Parshat KiTavo 5770--An Old Ode to Joy

Parshat KiTavo 5770

Rabbi Ari Kahn

An Old Ode to Joy

There is an interesting subtext to this week's parsha, a concept that links what at first glance seem to be independent and unrelated teachings. The idea is joy.

The last mention of joy in the parsha may be the most instructive. The end of the parsha contains a long rebuke, a section of tochecha that points up the failings of the Jewish People and the punishments associated with those failings. Included in this section is a list of terrible curses that will result from a most surprising "sin":

דברים כח: מה-מז

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ וְהִשִּׂיגוּךָ עַד הִשָּׁמְדָךְ כִּי לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר צִוָּךְ: וְהָיוּ בְךָ לְאוֹת וּלְמוֹפֵת וּבְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל:

And all these curses shall come upon you, and shall pursue you and overtake you, until you are destroyed; because you did not hearken to the voice of your God, the Almighty, to keep His commandments and His statutes which He commanded you.  [These curses] shall be a sign and for a proof to you and your descendents forever; because you did not serve the Almighty your God with joy and gladness of heart when you enjoyed an abundance of all things.  (Devarim 28:45-48)

Lack of joy, not serving God with joy, lies at the very core of all the horrific curses listed in this section.

Earlier in the parsha, joy is addressed in an independent context:

דברים כז: א

וַיְצַו מֹשֶׁה וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָעָם לֵאמֹר שָׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם:

And Moshe and the elders of Israel commanded the people, saying: 'Keep every commandment which I command you today. (Dvarim 27:1)

The people would soon cross the Jordan and enter the Land of Israel, and Moshe commands them to build an altar and bring offerings when they cross over into the Promised Land. They are commanded to eat of the offerings, and they are commanded to be happy:

דברים כז: ד-ז

וְהָיָה בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן תָּקִימוּ אֶת הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם בְּהַר עֵיבָל וְשַׂדְתָּ אוֹתָם בַּשִּׂיד: וּבָנִיתָ שָּׁם מִזְבֵּחַ לַה' אֱלֹהֶיךָ מִזְבַּח אֲבָנִים לֹא תָנִיף עֲלֵיהֶם בַּרְזֶל: אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַעֲלִיתָ עָלָיו עוֹלֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ: וְזָבַחְתָּ שְׁלָמִים וְאָכַלְתָּ שָּׁם וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בַּאֵר הֵיטֵב:

And when you cross the Jordan, set up these stones, which I command you today, on Mount Eval, and plaster them with plaster.  There you shall build an altar to the Almighty your God. It shall be an altar of stones, and you shall lift up no iron tool upon them.  The altar you build to the Almighty your God shall be made of whole (unhewn) stones, and on this altar you shall sacrifice burnt-offerings to the Almighty your God.  You shall sacrifice peace-offerings, and eat there, and rejoice before the Almighty your God.   Upon the stones, you shall write all the words of this Torah in a clear way. (Devarim 27:4-8)

The first mention of joy in our parsha is at the outset. The Torah describes the farmer who toils through the long winter. When his arduous work has paid off, he makes his way to Jerusalem bearing the produce with which he has been blessed. The ritual through which he thanks God for the abundance the land has yielded focuses him on remembrance, from the birth of the Jewish People through the enslavement and exodus from Egypt, leading him to this moment in which the promises to our forefathers have come to fruition through his own personal fortune. The individual farmer is encouraged to see his own joy in the context of Jewish history, and to take pleasure in the present; he is instructed – even commanded – to experience joy:

דברים כו: י-יא

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה' וְהִנַּחְתּוֹ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ: וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּלְבֵיתֶךָ אַתָּה וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ:

‘And now, behold, I have brought the first of the fruit of the land, which You, O God, have given me.' And you shall set it down before the Almighty your God, and bow down before the Almighty your God.  And you, and the Levite, and the stranger in your midst, shall rejoice in all the good which the Almighty your God has given to you and to your family. (Devarim 26:10-11)

So much of this seems strange to us: How can the Torah command an emotion? Surely it is difficult to implement such a commandment. And yet, this emotional commandment appears three times in the parsha, and apparently the commandments are geared toward creating joy; when the commandment to rejoice is ignored, terrible things happen.

It may be easier to understand the commandment to rejoice if we understand the nature of commandments in general: if we understand what a mitzvah is, the mitzvah of joy may seem less strange.

The kabbalists understood that the word mitzvah מצוה is closely related to the Tetragrammaton, the four-lettered Name of God. They point out that the last two letters of these words are identical, while the first two letters appear unrelated – but only to the untrained eye. A widely-used kabbalistic code, known as atbash (אתבש)[1], is traditionally applied to problems of this sort. In this formula, the first letter of the alphabet is replaced for the last letter, the second letter with the second-to-last, and so on[2]. The result of using this formula is that the first two letters in the word “mitzvah” mem and tzadi are the equivalent of yud and heh, the first two letters of God's name. Hence, hidden within every mitzvah is an affirmation of the existence of God.[3] Kabbalistic traditions[4] notwithstanding, this is a logical construct: the word mitzvah means commandment. Implicit in the very language is an acknowledgement that there is Superior Being who commands.[5]

There is, however, another tradition regarding the word ‘mitzvah’ and the concepts this word represents: the word is not a derivative of the root tzav – command, but of the word tzavta, which means ‘together’.[6] As a person performs a mitzvah, their thoughts should be focused on two distinct aspects of mitzvah: I behave as I do as an expression of subjugation to the Will of God who commanded that I do so; but also, at the very moment that I perform the mitzvah, I am at one with God, in unison with God. This togetherness transforms the master/slave relationship. This additional meaning of mitzvah gives rise to the realization that the ultimate goal of the commandments is to create a relationship with God that goes beyond mindless, even grudging obedience. Observance of God’s commandments without an awareness of this other level of meaning can leave some adherents feeling like slaves, which might lead to feelings of humiliation and depression. Instead, when we perform mitzvot we should feel that God is with us, that we have been given the opportunity to join in a great undertaking, to walk down the path of history in step with our Creator. This understanding must necessarily lead to feelings of elation, gratitude - and joy.[7]

In Parshat Ki Tavo, Moshe prepares to take leave of his nation. He - and they - know that he will perish and be buried on the east side of the Jordan while they continue the journey to the Promised Land without him. Moshe instructs them to keep the commandments; if they do, they will never be alone. God will be with them wherever they go. This realization must bring them all great comfort, great hope – and great joy: the joy of performing a mitzvah, the joy of being together with God.

---

[1]  See Tikunei Zohar 131b.

תיקוני זהר דף קלא/ב

מצוה דכל פקודא, ביה שריא יקו"ק, הוא אשתכח בכל אבר ואבר, הוא אשתכח בארבע גוונין דשערא, ובארבע גוונין דעינא, ובארבע אדרין דאודנא, ובארבע גווני דאנפין, ובקלא ובדבורא ובקריאה ואמירה, (ובעשיה דידין), ובכל אבר ואבר דגופא איהו יקו"ק, ממנא על כל מצוה ומצוה, דביה מצוה בא"ת ב"ש, מ"צ י"ה, פ"ץ ו"ה, הא מצוה יקו"ק, מצפ"ץ, יקו"ק בא"ת ב"ש מצפ"ץ. וברי, כל אברין אתקריאו כנויין לשמא דיקו"ק, וכל מלאכין דתליין מההוא אבר כלהו סלקין ונחתין בשליחותיה, וכל מאן דקרא למלאכין ולכנויין ולא בההוא אבר דממנא עליה, לית סליק פעולה בידוי.

[2]  See Rav Moshe Cordovera, Pardes Rimonim Sha’ar 30, chapter 5.

ספר פרדס רמונים - שער ל פרק ה

את בש גר דק הץ וף זע חס טן ימ כל:

[3] See Migdal Oz of the Ya’avetz, Beit Midot, Aliyat HaK’tiva, Ohr Hachaim Vayikra 18:4, 19:2, Ben Yohayada Brachot 6a.

ספר מגדל עוז ליעב"ץ - בית מדות - עליית הכתיבה

וכל מצוה יש בה רמז שם הוי"ה, כי מצוה באתב"ש י-ה"ו-ה כי י"ה הם אותיות מ"צ,

ספר שפע טל - חלק טל - שער שמיני פרק שלישי

בכל ד' אותיותיו להיות ביחוד שלם בסוד מצוה שהוא בסוד אלפא ביתא דאתב"ש   י-ה-ו"ה כי מ"ץ מן מצוה הוא י"ה באתבש ונשאר ו"ה מן מצוה תצרף י"ה עם ו"ה והיינו י-ה-ו"ה שם בן ד' אותיות ידוד ביחוד שלם שצריך כל אדם לכווין בכל מצוה שעושה לייחד השם בד' אותיותיו בסוד מצוה שפרשנו:

הנה הכלל העולה מזה כי מלכות נקראת מצוה בסוד היחוד מפני שבה מצוה כי אפילו במצוה אחת יתייחד השם בד' אותיותיו שהוא יחוד שלם כמו שפי

אור החיים על ויקרא פרק יח פסוק ד

עוד ירצה על דרך מה שאמר התנא האלהי הרשב"י ע"ה כי רמ"ח איברי האדם ושס"ה גידיו הם כנגד מצות עשה ולא תעשה, ובעשות האדם מצוה באותו אבר שנעשית המצוה שורה בו שם הוי"ה יתברך, כי המצוה היא אותיות שם הויה חציה מגולה והוא סוד עלמא דאתגליא, וחציה מכוסה סוד עלמא דאתכסיא כי אותיות מ"צ בא"ת ב"ש הם י"ה, ודבר ידוע הוא כי הקדוש ברוך הוא, הוא שמו ושמו הוא, בסוד אומרו (זכריה יד ט) ה' אחד ושמו אחד:

 הראת לדעת כי בעשות המצוה נעשה האדם מרכבה לשכינה ומתהלך ה' בתוכו, וזה אומרו ללכת בהם, וחזר ופירש מי הוא ההולך בהם, ואמר אני ה' וכאילו אמר ללכת אני ה' בהם, והוא סוד ושכנתי בתוכם (שמות כה ח), וכפי זה ירצה אומרו בהם כפשטה, כי בעשיית המצוה נעשית ההכנה ללכת בה, וזהו סוד אומרו (להלן כו יב) והתהלכתי בתוככם, ואתם הדבקים בה' אלהיכם (דברים ד ד):

אור החיים על ויקרא פרק יט פסוק ב

ולצד שיאמר אדם איך נכחיש המורגש שהחפץ יכירנו ויטעם טעם הדבר, ואין כח בבחינת החושב למנוע ההרגש בזה, כי הרגשתו גדולה ומעוררת כל החושים וההרגשות, וכובשת המחשבה לבא עמהם בטעימת הדבר, ואם כן חזרנו לחששא הראשונה, לזה אמר כי קדוש אני ה' אלהיכם, פירוש על דרך אומרם ז"ל (תקו"ז תיקון ע) כי כל העושה מצוה אחת, שמו יתברך הוי"ה שורה על אבר שבו עשה המצוה, כי תיבת המצוה בו רמוז שם, מ"צ בא"ת ב"ש י"ה, ואותיות ו"ה הרי הוי"ה, וכבר כתבתי במקומות אחרים טעם שחצי השם בא"ת ב"ש וחצי נגלה, ואם כן בעשות האדם הדבר לשם מצוה הנה שם הוי"ה שורה עליו שהוא קדוש, ובזה אין דבר רע משתלשל מהמעשה, והוא אומרו כי קדוש אני ה' אלהיכם, דקדק לומר אלהיכם לרמוז אל דביקות ה' במתקדש לעשות המעשה לשם מצוה, על דרך אומרו (דברים ד ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם, ולזה אמר אל כל עדת בני ישראל, לומר שכל איש ישראל ישנו בגדר מצוה זו, גם כפל ואמרת לרמז מעלה זו:

ספר בניהו בן יהוידע על ברכות דף ו/א

אמנם עדיין יש לדקדק מהיכא מוכח דקאי על המצוה, דקרא אמר [שם] לחושבי שמו ולא אמר ולחושבי מצותו, ונראה לי בס"ד כי ידוע אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, ופרשתי בס"ד הטעם להורות שצריך האדם לקיים המצוה בשלימות, ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה כ"ה כנודע, ולכן אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, ולהיות כי המחשבה והכונה הם נסתרים, לכן אותיות י"ה שהם כנגדם באו בהסתר והעלם, שהוא בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש, ובזה מובן בס"ד מה שאמר ולחושבי שמו ולא אמר ולחושבי מצותו, כי באמת אותיות מצוה הם אותיות שמו, ובא ללמדינו דכל זה איירי בחושב לעשות מצוה שלימה בארבעה חלקים הרמוזים באותיות שמו יתברך, ואז היא נחשבת כמעשה ממש:

[4][4] See Shla Hakodesh, Yoma, Perek Derekh Haim 17, who describes a very saintly kabbalist who attributed his spiritual success to his life-long practice of visualizing the name of God constantly. This image kept him away from sin, and guided him in along a reighteous path in all aspects of his life.

ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא - פרק דרך חיים תוכחת מוסר (יז)

והנה בזמני היה בק"ק צפת תוב"ב תלמיד חכם וזקן מופלג, והיה מופלג בחסידות ויחיד בדורו, והכל מעידין שמעולם לא בא לידי חטא. וגילה סודו קודם מותו, שכל ימיו היה מצייר נגד ראות עיניו אותיות יהו"ה כאילו היו כתובים לנגד עיניו ועיניו רואות, ומזה לא היה זז רגע אחד, והיה מקיים ממש שויתי יהו"ה לנגד עיני אף בעת אכילה ועסקיו.

[5] The section which immediately precedes the commandment of the first fruits and the joy which should be experienced, is the section describing the battle against Amalek. Significantly, this section describes Amalek’s transgression as having caused God's name to be "divided." See Rashi, Shmot 17:16. For more on God's name being encoded or hidden see, see Talmud Bavli Pesachim 50a.

רש"י על שמות פרק יז פסוק טז

כי יד על כס יה. ידו של הקב"ה הורמה לישבע בכסאו להיות לו מלחמה ואיבה בעמלק עולמית ומהו כס ולא נא' כסא ואף השם נחלק לחציו נשבע הקב"ה שאין שמו שלם ואין כסאו שלם עד שימחה שמו של עמלק כולו וכשימחה שמו יהי' השם שלם והכסא שלם שנאמר (תהלים ט) האויב תמו חרבות לנצח זהו עמלק שכתוב בו (עמוס א) ועברתו שמרה נצח (תהלים שם) וערים נתשת אבד זכרם המה מהו אומר אחריו וה' לעולם ישב הרי השם שלם כונן למשפט כסאו הרי כסאו שלם:

[6]  See Shla Hakadosh, Yoma, Perek Derekh Haim 16, in the name of the (Tikunei) Zohar.

ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא - פרק דרך חיים תוכחת מוסר (טז)

עוד מבואר בתיקונים וברעיא מהימנא, כי מצוה ייחוד כל האצילות שהוא יהו"ה. ולשון מצוה צוותא, כענין שאמרו (ברכות ו, ב), כל העולם לא נברא אלא לצוות לזה. ומצוה אותיות יהו"ה בהיפוך שתי אותיות הראשונות, שהן מ"צ באלפ"א בית"א דא"ת ב"ש הן אותיות י"ה. וכשתימא למה אותיות י"ה נעשו תמורה ואותיות ו"ה נשארו, זה יתבאר על פי מה שאמרו בפסוק (דברים כט, כח), הנסתרות ליהו"ה אלהינו והנגלות לנו, כי הנסתרות הם אותיות י"ה מהשם, והנגלות הם אותיות ו"ה נגלות. על כן אותיות הנסתרות באו בתמורת א"ת ב"ש - מ"צ, ואותיות ו"ה נשארות, זהו מצוה.

[7] The Ariz”al, one of the greatest kabbalists who ever lived, claimed that all of his spiritual achievements were the result of performing commandments with joy. See Shla Hakodesh, Yoma, Perek Derekh Haim 20.

ספר השל"ה הקדוש - מסכת יומא - פרק דרך חיים תוכחת מוסר (כ)

כדי להתעורר לקיום המצות בשלימות ותמימות, אעתיק דברי אחד קדוש מדבר, והוא בעל ספר החרידים (בהקדמה למצוות), ויש לי להקדים כל התנאים שאדם צריך ליזהר בכל מצוה ומצוה לעשותה כהלכתה, כדי שתקובל לרצון לפני מלכנו יוצרינו יתברך, ולא ניעול בכיסופא לעלמא דאתי. התנאי הראשון שנעשה כל מצוה ומצוה בכוונה לצאת ידי חובותינו, כדפסק הרי"ף והרמב"ם והרמב"ן מצות צריכות כוונה. התנאי השני והשלישי, לעשות המצוה ביראה ובאהבה רבה, כדאמר רבי שמעון בן יוחאי (תק"ז ת' י' כה, ב), כל פקודא דלאו איהי בדחילו ורחימו לאו פקודא היא. התנאי הרביעי, השמחה הגדולה במצוה, דכל מצוה ומצוה שתזדמן לו, דורנא הוא דשדר ליה הקדוש ברוך הוא, ולפי רוב השמחה יגדל שכרו. וכן גילה הרב החסיד המקובל מוהר"ר ר' יצחק אשכנזי ז"ל לאיש סודו, שכל מה שהשיג שנפתחו לו שערי חכמה ורוח הקודש, בשכר שהיה שמח בעשיית כל מצוה שמחה גדולה לאין תכלית. ואמר דהיינו דכתיב (דברים כח, מז), תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, פירוש מרוב כל, מכל מיני תענוגים שבעולם ומכל זהב ופז רב ואבנים טובים ומרגליות.

Parshat Ki Tetzei 5570 -Of Love and Hatred

Parshat Ki Tetzei 5570

Rabbi Ari Kahn

Of Love and Hatred

Parshat Ki Tetzay is teeming with mitzvot, many of which are concerned with family and relationships. One such mitzvah deals with prioritizing inheritance:

דברים כא: טו-טז

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר:

If a man has two wives, one beloved, and another hated, and they have borne him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son is hers who was hated, then it shall be, when he bequeaths his possessions to his sons, he may not favor the son of the beloved [wife] before the son of the hated [wife] who is indeed the firstborn. (Devarim 21:15-16)

The verse that immediately follows seems somewhat uncharacteristic, as it provides a rationale for this commandment:

דברים כא: יז

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

But he shall acknowledge the son of the hated as the firstborn, by giving him a double portion of all that he has, for he is the beginning of his strength; the right of the firstborn is his. (Devarim 21:17)

A situation of more than one spouse is far from ideal;[1] when a man actually hates one of his wives, the situation is far more problematic.[2] Yet the Torah does not idealize or whitewash; it deals with situations which could arise,[3] and legislates accordingly.

The law itself dictates that a man who has two wives cannot show favor to the younger son birthed by the loved wife; he must give the double portion, which is the right of the first born, to the oldest, i.e., the son of the scorned, hated wife. It is not hard to imagine such a situation arising in a world where polygamy was permissible. The Torah legislates proper conduct, presumably to help avoid unnecessary disputes.

In fact, the Torah itself recounts one such scenario; Yaakov displaced his first born son, Reuven, the son of his wife Leah, in favor of Yosef, the son of his beloved Rachel. Placed in this context, we are left with an uneasy sense of dissonance between the behavior of one of our patriarchs, one of our spiritual heroes, and the ethical and legal bar set by the Torah. To be sure, Yaakov lived long before the laws set down in Devarim were binding; nonetheless, whenever patriarchal conduct deviates from Divine doctrine, the deed deserves closer attention.[4]

There are many among our sages who say that the patriarchs observed all the laws of the Torah before they were given at Sinai.[5] This assertion is complicated by other aspects of Yaakov's life, most notably the fact that he married two sisters. There are other scholars who suggest various solutions to the quandary presented by Yaakov's life story.[6]

We may say that the validity of Yaakov's marriage to Leah can be called into question; after all, both times Yaakov wed, he thought it was to Rachel. If there was ever a case of mekakh ta'ut (false pretenses which invalidate an agreement) it would be this marriage, when the bride was switched for an imposter.[7] This circumstance may be sufficient basis for excluding Yaakov's case from this general principle of Torah law, though it should be noted that despite Yaakov's protests against Lavan's unethical behavior, he does not dissolve the marriage. He stays with Leah for the duration, and together they raise a large family.[8] If we assume that there was ultimately a relationship of husband and wife between Yaakov and Leah, Leah's status as a "hated" wife is not at all clear cut, despite the Torah's testimony:

בראשית כט: לא-לג

וַיַּרְא ה' כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה:...  וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתֹּאמֶר כִּי שָׁמַע ה' כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי וַיִּתֶּן לִי גַּם אֶת זֶה וַתִּקְרָא שְׁמוֹ שִׁמְעוֹן:

And when God saw that Leah was hated, he opened her womb; but Rachel was barren… And she conceived again, and bore a son; and said, 'Because God has heard that I was hated, he has therefore given me this son also; and she called his name Shimon. (Bereishit 29:31-33)

Two different verses speak of Leah as "hated"; one is from God's perspective, as it were, and the other from Leah's perspective. There is one perspective missing: Yaakov's perspective. The text never does say that Yaakov hated her; although Leah may have felt that this was so, the text seems to say that Yaakov loved her – but not as much as he loved Rachel, and hence her feelings of being hated.[9]

בראשית כט:ל

וַיָּבֹא גַּם אֶל רָחֵל וַיֶּאֱהַב גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה וַיַּעֲבֹד עִמּוֹ עוֹד שֶׁבַע שָׁנִים אֲחֵרוֹת:

And he went in also to Rachel, and he loved also Rachel, more than Leah, and served with him yet seven other years. (Bereishit 29:30)

Other careful readers of the text have come to the conclusion that Leah was not hated by Yaakov;[10] perhaps she was hated by others,[11] perhaps she even hated herself for her deceit.[12] In any case, the rejection of Reuven may have had nothing to do with Yaakov’s feelings for Leah: Reuven may have given Yaakov ample reason to favor his other sons, as is evidenced by Yaakov’s scathing attack:

בראשית מט: ג-ד

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

Reuven, you are my firstborn, my strength and the beginning of my manhood, first in rank and first in power. Unstable as water, you shall no longer be first; because you moved your father’s beds, committing a profane act; he moved my bed! (Bereishit 49:3-4)

On his deathbed, Yaakov refers to an incident that had taken place years earlier - an incident that, if taken literally, casts a serious shadow on Reuven’s personality:[13]

בראשית פרק לה:כב

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

And it came to pass, when Yisrael lived in that land, that Reuven went and lay with Bilhah his father’s concubine; and Yisrael heard it. Now the sons of Yaakov were twelve.  (Bereishit 35:22)

The Baalei Hatosfot and the Seforno both take the approach that Reuven, who had defiled his father's bed, proved unworthy to follow in his father's footsteps and be his eventual successor. We may then say that Yaakov did pass over the son of the hated wife in favor of the son of the favored wife.  Rather, Yaakov denied the birthright and all it implies from the son who was unstable, a son who had failed, whose behavior was outrageous.[14]

The Seforno brings evidence for this approach from a verse in Divrei Hayamim: [15]

דברי הימים א פרק ה פסוק א

וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה:

Now the sons of Reuven the firstborn of Yisrael - for he was the firstborn; but, since he defiled his father’s bed, his birthright was given to the sons of Yosef the son of Yisrael, so that the genealogy is not to be considered after the birthright. (Divrei Hayamim I, 5:1)

 The cause of Reuven's rejection as first born was his own behavior,[16] not hatred, real or imagined, directed toward Leah.

There is, however, another way to understand the relationship between Yaakov, Leah and Reuven and the law of the displaced first born. As we noted at the outset, the Torah uncharacteristically provides a reason for this law:

דברים פרק כא:יז

... כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:  

…for he is the beginning of his manhood; the right of the firstborn is his. (Devarim 21:17)

This phraseology is strikingly similar to the phrase used by Yaakov when referring to Reuven:

בראשית פרק מט: ג

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי …

Reuven, you are my firstborn, my strength and the beginning of my manhood … (Bereishit 49:3)

It sounds as if the Torah is using this phraseology precisely because it is related to Yaakov and Reuven. In fact, the midrash understands this as more than a fortuitous turn of phrase: Yaakov’s family is the prototypical example of the situation described by the Torah in this prohibition:

מדרש תנחומא (בובר) פרשת ויצא סימן יג

 [ד"א וירא ה' כי שנואה לאה]. זש"ה כי (תהיינה) [תהיין] לאיש שתי נשים (דברים כא: טו) זה יעקב, שנאמר ויעקב איש תם (בראשית כה: כז), שתי נשים (דברים כ"א: ט"ו), לאה ורחל, אחת אהובה (דברים כ"א: ט"ו), זו רחל, שנאמר ויאהב גם את רחל (בראשית כט:ל), והאחת שנואה (דברים כ"א: ט"ו), זו לאה, שנאמר וירא ה' כי שנואה לאה (בראשית כ"ט:לא), וילדו לו בנים האהובה והשנואה (דברים כ"א: ט"ו), שתיהן ילדו לו ומה שהעמידה לאה העמידה רחל, לאה העמידה מלכים וכן רחל [העמידה מלכים, לאה העמידה נביאים וכן רחל העמידה נביאים], לאה העמידה שופטים וכן רחל, לכך נאמר וילדו לו בנים (דברים כ"א:ט"ו). והיה ביום הנחילו את בניו (דברים כ"א:טז), בשעה שבא ליפטר מן העולם, ויקרא יעקב אל בניו (בראשית מט:א). לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כ"א: ט"ז), ליוסף, למה כי את הבכור בן השנואה יכיר (דברים כ"א:יז), זה ראובן, שנאמר ראובן בכורי אתה (בראשית מט: ג), אף על פי שאמר בזיונו פחז כמים אל תותר (בראשית מ"ט:ד)

Another opinion: ‘And He saw that Leah was hated.’ This is what the Torah said, “If a man has two wives” [Devarim 21:15]: this refers to Yaakov, as it is written, ‘And Yaakov was an ish tam’ [Bereishit 25:27]; ‘two wives’ [Devarim 21:15] refers to Leah and Rachel; ‘one beloved’ refers to Rachel, as it says ‘and he loved also Rachel’ [Bereishit 29:30]; ‘and one hated’ [Devarim 21:15] refers to Leah, as it is written ‘And God saw that Leah was hated’ [Bereishit 29:31]; ‘and they both bore him children, the beloved and the hated’ [Devarim 21:15]; both bore him children, and whatever Leah had, Rachel had: Leah’s descendents were kings, and so were Rachel’s; Leah’s descendents were prophets and Rachel’s descendents were prophets, Leah’s descendents were judges and Rachel’s descendents were judges, thus it is written, ‘and they bore him children.’ [Devarim 21:15] ‘Then it shall be that on the day he bequeaths to his sons’ [Devarim 21:16]: At the time he prepared to take leave of this world, ‘Yaakov called to his sons’ [Bereishit 49:1]. ‘He may not favor the son of the beloved [wife]’ [Devarim 21:17], Yosef. Why? Because he must favor the son of the hated [wife] [Devarim 21:17]. This is Reuven, as it says, ‘Reuven, you are my first born’ [Bereishit 49:3], even though he scorned him by saying, ‘Unstable as water, you shall no longer be first.’ [Bereishit 49:4] (Midrash Tanchuma, Buber Edition, Vayetze 13)

In other circumstances, the midrash does not hesitate to criticize the behavior of the patriarchs - especially Yaakov's parenting skills and the favoritism shown to Yosef (which may be the flip side of this same coin, the rejection of Reuven):

בראשית רבה (וילנא) פרשת וישב פרשה פד סימן ח

ועשה לו כתונת פסים, ר"ל בשם רבי אלעזר בן עזריה אמר צריך אדם שלא לשנות בן מבניו שע"י כתונת פסים שעשה אבינו יעקב ליוסף וישנאו אותו וגו',

“…and he made him a coat of many colors (ketonet passim).” Resh Lakish said in the name of R. Eleazar b. Azariah: A man must not make a distinction among his children, for on account of the coat of many colors which our ancestor Yaakov made for Joseph, “they hated him” (Midrash Rabbah Bereishit 84:8)

The jealousy caused by the favoritism shown to Yosef had reverberations throughout Jewish history. Perhaps the parallel language used in Yaakov’s deathbed message and in the law of inheritance in Parshat Ki Tetzei is the Torah’s way of pointing to the relationship between this halacha and the narrative in Bereishit: Yaakov’s family life was the impetus for the creation of this law, just as Yaakov's wrestling with an anonymous stranger and his resultant injury is related to the law of gid hanashe.[17] The rejection of the son of the "hated" wife thus becomes a Torah law for all time, for all families, and the imprint of Yaakov, Reuven and Leah lies just below the surface.

---

[1]  See Echoes of Eden, Parshat Noach: Naama. http://arikahn.blogspot.com/2009/10/parshat-noach-5770.html

[2] See http://arikahn.blogspot.com/2010/02/parshat-mishpatim-5770-soul-matters.html

[3] The rabbis see this case of two wives as an outgrowth of the case of a captive wife which is discussed in the preceding verses. The 'captive wife' is a relationship that the rabbis allow, although begrudgingly, in what appears to be a concession to the evil inclination. See Rashi, Dvarim 21:11, based on Talmud Bavli Kiddushin 21b.

רש"י דברים פרק כא

ולקחת לך לאשה - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקדוש ברוך הוא מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה, שנאמר אחריו (פסוק טו) כי תהיין לאיש וגו' וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו:

תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כא עמוד ב

ת"ר: וראית בשביה - בשעת שביה, אשת - ואפילו אשת איש, יפת תואר - לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר (תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כב עמוד א ) תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר תמותות נבילות,

[4]  I have raised this question elsewhere; see, for example, Echoes of Eden, Parshat Vay'chi, http://arikahn.blogspot.com/2009/12/parshat-vaychi-5770-father-and-son.html . However, the main focus of that essay was the elevation of Yosef, not the displacement of Reuven or the behavior of Yaakov.

[5] For more on this idea, see Echoes of Eden, Lekh L'kha, or http://arikahn.blogspot.com/2008/10/lech-lcha-5769.html

[6] See the comments of the Ohr Hachaim, Bereishit 49.

אור החיים בראשית פרק מט

קודם לבא לביאור הכתובים יש לנו לחקור חקירה אחת והיא איך עשה יעקב הפך מה שכתוב בתורה (תצא כ"א ט"ז) לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור והוא בכר יוסף בן רחל האהובה אצלו על פני ראובן בן לאה השנואה. וקודם צריך לתת לב אם האבות היה עליהם חיוב קיום כל התורה כי הלא מצינו שיעקב נשא ב' אחיות ואברהם לא מל עד שהיה זקן וכן כמה פרטים:

ומעתה מה מקום לקושיא זו שבכר בן האהובה תהיה זו כערלה של אברהם קודם שנצטווה וכנשיאת ב' אחיות ליעקב. וראיתי לרמב"ן (תולדות כ"ו ה') שנתן טעם ליעקב שנשא ב' אחיות כי לא היה בארץ עד כאן, ואין דבריו חזקים בסמוכות כי מי גילה לו סוד זה שלא היה שומר תורה אלא בארץ אחר שאין הפרש בין הארץ לח"ל באותן פרטי המצות שלא שמרום האבות:

והנכון בעיני הוא כי האבות קבלו התורה משם שקבל מנח שקבל מחנוך שקבל מאדם הראשון. אשר למדה מפי הגבורה דכתיב אז ראה וגו' ויאמר לאדם, (זהר ח"א קצט א) ושבאמצעותה צוהו לעבוד גן עדן וכמו שפירשתי בפסוק (לעיל ב' ט"ו) לעבדה ולשמרה. אך לא נצטוה אלא על ז' מצות שאם יעבור עליהם יהרג אבל שאר התורה קרוב לשכר אם יעשה ורחוק מן ההפסד אם לא יקיים, וכדרך שיש לנו גם אחר נתינת התורה שיש מצות שאם יעשה אותם האדם יטול שכר ואם לאו אין לו עונש עליהם ...

[7] See Rav Pinchas Halevi Horowitz, Panim Yafot on the Torah, Bereishit 29:33.

ספר פנים יפות על בראשית פרק כט פסוק לג

ותקרא שמו שמעון וגו'. שמעתי מאמ"ו ז"ל ענין כי שנואה אנכי כענין האחת אהובה והאחת שנואה, וכי יש אהובה ושנואה לפני המקום, אלא שנואה בנישואיה [קידושין סח.] והטעם שנשא יעקב ב' אחיות אף שנשא לאה בראשונה, מ"מ כיון שהיה בלאה קידושי טעות קדמה קידושי רחל לקידושי לאה, ומטעם זה לא אמרה כן בלידת ראובן, מפני שאחז"ל [יבמות עו.] שמה שאמר יעקב ראשית אוני שנתעברה לאה מביאה ראשונה, א"כ הרי נולד ראובן קודם קידושי רחל, משא"כ בשמעון שנולד אחר קידושי רחל.

[8] There is an opinion found in the midrash that Yaakov was going to divorce Leah for her deception, and it was only because of the pregnancy and subsequent children that he was dissuaded from doing so. See Midrash Rabba Bereishit 71:2."R. Judah b. R. Simon and R. Hanan said in the name of R. Shmuel b. R. Yitzchak: When the Patriarch Yaakov saw how Leah deceived him by pretending to be her sister, he determined to divorce her. But as soon as the Holy One, blessed be He, visited her with children he exclaimed, ' Shall I divorce the mother of these children!' Eventually he gave thanks for her, as it says, ‘And Yisrael bowed down [in thanksgiving] for the bed's head.’ (Bereishit 47: 31): who was the head of our father Yaakov's bed? Surely Leah.

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא:ב

ר' חנין בשם ר' שמואל בר ר' יצחק אמר כיון שראה אבינו יעקב מעשים שרימה לאה באחותה נתן דעתו לגרשה וכיון שפקדה הקדוש ברוך הוא בבנים אמר לאמן של אלו אני מגרש ובסוף הוא מודה על הדבר הה"ד (בראשית מז) וישתחו ישראל על ראש המטה, מי היה ראש מטתו של אבינו יעקב לא לאה, ורחל עקרה,

[9] God "heard" how she felt, which does not necessarily reflect her status in absolute terms, though any woman who feels that her husband loves someone else more may very well have feelings of rejection, and feel hatred. In certain relationships, being second is as good as being last. See Siftei Kohen, Bamidbar 25:6.

שפתי כהן על במדבר פרק כה פסוק ו

כן בשמעון אחר שידע שהיא לאה עם כל זה לא היה אוהבה כמו רחל, שהרי כתיב (בראשית כ"ט, ל') ויאהב גם את רחל מלאה, ובערך יעקב אבינו היה קרוב להיותו בן שנואה, שהקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכן אמרה היא שמע ה' כי שנואה אנכי, לזה מאותו עכרירות שהיה בשמעון יצא ממנו זמרי, וכן אמרו חז"ל (ילקוט רמז קכ"ו) שמע ה' כי שנואה אנכי שעתיד לצאת ממני בן שנאוי שהוא זמרי.

[10] See Pardes Yosef, Bereishit 29:31. Among the suggestions he puts forward is that Leah made herself unattractive and "hated" to avoid any possible "attention" on the part of Esav.

ספר פרדס יוסף על ספר בראשית פרק כט פסוק לא

<וכתיב וירא ה' כי שנואה לאה, ולא כתיב כי ישנא יעקב את לאה, ומשמע לא מיעקב היתה שנואה ורק בין אחרים, שרחל היתה יפה ממנה, ועיין זוהר הקדוש (כאן קנ"ה. ורכ"ב ע"ב)>:

...ועיין בחדושי גאונים על עין יעקב ווילנא [ב"ב סימן ק"ח דף צ"ט.] דהיתה בוכה והיתה שנואה לעשו שלא רצה גם הוא ליקח אותה, והכי קאמר וירא ה' כי שנואה מעשה עשו בעיניה עד שגרמה לעצמה שתהיה שנואה בעיני עשו, מיד ויפתח את רחמה, אבל בעיני יעקב לא היתה שנואה, ואתי שפיר דלא היו בני שנואה, וגם לא עבר יעקב אלא תשנא דשנואה דקאמר שנואה לעשו, ומה שאמרה [להלן פסוק ל"ב] עתה יאהבני אישי היינו אהבה יתירה מכל נשיו:

[11]  See Bereishit Rabbah 71:2. “All hated [i.e. abused] her: sea-travelers abused her, land-travelers abused her, and even the women behind the beams abused her, saying: 'This Leah leads a double life: she pretends to be righteous, yet is not so, for if she were righteous, would she have deceived her sister!’”

בראשית רבה (וילנא) פרשת ויצא פרשה עא

והיו הכל סונטין בה מפרשי ימים היו סונטין בה מהלכי דרכים היו סונטין בה אף הגתיות מאחורי הקורים היו סונטין בה והיו אומרים לאה זו אין סתרה כגלויה נראה צדיקת ואינה צדיקת אילו היתה צדיקת לא היתה מרמה באחותה.

[12]  See Rav Simcha Bunim miPeshischa, Arugot haBosem Parshat Toldot, who states that Leah loathed herself for having deceived her sister, and was convinced she was hated in heaven as well:

ספר ערוגות הבושם - פרשת תולדות, יא

וירא ה' כי שנואה לאה. וכמדומה לי שאדמו"ר הקדוש רבי שמחה בונם זצ"ל אמר זה. שראה השי"ת שהיתה שנואה אצל עצמה, שחשבה, מן הסתם שצדיק זה יעקב שנא אותי, בודאי שנואה אני בשמים מחמת שחטאתי. והיתה שונאה את עצמה. וראה השי"ת, ולכך ויפתח את רחמה. (בכורי אבי"ב ויצא, תרכ"ו. ד"ה 'מדרש'):

[13] While there is an opinion in the Talmud (Talmud Bavli Shabbat 55b) that this should not be taken literally, other rabbinic sources and commentaries often do understand Reuven’s behavior in a literal sense – namely that he bedded his father's concubine. For more on this episode, see my essay on Reuven: http://www.rabbiarikahn.com/index.php?option=com_content&view=article&id=69:reuven&catid=41:vayishlach&Itemid=56

[14] See Baalei Hatosfot and Seforno on Dvarim 21:16.

פירוש בעלי התוספות על דברים פרק כא פסוק טז

לא יוכל לבכר. וא"ת בשני בנים פשוטים נמי אינו יכול ליתן ירושת זו לזו וי"ל לפי דכתיב כי הוא ראשית אונו מי שלבו דוה עליו יצא בן השנואה שאין לבו דוה עליו וסד"א שלא יטול פי שנים לכך נאמר בכור דאפילו בן השנואה שאין לבו דוה עליו יטול פי שנים ולכך בכור נוטל פי שנים לפי שכל אותיות בכור כפולות ועולות פי שנים וא"ת והרי יעקב העביר נחלה מראובן שהיה בן לאה השנואה ונתנה ליוסף בן האהובה. וי"ל בפשיעתו של ראובן היה שהרי בא על פלגש אביו ויעקב נתן ליוסף שפרנסו הבכורה:

ספורנו דברים פרק כא פסוק טז

לא יוכל לבכר את בן האהובה על פני בן השנואה הבכור. לא יעביר הבכורה מן הבן בשביל שנאת זו או אהבת זו אבל אם יעשה זה בסבת רשעת הבן הבכור אז ראוי להעביר כאמרם ז"ל (ב"ב פרק יש נוחלין) אם לא היה נוהג כשורה זכור לטוב (קלג. ב) וכן נראה שעשה יעקב אבינו כאמרו ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו לבני יוסף בן ישראל (דברי הימים א ה, א).

[15] See the comments of the Mezudat David, ad loc.

מצודת דוד דברי הימים א, ה:א

כי הוא הבכור - ר"ל עם כי הוא הבכור והיה א"כ מהראוי להזכיר יחוסו ראשון:

ובחללו - אבל בעת שחלל ובזה יצועי אביו ובלבלה לבל יהא מצוי תדיר אצל בלהה אז נלקחה הבכורה מעמו ונתנה ליוסף להיות נוטל פי שנים כבכור להיות בניו נחלקים לשני שבטים:

[16]  See Talmud Bavli Baba Batra 123a, where Yaakov's behavior is justified by reason of Reuven's transgression. “R. Helbo enquired of R. Shmuel b. Nahmani: What [reason] did Yaakov see for taking away the birthright from Reuven and giving it to Yosef? — What did he see? [Surely] it is written, Forasmuch as he defiled his father's bed! But, [this is the question]: What [reason] did he see for giving it to Yosef?

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכג עמוד א

 בעא מיניה ר' חלבו מרבי שמואל בר נחמני: מה ראה יעקב שנטל בכורה מראובן ונתנה ליוסף? מה ראה? ובחללו יצועי אביו כתיב! אלא מה ראה שנתנה ליוסף?

[17] The Rambam, in his Commentary on Mishna Hullin 7:6, insists that all Torah law emanates from Sinai, and the prohibition of gid hanashe stems not from the wound suffered by Yaakov, but because God so commanded us at Sinai. On the other hand, the Torah itself (Bereishit 32:33) relates the prohibition of gid hanashe to the narrative and the wound suffered by Yaakov.

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת חולין פרק ז משנה ו

ושים לבך לכלל הגדול הזה המובא במשנה זו והוא אמרם מסיני נאסר, והוא, שאתה צריך לדעת שכל מה שאנו נזהרים ממנו או עושים אותו היום אין אנו עושים זאת אלא מפני צווי ה' על ידי משה, לא מפני שה' צוה בכך לנביאים שקדמוהו, דוגמא לכך, אין אנו אוכלים אבר מן החי לא מפני שה' אסר על בני נח אבר מן החי, אלא מפני שמשה אסר עלינו אבר מן החי במה שנצטווה בסיני שישאר אבר מן החי אסור. וכן אין אנו מלים בגלל שאברהם מל את עצמו ואנשי ביתו, אלא מפני שה' צונו על ידי משה להמול כמו שמל אברהם עליו השלום, וכן גיד הנשה אין אנו נמשכים בו אחרי אסור יעקב אבינו אלא צווי משה רבינו, הלא תראה אמרם שש מאות ושלש עשרה מצות נאמרו לו למשה בסיני, וכל אלה מכלל המצות.

בראשית פרק לב: לג

עַל כֵּן לֹא יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת גִּיד הַנָּשֶׁה אֲשֶׁר עַל כַּף הַיָּרֵךְ עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּי נָגַע בְּכַף יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּגִיד הַנָּשֶׁה: