פרשת חקת התשפ״ב

 פרשת חקת התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

  

1.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק א - כא

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִםלָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙ אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַעלְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס (יד) וַיִּשְׁלַ֨ח מֹשֶׁ֧ה מַלְאָכִ֛ים מִקָּדֵ֖שׁ אֶל־מֶ֣לֶךְ אֱד֑וֹם כֹּ֤ה אָמַר֙ אָחִ֣יךָ יִשְׂרָאֵ֔ל אַתָּ֣ה יָדַ֔עְתָּ אֵ֥ת כָּל־ הַתְּלָאָ֖ה אֲשֶׁ֥ר מְצָאָֽתְנוּ: (טו) וַיֵּרְד֤וּ אֲבֹתֵ֙ינוּ֙ מִצְרַ֔יְמָה וַנֵּ֥שֶׁב בְּמִצְרַ֖יִם יָמִ֣ים רַבִּ֑ים וַיָּרֵ֥עוּ לָ֛נוּ מִצְרַ֖יִם וְלַאֲבֹתֵֽינוּ: (טז) וַנִּצְעַ֤ק אֶל־ה֙' וַיִּשְׁמַ֣ע קֹלֵ֔נוּ וַיִּשְׁלַ֣ח מַלְאָ֔ךְ וַיֹּצִאֵ֖נוּ מִמִּצְרָ֑יִם וְהִנֵּה֙ אֲנַ֣חְנוּ בְקָדֵ֔שׁ עִ֖יר קְצֵ֥ה גְבוּלֶֽךָ: (יז) נַעְבְּרָה־נָּ֣א בְאַרְצֶ֗ךָ לֹ֤א נַעֲבֹר֙ בְּשָׂדֶ֣ה וּבְכֶ֔רֶם וְלֹ֥א נִשְׁתֶּ֖ה מֵ֣י בְאֵ֑ר דֶּ֧רֶךְ הַמֶּ֣לֶךְ נֵלֵ֗ךְ לֹ֤א נִטֶּה֙ יָמִ֣ין וּשְׂמֹ֔אול עַ֥ד אֲשֶֽׁר־נַעֲבֹ֖ר גְּבֻלֶֽךָ: (יח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אֱד֔וֹם לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר בִּ֑י פֶּן־בַּחֶ֖רֶב אֵצֵ֥א לִקְרָאתֶֽךָ: (יט) וַיֹּאמְר֨וּ אֵלָ֥יו בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֘ בַּֽמְסִלָּ֣ה נַעֲלֶה֒ וְאִם־מֵימֶ֤יךָ נִשְׁתֶּה֙ אֲנִ֣י וּמִקְנַ֔י וְנָתַתִּ֖י מִכְרָ֑ם רַ֥ק אֵין־דָּבָ֖ר בְּרַגְלַ֥י אֶֽעֱבֹֽרָה: (כ) וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲבֹ֑ר וַיֵּצֵ֤א אֱדוֹם֙ לִקְרָאת֔וֹ בְּעַ֥ם כָּבֵ֖ד וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: (כא) וַיְמָאֵ֣ן׀ אֱד֗וֹם נְתֹן֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל עֲבֹ֖ר בִּגְבֻל֑וֹ וַיֵּ֥ט יִשְׂרָאֵ֖ל מֵעָלָֽיו: פ

2.    רמב"ן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק ח

החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש ^{(בפסוקים יא יב)} מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר ^{(שמות ז טו)} והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, .... ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד למה אמר בזה ^{(דברים לב נא)} מעלתם בי. …וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, …והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם ^{(פסוק י)} המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, … וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה,. …והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה. …

3.    צידה לדרך במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק ח-  הרב יששכר דב  1550-1623   

ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו וכו'. כל המפרשים נתחבטו מה היה החטא של משה במי מריבה זה אומר בכה וזה אומר בכה, ואחוה דעה אף אני ואומר, לפי שידע הקדוש ברוך הוא שהיו ישראל מהרהרים מבלתי יכולת ה' להוציא יש מאין לכך אמר הקדוש ברוך הוא ודברתם אל הסלע לעיניהם, …, ואז והוצאת להם מים מן הסלע כדי שיראו ישראל בעיניהם שאני אוציא להם מים יש מאין, אבל משה לא עשה כן כי לא דיבר מזה כלום לישראל שיוציא להם מים יש מאין לכך אמר הקדוש ברוך הוא אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי להקדישני, …

4.    במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק כח - לב

(כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ:

5.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כז פסוק כב

וַיִּגַּ֧שׁ יַעֲקֹ֛ב אֶל־יִצְחָ֥ק אָבִ֖יו וַיְמֻשֵּׁ֑הוּ וַיֹּ֗אמֶר הַקֹּל֙ ק֣וֹל יַעֲקֹ֔ב וְהַיָּדַ֖יִם יְדֵ֥י עֵשָֽׂו:

6.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר דף קכב עמוד ב

קח את המטה. זה מטה שנעשו בו האותות. ודברתם אל הסלע לעיניהם. תאמרו בשמי כה אמר ה' הוציאי מימיך:

7.    בכור שור במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק ח

ודברתם אל הסלע אל פני הסלע תדברו אל [בני] ישראל לעיניהם דבר שיהא נראה ונגלה לעיניהם, שתאמרו שאני נותן להם מים כמו שאמור במן "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן־הַשָּׁמָיִם". ^{שמות טז:ד} וכמו שאמור בשליו "התקדשו למחר ואכלתם בשר", כמו כן תאמרו שאני נותן להם מים שבזאת יתקדש שמי וידעו כי מאתי יבאו להם מים. כשבאו לפני הסלע אמר להם משה

8.    בראשית (פרשת וישלח) פרק לב פסוק ד - ל

(ד) וַיִּשְׁלַ֨ח יַעֲקֹ֤ב מַלְאָכִים֙ לְפָנָ֔יו אֶל־עֵשָׂ֖ו אָחִ֑יו אַ֥רְצָה שֵׂעִ֖יר שְׂדֵ֥ה אֱדֽוֹם: (ה) וַיְצַ֤ו אֹתָם֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֣ה תֹאמְר֔וּן לַֽאדֹנִ֖י לְעֵשָׂ֑ו כֹּ֤ה אָמַר֙ עַבְדְּךָ֣ יַעֲקֹ֔ב עִם־לָבָ֣ן גַּ֔רְתִּי וָאֵחַ֖ר עַד־עָֽתָּה: (ו) וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר צֹ֖אן וְעֶ֣בֶד וְשִׁפְחָ֑ה וָֽאֶשְׁלְחָה֙ לְהַגִּ֣יד לַֽאדֹנִ֔י לִמְצֹא־חֵ֖ן בְּעֵינֶֽיךָ: (ז) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ הַמַּלְאָכִ֔ים אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר בָּ֤אנוּ אֶל־אָחִ֙יךָ֙ אֶל־עֵשָׂ֔ו וְגַם֙ הֹלֵ֣ךְ לִקְרָֽאתְךָ֔ וְאַרְבַּע־מֵא֥וֹת אִ֖ישׁ עִמּֽוֹ:…(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר: (כו) וַיַּ֗רְא כִּ֣י לֹ֤א יָכֹל֙ ל֔וֹ וַיִּגַּ֖ע בְּכַף־יְרֵכ֑וֹ וַתֵּ֙קַע֙ כַּף־יֶ֣רֶךְ יַעֲקֹ֔ב בְּהֵֽאָבְק֖וֹ עִמּֽוֹ: (כז) וַיֹּ֣אמֶר שַׁלְּחֵ֔נִי כִּ֥י עָלָ֖ה הַשָּׁ֑חַר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֲשַֽׁלֵּחֲךָ֔ כִּ֖י אִם־בֵּרַכְתָּֽנִי: (כח) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו מַה־שְּׁמֶ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹֽב: (כט) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֤א יַעֲקֹב֙ יֵאָמֵ֥ר עוֹד֙ שִׁמְךָ֔ כִּ֖י אִם־יִשְׂרָאֵ֑ל כִּֽי־שָׂרִ֧יתָ עִם־אֱלֹהִ֛ים וְעִם־אֲנָשִׁ֖ים וַתּוּכָֽל: (ל) וַיִּשְׁאַ֣ל יַעֲקֹ֗ב וַיֹּ֙אמֶר֙ הַגִּֽידָה־נָּ֣א שְׁמֶ֔ךָ וַיֹּ֕אמֶר לָ֥מָּה זֶּ֖ה תִּשְׁאַ֣ל לִשְׁמִ֑י וַיְבָ֥רֶךְ אֹת֖וֹ שָֽׁם:

9.    כתר יונתן במדבר (פרשת חקת) פרק כ

(א) ויבואו בני ישׂראל כל העדה למִדבר של צין בעשׂרה ימים לחודש של ניסן ותמת שם מִרים ותִקבר שם:…(ז) וידבר יי עם משה לאמור: (ח) קח את מטה הנִסים ואסוף את העדה אתה ואהרן אחיך ותשביעו שניכם את הסלע, בשם גדול ומפורש, כאשר הם רואים, ויתן מים, ואם יסרב להוציא הכהו, אתה לבדך בו במטה שבידך, ותוציא להם מים מִן הסלע ותשקה את העדה ואת בעירם [בהמתם]: (ט) ויקח משה את מטה הנִסים מִן לפני יי כמו שׁצִווהו: (י) ויאספו משה ואהרן את הקהל לפני הסלע ויאמר להם משה שִׁמעו נא סרבנים [מורדים] המִן הסלע הזה אפשר לנו להוציא לכם מים: (יא) וירם משה את ידו ויכה את הסלע במטהו שתי פעמים בפעם הרִאשׁונה נטף דם ובפעם השניה יצאו מים רבים ותִשׁתה העדה ובעירם [בהמותיהם]: (יב) ויאמר יי למשה ולאהרן בשבועה תחת שלא האמנתם במאמרי להקדישני לעיניהם [למראיהם] בבני ישׂראל בעבור כן לא תביאו את הקהל הזה לארץ אשר אתן להם: (יג) המה מי מריבה שרבו בני ישׂראל לפני יי על עִנין באר שׁנִגנזה והִתקדשׁ בהם במשה ואהרן כאשר ניתנה להם: (יד) וישלח משה שליחים מרקם אל מלך של אדום לאמור כה אמר אחיך ישׂראל אתה ידעת את כל הצרה שמצאתנו: (טו) וירדו אבותינו למִצרים וישבנו במִצרים ימים רבים והרעו לנו המִצרים ולאבותינו: (טז) ונִתפלל לפני יי וישמע תפילתנו וישלח אחד מִמלאכי השרת והוציאנו מִמִצרים והנה אנחנו ברקם עיר שניבנית בצד גבולך: (יז) נעבור נא בארצך, לא נחמוד בתולות, ולא נאנוס ארוסות, ולא נִבעַל נשי אנשים, בדרך המלך שבשמים נלך, ולא נִסטה לימין ולשמאל, להזיק בשבילי הרשות, עד שנעבור גבולך: (יח) ויאמר לו אדום לא תעבור בגבולי שמא בשלופי חרב אצא לפניך: (יט) ויאמרו לו בני ישׂראל בדרכים של המלך נלך אם מימיך נִשׁתה אני ובעירי ואתן דמי מימיהם רק אין דבר שרע לבדי אעבור: (כ) ויאמר לא תעבור ויצא אדום לפניו בחיל רב וביד חזקה: (כא) ויסרב אדום לעזוב את ישׂראל לעבור בגבולו ויסטה ישׂראל מעליו שהיו מצווים מִן לפני מאמר של שמים שלא לערוך עמם סִדרי מלחמה בשביל שעד עתה לא הגיע הזמן להביא נקמה של אדום בידיהם: (כט) וכיון שנח נפשו של אהרן הִסתלקו ענני הכבוד באחד לחודש של אב וראו כל העדה שבא משה יורד מִן ההר בגדיו קרועים והיה בוכה, ויאמר אוי לי עליך אהרן אחי עמוד תפִלתם של ישׂראל, גם הם בכו את אהרן שלושים ימים אנשים ונשים של ישׂראל:

10.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טז עמוד ב

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חָמֵשׁ עֲבֵירוֹת עָבַר אוֹתוֹ רָשָׁע בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה וְהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְכָפַר בָּעִיקָּר וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה .בָּא עַל נַעֲרָה מְאוֹרָסָה כְּתִיב הָכָא וַיָּבֹא עֵשָׂו מִן הַשָּׂדֶה וּכְתִיב הָתָם כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ הָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ כְּתִיב הָכָא עָיֵף וּכְתִיב הָתָם אוֹי נָא לִי כִּי עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים וְכָפַר בָּעִיקָּר כְּתִיב הָכָא לָמָּה זֶה לִי וּכְתִיב הָתָם זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ וְכָפַר בִּתְחִיַּית הַמֵּתִים דִּכְתִיב הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְשָׁט אֶת הַבְּכוֹרָה דִּכְתִיב וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכוֹרָה

11.בראשית (פרשת וישלח) פרק לג פסוק ד - ה

(ד) וַיָּ֨רָץ עֵשָׂ֤ו לִקְרָאתוֹ֙ וַֽיְחַבְּקֵ֔הוּ וַיִּפֹּ֥ל עַל־צַוָּארָ֖ו וַיִּשָּׁקֵ֑הוּ וַיִּבְכּֽוּ: (ה) וַיִּשָּׂ֣א אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּ֤רְא אֶת־הַנָּשִׁים֙ וְאֶת־הַיְלָדִ֔ים וַיֹּ֖אמֶר מִי־אֵ֣לֶּה לָּ֑ךְ וַיֹּאמַ֕ר הַיְלָדִ֕ים אֲשֶׁר־חָנַ֥ן אֱלֹהִ֖ים אֶת־עַבְדֶּֽךָ:

12.בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק כב - לד

(כב) וַיִּתְרֹֽצֲצ֤וּ הַבָּנִים֙ בְּקִרְבָּ֔הּ וַתֹּ֣אמֶר אִם־כֵּ֔ן לָ֥מָּה זֶּ֖ה אָנֹ֑כִי וַתֵּ֖לֶךְ לִדְרֹ֥שׁ אֶת־הֽ': (כג) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' לָ֗הּ שְׁנֵ֤י גוֹיִם֙ בְּבִטְנֵ֔ךְ וּשְׁנֵ֣י לְאֻמִּ֔ים מִמֵּעַ֖יִךְ יִפָּרֵ֑דוּ וּלְאֹם֙ מִלְאֹ֣ם יֶֽאֱמָ֔ץ וְרַ֖ב יַעֲבֹ֥ד צָעִֽיר: (כד) וַיִּמְלְא֥וּ יָמֶ֖יהָ לָלֶ֑דֶת וְהִנֵּ֥ה תוֹמִ֖ם בְּבִטְנָֽהּ: (כה) וַיֵּצֵ֤א הָרִאשׁוֹן֙ אַדְמוֹנִ֔י כֻּלּ֖וֹ כְּאַדֶּ֣רֶת שֵׂעָ֑ר וַיִּקְרְא֥וּ שְׁמ֖וֹ עֵשָֽׂו: (כו) וְאַֽחֲרֵי־כֵ֞ן יָצָ֣א אָחִ֗יו וְיָד֤וֹ אֹחֶ֙זֶת֙ בַּעֲקֵ֣ב עֵשָׂ֔ו וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ יַעֲקֹ֑ב וְיִצְחָ֛ק בֶּן־שִׁשִּׁ֥ים שָׁנָ֖ה בְּלֶ֥דֶת אֹתָֽם: (כז) וַֽיִּגְדְּלוּ֙ הַנְּעָרִ֔ים וַיְהִ֣י עֵשָׂ֗ו אִ֛ישׁ יֹדֵ֥עַ צַ֖יִד אִ֣ישׁ שָׂדֶ֑ה וְיַעֲקֹב֙ אִ֣ישׁ תָּ֔ם יֹשֵׁ֖ב אֹהָלִֽים: (כח) וַיֶּאֱהַ֥ב יִצְחָ֛ק אֶת־עֵשָׂ֖ו כִּי־צַ֣יִד בְּפִ֑יו וְרִבְקָ֖ה אֹהֶ֥בֶת אֶֽת־יַעֲקֹֽב: (כט) וַיָּ֥זֶד יַעֲקֹ֖ב נָזִ֑יד וַיָּבֹ֥א עֵשָׂ֛ו מִן־הַשָּׂדֶ֖ה וְה֥וּא עָיֵֽף: (ל) וַיֹּ֨אמֶר עֵשָׂ֜ו אֶֽל־יַעֲקֹ֗ב הַלְעִיטֵ֤נִי נָא֙ מִן־הָאָדֹ֤ם הָאָדֹם֙ הַזֶּ֔ה כִּ֥י עָיֵ֖ף אָנֹ֑כִי עַל־כֵּ֥ן קָרָֽא־שְׁמ֖וֹ אֱדֽוֹם: (לא) וַיֹּ֖אמֶר יַעֲקֹ֑ב מִכְרָ֥ה כַיּ֛וֹם אֶת־בְּכֹֽרָתְךָ֖ לִֽי: (לב) וַיֹּ֣אמֶר עֵשָׂ֔ו הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י הוֹלֵ֖ךְ לָמ֑וּת וְלָמָּה־זֶּ֥ה לִ֖י בְּכֹרָֽה: (לג) וַיֹּ֣אמֶר יַעֲקֹ֗ב הִשָּׁ֤בְעָה לִּי֙ כַּיּ֔וֹם וַיִּשָּׁבַ֖ע ל֑וֹ וַיִּמְכֹּ֥ר אֶת־בְּכֹרָת֖וֹ לְיַעֲקֹֽב: (לד) וְיַעֲקֹ֞ב נָתַ֣ן לְעֵשָׂ֗ו לֶ֚חֶם וּנְזִ֣יד עֲדָשִׁ֔ים וַיֹּ֣אכַל וַיֵּ֔שְׁתְּ וַיָּ֖קָם וַיֵּלַ֑ךְ וַיִּ֥בֶז עֵשָׂ֖ו אֶת־הַבְּכֹרָֽה: ס

13.תרגום אונקלוס בראשית פרשת תולדות פרק כה פסוק כז

וּרְבִיאוּ עוּלֵימַיָּא וַהֲוָה עֵשָׂו גְּבַר נְחַשׁ יִרְכָן (נחשידכון)  גְּבַר נָפֵיק חֲקַל וְיַעֲקֹב גְּבַר שְׁלִים מְשַׁמֵּישׁ בֵּית אוּלְפָנָא

14.ספר הציוני על התורה - פרשת תולדות

'וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי' (שם שם, כה) סוֹדוֹ מוּבָן, כִּי הָיָה סִיגוֹ דְּיִצְחָק, וְזֶהוּ סוֹד 'רֵאשִׁית גּוֹיִם עֲמָלֵק' (במדבר כד, כ), וַעֲמָלֵק שֹׁרֶשׁ הַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹנִי. רֶמֶז לָזֶה כָּתְבוּ הַמְקֻבָּלִים כִּי הָיָה לוֹ דְּמוּת נָחָשׁ עַל יְרֵכוֹ. וְאֻנְקְלוֹס הַגֵּר כִּוֵּן הַסּוֹד 'יֹדֵעַ צַיִד' (בראשית כה, כז) - 'נַחְשִׁירְכָן'. וּבְיַעֲקֹב כְּתִיב (שם לב, כה) 'וַיִּגַּע בְּכַף יְרֵכוֹ', רָצָה הַנָּחָשׁ לִכָּנֵס לִפְנִים כְּשֶׁרָאָה פַּרְצוּף אָדָם הָרִאשׁוֹן, 'וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ' (שם), וְעָלָ [ה] נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בִּתְחִלַּת מַלְכוּת שָׁאוּל, וְהִנֵּה הַנָּחָשׁ שׁוֹכֵן בַּיָּרֵךְ, כִּי מִשָּׁם תּוֹלְדוֹת הַמְּלָכִים, וְעַל יָדוֹ חָטָא שָׁאוּל [וְ] נִטְרַד. עכ"ל:

15.במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כב - כט

(כב) וַיִּסְע֖וּ מִקָּדֵ֑שׁ וַיָּבֹ֧אוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל כָּל־הָעֵדָ֖ה הֹ֥ר הָהָֽר: (כג) וַיֹּ֧אמֶר ה֛' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן בְּהֹ֣ר הָהָ֑ר עַל־גְּב֥וּל אֶֽרֶץ־אֱד֖וֹם לֵאמֹֽר: (כד) יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה: (כה) קַ֚ח אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן וְאֶת־אֶלְעָזָ֖ר בְּנ֑וֹ וְהַ֥עַל אֹתָ֖ם הֹ֥ר הָהָֽר: (כו) וְהַפְשֵׁ֤ט אֶֽת־אַהֲרֹ֔ן אֶת־בְּגָדָ֔יו וְהִלְבַּשְׁתָּ֖ם אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֑וֹ וְאַהֲרֹ֥ן יֵאָסֵ֖ף וּמֵ֥ת שָֽׁם: (כז) וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה ה֑' וַֽיַּעֲלוּ֙ אֶל־הֹ֣ר הָהָ֔ר לְעֵינֵ֖י כָּל־הָעֵדָֽה: (כח) וַיַּפְשֵׁט֩ מֹשֶׁ֨ה אֶֽת־אַהֲרֹ֜ן אֶת־בְּגָדָ֗יו וַיַּלְבֵּ֤שׁ אֹתָם֙ אֶת־אֶלְעָזָ֣ר בְּנ֔וֹ וַיָּ֧מָת אַהֲרֹ֛ן שָׁ֖ם בְּרֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַיֵּ֧רֶד מֹשֶׁ֛ה וְאֶלְעָזָ֖ר מִן־הָהָֽר: (כט) וַיִּרְאוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה כִּ֥י גָוַ֖ע אַהֲרֹ֑ן וַיִּבְכּ֤וּ אֶֽת־אַהֲרֹן֙ שְׁלֹשִׁ֣ים י֔וֹם כֹּ֖ל בֵּ֥ית יִשְׂרָאֵֽל: ס

16.רש"י בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק לד

ויבז עשו - העיד הכתוב^מ על רשעו שביזה עבודתו של מקום:

17.חזקוני בראשית (פרשת תולדות) פרק כה פסוק לד

ויבז עשו את הבכרה עד שלא נבחר אהרן לכהונה היתה העבודה בבכורות אמר אותו רשע מה אני מלכלך ידי בקרבנותהה"ד כי דם שנאת ודם ירדפך, דם מילה ודם קרבנות.

18.יחזקאל פרק לה פסוק א - יג

(א) וַיְהִ֥י דְבַר־ה֖' אֵלַ֥י לֵאמֹֽר: (ב) בֶּן־אָדָ֕ם שִׂ֥ים פָּנֶ֖יךָ עַל־הַ֣ר שֵׂעִ֑יר וְהִנָּבֵ֖א עָלָֽיו: (ג) וְאָמַ֣רְתָּ לּ֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' הִנְנִ֥י אֵלֶ֖יךָ הַר־שֵׂעִ֑יר וְנָטִ֤יתִי יָדִי֙ עָלֶ֔יךָ וּנְתַתִּ֖יךָ שְׁמָמָ֥ה וּמְשַׁמָּֽה: (ד) עָרֶ֙יךָ֙ חָרְבָּ֣ה אָשִׂ֔ים וְאַתָּ֖ה שְׁמָמָ֣ה תִֽהְיֶ֑ה וְיָדַעְתָּ֖ כִּֽי־אֲנִ֥י הֽ': (ה) יַ֗עַן הֱי֤וֹת לְךָ֙ אֵיבַ֣ת עוֹלָ֔ם וַתַּגֵּ֥ר אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל עַל־יְדֵי־חָ֑רֶב בְּעֵ֣ת אֵידָ֔ם בְּעֵ֖ת עֲוֹ֥ן קֵֽץ: (ו) לָכֵ֣ן חַי־אָ֗נִי נְאֻם֙ אֲדֹנָ֣י ה֔' כִּֽי־לְדָ֥ם אֶעֶשְׂךָ֖ וְדָ֣ם יִרְדֲּפֶ֑ךָ אִם־לֹ֥א דָ֛ם שָׂנֵ֖אתָ וְדָ֥ם יִרְדֲּפֶֽךָ: (ז) וְנָֽתַתִּי֙ אֶת־הַ֣ר שֵׂעִ֔יר לְשִֽׁמְמָ֖ה וּשְׁמָמָ֑ה וְהִכְרַתִּ֥י מִמֶּ֖נּוּ עֹבֵ֥ר וָשָֽׁב…

19.במדבר (פרשת חקת) פרק כא פסוק א - ט

(א) וַיִּשְׁמַ֞ע הַכְּנַעֲנִ֤י מֶֽלֶךְ־עֲרָד֙ יֹשֵׁ֣ב הַנֶּ֔גֶב כִּ֚י בָּ֣א יִשְׂרָאֵ֔ל דֶּ֖רֶךְ הָאֲתָרִ֑ים וַיִּלָּ֙חֶם֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּ֥שְׁבְּ׀ מִמֶּ֖נּוּ שֶֽׁבִי: (ב) וַיִּדַּ֨ר יִשְׂרָאֵ֥ל נֶ֛דֶר לַֽה֖' וַיֹּאמַ֑ר אִם־נָתֹ֨ן תִּתֵּ֜ן אֶת־הָעָ֤ם הַזֶּה֙ בְּיָדִ֔י וְהַֽחֲרַמְתִּ֖י אֶת־עָרֵיהֶֽם: (ג) וַיִּשְׁמַ֨ע ה֜' בְּק֣וֹל יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתֵּן֙ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֔י וַיַּחֲרֵ֥ם אֶתְהֶ֖ם וְאֶת־עָרֵיהֶ֑ם וַיִּקְרָ֥א שֵׁם־הַמָּק֖וֹם חָרְמָֽה: פ (ד) וַיִּסְע֞וּ מֵהֹ֤ר הָהָר֙ דֶּ֣רֶךְ יַם־ס֔וּף לִסְבֹ֖ב אֶת־אֶ֣רֶץ אֱד֑וֹם וַתִּקְצַ֥ר נֶֽפֶשׁ־הָעָ֖ם בַּדָּֽרֶךְ: (ה) וַיְדַבֵּ֣ר הָעָ֗ם בֵּֽאלֹהִים֘ וּבְמֹשֶׁה֒ לָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לָמ֨וּת בַּמִּדְבָּ֑ר כִּ֣י אֵ֥ין לֶ֙חֶם֙ וְאֵ֣ין מַ֔יִם וְנַפְשֵׁ֣נוּ קָ֔צָה בַּלֶּ֖חֶם הַקְּלֹקֵֽל: (ו) וַיְשַׁלַּ֨ח ה֜' בָּעָ֗ם אֵ֚ת הַנְּחָשִׁ֣ים הַשְּׂרָפִ֔ים וַֽיְנַשְּׁכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיָּ֥מָת עַם־רָ֖ב מִיִּשְׂרָאֵֽל: (ז) וַיָּבֹא֩ הָעָ֨ם אֶל־מֹשֶׁ֜ה וַיֹּאמְר֣וּ חָטָ֗אנוּ כִּֽי־דִבַּ֤רְנוּ בַֽה֙' וָבָ֔ךְ הִתְפַּלֵּל֙ אֶל־ה֔' וְיָסֵ֥ר מֵעָלֵ֖ינוּ אֶת־הַנָּחָ֑שׁ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל מֹשֶׁ֖ה בְּעַ֥ד הָעָֽם: (ח) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ שָׂרָ֔ף וְשִׂ֥ים אֹת֖וֹ עַל־נֵ֑ס וְהָיָה֙ כָּל־הַנָּשׁ֔וּךְ וְרָאָ֥ה אֹת֖וֹ וָחָֽי: (ט) וַיַּ֤עַשׂ מֹשֶׁה֙ נְחַ֣שׁ נְחֹ֔שֶׁת וַיְשִׂמֵ֖הוּ עַל־הַנֵּ֑ס וְהָיָ֗ה אִם־נָשַׁ֤ךְ הַנָּחָשׁ֙ אֶת־אִ֔ישׁ וְהִבִּ֛יט אֶל־נְחַ֥שׁ הַנְּחֹ֖שֶׁת וָחָֽי:

20.בראשית (פרשת ויצא) פרק כח פסוק כ - כב

(כ) וַיִּדַּ֥ר יַעֲקֹ֖ב נֶ֣דֶר לֵאמֹ֑ר אִם־יִהְיֶ֨ה אֱלֹהִ֜ים עִמָּדִ֗י וּשְׁמָרַ֙נִי֙ בַּדֶּ֤רֶךְ הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אָנֹכִ֣י הוֹלֵ֔ךְ וְנָֽתַן־לִ֥י לֶ֛חֶם לֶאֱכֹ֖ל וּבֶ֥גֶד לִלְבֹּֽשׁ: (כא) וְשַׁבְתִּ֥י בְשָׁל֖וֹם אֶל־בֵּ֣ית אָבִ֑י וְהָיָ֧ה ה֛' לִ֖י לֵאלֹהִֽים: (כב) וְהָאֶ֣בֶן הַזֹּ֗את אֲשֶׁר־שַׂ֙מְתִּי֙ מַצֵּבָ֔ה יִהְיֶ֖ה בֵּ֣ית אֱלֹהִ֑ים וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר תִּתֶּן־לִ֔י עַשֵּׂ֖ר אֲעַשְּׂרֶ֥נּוּ לָֽךְ:

Rabbi Yair Chamudot and Rabbi Chaim Yechiel Michael Bick

 As I was learning the last few pages of Yevamot – when a person can be declared dead, and a wife be declared a widow. I recalled a document sent to me by my cousin Rabbi David Chamudot. https://www.jkha.org/our-schools/high/our-faculty

 It describes a Beit Din which was convened to declare a husband dead. The family who had the document asked Rabbi Chamudot – if he was related to or knew anything about a Rabbi Chamudot (Chamedes) who was a member of the Beit Din. He responded that it was his (our) great-grandfather - Rabbi Yair Chamedes https://kevarim.com/rabbi-yair-chamedes/  (both R’ David and I have brothers Yair named after him). The family had not been able to find any information about this rabbi and had wondered for years. When I saw the document, I realized that another member of that Beit Din Rabbi Chaim Yechiel Michael Bick https://kevarim.com/rabbi-chaim-yechiel-michael-bick/  who was a well know Posek and who lived in Bensonhurst (and grandfather of Rabbi Ezra Bick), also had a connection with our family – growing up in Bensonhurst, my father had a relationship with Rabbi Bick – and when I was born asked him to serve as my Sandak. I enjoyed seeing two great rabbis – who I felt an affinity towards – signing together to release this agunah.

Rabbi Bick gave my father a hard time with the name “ARI” – yes that is my name – not short for anything else. My father opened some sefarim and Rabbi Bick backed down…

 

פרשת קרח התשפ״ב

 פרשת קרח התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                                                                         ari.kahn@biu.ac.il

  

1.    במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק א - לה

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו: (ה) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֘ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע ה֧' אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו: (ו) זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ: (ז) וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י ה֙' מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר ה֖' ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר: (יד) אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (טו) וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־ה֔' אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם: (טז) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י ה֑' אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר: (יז) וּקְח֣וּ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י ה֙' אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ: (יח) וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן: (יט) וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה: פ (כ) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כא) הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע: (כב) וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף: פ (כג) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥הלֵּאמֹֽר: (כד) דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם: (כה) וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ

2.    רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה מאד - נצטער עד למאוד: אל תפן אל מנחתם – לְפִי פְשׁוּטוֹ הַקְּטֹרֶת שֶׁהֵם מַקְרִיבִין לְפָנֶיךָ מָחָר אַל תֵּפֶן אֲלֵיהֶם; וּמִדְרָשׁוֹ: אָמַר, יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חֵלֶק בִתְמִידֵי צִבּוּר, אַף חֶלְקָם לֹא יְקֻבַּל לְפָנֶיךָ לְרָצוֹן, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְלֹא תֹאכְלֶנּוּ: לא חמור אחד מהם נשאתי – לֹא חֲמוֹרוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם נָטַלְתִּי. אֲפִלּוּ כְּשֶׁהָלַכְתִּי מִמִּדְיָן לְמִצְרַיִם וְהִרְכַּבְתִּי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנַי עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה לִי לִטֹּל אוֹתוֹ הַחֲמוֹר מִשֶּׁלָּהֶם, לֹא נָטַלְתִּי אֶלָּא מִשֶּׁלִּי; וְתַ"אֻ "שְׁחָרִית", לְשׁוֹן אֲרַמִּי כָּךְ נִקְרֵאת אַנְגַּרְיָא שֶׁל מֶלֶךְ "שַׁחֲוָר":

3.    אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

כבר פירשתי, כי העולה והמנחה מארכת האף על הרשעים. ודתן ואבירם היו אנשים גדולים והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם, ופנה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. ופי' נשאתי - ששמתי משא עליו. ולא הרעתי בשום דבר:

4.    בכור שור במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ואמר אל תפן אל מנחתם הקטורת שיקטירו לפניך כי קטורת תועבה היא כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך,

5.    רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם - לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר אל תפן אליה. ומדרשו אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור חלקם לא יקרב לפניך לרצון, לשון רש"י. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן שחרה לו על דבריהם והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת. אבל פשוטו, כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה "אל תפן אל מנחתם" אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וגם אמר אונקלוס קרבנהון, איזה דבר שיקריבו לפניך:

6.    חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא היתה כונתם לחזור בהם שאפי' יאמר הקדוש ברוך הוא בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקדוש ברוך הוא לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל.

7.    מושב זקנים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה מאד. פי' רש"י נצטער לאחת מהם. והמפרשים אומרים כי על שני דברים היו מתרעמים, האחד כי תשתרר עלינווהשנית אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאותנו. על הראשון השיב להם ואמר לא חמור אחד מהם נשאתי וכו', ועל השני לא השיב להם על שלא העליתם לארץ ישראל ועל זה נצטער. בהרבה נוסחאות מצאתי כתוב ויחר למשה מאד נצטער לחדא וכן תרגם הפסוק ופ"ה נצטער לחדא פי' הרבה אמר ברמז לשון התרגום.

8.    רבינו בחיי במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. ידוע כי העולה והמנחה נותנת אריכות אף על הרשעים, ועל כן התפלל שלא יאריך להם אלא שיענישם מיד. ורש"י ז"ל פירש: "אל תפן אל מנחתם", הקטרת שהם מקטירים לפניך מחר אל תפן אליה. נראה שדעתו כי "מנחתם" לדתן ואבירם יחזור, וכן דעת הרמב"ן ז"ל.ואם כן יש לשאול: למה יתפלל משה עליהם לבדם כי הם לא היו עקר, ועוד שלא ידע להם זכות שתעמוד להם שיתירא ממנו, ועוד שהיה לו להתפלל על כללם להענישם בעונש שוה על ראש כלן יחול, ולמה יפרוט בתפלתו את אלו בלבד. על כן נראה לי לומר כי "מנחתם" יחזור לנשיאים, על הקרבן שהקריבו בחנכת המזבח, כל אחד מהם קערה ומזרק שניהם מלאים סלת בלולה בשמן למנחה, וזה טעם "מנחתם". ומשה לא חשש שיתפלל על דתן ואבירם שלא היו עקר ולא נודע להם זכות, ועוד כי מעת שאמרו "לא נעלה" ידע בהם כי פיהם הכשילם והיו אבודים בעיניו, אך התפלל על הנשיאים שהיו עקר החמשים ומאתים ומכללם ואירע להם זכות גדול ביום החנוכה, הוצרך להתפלל שלא תעמוד להם זכות אותו קרבן ושיכלו בעונשם, ואחר שהתפלל על הנשיאים בבטול זכותם חזר והתנצל על דברי דתן ואבירם: "לא חמור אחד מהם נשאתי", שהוא תשובה על מה שאמרו: "כי תשתרר עלינו גם השתרר". ודעת רז"ל ^{(תנחומא ז. ובמ"ר יח, ט)} שהתפלל משה שלא יתקבל חלקם בתמידי צבור שכל אחד ואחד מישראל יש לו חלק בהם ע"י השקלים:

9.    ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. אל תפן אל שום מין קרבן שיקריבו לכפר עליהם על הפך ירח מנחה ^{(שמואל - א כו, יט)} וזה כי איני מוחל על עלבוני ואין למחול להם בלעדי זה כאמרם עונות שבין אדם לחבירו אין יום הכפורים מכפר עד שירצה חברו ^{(יומא פה ב במשנה)}. וכן ירמיהו ^{(יח, כ - כג)} אמר כי כבו שוחה לנפשי זכור עמדי לפניך לדבר עליהם טובה וגו' אל תכפר על עונם וחטאתם מלפניך אל תמחי:

10.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל תפן אל מנחתם. שהוא כמו שאמרו ז"ל ^{(במדבר רבה יח ט)} שלא תאכל אש המזבח מה שנתנו בתמיד לא תקבל.

11.במדבר רבה (וילנא) (פרשת קרח) פרשה יח סימן י

וַיֹּאמֶר [משה] אֶל ה' אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם, אַל תְּקַבְּלֵם בִּתְשׁוּבָה, הָיָה צָרִיךְ לַמִּקְרָא לוֹמַר אַל תֵּפֶן אֶל עֲבוֹדָתָם, מַהוּ אֶל מִנְחָתָם, כָּךְ אָמַר משֶׁה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לְאֵלּוּ חֵלֶק בְּאוֹתָהּ מִנְחָה שֶׁהִקְרִיבוּ, שֶׁנֶּאֱמַר ^{(במדבר כט, יט)}: מִלְּבַד עֹלַת הַתָּמִיד וּמִנְחָתָהּ, וְהָיְתָה שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל קְרֵבָה, הוֹאִיל וּפֵרְשׁוּ אֵלּוּ מִבָּנֶיךָ אַל תִּסְתַּכֵּל בְּחֶלְקָם, תַּנִּיחֶנּוּ הָאֵשׁ וְאַל תֹּאכְלֶנָּהּ. ^{(במדבר טז, טו)}:

12.גור אריה במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

לפי פשוטו על הקטורת. והקשה הרמב"ן, הלא לדתן ולאבירם אמר זה, ודתן ואבירם לא היו מקריבים קטורת. ונראה לומר, שאף על גב שאין דתן ואבירם מקריבים קרבנות, אין זה קשיא, שהרי בכל מקום שלוחו של אדם כמותו ^{(קידושין מא ע"ב)}, שהרי כל עצמו של מקריבי קטורת לומר ראוים הם להיותם כהנים גדולים, וכל כהן גדול מקריב בשביל הכלל ^{(רש"י ויקרא ד, ג)}, לא בשביל עצמו בלבד: אך קשה לי, למה לא הקריבו דתן ואבירם קטורת כמו שהקריבו מאתים וחמשים איש, וגם קרח הקריב ^{(פסוק טז)}, ויראה שדתן ואבירם לא רצו להקטיר קטורת, דאף על גב שהיו אומרים דתן ואבירם שאין ראוי הכהונה לאהרן בלבד, מכל מקום היו אומרים החשוב החשוב קודם להקרבה, ודתן ואבירם לא היה בם שום גדולה- אין ראוי להקרבה כלל. אבל ר"ן איש, כולם נשיאי עדה הם ^{(פסוק ב)}. וכן קרח, אין ספק שהיה חשוב בישראל מאד, שהרי היה לוי ^{(פסוק א)}, וכל הלוים בכלל היו "שומרי משמרת הקודש" ^{(לעיל ג, כח)}, אמר כי אלו הם ראוים לעבודה: ומדרשו וכו'. דאם לא כן, לא הוי למכתב "מנחתם", אלא 'קטורת', דקטורת לאו מנחה. אלא קאי על התמידין, שיש שם בכל יום מנחה. ועוד, דאיך סלקא דעתך דיהיה הקדוש ברוך הוא מקבל קטורת שהקריבו זרים, שכולם זרים היו, ולא היה צריך לו לומר "אל תפן":

13.אור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויאמר אל ה' אל תפן וגו'. הכוונה לצד שראה הפלאת שנאת הרשעים עמו מזה הכיר היותם בחינת הרע גמור אשר טבעו לשנא בחינת הטוב שנאת מות בלא סיבה, ולזה אמר אל ה' אל תפן אל מנחתם, והכוונה בזה לצד שאין לך אדם שאין בידו מצות ומעשים טובים, וכבר קדם לנו שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר כל בריה ובריה ואפילו של רשעים דכתיב ^{(דברים לב)} אל אמונה ואין עול, וצא ולמד משכר פסיעותיו של אותו רשע ^{(סנהדרין צו א)} אשר על כן חש משה שתעמוד להם איזה מצוה שבידם שהזכות תולה, לזה בקש מה' ואמר אל תפן אל מנחתם פירוש אפילו זכות שכבר הגיעה מנחה לה' לא יפן לה ולא יביט אליה:

14.תורת משה במדבר פרק טז פסוק טו

(טו) אל תפן אל מנחתם. נ"ל היינו הקטרת שהקטירו ר"ן איש, שיפרע הקדוש ברוך הוא ממי שאינו עושה בדין, וכמו מנחת קנאות דסוטה שהיא קרבן לה' שיפגע מדת הדין בסוטה, ה"נ הי' הקטרת שיפגע מדה"ד בהמקטרגים^ריד וע"כ אמר כי קדשו כי היו מחתות קדושות. ועכשיו אחר שאמרו דתן ואבירם מה שאמרו, גמר מרע"ה בלבו שיבלעו ולא ישרפו, ע"כ אמר אי נמי יקריבו קטרת אל תפן אל מנחתם, שלא ישרפו אלא יבלעו דוקא.

אל תפן אל מנחתם. ר"ל אם אולי יחזרו בתשובה וכמו בני קרח (רש"י להלן כ"ו י"א), והתשובה ערבה לה' כמנחה (רמב"ם ה' תשובה פ"ז ה"ז), התפלל מרע"ה שלא יפן ה' לקבל תשובתם, כי המוציא שם רע על חבירו אינו צריך למחול לו (או"ח סי' תר"ו ס"א), והם הוציאו שם רע עלי כאילו קבלתי מהם חמור או חמד א' (עי' מגילה ט' ע"ב) באמרם כי תשתרר עלינו גם השתרר.

* אל תפן אל מנחתם וגו' לא חמור א' מהם נשאתי וגו'. הנה אמרו (יומא מ"ד ע"א) קטרת מכפר על לה"ר יבוא דבר שבחשאי ויכפר על דיבור שבחשאי, …

* והנה חז"ל אמרו (קידושין ל"ט ע"ב) ישב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כאלו עשה מצוה, והנה דתן ואבירם לא הביאו קטרת זרה, ומעלה עליהם הכתוב כאילו עשו מצוה והקטירו קטרת של מצוה, ויהי' להם כפרה על לה"ר. מיהו קטרת מכפר רק על מביא דבה כאשר כתבנו, אבל הם אמרו שקר והוציאו דבה, ועל זה אין קטרת מכפר. וזה שאמר משה אל תפן אל מנחתם במה שלא הקטירו קטרת זרה, כי לא חמור אחד מהם נשאתי ולא נהנתי מאומה מהשתררות, והם הוציאו דבה ומדוע תתנשאו מעצמכם שלא ע"פ הדיבור, ועל זה אין קטרת מכפר וא"ש.

ועד"ז יש לפרש דקיי"ל ביו"ד סימן ב' (ס"ט) לענין שחיטה דמסור דינו כמומר, והנה מומר אין מקבלין ממנו קרבן, כדכתיב מכם להוציא את המומר (חולין ה' ע"א), ומסור אפי' עשה תשובה צריך שישלם להנמסר מה שהזיק לו, וכ"ז שלא עשה כן לא הועילה לו תשובתו, מיהו אפשר שאם הנמסר קרא מעיקרא להמסור רשע דקיי"ל (קידושין כ"ח ע"א) יורד עמו לחייו, אפשר דאין צריך לשלם הוצאתו, הגם שאסור למסור, מ"מ היזק הוצאות שגרם לו אין צריך להחזיר הזיקו, והיינו אם קראו רשע שלא כדין. והיינו דאמר משה אל תפן אל מנחתם שהם מוסרים שמסרו משה אצל פרעה שהרג המצרי, ואין לומר שמא עשו תשובה, שהרי על ידיהם הוכרח משה לברוח למדין, וכשהוכרח לחזור הי' לו הוצאות הדרך והחמור שהי' להם להשיב לו, והם לא פייסוהו, ולזה אמר ולא חמור א' מהם נשאתי, וא"ת אני גרמתי שקראתיו רשע למה תכה רעך, הלא ולא הרעותי את אחד מהם, שהרי קראתי רק רשע לזה שהוא עפ"י דין תורה רשע^רטו וא"ש.

15.רש"ר הירש במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

אל - תפן אל - מנחתם. הבנת המשפט הזה נתקלת בקשיים מרובים. המנחה האמורה כאן איננה יכולה להיות הקטורת שתובא מחר על ידי קרח ועדתו, שהרי כבר אמרנו שדתן ואבירם לא השתתפו בקרבן זה. אלא נראה לנו שיש להבין כך את המנחה האמורה כאן: קרח ומאתיים וחמשים האיש התקוממו במישרין כנגד ה', שהרי חלקו על עבודת הקרבנות שבמקדש הנעשית על ידי אהרן במצות ה'. ביהירות ליבם פרשו מאותה עבודת הקרבנות שיש בה באמת משום כניעה לה', ובגאוותם היו מוכנים להקריב לה' קטורת מליבם. דתן ואבירם לא השתתפו בצד זה של המרד, הנוגע לענייני כהונה. הם לא חטאו ב"מנחתם". הם עמדו במנחתם על היסוד המשותף לכלל האומה; במנחתם המסמלת את כניעתם לה' הם היו קשורים כהלכה לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו ליטול כהונה לעצמם ולעשות מעשה כהן, אף על פי כן "אל - תפן אל - מנחתם": … ויחד עם זה גם האשימו אותו ברדיפת שררה ובאלימות גסה. נמצא אפוא, שכל שליחותו של משה היתה בעיניהם רמאות גסה, שהרי כפרו בעובדה שהוא נשלח בידי ה', וכן כפרו בכל היחס המיוחד של ה' לישראל שהפך לעובדה על ידי שליחות זו. אולם על ידי כך כבר הכריזו שכל יסוד התורה, המקדש והקרבנות הוא בטל ומבוטל לגבי דידם, ושוב אין משמעות לעדות שניתנה למשה על התורה שנתגלתה לו; שוב אין משמעות למקדש ה' שהוקם לתורה זו ולקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצאת אומר: דתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת - לא מפני שהכירו במקדש החוקי ובקרבנותיו, אלא מפני שהתייחסו לכל אלה בשלילה גמורה. לפיכך "אל - תפן אל - מנחתם!" אולי תפיסה זו מונחת גם ביסוד הביאור האמור במדרש רבה כאן (יח, ט): "כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר מלבד עולת התמיד ומנחתה, והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה"

16.מלבי"ם במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

ויחר למשה, על שאמרו לו שרוצה להשתרר עליהם, עז"א אל ה' אל תפן אל מנחתם, פרש"י לפי פשוטו הקטרת שיקטירו לפניך מחר אל תפן אליהם, והרמב"ן הקשה עליו דהא דתן ואבירם לא היו בתוך המקטירים קטרת, ולדעתי בתחלה שאמר זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו צוה כן גם לדתן ואבירם שהיו בהמעמד, ובאשר משה בענותו חשב שיוכל להיות שימצא איש מן העדה שירצה ה' את מעשיו שאם לא כן לא היה אומר שיקטירו לפניו, בקש עתה שדתן ואבירם לא יהיו כלל בכלל המקטיר', ועז"א אל תפן אל מנחתם …

17.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק א - ח

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ: (ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ

18.רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ – הַמַּחְתּוֹת וַאֲסוּרִין בַּהֲנָאָה, שֶׁהֲרֵי עֲשָׂאוּם כְּלֵי שָׁרֵת:

19.אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ - כי אחר שהקריבום לשם, הנם קדושים:

20.רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

כִּי קָדֵשׁוּ - המחתות, והם אסורין בהנאה שכבר עשאום כלי שרת, לשון רש"י. ולא ידעתי טעם לאיסור הזה, שהרי קטורת זרה הקריבו וזר שעשה כלי שרת להקריב בחוץ באיסור אינו מקודש. אבל יש לומר, כי בעבור שעשו כן על פי משה היו קדש, כי הם הקדישו אותם לשמים לפי שחשבו שיענה אותם האלהים באש ותהיינה המחתות האלה כלי שרת באהל מועד לעולם. והנכון בעיני, כי יאמר הכתוב (פסוק ג) כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל, כלומר אני הקדשתי אותם מעת שהקריבו אותם לפני כדי שיהיו לאות לבני ישראל:

21.אלשיך על במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

... וזהו אומרו אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא. לומר, כי אם זרע אהרן בלבד, כי גם זרעו כמוהו. ונבא אל ענין הכתובים, והוא, כי הנה גזרה חכמתו יתברך, כי גם ששלא לשום שמים הקריבו המחתות, לא יבצר מהם קדושה ליעשות צפוי למזבח לזכרון, אחר שהקריבום לפני ה'. אך לעומת זה תצא תקלה, כי יאמר נא ישראל אם לא שהיו צדיקים לא ציפה יתברך את מזבחו במחתותם. לזה אמר הוא יתברך, אל תתמה במה שאני מצוה הרם את המחתות וכו' - עם היות מחתות שנעשה בם עבירה - להנתן צפוי למזבח ה'. כי הלא קדשו, על התקרבם לפני ה': (ג) והנה אין ספק, כי לא יבצר מהיות פתחון פה לבעל דין לחלוק ולומר, אילו מנאצים את ה' היו המאתים וחמשים אנשים, למה לא נתעבו מחתותם מלעשות מהם צפוי למזבח. על כן יגמרו אומר, כי אין זה רק כי לא מזידים היו. כי אם מוטעים לתומם, חושבים כי הדין עם קרח. ומה גם באומרו, אחי אבא ארבעה. בני עמרם, אחד מלך, ואחד כהן גדול. למי ראוי הנשיאות, לא לי שאני בכור ליצהר השני. ועל כן לא קצף ה' עליהם בעצם, ואדרבא צוה לעשות זכרון מחתותם לרקעם על מזבחו. ומה גם בשומעם את ה' אומר כי קדשו: על כן להסיר תועה מלב חושב כי טובים הם לפניו יתברך, מיד אמר את מחתות החטאים. לומר אל תטעה לומר כי לא רשעים היו, כי הלא אדרבא חטאים בנפשותם המה. אלא מה שועשו אותם כו', לא שיש קדושה בהם. כי אם שעל ידי בחינת שהקריבום לפני ה', על כן ויקדשו. לזה אמרתי כי קדשו, לא שבבחינת פעולתם היתה קדושה כלל: ואל תאמר הלא יטעו בראות מחתות שנעבדה בהן עבירה נתנים על גבי המזבח. לזה אמר שאדרבה הכונה היא בהפך לאות לבני ישראל:

22.רבינו מיוחס במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ב

וירם את המחתות. יפרישם מתוך השרופים לפי שקדשו המחתות מאחר שהביאום קרבן למקדש, אבל האש שהיא זרה השלך בחוץ. זרה. מלשון זר, וכן אזרה, יזרה וכיוצא בם.

23.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק טז - כו

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: ס י (כה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה: ס

24.אילת השחר במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק טו

 אל תפן אל מנחתם. ..ועוד צ"ב למה משה הוצרך להתפלל על זה, מאי ס"ד שזה יתקבל, הרי הם חוטאים ורוצים את הכהונה שלא כדין, וכנראה דלפעמים יש כח לסט"א להצליח ולכן צריכים להתפלל שלא יתקבל מנחתם (ועי' אבן עזרא, ועי' בספר בית אלקים למבי"ט שער התפילה פי"א):

שם. פרש"י והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון תניחנו האש ולא תאכלנו. הנה צריך להבין למה קללם בזה, ונראה דהנה הלא משה כל עצמו שטרח והשתדל הי' הכל לטובת ישראל, ומסר נפשו עליהם בכל תפילותיו, ואמר (בפרשת כי תשא ל"ב ל"ב) אם אין מחני נא מספרך אשר כתבת, וכל הדברים שידועים מגודל מסירות נפשו בשביל ישראל מהראוי שיכירו טובה למשה עבור זה, אבל דתן ואבירם שאמרו כי תשתרר עלינו, הראו בזה שהם כפויי טובה משלמי רעה תחת טובה, ועל זה ויחר למשה כמו שפרש"י שנצטער מאוד, לא שכעס עליהם רק שנצטער עליהם כדרך אחד שרואה בנו שלא מתנהג כשורה:והנה בודאי קרבן ציבור הלא כל חלק וחלק ממנו נחשב בשביל הכלל, והנה אם הם מצטרפים לקרבן של הציבור נמצא שעולה הקרבן עם חלקים של כפויי טובה, וכל הקרבן נחשב עם חסרון, לכן התפלל משה שלא יתערב חלקם עם חלק של ישראל, כדי שלא יהא נחשב בשביל ישראל שהקריבו קרבן לקוי: …