פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 

הרב ארי דוד קאהן                                                           ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק א (פרשת דברים)

 (א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁדִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: (ו) ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: (ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה֠' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖ואלֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: (י) ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (יא) ה֞' אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: ... (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת: (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּוְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: ... (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה: (מב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה: 

2.    כלי יקר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ו -  רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. …פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה ^{(שם יד ד)}. אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע ^{(דברים ב א)}: ויש אומרים שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי. ...

פסוק ט-  ואומר אליכם בעת ההיא לאמור. בעת ההיא מורה באצבע על הזמן שאמר להם בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמו שנאמר ^{(דברים טז כ)} צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ פירש רש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. ... כדי שתרשו את הארץ. ..:

3.    במדבר פרק ט (פרשת בהעלותך)

(יח) עַל־פִּ֣י ה֗' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה֖' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: ...(כג) עַל־פִּ֤י ה֙' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה֖' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ

4.    במדבר פרק י (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: (יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה:...(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: ... (לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣רה֔' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה֜' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: (לד) וַעֲנַ֧ן ה֛' עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה: 

5.    במדבר פרק יא פסוק יא - יז (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ (טז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:

6.    דברים פרק ב (פרשת דברים)

(יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לָהֶֽם: (טו) וְגַ֤ם יַד־ה֙' הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם: (טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם: ס...(כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֘ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה:

7.    שפתי כהן דברים פרשת דברים ד"ה [א, ט

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. לפי שאמר פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר וגו' שנתן לי ולכם את כל הארצות, לזה אמר לא אוכל לבדי שאת, עתה שאתם בקיבוץ אחד במדבר יש בידי יכולת להנהיג אתכם, אבל כשתכנסו לארץ ישראל ותתפזרו כל אחד לנחלתו לא אוכל. רבינו בחיי ז"ל כתב בעת ההיא לאמר על ידי יתרו שאמר לו והקב"ה הסכים על ידו עד כאן. מלת לאמר הכריחו לפרש כן: ...

8.    אלשיך על דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

הנה, עד פה סיפר משה גודל חשקו יתברך להביאם את ישראל לרשת את ארצו, בייעודים וסילוק כל תואנה ועיכוב, ושהוליכם מהלך אחד עשר יום בשלשה, למען יראו בעיניהם איך היתה שכינה מתלבטת להביאם לארץ ולהצליחם. עתה בא לגלות איך מאז הוכר כי מאסו בארץ חמדה,

9.    רש"ר הירש דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

ואמר אלכם בעת ההִוא. כך גם בפסוק יח: "ואצוה אתכם בעת ההִוא". "בעת ההיא" עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת - לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה'.

10.העמק דבר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ט - לא אוכל לבדי שאת אתכם. היינו מלוי צרכיכם כאשר ישא האומן את היונק, והנה נוח לגדל יונק שנגרר אחר דעת האומן מה שהוא בעצמו מבין צרכי היונק, ויותר משהאומן מבין אין היונק מבקש, משא"כ יונק שדעותיו משונות מדעת האומן, אין האומן יכול לישא משאו, כך נוח לגדול הדור לישא משא הצבור כשאין להם דעות משונות מדעת המנהיג, ממה שהוא מבין ומשכיל מה שהדור נצרך לכך ביותר, אבל כשיש להם דעות משונות וכל א' אומר כך נצרך להיות, אין גדול הדור יכול לישא משאם, וזהו שהוכיח משה את הדור שגם אז בחורב הבין שדעותיהם משונות מדעותיו, ואין בדעתם ורצונם להיות נגרר אחר דעת משה. וזה הספור הגיע למוסר שיבא אח"כ בדבר מרגלים שהוא עיקר תוכחה לענין התלמוד, ויבואר להלן דבקשתם מתחלה למרגלים הי' משום שאינם רוצים ליכנס לארץ ישראל בדרך נסיי אלא בדרך הטבע, וזה הגיע משום שלא היו נגררים אחר דעת משה לגמרי, מש"ה אף על גב שבעודם בחורב לא עלה על דעתם לשלוח מרגלים, לא משום שנמשכו אחר דעת משה בלי לב ולב, אלא משום שאז היו סבורים בעצמם שראוים להסמך על נס, אבל אי היו באמת אז נגררים אחר דעת משה בלא לב ולב, שוב לא היו חושבים דעות אם ראוים להסמך על נס או לא, ולא היו מגיעים לבקשת מרגלים:

פסוק יב - איכה אשא לבדי.... והנה במדרש פליגי בעת ההיא באיזו עת, ר' יוחנן אמר בעת יתרו שכך כתיב כי כבד ממך הדבר וגו' ר' חייא אמר בעת מתאוננים שנא' לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, והוא פלא, שהרי מנוי הדיינים הכתוב בזו הפרשה אינו ענין למנוי סנהדרין דמתאוננים, אלא פשוט לחז"ל שאין כאן כפלות דברים, לא אוכל לבדי שאת אתכם, והדר אמר איכה אשא לבדי, אלא שני ענינים הן, משא הראשון היינו מלוי צרכיהם דמיירי במתאוננים,איכה אשא לבדי הוא ענין אחר שמפרש טרחכם וגו', מעתה פליגי ר' יוחנן אמר דאמירה ההיא בשני דברים היה, בעת דבר יתרו בחורב ממש, וגם אז הבין שקשה לישא משאם במלוי צרכיהם, אלא שלא הגיעה השעה עדיין להתגעגע לפני ה' ולבקש עזר, עד שהגיע לקברות התאוה, ור' חייא ס"ל להיפך, דמש"כ בפ' יתרו ויבחר משה וגו', לא הי' מיד, אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר' חייא צריך לפרש ענין בעת ההיא לכאן דמיירי בחורב, וגם להלן כתיב ונסע מחורב, דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס, כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע, מ"מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה, עד שהגיע שצעקתי אח"כ מנהמת לבי לא אוכל לבדי וגו', ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי:

11.רש"י דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה - שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

12.בכור שור דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה אינכם מאמינים. [בה' אלהיכם] אשר עשה עמכם כל הגדולות והנוראות, אינכם מאמינים בו שיצליח אתכם וילחם [לכם], בתמיהה, כן אמרתי להם.

13.אור החיים דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

(לב) ובדבר הזה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה, ורש"י ז"ל פי' על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י"ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש"ר כ"ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה':

14.ספר שפת אמת - דברים - פרשת דברים - שנת [תר"מ]

בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל: (ע״ע ספר שפת אמת - במדבר - פרשת חקת - שנת [תרל"ה])

15.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״. ״בִּימִינוֹ״ זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹזהֵם לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.

16.הרב קוק - מועדי הראי״ה עמוד קנ-קנא (הרב משה צבי נריה)

פעם ביקרה בארץ קבוצת יהודים מפולין, אנשי כלכלה ומסחר, ולפני יציאתם-שובם נפגשו עם מרן הרב קוק זצ"ל. על שאלתו של הרב מדוע לא יעלו ארצה ובכספם יבססו כאן את מצבם, ואף יסייעו לאחרים בתעסוקה? השיבו לו אנשי העסקים שהם כבר חישבו חשבונות וכו' ונתברר להם לפי חשבונם שאין א"י יכולה לתת להם אותם רווחים שיש להם עכשיו בחו"ל. הגיב הרב ואמר: אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לא"י הייתה להם מלחמה עם סיחון מלך-חשבון, והם התגברו עליו ונצחו אותו. וזה בא ללמדנו שבדרך לא"י צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו"ל, צריכים לדעת שא"י היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם.