פרשת בראשית התשפ״ב
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
The Shiur is sponsored by Gabor Szerb in memory of his mother –
Miriam bat Avraham A”H
1. בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א - ג
(א) בְּרֵאשִׁ֖ית בָּרָ֣א אֱלֹהִ֑ים אֵ֥ת הַשָּׁמַ֖יִם וְאֵ֥ת הָאָֽרֶץ: (ב) וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל־פְּנֵי֣ תְה֑וֹם וְר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים מְרַחֶ֖פֶת עַל־פְּנֵ֥י הַמָּֽיִם: (ג) וַיֹּ֥אמֶר אֱלֹהִ֖ים יְהִ֣י א֑וֹר וַֽיְהִי־אֽוֹר:
2. תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א - ג
(א) בְּקַדְמִין בְּרָא יְיָ יָת שְׁמַיָּא וְיָת אַרְעָא. (ב) וְאַרְעָא הֲוָת צָדְיָא וְרֵיקָנְיָא וַחֲשׁוֹכָא עַל אַפֵּי תְּהוֹמָא וְרוּחָא מִן קֳדָם יְיָ מְנַשְּׁבָא עַל אַפֵּי מַיָּא. (ג) וַאֲמַר יְיָ יְהֵי נְהוֹרָא וַהֲוָה נְהוֹרָא.
3. משנה מסכת אבות פרק ה
(א) בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת נִבְרָא הָעוֹלָם. וּמַה תַּלְמוּד לוֹמַר, וַהֲלֹא בְמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת, אֶלָּא לְהִפָּרַע מִן הָרְשָׁעִים שֶׁמְּאַבְּדִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת, וְלִתֵּן שָׂכָר טוֹב לַצַּדִּיקִים שֶׁמְּקַיְּמִין אֶת הָעוֹלָם שֶׁנִּבְרָא בַּעֲשָׂרָה מַאֲמָרוֹת:
4. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת אבות פרק ה משנה א
- בעשרה מאמרות. כשתסתכל בכל מה שבא במעשה בראשית ויאמר תמצאם תשעה ובראשית עשירי, ואף על פי שלא התבאר בו מלת (עיין ר"ה לב:)
5. תרגום ירושלמי בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א
בראשׁית בְּחוּכְמָא בְּרָא יְיָ:
6. רד"ק בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א
בראשית - איננו סמוך וכן מגיד מראשית אחרית (ישעיה מ"ו י') ופירש בתחלה ברא אלהים את השמים ואת הארץ, אחר כך תוצאותיהם, ואחר כך ספר כי בתחילת בריאת הארץ היתה תוהו ובוהו:
7. ספורנו בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א
בראשית. בתחלת הזמן, והוא רגע ראשון בלתי מתחלק, שלא היה זמן קודם לו:
ברא. עשה אינו, ישנו, ובזה לא יפול זמן כלל:
8. רמב"ן בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א
...ועתה שמע פירוש המקרא על פשוטו נכון וברור. הקדוש ברוך הוא ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון "ברא". ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליונים "היולי". ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותן: ודע, כי השמים וכל אשר בהם חומר אחד, והארץ וכל אשר בה חומר אחד. והקב"ה ברא אלו שניהם מאין, ושניהם לבדם נבראים, והכל נעשים מהם:
והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש "תוהו", והמלה נגזרה מלשונם (קדושין מ ב) בתוהא על הראשונות, מפני שאם בא אדם לגזור בו שם, תוהא ונמלך לקוראו בשם אחר, כי לא לבש צורה שיתפש בה השם כלל. והצורה הנלבשת לחומר הזה נקראת בלשון הקדש "בהו", והמלה מורכבת, כלומר בו הוא, כמלת לא תוכל "עשהו" (שמות יח יח) שמחוסר הו"ו והאל"ף, עשו הוא:
וזהו שאמר הכתוב (ישעיה לד יא) ונטה עליה קו תהו ואבני בהו, כי הוא הקו אשר בו יתחם האומן מחשבת בנינו ומה שיקוה לעשות, נגזר מן קוה אל ה' (תהלים כז יד), והאבנים הם צורות בבנין. וכן כתוב מאפס ותהו נחשבו לו (ישעיה מ יז), כי התוהו אחר האפס, ואיננו דבר. וכך אמרו בספר יצירה (ב ו) יצר מתהו ממש ועשה אינו ישנו: ועוד אמרו במדרש רבי נחוניא בן הקנה (ספר הבהיר אות ב) אמר רבי ברכיה, מאי דכתיב והארץ היתה תהו ובהו, מאי משמע היתה, שכבר היתה תהו, ומאי בהו, אלא תהו היתה, ומאי "תהו", דבר המתהא בני אדם, וחזרה לבהו, ומאי בהו, דבר שיש בו ממש, דכתיב בו הוא. ואמר "אלהים", בעל הכחות כלם, כי המלה עיקרה "אל", שהוא כח, והיא מלה מורכבת "אל הם", כאלו "אל" סמוך, "והם" ירמוז לכל שאר הכחות. כלומר כח הכחות כולם. ועוד יתבאר סוד בזה:
אם כן יהיה פשט הכתובים על נכון. משמעותו, בתחלה ברא אלהים את השמים, כי הוציא חומר שלהם מאין, ואת הארץ, שהוציא החומר שלה מאין. "והארץ" תכלול ארבע היסודות כלם, כמו ויכלו השמים והארץ וכל צבאם (להלן ב א), שתכלול כל הכדור התחתון. וכן הללו את ה' מן הארץ תנינים וכל תהומות (תהלים קמח ז), וזולתם רבים:
והנה בבריאה הזאת, שהיא כנקודה קטנה דקה ואין בה ממש, נבראו כל הנבראים בשמים ובארץ. ומלת "את" כמו עצם הדבר. ודרשו בה שהיא לעולם לרבות, כי היא נגזרה מן אתא בקר וגם לילה (ישעיה כא יב). וכן אמרו רבותינו (ב"ר א יד) את השמים לרבות חמה ולבנה כוכבים ומזלות, ואת הארץ, לרבות האילנות ודשאים וגן עדן. ואלו כלל כל הנבראים בעל הגוף:
ואחר שאמר כי בתחלה במאמר אחד ברא אלהים השמים והארץ וכל צבאם, חזר ופירש, כי הארץ אחר הבריאה הזו היתה "תהו", כלומר חומר אין בו ממש, והיתה "בהו", כי הלביש אותה צורה: ופירש שבצורה הזו צורת ד' יסודות, שהם האש והמים והעפר והאויר, ומלת "הארץ" תכלול ארבעת אלה. והאש נקראת "חשך" מפני שהאש היסודית חשוכה, ואלו היתה אדומה היתה מאדימה לנו הלילה. והמים שנגבל בהם העפר יקרא "תהום", ולכן יקראו מי הים "תהומות", כדכתיב (שמות טו ה) תהומות יכסיומו, קפאו תהומות (שם ח), תהום יסובבני (יונה ב ו), ויקרא קרקע הים "תהום", ויגער בים סוף ויחרב ויוליכם בתהומות כמדבר (תהלים קו ט), מוליכם בתהומות כסוס במדבר (ישעיה סג יג). והאויר יקרא "רוח":...והנה שיעור הכתובים, בתחלה ברא אלהים מאין את השמים, וברא מאין את הארץ, והארץ בהבראה היתה תהו והיתה בהו, ובהם חשך ומים ועפר ורוח נושבת על המים. והנה הכל נברא ונעשה. וסמך "הרוח" "לאלהים", בעבור שהיא דקה מכלם, ולמעלה מהם, רק שהיא מרחפת על פני המים במאמרו של הקדוש ברוך הוא. ואם תבקש בריאה למלאכים שאינם גוף, לא נתפרש זה בתורה. ודרשו בהם (ב"ר א ג ועוד) שנבראו ביום שני, שלא תאמר שסייעו בבריאת העולם:
אבל אם תזכה ותבין סוד מלת "בראשית", ולמה לא הקדים לומר "אלהים ברא בראשית", תדע כי על דרך האמת הכתוב יגיד בתחתונים וירמוז בעליונים, ומלת "בראשית" תרמוז בחכמה, שהיא ראשית הראשים, כאשר הזכרתי. ולכך תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא, והמלה מוכתרת בכתר בי"ת:
9. ריקאנטי בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק א
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ [א, א]. לפי דעת רז"ל ומה שנראה מכוונתם בספר הזוהר [תיקוני זוהר תי' כב סג ע"ב], כי מלת ראשית רומזת לחכמה העליונה הנקראת חכמת אלהים, ונקראת בספר הזוהר [שם] נקודה חדא סתימא עילאה, היא הספירה השנייה הנאצלת מן הספירה הראשונה, ונקראת ראשית מן הטעם שנבאר בגזרת האל, וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הבהיר [אות ג] אין ראשית אלא חכמה, ועל כן תרגמו בתרגום ירושלמי בחכמתא, הוא שנאמר ראשית חכמה יראת השם [תהלים קיא, י], וכתיב הן יראת השם היא חכמה [איוב כח, כח]. גם אונקלוס תרגם בקדמין, רמז לשלשים ושתים נתיבות חכמה, ולכן לא תרגם בקדמיתא….ואולי תשאל אחרי שהחכמה היא הספירה השנייה למה נקראת ראשית, וכן בספר יצירה [פ"י מ"ט] למה מנאה ראשונה באמרם אחת רוח אלהים חיים וכו'. התשובה היא בעבור כי החקירה למעלה ממנו אסור, כמו שאמרו ז"ל [חגיגה יג ע"א] במופלא ממך אל תדרוש, ואין אדם יכול להשיג בה דבר, על כן נקראת ראשית אף כי היא שנית למנין. וכן אמרו רבותינו ז"ל בספר הזוהר [שם] על ספירת החכמה, בתר ההיא נקודה לא אתיידע כלל, ובגין כך איקרי ראשית מאמר קדמאה דכולא. ועוד כי היא המקבלת בראשונה השפע הטהור והזך, וממנה ימצא שפע הברכה והחיות לכל הספירות, כי משך הברכה הבאה מאין סוף יתברך מתפשט בחכמה בלי הפסק, על כן נראת החכמה כאילו היא הראשונה, והרמז ב' ראשית כלומר ראשית היא השנית:…
ספר הזוהר [ח"א ל"א ע"ב] אלהים דא אלהים חיים. אלהים סתם רמז לבינה, וחיים לקבלתו מן החכמה הנקראת כך. וכן כתב החכם ר' עזרא בפסוק [דברים ל, כ] כי הוא חייך, שהרמז לתורה שקדמה.
10.רבנו בחיי על בראשית פרק א פסוק ב
…ודע והבן כי עילת העילות למעלה מן הכתר, וזהו מאמר ספר יצירה (א, ג) עשר ספירות בלי מה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, פירוש עשר ולא תשע שהרי הכתר יש לחשוב מן הכלל לפי שכל שאר הספירות נמשכות ממנו כי הוא מקור נובע שהכל תלוין בו, עשר ולא אחת עשרה לפי שאין לחשוב מן הכלל מה למעלה מן הכתר והוא עילת העילות והוא דבר נעלם אין לומר עליו לא יש ולא אין, וזהו לשון עשר ספירות בלי מה עשר ספירות של בלי מה כלומר נאצלות מבלי מה, ומזה הצריכו חכמי האמת קוצו של יו"ד שהוא רמז לעילת העילות שהוא למעלה מכל העשרה, וכיון שכל העשר הם האצילות הנה המאציל שהוא עילת העילות נפרד מהן, זהו פירוש עשר ולא אחת עשרה:
11.תהלים קל"ו:ה'
לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
12.אדרת אליהו בראשית פרק א פסוק א
בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ראוי להשים לב על ל"ב הערות בפרשה ראשונה. א'. מדוע לא נאמר בראשונה.
13.אדרת אליהו על דברים פרק א פסוק א
ודע, כי אלה חמשה פסוקים כולל כל העשר ספירות. והם חמשה פרצופין, וכנגדן חמשה ספרים. ג' ראשונות ג' אלפין. וחו"ב (חָכְמָה וּבִינָה) ידוע שמתפשטות בו"ק )בּוֹצִינָא קַדִּישָׁא( בסוד שחרית ומנחה. ודעת מקומו בארץ בסוד מערב. וזהו 'תפילות אבות תקנום' (ברכות כו, ב). ובחינה אחרונה כלולה משנים בסוד ב' דבראשית כידוע ב' בחינותיה. וזהו סוד עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר (ס"י א, ד). וזהו סוד אלו ראשי הפסוקים:
14.ספר מבוא לחכמת הקבלה - חלק א שער ג פרק ו
ויש עוד דעת אחר, דעת עליון, כי לפי מה שאמרנו הלא אין דבר ואין דעה בעולם לא למעלה ולא למטה רק הכל רצונו ית'. ואז היה יכול האדם לאמר כי מוכרח הוא במעשיו ואין שכר ואין עונש שהכל מה' ומה יבחר אדם דרכו. לכן זאת לו לידע, שזה נקרא דעת עליון, ואין לך עסק בנסתרות רק לדעת ולהאמין שהקב"ה הסתיר והעלים רצונו כדי לתת מקום ואפשרות בחירה ביד האדם בסוד צמצום הראשון. וזה הדעת הוא סוד דעת עליון אשר אין לידע כי נעלם הוא והוא מקום יראת ה' אשר אסור לחקור בזה רק להאמין אמונת אומן, עכ"ל:
ואם נאמר עכשיו, הרי יש י"א ספירות. לכן תנן בס"י משנה ד', עשר ספירות בלי מה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. (אשר לכן כתב האר"י הק' ז"ל שספירת דעת אין לה כלי). וכתב הגר"א ז"ל בפירושו על ס"י משנה א' אופן ג' שבבחינת הפנימיות נחשב הכתר ולא הדעת, ובבחינת החיצוניות נחשב הדעת ולא הכתר. ובספר התחלת החכמה פ' ראשון ה' ב', כתוב וז"ל, הנהגת הכתר שהוא רחמים גדולים אינה נראית עכשיו, רק עתידה להיות לעולם הבא בזמן התכלית, שהוא לאחר ששת אלפים שנה. ולכן כתר נקרא בשם אהי"ה לשון עתיד. (אהיה בא"ת ב"ש נעשה תצמ"צ בגימ' כתר). אך בבחינת ההסתר הגדול, גם הנהגת הכתר מנהגת עכשיו, כי ההנהגות של עכשיו הן הכנות לעתיד, ועיקר כוונת השי"ת להטיב, וכמו שאמרו כל מה דעביד רחמנא לטב עביד. ולכן נאמר שרק בבחינה הפנימיות שהוא ההסתר הגדול נחשב הכתר גם כן, אבל בבחינת הנהגות הגלויות שהיא בחינת החיצוניות, לא נחשב כתר, ורק יש ממנו מקצת מעט, ואז לא נקרא בשם כתר כי אם בשם אחר - דעת, והוא במדרגה מועטת שנחשב בערך רק כמו הנהגה ממוצעת בין החכמה ובין הבינה, שהחכמה היא בלא דין כלל ובבינה דינין מתעוררין ממנה כנזכר למעלה, ודעת היא הנהגה ממוצעת ביניהם, ולכן נחשב דעת בסדר עמידתם תחת החכמה ובינה באמצע, שהוא בדרך משל הנהגה ממוצעת, כזה, חכמה דעת בינה, עכ"ל:
15.ספר יצירה - נוסח הדפוס - פרק א
א- בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה ידוד צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רחום וחנון רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו וברא את עולמו בשלשה ספרים בספר וספר ספור: ב-עשר ספירות בלי מה ועשרים ושתים אותיות יסוד שלש אמות ושבע כפולות ושתים עשרה פשוטות: ג-עשר ספירות בלימה מספר עשר אצבעות חמש כנגד חמש וברית יחיד מכוונת באמצע כמלת הלשון וכמילת מעור: ד-עשר ספירות בלימה עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה, הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם והעמד דבר על בוריו והשב יוצר על מכונו: ה- עשר ספירות בלי מה מדתן עשר שאין להם סוף עומק ראשית ועומק אחרית עומק טוב ועומק רע עומק רום ועומק תחת עומק מזרח ועומק מערב עומק צפון ועומק דרום אדון יחיד אל מלך נאמן מושל בכולם ממעון קדשו ועד עדי עד:
16.פרוש הגר"א ז"ל על ספר יצירה - פרק א משנה א
וענין ב' ספרים הם זו"נ וספור הוא הדעת שבו הזווג ומחברם כא' שלכן כינוי הזווג ראוה מדברת שע"י הדעת הוא הזווג בין למעלה בין למטה וזהו סוד שנברא העולם בב' שהן זו"נ ואמר הקב"ה לאל"ף אע"ג דאת בי"ת בה איברי עלמא לית בי יחודא אלא בך והוא סוד הדעת במקום הכתר שבחו"ב נברא העולם וכל היחוד הוא בכתר והתפשטותו למטה שהוא סוד הדעת מזלא קדישא כידוע וז"ש את תהא ראש לכל אתוון והתחילה התורה באל"ף (ר"ל עשרת הדברות), והן כלל הכל ב' וא' ספר וספר וספור. וכן בבריאת העולם אף ידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים שהן שני ספרים הנ"ל קורא אני אליהם יעמדו יחדיו סוד הספור קורא ומזווג יעמדו יחדיו וזה סוד המתקלא (בריש ספד"צ) דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגחין אפין באפין כנ"ל בעולם [התהו] שלא היה סוד הדעת מזלא קדישא התפשטות הכתר.
17.תורת משה בראשית פרק א פסוק א
עוי"ל התורה מתחיל בבי"ת ומסיים בלמ"ד. רמז בתחלה יבנה אדם בית המרומז בבי"ת דהיינו ישא אשה (כדדרשינן ביתו זו אשתו ור' יוסי קרי לאשתו ביתו, שבת קי"ח ע"ב) ואח"כ ילמוד תורה בטהרה (קידושין כ"ט ע"ב). אבל מי שבטוח בעצמו שלא יבא לידי חטא ונפשו חשקה בתורה כבן עזאי (יבמות ס"ג ע"ב), הוא יכול לעשות בהיפך (עי' שו"ע אה"ע סי' א' ס"ד), והיינו נעוץ סופה בתחלתה שאז הלמ"ד קודם היינו שבתחלה ילמוד ואח"כ יבנה בית.
סמיכת סוף התורה לתחלתה. אשר עשה משה לעיני כל ישראל. בראשית ברא אלהים. נפרש הקרא (לקמן ג' כ"ב) הן האדם הי' כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם. צע"ג בפסוק זה כאלו ח"ו צר עינו במה שהי' כאחד ממנו וכמאמר הנחש כי יודע אלהים וגו' ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים יודעי טוב ורע, אבל הנחש אמר אמת ורק בכוונתו הכשיל, כי הקדוש ברוך הוא ברא את האדם על מנת שיהי' למעלה ממלאכי השרת אשר יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל (במדבר כ"ג כ"ג), ואמנם אחר החטא אפי' עם ה' ישראל קדושים לא השיגו במתן תורה מה שהשיג מרע"ה ואמרו (שמות כ' ט"ז) דבר אתה עמנו, ואף על פי שהם חשובים כמלאכי השרת, היינו מדרגה פחותה שבמלאכים הנקראים אלהים יודעי טוב ורע, אבל מדריגה עליונה כלו טוב כמו מרע"ה ותרא אותו כי טו"ב, לזה לא זכינו אחר החטא עד שיתוקן החטא במיתה ויחזרו ויחיו לעולם התחיה ואז ישובו לקדמותן. וזה היה באמת טעם שציוה שלא יאכל מעץ הדעת שלא יהי' כאותן המלאכים הפחותים היודעים טוב ורע אלא יהי' כמלאכי מעלה ויותר מהם.
18.משנה מסכת חגיגה פרק ב
(א) אֵין דּוֹרְשִׁין בָּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה. וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית בִּשְׁנָיִם. וְלֹא בַּמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ. כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם, מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר. וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
19.בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק ד
(ד) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָא֖וֹר כִּי־ט֑וֹב וַיַּבְדֵּ֣ל אֱלֹהִ֔ים בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֥ין הַחֹֽשֶׁךְ:
20.תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק ד
וַחֲזָא יְיָ יָת נְהוֹרָא אֲרֵי טָב וְאַפְרֵישׁ יְיָ בֵּין נְהוֹרָא וּבֵין חֲשׁוֹכָא.
21.בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק כז
וַיִּבְרָ֨א אֱלֹהִ֤ים׀ אֶת־הָֽאָדָם֙ בְּצַלְמ֔וֹ בְּצֶ֥לֶם אֱלֹהִ֖ים בָּרָ֣א אֹת֑וֹ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה בָּרָ֥א אֹתָֽם:
22.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ז
(ז) וַיִּיצֶר֩ ה֨' אֱלֹהִ֜ים אֶת־הָֽאָדָ֗ם עָפָר֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה וַיִּפַּ֥ח בְּאַפָּ֖יו נִשְׁמַ֣ת חַיִּ֑ים וַֽיְהִ֥י הָֽאָדָ֖ם לְנֶ֥פֶשׁ חַיָּֽה:
23.תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ז
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא.
24.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ט
וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:
25.תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק ט
וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילָן דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי וְטָב לְמֵיכַל וְאִילָן חַיַּיָּא בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא וְאִילָן דְּאָכְלֵי פֵירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ.
And the Lord God caused to grow from the earth every tree desirable to look upon, and good for food, and the Tree of Life (Lives) in the midst of the garden, and the Tree of whose fruit they who eat knowbetween good and evil.
26.בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק לא
(לא) וַיַּ֤רְא אֱלֹהִים֙ אֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וְהִנֵּה־ט֖וֹב מְאֹ֑ד וַֽיְהִי־עֶ֥רֶב וַֽיְהִי־בֹ֖קֶר י֥וֹם הַשִּׁשִּֽׁי: פ
27.תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק לא
וַחֲזָא יְיָ יָת כָּל דַּעֲבַד וְהָא תָּקֵין לַחְדָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם שְׁתִיתָי.
28.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק כא - כג
(כא) וַיַּפֵּל֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: (כב) וַיִּבֶן֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם: (כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־ זֹּֽאת:
29.מדרש רבה בראשית ב' – פרשת בראשית:כ"ב
[א] וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע – רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא אָמַר נִתַּן בָּהּ בִּינָה יוֹתֵר מִן הָאִישׁ, דְּתָנִינָן בַּת י"א שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרֶיהָ נִבְדָּקִין, בַּת י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרֶיהָ קַיָּימִין וּבוֹדְקִין כָּל י"ב, אֲבָל לְזָכָר בֶּן י"ב שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד נְדָרָיו נִבְדָקִין, בֶּן י"ג נְדָרָיו קַיָּימִין וּבוֹדְקִין כָּל י"ג. רַבִּי יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק אָמַר אִית דִּמְחַלְּפִין, דַּרְכָּהּ שֶׁל אִשָּׁה לִהְיוֹת יוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ בֵּיתָהּ וְדַרְכּוֹ שֶׁל אִישׁ לִהְיוֹת יוֹצֵא לַשּׁוּק וְלָמֵד בִּינָה מִבְּנֵי אָדָם. רַבִּי אַיְבוּ וְאַמְרֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי בְּנָיָיה וְהוּא תָּנֵי לָהּ בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי, קִשְׁטָהּ כַּכַּלָּה וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָהּ לוֹ. אִית אַתְרִין דְּקָרְיָין לְקַלְעִיתָא בִּנְיָתָא.
30.משלי פרק א פסוק א - ב
(א) מִ֭שְׁלֵי שְׁלֹמֹ֣ה בֶן־דָּוִ֑ד מֶ֝֗לֶךְ יִשְׂרָאֵֽל: (ב) לָדַ֣עַת חָכְמָ֣ה וּמוּסָ֑ר לְ֝הָבִ֗ין אִמְרֵ֥י בִינָֽה:
31.משלי פרק ט
(א) חָ֭כְמוֹת בָּנְתָ֣ה בֵיתָ֑הּ חָצְבָ֖ה עַמּוּדֶ֣יהָ שִׁבְעָֽה: (ב) טָבְחָ֣ה טִ֭בְחָהּ מָסְכָ֣ה יֵינָ֑הּ אַ֝֗ף עָֽרְכָ֥ה שֻׁלְחָנָֽהּ: (ג) שָֽׁלְחָ֣ה נַעֲרֹתֶ֣יהָ תִקְרָ֑א עַל־גַּ֝פֵּ֗י מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת: (ד) מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה חֲסַר־לֵ֝֗ב אָ֣מְרָה לּֽוֹ: (ה) לְ֭כוּ לַחֲמ֣וּ בְֽלַחֲמִ֑י וּ֝שְׁת֗וּ בְּיַ֣יִן מָסָֽכְתִּי: (ו) עִזְב֣וּ פְתָאיִ֣ם וִֽחְי֑וּ וְ֝אִשְׁר֗וּ בְּדֶ֣רֶךְ בִּינָֽה: (ז) יֹ֤סֵ֨ר׀ לֵ֗ץ לֹקֵ֣חַֽ ל֣וֹ קָל֑וֹן וּמוֹכִ֖יחַ לְרָשָׁ֣ע מוּמֽוֹ: (ח) אַל־תּ֣וֹכַח לֵ֭ץ פֶּן־יִשְׂנָאֶ֑ךָּ הוֹכַ֥ח לְ֝חָכָ֗ם וְיֶאֱהָבֶֽךָּ: (ט) תֵּ֣ן לְ֭חָכָם וְיֶחְכַּם־ע֑וֹד הוֹדַ֥ע לְ֝צַדִּ֗יק וְי֣וֹסֶף לֶֽקַח: פ (י) תְּחִלַּ֣ת חָ֭כְמָה יִרְאַ֣ת ה֑' וְדַ֖עַת קְדֹשִׁ֣ים בִּינָֽה: (יא) כִּי־בִ֭י יִרְבּ֣וּ יָמֶ֑יךָ וְיוֹסִ֥יפוּ לְּ֝ךָ֗ שְׁנ֣וֹת חַיִּֽים: (יב) אִם־חָ֭כַמְתָּ חָכַ֣מְתָּ לָּ֑ךְ וְ֝לַ֗צְתָּ לְֽבַדְּךָ֥ תִשָּֽׂא: (יג) אֵ֣שֶׁת כְּ֭סִילוּת הֹֽמִיָּ֑ה פְּ֝תַיּ֗וּת וּבַל־יָ֥דְעָה מָּֽה: (יד) וְֽ֭יָשְׁבָה לְפֶ֣תַח בֵּיתָ֑הּ עַל־כִּ֝סֵּ֗א מְרֹ֣מֵי קָֽרֶת: (טו) לִקְרֹ֥א לְעֹֽבְרֵי־דָ֑רֶךְ הַֽ֝מְיַשְּׁרִ֗ים אֹֽרְחוֹתָֽם: (טז) מִי־פֶ֭תִי יָסֻ֣ר הֵ֑נָּה וַחֲסַר־לֵ֝֗ב וְאָ֣מְרָה לּֽוֹ: (יז) מַֽיִם־גְּנוּבִ֥ים יִמְתָּ֑קוּ וְלֶ֖חֶם סְתָרִ֣ים יִנְעָֽם: (יח) וְֽלֹא־יָ֭דַע כִּֽי־רְפָאִ֣ים שָׁ֑ם בְּעִמְקֵ֖י שְׁא֣וֹל קְרֻאֶֽיהָ: פ
32.משנה מסכת אבות פרק ג משנה יז
רבי אלעזר בן עזריה אומר אם אין תורה אין דרך ארץ אם אין דרך ארץ אין תורה אם אין חכמה אין יראה אם אין יראה אין חכמה אם אין בינה אין דעת אם אין דעת אין בינה
33.שמות (פרשת ויקהל) פרק לה פסוק לא
וַיְמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה בִּתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה:
34.מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויקהל סימן ד
וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת (שמות לה לא), ולא תאמר בצלאל עצמו, אלא כל מי שהיה עוסק במלאכת המשכן נתן בהם הקדוש ברוך הוא בינה חכמה ודעת, שנאמר ויעשו כל חכם לב וגו' (שם /שמות/ לו ח), ומכולם לא נתפרסם אלא בצלאל, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל.
35.תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף יד עמוד א
וחכם - זה תלמיד המחכים את רבותיו, חרשים - בשעה שפותח בדברי תורה הכל נעשין כחרשין, ונבון - זה המבין דבר מתוך דבר,
36.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צג עמוד ב
ונבון דבר - שמבין דבר מתוך דבר איש תואר - שמראה פנים בהלכה+. וה' עמו - שהלכה כמותו בכל מקום.
37.תלמוד בבלי מסכת נדה דף מה עמוד ב
מתני'. בת אחת עשרה שנה ויום א' - נדריה נבדקין, בת שתים עשרה שנה ויום א' - נדריה קיימין, ובודקין כל שתים עשרה. בן שתים עשרה שנה ויום אחד - נדריו נבדקין, בן י"ג שנה ויום אחד נדריו קיימין, ובודקין כל שלש עשרה. קודם לזמן הזה, אף על פי שאמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו - אין נדריהם נדר, ואין הקדשן הקדש. לאחר הזמן הזה, אף על פי שאמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו, לשם מי הקדשנו - נדרן נדר והקדשן הקדש.
גמ'. וכיון דתנא בת אחת עשרה שנה ויום א' - נדריה נבדקין, בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין למה לי? סד"א בודקין לעולם - קמ"ל. וכיון דתני בת י"ב שנה ויום אחד - נדריה קיימין בודקין כל שתים עשרה למה לי? סלקא דעתך אמינא: הואיל ואמר מר ל' יום בשנה חשובים שנה היכא דבדקנא ל' ולא ידעה להפלות - אימא תו לא ליבדוק, קמ"ל. ולתני הני תרתי בבי: בת י"ב שנה ויום א' נדריה קיימין, ובודקין כל י"ב, בת אחת עשרה ויום א' נדריה נבדקין למה לי? איצטריך. סד"א: סתמא - בשתים עשרה בעיא בדיקה, באחת עשרה לא בעיא בדיקה. והיכא דחזינן לה דחריפא טפי - מיבדקה באחת עשרה, קמ"ל. קודם הזמן הזה ואחר הזמן הזה למה לי? סד"א: הנ"מ - היכא דלא קאמרי אינהו, אבל היכא דקאמרי אינהו - נסמוך עלייהו, קמ"ל. ת"ר, אלו - דברי רבי, ר"ש בן אלעזר אומר: דברים האמורים בתינוקת - בתינוק אמורים, דברים האמורים בתנוק - בתנוקת אמורים. א"ר חסדא: מ"ט דרבי - דכתיב ויבן ה' [אלהים] את הצלע - מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש. ואידך - ההוא מבעי ליה לכדריש לקיש, דאמר ריש לקיש משום ר"ש בן מנסיא: ויבן ה' [אלהים] את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם - מלמד שקלעה הקדוש ברוך הוא לחוה והביאה אצל אדם הראשון, שכן בכרכי הים קורין לקלעיתא בנייתא. ור"ש בן אלעזר מ"ט? אמר רב שמואל בר רב יצחק: מתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה. איבעיא להו: תוך זמן, כלפני זמן או כלאחר זמן? למאי הלכתא? אי לנדרים - לאו כלפני זמן דמיא, ולאו כלאחר זמן דמיא. אלא, לעונשין מאי? רב ור' חנינא דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלפני זמן, ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי דאמרי תרווייהו: תוך זמן - כלאחר זמן.
38.חדושי אגדות [ספרי המהר"ל] מסכת נדה דף מה עמוד ב
מלמד שנתן בינה יתירה באשה וכו'. פי' דבר זה כי השכל היולאני נתן הש"י לאשה מצד שהאשה היא מוכנת לזה ביותר, כי האיש יש לו שכל וחכמה ביותר הוא השכל הנבדל, אבל שכל היולאני מוכנת האשה לקבל ביותר, וכך אמרו בפרק הזהב (ב"מ נ"ט א') אתתך גוצא גחון ותלחש לה, ומוקי ליה לחד לישנא במילי דביתא ולחד לישנא במילי דעלמא, והיינו כי האשה חכמה שלה מצד שכל היולאני שייך לה יותר מן האיש. ולכך אמרו שם במילי דשמיא אל ילך אחר עצת [אשתו] כי אין האשה שייך לה חכמה כי חכמה זאת אינ' רק מכח שכל הנבדל. אמנם כי יש לך להבין מאוד את שרמזו חכמים בזה שאמרו שנתן באשה בינה יתירה, ודבר זה נרמז בלשון ויבן, כי היא משלמת הבנין אל האיש, ומצד הזה שייך לה חכמה, כי ההשלמה ראוי לזה, ומ"מ מדריגת האיש שיש לו שכל הנבדל והבן זה.
39.עיון יעקב (על עין יעקב) נדה פרק ה - יוצא דופן דף מה עמוד ב אות כב
(כב) מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש. כי הכל מן האשה ומה"ט אשה מזרעת תחלה יולדת זכר כדי שיודע להבין ולהורות כי הולד נמשך אחר יסודו ובב"ר ריש פרשה י"ח מקשה היפה תואר המפורסם הוא להיפך דאדרבה נשים דעתן קלות ובסוף מנחות אמרינן אלו שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהן כבנות ע"ש שהאריך ולעד"נ דקודם שנתקללה האשה נתן בה בינה יתירה ואחר שחטאה ואין אדם חוטא עד שנכנס בו רוח שטות נלקח ממנה הבינה וזה נכלל בקללה והוא ימשול בה כי מי שהוא נבון וחכם ימשול בכל כמו שמצינו ביוסף אין נבון וחכם כמוך אתה תהיה על ביתי וכדכתיב עבד משכיל ימשול בבן מביש ומ"מ לענין נדרים קודם שתקפה עליה היצה"ר הבינה בה יותר מבאיש עד שנתגדלה וראויה לכלל אישות אז הקללה חל עליה כדי שהוא ימשול בה:
40.בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק א - ו
(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־ לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:
41.תרגום אונקלוס בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ו
חֲזָת אִתְּתָא אֲרֵי טָב אִילָנָא לְמֵיכַל וַאֲרֵי אָסוּ הוּא לְעַיְנִין וּמְרַגַּג אִילָנָא לְאִסְתַּכָּלָא בֵּיהּ וּנְסֵיבַת מֵאִבֵּיהּ וַאֲכַלַת וִיהַבַת אַף לְבַעְלַהּ עִמַּהּ וַאֲכַל.
42.רד"ק בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ו
ותקח מפריו ותאכל - ואחר כך נתנה לאישה שהיה באחד ממקומות הגן והוליכה לו מפרי העץ והודיעה לו דברי הנחש ואכלו ממנו יחד. זה שאמר עמה, הנה האשה אכלה פעמים והאדם פעם אחת. והבין זה, ורז"ל דרשו (ב"ר י"ט) מלת גם לתוספת, ואמרו שהאכילה ממנו לחיות ולעופות, וצריך להתבונן בזה:
43.בכור שור בראשית (פרשת בראשית) פרק ג פסוק ו
(ו) ותרא האשה כי טוב העץ למאכל. התחילה להסתכל בו אמרה כמה יפה פרי זה, כמה ריחו ערב, ודאי אינו דומה לסם - המות, ולא לחנם צוה הקדוש ברוך הוא שלא נאכל ממנו, ונחמד לה העץ להשכיל, שהיתה חומדת אותו כדי להשכיל, אמרה כמדומה שהנחש אומר אמת, ואכלה ונתנה לאישה, ומיד נכנסה בהן ערמומיות וגאוה וגסות וקנאה ותחרות וחמדנות וצדייה לצדד ולחניף ולעשות במחשך מעשיהם ולגזול ולגנוב והמרוצה לעשות, התחילו לומר גנאי לבריות כמונו להיות חשופי שת ומגולי - ערוה עשו להם חגורות לכסות ערותן, ויצאו מן - הגן לרוח היום מקום שאין האילנות מעכבין את הרוח, כי כן [דרך] הגנבים שמתרחקים ממקום שגנבו שם, כלומר אפילו שם לא הייתי, ובהיותם יושבים שם לרוח - היום.
44.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כ עמוד א
מִכָּאן אוֹמֵר בֶּן עַזַּאי, חַיָּב אָדָם לְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, שֶׁאִם תִּשְׁתֶּה, תֵּדַע שֶׁהַזְּכוּת תּוֹלָה לָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תוֹרָה, כְּאִלּוּ מְלַמְּדָהּ תִּפְלוּת. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, רוֹצָה אִשָּׁה בְקַב וְתִפְלוּת מִתִּשְׁעָה קַבִּין וּפְרִישׁוּת. הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה, וְרָשָׁע עָרוּם, וְאִשָּׁה פְרוּשָׁה, וּמַכּוֹת פְּרוּשִׁין, הֲרֵי אֵלּוּ מְכַלֵּי עוֹלָם:
45.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף כא עמוד ב
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, [כָּל] הַמְלַמֵּד אֶת בִּתּוֹ תּוֹרָה, לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. (למדה) ['תִּפְלוּת'] סַלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא, כְּאִלּוּ לִמְּדָהּ תִּפְלוּת. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב, (משלי ח) "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה", כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסָה (בו) חָכְמָה בָּאָדָם, נִכְנְסָה בּוֹ עַרְמוּמִית. וְרַבָּנָן, הַאי, "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה", מַאי דָּרְשֵׁי בֵּיהּ? מִיבָּעֵי לֵיהּ לְכִדְרַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא, אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְמִי שֶׁמַּעֲמִיד עַצְמוֹ עֲלֵיהֶן עָרוּם, שֶׁנֶּאֱמַר, "אֲנִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה". אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אֵין דִּבְרֵי תּוֹרָה מִתְקַיְּמִין אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵּשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ (יודע), שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כח) "וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא": הוּא הָיָה אוֹמֵר, חָסִיד שׁוֹטֶה וְכוּ'. הֵיכִי דָּמִי ,חָסִיד שׁוֹטֶה'? כְּגוֹן דְּטָבְעָה אִתְּתָא בְּנַהֲרָא, וְאָמַר, (לא מסיקנא לה, משום דקא מסתכלנא בערוה,) [לָאו אֹרַח אַרְעָא לְאִיסְתַּכּוּלִי בָּהּ, וְאַצוּלָה].
46.תורה תמימה הערות בראשית פרק ב הערה מח
מח) גם הוא מדייק לשון ויבן, כמש"כ לעיל אות מ"ה, יעו"ש. ומבואר בגמרא כאן שאמר רב חסדא כן בטעמי' דרבי, והיינו דרבי דריש כן, וצ"ל דהוא בעצמו לא דריש כן, שהרי לפנינו בדרשא הקודמת דריש ויבן בענין אחר. או יהי' מכאן ראי' למש"כ בס' באר שבע (סוטה ל"ח א') דתרי רב חסדא הוו. - וענין הבינה היתרה לכאורה לפי פשטות הלשון הוי הכונה בכמות הבינה שיש בה מעלת הבינה במדה יתרה מבאיש, אבל לפי דמשמע מענין הסוגיא הוי הכונה גם לענין קדמות הזמן, כלומר שבאשה בא כשרון הבינה קודם בזמן מאשר באיש, כי מביא דרשא זו לענין נדרים שהתינוקת בת י"ב שנה ויום אחד שנדרה נדריה קיימין, ובתינוק אין נדריו קיימין רק מבן י"ג שנה ויום אחד. ואמנם אם נחקור אחר טעם ובאור הדבר, נראה, כי שני הענינים אמת, והיינו דיש בה כשרון הבינה במדה יתרה מאשר באיש, וגם מקדמת היא להביא כשרון זה, ויתבאר ע"פ מש"כ רש"י בכתובות נ' א' בטעם הדבר שהתינוק מתחנך בתענית בשנת הי"ג והתינוקת בשנת הי"ב, משום דהתינוקת ממהרת להביא כח יען שאינה מתשת כחה בתלמוד תורה, עכ"ל. והכונה, כי בהתחזק כחות הגוף מתחזקים גם כחות הנפש, ולכן מכיון שממהרת להביא כח בגוף ממהרת להביא כח גם בנפש, דהיינו בינה ושכל, וגם חזקות הן. ובזה תתיישב היטב קושיית התוס' לרש"י בכתובות שם, שהקשו למה פירש הטעם משום שממהרת להביא כח ולא מפני שחנוך שלה קודם לענין נדרים, כמש"כ, ולפי מה שבארנו דברי רש"י מאירים, דזה גופא, כלומר, טעם קדמות החנוך הוא הוא מטעם שפירש"י מפני התחזקות כחה, וכפי שבארנו כי בהתחזק כחות הגוף מתחזקים גם כחות הנפש, ולכן שייכה בחנוך נדרים מקודם, ודו"ק. - ופשוט הדבר דאין דרשא זו בכלל סותרת למ"ש בעלמא נשים דעתן קלות [ע' ע"ז י"ז ב'], ובמנחות ק"י א' אמרו שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, יעו"ש, יען שכשרונות הבינה והדעת שונים הם, כי הדעת היא הבאה במושכל ראשון והבינה היא חריצות השכל הבאה לאחר התבוננות. ועוד יתבאר מענין זה בארוכה לפנינו אי"ה בפ' עקב בפ' ולמדתם אותם את בניכם מה שנוגע מזה עוד לדינא:
47.תורה תמימה הערות דברים פרק יא הערה מח
מח) אחרים פירושו האב, ונקט בלשון אחרים כנגד מ"ש שאינה מחויבת בעצמה ללמוד משום דקי"ל כל מי שאחרים מצווין ללמדו מחויב ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו אין מחויב ללמד עצמו, כמבואר למעלה. ולכאורה הוי כונת הענין פשוטה שרק אינו מחויב ללמדה, אבל אם רוצה ללמדה רשאי, אך באמת קי"ל דאסור ללמד את הבנות תורה, ואמרו בטעם הדבר (סוטה כ"א ב') דכתיב (משלי ח') אני חכמה שכנתי ערמה, כיון שנכנסה חכמה באדם נכנסה עמו ערמומית, ופירש"י שמתוכה היא מבינה ערמומית ועושה דבריה בהצנע, עכ"ל. והרמב"ם בפ"א הי"ג מת"ת כתב הלשון מפני שמוציאות דברי תורה לדברי הבאי, עכ"ל. ויסוד כל הדברים האלה הוא עפ"י יסוד טבעי אחד שבתכונת הנשים דדעתן קלות, וכמ"ש בסוף מנחות ק"י א' שהבנות אין דעתן מתיישבת עליהן, ולכן אין ביכולתן להעמיק חקר בדעת תקיפה ולבא עד עומק כוונת התורה, ואפשר שתעבור בדעתה על דעת התורה וממילא גם תעשה מדחה. ולהבין ביותר דברי רש"י ורמב"ם שהבאנו, נבאר מה שכתבנו במקום אחר לכוין ולהשוות המאמר נשים דעתן קלות עם המאמר בנדה מ"ה ב' בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש, אשר לכאורה סותרים המאמרים זל"ז, כי האחד מורה על קלות כשרון דעתה והשני על יתרון כשרונה. אך באמת הבאור פשוט, כי כשרונות דעת ובינה שונים הן, הדעת יונח על המושכלות הראשונות שתופס מוח כל איש תיכף לשמיעה, והבינה היא הרעיון הבא לאחר התפיסה העיונית בישוב עמוק ובזמן מרובה, ובכח רעיון כזה להבין דבר מתוך דבר ולהמציא חריצות ושכל דק, ולכן אף על פי שהנשים יש להן כח בבינה יתירה אבל דעתן בתפיסת דבר במושכל ראשון קלה היא בלא יסוד נאמן ולזה הסכימו בעלי הגיון. וכתבו עוד חוקרי הנפש, דמי שיש לו לב חרוץ ושכל חד ההוא צריך יותר להזהר שלא להתרחק מנקודת האמת, יען כי אחרי שכח הבינה היינו כח החריצות גדול ממדת השכל הפשוט אפשר לו להעמיק חקר ולבנות בנינים על יסוד רעוע וחלוש, וזה מורגש בחוש, וזו היא כונת המאמר באבות אם אין דעת אין בינה, כלומר אם אין דעת חזקה אז גם הבינה שבו אינה נאמנית ויסודית, וכמבואר. אמור מעתה, דאחרי שנשים דעתן קלות, היינו שהמושכלות הראשונות שלהן אינן ביסוד נכון ונאמן לכן אפשר להן ע"פ כח הבינה היתירה שלהן, היינו כח החריצות ושכל הדק, להרחיב דעות נפסדות וכוזבות, וממילא לעולם לא יכוונו דעתן, ומעתה יתבארו בטוב דברי רש"י ורמב"ם. ורק לענין זה הוי מעלת הבינה מעלה להן, שכח בינתן מתפתח קודם בזמן לבינת הגברים, ולכן לענין תענית ולענין נדרים שצריך להפליא לשם מי נודרין ומקדשין קיי"ל שבת י"ב שנה ויום אחד דינה כזכר בן י"ג שנה כמבואר לפנינו בפ' בראשית בפסוק ויבן ה' את הצלע ובר"פ מטות בפסוק ואשה כי תדר נדר יעו"ש בטעם וסברא. אך אמנם גם ע"פ מעלה זו יתבאר הענין מה שדעתן קלות דכמו בכל הגידולים ופירות וצמחים שכל מה שיתבשלו במוקדם הזמן הם קלים ונוחים להתקלקל מהר מאשר אלה שיתבשלו באחור הזמן, ולכן עלולה האשה שבכרה בינתה קודם שתהא דעתה קלה, ואין להאריך עוד. ויש מן החכמים שהפליגו הרבה באיסור למוד תורה לנשים ואמרו (סוטה כ"א ב') כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות, וכן אמרו (ירושלמי סוטה פ"ג ה"ד) ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים, והרמב"ם פ"א הי"ג מת"ת כתב דאיסור זה הוא רק בתורה שבע"פ ולא בתורה שבכתב, והאחרונים טרחו למצוא מקור לדבריו, ויתכן שכתב כן ע"פ הטעם המבואר בגמרא מפני ערמומית וכו' וכמו שבארנו למעלה, וזה שייך רק בתורה שבע"פ שאפשר לנטות הדעת לצדדים שונים בטעמים וסברות שונות, משא"כ בתורה שבכתב. והנה ראינו להעתיק כאן בסוף הענין מספר עתיק יומין יקר המציאות הנקרא מעין גנים [שו"ת], ומחברו רבי שמואל ב"ר אלחנן יעקב הרקוולטי (וויניציאה שי"ג) מה שכתב אל אשה חכמה אחת בנדון היתר ת"ת לנשים, וז"ל בהמשך הדברים, ומאמר חכמינו כל המלמד את בתו תורה כאלו מלמדה תפלות אולי נאמר כשהאב מלמדה בקטנותה שגם במעלליה תתנכר אם זך ואם ישר פעלה, דודאי כי האי גונא איכא למיחש שרוב הנשים דעתן קלות מבלות זמנן בדברי הבאי וכרובן כן חטאו מקוצר רוח, אמנם הנשים אשר נדב לבן אותנה לקרבה אל המלאכה מלאכת ה' מצד בחירתן בטוב במה שהוא טוב, הן הנה תעלינה בהר ה' תשכונה במקום קדשו כי נשי מופת הנה, ועל חכמי דורן לאדרן להדרן לסדרן לחזק ידיהן לאמץ זרועותיהן וכו', עשי והצליחי ומן השמים יסייעוך, עכ"ל. ולא נודע לנו מי הוא המחבר הנכבד הזה שעמד לחדש דין מחודש זה בסברא בעלמא, ובתוי"ט סוף מס' תמיד מביאו ומתארהו בשם מדקדק ומחבר ס' ערוגת הבושם על דקדוק לה"ק:
48.הרד"ל פרק לב אות יד
(יד) לקח אישך הזקן כו'. לשון הזקן נראה רומז למ"ש בתנחומא [מו] ובפסיקתא [פי' מ] (בהסתת השטן ליצחק) שאמר לו אביך הזקן נשתטה (ור"ל מרוב זקנה דעתו נטרפה) והולך לשוחטך כו', אף כאן אצל שרה בא בדברים אלו, שאל"כ שרה בצדקתה היתה שמחה ג"כ לעשות רצון הקדוש ברוך הוא בכל לב כאברהם ויצחק (ובילקוט רמז צ"ח בשם אגדה איתא שכשא"ל השטן כן א"ל הקדוש ברוך הוא יעשה רצונו מבני כו'), ומדקאמר כנגד ג' תקיעות כו' משמע ודאי שר"ל שכנגד זה הוא מצות התקיעות לזכור זכותה, א"כ מוכרח שלא היה בזה ח"ו דבר נגד רצון ה', שאלמלי כן לא היה נקבע לזכרון לישראל לטובה, אלא ודאי השטן ציערה בכזביו שא"ל הזקן השתטה כו' כנ"ל. ולשון האגדה דויקרא פ"כ [ב] שיצחק סיפר לה הדברים ואמרה לו אלמלי נענה מלאך כו' ובאותה שעה צווחה כו', והוא תמוה איך ס"ד שכשסיפר לה יצחק ציווי ה' תצטער ח"ו שרה על זה (ובתנחומא איתא בא השטן בדמות יצחק, ולפ"ז י"ל שלא סיפר לה שהיה ציווי ה' אלא כמש"ל נשתטה הזקן כו'). ואולי נדחוק לומר שמ"מ נשים דעתן קלות שגוברת אצלם מדת רחמים על בניהם ומצטערין מבשורה פתאומיות ואין יכולין לעמוד בעצמן בכיו"ב, וכן משמע בתנחומא שאמר יצחק לאברהם לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על הבור או על הגג שמא תפיל עצמה ותמות, ובילקוט שם אמר אברהם אם אודיע לשרה נשים דעתן קלות כו'. ועיין בספר הישר הסיפור שבאמת תחלה נתנחמה מצערה בזה שהיה ציווי ה' ואח"ז אדרבא כשבשרוה שהוא חי מרוב שמחה פרחה נפשה. (ועיין בגיטין [נז ב] באשה וז' בניה שאף שהיתה שמחה מקדוש השם של ז' בניה, בכל זאת גם היא עלתה לגג ונפלה והיינו מרוב צערה, אך י"ל שהיתה יראה שלא יעשו לה ייסורים ג"כ):
49.תלמוד בבלי מסכת קידושין דף פ עמוד ב
מתני'. לא יתייחד אדם עם שתי נשים, אבל אשה אחת מתייחדת עם שני אנשים; רבי שמעון אומר: אף איש אחד מתייחד עם שתי נשים בזמן שאשתו עמו וישן עמהם בפונדקי, מפני שאשתו משמרתו. מתייחד אדם עם אמו ועם בתו; וישן עמהם בקירוב בשר, ואם הגדילו - זו ישנה בכסותה וזה ישן בכסותו.
גמ'. מ"ט? תנא דבי אליהו: הואיל ונשים דעתן קלות /קלה/ עליהן.
50.עלי תמר מסכת סוטה פרק ג הלכה ד
הנה שדעתו היא שדווקא האב לא ילמדה תורה אבל אם היא חכמה שחשקה נפשה בתורה ולמדה מעצמה הר"ז משובחת ויש לה שכר שאינו מצווה ועושה. ואכן יש הוכחות לזה מדורות הראשונים ועד דורות האחרונים. שכבר על בנות צלפחד בן חפר אמר חז"ל בב"ב קי"ט חכמניות הן דרשניות הן, ודבורה הנביאה היתה שופטת את ישראל וא"א למשפט בלי תורה שבע"פ, ובתוס' גיטין פ"ח שהיתה מלמדת דינים לישראל, וכן אמרו במגילה י"ד ששבע נביאות עמדו להן לישראל, ואמרו בנדרים ל"ח שאין הקדוש ברוך הוא משרה שכינתו אלא על חכם וכו'. וברור שגם נביאה היא בכלל זה ואין חכמה אלא תורה.
ובמגילה כ"ג שאשה עולה לתורה במנין שבעה קרואים אלא שאמרו חכמים שאשה לא תקרא בציבור מפני כבוד הציבור. הרי שישנן נשים שבקיאות בקריאת התורה בטעמיה. הנה שמלבד תורה שבכתב היו בקיאות גם בנקודות וטעמים שהם בכלל תורה שבע"פ ומאיפה ידעו נשים אלו תורה שבכתב ושל בע"פ הרי אסור לאביהם ללמדם תורה, א"ו שמתוך בינה יתירה שניתן להן מהחונן לאדם דעת למדו מעצמן. והם מן הנשים העומדות למופת בישראל. ובדורות התנאים עומדת למופת ברוריה בתו של ר"ח בן תרדיון, ואמרו בתוספתא כלים ב"מ פ"א ה"ג, קלוסטרא ר"ט מטמא וחכמים מטהרין וברוריה אומרת שומטה מן פתח זה ותולה בחברו בשבת, וכשנאמרו הדברים לפני רבי יהושע אמר יפה אמרה ברוריה. וכן בכלים ב"ק פ"ד ה"ז, אמר רבי חלפתא שנחלקו בזה בנו של ר"ח בן תרדיון ובתו וכשנאמרו הדברים לפי ר"י בן בבא אמר, יפה אמרה בתו מבנו. הנה איך החשיבו חכמים דעתה בהלכה. ובפסחים ס"ב, ברוריה תניא תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה רבוותא, אבל עיין ברש"י ע"ז י"ח. ובכתובות פ"ה ה"ב, נושא אדם אשה ומתנה עמה ע"מ שתהא זנה ומפרנסתו ומלמדתו תורה, ומעשה בר"י בנו של ר"ע שנשא אשה והתנה עמה ע"מ שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה וכו', שאפילו אם תאמר שהכוונה היא לתורה שבכתב הרי ג"כ אסור לאב ללמד את בתו תורה וכמ"ש ברמב"ם הנ"ל, ואינו מסתבר שכל אלו סוברים כבן עזאי, א"ו שאשה חכמה שיש לה בינה יתירה ונפשה חשקה בתורה ולמדה מעצמה מבנות ישראל היקרות והמצוינות הן. ובוודאי היו עוד נשים כאלו בדורות התנאים שלא ידועות לנו.
ובדורות האחרונים גם שמענו מנשים כאלו, ראה בשו"ת תשב"ץ ח"ג סימן ע"ח, שאלת מפני מה שבח רבי אותו תלמיד שאמר מפני מה אין מוסקים בטהרה וכו'. תשובה, יפה שאלת והרבה תירוצים נאמרו בזה, בתוספות אמרו וכו' אבל שמעתי מאבא מארי ז"ל שאמר בשם הרבנית אשת הרב ר' יוסף אבי הרב רבי מתתיהו (טרייביש הרב מפריש) כי הטעם ששיבח את האומר וכו', ומסיים, ותירוץ יפה הוא זה עיין שם ובשו"ת רש"ל בהקדמה, הרבנית מרים בת הגאון מהור"ר שלמה שפיראמגזע רש"י תפסה ישיבה כמה ימים ושנים וישבה באהל והוילון לפניה ואמרה הלכה לפני בחורים מופלגים וכו', (כדבורה הנביאה בשעתה שהיתה יושבת בצל תומר מפני הייחוד כמ"ש במגילה י"ד). ורבי פתחיה מרגנשבורג בספרו סיבוב רבי פתחיה כותב, ר"ש הלוי בן עלי ראש ישיבת בגדד אין לו בנים אלא בת אחת והיא בקיאה בקרייה ובתלמוד והיא מלמדת הקרייה לבחורים והיא סגורה בבנין דרך חלון אחד והתלמידים בחוץ ולמטה ואין רואים אותה ע"כ. ועיין בשו"ת מהרי"ל סימן ע תשובה מענינת לאשה חכמה והמהרי"ל נושא ונותן אתה בהלכה כאחד החכמים המובהקים.ובדורות שלאחריהן היו ידועות נשים גדולות הבקיאות בתלמוד כמו אשתו של הסמ"ע הרבנית בילא, כמ"ש בהקדמה לספר דרישה ופרישה עיין שם. וסבתו של החוות יאיר הרבנית חוה שעל שמה נקרא ספרו, וכן הרבנית קריינדיל אשתו של הגאון זכרון יוסף ואחותו של הגאון ר"י פיק שהוא מתארה מלומדת כגברא או חכמה כבנות צלפחד בן חפר, ראה בזכרון יוסף ובהקדמת יש סדר למשנה ובספרו מיני תרגימא. והרבנית גיטל אמו של הגאון רע"א ז"ל שאחיה הגאון רבי וואלף איגר קורא אותה אחותי הצדיקת ומלומדת כגברא, ראה בשו"ת רע"א פסקים סימן כ"ט. ובספר זכרונות רבי דוב מבוליחוב עמוד מ"ד, שהמלומדת המפורסמת מרת לאה בת הגאון רבי יוקל הורביץ מבראד ידעה גמרא ורש"י בע"פ בשפה ברורה באר היטב ע"כ. והגאון רבי יצחק אבד"ק המבורג בנו של הגאון רבי יוקל הנ"ל אשתו הרבנית ובתו הרבנית אשת הגאון רבי מנדל מליסקא בקיאות בתלמוד היו, ועוד כאלו נשים גדולות היו שברוחב ליבן למדו תורה שבכתב ושבע"פ מעצמן ועמדו לנס עמם והתפארו בהם גדולי ישראל.
וכדאי לציין בזה דברי הברכי יוסף חו"מ סימן ז סעיף י"ב וז"ל, אף שאשה פסולה לדון מכל מקום אשה חכמה יכולה להורות הוראה, וכן מתבאר מהתוס' גיטין פ"ח לחד שינויא שדבורה היתה מלמדת להם דינים, וכן תראה בספר החינוך שבסימן פ"ג הסכים שאשה פסולה לדון ובסימן קנ"ב בענין שתוי כתב וז"ל, ומניעת הוראה וכו' וכן באשה חכמה הראויה להורות עכ"ל. שוב נזכרתי מהירושלמי כתובות פ"ב ה"י, אסור לאדם ללמד עבדו תורה לא כן אמר ר"ז בשם רבי ירמיה העבד עולה משבע קריות תפתר שלמדו מאליו או שלמדו רבו כטבי. הנה מבואר שיש חילוק בעבד שאף שאסור לרבו ללמדו תורה מ"מ אם למד מאליו הר"ז משובח, ודוק מיניה שהוא הדין באשה. ודע שהתירוץ השני נראה בביאורו שאף שאסור ללמד לעבד תורה מ"מ יש יוצא מהכלל שאם רואה את עבדו שהוא יר"ש ומופלג בעניניו מותר ללמדו כטבי שלמדו ר"ג תורה. ומעתה יש לדון בנוגע לאשה, וצ"ע. ושו"ר בשו"ת שו"מ מהדורא רביעאה ח"ג שאביו הגאון ז"ל עמד על הדבר איך נשתרבב ללמד הבנות תורה שבכתב שלדעת הרמב"ם אסור לכתחילה עיין שם. וכנראה שפשט המנהג משום עת לעשות לה', אחרי שבנות שאינן שומרות תורה לומדות תורה מצוה היא שבנות יראות ה' לא תהיינה נחשלות בזה ויקיימו מצותיה ויגדלו בניהן לתורה וליראת ה'.
והנני להעיר על התרגום יב"ע שופטים כ"ד שמתרגם תבורך מנשים יעל מנשים באהל תבורך, ותרגומו תתברך יעל וכו' כחדא מנשייא דמשמשין בבתי מדרשין תתברך. הנה שמוסר לנו יב"ע הקבלה שנשים היו משמשין בבתי מדרש עוד בימי השופטים. ואין נראה שר"ל שבאו לשמוע, שלשון משמשים משמע שלמדו ולימדו כמ"ש באבות פ"ו ובשימוש חכמים ובכמ"ק. וצ"ל שהכוונה הוא רק לנשים יחידי סגולה כמו דבורה וחולדה כמ"ש ברלב"ג שם, ירצה בזה שהיא תבורך מנשים שהן באהל ללמד תורה כמו דבורה, וכן אמרו בפסחים ס"ב דברוריה תנייה תלת מאה שמעתתא ביומא מתלת מאה דרבוותא. אכן הלשון נשייא דמשמשין בבתי מדרשין משמע שהיה הדבר נהוג כן ולא היה זה מקרה יוצא מן הכלל. ואמנם כתב הרמב"ם שאין לנשים ללמוד רק תורה שבע"פ שמטבע הענינים הוא שזה נחלת אנשים אבל לומדות תורה שבכתב ומקורו בנדרים ל"ו עיין בפ"א מהלכות ת"ת הי"ג, ובכלל זה כל ספרות התנ"ך הרחבה. וכן חובה על הנשים ללמוד ספרות המוסר בהיקפה הגדול וכן ספרות ההלכה שנשים צריכות לדעתם כמ"ש ביו"ד רמ"ו ס"ו, אבל איך שמשו ולמדו זה בבתי מדרש שישבו שם התלמידים ולמדו תורה, ויש לומר שהיו בתי מדרש מיוחדים לנשים דוגמת בתי ספר לבנות בזמנינו. ועמ"ש בקידושין בסופו.
ר"א אומר המלמד את בתו תורה מלמדה תפלות. ביו"ד רמ"ו ס"ו כתב הרמ"א בשם הסמ"ג ומ"מ חייבת האשה ללמוד דינים השייכים לאשה. ובערוך השולחן לאחרי שהעתיק דברי הרמ"א כתב, ומעולם לא נהגנו ללמדן מתוך הספר ולא שמענו המנהג אלא הדינים הידועים מלמדת כל אשה לבתה וכלתה, וזה מקרוב שנדפסו דיני נשים בלשון לע"ז וביכולתם לקרא מהם, ונשים שלנו זריזות הן שבכל דבר ספק שואלות ואינם מעמידות על דעתן אפילו בדבר קטן שבקטנות עכ"ל, משמע שאין דעתו נוחה מזה שהנשים ילמדו מתוך הספר דשמא לא יבינו כראוי ויכשלו בדיני נדה ואו"ה אלא שיש ללמדן אמה וחמותה בע"פ בהסבר בהיר ויפה שלא יכשלו. אלא דאין כן דעת הגה"ק בעל ישמח משה מאוהל זצ"ל והוא כתב ספר מעין טהור שילמדו הנשים ממנו הלכות נדה, ונדפס בסידורי קורבן מנחה, אלא מתוך קלות דעת וקוצר דעת של המדפיסים לא רשמו בשער שם המחבר הגאון הקדוש זצ"ל. והנה לפני ספר "מעין טהור" בהוצאה הראשונה בלי שנת ומקום הדפוס ומחמת יוקר המציאות הנני מעתיק בקיצור תוכן השער וההקדמה. ספר "מעין טהור" דיני הלכות נדה וחציצה בשביל נשים וגם בשביל אנשים שאינם בקיאים ללמוד בשו"ע הלכות אלו כתבם הגאון האמיתי הצדיק הקדוש מהר"ר משה טייטלבוים אבד"ק אוהל בעד ב"ב ואנחנו הוספנו הדינים הנחוצים לנשים כמו דיני מליחת בשר והפרשת חלה וקצת דינים של הלכות שבת ויו"ט וקריאת המגילה כדי שידעו איך לנהוג וכו'. ובהקדמת הגה"ק זצ"ל כתב, כמו שיש חיוב על האנשים ללמוד תורה ושכרם גדול וכן נענשים על עוון ביטול תורה, כן יש חיוב על הנשים ללמוד הדינים הנוגעין להן וע"ז שכרם גדול כמו האנשים על תלמוד תורה. וכן נענשים אם לא לומדין הדינים הנוגעים להם כמו על עוון ביטול תורה של האנשים. ולא עוד אלא שבוודאי נכשלים ומכשילין בעליהן, וכן במליחת בשר וכו' ולפיכך תחזור כל אשה על דיני נדה בימי נדתה ובשבת ויו"ט כדי שתהיה בקיאה בדינים אלו בע"פ וכו'. הרי שדעת הגאון שיש לכתוב הדינים בשביל הנשים בספר וילמדו מן הספר כדי שלא יכשלו. ואגב למדנו שהגאון ז"ל כתב רק הלכות נדה והמו"ל הוסיף דיני מליחה וחלה וקצת דיני שבת ויו"ט וקריאת המגילה, ואשמת המדפיסים הוא שמשמיטים בספרים השער ההסכמה וההקדמה. ואמרו המושלים ע"ד הפרזה ספר בלי שער הסכמה והקדמה כגוף בלי נשמה. ואכן עולה גדולה היא ועוברים על לא תשכון באהליך ובאהלי אחרים עולה כמו על ספר שאינו מוגה, כמ"ש בכתובות י"ט. אגב, במעין טהור בסימן י"ג בסידור קרבן מנחה שלפני כתוב והמנהג שהולכים לביהכנ"ס, והוא טעות, וצ"ל והמנהג שאין הולכים לביהכנ"ס כמ"ש בהוצאה הראשונה. והנה נתפשט המנהג כדעת בעל ישמח משה וכמה גדולי ישראל כתבו לנשים דינים אלו באשכנז כדי שיקראו בהם ומהם החמדת שלמה והח"ח בספרו גדר עולם, ועוד.
51.דף על הדף מסכת בבא מציעא דף צג עמוד א
במשנה: קוצץ אדם על ידי עצמו על ידי בנו ובתו הגדולים על ידי עבדו ושפחתו הגדולים ועל ידי אשתו מפני שיש בהן דעת.
ביפה תלמוד הקשה, הרי אמרו (שבת לג, ב) 'נשים דעתן קלה', ואם כן כיצד אמרו כאן 'שיש בהן דעת'.
וביאר, שאף על פי שאמרו 'נשים דעתן קלות' אין הכוונה שאין בהן בכלל דעת, אלא שדעתן קלה, ועוד, שלא אמרו 'דעתן של נשים קלה', דמכך היה משמע שכל הנשים דעתן קלה, אלא 'נשים דעתן קלה', דהיינו שיש נשים שדעתן קלה, אלא עדיין תמצא אשה שיש בה דעת.
52.דף על הדף מסכת נדה דף מה עמוד ב
בגמ': אמר ר"ח מ"ט דרבי דכתיב ויבן וכו' את הצלע מלמד שנתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באשה יותר מבאיש.
הרמב"ם ז"ל בפיהמ"ש כ' הטעם להיות חיותן קצרים מחיי איש ברוב, וכתב בספר חתם סופר סדר עבודת היום (ח"ב ד' מ"ו ע"ב): ולכאורה יש לעיין בדבריו, שהרי בגמ' למדוה מקרא, אך י"ל דהוקשה לו להרמב"ם ז"ל דהרי הנסיון מכחיש, זה וגם אמרו חז"ל אין חכמה לאשה אלא בפלך, ע"כ הסביר הרמב"ם זצ"ל דאין כוונת הש"ס דיש לה בינה יתירה לאשה יותר מלאיש, אלא דכונת הש"ס דיש לה בינה יתירה בשנת י"ב לאשה יותר מבאיש בשנה י"ב, דקדמה גדלותה ושלמותה לפי ערכה אז בשנת הי"ב יותר מערך האיש בשנה ההוא, אבל אח"כ כשהגיע עת גדלות הזכר, מוסיף והולך בבינה יותר מהאשה.
והנה לפי"ז באמת טעמא בעי, אמאי תקדים שלימותה באשה שלא תגיע לבינת איש בערך הבנתו ואמאי תקדים שלימותה קודם בזמן, לזה הסביר הרמב"ם ז"ל מפני שעפ"י רוב שנותיה קצרים משל איש, וכל דבר כשמגיע לחומש שבזמן שלימותו כגון קטן שנכנס לתחילת שנת י"ד שהלא חומש לימי חיותו נשלמה הכנתו, וע"ז אשה שלא תאריך כ"כ עפ"י רוב כבאיש, תקדים בזמן חומש משנותיה ונגמר בישולה והכנתה קודם.
ונמצא דברי הרמב"ם עם דברי הגמ' חדא מלתא הוא, דה"ט דעשה לה הקדוש ברוך הוא בינה יתירה אז בשנת הי"ב יתר מבאיש בזמן ההוא, משום שלפי ערך שני חייה תקדים זמן בישולה וגמר הכנתה לגדולה עכ"ד.
והנה בגמ' (שבת ל"ג ע"ב) איתא: נשים דעתן קלה, ולכאורה זה סותר לנאמר כאן ד"בינה יתירה באשה יותר מבאיש", וביוסף דעת כאן כותב: נכתבו בזה כמה פירושים:
א. בינה יתירה היינו רק שממהרת להבין בזמן קצר יותר מהאיש [ריטב"א. תוס' הרא"ש, עץ יוסף על 'עין יעקב'].
ב. יש חכמה. בינה ודעת. חכמה יש באיש יותר מבאשה [דאין חכמה לנשים אלא בפלך (יומא סו ב)]. בינה יש באשה יותר מבאיש, דעת יש רק באיש משא"כ נשים דעתן קלה [עי' חת"ס ומהר"ל בחידושי אגדות כאן].
ג. הנשים בעצמותן יש בהן בינה יתירה, אלא שהגברים ע"י שלומדים מאחרים - עולים עליהן [יפה תלמוד].
ד - ו. בינה זו יראה. שהאשה מרובה ביראת שמים מן האיש. א"כ אצלה הבינה נובעת מהלב, ואינו שכלי. א"נ בינה זהו יופי הגולם (מהר"צ הכהן מלובלין בספרו דובר צדק [נר מצוה מ"ע א]).
ז - ח. בינה יתירה היה לה רק עד חטא חוה. ואז ניטלה ממנה הבינה היתירה וניתנת לה דעה קלה [בן יהוידע, ועמש"כ להלן יהודה יעלה, ועע"ש בבן יהוידע ביאור ע"ד הסוד].
ט. עד שמגיעה לגיל מצוות יש בה בינה יתירה, ואז מתקללת בקללת חוה וניטלת ממנה הבינה יתירה וניתנת לה דעת קלה[עיון יעקב על 'עין יעקב']. ע"כ.
הגאון המופלא רבי זלמן הכהן מוולוזין זצ"ל בספרו תולדות אדם (ד' מ"ו ע"א) כותב: בהשקפה ראשונה יפלא ליחס מעלה נפלאה כזו לאשה יותר מלאיש, אחר שמנו חז"ל כמה חסרונות בנשים מביא דברי האומר שיש לנשים בינה יתירה יותר מאנשים.
וי"ל בזה, עפי"ד הריב"ש בתשו' סי' תל"ח על מאמר חז"ל אם אין דעת אין בינה, שההפרש בין דעת לבינה הוא, כי שם דעת נופל על המושכלות הראשונות הנטועים בדעת כל אדם, ושם בינה נופל על שכל הערוך אשר בכוחו להרכיב מושכלות רבות להבין דבר מתוך דבר.
ומעתה י"ל שבתחילה הוא מונה החסרונות שיש לנשים ואח"כ הוא מביא דברי הכוללים חסרון היותר גדול, כי ידוע מאמר חז"ל נשים דעתן קלות, ר"ל המושכלות הראשונות שלהם אינן על מכונן שהן קלים להתפתות ולטעות בהן, ובינה יתירה ניתן להם, שיש להם כח להעמיק ולהרכיב בחדודי הרכבות וזה חסרון גדול, כי החדוד הוא לעזר ולהועיל רק באמצעות שכל הפשוט והישר, וכיון שהנשים עניות בדעת, שהוא שכל פשוט וישר, נמצא שהבינה אינו מעלה להם, אלא אדרבא חסרון הכי גדול, שמכיון שהיסוד הוא עקום, ממילא ההרכבה והבנין הוא עקום ביותר עכ"ד ז"ל.
