שהחיינו בין המצרים

 שהחיינו בין המצרים

הרב ארי דוד קאהן

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא

סעיף א - מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה; וּבַר יִשְׂרָאֵל דְּאִית לֵיהּ דִּינָא בַּהֲדֵי עַכּוּ"ם, לִשְׁתַּמִּיט מִנֵּיהּ דְּרִיעַ מַזָּלֵיהּ. {הַגָּה: מִילָה שֶׁהִיא מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד ט' בְּאָב נוֹהֲגִין שֶׁהַמּוֹהֵל וּבַעַל בְּרִית וַאֲבִי הַבֵּן לוֹבְשִׁין בִּגְדֵי שַׁבָּת (מִנְהָגִים); אֲבָל בְּלָאו הָכֵי, אָסוּר. אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אֵין מַחְלִיפִין לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת, כִּי אִם הַכֻּתֹּנֶת לְבַד (מָרְדְּכַי הל' תִּשְׁעָה בְּאָב וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ"ד דְּתַעֲנִית וַאֲגֻדָּה וְרוֹקֵחַ); אֲבָל פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת, אִם לֹא שֶׁאֵרַע ט' בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה, שֶׁאָז אֵין פּוֹרְשִׂין פָּרֹכֶת שֶׁל שַׁבָּת. וּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִשּׂוּאִין בְּשַׁבַּת נַחֲמוּ, מֻתָּר לִלְבֹּשׁ בִּגְדֵי שַׁבָּת בְּשַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן (מַהֲרִי"ל).}

סעיף ב - מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ עַד הַתַּעֲנִית מְמַעֲטִים בְּמַשָּׁא וּמַתָּן וּבְבִנְיָן שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן בֵּית חַתְנוּת לִבְנוֹ אוֹ בִּנְיָן שֶׁל צִיּוּר וְכִיּוּר, וּבִנְטִיעָה שֶׁל שִׂמְחָה, כְּגוֹן אַבּוּרְנְקֵי שֶׁל מְלָכִים שֶׁנּוֹטְעִים לְצֵל לְהִסְתּוֹפֵף בְּצִלּוֹ אוֹ מִינֵי הֲדַס וּמִינֵי אֹהָלִים; וְאִם הָיָה כָּתְלוֹ נוֹטֶה לִפֹּל, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שֶׁל שִׂמְחָה מֻתָּר לִבְנוֹת {וּלְצֹרֶךְ מִצְוָה הַכֹּל שָׁרֵי (רַ"ן ספ"ק דְּתַעֲנִית);} וְאֵין נוֹשְׂאִים נָשִׁים וְאֵין עוֹשִׂין סְעֻדַּת אֵרוּסִין, אֲבָל לֵאָרֵס בְּלֹא סְעֻדָּה מֻתָּר, וַאֲפִלּוּ בְּט' בְּאָב עַצְמוֹ מֻתָּר לֵיאָרֵס, שֶׁלֹּא יְקַדְּמֶנּוּ אַחֵר. {הַגָּה: וְנוֹהֲגִין לְהַחְמִיר שֶׁאֵין נוֹשְׂאִים מִי"ז בְּתַמּוּז וָאֵילָךְ, עַד אַחַר ט' בְּאָב (מִנְהָגִים).}

2.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף יז

טוֹב לִזָּהֵר מִלּוֹמַר שֶׁהֶחֱיָנוּ בֵּין הַמְּצָרִים עַל פְּרִי אוֹ עַל מַלְבּוּשׁ, אֲבָל עַל פִּדְיוֹן הַבֵּן אוֹמֵר, וְלֹא יַחְמִיץ הַמִּצְוָה {וְכֵן בִּפְרִי שֶׁלֹּא יִמְצָא אַחַר ט׳ בְּאָב, מֻתָּר לְבָרֵךְ וּלְאָכְלוֹ בֵּין הַמְּצָרִים (בִּנְיָמִין זְאֵב סי׳ קס״ג וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי״ל).}

3.    שו"ת מהרי"ל סימן לא 

ולברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים דלא. ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פירי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה, וצ"ע

4.    ספר חסידים (מרגליות) סימן תתמ 1140-1217

יש חסידים מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לט' באב כי אמרו איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לט' באב, א"ל החכמים היה לכם לברך שהחיינו כשראיתם אותו כר' יהודא כשראה קרא חדתא ואלו אמרו לא כי אלא כשאכלו.

5.    ספר חסידים (מרגליות) ברית עולם ושומר הברית סימן תתמ - חיד״א

שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז וכו'  - בשבתות שבינתים ועמ"ש אני בעניי בספר הקטן חיים שאל סי' כ"ד. ובדברי רבינו אפשר לפרש דמ"ש ברישא יש חסידים וכו' כונתו דהחסידים האלה אפילו בשבת לא היו מברכים וכדברי רבינו האר"י זצ"ל אח"כ כתב דיש מברכים בשבת. ומ"ש בחיים שאל סי' הנז' דס' החסידים כתב דיאמרו בשבת לישנא קייטא היא וכוונתי לומר דהזכיר סברא זו דיש מברכין.

6.    ספר הרוקח הלכות אירוסין ונישואין סימן שנה 1160-1230

מִנְהָג שֶׁאֵין נוֹשְׂאִין בֵּין פֶּסַח לַעֲצֶרֶת לְפִי שֶׁיָּמִים אֵלּוּ עֲלוּלִים שֶׁנָּפַל מַגֵּפָה בְּתַלְמִידָיו שֶׁל ר' עֲקִיבָא. וְיֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנּוֹשְׂאִים עַד רֹאשׁ חָדָשׁ אִיֵּר וּמִשָּׁם וָאֵילָךְ נִמְנָעִין.

R. Elazar of Worms (the Rokeach)  was born in Magentzia circa (1160 -1230) . .. In Shpera he was educated in the hidden Torah by his relative R. Yehuda HaChassid,

7.    ספר שבלי הלקט סדר פסח סימן רלה 1210-1275

ויש מקומות שנהגו שלא להסתפר לאחר פסח עד ל"ג לעומר וכן יש נוהגין שלא לישא נשים בין פסח לעצרת לפי שהימים עלולין הן שנפלה מגפה בתלמידי ר"ע.

R. Zedakiah ben R. Avraham Ha - Rofe born in Rome ca. 1210. During his youth he studied in Wurzberg, Germany, with students of R. Samson of Sens. During this period he recorded customs and collected halachic rulings of French and German Torah scholars. 

8.    ט"ז אורח חיים סימן תקנא סעיף יז

וכן בפרי שלא ימצא כו'. - ונראה דמטעם זה יש להתיר בכל יום שבין המצרים דשמא ימות האדם קודם שקיים מצוה זו ושמעתי סברא זו בשם הרב מהו' יוסף כ"ץ מקראקא ויש ראי' לזה ממ"ש התו' פרק א"מ הביאה ב"י בסי' תקמ"ט דשרי לכתו' כל דבר השייך לב"ד בח"ה דהוי דבר האבוד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד כו' ואם בצרכי הגוף הקילו בסברא זו בצרכי גבוה לעשות ברכה במכ"ש שמחשש זה ימהר לקיים כ"ז שיוכל לקיים ובס"ח סימן תתמ"ג התיר לברך שהחיינו בשבת:

9.    מגן אברהם סימן תקנא ס"ק מב 

מלומר שהחיינו – ובשבת שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו:

10.ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף יז 

טוב כו'. חומרא יתירא היא דאינן חמורים מאבל יום המיתה ואמרינן בפ' הרואה א"ל מת אביו כו' ודוקא בדאיכא אחר בהדיה הלא"ה מברך שהחיינו אף שהמ"א דחק עצמו אינו כלום וע"ל סרכ"ג ס' ב':

אבל על פדיון כו'. כמ"ש במכילתא פ' בא והביאו רש"י במגילה ו' ב':

וכן בפרי כו'. כמו שכת' בירושלמי עתיד ליתן את הדין כו' ר' אליעזר הוה כו' ופי' בפרי חדש לענין שהחיינו:

11.  רש"י מסכת מגילה דף ו עמוד ב ד"ה אין מעבירין

אין מעבירין כו' - משבא לידי אקדים לעשות, דהכי תניא במכילתא ושמרתם את המצות - אם באת מצוה לידך אל תחמיצנה.

12.  תלמוד ירושלמי מסכת קידושין פרק ד הלכה יב

רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי כֹהֵן בְּשֵׁם רַב. אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ לֹא רוֹפֵא וְלֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֵית דִּין מַכִּין וְחוֹבְשִׁין. אָמַר רִבִּי יוֹסֵי בֵּירִבִּי בּוּן. אַף אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ גִּינּוֹנִיתָא שֶׁל יָרָק. רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי כֹהֵן בְּשֵׁם רַב. עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל מַה שֶׁרָאָת עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רִבִּי לָעְזָר חֲשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעָתָא וּמַצְמִית לֵיהּ פְּרִיטִין וַאֲכִיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָּה חָדָא בְשַׁתָּא.

13.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא סעיף א

אפילו בשבת של חזון ^(ה) אין מחליפין ללבוש בגדי שבת,...אבל פורשין פרוכת של שבת, אם לא שאירע ט' באב בשבת ונדחה, שאז אין פורשין פרוכת של שבת.

14.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף א

אפילו כו'. זהו חומרא בעלמא אף אם היה אסור בכיבוס מר"ח הא התירו לכבס משום כבוד השבת ולחד מ"ד אפילו בט"ב עצמו ולא יהא חמור מט"ב שחל בשבת שאף אכילה דחמיר אמרו ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת כו' וז"ש ומי שיש לו נשואין כו': אם לא כו'. משום בצע אמרתו ולחומרא בעלמא:

15.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנח סעיף א

מפני כך כו'. ירושלמי שם בתשיעי הציתו את האור ובעשירי נשרף ריב"ל ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי ולילי עשירי וז"ש ויש מחמירין כו' וכ"ז חומרא אבל מדינא מותר מיד אף דברים שאסור בשבת שחל ט"ב בתוכה כמ"ש מר"ח ועד התענית ושם כיצד חל להיות בא' בשבת כו' ובתוספתא עבר ת"ב מותרין בכולם ובירושלמי שם ר"י בן אלעזר מן דהוה ט"ב נפיק הוי מכריז פתחין ספריא מאן דבעי ספר:

16.  שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנג סעיף ב

ונהגו שלא ללמוד בערב תשעה באב מחצות ואילך, כ"א בדברים המותרים בתשעה באב;  

17.  באור הגר"א אורח חיים סימן תקנג סעיף ב

ונהגו כו'. משום שמחה כמ"ש בסי' תקנ"ד ס"א וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל:

18.משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צח 

(צח) טוב ליזהר מלומר שהחיינו - אף על גב דאפילו אבל מברך שהחיינו מ"מ ימים אלו כיון שהזמן ההוא הוא זמן פורענות אין כדאי לומר שהחיינו לזמן הזה. והגר"א בביאורו חולק ע"ז וכתב דהוא חומרא יתירא וכן הט"ז מפקפק בזה וע"כ בשבת אין להחמיר בזה דבלא"ה [צט] הרבה אחרונים מסכימין להקל בשבת:

19.משנה ברורה סימן תצג ס"ק ב 

(ב) מפני שבאותו זמן וכו' - ר"ל ואין ראוי להרבות בשמחה [טור]. ומ"מ אם נזדמן לו איזה ענין שצריך לברך עליו [ב] שהחיינו יברך: 

20.משנה ברורה סימן תקנא ס"ק צט 

(צט) על פרי או על מלבוש - וממילא לא יאכל הפרי ולא ילבש הבגד. וכתבו האחרונים דאשה מעוברת מותרת לאכול פרי בלא שהחיינו דשמא תתאוה ויגרום נזק לה ולולד. וכן חולה ג"כ מותר שהפירות פותחין לו תאותו לאכול דברים טובים ובמקום חולי לא קבלינן עלן:

21.שערי תשובה סימן תקנא ס"ק [לח] 

וכתב בר"י בשם מהר"י בן נעים בתשו' כנה"ג וכנה"ג הסכים עמו שאם בין המצרים לקח פרי חדש ובירך עליו ברכת הפרי אז יברך ברכת שהחיינו ג"כ ע"ש ובר"י דקדק כן גם מס' הכוונות דכל שהוא צריך לאכול הפרי כגון הכא שבירך ברכת הפרי יברך שהחיינו גם כן אך בהגהת מהר"י צמח כת"י כתב סיפר לי בנו של הר"ב ז"ל מ"ו שמואל נר"ו כי הוא זוכר שפעם אחת היו חכמי הדור אוכלים בשלחן אביו והפציר בו לאכול פרי חדש ואכל אותו בלא ברכת שהחיינו וק"ק דבס' הכוונות משמע להיפך עכ"ל ומ"ש בשם מהר"י צמח הוא נדפס ג"כ בפע"ח דפוס קאריץ והמעיין יראה שיש ליישב הלשון דה"ק שיש ליזהר שלא יאכל פרי כדי שלא יצטרך לברך שהחיינו כו' ר"ל שאז נצטרך מן הדין לברך וכיון שלא יהיה רשאי לברך יזהר מלמנוע מלאכול ע"ש וע"ש עוד בשם מהר"י ותשו' כנה"ג שמי שאכל פרי חדש בין המצרים ולא בירך שהחיינו שחשב דאסור לברך (ולפי מ"ש בשם מהרח"ו קושטא הכי הוא) אז אחר בין המצרים יאכל פרי אחר חדש ויברך עליו שהחיינו ויכוין לפטור גם אותו פרי ע"ש:

22.ברכי יוסף אורח חיים סימן תקנא: יא.

י"ז בתמוז שחל להיות בשבת ונדחה, כתבו האחרונים שמותר לברך שהחיינו. וכ"כ מהר"ם זכות בתשובה כ"יו וז"ל, הן בזאת צדקה אענך במה שאמרת לברך שהחיינו ביום י"ז בתמוז שחל ביום שבת קדש, כי אפילו בין המצרים הגמורים היתה הסברא רווחת שבכל השבתות שבינתיים ראוי לברכה, דקי"ל אפי' בט' באב שחל להיות בשבת שמעלה על שלחנו כסעודת שלמה, ואי לאו דמרן האר"י זלה"ה כתבו, היינו מברכין והבו דלא לוסיף עליה, עכ"ל. אבל הרב כנה"ג בתשובה א"ח ח"ב סי' ע' כתב דלנוהגין שלא לומר שהחיינו בשבת אסור גם בי"ז שחל להיות בשבת, ע"ש. ודעתי הקצרה הוא כמותו.

23.שו"ת יחוה דעת חלק א סימן לז 

שאלה: האם מותר לברך שהחיינו על פרי חדש או על בגד חדש בשבתות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, או לא? 

תשובה: המקור למניעת ברכת שהחיינו בימי בין המצרים, בספר חסידים (סימן תת"מ), שכתב בזו הלשון: …

ולענין הלכה למעשה נראה שבהיות שאין דבר זה אסור מדין התלמוד, ורק החסידים הקדמונים היו נמנעים מזה, כמו שכתבו בספר חסידים והכל בו, וגם מרן השלחן ערוך כתב זאת בלשון טוב להזהר, ולא בלשון איסור, ומשמע שדעתו שאין בזה אלא חומרא בעלמא, (וכ"כ המג"א סי' תקנ"א ס"ק כ"א, ובמחצית השקל שם), לכן אין להחמיר בזה בשבתות שבתוך ימי בין המצרים, הואיל ויש בזה משום מצות עונג שבת, 

…ומרן החיד"א עצמו בשו"ת יוסף אומץ (סי' נ"ו) הביא מעשה רב שהרב הגדול מהר"ח ויטאל, תלמיד האר"י ז"ל, אכל פרי חדש בשבת שבתוך ימי בין המצרים.

…אבל נראה שהעיקר כדברי האחרונים הנ"ל שמתירים לברך שהחיינו בכל אופן בשבתות שבינתים, בין על פרי חדש, ובין על בגד חדש, ובפרט כשיש צורך בדבר משום כבוד שבת. אולם לאחר ראש חודש אב שממעטים בשמחה, אין ללבוש בגדים חדשים אף בשבת, לפי מה שכתב הרמ"א בהגה /א"ח/ (סי' תקנ"א סעיף ו'). ואף לפי דעת מרן השלחן ערוך שם שיש להקל, ואין איסור ללבוש בגדים חדשים רק בשבוע שחל בו תשעה באב, וכמו שכתב המגן אברהם שם, ס"ק כג, וכן כתב הגאון מהר"י עייאש בס' מטה יהודה שם, מכל מקום נכון להחמיר בזה אף לדידן. והשי"ת יהפוך לנו את ימי בין המצרים לששון ולשמחה ולמועדים טובים.

24.ספר המנהגים (טירנא) הגהות המנהגים חודש תמוז 

(נה) בין המצרים נמנעו מלברך שהחיינו על שום פרי, וכן איתא בספר חסידים (סי' תת"מ) והביאו מהר"י מולין בתשובותיו (סי' ל"א), ועי"ש, ונראה לע"ד כגון מילתא דאפשר לדחויה כגון פרי או מלבוש, אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או את הברכה וצריך עיון, מתשובת מהרי"ל (שם).

25.בית יוסף אורח חיים סימן תקנא 

יז מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלאונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש אבל אי מיקרי פדיון הבן אין מחמיצין את המצוה או הברכה עכ"ליא:

26.לקט יושר חלק א (אורח חיים) עמוד קז ענין א 

העתקתי ממהר"י אוברניק שהעתיק ממהר"ף יצ"ו ששמע מן הגאון זצ"ל, דרש שמר"ח אב ואילך אסור ליסע על יריד, ואפילו אם יש יריד בעירו אסור ליקח ולמכור דרך משא ומתן דבר שאינו צורך לפי שעה. ואסור לתן לגוי בגד ישן לתקנו מר"ח אף על פי שאין לו בגדים. והתיר לקנות כלים חדשים כגון כפות וקערות אף על פי שכתוב באו"ח אסור לתקן בגדים חדשים. ואוסר לקנות מנעלים חדשים מר"ח עד אחר ט' באב כדי להלביש לשבת נחמו. ועשה שהחיינו על הפירות עד אחר י"ז תמוז, אפילו אחר ר"ח אם בא לו דבר חשוב שחביב עליו, ואמר משום דאין מעבירין על המצות. וגם אינו יכול לאכול סעודה בלא פירות, ואמר ב' דעות כתוב בס' החסידים אחת אמר' שאין לעשות שהחיינו משום דאינה שייך לומר זמן על זה המועד, ואחת אמר' שיש לעשות זמן, משום דכתיב כל אשר שאלו עיני.

SEFER LEKET YOSHER - Rabbi Joseph ben Moses was born in 1423 in Hoechstadt, Bavaria, He studied under Rabbi Jacob Weil, Rabbi Judah Mintz, and Rabbi Joseph Colon, although his principal teacher was Rabbi Israel Isserlein. R. Joseph's biography of Rabbi Isserlein, Leket Yosher, is a compendium of vignettes, notes, customs, responsa, etc., about his beloved teacher. He died ca. 1490.

27.ט"ז אורח חיים סימן רכז 

איתא בירוש' פ"י יוחסין ישמעו ענוים וישמחו א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל ר"א הוה מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מילי חדש ע"כ. וכ' בתשב"ץ הטעם כדי להרבות בברכות: 

28.תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת קידושין פרק ד הלכה יב

רַבִּי חִזְקִיָּה רַבִּי כֹּהֵן בְּשֵׁם רַב אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ לֹא רוֹפֵא וְלֹא מֶרְחָץ וְלֹא בֵּית דִּין מַכִּין וְחוֹבְשִׁין. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בִּי רַבִּי בּוֹן אַף אָסוּר לָדוּר בְּעִיר שֶׁאֵין בָּהּ גִּינוּנִיתָא שֶׁל יָרָק. רַבִּי חִזְקִיָּה רַבִּי כֹּהֵן בְּשֵׁם רַב עָתִיד אָדָם לִיתֵּן דִּין וְחֶשְׁבּוֹן עַל כָּל שֶׁרָאַתָּ עֵינוֹ וְלֹא אָכַל. רַבִּי לֵעזֶר חָשַׁשׁ לְהָדָא שְׁמוּעֲתָא וּמַצְמִיחַ לֵיהּ פְּרִיטִין וְאָכִיל בְּהוֹן מִכָּל מִילָה חֲדָא בְּשָׁתָא.

29.שער הכוונות - דרושי חג השבועות דרוש א

ענין בין המצרים והם כ"א ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכיה ממש על חורבן הבית וטעם היות זה אחר חצות היום הוא כי אז הוא התעוררות הדינין בסוד כי ינטו צללי ערב אשר לסבה זו נשרף ההיכל אחר חצי היום ודבר זה עושה תועלת גדול' בנפש האדם וענין חצות הלילה אין צורך להזכירו כי אפי' בכל שאר הלילות צריך להתאבל על החורבן ומכ"ש בלילות בין המצרים שצריך להוסיף בבכי' ועליו נאמר שמחו את ירושלם כו' כל המתאבלים עליה:

גם צריך ליזהר ולהמנע מלאכול בימים ההם שום פרי חדש ושלא ללבוש שום לבוש חדש כדי שלא יצטרך לברך עליו ברכת שהחיינו וכמו שנזכר ענין זה בספרי הפוס' האחרוני' וענין זה נוהג בשבתות ובר"ח אב:

 שו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר, הערות סימן ג הערה ב 

ויש לציין עוד, דהנה רבינו החיד"א בס' עין זוכר (מער' א אות עט ד"ה ולכל הדברות וכו', דף כז ע"ב בדפו"ח) כתב. ולכל הדברות ולכל האמירות מבין ריסי עיני הגהות מימוניות ומרן ניכר דלא ראו ספר חסידים, הגם דלפי מה שכתבנו הוא ענין מחודש, שמועה זו נאה אשר לא כתוב בספר, מ"מ אי הוו חזו ליה הוו מייתי ליה וכו', והוסיף וכתב שם בסוף דבריו בחצאי לבינה "ומיהו כעת לא אתיא זכירה אם מרן והגהמ"י מזכירין ספר חסידים". עכ"ל. יעו"ש. ומדבריו אלו של רבינו החיד"א חזינן דעלה ונסתפ'ק האם מרן ז"ל ראה את ספר חסידים, ובפשטות אין להביא ראיה מדברי מרן דהכא בב"י (אבה"ע סימן ט) דחזינן שהזכיר את דברי ספר חסידים הנ"ל בענין קטלנית, כי הנה המעיין יראה דכל מה שהזכיר מרן את דברי ספר חסידים, לאו מתוך ספר חסידים גופיה הוא מזכיר אלא הכל הוא בשם מהרא"י בתרומת הדשן שהביא את דברי ספר חסידים. ולעולם אפשר דלא אתא לידיה דמרן ספר חסידים גופיה. והיינו הך נמי דמרן בב"י לא הזכיר את דברי ספר חסידים דסימן תסא וסימן תעח שמבואר בדבריו דס"ל כמ"ד מעיין גורם, ולא הזכיר מרן בדבריו אלא רק את דברי הפוסקים דס"ל מזל גורם. [ובאמת אנו מוצאים כיו"ב בכמה דוכתי שכשמרן מזכיר בב"י את ספר חסידים הוא מזכירו בשם אחר ספר שהביאו, ולדוגמא עי' בית יוסף אורח חיים (סימן תנה ד"ה כתב המרדכי) שכתב, כתב המרדכי בפרק כל שעה (סי' תקצג) מעשה אירע בפסח שחל להיות באחד בשבת וגם נפלה התקופה בלילה שלפניו ואף על פי כן לא חשו ולשו במים השאובים בלילה, וכתב רבינו יהודה החסיד (עי' ספר חסידים סי' תתנא) דאין להקפיד דכתיב (קהלת ח ה) שומר מצוה לא ידע דבר רע. ע"כ. וכן בבית יוסף אורח חיים (סימן תקנא ד"ה מצאתי בתשובה) כתב, מצאתי בתשובה אשכנזית (שו"ת מהרי"ל סי' לא) לברך שהחיינו בין המצרים כתוב בספר חסידים (סי' תתמ) דלא, ונראה לעניות דעתי כגון מילתא דאפשר לדחויי כגון פרי או מלבוש וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן קלט ד"ה וכתבו עוד) ובשם רבי יהודא חסיד (ספר חסידים סי' רמט ותכט) שמעתי שאפילו מחק ספרי העבודה זרה עד שאין רישומן ניכר אפ"ה לא יכתוב עליהם וכו'. ע"כ. וכן בבית יוסף יורה דעה (סימן שמג ד"ה אין שואלין) כתב, וכתוב בכתבי מה"ר איסרלן (תרוה"ד פו"כ) סימן כ"ה בספר חסידים (סי' תשמ - תשמא) נמצא דאין שואלים בשלום כשיש שם מת בעיר עד לאחר קבורה וכו'. ע"ש. וא"כ חזינן מכולי האי דוכתי דכל היכא שמרן הביא את ספר חסידים בשם איזה מאן דאמר הביאו, ודבר ה' בפיהו אמת דרבינו החיד"א שמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים]. וק"ל.

ועכ"פ יש לומר דאף אם נימא דמרן ז"ל לא ראה את ספר חסידים על אף שרובם של ספרי הראשונים היו מצויים אצל מרן בכת"י, וכמש"כ רבינו החיד"א בס' מחזיק ברכה חיו"ד (סי' פז סק"ח) דמרן ז"ל אשתכחו באמתחתיה רוב ספרי הראשונים בכת"י וכידוע, וכאשר כתב כיו"ב נמי בספרו ברכ"י חאו"ח (סי' קנח סק"ג) ועוד, מ"מ הא לא הוה בידיה. מ"מ יש לומר דהרמ"א ז"ל אכן ראה את ספר חסידים, דהרי ספר חסידים נדפס לראשונה בבולוניא בשנת יפר"ח (חצר לפ"ק) ע"י אברהם בר משה הכהן, (וכאשר מובא בריש ספר חסידים הוצאת הגר"ר מרגליות בתולדות ר"י החסיד עמוד ז יעו"ש ובהערות אות נב. ע"ש). ומשה - הוא רבינו הרמ"א ז"ל - עלה אל האלוקים בשנת של"ג וכמ"ש רבינו החיד"א בשם הגדולים ח"א (מער' מ אות צח) ד"ה ועתה וכו', [וראה בהגהות "מנחם ציון" בס' שם הגדולים (שם אות נח) שכתב להעיר כי זה טעות, וצ"ל דנפטר בשנת של"ב וכאשר ראה כן חרות בעט ברזל על מצבת הרמ"א ז"ל ואבן מקיר תזעק וכו'. יעו"ש]. איך שיהיה אם ספר חסידים יצא לאור בשנת חצ"ר קרוב להניח ששלטה בו עין קודשו של הרמ"א וראה בו, וממילא כאמור אפשר לומר שמקורו כאן בי"א שהביא בשו"ע אבה"ע הוא מספר חסידים. ואף על גב שגם מרן ז"ל עלתה נשמתו למרום בזמן הסמוך לזה בשנת של"ה וכמו שהביא רבינו החיד"א בשה"ג ח"א (מער' י אות קסה). יעו"ש. מ"מ שמא כשכתב מרן את חיבוריו דהוה זמן טובא ודם לכן עדין לא נדפס ס"ח זה, ורק אחר שכבר גמר מרן את כתיבת חיבוריו ראה את ס"ח. משא"כ הרמ"א שנתאחר מעט בהדפסת הגהותיו, הביט משה ומחזה שדי יחזה בדברי ספר חסידים. כי הנה מרן סיים לכתוב ולהדפיס את ספר הב"י בשנת ה' ש"ב, ואת השולחן ערוך סיים מרן לכתוב בשנת שט"ו, ואת חחו"מ בשנת שכ"ג והדפיסו בשנת שכ"ו (עי' בס' תולדות ר"י קארו עמוד לז ועמוד צה. יעו"ש). ונראה שאת שו"ע אבה"ע כתב מרן בשנת ה' שי"ז לערך עי' היטב בדברי מרן בשו"ע אבה"ע (סי' קכז סי"ג). יעו"ש. ואולם הרמ"א הדפיס את הגהותיו לשו"ע בחייו בשנת של - שלא, ועי' בזה באורך בקובץ התורני זכור לאברהם שנת תש"ן (עמוד יט), ובמה שעמד שם הרב הכותב לבאר ולדייק עוד מתשובות הרמ"א (סי' קלא אות ג, וסי' קלב אות ז), דהרמ"א לא הדפיס בחיים חיותו בשנה הנ"ל אלא רק את הגהותיו לשו"ע או"ח בלבד, ולא לכל ד"ח השו"ע, דהשאר לא נדפסו אלא רק אחר פטירתו. יעו"ש. עכ"פ אכן עולה דהרמ"א לא הדפיס להגהותיו אלא סמוך לפטירתו. וק"ל. וא"כ שוב אפ"ל כדאמרינן לעיל, שהרמ"א שנתאחר בהדפסת הגהותיו וראה אז את ס"ח, ממילא מקור דבריו שהביא בשם י"א הנ"ל שפיר הוי מדברי ס"ח הזה דס"ל כי הלכה כמ"ד מעיין גורם. [ושוב נדברתי הלום עם מעלת ידידינו הגאון מוהר"ר יעקב סופר שליט"א, אודות ענין זה אם אפשר לומר דאע"ג דמרן לא ראה את ספר חסידים מ"מ הרמ"א ז"ל כן ראהו, ואמר לי דאכן אפשר מאוד לומר כן, מפני שספר חסידים במלכות אשכנז הוה ושם נדפס ספרו א"כ הרמ"א שהיה נמצא באותה מלכות הגיע הספר הזה ושמועותיו לפניו וע"כ ראהו, משא"כ מרן דבמלכות ספרד הוה. והוא דומיא דמש"כ הוא גופיה בספרו ברית יעקב (סימן ב עמוד נא) בשם הפוסקים דלא ימצא בספרי מהרא"י שיביא ספרי וחיבורי גאוני ספרד דמחמת ריחוק המקומות לא הגיעו אליו חיבורי גאוני ספרד ולא נתפשטו במקומו. וכן להיפך מצינו לגאון מהר"י בן חביב שהיה ממגורשי ספרד שכתב בתשובתו שנדפסה בשו"ת זרע אנשים (סי' מג) שכל זמן היותו מתגורר במלכות ספרד לא ידע ולא שמע מספר תרומת הדשן כל עיקר, ורק אחר הגירוש שגלה ונטלטל והגיע למלכות שאלוניקי נודע לו מספר תרמת הדשן. יעו"ש בדבריו. וא"כ הכ"נ יש לומר לגבי ספר חסידים שנתחבר ונדפס במלכות אשכנז, ולכן לידי הרמ"א הגיע ולידי מרן לא הגיע]. ומ"מ בנוסף לכל הנה י"ל בנידון דידן דאפילו נימא דאף הרמ"א לא ראה את ספר חסידים, מ"מ הרי מהרא"י בתרומת הדשן הנ"ל (סי' ריא) כתב להדיא "ובספר חסידים משמע דסבירא לן דמעיין גורם", וא"כ איכא למימר דהרמ"א שהביא את הי"א הזה נתכוין שפיר על ס"ח ואף על גב שלא ראהו מ"מ ראה את דעתו של ס"ח בדברי מהרא"י בתרומת הדשן. וק"ל.

Please note the Gemara is unaware of a prohibition of saying Shechiyani during the 3 weeks. The source is in the Sefer Hasidim, and even there is not necessarily meant to be normative.

The Shulchan Oruch (who did not see the Sefer Hasidim – see Beit Yosef where he cites the Maharil who in turns cites the Sefer Hasidim) does not prohibit saying the beracha – rather writes “it is good to avoid it”.

The students of the Arizal are particularly strict. The Mishna Berura allows the beracha on Shabbat (which is the second custom cited by the Sefer Hasidim). The Vilna Gaon rejects the existence of any prohibition whatsoever, as it is against the Gemara –and call it an “excessive chumra”. The taz also seems to reject the custom.

31.שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא

שבוע שחל בו תשעה באב, (כ) אסורים יא [יב] לספר (כא) יב ולכבס, …. הגה: * ואנו נוהגין להחמיר בכל זה מתחלת ר"ח (כט) עד אחר התענית, אם לא לצורך מצוה, כגון אשה הלובשת לבנים (ל) מותרת לכבס וללבוש לבנים ולהציע תחתיה (רוקח וא"ז), אבל יג בט' באב עצמו לא תלבש לבנים (לא) רק לובשת חלוק בדוק ויפה (הגהות שערי דורא). * (לב) יד וכן לכבוד שבת לובשים כלי פשתן (לג) ומציעין לבנים כמו בשאר שבתות. ואסור ליתן כלים לכובסת אינה יהודי (לד) [יז] לכבס טו מראש חודש ואילך, אבל קודם ר"ח מותר לתת, אף על פי שכובסת (לה) אחר ראש חודש (תוספות פ"ד דתענית ומהרי"ל). 

32.ב"ח אורח חיים סימן תקנא 

והנה לאשר רוב דיני תשעה באב הם מנהג שנהגו רוב ישראל ועיקרי הדינים לא נודעו ביניהם ומפני זה נשתבשו ההמון במקצתם להחמיר או להקל שלא כדין על כן ראיתי לכתוב תחלה עיקר הדין כדמות הקדמה למה שיבוא אחר זה:…אבל בשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסרו לספר ולכבס וסמכום על המקרא שאמר (הושע ב יג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה ויליף (תענית ל א) טעמא מדכתיב ושבתה לאסור השבת שחל תשעה באב להיות בתוכה ומשום הכי אסרו דוקא לספר ולכבס מפני שהוא מלאכה לצורך תענוגי הגוף שבזה מראים קצת אבלות שכשעוסקים בתספורת וכביסה נראים כאינם חוששין להתאבל על החורבן אבל אכילת בשר ושתיית יין ורחיצת חמין וסיכה וכו' שהוא שומר הבריאות

33.שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן שמח 

ואי גלח עצמו ביום ראשון לכאורה הי' נראה דאסור לחזור ולגלח בתוך ימי המשתה מטעם שכ' מג"א סי' תקנ"א סקי"ד דאפי' לכבוד שבת אסור לספר מפני שבלא"ה אין אנו נוהגין לספר בכל שבוע ומכ"ש הכא שכבר ספר עצמו ביום חתונתו ועדיין לא עברו עליו ז' ימים ומ"מ נ"ל דאם מצטער או מנוול בזה אין להחמיר דבלאה"נ נ"ל עיקור דהמג"א וכל הפוסקים לא מיירי רק מתספורת הראש אבל מתספורת הזקן הנהוג עכשיו ומצער הרבה ומנוול אותן מאוד מזה לא דברו ולא עלה על לבם

34.ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנא סעיף טז 

ודע דאע"ג דכיבוס אין אנו מחמירין רק מר"ח אבל תספורת אנו נוהגין לאסור מי"ז בתמוז משום דתספורת אינו שכיח ככיבוס ולכן בט' ימים לא יהא ניכר איסורו ולכן מאריכין אותו מן י"ז בתמוז ואחר ט' באב מיד מותרין לספר ולכבס ואף על פי שיש בגמ' מי שאוסר בשבוע שחל ט"ב בין לפני ט"ב ובין לאחר ט"ב לא קיי"ל כן ומיד בעשירי מותר בכל דבר ונראה שיש להמתין בעשירי עד אחר חצות כמו באכילת בשר שיתבאר בסי' תקנ"ח:

סעיף לא- תספורת שאסרו חכמים בשבוע שחל ט"ב ולדידן מן י"ז בתמוז אחד ראשו ואחד כל שיער שבו אסור ובשפה של הזקן כל שמעכב האכילה מותר

35.שו"ת יחוה דעת חלק ג סימן ל 

אבל ימי הספירה מצד עצמם אינם נחשבים לימי פורענות חס ושלום, אדרבה, כתב הרמב"ן (בפרשה אמור), שקדושת ימי הספירה כימי חול המועד. וראה עוד בזוהר הקדוש פרשת שמות (דף י"ב ע"א), ופרשת שלח לך (דף קע"ד ע"א). ומטעם זה הסכימו גדולי האחרונים שאע"פ שאין לברך שהחיינו בימי בין המצרים, כמ"ש בש"ע /א"ח/ (סי' תקנ"א), מכל מקום מותר לברך שהחיינו בימי הספירה על פרי חדש שמתחדש משנה לשנה, וכמו שפסק הגאון רבי יצחק למפרונטי בספר פחד יצחק, והובא להלכה בספר עקרי הד"ט (סימן כ"א אות י"ז), והעיד, שכן המנהג בגלילותיו.

דף על הדף מסכת ברכות דף נט עמוד ב  בגמ': מת אביו והוא יורשו בתחילה אומר וכו' ולבסוף הוא אומר וכו'.

הנה מבואר כאן בגמרא שאפשר לברך ברכה בזמן אבילות. ובאמת הגר"א בהגהותיו לשו"ע ^{(או"ח סי' תקנא סי"ז)} הקשה על הסוברים דאין לברך שהחיינו בזמן אבילות מהגמ' דכאן. וכתב שם לחלק בין אבילות דיחיד לאבילות דרבים ע"ש.

והנה בתשו' בנימין זאב (סי' קסג) כותב: "מצאתי בספר האגודה בברכות פרק כיצד מברכין, משום ספר כלבו, דיש מספקין אם יש לברך זמן על פירות שבירכו בין י"ז לתמוז לט' באב, אם יכולין לברך עליהם אחר ט' באב, כי החסידים אינם רוצים לאוכלן, וטעמא שאין רוצים לומר בזמן אבל וצער שהחיינו לזמן הזה" עכ"ד.

וכותב הגר"צ בן יעקב שליט"א בקובץ בית אהרן וישראל (שנה י' קו' ה ע' עז): ומדברי הבנימין זאב נראה על פניו, שעיקר טעמא שאין רוצים לברך בזמן אבילות וצער, לא מפני שהזמן הינו זמן שארע בו פורענות, אלא מפני שאינו רוצה לברך בזמן אבילות, והוי דין מיוחד לברכה זו שלא רצו לאומרה בזמן אבילות, כיון שמוזכר בה זמן, אבל האבילות היא הגורמת שלא תאמר. ומביא שם עוד מספר חסידים (סי' תתמ) שכתב וז"ל: "יש מחסידים הראשונים שלא היו אוכלים שום פרי חדש בין י"ז בתמוז לתשעה באב, כי אמרו, איך נברך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ויש מברכים על פרי חדש כשנזדמנו להם בשבתות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב" ע"כ.

וממשיך הנ"ל וכותב: ולפ"ז אפשר דכן הוא הפשט גם בדברי הספר חסידים "איך נברך שהחיינו וכו' לזמן הזה", דכיון דהוא זמן אבילות לא רצו לברך. וע"כ הביא הספר חסידים את דעת היש מברכין, דהוי השלמה לדעה קיימתא, דכיון דאין רוצים לברך מפני האבילות, א"כ בשבת שאין נוהגים אבילות - מברכים. וע"ע במאמר מרדכי (סי' תקנא ס"ק יד) שכתב "דהם ימי אבל ודאגה וזמן פורענות, הילכך אין ראוי לומר בהם שהחיינו והגיענו לזמן הזה", דארכביה אתרי ריכשי, הן מצד האבילות והן מצד דהוי זמן פורענות. וע"ש עוד שהאריך בענין זה.

במרדכי (פי"ט דשבת) כותב דאין מברכים ברכת שהחיינו בעת מילת הבן. כיון דאית לי' צערא לינוקא. ושהחיינו לא שייך אלא בדבר שמחה כגון מצות פדיון הבן וכדו' עכ"ד. ולכאורה יש להקשות מהמבואר בשו"ע (או"ח סי' רכג) עפ"י הסוגי' דידן, דבעת מיתת אביו והוא יורשו. מברך שהחיינו אף על פי שהוא מקום של צער ג"כ.

ובאמת הרשב"א בתשובותיו (ח"א סי' רמה) דחה את האומר כנ"ל בענין מילה מה"ט וז"ל: ולא ראיתי שנהגו כן (לברך שהחיינו) אפילו גדולים אשר בארץ, ושמא עשו רשות כקרא חדתא, ומפני שראיתי גדולי הדור שלא נהגו לאומרו אני נוהג כן, ואף על פי שזה אינו מספיק כל הצורך שהרי בפדיון הבן תקנו זמן.

ומיהו אין הטעם מחמת דאית ליה צערא לינוקא כמו שאמרת, שלא נאמר טעם זה אלא בברכת שהשמחה במעונו, דבמקום דאיכא צערא לינוקא גם האב מצטער ולא שייך לברוכי שהשמחה במעונו, אבל ברכת שהחיינו אינה תלויה בשמחה אלא תלויה בדבר שמגיע לו תועלת ואפ"ה שמתערב עמו צער ואנחה, שהרי אפילו שמת לו אביו ונפלה לו ירושה אומר שהחיינו, אלא מטעמא דמילתא כתב הרב בעל העיטור, לפי שהיא מצוה המוטלת על בית הדין ואינה כפדיון שמוטל על האב ע"כ. והובאו דבריו בהגהות מימוניות (פ"ג דמילה אות ד) וע"ש מש"כ בזה.

דיוק מענין כתב הגאון ר' שלמה זלמן סנדר כהנא - שפירא זצ"ל בספר הזכרון מנחת ירושלים (ע' פח) מלשון רש"י שכתב כאן בד"ה לבסוף וכו': שכן בשרוהו מת אביו וירשו כלומר הניח נכסים. והוא כותב: לכאורה משמע מלשון רש"י ז"ל, דרק בבשרוהו דהניח נכסים ויורשו, היינו שלא ידע מקודם מנכסים שהניח הוא דצריך לברך הטוב והמטיב, משא"כ בידע מקודם ולא נתחדש לו רק הידיעה ממיתת אביו, אין צריך לברך ע"ז הטוב והמטיב. שו"מ בבאר היטב (סימן רנג ס"ק ז) כתב בשם הלכות קטנות שרצה להוכיח מהשו"ע דכה"ג אינו מברך הטוב והמטיב. [וצע"ג איך משמע כן מלשון השו"ע] וחלק עליו, ובאמת מלשון הט"ז משמע דבכל גוונא מברך הטוב והמטיב.

אך מלשון הרמב"ם ז"ל (בפ"י מברכות) שכתב אמרו לו כו' וירשתו ולא כתב אם יורשו, משמע דאמרו לו גם זה ומוכח לכאורה כנ"ל. אך י"ל דכונת רש"י על הא דקתני בתחילה כו' ולבסוף כו' על הסדר כתב משום דמיירי שבישרוהו בסדר זה. ובידע מקודם מהנכסים י"ל דאיזה מהם שירצה יקדים וכן י"ל בהרמב"ם עיין שם. ומשו"ה בטור ושו"ע שלא כתבו שבישרוהו מהנכסים לא הזכירו סדר הברכות כמש"כ הרמב"ם.

שו"ר בבאר היטב שם (ס"ק ח) שכתב בשם הלקט, דאם אמרו לו קודם מהנכסים ואח"כ שמת אביו צריך להקדים ברכת הטוב והמטיב. ולענ"ד צ"ע, דגם בזה י"ל דאיזה שירצה יקדים, כיון דבעת שבישרוהו מהנכסים לא הודיעוהו שמת אביו לחוד, ע"י אמירתם השני' יודיעו לו שהנכסים שלו י"ל דשניהם שוים וצ"ע ע"כ.