שבת שובה התשפ״ב

 שבת שובה התשפ״ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                             בית הכנסת משכן אתרוג

         

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרי סעיף ד

נוֹהֲגִים בְּכָל מָקוֹם לְהַרְבּוֹת נֵרוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּלְהַצִּיעַ בְּגָדִים נָאִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. {הַגָּה: וְנוֹהֲגִים שֶׁכָּל אִישׁ, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, עוֹשִׂין לוֹ נֵר (מָרְדְּכַי וּמהרי״ו); גַּם נֵר נְשָׁמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ (כָּל בּוֹ), וְכֵן נָכוֹן, … וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לְהַצִּיעַ הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר כְּמוֹ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי וּמִנְהָגִים), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים נְקִיִּים בְּיוֹם כִּפּוּר, דֻּגְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וְכֵן נוֹהֲגִין לִלְבֹּש הַקִּיטְל שֶׁהוּא לָבָן וְנָקִי, גַּם הוּא בֶּגֶד מֵתִים וְעַל יְדֵי זֶה לֵב הָאָדָם נִכְנָע וְנִשְׁבָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ מֵהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ז דִּשְׁבִיתַת עָשׂוֹר).}

2.    דניאל פרק י פסוק ה - יא

(ה) וָאֶשָּׂ֤א אֶת־עֵינַי֙ וָאֵ֔רֶא וְהִנֵּ֥ה אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז: …(יא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י דָּנִיֵּ֣אל אִישׁ־חֲ֠מֻדוֹת הָבֵ֨ן בַּדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר֩ אָנֹכִ֨י דֹבֵ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ וַעֲמֹ֣ד עַל־עָמְדֶ֔ךְ כִּ֥י עַתָּ֖ה שֻׁלַּ֣חְתִּי אֵלֶ֑יךָ וּבְדַבְּר֥וֹ עִמִּ֛י אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עָמַ֥דְתִּי מַרְעִֽיד:

3.    דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרי

(ה) ובמרדכי דיומא (סי' תשכג) ומכבדין בכסות נקיה כדי שיהיו נקיים כמלאכי השרת עכ"ל ונראה דמטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים כמו שנאמר (דניאל י ה) איש אחד לבוש בדים. ובהגהות מיימוניות פרק ל' דשבת (אות ב) כתב דמהר"ם היה רגיל ללבוש סרגני"ט ביום טוב כשאין לו להחליף בגדיו ביום טוב והוא הדין בשבת וגם טעמא כי ביום טוב בני אדם שמחים לכן לובשים סרגני"ט שהוא בגד מתים ויזכרו יום המיתה ולא יתגאו עכ"ל ואפשר שמזה הטעם לובשין אותו ביום הכפורים כדי שיהא לבו נכנע וחרד לפני יום הדין:

4.    ספר מטה אפרים - סימן תריט

(ה) אַחַר כָּךְ הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְנוֹהֲגִים לִלְבּשׁ הַקִּיטְל בַּבַּיִת וְלֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁגַּם בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ לֹא יָזוּז מִזִּכְרוֹנוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֵימָה (וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסִימָן תר"י סָעִיף י"א.)

5.    משנה ברורה סימן תרי ס"ק טז

שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין  שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:

6.    רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן כד

והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת:

7.    באור הגר"א אורח חיים סימן תרו סעיף ד

וא"צ כו'. כי טעם הטבילה ע"פ מדרש הנ"ל שישראל נקיים כמלאכי השרת כמ"ש הרא"ש כנ"ל. ועיקר פירוש נקיים נקיים מכל חטא כמ"ש בפרקי ר"א והובא ברא"ש שם ומ"מ מדמין כל מה שיוכל כמ"ה ועיין ס"ס תר"י:

8.    מרדכי מסכת יומא פרק שבעת ימים רמז תשכג

נהגו פרושים לטבול ערב יום כפורים דאמרינן פרשה ואתחנן במדרש תנחומא ורבנן אמרי כו' עד אבל ביו"כ שהם נקיים כמלאכי השרת אומר אותו בפרהסיא ולובשים נמי בגדים נקיים מהאי טעמא:

9.    מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לז

עשרה שמות נקרא נביא עבד. מלאך שליח. צופה. חוזה. חולם. ציר. רואה. נביא. איש האלהים:

10.מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קד

)תהלים פרק קד פסוק ד (עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט:

עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת. ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, אותן שהן לצורך שליחות הן של רוח, ואין מלאך אלא שליח, שנאמר וישלח ישראל מלאכים (במדבר כא כא), ואותן שהן לצורך שירות הן של אש, שנאמר מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט.

11.תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב

…מִדְּקָאָמַר בִּשְׁעַת הַלֵּל מִכְּלַל דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֵיכָּא הַלֵּל מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לָהֶם אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה:

12.עיון יעקב (על עין יעקב) ראש השנה פרק ד - יום טוב דף לב עמוד ב אות כט

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכפורים לפי שרואין שהקב"ה נוהג בחסד וברחמים עם ישראל וכשרואה שהם חייבין בדין עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים ע"כ מן הראוי לומר שירה לפניו ונ"מ למלאכים בזה שהם אין יכולין לומר שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כדאיתא בחולין דף צא ע"ב וע"ז מתרץ מ"מ כיון שמתחלה הקדוש ברוך הוא יושב על כסא הדין וכשהקב"ה יושב ודן הוא מדקדק הרבה בדין כדאיתא במדרש בראשית פ' פב והובא בילקוט ישעיה ג' על פסוק נצב לריב יע"ש וספרי החיים וספרי המתים פתוחים לפניו כי לפעמים גם החיים הוא לרעת הרשע להאבידו מעוה"ב ולכך אין אומרים שירה ולעתיד נשיר שיר חדש במהרה בימינו אמן:

13.תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג ידיד נפש 

א"ר סִימוֹן, כְּתִיב ^{(דברים ד)} וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם וְגוֹ'. ר' חַמָא בִּי ר' חֲנִינָה וְרַ' הוֹשָׁעְיָה . חַד אָמַר, אֵי זוֹ אוּמָה כַּאוּמָה הַזֹּאת! בַּנוֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ ^לפי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאַךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשרָאֵל אֵינָן כֵּן, אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעָטְפִין לְבָנִים וּמְגָלְחִין זְקָנָם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים ^{כי הם} יוֹדְעִין שֶׁהַקב"ה עוֹשֶׂה לָהֶן נִיסִים. וְחוֹרָנַה ^והאחר אָמַר, אֵי זוֹ אוּמָה כַּאוּמָה הַזֹּאת? בַּנוֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם ^אם הַשִּׁלְטוֹן אוֹמֵר הַדִּין הַיּוֹם, וְהַלִיסְטִים ^{שדנים אותו} אוֹמֵר לְמָחָר ^תעשו הַדִּין. לְמִי שׁוֹמְעִין? לֹא לַשִּׁלְטוֹן. אֲבָל הקדוש ברוך הוא אֵינוֹ כֵּן. אָמְרוּ ב"ד הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה ^{שקבעו מתי החדש} הקדוש ברוך הוא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַעֲמִידוּ בִּימָה יַעַמְדוּ סָנֵיגוֹרִין יַעַמְדוּ קָטִיגוֹרִין שֶׁאָמְרוּ בְּנִי, הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. ^אם נִמְלְכוּ ב"ד לְעָבְּרָהּ לְמָחָר ^{לעבר את החודש} הקדוש ברוך הוא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַעֲבִירוּ בִּימָה יַעַבְרוּ סֵינִגוֹרִין יַעַבְרוּ קַטִיגוֹרִין שֶׁנִּמְלְכוּ בָּנַי לְעָבְּרָהּ לְמָחָר. מ"ט? (תהלים פא) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. אִם אֵינוֹ חוֹק לְיִשְׂרָאֵל ^{שלא קבעו בי"ד מתי ר"ח} כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מִשְׁפָּט לֶאֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ר' קְרִיסְפָּא בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן לְשֶׁעָבַר ^{היינו לפני מתן תורה נאמר}אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'. ^{שהקב"ה קובען} מִיכָּן ^מכאן וָאֵילָךְ ^{אחר מתן תורה} אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם ^{בי"ד קובעין אותם}. א"ר אִילָא, ^{דורש מהפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם"} אִם קְרִיתֶם אוֹתָם הֵם מוֹעֲדַי. וְאִם לָאו, אֵינָן מוֹעֲדַי.

14.שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן ב

דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דניאל ד, יד): בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא, אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נז, ג): אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו', אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, יט): עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

15.דברים רבה (וילנא) (פרשת ואתחנן) פרשה ב סימן לו

ו דבר אחר שמע ישראל רבנן אמרין בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו והוריד אותה לישראל ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת הן אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו.

16.ברכות פרק ב - היה קורא דף יז עמוד א עין יעקב אות סח

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: לֹא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה, וְלֹא שְׁתִיָּה, וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן, וְלֹא קִנְאָה, וְלֹא שִׂנְאָה, וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".

17.תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״, וְאָמַר רַבִּי נַחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין  ^{פט עמוד א} עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? יֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״,

18.יחזקאל פרק ט פסוק ג

וּכְב֣וֹד׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָֽיו: ס

19.כלי יקר שמות (פרשת תרומה) פרק כו פסוק לא

ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלושה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אוהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ארבעה עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת. לפי שבבית קודש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כפורים שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חושב, על כן היה הפרוכת ההוא מעשה חושב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חושב, וכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט ג) כדרך כהן גדול ביום כיפור שהיה לבוש בדים ובגדי לבן, ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יום כיפור שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בארבעה בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה:

אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועוון הנעשה על ידי חמשה חושים, ומקור החטא מן הנחש הקדמוני ובין ההיכל מקום הקודש, על כן היה המסך על חמשה עמודים ואדניהם נחושת. ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם כמו שנאמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ הרי שלוש סיבות אל החטא. האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ. שניה, מצד עצת הנחש. שלישית, מצד התחלפות פעולת חמשה חושים. על כן היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל חמשה עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקודש כמה דאת אמר (ישעיה נט ב) עוונותיכם היו מבדילין וגו'. 

20.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני … א"ר נתן מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת.

21.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יח עמוד ב משנה

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

22.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לה עמוד ב

אִיבָּעְיָא לְהוּ, הַנִי כָּהֲנֵי, שְׁלוּחֵי דִּידָן הֲווּ, אוֹ שְׁלוּחֵי דִּשְׁמַיָּא? לְמַאי נַפְקָא מִינָא? לְמֻדָּר הֲנָאָה, אִי אָמַרְתְּ - שְׁלוּחֵי דִּידָן הֲווּ, הָא מְהַנּוּ לֵיהּ וְאָסוּר, וְאִי אָמַרְתְּ - שְׁלוּחֵי דִּשְׁמַיָּא, שָׁרִי. מַאי? 

23.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד א

ואמרו לו אישי כהן גדול וכו', לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו. דאי אמרת שלוחי דידן נינהו - תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד ב מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי? - הכי קאמרי ליה: משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין.

24.רש"י מסכת יומא דף יט עמוד א

הני כהני - בהקרבת קרבנותיו שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו, ונפקא מינה דאם הוא מודר הנאה ממנו - מותר לו שיקריב עליו קרבנותיו, כדתנן בנדרים (לה, ב).

25.בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף יט עמוד א

המודר הנאה מכהן מותר להקריב לו קרבנותיו אפילו קרבנות נדבה שאינה מצוה מוטלת עליו שלא מצד שליחותו הוא מקריב אלא משליחות המקום וכן המודר הנאה משליח צבור שלו שאין הכהנים שלוחים שלו אלא משל הקדוש ברוך הוא הא אם היו שלוחים שלנו היה הדבר צריך לשליחות וכל שהדבר צריך לשליחות אינו נעשה על ידי מודר הנאה אף על פי שמצות לאו ליהנות ניתנו ומטעם זה אמרו שאינו תורם לו אא"כ אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום כמו שיתבאר במקומו:

26.תוספות הרא"ש מסכת יומא דף יט עמוד א

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. וא"ת הא איבעיא לן בנדרים פרק אין בין המודר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ולא איפשיט ואמאי לא פשיט ליה מהך, וי"ל דלא רצה לפשוט מדברי אמורא, וכה"ג איכא בפ"ק דב"מ ובכתובות גבי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה או לא ולא פשיט לה והיה יכול לפשוט מדברי אמוראים.

27.יד דוד מסכת יומא דף יט עמוד א  Rabbi Yosef David Sinzheim

די"ל דרב הונא הכי קאמר, אף שלוחי דרחמנא נינהו, באמת הם ג"כ שלוחי דידן, וא"כ מאי קאמר לימא תהוי תיובתא דר"ה דאמר שהם ג"כ שלוחי דרחמנא, ושפיר אמרו אתה שלוחנו, וניהי דאיפשיטא האיבעיא דכהני שלוחי דידן נמי נינהו, עכ"פ לר"ה לא קשיא.

28.תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א ידיד נפש 

אִמּוֹ שֶׁל ר' טַרְפוֹן יָרְדָה לְטַיֵיל לְתוֹךְ חַצֵרָה בְּשַׁבָּת וְהַלָּךְ ר' טַרְפוֹן וְהֵנִיחַ שְׁתֵּי יָדָיו תַּחַת פַּרְסוֹתֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמִיטַתָהּ. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבָקְרוֹ. אָמְרָה לָהֶן, הִתְפַּלְּלוּ עַל טַרְפוֹן בְּנִי שֶׁהוּא נוֹהֵג בִּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַאי. אָמְרוּ לָהּ מַהוּ עֲבַד לֵיךְ? ^{מה עשה לך?} וְתַנְיִית לְהוֹן עוּבְדָא ^{וסיפרה להם המעשה} אָמְרוּ לָהּ, אֲפִילוּ עוֹשֵׂה כֵּן אֶלֶף אֲלָפִים, אֲדַיִין לַחֲצִי כָּבוֹד שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה לֹא הִגִּיעַ! 

29.שנות אליהו הקצר מסכת ברכות פרק ה משנה א

כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים. פי' שאסור לכוין בתפלה לצורך עצמו אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה. אבל לא לצורך עצמו אלא יתפלל באלהי נצור על עצמו שתפלת אלהי נצור הוא ע"ע. וז"ש כאן כדי שיכונו לבם לאביהם שבשמים לא שיכונו בדבור:

30.שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרו הקדמה - סעיף א

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבְכָל פַּעַם יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. {מִיהוּ יֹאמַר אַחַר כָּךְ לִפְנֵי י׳ שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּמַהֲרִי״ל);} וְאִם הוּא רַבּוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס. {הַגָּה: וְהַמּוֹחֵל לֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (מַהֲרִי״ל), אִם לֹא שֶׁמְּכַוֵּן לְטוֹבַת הַמְבַקֵּשׁ מְחִילָה (גְּמָרָא דְּיוֹמָא); וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ (מָרְדְּכַי וּסְמַ״ג וְהגה״מ פ״ב מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה וּמהרי״ו).}

31.משנה מסכת בבא קמא פרק ח בבלי בבא קמא צ"ב.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹמֵר. הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבוֹר אֶת רַגְלִי, חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב. קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר פָּטוּר. עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנַת לִפְטוֹר חַיָּב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ:

32.רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט - י

הלכה ט - אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

הלכה י- וְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

33.משנה מסכת יומא פרק ח תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

34.רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ט

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.

אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ .לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.

35.עטרת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרו סעיף א

א] מחילה. אף שיודע שלא חטא לו, כדי שיהא לב כל ישראל שלם אחד עם חבירו, וכמו שאיתא בפרקי ר' אליעזר [פמ"ו] ראה סמאל כו':

36.תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ב הלכה ד ידיד נפש

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּתִיב (איוב כה) הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. מִיָּמֶיהָ שֶׁל חַמָּה לֹא רָאֲתָה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה ^{וזאת, כדי שיהיה שלום במרומיו}. תַּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן ב"י. לְפִי שֶׁהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ, וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מָזִיקִין זֶה אֶת זֶה. לְפִיכָךְ ^{לכן אמר} עשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. אָמַר ר' אִבּוֹן, הַמַּלְאָךְ עַצְמוֹ, חֶצְיוֹ מַיִם וְחֶצְיוֹ אֵשׁ, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ גָפִּין ^{חמש צורות פנים} וּגְוִיָּתוֹ כְּתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֶה בָּרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וְגוֹ'. א"ר לֵוִי לְעוֹלָם לֵית מַזָּל חָמִי מַה דְקוּמוֹי ^{אין מזל, הכוונה לגרמי השמים, רואה מה שלפניו} אֶלָּא כּוּלְהוֹן סָלְקִין כְּאִילֵין דְסַלְקִין בְּסוּלַמָא הָפִיךְ ^{אלא כולם כאותם שהולכים על הסולם שפניהם למטה ולא רואים את שלפניהם. ואמר זאת להסביר את הפסוק שלום במרומיו, שאין מזל רואה את חבירו אם גדול ממנו וכיו"ב לכן אין קינאה ביניהם.}

37.פרקי דרבי אליעזר פרק מו

יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר סַמְּאֵל [נ"א: שטן] לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל כָּל הָאוּמוֹת נָתַתָּ לִי רְשׁוּת, וְעַל יִשְׂרָאֵל אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת. אָמַר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו אֵין לְךָ עֲלֵיהֶן רְשׁוּת, לְפִיכָךְ^(נב) נוֹתְנִים לוֹ שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים,^(נג) שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ח] גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל,^(נד) גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם. רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם.^(נה) מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין,^(נו) כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.^(נז) מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם,^(נח)כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ^(ס) וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ:

38.פחד יצחק על יום הכפורים מאמר ל

[ג] גדרם של דברים למדים אנו, על ידי השואת שני מקומות בספר שערי תשובה לרבינו יונה. שבשער הראשון עיקר הששה עשר כתב "וראוי לבעל תשובה לפייס את חבירו לפני הוידוי, בכדי שיתרצה בוידויו". ובסוף הספר בגמר ענין חילוקי כפרה כתב: דיום כפור אינו מכפר בבין אדם לחבירו עד שיפייס את חבירו, ואם לא עשה כן קודם הוידוי צריך לחזור ולהתודות. יעוין שם. ויוצא לנו מדקדוק הלשונות בשני המקומות, דלענין כפרת התשובה גרידא, אין קדימת הפיוס לוידוי אלא הידור בעבודת התשובה, מה שאין כן לענין כפרת יום הכיפורים, הרי זה מעכב וצריך לחזור ולהתודות. ובודאי שראוי לנו להתעורר בהסברת הבדל זה. ומהלך הדברים כך הוא. דהא דהתשובה מחייבת את הפיוס כתב רבינו יונה בעיקר הט"ז שהפיוס נכלל הוא בתיקון המעוות באשר יכול לתקן. יעוין שם בדבריו של רבינו יונה. אמנם תיקון זה צריך לפרשו. דבודאי אם אדם מפסיד ממון לחבירו, הרי על ידי זה שהוא משלם לו מה שהזיקו, הוא מתקן את המעוות, דעל ידי התשלומין נתבטל ההפסד. אבל במצער את חבירו או שביזהו, הרי אף לאחר הפיוס, הצער או הבזיון במקומו הוא עומד. אלא שמכיון שהפיוס מועיל הוא להסיר הקפידא שבדבר, גם זה תיקון המעוות הוא. אבל עדיין אין בזה כדי שביעה. דסוף סוף מאיזה טעם נידונית היא הקפידא כעצם המעוות, עד כדי כך שאתה אומר דהסרת הקפידא הרי היא כתיקון המעוות. אלא שכך היא הצעת הענין. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך איננה מחייבת רק להיות אוהב גרידא, אלא שמחייבת היא גם להיות אהוב, מאחר שכך הוא טבע האהבה דכל אוהב שואף היות אהוב, ממילא גם ההשתדלות להיות אהוב בכלל אהבה היא נכנסת. ונמצא דכל חטא בין אדם לחבירו הוא ביטול מצות ואהבת בשני פנים. א) מה שהוא מריע לחבירו. וזה הוא מפני החיוב להיות אוהב. ב) מה שהוא נותן לחבירו היתר של תרעומת עליו בדין. וזה הוא מפני החיוב להיות אהוב. ומשום כך לאחר שהוא מפייס את חבירו, דאז חבירו נקרא אכזרי אם אינו מוחל לו, נמצא דעל ידי הפיוס הוא נוטל מחבירו את היתר התרעומות. ומצד זה נחשב הוא הפיוס לתיקון המעוות.