמי לעולם", וקראוהו ז"ל [שמות ג, טו], "שמי" - המיוחד לי. כי שאר השמות הם שם התואר, כי "אלהים" מורה על ההנהגה, ושם "יה" מורה על הנצחיות, ו"אדני" על שם האדנות, ו"שדי" על חיוב המציאות שיש בו די למציאותו, ושם "אל" על הידיעה ועל היכולת ועל הרצון. ולכן המזכירם בקדושה ובטהרה הוא נענה, כמש"ה [יואל ג, ה], "כל אשר יקרא בשם ה' ימלט". והוא יתברך הוא האמת הגמור, ולו השלמות הגמור, על כן יתואר ב"שהוא אמת" - "וה' אלהים אמת" [ירמיה י, י], ו"שהוא שלום" - "ויקרא לו ה' שלום" [שופטין ו, כד]. כי מציאותו הוא אמת הגמור, ואחדותו הוא השלמות הגמור:

10.ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ג

וְהַמִּצְוָה הַשְּׁלִישִׁית הִיא שֶׁצַּוֵּנוּ לְאַהֲבוֹ יִתְעַלֶּה וְזֶה שֶׁנִּתְבּוֹנֵן וְנַשְׂכִּיל מִצְוֹתָיו וּפְעֻלּוֹתָיו עַד שֶׁנַּשִּׂיגֵהוּ וְנִתְעַנֵּג בְּהַשָּׂגָתוֹ תַּכְלִית הַתַּעֲנוּג וְזֹאת הִיא הָאַהֲבָה הַמְּחֻיֶּבֶת. וְלָשׁוֹן סִפְרֵי (פ' שָׁמַע) לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר וְאַהֲבַת אֶת י"י אֱלֹהֶיךָ אֵינִי יוֹדֵעַ כֵּיצַד אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם תַּלְמוּד לוֹמַר וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ שֶׁמִּתּוֹךְ כָּךְ אַתָּה מַכִּיר אֶת מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם. הִנֵּה כְּבָר בְּאֵרוֹ לְךָ כִּי בְּהִשְׂתַּכְּלוּת תִּתְאַמֵּת לְךָ הַהַשָּׂגָה וְיַגִּיעַ הַתַּעֲנוּג וְתָבֹא הָאַהֲבָה בְּהֶכְרֵחַ. וּכְבָר אָמְרוּ שֶׁמִּצְוָה זוֹ כּוֹלֶלֶת גַּם כֵּן שֶׁנִּדְרֹשׁ וְנִקְרָא הָאֲנָשִׁים כֻּלָּם לַעֲבוֹדָתוֹ יִתְעַלֶּה וּלְהַאֲמִין בּוֹ. וְזֶה כִּי כְּשֶׁתֹּאהַב אָדָם תָּשִׂים לִבְּךָ עָלָיו וּתְשַׁבְּחֵהוּ וּתְבַקֵּשׁ הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֹב אוֹתוֹ. וְזֶה עַל צַד הַמָּשָׁל כֵּן כְּשֶׁתֹּאהַב הָאֵל בֶּאֱמֶת כַּמָּה שֶׁהִגִּיעָה לְךָ מֵהַשָּׂגַת אֲמִתָּתוֹ הִנֵּה אַתָּה בְּלֹא סָפֵק תִּדְרֹשׁ וְתִקָּרֵא הַכּוֹפְרִים וְהַסְּכָלִים לִידִיעַת הָאֱמֶת אֲשֶׁר יָדַעְתָּ אוֹתָהּ. וּלְשׁוֹן סִפְרֵי (שָׁם) וְאַהֲבַת אֶת י"י וְכוּ' אֲהָבָהוּ עַל הַבְּרִיּוֹת כְּאַבְרָהָם אָבִיךְ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן. ר"ל כְּמוֹ שֶׁאַבְרָהָם בַּעֲבוּר שֶׁהָיָה אוֹהֵב הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד הַכָּתוּב (ישׁעי' מא) אַבְרָהָם אֹהֲבִי שֶׁהָיָה גַּם כֵּן לְגֹדֶל הַשָּׂגָתוֹ דָּרַשׁ הָאֲנָשִׁים אֶל הָאֱמוּנָה מֵחֹזֶק אַהֲבָתוֹ כֵּן אַתָּה אָהוּב אוֹתוֹ עַד שֶׁתִּדְרֹשׁ הָאֲנָשִׁים אֵלָיו:

11.בראשית (פרשת לך לך) פרק יז פסוק טו - יז

(טו) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־אַבְרָהָ֔ם שָׂרַ֣י אִשְׁתְּךָ֔ לֹא־תִקְרָ֥א אֶת־שְׁמָ֖הּ שָׂרָ֑י כִּ֥י שָׂרָ֖ה שְׁמָֽהּ: (טז) וּבֵרַכְתִּ֣י אֹתָ֔הּ וְגַ֨ם נָתַ֧תִּי מִמֶּ֛נָּה לְךָ֖ בֵּ֑ן וּבֵֽרַכְתִּ֙יהָ֙ וְהָֽיְתָ֣ה לְגוֹיִ֔ם מַלְכֵ֥י עַמִּ֖ים מִמֶּ֥נָּה יִהְיֽוּ: (יז) וַיִּפֹּ֧ל אַבְרָהָ֛ם עַל־פָּנָ֖יו וַיִּצְחָ֑ק וַיֹּ֣אמֶר בְּלִבּ֗וֹ הַלְּבֶ֤ן מֵאָֽה־שָׁנָה֙ יִוָּלֵ֔ד וְאִ֨ם־שָׂרָ֔ה הֲבַת־תִּשְׁעִ֥ים שָׁנָ֖ה תֵּלֵֽד: 

12.בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק י - יד

(י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: (יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים: (יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: (יג) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: (יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵה֖' דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן:

13.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סה עמוד ב

וְאָמַר רַבִּי אִלָעִאי מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן: מֻתָּר לוֹ לָאָדָם לְשַׁנּוֹת בִּדְבַר הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: ^{(בראשית נ׳:י״ז)} "אָבִיךָ צִוָּה" וְגוֹ' כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף: אָנָּא שָׂא נָא". רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: מִצְוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ^{(שמואל א ט״ז:ב׳)} "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: אֵיךְ אֵלֵךְ? וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי" וְגוֹ'. דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא: גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בּוֹ. דְּמֵעִיקָּרָא כְּתִיב: ^{(בראשית י״ח:י״ג-י״ד)}"וַאדוֹנִי זָקֵן", וּלְבַסּוֹף כְּתִיב: "וַאֲנִי זָקַנְתִּי":

14.בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יב - יג

(יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ:

15.בראשית רבה (וילנא) (פרשת וירא) פרשה נג סימן ו

וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה, אָמַר רַבִּי יִצְחָק, כְּתִיב (במדבר ה, כח): וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְתָה וְנִזְרְעָה זָרַע, זוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּלְבֵיתוֹ שֶׁל אֲבִימֶלֶךְ וְיָצָאת טְהוֹרָה אֵינוֹ דִּין שֶׁתִּפָּקֵד. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בְּרַבִּי סִימוֹן אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבִּי הוּנָא מַלְאָךְ הוּא שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עַל הַתַּאֲוָה, אֲבָל שָׂרָה לֹא נִצְרְכָה לַדְּבָרִים הַלָּלוּ אֶלָּא הוּא בִּכְבוֹדוֹ, וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה. (בראשית כא, ב): וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו, מְלַמֵּד שֶׁלֹא גָּנְבָה זֶרַע מִמָּקוֹם אַחֵר.

16.אור החיים בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יג

עוֹד יִרְצֶה בְּדִקְדּוּק עוֹד אוֹמְרוֹ כֶּפֶל עִנְיָן בַּעֲבוּרְךָ וּבִגְלָלֵךְ שֶׁהָיָה לוֹ לוֹמַר יִיטַב לִי וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ אוֹ בַּעֲבוּרְךָ: אָכֵן נִתְכַּוֵּן לֵב' דְּבָרִים הָא' לְמַעַן יָטִיבוּ לוֹ בַּעֲבוּר אֲחוֹתוֹ טוֹבָה גִּשְׁמִיַּת. וְעוֹד וְחָיְתָה נַפְשִׁי וְגֵו' עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁדָּרְשׁוּ זַ"ל (בְּרָכוֹת לֹא ב) בְּפָסוּק (ש"א א) אִם רָאָה תִּרְאֶה שֶׁאִם לֹא יַפְקִידָהּ תַּעֲשֶׂה שֶׁעַל כָּרְחֲךָ יִרְאֶה לָתֵת לָהּ זֶרַע ע"י שֶׁתֵּלֵךְ וּתְסַתֵּר וְכוּ' וּתְבַדֵּק כְּסוֹטֶה וְנִזְרְעָה זֶרַע. כְּמוֹ כֵן חָשַׁב אַבְרָהָם כִּי עַל יְדֵי סְתִירַת הָאִשָּׁה עִם הָאִישׁ וְהִיא נְקִיָּהּ ה' יִפְקְדֶנָּה בַּבָּנִים בְּדוֹמִין לוֹ וְהוּא אֹמְרוֹ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּפְקֻדַּת הַזֶּרַע בִּגְלָלֵךְ פֵּרוּשׁ בִּדְבָרִים הַמִּתְגַּלְגְּלִים מִמְּךָ עַל דֶּרֶךְ מָה שֶׁדָּרְשׁוּ זַ"ל (שַׁבָּת קַנָּא ב) בַּפָּסוּק בִּגְלַל הַדָּבָר וְגֵו', וְלָזֶה הִפְסִיק בְּתֵבַת בַּעֲבוּרֵךְ לוֹמַר כִּי הֵם ב' דְּבָרִים. גַּם אוֹמְרוֹ וְחָיְתָה בְּתוֹסֶפֶת וָא"ו לוֹמַר שֶׁהוּא פְּרָט חָדָשׁ וְאֵינוֹ עָנָף יִיטַב לִי כִּי הֵם ב' בְּחִינוֹת הַהֲטָבָה אֶחָד לַגּוּף וְאֶחָד לַנֶּפֶשׁ. וְדָבָר זֶה הֻשַּׂג אֶצְלוֹ בִּסְתִירָה שֶׁנִּסְתָּרָהּ עִם אֲבִימֶלֶךְ וְלֹא בַּפַּעַם הַזֹּאת עִם פַּרְעֹה לַטַּעַם כִּי שָׁם לֹא הָיָה חֲשָׁד כִּי גֵּרְשׁוּ מֵאַרְצוֹ גִּלָּה כִּי לֹא עָשָׂה דָּבָר. אוֹ אֶפְשָׁר כִּי בְּאֶמְצָעוּת ב' פְּעָמִים נִתְפַּרְסֵם הַקּוֹל עַל שָׂרָה כִּי נִסְתְּרָה וְעַל יְדֵי זֶה נִפְקְדָה. שׁוּב בָּא לִידֵי מַאֲמַר רז"ל (ב"ר פנ"ג) וְזֶה לְשׁוֹנָם אָמַר רַבִּי יִצְחָק אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב (בַּמִּדְבָּר ה כֹּחַ) וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִיא וְנִקָּתָה וְנִזְרְעָה זֶרַע וְזוֹ שֶׁנִּכְנְסָה לְבֵית פַּרְעֹה וּלְבֵית אֲבִימֶלֶךְ וְיִצָּתָהּ טְהוֹרָה אֵין דִּין שֶׁתִּפְקֵד עכ"ל, וְהֵם דְּבָרֵינוּ עַצְמָם וְהָבֵן. הֲרֵי שֶׁחָיְתָה נַפְשׁוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בְּבָנִים בִּגְלַל שָׂרָה:

17.ספר המצות הקטן - מצוה ח

לאהוב את חבירו דכתיב (ויקרא י"ט) ואהבת לרעך  כמוך, ובכלל זה הבא' שלום שבין אדם לחבירו ומכריעו לכף זכות. לאהוב את חבירו אמר רבי עקיבא כלל גדול בתורה ואהבת לרעך כמוך . הוסיף בן עזאי ואמר גדול הימנו שנאמר כי בצלם אלהים עשה את האדם. פי' אף על פי שאינו מקפיד על כבוד עצמו יש לו להקפיד על כבוד חבירו. ובכלל מצוה זו יש הבאת שלום שבין אדם לחבירו. ודוד המלך כתב בספרו, בקש שלום ורדפהו. ודע והבן כי מאד גדול השלום דאמר רבי יוחנן בית ראשון למה נחרב על שהיו בו ג' עבירות עכו"ם וג"ע וש"ד. בית שני למה נחרב. מכירים אנו שגדולים בתורה ובגמילות חסדים היו. אם כן מפני מה נחרב מפני שהיה בהם שנאת חינם. ונרמז בראשי תיבו' ד"איכה "ישבה "בדד "העיר "רבתי "עם "היתה. איב"ה רע"ה. וזה הוא דבר הנראה לעינים כי גדול עונש שנאת חנם מאד כי אותם שהיה בהם ג' עבירות נגאלו אחר ע' שנה. ואותם שהיה בהם רק שנאת חנם לא נתגלה קצם. וגדול השלו' שהרי הקב"ה שינה בו. ואפי' ישראל עובדי עכו"ם ושלום ביניהם אין מדת הדין יכולה ליגע בהם. שנאמר (הושע ד') חבור עצבים אפרים הנח לו, אבל חלק לבם עתה יאשמו. צא ולמד מדור המבול ודור הפלגה איזה חטאתם מרובה שהרי דור הפלג' בקשו לשלוח יד בעיקר שנאמר (בראשית י"א) ונעשה לנו שם, ודור המבול לא פשטו יד בעיקר, אלו נשטפו ואלו לא נשטפו. אלא שדור המבול היו גזלנים וחמסנים ושונאים זה את זה לכך נשטפו, ודור הפלגה כתיב (בראשית י"א) בהו, ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים, ולפיכך לא נשטפו. וגדול השלום שהרי בקש הקב"ה כלי לברך את ישראל ולא מצא כלי טוב מחזיק כל הברכות אלא שלום שנאמר (תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. וברכת כהנים חותמת בשלום וי"ח ברכות חותמים בשלום. ואם אדם יודע שחטא לחבירו אל יתבייש מלבקש ממנו מחילה אפי' נחשב לקטן כי כולנו בני איש אחד אנחנו. ומצינו שרב שהיה גדול הדור הוה לי[ה] מילתא בהדי ההוא טבחא הלך ערב י"כ בבית של אותו הטבח לפייסו. ופיו הכשילו לאותו טבח ואמר למה בא רב כאן וכי סבור את שמת אני ונשל הקרדום מידו והרג את עצמו וכל שכן שיש לאדם לשאל סליחה ומחילה מחבירו דאית ליה מילתא בהדיה שאפילו נותן כל ממון שבעול' אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו מחילה שנאמר (בראשית כ') ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא וגו'. ומניין שלא יהיה המוחל אכזרי שנאמ' ויתפלל בעדך. ודין הוא שימחול שהרי הוא צריך שימחול הקב"ה על כל מה שעשה ועיוות. וידוע יהי' לו שאם לא ימחול אין הקב"ה מוחל לו כדכתיב נושא עון ועובר על פשע, למי הוא נושא עון למי שעובר על פשע. וכן מצינו ברבי אליעזר שירד לפני התיבה ואמר עשרים וארבע רננות ולא נענה ובא רבי עקיבה ואמר אבינו מלכנו חטאנו לפניך ונענ', ויצא' בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה אלא מפני שזה מעביר על מדותיו, וזה אינו מעביר על מדותיו. ואם לא מחל אליו בפעם ראשונה יבקש ממנו פעם שנייה עד ג' פעמים ויותר לא יבקש. ואם מת קודם יביא עשרה בני אדם על קברו ויאמר אנא חטאתי לה' אלהי ישראל ולפלוני שדברתי עליו. ואשוב לעניין ראשון כמה גדול המחלוקת שהרי ב"ד שלמטה אין עונשין עד י"ג שנה ובית דין שלמעלה עד עשרים. ובמחלוקת קרח אבדו אפילו יונקי שדים. וגם אמרו חכמים (ירושלמי דפאה ופ' השלום) מותר לספר לשון הרע על בעלי המחלוקת שנאמר (מלכים א' א') ואני אבוא אחריך ומלאתי את דבריך. וגם אמרינן (שם) מפני מה נהרג אדוניה. עילה מצאו להרוג בעלי המחלוקת. וגם משל הקדמוני יהיה לעד, אם יקשור אדם ג' שבטים יחד לא ישברם גבור שבגבורים, וכשהם אחדים נפרדים אפילו חלש שבחלשים ישברם. והנה לכל השנאו' יש תקוה חוץ מאותה שנאה של קנאה, לכך ירחק אדם לבו מן הקנאה כי היא מוציאתו מן העולם, כמו שאמרו חכמים (אבות פ"ד), גם מביא רקב בעצמותיו שנאמר [משלי י"ד] ורקב עצמו' קנאה, ואשרי מי שאין בו קנאה, כרבי אחאי בן יאשיה שלא נרקבו עצמותיו:

18.בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יז - כז

(יז) וַֽה֖' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד: (כא) אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה: (כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הֽ': (כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע: (כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: (כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט: (כו) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּקוֹ֖ם בַּעֲבוּרָֽם: (כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר:

19.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יז עמוד א

דָּרַשׁ רָבָא: בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ: (בראשית י״ח:כ״ז) "וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר", זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְווֹת; לְאֵפֶר פָּרָה וְלַעֲפַר סוֹטָה. 

^20.       קובץ שיטות קמאי מסכת סוטה דף יז עמוד א ^{[פסקי רבינו אביגדור צרפתי מבעלי התוספות פרשת נשא].}

אמר רבא בשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות אפר פרה ועפר סוטה. וניחשוב נמי עפר כיסוי, כסוי מצוה הנאה ליכא אפר פרה הנאה לטהר את הטמאין ועפר סוטה לשום שלום בין איש לאשתו.

21.עץ יוסף (על עין יעקב) חולין פרק ו - כיסוי הדם דף פח עמוד ב אות לו

ועפר סוטה. וקשה הא בלא אברהם היו צריכין למצוה זו שלא ירבה ממזרות בישראל אם זונה היא ואם נקתה מזרעת זרע ומבטלת לעז מעל בניה. יש לומר שבלא אברהם לא היה צריך לעפר סוטה שלקדושת ישראל היה מספיק שהאשה החשודה שתאסר עליו כדין הנוהג עכשיו ולא היה מצוה למחות השם הקדוש אלא בזכות אברהם זכה לעפר סוטה להנאת ישראל שיהי' שלום בין איש לאשתו ולא יצטרכו לגרושין. ועוד שתודע קדושתם (יפ"ת בב"ר פרשה מט סי' כג):

22.בית הלוי בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק כז

ואנכי עפר ואפר. השפיל עצמו בשני הקצוות,...וזהו שאמרו במסכת חולין (דף צ"ח) דבשכר שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכה לעפר סוטה ואפר פרה. דאפר פרה הוא לטהר להטמא מכאן ולהבא. ועפר סוטה הוא לברר שהיתה מקודם טהורה עד עתה. ושניהם הם מדה כנגד מדה:

23.בראשית (פרשת וירא) פרק כב פסוק א - יט

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי: (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ: ... (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֘ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־ הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים: (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ: (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ ה֙' מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי: (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָה כִּ֣י׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי: (יג) וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־ הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ: (יד) וַיִּקְרָ֧א אַבְרָהָ֛ם שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא ה֣'׀ יִרְאֶ֑ה אֲשֶׁר֙ יֵאָמֵ֣ר הַיּ֔וֹם בְּהַ֥ר ה֖' יֵרָאֶֽה: (טו) וַיִּקְרָ֛א מַלְאַ֥ךְ ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם שֵׁנִ֖ית מִן־הַשָּׁמָֽיִם: (טז) וַיֹּ֕אמֶר בִּ֥י נִשְׁבַּ֖עְתִּי נְאֻם־ה֑' כִּ֗י יַ֚עַן אֲשֶׁ֤ר עָשִׂ֙יתָ֙ אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֔ה וְלֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־ יְחִידֶֽךָ: (יז) כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו: (יח) וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי: (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: פ

24.במדבר (פרשת נשא) פרק ו פסוק כב - כז

(כב) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (כג) דַּבֵּ֤ר אֶֽל־אַהֲרֹן֙ וְאֶל־בָּנָי֣ו לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה תְבָרֲכ֖וּ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אָמ֖וֹר לָהֶֽם: ס (כד) יְבָרֶכְךָ֥ ה֖' וְיִשְׁמְרֶֽךָ: ס (כה) יָאֵ֨ר ה֧'׀ פָּנָ֛יו אֵלֶ֖יךָ וִֽיחֻנֶּֽךָּ: ס (כו) יִשָּׂ֨א ה֤'׀ פָּנָיו֙ אֵלֶ֔יךָ וְיָשֵׂ֥ם לְךָ֖ שָׁלֽוֹם: ס (כז) וְשָׂמ֥וּ אֶת־שְׁמִ֖י עַל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַאֲנִ֖י אֲבָרֲכֵֽם: ס

25.תלמוד ירושלמי מסכת מכות פרק ב הלכה ו ידיד נפש 

אָמַר רַבִּי פִּינְחָס (תהלים כה, ח) טוֹב וְיָשָׁר לָמָּה הוּא טוֹב שֶׁהוּא יָשָׁר וְלָמָּה הוּא יָשָׁר שֶׁהוּא טוֹב עַל כֵּן יוֹרֶה חֲטָאִים בַּדָּרֶךְ כלומר שְׁמוּרָה דֶּרֶךְ תְּשׁוּבָה. שָׁאֲלוּ לַחָכְמָה חוֹטֵא מַהוּ עוֹנְשׁוֹ אָמְרוּ לָהֶם על פי השכל צריכים להיענש (משלי יג, כא) חֲטָאִים תִּרְדֹּף רָעָה שָׁאֲלוּ לִנְבוּאָה חוֹטֵא מַהוּ עוֹנְשׁוֹ אָמְרָה לָהֶן (יחזקאל יח, כ) הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת הִיא תָּמוּתשַׁאֲלוּ לְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא חוֹטֵא מַהוּ עוֹנְשׁוֹ אָמַר לָהֶן יַעֲשׂוּ תְּשׁוּבָה וְיִתְכַּפֵּר לוֹ. הַיְינוּ דִּכְתִיב (תהלים כה, ח) עַל כֵּן יוֹרֶה חֲטָאִים בַּדָּרֶךְ יוֹרֶה לַחֲטָאִים דֶּרֶךְ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

26.פסיקתא דרב כהנא (מנדלבוים) פיסקא כד - שובה

[ז] טוב וישר י"י על כן יורה חטאים בדרך וג' (תהלים כה: ח). שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו, אמרה להם וחטאים תרדף רעה (משלי יג: כא). שאלו לנבואה החוטא מהו עונשו, אמרה להם הנפש החוטאת היא תמות (יחזקאל יח: ד). שאלו לתורהחוטא מה עונשו, אמרה להם יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה החוטא מהו עונשו, א' להם יעשה תשובה ויתכפר לו, הדא היא דכת' טוב וישר י"י וגו' (תהלים כה: ח). א"ר פינחס למה הוא טוב שהוא ישר, למה הוא ישר שהוא טוב. על כן יורה חטאים בדרך (שם /תהלים כ"ה/), שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. לפיכך הושע מזהיר את ישראל ואו' להם שובה ישראל (הושע שם /י"ד/).