פרשת  חַיֵּ֣י שָׂרָ֔ה התשפ״ג 

 

הרב ארי דוד קאהן                                                                            ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד

(ב) וַיֹּ֣אמֶר אַבְרָהָ֗ם אֶל־עַבְדּוֹ֙ זְקַ֣ן בֵּית֔וֹ הַמֹּשֵׁ֖ל בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ שִֽׂים־נָ֥א יָדְךָ֖ תַּ֥חַת יְרֵכִֽי: (ג) וְאַשְׁבִּ֣יעֲךָ֔ בַּֽה֙' אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וֵֽאלֹהֵ֖י הָאָ֑רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יוֹשֵׁ֥ב בְּקִרְבּֽוֹ: (ד) כִּ֧י אֶל־אַרְצִ֛י וְאֶל־מוֹלַדְתִּ֖י תֵּלֵ֑ךְ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִ֥י לְיִצְחָֽק: (ה) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ הָעֶ֔בֶד אוּלַי֙ לֹא־תֹאבֶ֣ה הָֽאִשָּׁ֔ה לָלֶ֥כֶת אַחֲרַ֖י אֶל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את הֶֽהָשֵׁ֤ב אָשִׁיב֙ אֶת־בִּנְךָ֔ אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־יָצָ֥אתָ מִשָּֽׁם: (ו) וַיֹּ֥אמֶר אֵלָ֖יו אַבְרָהָ֑ם הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תָּשִׁ֥יב אֶת־בְּנִ֖י שָֽׁמָּה: (ז) ה֣'׀ אֱלֹהֵ֣י הַשָּׁמַ֗יִם אֲשֶׁ֨ר לְקָחַ֜נִי מִבֵּ֣ית אָבִי֘ וּמֵאֶ֣רֶץ מֽוֹלַדְתִּי֒ וַאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּר־לִ֜י וַאֲשֶׁ֤ר נִֽשְׁבַּֽע־לִי֙ לֵאמֹ֔ר לְזַ֨רְעֲךָ֔ אֶתֵּ֖ן אֶת־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֑את ה֗וּא יִשְׁלַ֤ח מַלְאָכוֹ֙ לְפָנֶ֔יךָ וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֛ה לִבְנִ֖י מִשָּֽׁם: (ח) וְאִם־לֹ֨א תֹאבֶ֤ה הָֽאִשָּׁה֙ לָלֶ֣כֶת אַחֲרֶ֔יךָ וְנִקִּ֕יתָ מִשְּׁבֻעָתִ֖י זֹ֑את רַ֣ק אֶת־בְּנִ֔י לֹ֥א תָשֵׁ֖ב שָֽׁמָּה: (ט) וַיָּ֤שֶׂם הָעֶ֙בֶד֙ אֶת־יָד֔וֹ תַּ֛חַת יֶ֥רֶךְ אַבְרָהָ֖ם אֲדֹנָ֑יו וַיִּשָּׁ֣בַֽע ל֔וֹ עַל־הַדָּבָ֖ר הַזֶּֽה: (י) וַיִּקַּ֣ח הָ֠עֶבֶד עֲשָׂרָ֨ה גְמַלִּ֜ים מִגְּמַלֵּ֤י אֲדֹנָיו֙ וַיֵּ֔לֶךְ וְכָל־ט֥וּב אֲדֹנָ֖יו בְּיָד֑וֹ וַיָּ֔קָם וַיֵּ֛לֶךְ אֶל־אֲרַ֥ם נַֽהֲרַ֖יִם אֶל־עִ֥יר נָחֽוֹר: (יא) וַיַּבְרֵ֧ךְ הַגְּמַלִּ֛ים מִח֥וּץ לָעִ֖יר אֶל־בְּאֵ֣ר הַמָּ֑יִם לְעֵ֣ת עֶ֔רֶב לְעֵ֖ת צֵ֥את הַשֹּׁאֲבֹֽת: (יב) וַיֹּאמַ֓ר׀ ה֗' אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם הַקְרֵה־נָ֥א לְפָנַ֖י הַיּ֑וֹם וַעֲשֵׂה־חֶ֕סֶד עִ֖ם אֲדֹנִ֥י אַבְרָהָֽם: (יג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וּבְנוֹת֙ אַנְשֵׁ֣י הָעִ֔יר יֹצְאֹ֖ת לִשְׁאֹ֥ב מָֽיִם: (יד) וְהָיָ֣ה הַֽנַּעֲרָ֗ אֲשֶׁ֨ר אֹמַ֤ר אֵלֶ֙יהָ֙ הַטִּי־נָ֤א כַדֵּךְ֙ וְאֶשְׁתֶּ֔ה וְאָמְרָ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה אֹתָ֤הּ הֹכַ֙חְתָּ֙ לְעַבְדְּךָ֣ לְיִצְחָ֔ק וּבָ֣הּ אֵדַ֔ע כִּי־עָשִׂ֥יתָ חֶ֖סֶד עִם־אֲדֹנִֽי: (טו) וַֽיְהִי־ה֗וּא טֶרֶם֘ כִּלָּ֣ה לְדַבֵּר֒ וְהִנֵּ֧ה רִבְקָ֣ה יֹצֵ֗את אֲשֶׁ֤ר יֻלְּדָה֙ לִבְתוּאֵ֣ל בֶּן־מִלְכָּ֔ה אֵ֥שֶׁת נָח֖וֹר אֲחִ֣י אַבְרָהָ֑ם וְכַדָּ֖הּ עַל־שִׁכְמָֽהּ: (טז) וְהַֽנַּעֲרָ֗ טֹבַ֤ת מַרְאֶה֙ מְאֹ֔ד בְּתוּלָ֕ה וְאִ֖ישׁ לֹ֣א יְדָעָ֑הּ וַתֵּ֣רֶד הָעַ֔יְנָה וַתְּמַלֵּ֥א כַדָּ֖הּ וַתָּֽעַל: (יז) וַיָּ֥רָץ הָעֶ֖בֶד לִקְרָאתָ֑הּ וַיֹּ֕אמֶר הַגְמִיאִ֥ינִי נָ֛א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ: (יח) וַתֹּ֖אמֶר שְׁתֵ֣ה אֲדֹנִ֑י וַתְּמַהֵ֗ר וַתֹּ֧רֶד כַּדָּ֛הּ עַל־יָדָ֖הּ וַתַּשְׁקֵֽהוּ: (יט) וַתְּכַ֖ל לְהַשְׁקֹת֑וֹ וַתֹּ֗אמֶר גַּ֤ם לִגְמַלֶּ֙יךָ֙ אֶשְׁאָ֔ב עַ֥ד אִם־כִּלּ֖וּ לִשְׁתֹּֽת: (כ) וַתְּמַהֵ֗ר וַתְּעַ֤ר כַּדָּהּ֙ אֶל־הַשֹּׁ֔קֶת וַתָּ֥רָץ ע֛וֹד אֶֽל־הַבְּאֵ֖ר לִשְׁאֹ֑ב וַתִּשְׁאַ֖ב לְכָל־גְּמַלָּֽיו: (כא) וְהָאִ֥ישׁ מִשְׁתָּאֵ֖ה לָ֑הּ מַחֲרִ֕ישׁ לָדַ֗עַת הַֽהִצְלִ֧יחַ ה֛' דַּרְכּ֖וֹ אִם־לֹֽא: (כב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־ יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם: (כג) וַיֹּ֙אמֶר֙ בַּת־מִ֣י אַ֔תְּ הַגִּ֥ידִי נָ֖א לִ֑י הֲיֵ֧שׁ בֵּית־אָבִ֛יךְ מָק֥וֹם לָ֖נוּ לָלִֽין: (כד) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו בַּת־בְּתוּאֵ֖ל אָנֹ֑כִי בֶּן־מִלְכָּ֕ה אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֖ה לְנָחֽוֹר: (כה) וַתֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו גַּם־תֶּ֥בֶן גַּם־מִסְפּ֖וֹא רַ֣ב עִמָּ֑נוּ גַּם־מָק֖וֹם לָלֽוּן: (כו) וַיִּקֹּ֣ד הָאִ֔ישׁ וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לַֽהֽ': (כז) וַיֹּ֗אמֶר בָּר֤וּךְ ה֙' אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲ֠שֶׁר לֹֽא־עָזַ֥ב חַסְדּ֛וֹ וַאֲמִתּ֖וֹ מֵעִ֣ם אֲדֹנִ֑י אָנֹכִ֗י בַּדֶּ֙רֶךְ֙ נָחַ֣נִי ה֔' בֵּ֖ית אֲחֵ֥י אֲדֹנִֽי: (כח) וַתָּ֙רָץ֙ הַֽנַּעֲרָ֔ וַתַּגֵּ֖ד לְבֵ֣ית אִמָּ֑הּ כַּדְּבָרִ֖ים הָאֵֽלֶּה: (כט) וּלְרִבְקָ֥ה אָ֖ח וּשְׁמ֣וֹ לָבָ֑ן וַיָּ֨רָץ לָבָ֧ן אֶל־הָאִ֛ישׁ הַח֖וּצָה אֶל־הָעָֽיִן: (ל) וַיְהִ֣י׀ כִּרְאֹ֣ת אֶת־הַנֶּ֗זֶם וְֽאֶת־הַצְּמִדִים֘ עַל־יְדֵ֣י אֲחֹתוֹ֒ וּכְשָׁמְע֗וֹ אֶת־דִּבְרֵ֞י רִבְקָ֤ה אֲחֹתוֹ֙ לֵאמֹ֔ר כֹּֽה־דִבֶּ֥ר אֵלַ֖י הָאִ֑ישׁ וַיָּבֹא֙ אֶל־הָאִ֔ישׁ וְהִנֵּ֛ה עֹמֵ֥ד עַל־הַגְּמַלִּ֖ים עַל־הָעָֽיִן: (לא) וַיֹּ֕אמֶר בּ֖וֹא בְּר֣וּךְ ה֑' לָ֤מָּה תַעֲמֹד֙ בַּח֔וּץ וְאָנֹכִי֙ פִּנִּ֣יתִי הַבַּ֔יִת וּמָק֖וֹם לַגְּמַלִּֽים: (לב) וַיָּבֹ֤א הָאִישׁ֙ הַבַּ֔יְתָה וַיְפַתַּ֖ח הַגְּמַלִּ֑ים וַיִּתֵּ֨ן תֶּ֤בֶן וּמִסְפּוֹא֙ לַגְּמַלִּ֔ים וּמַ֙יִם֙ לִרְחֹ֣ץ רַגְלָ֔יו וְרַגְלֵ֥י הָאֲנָשִׁ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ: (לג) וַיּוּשַׂ֤ם לְפָנָיו֙ לֶאֱכֹ֔ל וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֹכַ֔ל עַ֥ד אִם־דִּבַּ֖רְתִּי דְּבָרָ֑י וַיֹּ֖אמֶר דַּבֵּֽר: (לד) וַיֹּאמַ֑ר עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אָנֹֽכִי: (לה) וַה֞' בֵּרַ֧ךְ אֶת־אֲדֹנִ֛י מְאֹ֖ד וַיִּגְדָּ֑ל וַיִּתֶּן־ל֞וֹ צֹ֤אן וּבָקָר֙ וְכֶ֣סֶף וְזָהָ֔ב וַעֲבָדִם֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וּגְמַלִּ֖ים וַחֲמֹרִֽים: (לו) וַתֵּ֡לֶד שָׂרָה֩ אֵ֨שֶׁת אֲדֹנִ֥י בֵן֙ לַֽאדֹנִ֔י אַחֲרֵ֖י זִקְנָתָ֑הּ וַיִּתֶּן־לּ֖וֹ אֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ: (לז) וַיַּשְׁבִּעֵ֥נִי אֲדֹנִ֖י לֵאמֹ֑ר לֹא־תִקַּ֤ח אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִבְּנוֹת֙ הַֽכְּנַעֲנִ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י יֹשֵׁ֥ב בְּאַרְצֽוֹ: (לח) אִם־לֹ֧א אֶל־בֵּית־אָבִ֛י תֵּלֵ֖ךְ וְאֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְלָקַחְתָּ֥ אִשָּׁ֖ה לִבְנִֽי: (לט) וָאֹמַ֖ר אֶל־אֲדֹנִ֑י אֻלַ֛י לֹא־תֵלֵ֥ךְ הָאִשָּׁ֖ה אַחֲרָֽי: (מ) וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑י ה֞' אֲשֶׁר־הִתְהַלַּ֣כְתִּי לְפָנָ֗יו יִשְׁלַ֨ח מַלְאָכ֤וֹ אִתָּךְ֙ וְהִצְלִ֣יחַ דַּרְכֶּ֔ךָ וְלָקַחְתָּ֤ אִשָּׁה֙ לִבְנִ֔י מִמִּשְׁפַּחְתִּ֖י וּמִבֵּ֥ית אָבִֽי: (מא) אָ֤ז תִּנָּקֶה֙ מֵאָ֣לָתִ֔י כִּ֥י תָב֖וֹא אֶל־מִשְׁפַּחְתִּ֑י וְאִם־לֹ֤א יִתְּנוּ֙ לָ֔ךְ וְהָיִ֥יתָ נָקִ֖י מֵאָלָתִֽי: (מב) וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם אֶל־הָעָ֑יִן וָאֹמַ֗ר ה֙' אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אִם־יֶשְׁךָ־נָּא֙ מַצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֔י אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י הֹלֵ֥ךְ עָלֶֽיהָ: (מג) הִנֵּ֛ה אָנֹכִ֥י נִצָּ֖ב עַל־עֵ֣ין הַמָּ֑יִם וְהָיָ֤ה הָֽעַלְמָה֙ הַיֹּצֵ֣את לִשְׁאֹ֔ב וְאָמַרְתִּ֣י אֵלֶ֔יהָ הַשְׁקִֽינִי־נָ֥א מְעַט־מַ֖יִם מִכַּדֵּֽךְ: (מד) וְאָמְרָ֤ה אֵלַי֙ גַּם־אַתָּ֣ה שְׁתֵ֔ה וְגַ֥ם לִגְמַלֶּ֖יךָ אֶשְׁאָ֑ב הִ֣וא הָֽאִשָּׁ֔ה אֲשֶׁר־הֹכִ֥יחַ ה֖' לְבֶן־אֲדֹנִֽי: (מה) אֲנִי֩ טֶ֨רֶם אֲכַלֶּ֜ה לְדַבֵּ֣ר אֶל־לִבִּ֗י וְהִנֵּ֨ה רִבְקָ֤ה יֹצֵאת֙ וְכַדָּ֣הּ עַל־שִׁכְמָ֔הּ וַתֵּ֥רֶד הָעַ֖יְנָה וַתִּשְׁאָ֑ב וָאֹמַ֥ר אֵלֶ֖יהָ הַשְׁקִ֥ינִי נָֽא: (מו) וַתְּמַהֵ֗ר וַתּ֤וֹרֶד כַּדָּהּ֙ מֵֽעָלֶ֔יהָ וַתֹּ֣אמֶר שְׁתֵ֔ה וְגַם־גְּמַלֶּ֖יךָ אַשְׁקֶ֑ה וָאֵ֕שְׁתְּ וְגַ֥ם הַגְּמַלִּ֖ים הִשְׁקָֽתָה: (מז) וָאֶשְׁאַ֣ל אֹתָ֗הּ וָאֹמַר֘ בַּת־מִ֣י אַתְּ֒ וַתֹּ֗אמֶר בַּת־בְּתוּאֵל֙ בֶּן־נָח֔וֹר אֲשֶׁ֥ר יָֽלְדָה־לּ֖וֹ מִלְכָּ֑ה וָאָשִׂ֤ם הַנֶּ֙זֶם֙ עַל־אַפָּ֔הּ וְהַצְּמִידִ֖ים עַל־יָדֶֽיהָ: (מח) וָאֶקֹּ֥ד וָֽאֶשְׁתַּחֲוֶ֖ה לַה֑' וָאֲבָרֵ֗ךְ אֶת־ה֙' אֱלֹהֵי֙ אֲדֹנִ֣י אַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֤ר הִנְחַ֙נִי֙ בְּדֶ֣רֶךְ אֱמֶ֔ת לָקַ֛חַת אֶת־בַּת־אֲחִ֥י אֲדֹנִ֖י לִבְנֽוֹ: (מט) וְ֠עַתָּה אִם־יֶשְׁכֶ֨ם עֹשִׂ֜ים חֶ֧סֶד וֶֽאֱמֶ֛ת אֶת־אֲדֹנִ֖י הַגִּ֣ידוּ לִ֑י וְאִם־לֹ֕א הַגִּ֣ידוּ לִ֔י וְאֶפְנֶ֥ה עַל־ יָמִ֖ין א֥וֹ עַל־שְׂמֹֽאל: (נ) וַיַּ֨עַן לָבָ֤ן וּבְתוּאֵל֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵה֖' יָצָ֣א הַדָּבָ֑ר לֹ֥א נוּכַ֛ל דַּבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ רַ֥ע אוֹ־טֽוֹב: (נא) הִנֵּֽה־רִבְקָ֥ה לְפָנֶ֖יךָ קַ֣ח וָלֵ֑ךְ וּתְהִ֤י אִשָּׁה֙ לְבֶן־אֲדֹנֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר הֽ': (נב) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֛ע עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם אֶת־דִּבְרֵיהֶ֑ם וַיִּשְׁתַּ֥חוּ אַ֖רְצָה לַֽהֽ': (נג) וַיּוֹצֵ֨א הָעֶ֜בֶד כְּלֵי־כֶ֨סֶף וּכְלֵ֤י זָהָב֙ וּבְגָדִ֔ים וַיִּתֵּ֖ן לְרִבְקָ֑ה וּמִ֨גְדָּנֹ֔ת נָתַ֥ן לְאָחִ֖יהָ וּלְאִמָּֽהּ: (נד) וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׁתּ֗וּ ה֛וּא וְהָאֲנָשִׁ֥ים אֲשֶׁר־עִמּ֖וֹ וַיָּלִ֑ינוּ וַיָּק֣וּמוּ בַבֹּ֔קֶר וַיֹּ֖אמֶר שַׁלְּחֻ֥נִי לַֽאדֹנִֽי: (נה) וַיֹּ֤אמֶר אָחִ֙יהָ֙ וְאִמָּ֔הּ תֵּשֵׁ֨ב הַנַּעֲרָ֥ אִתָּ֛נוּ יָמִ֖ים א֣וֹ עָשׂ֑וֹר אַחַ֖ר תֵּלֵֽךְ: (נו) וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ אַל־תְּאַחֲר֣וּ אֹתִ֔י וַֽה֖' הִצְלִ֣יחַ דַּרְכִּ֑י שַׁלְּח֕וּנִי וְאֵלְכָ֖ה לַֽאדֹנִֽי: (נז) וַיֹּאמְר֖וּ נִקְרָ֣א לַֽנַּעֲרָ֑ וְנִשְׁאֲלָ֖ה אֶת־פִּֽיהָ: (נח) וַיִּקְרְא֤וּ לְרִבְקָה֙ וַיֹּאמְר֣וּ אֵלֶ֔יהָ הֲתֵלְכִ֖י עִם־הָאִ֣ישׁ הַזֶּ֑ה וַתֹּ֖אמֶר אֵלֵֽךְ: (נט) וַֽיְשַׁלְּח֛וּ אֶת־רִבְקָ֥ה אֲחֹתָ֖ם וְאֶת־מֵנִקְתָּ֑הּ וְאֶת־עֶ֥בֶד אַבְרָהָ֖ם וְאֶת־אֲנָשָֽׁיו: (ס) וַיְבָרֲכ֤וּ אֶת־רִבְקָה֙ וַיֹּ֣אמְרוּ לָ֔הּ אֲחֹתֵ֕נוּ אַ֥תְּ הֲיִ֖י לְאַלְפֵ֣י רְבָבָ֑ה וְיִירַ֣שׁ זַרְעֵ֔ךְ אֵ֖ת שַׁ֥עַר שֹׂנְאָֽיו: (סא) וַתָּ֨קָם רִבְקָ֜ה וְנַעֲרֹתֶ֗יהָ וַתִּרְכַּ֙בְנָה֙ עַל־הַגְּמַלִּ֔ים וַתֵּלַ֖כְנָה אַחֲרֵ֣י הָאִ֑ישׁ וַיִּקַּ֥ח הָעֶ֛בֶד אֶת־ רִבְקָ֖ה וַיֵּלַֽךְ: (סב) וְיִצְחָק֙ בָּ֣א מִבּ֔וֹא בְּאֵ֥ר לַחַ֖י רֹאִ֑י וְה֥וּא יוֹשֵׁ֖ב בְּאֶ֥רֶץ הַנֶּֽגֶב: (סג) וַיֵּצֵ֥א יִצְחָ֛ק לָשׂ֥וּחַ בַּשָּׂדֶ֖ה לִפְנ֣וֹת עָ֑רֶב וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּ֥ה גְמַלִּ֖ים בָּאִֽים: (סד) וַתִּשָּׂ֤א רִבְקָה֙ אֶת־עֵינֶ֔יהָ וַתֵּ֖רֶא אֶת־יִצְחָ֑ק וַתִּפֹּ֖ל מֵעַ֥ל הַגָּמָֽל: (סה) וַתֹּ֣אמֶר אֶל־הָעֶ֗בֶד מִֽי־הָאִ֤ישׁ הַלָּזֶה֙ הַהֹלֵ֤ךְ בַּשָּׂדֶה֙ לִקְרָאתֵ֔נוּ וַיֹּ֥אמֶר הָעֶ֖בֶד ה֣וּא אֲדֹנִ֑י וַתִּקַּ֥ח הַצָּעִ֖יף וַתִּתְכָּֽס: (סו) וַיְסַפֵּ֥ר הָעֶ֖בֶד לְיִצְחָ֑ק אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָשָֽׂה: 

2.    בראשית רבה (וילנא) (פרשת חיי שרה) פרשה ס סימן ח

וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים ^{(בראשית כד, לב):}, אָמַר רַבִּי אַחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי בָּתֵּי אָבוֹת מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, פָּרָשָׁתוֹ שֶׁל אֱלִיעֶזֶר שְׁנַיִם וּשְׁלשָׁה דַפִּים הוּא אוֹמְרָהּ וְשׁוֹנָהּ, וְשֶׁרֶץ מִגּוּפֵי תּוֹרָה וְאֵין דָּמוֹ מְטַמֵּא כִּבְשָׂרוֹ אֶלָּא מֵרִבּוּי הַמִּקְרָא.

3.    רש"י בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק מב

וָאָבֹ֥א הַיּ֖וֹם -הַיּוֹם יָצָאתִי וְהַיּוֹם בָּאתִי, מִכָּאן שֶׁקָּפְצָה לוֹ הָאָרֶץ. אָמַר רַבִּי אֲחָא יָפָה שִׂיחָתָן שֶׁל עַבְדֵי אָבוֹת לִפְנֵי הַמָּקוֹם מִתּוֹרָתָן שֶׁל בָּנִים, שֶׁהֲרֵי פָּרָשָׁה שֶׁל אֱלִיעֶזֶר כְּפוּלָה בַּתּוֹרָה וְהַרְבֵּה גּוּפֵי תוֹרָה לֹא נִתְּנוּ אֶלָּא בִּרְמִיזָה:

4.    בראשית (פרשת תולדות) פרק כח פסוק א - ב

(א) וַיִּקְרָ֥א יִצְחָ֛ק אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב וַיְבָ֣רֶךְ אֹת֑וֹ וַיְצַוֵּ֙הוּ֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ לֹֽא־תִקַּ֥ח אִשָּׁ֖ה מִבְּנ֥וֹת כְּנָֽעַן: (ב) ק֖וּם לֵךְ֙ פַּדֶּ֣נָֽה אֲרָ֔ם בֵּ֥יתָה בְתוּאֵ֖ל אֲבִ֣י אִמֶּ֑ךָ וְקַח־לְךָ֤ מִשָּׁם֙ אִשָּׁ֔ה מִבְּנ֥וֹת לָבָ֖ן אֲחִ֥י אִמֶּֽךָ:

5.    בראשית (פרשת וירא) פרק כב פסוק כ - כג

(כ) וַיְהִ֗י אַחֲרֵי֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וַיֻּגַּ֥ד לְאַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר הִ֠נֵּה יָלְדָ֨ה מִלְכָּ֥ה גַם־הִ֛וא בָּנִ֖ים לְנָח֥וֹר אָחִֽיךָ: (כא) אֶת־ע֥וּץ בְּכֹר֖וֹ וְאֶת־בּ֣וּז אָחִ֑יו וְאֶת־קְמוּאֵ֖ל אֲבִ֥י אֲרָֽם: (כב) וְאֶת־כֶּ֣שֶׂד וְאֶת־חֲז֔וֹ וְאֶת־פִּלְדָּ֖שׁ וְאֶת־יִדְלָ֑ף וְאֵ֖ת בְּתוּאֵֽל: (כג) וּבְתוּאֵ֖ל יָלַ֣ד אֶת־רִבְקָ֑ה שְׁמֹנָ֥ה אֵ֙לֶּה֙ יָלְדָ֣ה מִלְכָּ֔ה לְנָח֖וֹר אֲחִ֥י אַבְרָהָֽם:

6.    רד"ק בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

ואל מולדתי - העיר שנולדתי והיא אור כשדים; ר"ל כי שם ימצא משפחתו, ועל רבקה רמז לו כי הוגד לו שנולדה. ובב"ר א"ר יצחק. כי אל ארצי היינו דאמרי אינשי חטין דקרתך זונין מנהון זרע:

7.    רשב"ם בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

כי אם אל ארצי - ולא לאותם שאינם קרוביי אלא למולדתי שבארצי תלך:

8.    רבי אברהם בן הרמב"ם בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

ואל מולדתי אין הכוונה בו למקום לידתו אלא למשפחתו אשר היחס [שהיא הלידה] ממנה כמו שביאר אליעזר כאשר סיפר את מה שאמר (אברהם) ופירש את טעמו (ואמר) וישבעני אדני [וג'] אם לא אל בית אבי תלך ואל משפחתי:

9.    חזקוני בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

אל ארצי חרן. ואל מולדתי אור כשדים איני רוצה שתירש שום נכרית את נכסיו.

רבינו מיוחס בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק לח

אל בית אבי ואל משפחתי. הוא אמר כן, אבל אברהם אמר לו אל ארצי ואל מולדתי אף על פי שאינה ממשפחתי:

10.ר' חיים פלטיאל בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

כי (אם) אל ארצי ואל מולדתי. תימ' מה ראה במשפחתו והלא היו כולם עובדי ע"ז, וי"ל דהיה יודע שאם הייתה מקרבת אצלו הייתה למידה יראת שמים.

11.מדרש הגדול בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

כי אל ארצי ואל מולדתי. והלא כולם עובדי עבודה זרה דכתיב בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלהים אחרים ^{(יהושע כד, ב)} ואברהם אבינו יצא מהם, אלא אמר אברהם הואיל ואני מגייר אגייר ממשפחתי ומבית אבי שהן קודם לכל ולא עוד אלא שהן קרובי תשובה. מכאן אמרו לעולם תהא דעתו שלאדם קרובה לקרוביו ואם יש לו עושה בטובתן. וכן הוא אומר ומבשרך לא תתעלם (ישעיה נח, ז).

12.אברבנאל פרשת חיי שרה

השאלה הט"ז -  למה נכתב ספור אליעזר כפול בספרו אותו לבתואל ולבן מה תועלת בהכפלו והיה די שיאמר ויספר העבד את כל אשר צוהו אדוניו וכל אשר קרהו עם רבקה לא יותר מזה וכבר התעוררו חז"ל על זה כמו שיתבאר ולמה שנה אליעזר בספור השבועה שהשביעו אדוניו כי במקום שהשביעו אל ארצי ואל מולדתי תלך אמר הוא ללבן אל בית אבי תלך ואל משפחתי ואם שלא זכר אליהם רק את בני לא תשב שמה וגם שינה שבעת שאמר בעת הבחינה אותה הוכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי עשית חסד עם אדוני ספר ממנו בלבד היא האשה אשר הוכיח ה' לבן אדוני וכן שנויים אחרים שיבואו בפסוקים: הנה מפני עשרת שנויי' האל' שעש' אליעזר בספורו נכפל בתורה.

13.רמב"ן בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק כב

ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים על ידיה - הכתוב הזה יחסר המעשה, שהיה צריך שיאמר "ויקח האיש נזם זהב ויתן על אפה ושני צמידים על ידיה". ולכך אני אומר כי פירושו ויקח האיש נזם זהב ושני צמידים שיהיו על ידיה ויאמר לה בת מי את. ואחרי שאמרה אליו "בת בתואל אנכי" שם הנזם על אפה והצמידים על ידיה, כאשר אמר להם, אבל חסר כאן הנתינה. וכן במקומות רבים:

14.רש"ר הירש בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

(ד) לבני ליצחק. הרי אלו שתי בחינות: "לבני", בראש וראשונה תהיה ראויה להיות אשה לבני, תצדיק את התקוה להיות היא בתי, כדרך שהוא בני. זו הדרישה הכללית ביחס לאופיה. אך יכולים שני בני אדם להיות מצוינים כשלעצמם, ועם זה לא יתאימו זה לזה באופים האינדיבידואלי, משום כך: "ליצחק"; יראה אליעזר שתתאים האשה לאופיו האינדיבידואלי של יצחק. הרי יש לזכור, כי כאשר דחה אברהם את בנות כנען, גם אנשי ארם היו עובדי עבודה זרה. לפיכך, לא אלילי כנען, אלא השחיתות המוסרית שבכנען היתה המניע להחלטתו. אליליות היא ביסודה תעיית השכל, ולזו יש תקנה. אך שחיתות מוסרית תופסת את כל ההויה האנושית על כל עומק הנשמה והרגש, וכאן גם אברהם לא יכול היה לקוות למצוא לבנו אשה צנועה וטהורה במוסרה, אשה שתביא לביתו את פנינת אצילות הדעת וטהרת המוסר:  אל ארצי ואל מולדתי מקביל אולי אל: "לבני ליצחק". "ארצי" רומז, כאמור לעיל (יב, א), על הכיוון הכללי, ואילו "מולדתי" - על המקום המצומצם, על עיר המולדת, או, וכך כנראה כאן: המשפחה הקרובה.

15.שפתי כהן בראשית פרשת חיי שרה ד"ה [כד, לח

אם לא אל בית אבי ואל משפחתי תלך וגו'. ואברהם לא אמר לו אלא כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, אמר לו אויר המדינה גורם, כך הבין הוא, ולזה אמר והנה הנערה אשר אומר וגו' איזו שתהיה, כששאל אותה ואמרה בת בתואל אמר נחני ה' בית אחי אדוני, אני הייתי חושב שכוונת אדוני הוא ליקח לו אשה מארצו אפילו שלא תהיה ממשפחתו, עתה שהנחני ה' בית אחי אדוני נראה שכוונתו לא היתה אלא לבית אביו ממש, לזה אמר אם לא אל בית אבי תלך וגו', וסיפר להם המאורע שנראה ממנו שהוא מה', ולזה אמר ועתה אם ישכם עושים חסד אם יהיה על ידכם אבל מאתו יתברך הוא אמת, ואם לא הגידו לי ואפנה על ימין או על שמאל, על ימין מבנות ישמעאל, כי השבועה לא היתה אלא שלא אקח מבנות כנען, או על שמאל מבנות לוט שכן אמר לו אברהם אם הימין ואשמאילה. 

16.רש"י בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק מט

על ימין. מִבְּנוֹת יִשְׁמָעֵאל:

על שמאל. מִבְּנוֹת לוֹט, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב לִשְׂמֹאלוֹ שֶׁל אַבְרָהָם:

17.רמב"ן בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ח

אבל ונקית משבועתי, שיהיה הוא פטור, ואברהם הוא היודע ביצחק הצדיק שישמע לאביו ושיזהר בהם וילך לו אל ישמעאל או ללוט ויתר העמים. ויתכן כי "משבועתי זאת", רמז למה שאמר ולקחת אשה לבני משם, כי אולי היתה השבועה על הכל, ולא ירמוז לאשר אמר לו לא תקח אשה לבני מבנות הכנעני. וזה טעם "זאת", ולכך אמר העבד ואפנה על ימין או על שמאל (להלן פסוק מט), ולא אמר "אשובה לי":

18.משך חכמה בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק ד

כי אל ארצי ואל מולדתי תלך, ולקחת אשה לבני (ליצחק). הנה אמר אברהם "ארצי", לרמוז כי ארם נהרים גם כן יהיה של בניו, שדוד עתיד לכבוש סוריא, ותהיה "ארצי". רק אליעזר השמיט דבר זה, שלא יחרה אף לבן ובתואל על זה. ויתכן כי אברהם לא אמר שילך אל משפחתו, רק אל העיר אשר נולד שם, ומשם יקח אשה אף אם אינה ממשפחתו - רק שתהא מן העיר הזאת. ולכן אמר כי הנערה אשר יראה בה נדיבות להטריח ולהשקות לגמליו, ראויה היא להינשא לבן אברהם ולהביא לתוך ביתו, ובטח תוטב בעיני הנערה ואביה להתחתן עם אברהם, ולא היה ניחוש. רק אליעזר רצה לאמת זה להם אשר הדבר בגזירה מוחלטת ובהשגחה פרטית [כאשר כן היה באמת] אמר שאברהם ציוהו ליקח ממשפחתו ומבית אביו [אולי סבר שזה נרמז באמרו "ואל מולדתי"] והוא ניחש, וכן היה כי העלמה היתה מ"בית אבי" אברהם. ולכן, שינה גם בזה שלא נתן לה הצמידים עד ששאלה בת מי היא, כי כיון שלפי דבריו הציווי היה מאברהם רק על משפחתו, מי יודע אם ממשפחתו היא?! ובאמת לא צווהו רק על העיר שבה נולד, ולכן נתן קודם ששאל בת מי היא, כי תהיה למי שיהיה תינשא לבן אברהם. ובזה מסולק מה שהקשו בתוספות למאן דאמר דבני נח נצטוו על הכישוף ולא תנחשו כתוב יעויין שם, שלפי זה הוא באמת לא ניחש, אך שסיפר להם שסמך על הניחוש שהיא ממשפחת אברהם, כמו שאמר לפניהם שנצטווה על זה גם כן מאברהם, ודו"ק.

19.הכתב והקבלה בראשית (פרשת חיי שרה) פרק כד פסוק לח

ואל משפחתי. שם משפחה לבעלי לשון הוא לשון התקרבות והתחברות, … ולזה אברהם שלא היתה לו קרבת הדעת והתחברות עם בני משפחתו, להפרידו מהם באמונת יחידו של עולם, והם עדיין היו דבוקים באלהי נכר, לכן לא כינה אותם בשם משפחה כ"א בלשון מולדתי, אמנם אליעזר כעבד נאמן לבלי פרסם לעיניהם התרחקות אברהם ממנו קראם בשם משפחה, ולזה שינה ג"כ בלשונו לאמר ה' אשר התהלכתי לפניו, אף שאברהם אמר ה' אשר לקחתני מבית אבי, כי לא רצה לגלות להם בביאור גמור שבכונה ורצון הוא מרוחק מהם.

20.רד"צ הופמן פרשת חיי שרה

... כדי להגיע למטרתו מרשה לעצמו העבד כמה וכמה פעמים חופש מסויים בתיאור הדברים. כך שונה התיאור שבפי העבד בפסוקים לט - מ, מתיאורה של השיחה עצמה כפי שהיא באה בפסוקים ... ודאי שאילו היה העבד מצטט את דבריו של אברהם, כמות שנאמרו לו - בתואל ומשפחתו ייעלבו ביותר. הכיצד, ישאלו? אברהם מתגאה כל כך ומרגיש עצמו כל כך נישא שהוא חושב, כי ה' הבדילו מעמנו, ואף על פי כן הוא רוצה בבתנו ליצחק לאשה? ועם זאת אין הוא רוצה בשום פנים לאפשר לבנו זה לבוא במגע עמנו, כאילו אסורים במגע ואף מתועבים אנו וארצנו! די להתבונן בשנאה הרבה שישראל מושך אליו בשל ה"אתה בחרתנו", כדי להבין כיצד היו מתקבלים דברים כאלה במשפחתו של בתואל, למרות שידבר רק אמת, ובלא התנשאות כלשהי. לכן מתאר העבד את הדברים באור אחר לגמרי. אין הוא מזכיר כלל את האפשרות של שיבת יצחק לארץ שאברהם יצא ממנה. כזה כלל לא יעלה על הדעת, מכיוון שכבר ירש יצחק את כל רכושו העצום של אביו. אליעזר מתאר איפוא את הדברים כאילו כל דאגתו - שמא לא תרצה האשה ללכת "אחרי", כלומר אחרי עבד פשוט. ועל כך משיב אברהם, לפי גירסתו של אליעזר - "ה' אשר התהלכתי לפניו" וגו', לא "ה' אלהי השמים... אשר לקחני מבית אבי", כי גם מלים כאלה היו פוגעות. ויחד עם זאת רומז העבד, כבדרך אגב, שאין הוא כלל קשור לאפשרות זו, לשידוך זה דוקא. הוא יכול להציג אולטימאטום - "ואפנה על ימין" וגו'. בפסוקים מב - מז מספר העבד בקצרה, ובצורה מהימנת למדי, את הדברים שהתרחשו ליד הבאר. אך אין הוא שוכח לשנות במקצת את נימת הדברים (פסוק מז) - לדברי העבד, תחילה שאל את הנערה למשפחתה, ורק לאחר ששמע, שאמנם ממשפחת אברהם היא, רק אז נתן לה את המתנות, כך שלא במקרה אלא לכתחילה כל הכבוד להם הוא. אך השווה רמב"ן לפסוק כב. ויעיל ביותר הוא גם האולטימאטום שהוא מציג בסוף נאומו (בפסוק מט). ה' סיבב את הדברים כך, ועתה עליכם לבחור, אם לקבל השתלשלות זו כסימן מן השמים או לאו; והוא מדגיש "הגידו לי", הוא מבקש לשמוע את האמת הגלויה כדי לדעת, באלו דרכים עליו לנקוט. אין הוא מניח מקום לתירוצים ולהשהיות, נאומו כמו מכריח ליתן את התשובה החיובית, שבאה בפסוקים הבאים.