שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙

שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    אסתר פרק ח פסוק טו - טז

(טו) וּמָרְדֳּכַ֞י יָצָ֣א׀ מִלִּפְנֵ֣י הַמֶּ֗לֶךְ בִּלְב֤וּשׁ מַלְכוּת֙ תְּכֵ֣לֶת וָח֔וּר וַעֲטֶ֤רֶת זָהָב֙ גְּדוֹלָ֔ה וְתַכְרִ֥יךְ בּ֖וּץ וְאַרְגָּמָ֑ן וְהָעִ֣יר שׁוּשָׁ֔ן צָהֲלָ֖ה וְשָׂמֵֽחָה: (טז) לַיְּהוּדִ֕ים הָֽיְתָ֥ה אוֹרָ֖ה וְשִׂמְחָ֑ה וְשָׂשֹׂ֖ן וִיקָֽר:

2.    תלמוד בבלי מסכת מגילה דף טז עמוד ב

"לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן וִיקָר" ^{(אסתר ח':ט"ז)} אָמַר רַב יְהוּדָה אוֹרָה זוֹ תּוֹרָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר" ^{משלי ו':כ"ג} שִׂמְחָה זֶה יוֹם טוֹב וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ" ^{דברים ט"ז:י"ד} שָׂשׂוֹן זוֹ מִילָה וְכֵן הוּא אוֹמֵר "שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ"^{תהלים קי"ט:קס"ב}. וִיקָר אֵלּוּ תְּפִלִּין וְכֵן הוּא אוֹמֵר "וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה' נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ" ^{דברים כ"ח:י'} וְתַנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר אֵלּוּ תְּפִלִּין שֶׁבָּרֹאשׁ.

3.    ישעיהו פרק לה פסוק י

וּפְדוּיֵ֨י ה֜' יְשֻׁב֗וּן וּבָ֤אוּ צִיּוֹן֙ בְּרִנָּ֔ה וְשִׂמְחַ֥ת עוֹלָ֖ם עַל־רֹאשָׁ֑ם שָׂשׂ֤וֹן וְשִׂמְחָה֙ יַשִּׂ֔יגוּ וְנָ֖סוּ יָג֥וֹן וַאֲנָחָֽה: 

4.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד א

^{{שמות י"ט:י"ז}} וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר אָמַר רַב אַבְדִּימִי בַּר חָמָא בַּר חַסָּא מְלַמֵּד שֶׁכָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עֲלֵיהֶם אֶת הָהָר כְּגִיגִית וְאָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם מְקַבְּלִים הַתּוֹרָה מוּטָב וְאִם לָאו שָׁם תְּהֵא קְבוּרַתְכֶם אָמַר רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב מִכָּאן מוֹדָעָא רַבָּה לְאוֹרָיְיתָא אָמַר רָבָא אַף עַל פִּי כֵן הֲדוּר קַבְּלוּהָ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ דִּכְתִיב ^{{אסתר ט':כ"ז}} קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים קִיְּימוּ מַה שֶּׁקִּיבְּלוּ כְּבָר...דָּרַשׁ רַבִּי סִימַאי בְּשָׁעָה שֶׁהִקְדִּימוּ יִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה לְנִשְׁמָע בָּאוּ שִׁשִּׁים רִיבּוֹא שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְכׇל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל קָשְׁרוּ לוֹ שְׁנֵי כְתָרִים אֶחָד כְּנֶגֶד נַעֲשֶׂה וְאֶחָד כְּנֶגֶד נִשְׁמָע וְכֵיוָן שֶׁחָטְאוּ יִשְׂרָאֵל יָרְדוּ מֵאָה וְעֶשְׂרִים רִיבּוֹא מַלְאֲכֵי חַבָּלָה וּפֵירְקוּם שֶׁנֶּאֱמַר ^{{שמות ל"ג:ו'}} וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ בְּחוֹרֵב טָעֲנוּ כְּדַאֲמַרַן בְּחוֹרֵב פֵּרְקוּ דִּכְתִיב וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְכוּלָּן זָכָה מֹשֶׁה וּנְטָלָן דִּסְמִיךְ לֵיהּ וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַחֲזִירָן לָנוּ שֶׁנֶּאֱמַר ^{{ישעיהו ל"ה:י'}} וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שִׂמְחָה שֶׁמֵּעוֹלָם עַל רֹאשָׁם.

5.    רש"י מסכת שבת דף פח עמוד א

מודעא רבה - שאם יזמינם לדין למה לא קיימתם מה שקבלתם עליכם - יש להם תשובה, שקבלוה באונס. בימי אחשורוש - מאהבת הנס שנעשה להם. שני כתרים - מזיו שכינה. מאה ועשרים - [כל אחד ואחד נטל כתר]. טענו - הכתרים, והכי משמע את עדים [אשר היו להם] מהר חורב. בחורב פרקו - דמשמע נמי ויתנצלו את עדים מהר חורב. ומשה יקח - אותו עדי, לשון אחר: את האהל, לשון בהלו נרו (איוב כט) והוא היה קירון עור פניו.

6.    תוספות מסכת שבת דף פח עמוד א

שני כתרים - של הוד היו לפיכך כשנטל משה קרן עור פניו.

7.    תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מח/ב 

גמרא - מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב עֵינָא דְּאָמַר קְרָא {ישעיהו י"ב:ג'} וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן וְגוֹ'. הַנְהוּ תְּרֵי מִינִים, חַד שְׁמֵיהּ, ,שָׂשׂוֹן', וְחַד שְׁמֵיהּ, ,שִׂמְחָה'. אָמַר לֵיהּ שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה, אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, דִּכְתִיב, (ישעיה לה) "שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ" וְגוֹ'. אָמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן, אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָךְ, דִּכְתִיב, (אסתר ח) "שִׂמְחָה וְשָׂשׂוֹן לַיְּהוּדִים". אָמַר לֵיה, שָׂשׂוֹן לְשִׂמְחָה, חַד יוֹמָא שַׁבְקוּךְ וְשַׁוְיוּךְ פַּרְוַונְקָא, ^{יום אחד יעזבוך ויעשו אותך כשליח} דִּכְתִיב, (ישעיה נה) "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ". אָמַר לֵיהּ שִׂמְחָה לְשָׂשׂוֹן, חַד יוֹמָא שַׁבְקוּךְ וּמָלוּ בָּךְ מַיָא ^{יום אחד יעזבוך וימלאו בך מים}, דִּכְתִיב "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן". אָמַר לֵיהּ הַהוּא מִין דִּשְׁמֵיהּ שָׂשׂוֹן לְרַבִּי אַבָּהוּ, עֲתִידִיתוּ דִּתְמָלוּ ^{עתידים אתם למלא} לִי מַיִם לְעָלְמָא דְּאַתֵּי ^{בעולם הבא}, דִּכְתִיב, "וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן". אָמַר לֵיהּ, אִי הֲוָה כְּתִיב, "לְשָׂשׂוֹן" כִּדְקָאָמַרְתְּ, הַשְׁתָּא דִּכְתִיב, "בְּשָׂשׂוֹן", מַשְׁכֵיהּ דְּהַהוּא גַּבְרָא מַשְׁוִינָן לֵיהּ גּוּדָא, ^{עורו של אותו אדם כלומר עורך שלך עושים אותו נאד} וּמָלִינָן בֵּיהּ מיא: ^{וממלאים בו מים}

8.    רשימות שעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף מח עמוד ב

שם. בגמ' - הנהו תרי מיני. [חידושי אגדה]. מסתבר שהספור בא כאן ללעוג על הצדוקים המפרשים פסוקים כמשמעם בלי מסורת תורה שבעל פה והאיך ע"פ דרכיהם המקולקלים מעוותין הם אפילו את פשטם של המקראות כדמוכח מהפשטים של הבאי שאמרו בפסוקים.

ששון ע"פ לשון הקודש מציין את הרגש הפנימי ושמחה מציינת את המעשה החיצוני, וכמש"כ שש אנכי על אמרתך - הרגש הפנימי, וכי בשמחה תצאו - המעשה החיצוני.

9.    הערות הגרי"ש אלישיב מסכת סוכה דף מח עמוד ב

הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וכו'. נראה דשייכא האי מעשה לכאן דכיון דהוזכר במשנה ההוא מעשה בצדוקי שלא האמינו בתורה שבעל פה, רצתה הגמ' להראות עד היכן ועד איזה עקמימות וטפשות בפירוש הפסוקים מגיעים לולי התורה שבעל פה, וכדחזינא.

10.ספר שם משמואל - חלק המועדים - סוכות שנת תרע"ב

בש"ס סוכה (מ"ח ע"ב) הנהו תרי מיני חד שמי' ששון וחד שמי' שמחה, א"ל ששון לשמחה אנא עדיפנא מינך דכתיב ששון ושמחה ישיגו וגו', א"ל שמחה לששון אנא עדיפנא מינך דכתיב שמחה וששון ליהודים, א"ל ששון לשמחה חד יומא שבקוך ושויוך פרוונקא דכתיב כי בשמחה תצאו, א"ל שמחה לששון חד יומא שבקוך ומלו בך מיא דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל האי מינא דשמי' ששון לר' אבהו עתידיתו דתמלו לי מים לעלמא דאתי דכתיב ושאבתם מים בששון, א"ל אי הוה כתיב לששון כדקאמרת השתא דכתיב בששון משכי' דההוא גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא והמאמר פלאי. והמהרש"א פירש שבדרך היתול אמר מין אחד לחברו כן. ודבריו אינם מובנים, כי תורתנו הקדושה איננה מקום להעתיק בה דברי התולים, ובודאי עניני חכמה ולימוד לאדם נרמזו כאן. ומפי כ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה שמעתי שאמר לפרש דהמין סבר כי התכלית לאדם להיות שש ושמח, והשיב לו ר' אבהו כי זה רק צורך לעבודה ולא התכלית. וזהו שמרמז משכי' דההוא גברא משוינן לי' גודא ומלינן בי' מיא, ודפח"ח: ולפי דרכו יש לפרש כל המשא והמתן מה שבין המינים ובין המין לר"א על דרך זה. דהנה שמחה היא הבאה לאדם בהדרגה וישוב הדעת, וששון הוא הבא פתאום. וכן נראה ממאמר הכתוב (תהלים קי"ט קס"ב) שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב, והנה מציאה היא דבר הבא פתאום לאדם בלתי התכוון אליו מקודם ע"כ נקרא שש, ושש וששון הם מגזירה אחת. והנה ידוע שהפילסופים פקרו במצוות מעשיות, באמרם שהתכלית היא רק שהנפש תקנה מדות טובות, ובשיטתם זאת הלכו גם המינים האלו, והם ביניהם חלקו רק מה טוב יותר, אם שמחה הבאה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש [כי הכל מודים שהעצבות היא תכונה רעה בנפש] או ששון הבא פתאום, כי באשר בא פתאום נרגשת הנפש יותר. ומייתי ששון מקרא ששון ושמחה ישיגו, דאקדים קרא ששון לשמחה, והיינו שע"י הששון שנרגשת הנפש פתאום יבוא אח"כ גם לשמחה בישוב הדעת. ושמחה מייתי מקרא שמחה וששון ליהודים, היינו שע"י השמחה בהדרגה וישוב הדעת שנתעצם בנפש, תבוא אח"כ גם לששון שתתרגש הנפש ותתלהב בדבר קל, כידוע מכחות הנפש שכאשר הנפש תתרגל באהבה וכדומה בהתהלבות אז בסיבה קלה תתלהב באהבה כפתיל הנעורת בהריחו אש: ובענין זה יש מקום לדברי שניהם, שבאמת לכל אחד יש מעלה מה שאין בזולתו, שששון הבא פתאום יש בו רגש יותר מאילו הי' בה בהדרגה, אבל לעומת שבא כן ילך, בין לילה הי' ובין לילה אבד. ושמחה הבאה בהדרגה יש בה מעלה שמתקיימת ביותר, אבל איננה כ"כ ברגש חזק. וע"כ הובאו דבריהם בש"ס. אבל בעיקר הדבר שתפסו במשלם שזה תכלית האדם בא ר' אבהו והכה על קדקדם שלא כן הדבר רק כמו נאד לשאוב בו מים, ואם יהי' לאיש נאד מוכן אבל לא ישאב בו מים רק יעמידנו אצלו ריקם ימות בצמא, כן הוא זה שהנפש תשאר ריקה ונעורה ותלך לאבדון, ולא יועילו לה השמחה והששון שהיו לה בעודה בזה העולם, וכמו שמסיים שלמה המע"ה ספר קהלת את אלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם:

11.דברים פרק כח פסוק מה - מח (פרשת כי תבוא)

(מה) וּבָ֨אוּ עָלֶ֜יךָ כָּל־הַקְּלָל֣וֹת הָאֵ֗לֶּה וּרְדָפ֙וּךָ֙ וְהִשִּׂיג֔וּךָ עַ֖ד הִשָּֽׁמְדָ֑ךְ כִּי־לֹ֣א שָׁמַ֗עְתָּ בְּקוֹל֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ לִשְׁמֹ֛ר מִצְוֹתָ֥יו וְחֻקֹּתָ֖יו אֲשֶׁ֥ר צִוָּֽךְ: (מו) וְהָי֣וּ בְךָ֔ לְא֖וֹת וּלְמוֹפֵ֑ת וּֽבְזַרְעֲךָ֖ עַד־עוֹלָֽם: (מז) תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר לֹא־עָבַ֙דְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ בְּשִׂמְחָ֖ה וּבְט֣וּב לֵבָ֑ב מֵרֹ֖ב כֹּֽל: (מח) וְעָבַדְתָּ֣ אֶת־אֹיְבֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר יְשַׁלְּחֶ֤נּוּ ה֙' בָּ֔ךְ בְּרָעָ֧ב וּבְצָמָ֛א וּבְעֵירֹ֖ם וּבְחֹ֣סֶר כֹּ֑ל וְנָתַ֞ן עֹ֤ל בַּרְזֶל֙ עַל־צַוָּארֶ֔ךָ עַ֥ד הִשְׁמִיד֖וֹ אֹתָֽךְ:

12.תלמוד בבלי מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

מֹשֶׁה מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ^{בראשית ו}. "בְּשַׁגַּם הוּא בָשָׂר". הָמָן מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ^{שם ג} "הֲמִן הָעֵץ". אֶסְתֵּר מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? ^{דברים לא}"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר". מָרְדֳּכַי מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן? דִּכְתִיב, ^{שמות ל} "מָר דְּרוֹר". וּמְתַרְגְּמִינָן, מֵירָא דַּכְיָא:

13.רש"י מסכת חולין דף קלט עמוד ב 

מנין -  למעשה המן. המן העץ -  יתלה על העץ. 

14.בראשית פרק ג פסוק א - ו (פרשת בראשית)

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע: (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:

15.תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב

אָמַר רָבָא, מִיחַיֵיב אֱנֶשׁ לִבְסוּמֵי בְּפוּרְיָא, עַד דְּלָא יָדַע בֵּין "בָּרוּךְ מָרְדֳּכַי", לְ"אָרוּר הָמָן". רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא עָבְדוּ סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. בָּתַר דְּאִיבְסוּם, קָם רַבָּה וְשָׁחְטֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא. לְמָחָר, בָּעָא רַחֲמֵי עָלֵיהּ וְאַחְיֵיהּ. לְשָׁנָה (אחרת) אֲמַר לֵיהּ, לֵיתִי מַר וְנַעֲבִיד סְעֻדַּת פּוּרִים בַּהֲדֵי הֲדָדֵי. אֲמַר לֵיהּ, לָאו כָּל שַׁעְתָּא וְשַׁעְתָּא מִיתְרַחִישׁ נִיסָא.

16.בראשית פרק ג פסוק יא 

וַיֹּאמֶר מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ:  

17.אסתר פרק ה פסוק ט - יד

(ט) וַיֵּצֵ֤א הָמָן֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא שָׂמֵ֖חַ וְט֣וֹב לֵ֑ב וְכִרְאוֹת֩ הָמָ֨ן אֶֽת־מָרְדֳּכַ֜י בְּשַׁ֣עַר הַמֶּ֗לֶךְ וְלֹא־קָם֙ וְלֹא־זָ֣ע מִמֶּ֔נּוּ וַיִּמָּלֵ֥א הָמָ֛ן עַֽל־מָרְדֳּכַ֖י חֵמָֽה: (י) וַיִּתְאַפַּ֣ק הָמָ֔ן וַיָּב֖וֹא אֶל־בֵּית֑וֹ וַיִּשְׁלַ֛ח וַיָּבֵ֥א אֶת־אֹהֲבָ֖יו וְאֶת־זֶ֥רֶשׁ אִשְׁתּֽוֹ: (יא) וַיְסַפֵּ֨ר לָהֶ֥ם הָמָ֛ן אֶת־כְּב֥וֹד עָשְׁר֖וֹ וְרֹ֣ב בָּנָ֑יו וְאֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר גִּדְּל֤וֹ הַמֶּ֙לֶךְ֙ וְאֵ֣ת אֲשֶׁ֣ר נִשְּׂא֔וֹ עַל־הַשָּׂרִ֖ים וְעַבְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ: (יב) וַיֹּאמֶר֘ הָמָן֒ אַ֣ף לֹא־הֵבִיאָה֩ אֶסְתֵּ֨ר הַמַּלְכָּ֧ה עִם־הַמֶּ֛לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֥ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֖תָה כִּ֣י אִם־אוֹתִ֑י וְגַם־לְמָחָ֛ר אֲנִ֥י קָֽרוּא־לָ֖הּ עִם־הַמֶּֽלֶךְ: (יג) וְכָל־זֶ֕ה אֵינֶ֥נּוּ שֹׁוֶ֖ה לִ֑י בְּכָל־עֵ֗ת אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֤י רֹאֶה֙ אֶת־מָרְדֳּכַ֣י הַיְּהוּדִ֔י יוֹשֵׁ֖ב בְּשַׁ֥עַר הַמֶּֽלֶךְ: (יד) וַתֹּ֣אמֶר לוֹ֩ זֶ֨רֶשׁ אִשְׁתּ֜וֹ וְכָל־אֹֽהֲבָ֗יו יַֽעֲשׂוּ־עֵץ֘ גָּבֹ֣הַּ חֲמִשִּׁ֣ים אַמָּה֒ וּבַבֹּ֣קֶר׀ אֱמֹ֣ר לַמֶּ֗לֶךְ וְיִתְל֤וּ אֶֽת־מָרְדֳּכַי֙ עָלָ֔יו וּבֹֽא־עִם־הַמֶּ֥לֶךְ אֶל־הַמִּשְׁתֶּ֖ה שָׂמֵ֑חַ וַיִּיטַ֧ב הַדָּבָ֛ר לִפְנֵ֥י הָמָ֖ן וַיַּ֥עַשׂ הָעֵֽץ: פ

18.רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ב הלכה יד - יז

(יד) - מִצְוַת יוֹם י"ד לִבְנֵי כְּפָרִים וַעֲיָרוֹת וְיוֹם ט"ו לִבְנֵי כְּרַכִּים לִהְיוֹת יוֹם שִׂמְחָה וּמִשְׁתֶּה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת לְרֵעִים וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים. וּמֻתָּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, וְאַף עַל פִּי כֵן אֵין רָאוּי לַעֲשׂוֹת בּוֹ מְלָאכָה. אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם פּוּרִים אֵינוֹ רוֹאֶה סִימַן בְּרָכָה לְעוֹלָם. בְּנֵי כְּפָרִים שֶׁקָּדְמוּ וְקָרְאוּ בְּשֵׁנִי אוֹ בַּחֲמִישִׁי אִם חִלְּקוּ מָעוֹת לָאֶבְיוֹנִים בְּיוֹם קְרִיאָתָן יָצְאוּ. אֲבָל הַשִּׂמְחָה וְהַמִּשְׁתֶּה אֵין עוֹשִׂין אוֹתָם אֶלָּא בְּיוֹם י"ד. וְאִם הִקְדִּימוּ לֹא יָצְאוּ. וּסְעֻדַּת פּוּרִים שֶׁעֲשָׂאָהּ בַּלַּיְלָה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:

(טו) כֵּיצַד חוֹבַת סְעוֹדָה זוֹ--שֶׁיֹּאכַל בָּשָׂר וִיתַקַּן סְעוֹדָה נָאָה, כְּפִי אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדוֹ; וְשׁוֹתֶה יַיִן, עַד שֶׁיִּשְׁתַּכַּר וְיֵרָדֵם בְּשִׁכְרוּתוֹ. וְכֵן חַיָּב אָדָם לִשְׁלֹחַ שְׁתֵּי מְנוֹת בָּשָׂר אוֹ שְׁנֵי מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ שְׁנֵי מִינֵי אֳכָלִין לַחֲבֵרוֹ שֶׁנֶּאֱמַר ^{(אסתר ט יט)} "וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ", שְׁתֵּי מָנוֹת לְאִישׁ אֶחָד. וְכָל הַמַּרְבֶּה לִשְׁלֹחַ לְרֵעִים מְשֻׁבָּח. וְאִם אֵין לוֹ מַחֲלִיף עִם חֲבֵרוֹ זֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֵדָּתוֹ וְזֶה שׁוֹלֵחַ לְזֶה סְעֵדָּתוֹ כְּדֵי לְקַיֵּם וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ:

(טז) וְחַיָּב לְחַלֵּק לָעֲנִיִּים בְּיוֹם הַפּוּרִים. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי עֲנִיִּים נוֹתֵן לְכָל אֶחָד מַתָּנָה אַחַת אוֹ מָעוֹת אוֹ מִינֵי תַּבְשִׁיל אוֹ מִינֵי אֳכָלִין שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ט כב) "וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים", שְׁתֵּי מַתָּנוֹת לִשְׁנֵי עֲנִיִּים. וְאֵין מְדַקְדְּקִין בִּמְעוֹת פּוּרִים אֶלָּא כָּל הַפּוֹשֵׁט יָדוֹ לִטּל נוֹתְנִין לוֹ. וְאֵין מְשַׁנִּין מָעוֹת פּוּרִים לִצְדָקָה אַחֶרֶת:

(יז) מוּטָב לָאָדָם לְהַרְבּוֹת בְּמַתְּנוֹת אֶבְיוֹנִים מִלְּהַרְבּוֹת בִּסְעֻדָּתוֹ וּבְשִׁלּוּחַ מָנוֹת לְרֵעָיו. שֶׁאֵין שָׁם שִׂמְחָה גְּדוֹלָה וּמְפֹאָרָה אֶלָּא לְשַׂמֵּחַ לֵב עֲנִיִּים וִיתוֹמִים וְאַלְמָנוֹת וְגֵרִים. שֶׁהַמְשַׂמֵּחַ לֵב הָאֻמְלָלִים הָאֵלּוּ דּוֹמֶה לַשְּׁכִינָה שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נז טו) "לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים":

19.רמב"ם הלכות יום טוב פרק ו הלכה יח - כ

הלכה יח -כֵּיצַד. הַקְּטַנִּים נוֹתֵן לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וּמִגְדָּנוֹת. וְהַנָּשִׁים קוֹנֶה לָהֶן בְּגָדִים וְתַכְשִׁיטִין נָאִים כְּפִי מָמוֹנוֹ. וְהָאֲנָשִׁים אוֹכְלִין בָּשָׂר וְשׁוֹתִין יַיִן שֶׁאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּבָשָׂר וְאֵין שִׂמְחָה אֶלָּא בְּיַיִן. וּכְשֶׁהוּא אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה חַיָּב לְהַאֲכִיל לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה עִם שְׁאָר הָעֲנִיִּים הָאֻמְלָלִים. אֲבָל מִי שֶׁנּוֹעֵל דַּלְתוֹת חֲצֵרוֹ וְאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה הוּא וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וְאֵינוֹ מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה לַעֲנִיִּים וּלְמָרֵי נֶפֶשׁ אֵין זוֹ שִׂמְחַת מִצְוָה אֶלָּא שִׂמְחַת כְּרֵסוֹ. וְעַל אֵלּוּ נֶאֱמַר (הושע ט ד) "זִבְחֵיהֶם כְּלֶחֶם אוֹנִים לָהֶם כָּל אֹכְלָיו יִטַּמָּאוּ כִּי לַחְמָם לְנַפְשָׁם". וְשִׂמְחָה כָּזוֹ קָלוֹן הִיא לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (מלאכי ב ג) "וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם":

הלכה יט - אַף עַל פִּי שֶׁאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בַּמּוֹעֲדוֹת בִּכְלַל מִצְוַת עֲשֵׂה. לֹא יִהְיֶה אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. אֶלָּא כָּךְ הִיא הַדָּת. בַּבֹּקֶר מַשְׁכִּימִין כָּל הָעָם לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וּמִתְפַּלְּלִין וְקוֹרִין בַּתּוֹרָה בְּעִנְיַן הַיּוֹם וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶם וְאוֹכְלִין. וְהוֹלְכִין לְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת קוֹרִין וְשׁוֹנִין עַד חֲצִי הַיּוֹם. וְאַחַר חֲצוֹת הַיּוֹם מִתְפַּלְּלִין תְּפִלַּת הַמִּנְחָה וְחוֹזְרִין לְבָתֵּיהֶן לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת שְׁאָר הַיּוֹם עַד הַלַּיְלָה:

הלכה כ - כְּשֶׁאָדָם אוֹכֵל וְשׁוֹתֶה וְשָׂמֵחַ בָּרֶגֶל לֹא יִמָּשֵׁךְ בְּיַיִן וּבִשְׂחוֹק וְקַלּוּת רֹאשׁ וְיֹאמַר שֶׁכָּל מִי שֶׁיּוֹסִיף בָּזֶה יַרְבֶּה בְּמִצְוַת שִׂמְחָה. שֶׁהַשִּׁכְרוּת וְהַשְּׂחוֹק הָרַבָּה וְקַלּוּת הָרֹאשׁ אֵינָהּ שִׂמְחָה אֶלָּא הוֹלְלוּת וְסִכְלוּת וְלֹא נִצְטַוֵּינוּ עַל הַהוֹלְלוּת וְהַסִּכְלוּת אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ עֲבוֹדַת יוֹצֵר הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כח מז) "תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כּל". הָא לָמַדְתָּ שֶׁהָעֲבוֹדָה בְּשִׂמְחָה. וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם לֹא מִתּוֹךְ שְׂחוֹק וְלֹא מִתּוֹךְ קַלּוּת רֹאשׁ וְלֹא מִתּוֹךְ שִׁכְרוּת:

20.שער המצות - הקדמה

גם דע כי העושה מצוה אין מספיק לו במה שיעשה אותם [ט] שהרי מצינו בדברי רז"ל שאמרו כל העושה מצוה א' מטיבין לו ומאריכין לו ימיו וכיוצא בזה אמרו כל המקיים מצוה פלונית יש לו כך וכך, והנה אנחנו ראינו כמה וכמה מצות שעושים בני אדם ואינם מתקיימים דברי רבותינו ח"ו בענין גודל שכרם אפילו בעוה"ז. [י] אבל השרש שהכל נשען עליו הוא שבעשיית המצוה אל יחשוב שהיא עליו כמשא וממהר להסירם מעליו אבל יחשוב בשכלו כאלו בעשותו אותה המצוה ירויח אלף אלפים דינרי זהב [יא] ויהיה שמח בעשותו אותה המצוה בשמחה שאין לה קץ מלב ומנפש ובחשק גדול כאלו ממש בפועל נותנים לו אלף אלפים דינרי זהב אם יעשה אותה מצוה. וז"ס הפסוק תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב כו' וז"ס רב ברונא דחד יומא סמך גאולה לתפלה ולא פסק חוכא מפומיה כל ההוא יומא. וזה יורה על היות אמונת בטחונו בבורא יתברך בתכלית האחרון יותר משאם היה השכר מזומן לפניו בפועל וכפי גודל שמחתו באמת ובטוב לבב הפנימי כך יזכה לקבל אור עליון ואם יתמיד בזה אין ספק שישרה עליו רה"ק. וענין זה נוהג בקיום כל המצות כלם בין בעת שעוסק בתורה שיהיה בחשק גדול נמרץ בהתלהבות עצום כאלו עומד לפני המלך ומשרת לפניו בחשק גדול למצוא חן בעיניו לקבל ממנו מעלה יתירה וגדולה:

 

21.ספר קול התור - (מיוחס לתלמידי הגר"א) חלק ב 

קיח) פְּדוּיֵי ה' יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (יִשְׁעִי' ל"ה) - כָּל לְשׁוֹן פִּדְיוֹן הוּא בְּיִעוּדוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁעַל יָדוֹ קִבּוּץ גָּלוּיוֹת כְּבֵאוּר רַבֵּנוּ ע"ז בַּאֲרִיכוּת בְּחִבּוּרוֹ סוֹד הָאוֹתִיּוֹת (סֵפֶר לִקּוּטֵי הַגְּרָ"א). מִכָּאן שֶׁקִּבּוּץ גָּלוּיוֹת הָעִקָּרִי הוּא לֹא פָּחוֹת מִשִּׁשִּׁים רִבּוֹא עפ"י דְּרָשַׁת תז"ל עַל פָּסוּק זֶה (מַסֶּכֶת שַׁבָּת פ"ח) בְּקֶשֶׁר לְעִנְיַן שְׁנֵי הַכְּתָרִים וּמַעֲשֵׂה הָעֵגֶל וְתִקּוּנוֹ. וּבְפָסוּק זֶה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּוּדְרָשַׁת חֲזַ"ל ע"ז (סֻכָּה מ"ח) שע"ז אָמַר רַבֵּנוּ, אִלּוּ לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהַשִּׂיג אֶת כַּוָּנַת הַגְּמָרָא בְּעִנְיָן זֶה - כְּדַאי הוּא לוֹ. וְעִקַּר הַכַּוָּנָה הוּא עַל ב' הַמְּשִׂיחִין:

 

קמז) שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה - בַּפָּסוּק, וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן וְכוּ' שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ (יִשְׁעִי' ל"ה). שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הֵם ב' הַמְּשִׂיחִין וְעִקָּרוֹ שֶׁל שָׂשׂוֹן הוּא מָשִׁיחַ בֶּן יוֹסֵף שֶׁעָלָיו נֶאֱמַר בְּפָסוּק זֶה, וּפְדוּיֵי ה' יְשׁוּבוּן עפ"י רַבֵּנוּ בְּסוֹד הָאוֹתִיּוֹת חפ"ף (בְּסֵפֶר לִקּוּטֵי הַגְּרָ"א) וְהוּא עִקַּר כַּוָּנַת הגמ' (סֻכָּה מ"ח) עַל עִנְיַן שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה. וְרַבֵּנוּ זָכָה לְהַשִּׂיג כַּוָּנַת הַגְּמָרָא בָּזֶה בְּכָל תַּכְלִיתָהּ וְעַל זֹאת אָמַר לָנוּ רַבֵּנוּ שֶׁאִלּוּ לֹא נִבְרָא אֶלָּא כְּדֵי לְהַשִּׂיג דָּבָר זֶה - כְּדַאי הוּא לו וְכַנּוֹדָע שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ הָיָה נְהוֹרָא דמב"י, לְעוֹרֵר עַל קִבּוּץ גָּלוּיוֹת תְּחִלָּה בְּסוֹד שְׂמֹאלוֹ תַּחַת לְרָאשֵׁי, דַּרְגָּא דְּהוֹד, וּבְסוֹד אֶפְרַיִם מָעוֹז רֹאשִׁי, וְאַחַר כָּךְ בִּנְסִיעָתוֹ לארה"ק עָלָה בִּמְעַלְּיָתָא דְּנֶצַח שֶׁבְּתִפְאֶרֶת (ע"ד סוֹד עִנְיָן זֶה כְּתָבוֹ גַּם אֲחָדִים מֵחֶבְרָתֵנוּ, טוֹבִים הַשְּׁנַיִם ה"ה ר' סְעַדְיָה וְר' מְנַחֵם מֶנְדִּיל ב"ר בָּרוּךְ נ"י):