Twitter

Tuesday, April 10, 2012

The Students of Rabbi Akiva and The Omer


The Students of Rabbi Akiva and The Omer

Excerpt from "Emanations" Rabbi Ari D. Kahn


The days between Pesach and Shavuot are known as the Omer. These days are counted as we anxiously await Chag Shavuot, the day commemorating the giving of the Torah. It is interesting to note that the Torah itself does not explicitly state that Shavuot is the day on which the Torah was given. From the biblical perspective, the counting is directed towards a date of agricultural significance, as the new fruits would be brought to Jerusalem on Shavuot. On the other hand, the understanding that this is indeed the day of Revelation is based on simple mathematics, implicit in the narrative.[1]

The Torah successfully merges pedestrian, mundane activity with deep theological constructs. While from man’s perspective the harvest may be the impetus for joy, the Torah stresses that these first fruits must be brought within a religious context. We can readily understand how agricultural man would have been overjoyed when the literal fruits of his labor came to fruition. The Torah’s order places this very human, natural joy within a religious context. Moreover, by linking this agricultural festival with the very day on which the holy Torah itself was revealed surely elevated the joy from the mundane to the sacred. Thus, the counting in Temple times between Pesach and Shavuot had a dual component, sacred and mundane, each independently a reason to rejoice.

Be that as it may, in the contemporary religious collective experience, these are days of mourning. No weddings or other public expressions of joy are celebrated. The accepted explanation for this transformation of a joyful period into a time of mourning is the demise of the students of Rabbi Akiva:

שולחן ערוך אורח חיים הלכות פסח סימן תצג סעיף א
נוהגים שלא לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי עקיבא; אבל לארס ולקדש, שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס אין עונשין אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך  הכל שרי.
The practice is not to get married between Pesach and Shavuot – until Lag Ba’Omer, because during this time the students of Rabbi Akiva perished. (Shulchan Aruch section 493:1)

The reference of the Shulchan Aruch, and therefore the source of the well-established custom, is the tragic story of Rabbi Akiva’s students who died during this time of the year:

תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב           
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, לָמַד תּוֹרָה בְּיַלְדּוּתוֹ, יִלְמוֹד תּוֹרָה בְּזִקְנוּתוֹ. הָיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּיַלְדּוּתוֹ, יִהְיוּ לוֹ תַּלְמִידִים בְּזִקְנוּתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "בַּבֹּקֶר זְרַע זַרְעֶךָ" וְגוֹ. אָמְרוּ, שְׁנֵים עָשָׂר אֶלֶף זוּגִים תַּלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבִּי עֲקִיבָא, מִגְּבַת עַד אַנְטִיפְרַס, וְכֻלָּן מֵתוּ בְּפֶרֶק אֶחָד, מִפְּנֵי שֶׁלֹֹּא נָהֲגוּ כָבוֹד זֶה לָזֶה. וְהָיָה הָעוֹלָם שָׁמֵם, עַד שֶׁבָּא רַבִּי עֲקִיבָא אֵצֶל רַבּוֹתֵינוּ שֶׁבַּדָּרוֹם, וּשְׁנָאָהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְרַבִּי יְהוּדָה, וְרַבִּי יוֹסֵי, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ, וְהֵם [הֵם] הֶעֱמִידוּ תּוֹרָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. תָּנָא, כֻּלָּם מֵתוּ מִפֶּסַח וְעַד עֲצֶרֶת. אָמַר רַב חָמָא בַּר אַבָּא, וְאִיתֵימָא רַבִּי חִיָּא בַּר אַבִין, וְכֻלָּם מֵתוּ מִיתָה רָעָה. מַאי הִיא? אָמַר רַב נַחְמָן, אַסְכָּרָה:
It was said that R. Akiva had twelve thousand pairs of disciples, from Gabbatha to Antipatris; and all of them died at the same time because they did not treat each other with respect. The world remained desolate until R. Akiva came to our Masters in the South and taught the Torah to them. These were R. Meir, R. Yehuda, R. Yose, R. Shimon and R. Elazar b. Shammua; and it was they who revived the Torah at that time. A Tanna taught: All of them died between Pesach and Shavuot. R. Hama b. Abba or, it might be said, R. Hiyya b. Abin said: All of them died a cruel death. What was it?-R. Nahman replied: Croup. (Yevamot 62b)[2]

The Talmud speaks of twelve thousand “pairs” of students and not of twenty four thousand, ostensibly in order to stress the lack of unity of which they were guilty. The Talmud does not mention that their deaths are commemorated with the yearly mourning period of the Omer. And so, while the authority of switching a biblically happy time into a time of mourning is said to be based on a passage in the Talmud, the Talmud tells a sad tale but does not draw this-all important conclusion. There are those who have claimed that the custom of mourning was instituted during the Talmudic period;[3] there is, however, no Talmudic statement which supports this opinion and consequently there are those who opine that the custom is, in fact, of later origin.[4]

Of particular interest is the formulation of the Rav Yichiel Michel Epstein in his classic “Aruch HaShulchan”. The tragedy of the students of Rabbi Akiva is connected with the crusades, pogroms and blood libels suffered over the course of Jewish history. These attacks were often rooted in a twisted Christian perspective of the Pesach ceremony, and the days after Pesach became a time of peril for Jews in Christendom. Rav Epstein describes these days as well-established days of “judgement”.[5] According to this approach, the Rabbis in the Middle Ages felt that the nature of this period was harsh, despite the Torah’s perspective that this was a time of joy. The Talmudic passage concerning Rabbi Akiva’s students served as an anchor for turning a happy period into a time of mourning. The logic was that if the students of Rabbi Akiva died specifically during these days, their nature is not as straightforward as we might have thought. In other words, the reason that the Omer has become a time of mourning is the death of the students of Rabbi Akiva, but the specific impetus for instituting customs of mourning was the blood libels of the Middle Ages.[6]

The story of the deaths of the students of Rabbi Akiva may be part of a much larger issue. An analysis of a later parallel source may provide the clue necessary to unravel the mystery. Rav Shrira Gaon, commenting on the original passage, uses a very telling expression to describe the death of the students:

אגרת רב שרירא גאון כיצד נכתבה המשנה אות י
ומסר רבי עקיבא את עצמו להריגה (ברכות סא, ב) אחר שנפטר רבי יוסי בן קסמא, ונהרג ר' חנינא בן תרדיון ונתמעטה החכמה אחריהם. והעמיד ר' עקיבא תלמידים הרבה והוה שמדא על התלמידים של ר' עקיבא, והות סמכא דישראל על התלמידים שניים של ר' עקיבא, דאמור רבנן שנים עשר אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא מגבת ועד אנטיפטרס וכלם מתו מפסח ועד עצרת והיה העולם שמם והולך עד שבאו אצל רבותיהם שבדרום ושנאה להם רבי מאיר ור' יוסי ר' יהודה ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע והם העמידוה באותה שעה כדאיתא ביבמות (סב, ב).

Rabbi Akiva raised many students, [but] there was a religious persecution [shmada] on the students of Rabbi Akiva (letter of Rav Shrira Gaon, Sefardic recension page 13)

The Talmud spoke of a plague striking the students, yet Rav Shrira speaks of religious persecution! The change is subtle yet the implication drastic. The Talmudic tradition seemed quite clear: these students treated one another without respect, and therefore died of a plague. What caused Rav Shrira to introduce religious persecution as the cause of the students’ demise? A careful reading leads us to the conclusion that Rav Shrira does not disagree with the Talmud. Surely, in the tradition of thousands of commentaries before and after his time Rav Shrira saw his task as interpreting the Talmudic passage, and not disagreeing with the Talmud.

Apparently Rav Shrira had a tradition that the students died during a religious conflict. The book that this information is found in is primarily a book with an historical agenda. The work “The Letter of Rav Shrira Gaon” contains singular traditions of the Talmudic period. This book – or “letter”, as it is called- is the major source for information about the Talmudic age. If we posit that Rav Shrira saw his role as the telling of history, while the role of the Talmud is to share theological perspectives, the question dissipates: Rav Shrira tells us how the students died while the Talmud tells us why they died. The Talmud, the unparalleled work of Rabbinic Judaism, had no need to retell well-known historical episodes. Its task was to illuminate and explain G-d’s hand in history – to explain why things, especially specific tragedies, befell our people. Ironically, in this instance, the Talmud became our primary source for what were well-known events. Though the Talmud was not interested in telling us what happened, rather why it happened, uninitiated readers were deluded into thinking they knew what happened as well. Rav Shrira wished to set the record straight. Therefore he tells us what happened; the students died due to religious persecution.

The question which emerges is which religious persecution is referred to? We know that Rabbi Akiva was himself eventually murdered as part of the Hadrianic executions. We also know that Rabbi Akiva was an enthusiastic supporter of Bar Kochva.[7]  Therefore the association between Rabbi Akiva’s “students” and the followers of Bar Kochva is likely.[8]

The Rambam describes Rabbi Akiva as an “arms bearer” of Bar Koziba.[9] The source of the Rambam’s assertion is a passage in the Jerusalem Talmud:

ירושלמי תענית פרק ד
 תני ר' שמעון בן יוחי עקיבה רבי היה דורש דרך כוכב מיעקב דרך כוזבא מיעקב רבי עקיבה כד הוה חמי בר כוזבה הוה אמר דין הוא מלכא משיחא אמר ליה רבי יוחנן בן תורתא עקיבה יעלו עשבים בלחייך ועדיין בן דוד לא יבא
Rav Shimon Ben Yochai taught; Akiva my master would expound the verse “A star will come from Yaakov” as ‘Koziba will come from Yaakov.’ When Rabbi Akiva would see Bar Koziba he would say, “There is the King Messiah.” Rav Yochanan ben Torta said; “Akiva, grass will grow from your cheeks and still the son of David will not come.” (Yerushalmi Taanit chapter 4:5 page 68d)

The verse in question is in the prophecy of Bil’am, Israel’s would-be anathema who instead blessed the Jewish people:

I shall see him, but not now; I shall behold him, but not near; there shall come a star out of Ya’akov, and a scepter shall rise out of Israel, and shall strike the corners of Moav and destroy all the sons of Seth. (Bamidbar 24:17)

Bil’am’s clairvoyance allowed him to see a star who would yet emerge and lead the Jewish People. Rabbi Akiva declared that the fulfillment of this verse was in the person of Bar Kochva (literally, ‘Son of a Star). In fact, his name was not actually Bar Kochva: Based on recent archeological finds we know that his actual name was Bar Kosba (with the Hebrew letter “samech”). The appellation Bar Kochva was part of the messianic identification made by Rabbi Akiva, by applying this verse from Bil’am’s prophecy to Shimon bar Kosba. After the rebellion was quashed, he was called Bar Koziba, “son of deceit” or “disappointment”.

R. Yohanan said: Rabbi used to expound, “There shall step forth a star (kochav) out of Ya’acob” (Bamidbar 24, 17), thus: Read not ’kochav but kazav (lie). (Eicha Rabba 2:4)

The aftermath of the painful defeat caused Bar Kochva to receive a new moniker, which recorded the profound failure for posterity.

While Rabbi Akiva afforded Messianic status to the rebellion in general, and to Bar Kochva in particular, there was another voice which spoke out in opposition:[10]

Rav Yochanan ben Torta said; “Akiva grass will grow from your cheeks and still the son of David will not come” (Yerushalmi Taanit chapter 4:5 page 68d)

The phrase is enigmatic.[11] What is the inference of grass growing from the cheeks of Akiva? If it means “Akiva, you will be in the grave before the Messiah arrives”, the passage should have read “Akiva, grass will grow from your cheeks and then the son of David will come”.[12] It sounds as if Rav Yochanan ben Torata rejects the messianic age completely.[13] This position is untenable for we know that Rav Yochanan Ben Torta believed in the coming of the messianic age:


מנחות -צוקרמאנדל- פרק יג הלכה כב               
אמר ר' יוחנן בן תורתא מפני מה חרבה שילה מפני בזיון קדשים שבתוכה ירושלם בניין הראשון מפני מה חרבה מפני עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שהיה בתוכה אבל באחרונה מכירין אנו בהן שהן עמלין בתורה וזהירין במעשרות מפני מה גלו מפני שאוהבין את הממון ושונאין איש את רעהו ללמדך שקשה שנאת איש את רעהו לפני המקום ושקלה הכתוב כנגד עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים:אבל בבנין האחרון שעתידה ליבנות בחיינו ובימינו מה נאמר בו והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית י"י בראש ההרים וגומ' והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר י"י ואל בית אלהי יעקב ואו' כי יש יום קראו נוצרים בהר אפרים קומו ונעלה ציון אל י"י אלהינו:
Rabbi Yochanan ben Torta said…But [regarding] the last Temple (the third) which will be rebuilt in our lives, in our days, it is written “And it shall come to pass in the last days, that the mountain of the Lord’s house shall be established on the top of the mountains, and shall be exalted above the hills; and all nations shall flow to it. And many people shall go and say: Come, and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the G-d of Ya’acob; and he will teach us of his ways, and we will walk in his paths; for from Zion shall go forth Torah, and the word of the Lord from Jerusalem. [And he shall judge among the nations, and shall decide for many people; and they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruning hooks; nation shall not lift up sword against nation, nor shall they learn war any more.]  (Yeshayahu 2:2-4) and it says “For there shall be a day, when the watchmen[14] upon Mount Ephraim shall cry, Arise, and let us go up to Zion to the Lord our God. (Yirmiyahu  31:5) (Tosefta Menachot 13:23)

If Rabbi Yochanan ben Torta indeed believes in an impending messianic age, what is the nature of his attack on Rabbi Akiva? If we listen to his words carefully it seems that there are two problems:

Rav Yochanan ben Torta said; “Akiva grass will grow from your cheeks and still the son of David will not come” (Yerushalmi Taanit chapter 4:5 page 68d)

Even if this elusive grass were to grow from Rabbi Akiva’s cheeks, there may be a second impediment. If we were to look at the previous paragraph of the Toesfta cited above, this becomes clear:

Rabbi Yochanan ben Torta said, ‘Why was Shilo destroyed? Because of the desecration of the sacred things thereof. Jerusalem? The first Temple, why was it destroyed? Because of idolatry, sexual licentiousness, and the spilling of blood within. But this previous Temple (the second Temple) we knew (the people of that era). They were diligent in Torah study, and careful with tithes. Why were they exiled? Because they loved their money and man hated his neighbor. (Tosefta Menachot 13:22)        

Rabbi Yochanan ben Torta is the author of the well-accepted view that the cause of the destruction of the Second Temple was groundless hatred;[15] if this is the case, we have now come full circle. We saw at the outset that the students of Rabbi Akiva died because they did not treat one another with respect. Therefore Rav Yochanan, who indeed believes the Messiah will come, is adamant that the cause for the destruction of the Second Temple must be healed before one can speak of a new messianic movement.

What then is the reference to the “grass growing” from Rabbi Akiva’s cheeks? An analysis of the passage of the Rambam will provide explanation.

רמב"ם הלכות מלכים פרק יא הלכה ג   
ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת, ועיקר הדברים ככה הן, שהתורה הזאת חוקיה ומשפטיה לעולם ולעולמי עולמים, ואין מוסיפין עליהן ולא גורעין מהן. +/השגת הראב"ד/ אל יעלה על דעתך וכו', א"א והלא בן כוזיבא היה אומר אנא הוא מלכא משיחא ושלחו חכמים לבדקו אי מורח ודאין או לא וכיון דלא עביד הכי קטלוהו.+


“You should not think that the messiah must perform miracles or wonders, or create new realities, or bring back the dead,[16] or other similar things; the matter is not so. For Rabbi Akiva was the greatest sage of the age of the Mishna, and he was an arms-bearer of Bar Koziba the King, and he said concerning him ‘He is the King Messiah,’ until he was killed due to his sins. Once he was killed it became apparent to them that he was not [the Messiah]. And the sages did not ask of him neither sign nor wonder…(Rambam, Laws of Melachim 11:3)         
The Rambam explains that life in the messianic age will be no different from current times in terms of the miraculous.[17] What is the Rambam’s source? Rabbi Akiva, in our passage in the Yerushalmi. If Rabbi Akiva concludes that the Messiah need not perform miracles, and Rav Yochanan Ben Torta disagrees with Rabbi Akiva, then we may deduce that Rav Yochanan ben Torta believed that the Messiah must perform miracles. Now we understand why he says “Akiva grass will grow from your cheeks and still the messiah will not come”.[18] He seems to be saying, “as far as I am concerned the Messiah must perform miracles, but even if a miracle worker appears, I do not believe that the messianic age can begin prior to rectifying the cause of the destruction of the previous Temple.”

The core of this argument between Rabbi Akiva and Rav Yochanan ben Torta may be based on a similarity between these two great individuals. Both began their careers as outsiders, and joined the sages at a later point in life. Rabbi Akiva was an adult before he began to study Torah, a fact preserved in numerous sources. Of particular relevance is the description offered in Avot D’rabbi Natan:

אבות דרבי נתן פרק ו'
 ושותה בצמא את דבריהם זה רבי עקיבא מה היה תחלתו של רבי עקיבא. אמרו בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר מי חקק אבן זו אמרו לא המים שתדיר -נופלים- עליה בכל יום אמרו -לו- עקיבא אי אתה קורא אבנים שחקו מים. מיד היה רבי עקיבא דן קל וחומר בעצמו מה רך פסל את הקשה דברי תורה שקשה כברזל על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם. מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות א"ל רבי למדני תורה אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח כתב לו אלף בית ולמדה.
Drink thirstily their words” this is Rabbi Akiva. What were the origins of Rabbi Akiva? It was said that he was forty years old and had not learnt anything. One time he was standing near a well and asked “Who made a hole in this stone?” It was said to him “The water which constantly falls every day. Akiva, don’t you know the verse “Water erodes stones” (Iyov 14:19)? Rabbi Akiva immediately inferred the teaching regarding himself, and said “If that which is soft can engrave that which is hard, then the words of Torah which are like steel can certainly penetrate my heart which is but flesh and blood.” He immediately returned to study Torah. (Avot D’Rebbi Natan chapter 6)

Here we are privy to the moment of enlightenment which begins Rabbi Akiva’s spiritual odyssey from ignorant shepherd to legendary scholar.[19] The process was a natural one, just as one drop at a time can add up to an ocean of water with incredible kinetic power.

The transformation of Rav Yochanan ben Torta is not as well known. The source is the P’sikta which describes the incredible, spiritually- redemptive power of the Para Aduma (Red Heifer):

פסיקתא רבתי -איש שלום- פרשה יד   
אמרו רבותינו מעשה היה בישראל אחד שהיה לו פרה אחת חורשת, נתמעטה ידו ומכרה לו לגוי אחד, כיון שלקחה הגוי וחרשה -עמה- -עמו- ששת ימים של חול, בשבת הוציאה שתחרוש עמו,  ורבצה לו תחת העול, היה הולך ומכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, כיון שראה כן הלך ואמר לאותו ישראל שמכרה לו, בא טול פרתך שמא צער יש בה שהרי כמה אני מכה אותה והיא אינה זזה ממקומה, אותו ישראל הבין לומר בשביל של שבת והיתה למודה לנוח בשבת, א"ל בא ואני מעמידה, כיון שבא ואמר לה באזנה פרה פרה את יודעת כשהיית ברשותי היית חורשת ימי החול בשבת היית נינוח עכשיו שגרמו עונותי ואת ברשות גוי בבקשה ממך עמדי וחרשי ומיד עמדה וחרשה, א"ל אותו הגוי אני מבקשך טול פרתך עד עכשיו אני בא ומיסב אחריך שתהא בא ומעמידה, על אחת חוץ מזו ומזו -ואיני- -איני- מניחך עד שתאמר לי מה עשית לה באזנה, אני נתייגעתי בה והכיתי אותה ולא עמדה, התחיל אותו ישראל מפייסו ואומר לו לא כשוף ולא כשפים עשיתי אלא כך וכך הסחתי לה באזנה ועמדה וחרשה, מיד נתיירא הגוי, אמר ומה אם פרה שאין לה לא שיחה ולא דעת הכירה את בוראה ואני שייצרני יוצרי בדמותו ונתן בי דעת איני הולך ומכיר את בוראי, מיד בא ונתגייר, ולמד וזכה לתורה והיו קוראים שמו יוחנן בן תורתה, ועד עכשיו רבותינו אומרים הלכה משמו, ואם תמיה אתה שעל ידי פרה נתקרב אדם אחד לכנפי שכינה הרי על ידי פרה היא -טהרתו- -טהרתן- של כל ישראל ממה שקראו בענין זאת חקת התורה.
Our Rabbis taught: There was once a story of a Jew who owned a cow, with which he used to plow. He fell on hard times, so he sold his cow to one particular non-Jew. The non-Jew took it out and plowed with it for six days of the week. On Shabbat he took it out to plow, he placed it under the yoke, he walked and beat the animal but it would not budge from its place. When he saw this he went to the Jew who sold him the cow and told him “Take your cow. It must be injured, for no matter how much I beat it, it will not move from its place.” The Jew understood that it must be because of Shabbat, being that the cow was accustomed to rest on the Shabbat. He said, “Come and I will get the cow moving”.  When they got there he went over to the cow and said in its ear “Cow, cow, you know that when I owned you, you ploughed during the week, and rested on Shabbat. Now due to my sins [I lost my money and had to sell you. Now] you are owned by a non-Jew. Please, I ask you, get up and plough”. The cow immediately arose and ploughed. The non-Jew said, “I ask of you, please take your cow. Until now I have been moving myself trying to get the cow up. Moreover I am not releasing you until you tell me what you said in that cow’s ear. I exhausted myself and beat the animal and it would not get up.” The Jew tried to placate the non-Jew, and said, “It was not magic and the cow is not possessed, but this is what I said in its ear …, and as a result it got up and ploughed.” The Non-Jew became immediately frightened; he said, “If a cow which cannot speak and has no human intelligence can recognize its Creator, while I whom my Creator created in His image, and endowed me with human intelligence – I don’t recognize that I have a Creator?!” He immediately came and converted. He studied and merited [great success in] Torah. They called him Yochanan ben Torta (literally, son of the ox), and until this very day the Rabbis teach laws in his name. And if you are astounded how a cow brought a person under the wings of the Shechina, by virtue of a cow is the purity of the entire community of Israel. (Pesikta Rabati parsha 14)         

In this amazing passage we find that Rav Yochanan ben Torta was born a non-Jew. Only upon witnessing a miracle was he shocked into seeking his Maker. His very name “Ben Torta” – “son of the cow” is testimony to his metamorphosis.[20]

Rabbi Akiva, who saw a natural process, extended his individual experience to the entire community of Israel. He postulated that just as he found his Maker, as a natural process, as the result of a natural process all of Israel would find themselves, and join G-d in the partnership which he offered them all those years ago. Rav Yochanan ben Torta, on the other hand, felt that in order for the entire world to recognize G-d as Creator and Sustainer of the Universe, nothing less than an open miracle would be effective.

The Rambam tells us that the law is according to Rabbi Akiva: the messianic process is a natural one. Though Rav Yochanan ben Torta is credited for pointing out the reason for the various destructions, Rabbi Akiva was correct about the theory of redemption. The passage which tells us about the death of Rabbi Akiva’s students seems to vindicate at least part of Rav Yochanan ben Torta’s observation: A generation which is no better than the generation which suffered the destruction, cannot expect to witness the rebuilding of the Temple. Rabbi Akiva was surely aware of this, however Rabbi Akiva was perhaps the greatest optimist our people has ever had. He thought that once the process begins the idea of redemption would spread like wildfire, and the people would reach the levels of greatness of which they were capable. If he accomplished his incredible learning despite his advanced age and abject poverty, certainly his illustrious people could bring about the messianic age. Unfortunately, the people failed; the students and followers did not rise to the occasion, and instead of redemption, further destruction ensued.

The days between Pesach and Shavuot mark the redemption that did not happen. We mourn that failure. On Pesach, when we celebrate the Redemption from Egypt, we also try to discern the art of redemption in order to make it a reality in our own days. While ultimately Rabbi Akiva and his generation failed, we must recognize that Rabbi Akiva was completely correct in his understanding of the process, and the capability of man. Too many Jews are followers of Rav Yochanan Ben Torta, awaiting the miraculous as a prerequisite for redemption. These nay-sayers wait passively for the sign from heaven that the time for redemption has come. We must follow Rabbi Akiva, and take proactive steps, accepting our partnership with the Almighty. Drop after drop after drop adds up to a tidal wave of activity. When we succeed, the days between Pesach and Shavuot will reacquire their original identity and become a time of joy.

Rabbi Yochanan ben Torta said…But [regarding] the last Temple (the third) which will be rebuilt in our lives, in our days, it is written “And it shall come to pass in the last days, that the mountain of the Lord’s house shall be established on the top of the mountains, and shall be exalted above the hills; and all nations shall flow to it. And many people shall go and say: Come, and let us go up to the mountain of the Lord, to the house of the G-d of Ya’acov; and He will teach us of His ways, and we will walk in His paths; for from Zion shall go forth Torah, and the word of the Lord from Jerusalem. [And he shall judge among the nations, and shall decide for many people; and they shall beat their swords into plowshares, and their spears into pruning hooks; nation shall not lift up sword against nation, nor shall they learn war any more.]  (Yishayahu 2:2-4) and it says “For there shall be a day, when the watchmen upon Mount Ephraim shall cry, ‘Arise, and let us go up to Zion to the Lord our G-d.’ (Yirmiyahu  31:5) (Tosefta Menachot 13:23)




[1]  The actual date the Torah was given is a subject which is debated in the Talmud - Shabbat 86b
“Our Rabbis taught: On the sixth day of the month [Sivan] were the Ten Commandments given to Israel. R. Yose maintained: On the seventh thereof. Said Rava: All agree that they arrived in the Wilderness of Sinai on the first of the month. [For] here it is written, on this day they came into the wilderness of Sinai (Shmot 19, 1).”
[2]  See Bereishit Rabba 61:3, Kohelet Rabba 11, Yalkut Shimoni Kohelet section 989, for parallel sources. Also see Tana Dbei Eliyahu Zuta chapter 22.
[3]  See Otzar HaGeonim on Yevamot 62b (page 141) and sources cited. Rav Ovadia Yosef, Yabia Omer volume 5 O.H. section 38.
[4]  See Birkei Yosef 493:10 where he cites a number of opinions that the custom not to wed during this period is late and spurious.
[5]  Rav Yichiel Michel Epstein, Oruch HaShulchan 493:1. He also sites the Chok Ya’akov (493:3) and mentions the opinion of Rav Yochanan ben Nuri, that the maximum hell to which a soul may be sentenced is the length of the period between Pesach and Shavuot, (Mishna Edyot 2:9) which further points to the “judgment” aspect of this period.
[6]  The Aruch HaShulchan specifically states that the custom began in the time of the Geonim. This may also explain why specifically Sefardic poskim found the custom difficult.
[7] The Talmud says that the students died from the croup which is the English word for “askara”, a term which denotes choking. The association with Bar Kochva may explain this term, as Bar Kochva’s death is described as taking place when a snake (a symbol of his sins) choked him: Jerusalem Talmud Ta’anit 4:5, Midrash Rabbah – Eicha 2:4.
“Forthwith the sins caused Betar to be captured. Bar Koziba was slain and his head taken to Hadrian. ‘Who killed him?’ asked Hadrian. A Goth said to him, ‘I killed him.’ ‘Bring his body to me,’ he ordered. He went and found a snake encircling its neck; so [Hadrian, when told of this] exclaimed, ‘If his G-d had not slain him who could have overcome him?”
The Bavli describes the death of Bar Kochva as taking place at the hands of the sages: Talmud - Sanhedrin 93b: “Bar Koziba reigned two and a half years, and then said to the Rabbis, ‘I am the Messiah.’ They answered, ‘Of Messiah it is written that he smells and judges: let us see whether he [Bar Koziba] can do so.’ When they saw that he was unable to judge by the scent, they slew him.”
Most likely the intention that the Sages wished to convey was that once the Rabbis withdrew their support, Bar Kochva was defeated. The motivation for this response may be seen from another source, which shows that Bar Kochva was unable to discern the greatness of one of the Rabbis whom he suspected of treason and had him killed. (Midrash Eicha, and Jerusalem Talmud Taanit 4:5) The Jerusalem Talmud adds that Bar Kochva was a great warrior, and he said to G-d “Do not help nor hinder us and we will be successful”. The Rambam and Ra’avad reflect these two traditions; see Laws of Melachim 11:3, where the Rambam most likely understands that the sources complement one another as I described above, because it is unlikely that he would reject the Talmud Bavli in favor of another tradition.
[8]  This would explain the incredible number of  “students” who perished. There have been historians who have made this association. On the other hand, a number of sources speak of students of Rabbi Akiva not behaving properly.
Nedarim 40a        “Did it not once happen that one of R. Akiva's disciples fell sick, and the Sages did not visit him? So R. Akiva himself entered [his house] to visit him, and because they swept and sprinkled the ground before him, he recovered. ‘My master,’ said he, ‘you have revived me!’ [Straightway] R. Akiva went forth and lectured: He who does not visit the sick is like a shedder of blood.”
Menachot 68b      R. Tarfon was sitting and asked this question: What [is the reason for the difference in law] between [what is offered] before the Omer and [what is offered] before the Two Loaves? Said Yehudah b. Nehemiah before him, No; you can say [that what is offered] before the Omer [is invalid]. for the prohibition [of the new corn] does not admit of any exception to the private individual, but can you say so [of what is offered] before the Two Loaves, seeing that the prohibition does admit of an exception to the private individual? R. Tarfon remained silent, and at once the face of Yehudah b. Nehemiah brightened with joy. Thereupon R. Akiva said to him, ‘Yehudah. your face has brightened with joy because you have refuted the Sage; I wonder whether you will live long’. Said R. Yehudah b. Ila'i, ‘This happened a fortnight before Pesach, and when I came up for the ‘Azeret festival I enquired after Yehudah b. Nehemiah and was told that he had passed away’.
This second source is particularly impressive as the death clearly takes place between Pesach and Shavuot, and, ironically, the topic of discussion was the Omer! One would have to posit that this type of behavior was exhibited  by 24,000 individual students, in order to take the first passage at face value. There is, however, another source, which speaks of a “mere” 300 students who perished. See Midrash Tanchuma Chaye Sara section 8, and Responsa Minchat Yitzchak Volume 3 section 38, who surprisingly reads the number 300 into our passage in the Talmud.
[9]  The real name of the supposed messiah was Bar Kosba, see below, after the failure he was known as Bar Koziba, this is how the Rambam refers to him Melachim 11:3. The name Bar Kochva as such is not found in Talmudic literature, cf. Buber edition of Midrash Eicha Rabba.
[10]  The Rambam Laws of Melachim 11:3, makes it sound as if the entire generation was in agreement with Rabbi Akiva, the language “all the sages of the generation” must mean “most”. Unless this represents a later view, after the revolt began to unravel.
[11]  This is the only use of this phrase in Rabbinic writings. I once discussed the phrase with Professor Daniel Sperber, who informed me that the phrase is not used in Greek or Latin writings either. Rabbi Soloveitchik once suggested that the idiom referred to Rabbi Akiva’s eloquence.
[12]  There is another teaching of Rav Yochanan ben Torta which relates to the grave: Midrash Rabba – Shir HaShirim 7:16: R. Yohanan b. Torta said: Even when one is dead, his lips quiver in the grave. How do we know? Because it says, “Moving gently the lips of those that are asleep”. (Shir Hashirim 7:10)
[13] The Talmud does record one opinion of a certain Rebbi Hillel that the messianic age was exhausted in the days of Hizkiya, but this opinion is considered antinomian. See Sanhedrin 99a.
[14]  “Notzrim” – ‘watchmen’, may be a play on words meaning Christians—not, of course, in the Biblical text but in the particular usage by Rav Yochanan ben Torta.
[15]  This teaching is also found in Yoma 9a, but the Talmudic discussion clouds the authorship of Rav Yochanan ben Torta. A careful reading of that source will yield the same conclusion.
[16]  It should be noted that Rabbi Menachem M. Shneerson, in his commentary on this passage, concludes that the messianic age – the coming of the Messiah - will predate the epoch of the resurrection. See Chokrei Hazmanim by Alter Hilovitz, Mosad HaRav Kook, volume 2 pages 19-35, for the Rebbi’s treatise on this passage. 
[17]  As seen in the previous footnote, we must stress that there are various epochs described as being part of the Jewish eschatological vision. According to the Rambam the messianic age is the first part. While this epoch requires no change of nature, subsequent epochs must include basic changes. For example, the Rambam clearly believes in resurrection, as is evidenced by his including lack of belief in resurrection as tantamount to heresy, in his laws of Teshuva. Therefore we may conclude that resurrection is part of a later epoch. See article cited in previous note.
[18]  This comment would be more caustic if Rabbi Akiva was in fact bald, as is implied by at least one Talmudic source and is the understanding of a number of medieval authorities. Talmud Bechorot 58a, “‘Ben Azzai says: ‘All the Sages of Israel are in comparison with myself, as thin as the husk of garlic, except that bald head.’ Rashi identifies the “bald head” as Rabbi Akiva, hence Rav Yehoshua ben Korcha is the son of Rabbi Akiva. Tosfot s.v. “Chutz”, Tosfot Baba Batra 113a, Rashbam and Tosfot Pesachim 112a, Machzor Vitri section 424.
[19]  See Pesachim 49b for an example of Rabbi Akiva’s attitude from his days as an “am haaretz”.
[20]  The only other conversation between Rabbi Akiva and Rav Yochanan ben Torta recorded reads:
“The Rabbis related that once when R. Yochanan b. Torta came before R. Akiva, the latter said to him: Rise and read the Torah [for us].[He replied [“I have not reviewed the portion’; whereupon the Sages praised him, [because he fulfilled the verse] ’ Then did he see it, and declare it.’ Midrash Rabba – Shmot 40:1

שום קלוף




שום קלוף

הרב ארי דוד קאהן                                                                      Rabbi Ari Kahn                               
 מת"ן ו' מרחשון התשע"א                                                                                   Adk1010@gmail.com
http://Rabbiarikahn.com                                                        http://arikahn.blogspot.com                                                               
1.    תלמוד בבלי מסכת נדה דף יז עמוד א
 אמר ר"ש בן יוחי: ה' דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו: האוכל שום קלוף, ובצל קלוף, וביצה קלופה, והשותה משקין מזוגין שעבר עליהן הלילה, והלן בבית הקברות, והנוטל צפרניו וזורקן לרה"ר, והמקיז דם ומשמש מטתו. האוכל שום קלוף כו': ואף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי - רוח רעה שורה עליהן. ולא אמרן אלא דלא שייר בהן עיקרן או קליפתן, אבל שייר בהן עיקרן או קליפתן - לית לן בה.
R. Simeon b. Yohai stated, There are five things which [cause the man] who does them to forfeit his life and his blood is upon his own head: Eating peeled garlic, a peeled onion or a peeled egg, or drinking diluted liquids that were kept over night; spending a night in a graveyard; removing one's nails and throwing them away in a public thoroughfare; and blood-letting followed immediately by intercourse.
‘Eating peeled garlic etc.’ Even though they are deposited in a basket and tied up and sealed, an evil spirit rests upon them. This, however, has been said only where their roots or peel did not remain with them, but if their roots or peel remained with them there can be no objection.

2.    רש"י מסכת נדה דף יז עמוד א
דמו בראשו - נענש על עצמו וחובת דמו נדרשת ממנו לאחר מיתתו וראיה לדבר ודמו בראשנו דמרגלים (יהושע ב) חובת דמו יהא מוטל בראשנו

3.    ערוך לנר מסכת נדה דף יז עמוד א
בגמרא או קליפתן. אף על גב דאיירי שהם קלופים צ"ל דקאמר אם נקלפו אבל הקליפה עדיין מעורה בהן אז ליכא סכנה:

4.    תוספות יומא דף עז/ב
משום שיבתא - פרש"י רוח רעה השורה על הידים שלא נטלן שחרית ור"ת מפרש דבלא נתינת פת לתינוק מותר ליטול ידיו שחרית ביום הכפורים דלא גרע ממלוכלכות בטיט ובצואה דאמרינן שרוחץ כדרכו ואינו חושש ואין לך מלוכלך בטיט ובצואה יותר מזה שלא נטל ידיו שחרית שאינו רשאי ליגע לפיו ולחוטמו ולאזניו ולעיניו כדאמר בפרק שמונה שרצים (שבת דף קח:) יד לפה תקצץ וכו' משום בת מלך ושיבתא דהכא ענין אחר הואי ששורה על האוכל כשבא ליתן פת לתינוק בן ד' וה' שנים וחונקתו אם לא נטל ידיו באותה שעה אף על פי שכבר נטלן שחרית ומה שהעולם אין נזהרין עכשיו בזה לפי שאין אותה רוח רעה שורה באלו המלכיות כמו שאין נזהרין על הגילוי ועל הזוגות:

5.    ספר ים של שלמה - חולין פרק ח אות י
והא דפליגי הני תרי לישנא במים אחרונים (ק"ה ע"א) ואיכא בינייהו קיסמא, פסק הרמב"ם (שם הט"ז) להחמיר, שאין נוטלן אלא ע"ג כלים, ולא קיסמא, והרשב"א (תהבה"א בית ו', דף ע"א ע"ב) כ' כיון דמידי דרבנן הוא נקיטינן לקולא, ויראה כדעת הרמב"ם, מאחר שהטעם הוא משום רוח רעה, וחמירא סכתנא מאיסורא, על כן פסק להחמיר, והאידנא אין נזהרין בזה, לפי שאותם רוחות הנזכרים בתלמוד אינם מצויין בינינו,

6.    ספר מגן אברהם על או"ח סימן קעג:
(א) דקשה לד"א. ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ"כ דחזינן כמה דברים המוזכרים בגמ' שהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות ועבי"ד סי' שט"ז ס"ג ובא"ע סימן קנ"ו וכ"כ הב"ח בשם הרמב"ם:

7.    ספר מצוות קטן מצוה קעא
שלא להניח מכשולות דכתיב (דברים כ"ב) ולא תשים דמים בביתך, כגון סולם רעוע או כלב רעא) וגם סמכו חכמים (עכו"ם ל') על זה לאסור כל דבר שיש בו סכנה ... ובע"פ תנא אוכלין ומשקין תחת המטה אפילו מחופין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ואולי מיירי כשאינו עוסק בסעודה דליכא אנשי) שמא יפול בו דבר המזיק ולא יראהו, וכן שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה ויש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית מטעם זה, ויש שאינם חוששין מאחר שלחם מעורב בתוכם, ויש שמשימין קליפת השומין לתוכם, וגרסינן פרק השואל דף קנ"א הישן בבית יחידי אוחזתו לילית והיוצא קודם קריאת הגבר דמו בראשו, ואסור לעמוד (שבת ל') תחת קיר נטוי ולעמוד במקום סכנה (ש"ע חו"מ סי' תכ"ז כל העוב' על דברים אלו וכיוצא בהם שנת' בי"ד סי' קי"ז ואומר מה לאחרים עלי אם אני מסכן עצמי או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות).

8.    מרדכי מסכת שבת הגהות מרדכי (פרק המוציא) רמז תסא
ומביצה קלופה ששאלת אמאי לא חיישינן לרוח רעה כדאיתא פרק כל היד [נדה דף יג ב] יפה כתבתם דדילמא לא שכיח בינינו אי נמי כתבי הקדש שעליהן מצילין ושלום העני מאיר:

9.    שולחן ערוך הרב חושן משפט הלכות שמירת גוף ונפש ובל תשחית
סעיף ז...ולא יאכל שום קלוף או בצל קלוף או ביצה קלופה שעבר עליהם הלילה מפני שרוח רעה שורה עליהם אפילו הם צרורים בבגד וחתומים ואם שייר בהם עיקרם והוא השער שבראש השום והבצל או מעט קליפתם מותרים.

10. ערוך השולחן יורה דעה הלכות תערובות סימן קטז סעיף כב
... וחמשה דברים הן שהעושה אותן מתחייב בנפשו ודמו בראשו ואלו הן האוכל שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה ...

11. יד מאיר סימו יט
נראה לדינא בודאי הא דאין נזהרין עכשיו בשום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופם הוא בודאי משום דאין אותו רוח הרע מצאוי עתה כלל דהרי ראשון לראשונים ר"ת ז"ל וסייתו הוכיחו מזה דאין אנו נזהרין ליתן פת לתינוק בלי הדחת ידים מזה הוכיהו דאין שיבתא מצוי עתה כמו מקדם. הוא הדין בזה דיש לנו להוכיח מדלא נזהרין עכשיו מכלל דאין אותו ר״ר מצוי עתה כלל. ומש״ה א״ש הא דהשמיתו זה כל הפוסקים ויפה מנהגן של ישראל וישראל עושם חיל :

12. רש"י מסכת יומא דף עז עמוד ב
מדיחה את ידה - לפי שרוח רעה שורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית, ושם השד שיבתא.
13. שו"ת יד חנוך סימן לה
R. Chanoch Henoch ben R. Yosef David Teitelbaum was born in 1884 in Galicia. He died in Satmar in 1943.
בדין ביצים קלופים שעברה עליהם הלילה         בעזהי"ת, סאסוב תרס"ח
א) והנה עמדת לתמוה מדוע השמיט מרן מהר"י קארו ז"ל בשולחנו הטהור סימן קט"ז הך מילתא הנזכרת בפרק כל היד שם. דע שהראני ידידי עמיתי הרב הגאון רבי מרדכי אריה מפדקאמין נ"י שמבואר להדיא במרדכי פרק המוציא במסכת שבת (דף ע"ט ע"ב), שכתב דעכשיו אין נזהרין בביצה קלופה שעברה הלילה משום שיתכן שהרוח הרע הזה לא שכיח בינינו, עכ"ל. ואני אומר שכל הני מילתא דסכנתא דאיתמר בש"ס משום רוח רעה, והשמיטום הרי"ף והרמב"ם היינו משום שדעתן דעת קודש שעכשיו נשתנו הטבעים ואין בדברים אלה סכנה. ולא כמחבר אחד שקיבץ כל אלה לספר מיוחד והדפיסם להזהיר את ההמון שאינם נזהרים בהם, והמחבר הזה לא חש לקימחיה, ואני אומר הנח לישראל וכו'. וכן כתב להדיא המרדכי פ"ק דעירובין (סימן תע"ח בהגהת הרמ"א בשם מהרא"י) דהיכי דהשמיט הרי"ף ז"ל אפילו מילתא דלא נמצא חולק עליה בש"ס סימנא דלאו הלכתא היא, עכ"ל. והנה מהרשד"ם (חאה"ע סימן קכ"ד) [הביאו הכנסת הגדולה] כתב שכל דין שלא כתבוהו הפוסקים ודאי דלא קי"ל הכי, עכ"ל:
והנה בענינים שהם משום רוח רעה מצינו להדיא בתוספות פרק יוה"כ (יומא דף ע"ז ע"ב בד"ה משום שיבתא) שכתבו שמשתנים הם לפי חליפות הזמנים, עיין שם. וכן כתב הרש"ל ז"ל (פרק כל הבשר סי' י"ב) [הביאו הבל"י סי' קט"ז], וזה לשונו, כל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה כולן לא שכיחין האידנא, עכ"ל. ולפיכך אתי שפיר מה שהשמיט אותם הרמב"ם ז"ל ושאר פוסקים:
....ובזה יש לתרץ דברי רבינו הרוקח ז"ל (סימן רצ"ו) שכתב, מנהג אבותינו שמושיבין התינוקות ללמוד בשבועות, ומביאין ביצה מבושלת וקלופה הקליפה הקשה ממנה, וכתוב עליה ויאמר אלי בן אדם בטנך תאכל ומעיך תמלא את המגלה הזאת (יחזקאל ג' ג') כו', עיין שם. והקשה השואל במרדכי במסכת שבת פרק המוציא (שם) הלא היו קולפים הביצה מערב יום טוב וכותבין עליו הפסוקים האלה והיה ביצה קלופה שעברה עליה הלילה, ואיך נתנו לתינוקות דבר ששורה עליו רוח הטומאה, ויש בו חשש סכנה. אבל אם נאמר דביצה קלופה שעברה עליה הלילה היינו שנקלף החלבון מן החלמון, אבל לא שנקלף הקליפה הקשה, א"כ לא קשה מידי:
...ואו) והן הלום ראיתי לרבינו מהר"י מקורביל בספר הסמ"ק שכתב (במצוה קע"א), יש שאין חוששין לשומים קלופין שעברה עליהן הלילה אם לחם מעורב בו, ויש שמשימין קלופת השומין לתוכן, עכ"ל. ולפי זה נראה דגם גבי ביצה קליפה אם משימין בה קצת מקליפת הביצה לית לן בה, דהרי שום וביצה בדיבור אחד נאמרו בש"ס שם ובחדא מחתא מחתינהו:
...אך לפי מה שבארתי בשם המרדכי דעכשיו אין בזה סכנה א"כ אין ראיה, דיתכן שכן דעת התוספות. סיומא דפסקא נלפע"ד דמדהשמיט זה הרי"ף והרמב"ם, וגם הטור ושו"ע לא הביאו זה, נראה דסברי כדברי המרדכי הנ"ל, ויאכלו ענוים וישבעו: ... חנוך העניך בהרב האלקי רבי יוסף דוד מסאסוב זלה"ה

14. שו"ת חלקת יעקב יורה דעה סימן יד
בדבר אבקת ביצים
ג) ונבא לחשש הג' - שום קלוף ביצה קלופה האוכלן דמו בראשו נדה י"ז והטעם שם מפני שרוח רעה שורה עליו, ובבית שלמה יו"ד סימן קפ"ט האריך בנידון שאלתו שהסוחרים בכמה עיירות שוברים לאלפים ולרבבות ביצים ושופכים החלבונים בפני עצמן והחלמונים בפני עצמן ואסר שם אפילו בדיעבד, וכן במנחת פתים סימן קט"ז מביא כן בשם הפ"ח, אכן כנראה מדברי שארי האחרונים הפריז על המידה לאסור אף בדיעבד, דהא ברמב"ם ושו"ע לא נזכר דין זה כלל, רק בתוס' ביצה י"ד א' ד"ה א"ב וברא"ש שם וכן בתוספות שבת קמ"א א' ד"ה הני מביאין בקצרה דשום אי"א לדוך מעיו"ט משום דרוח רע שורה עליו, ואני מצאתי בהגהות מרדכי שבת פרק המוציא וז"ל ומביצה קלופה ששאלתם אמאי לא חיישינן לרוח רעה כדאיתא בפרק כל היד נדה י"ז יפה כתבתם דדילמא לא שכיח בינינו אי נמי כתבי הקודש שעליהן מצילין ושלום העני מאיר עכ"ל הג' מרדכי, ועי' במרדכי שם סימן שס"ט ובהג' חידושי אנשי שם. ...
ציריך, אייר תש"ד.

15. שו"ת דברי יציב חלק יורה דעה סימן לא
ב) וראיתי באומר השכחה להגר"י פיק באות צ"א שעמד על זה שבפוסקים ראשונים ואחרונים לא הזכירו זאת, ומצוה ליתן מובן שהעלימו בדברים הללו להזהיר לעם עיין שם. ולפענ"ד אי משום הא לא איריא לאסוקי אליבא דהלכתא, שהרי הרמ"א כללא כייל ליזהר מכל הדברים המביאים לידי סכנה ולא פרט כולם, והאחרונים כבר ציינו להרבה דברים שמבואר בש"ס וראשונים לחוש להם, עיין שם בהגהות הגרעק"א ובפת"ש ועוד, וכמו בכמה אזהרות מצוואת רבינו יהודה החסיד שהעולם נזהרים ביותר אף שאין להם מקור בש"ס ושו"ע וכמ"ש הנו"ב במהדו"ת אהע"ז סי' ע"ט, וראה בלשון קדשו של אא"ז בשו"ת דברי חיים ח"א אהע"ז סי' ח' שכתב, והנה לפלפל בזה הוא למותר כי איך בדבר שאין לנו שום ידיעה והוא מדברים הנסתרים, ובמחכ"ת הגאונים בתראי שהחלו לפלפל בכוונת דברי רבינו יודא החסיד ז"ל, וכי נשכיל בדבר שאין מבוא לשכלנו להשיג וכו', ובודאי אין בחכמי האחרונים לדחות דברי הקדמונים אם לא נמצא בדורות הקדמונים חולקים עליו, כי אנו כאין נגד חכמתם ותורתם וחסידותם ויראתם, ועלינו לקבל דבריהם באהבה הגם שהוא נגד התלמוד וכו' עכל"ק. ומכ"ש בנ"ד שתלמוד ערוך הוא בידינו בלי שום חולק דמתחייב בנפשו ודמו בראשו, וגם בדברי הראשונים לא נמצא מי שיתיר להדיא, ואמאן ניקו ונסמוך שהטור והשו"ע חולקים על ש"ס מפורש. ובאמת גם הגר"י פיק רק תמה קרא על שלא עוררו להזהיר לעם, אבל לא עלתה על דעתו להסיק מזה להקל.

16. שו"ת ציץ אליעזר חלק יח סימן מו
אודות שום ובצל קלופין שעבר עליהם הלילה.
ב"ה. יום ועש"ק פסח שני תשמ"ט לפ"ק. ירושלים עיה"ק תובב"א.
לכבוד הרה"ג רב פעלים הרב ר' ראובן סיני שליט"א רב בשכונת צפון ירושלים.
שו"ב. ע"ד ששאלני אודות שום ובצל קלופין שעבר עליהם הלילה. ורצה לצדד ולומר דאם מכוסים היטב וסגורים במקרר שיועיל שיוכל לאוכלם ולא יצטרכו לאבדם אשר לפעמים זה מסתכם בהפסד רב, ויש בזה גם ביזוי לאוכלין.
...שו"ר בספר רבבות אפרים ח"ג סימן תצ"ה שכבר עלה על דעתו לדון להתיר בכזאת כאשר הם כרוכין היטב וסגורים במקרר דליכא למיחש לנחש. אבל בא רעהו וחקרו הוא הגרא"י זלזניק שליט"א ברבבות אפרים בח"ד סימן נ"א, והוכיח במישור כנ"ז, דבגמ' נדה איתא בהדיא שזה נאמר אף על גב דמנחי בסילתא ומציירי וחתימי, וא"כ איך יועיל במקרר או במקום סגור עיין שם.
ב) אולם נראה לי דיש מקום לצדד להתיר במקום הפסד, ולהסתמך על זה שמימרא זאת שבגמ' נדה לא הובאה כלל לא ברמב"ם ולא בטור ושו"ע, והוזכר זה רק בכמה מהבאים אחריהם, וניתן לומר שהרמב"ם ובעלי השו"ע סברו בגדלותם שאין הלכה כן, או דקסברי הנהו מרנן רבנן שזה לא נהוג בזמנינו, כי נשתנו הטבעיים והמסיבות, כפי שמצאנו על עוד כמה דברים מעין אלה שנאמרו ונתחדשו בכזאת.
ולא עוד, אלא שגם על הך מימרא גופא מצינו בהגהת מרדכי שבת בר"פ המוציא, ובמרדכי שם בפ' כלל גדול בחידושי אנשי שם אות ג' שמביאים בשם המהר"ם בר ברוך שהשיב בחד תירוצא שלכן לא חיישינן לביצה קלופה משום רוח רעה, מפני, דדילמא לא שכיח בינינו רו"ר ע"ש.
ודברי מרדכי אלה שימשו למקור בית אב לכמה וכמה גדולי פוסקים לדון להתיר עפי"ז, ובבחינה של "ומה ספיקות שלכך כך".
יעוין להגאון האדר"ת ז"ל בקו' עובר אורח הנדפס בסו"ס ארחות חיים על או"ח בסי' ד', שעל סמך זה התיר בפשיטות לקנות תערובות ביצים טרופות לאפיה, מפני דסמכינן ע"ד הגמ"ר דבזה"ז ל"ח להם משום רוח רעה ע"ש. והובאו דבריו אלה גם בספר משמרת שלום על יו"ד סי' קט"ז אות ד', ודלא כהבית שלמה יעו"ש.
ובדומה לזה ראיתי גם בספר זבחי צדק על יו"ד סי' קט"ז אות ס"א, דמקשה שם על המנהג שלנו שאין אנחנו נזהרים בזה שכמה פעמים אנו עושים זלאט'ה של ירקות או של קשואין וכותשין שום ומניחים בה ועובר עליהם הלילה, וכן כובשין ירקות ומניחין בה ראשי שומין קלופין ותשאר כמה חדשים, ובישוב שני (הישוב הראשון נזכיר עוד לקמן) כותב ליישב, דיתכן שסמכו בזה על הגאון רש"ל שכתב ביש"ש פ' כל הבשר סימן י"ב שכל מה שהזהירו משום רוחות רעות כולם לא שכיחי האידנא כמו זוגות וכו', ומשו"ה אין נזהרין ג"כ העולם בשום ובצל ע"ש.
ולהסתמך להתיר מכח זה שלא מובא מזה בשו"ע, מצינו שהסתמך ע"ז בספר שו"ת יד מאיר סימן י"ט (מובא בקצרה בדרכ"ת יו"ד סימן קט"ז ס"ק ע"ד), שהשיב לשואלו והאריך ליישב מנהג העולם שאין נזהרים בזה, מפני דלא לחנם השמיטו הטוהמ"ח וכל הפוסקים דין זה, כי אין בזה מצד רוח רעה בזה"ז, ע"כ יפה מנהגן של ישראל שאין נזהרים לא בשום קלוף ולא בביצה קלופה וישראל עושה חיל יעו"ש.
ונקודה חשובה זאת שיש מקום להסתמך ע"ז שלא נזכר מזה ברמב"ם ובשו"ע, הזכירה בעצם גם השו"ת בית שלמה חיו"ד סי' קפ"ט, דאחרי שכתב בזה כמה עקולי ופשורי סיים בסופו של התשובה וכתב, שנראה הדבר דאין לחוש לסכנה רק באלו דחשיב בשו"ע ביו"ד סי' קט"ז, ובחו"מ סי' תכ"ז ע"ש.
וכ"כ גם בשו"ת פרי השדה ח"ג סימן ס"א, דמשו"ה לא הובא זה בשו"ע, משום דאולי ידעו הפוסקים דעכשיו אין בהם משום סכנה ע"ש, וכתב מזה, גם בשו"ת ישכיל עבדי ח"ז חאו"ח סימן מ"ד, ונוספות בח"ח חיו"ד סימן י"ד יעו"ש.
ג) גם אם נחוש על כך עקרונית גם על בזה"ז, כפי שחוששים כמה מגדולי הפוסקים, ישנן אבל כמה דרכי היתר בזה. וכדיבואר.
יעוין בסמ"ק סימן קע"א (יום רביעי) שכותב וז"ל: שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה שעבר עליהם הלילה, יש בני אדם שאינם אוכלים שומים קלופים שחוקים בשבת שחרית, ויש שאינם חוששים מאחר שלחם מעורב בתוכם, ויש שמשימים קליפת השומין לתוכם עכ"ל (והובא גם בספר שבט מוסר סוף פרק מ' ע"ש).
הרי למדנו מהסמ"ק על שתי דרכי היתר בזה, והיינו, שיערבו עמם דבר נוסף כלחם, או שיראו להשים קליפת השומין לתוכם (הגם שכבר קולפו מהם) וזה יועיל שלא תשלוט הרו"ר.
ודבר זה שהחשש הוא רק אם הם לבדם, אבל אם באים במעורב עם ד"א לית לן בה, כותב גם בספר זבחי צדק שם. וכ"כ גם הבן א"ח ש"ב פ' פינחס אות י"ד וז"ל: והיינו דוקא אם לבדם, אבל אם מעורבים עם שאר אוכלים הן בבישול הן בכבוש אפילו קלופים לגמרי מותר וכן עמא דבר עכ"ל. גם לרבות הכף החיים באו"ח סימן תק"ד סק"א כותב די"ל דשכשהם מבושלים או מעורבים עם דבר אחר אינו מזיק אם עבר עליהם הלילה וכמ"ש הזב"צ ע"ש.
ד) יש גם דרך היתר לשים בתוכם מלח, כדראיתי בספר מטעמים ערך יין סעודה ואכילה אות י"ח שכותב בשם ספר תוספת חיים וז"ל: טעם כשנשאר שום קלוף או בצל קלופה בלילה שאם יעבור עליהם הלילה סכנה לאכול מהם נותנים אותו למלח, כי המלח מבטל את הרוח רעה ששורה עליו ע"ש. והובא גם בספר טעמי המנהגים בליקוטים אות ט"ז ע"ש. ומשמע לכאורה ששימת המלח מועילה אפילו אם ישים זאת בתוכם לאחר שעבר עליהם הלילה. דכחו אתו להעביר ולבטל את הרוח רעה.
ובדומה לזה כותב לומר הכף החיים יו"ד סי' קט"ז אות צ"ג, די"ל דאינו מזיק אלא כשאוכלו כמו שהוא, אבל אחר כבישה בחומץ או במי מלח או אחר בישול אינו מזיק ע"ש, והיינו אפילו אם יעשה בכזאת לאחר שעבר עליהן הלילה. ואינו אוכלו כמו שהוא.
אך בשו"ת בית שלמה חיו"ד שם כותב לומר דמהני כשנתערב בחומץ קודם שעבר הלילה עיין שם.
ה) כמו"כ ישנם סוברים שהחשש הוא רק בחיין ולא במבושלים, וישנם סוברים להיפך שהחשש הוא רק במבושלים ולא בחיין, יעו"ש בזבחי צדק, ובשו"ת יד מאיר שם וכן בדרכ"ת שם אות ע"ד עיין שם, ויוצא איפוא מזה שלדידן על כל אופן מהאופנים אם נרצה יש לנו ספק ספקא, להתיר. והוא, שמא לא שייך כלל החשש בזה"ז, ואפילו אם שייך שמא הוא דוקא על האופן השני ולא על האופן שרוצה כעת לאכול. והרי הספק הוא לא על חשש סכנה מוחשת שנטעון פירוקא לסכנתא, אלא על חשש סגולתי ומופשט. ואשר רבים כבר עברו ואכלו ולא ניזוקו.
ו) ובשו"ת יד מאיר שם, מחדש גם לומר היתר פשוט בזה אפילו אם נחשוש גם לבזה"ז, והוא, דיועיל על כך הדחה, דההדחה מעבירה הר"ר, ומנמק זאת, דאעפ"י שלא נזכר מהיתר כזה בשום פוסק, אפ"ה נראה לו שיועיל זה מכיון דבלא"ה העיקר הוא דאין אותו הרוח רעה שכיח עתה בזה"ז עיין שם. (אמנם בארצוה"ח להמלבי"ם סימן ד' מבואר דלא כן יעו"ש).
ז) העולה מכל האמור, דמעיקרו של דבר יש מקום להתיר בכל גוונא והנוהג כן אין מזחיחין אותו, ומה גם כשיעשה גם הדחה, וביותר יש להתיר כשישימו מהקליפות לתוכם, ועל אחת כמה שמותר כשיערב זה עם איזה דבר אחר, או אפילו כשישים בתוכם מלח או יכבשם בחומץ ובמי מלח.
והנני בברכה אליעזר יהודה וולדינברג

17. שו"ת יביע אומר חלק ב - יורה דעה סימן ז
...וראיתי להגאון בעל זבחי צדק (סי' קטז ס"ק סא), שהביא דברי הגמרא הנ"ל. וכ' להקשות מזה על מנהגם שמניחים בסלאטה /בסלט/ שום קלוף ועובר עליהם הלילה. וכן כובשים ירקות ומניחים בהם שומים ונשארים כמה חדשים בצנצנת. ופי' חו"ר הישיבה שיתכן שלא אסרו אלא כשהם לבדם, אבל ע"י תערובת לית לן בה. ועוד יתכן שסמכו עמ"ש הרש"ל ביש"ש (פ"ח דחולין סי' יב), שכל מה שהזהירו חז"ל משום רוח רעה, כולם לא שכיחי האידנא. וכיו"ב כ' התוס' יומא (עז:) גבי רו"ר דשיבתא. ומש"ה אין העולם נזהרים בשום ובצל קלופים. ע"כ. והנה יותר הי"ל להעיר מדברי הגמ"ר (פ' המוציא יין), שכ' בזה"ל: ומביצה קלופה ששאלת אמאי לא חיישינן לרוח רעה, יפה כתבתם דדילמא לא שכיח בינינו. א"נ כתבי הקדש שעליהן מצילין. ושלום. העני מאיר. עכ"ל. הנה מבואר שיש לסמוך ג"כ על הטעם שאין הרו"ר הזאת מצויה בינינו. וכד' רש"ל. ואף על פי שכ' זה בלשון דילמא, לאו משום דלא פסיקא ליה אלא דרך ענוה היא. וכמ"ש בעלי הכללים שאע"פ שהפו' כותבים בל' אפשר, הוא רק דרך ענוה ואינו ספק. וכמו שהאריך בזה השד"ח כללי הפוסקים (ר"ס טז). ע"ש. [אכן התוס' והרא"ש (ביצה יד) ס"ל שרו"ר זו נוהגת אף בזה"ז. ע"ש]. ועמש"כ בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' ט אות א - ב). ע"ש.

18. שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן קיא
ס"ד - א בענין שום קלוף ובצל קלוף וביצה קלופה בש"ס נדה י"ז ע"א (דרוח רעה שורה עליהם) ומתחייב בנפשו, והגאון רש"ז בשו"ע דרב מביאו בה' שמירת הנפש, והשו"ע השמיטו, וכתבתי בשבט הלוי ח"ג סי' קס"ט דעיקר הטעם משום דהסכנה של בצלים ושום הוא בודאי סכנה סגולית לא טבעית, והיינו מחמת רוח רעה, וכבר כ' תוס' יומא ע"ז ועוד כמ"ק שאין העולם נזהרים בזה וכיו"ב כמו שאין נזהרין בגילוי וזוגות.


Tuesday, April 3, 2012

Regarding Chametz and Kitniot in Israel on Shabbat Isru Chag



There has been a lot of talk regarding the permissibility of eating either Kitniot or Chametz on the day after Pesach here in Israel this year.
There are those who have claimed that Kitniot would be Mukzah on Shabbat, Rav Shlomo Zalman Auerbach did not agree – and believed that it could be eaten on Shabbat and cooked on Chag with an Eruv Tavshilin. It would certainly be permitted to cook it on chol hamoed. (Please note the Minchat Yitzchak is stringent שו"ת מנחת יצחק חלק ז סימן לג , in my Shabbat Hagadol drasha I discussed his reasoning and why I felt that Rav Shlomo Zalman Auerbach is more convincing.)
In the event that kitniot eating guests may arrive on Chag the permissibility of cooking on chag should be very straight forward, Rav Shlomo Zalman Auerbach is lenient even in the case where this is not a possibility.
Regarding utensils used for kitniot, even though this causes angst for Ashkenazim, the halachic status of the utensils would be uncompromised [heard from Rav Herchel Schachter, and cited by Rav Nevenzhal in the name of Rav Shlomo Zalman Auerbach]. (And even as I write these words I do not know if I will rely on it – sometimes angst wins out, and sways the heart.)
(Update 2019 - For those who asked - we have had rice on the shabbat after the 7th day)
שו"ת מנחת שלמה תנינא (ב - ג) סימן יז ד"ה ויש לדון
ויש לדון אם שרי לבשל ביום טוב אחרון של פסח שחל בער"ש קטניות אם אין ספרדים מצויים, אבל שאר הדברים [כגון מצות מכונה או שרויה למחמירים] חושבני דודאי מותר [לאוכלם בשבת] כי זה רק מוקצה מחמת יום שעבר וגם הרי נפישי אינשי שאינם זהירים בכך, ומותר אפילו לבשל ביום טוב (ועי' להלן סי' מ"ב בד"ה ויש לדון), ועכ"פ רק לאכול בשבת ודאי שרי גם בקטניות, ואפילו בחמץ גמור שהביא לו נכרי הארכתי במק"א [כמבואר לעיל] ... ולכן לענ"ד יש מקום להחמיר רק בחמץ ממש או בכלי שהוא בן יומו, ולא באינו בן יומו שזה רק מדרבנן. אולם בלוח ארץ ישראל של הגרי"מ טוקצינסקי ז"ל כתב והמחמירין בחמץ מחמת מוקצה אין אוכלין בשבת קודש זה אורז וקטניות וכו'. ולא ידעתי מאי שנא מביצה שנולדה ביום טוב דאסור לאכלה למחרת בשבת רק מפני הכנה ולא משום מוקצה מחמת יום שעבר, וגם כאן הרי יודע ברור שעתיד להיות מותר לאחר בין השמשות.

Rav Ovadia is lenient regarding chametz on Isru Chag Shabbat, he claims that this does not constitute "stealing" from the non-Jew, because the contract in fact allows such use, he further cites the Ohr Sameach who states there is no muktza by a non-Jew, see Yechave Daat 2:64. Before relying on this opinion I suggest speaking with whomever sells your chametz and ascertain that your contract is written in the fashion mentioned by Rav Ovadiah (or alternatively go to Rav Ovadiah and have him sell your chametz)
שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן סד
שאלה: האם מותר לאכול חמץ שנמכר לגוי כהלכה, ביום שבת שחל למחרת שביעי של פסח?
תשובה: בתוספות מסכת ביצה (דף ד ע"א) מבואר, שאף על פי שהלכה רווחת שכל דבר שהיה בגדר מוקצה בבין השמשות של כניסת השבת, אסור לכל יום השבת, זהו רק כשהדבר נאסר להבא מכח קדושת השבת, אבל מוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן. וכן כתב הרא"ש בפסקיו (סוכה, פרק ד' סימן ה'). ואם כן גם כאן אין לאסור אכילת חמץ ביום שבת מכח שהחמץ היה אסור באכילה ונעשה מוקצה בבין השמשות של השבת, משום שאולי עדיין יום הוא ואסור באכילת חמץ, שהרי זה מוקצה מחמת יום שעבר, וחוזר להיתרו בשבת. אמנם השער המלך (בפרק א' מהלכות יום טוב הלכה כד) כתב לחדש שדברי התוספות הנ"ל אמורים רק לגבי דבר שאיסור אכילה שבו אינו אלא מדרבנן, אבל דבר שאיסור אכילתו בבין השמשות מן התורה, כל שהוקצה בבין השמשות, אפילו מחמת יום שעבר, נאסר לכל היום שאחריו. וכן כתב הפרי מגדים (/או"ח/ סימן תצח במשבצות זהב סק"ב, ובפתיחה להלכות יום טוב אות יז), ולכן פסק שאם שחט את האם של הבהמה בערב יום טוב, אסור לשחוט הבהמה ביום טוב, משום איסור אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד, והואיל ונאסר בשחיטה בבין השמשות של יום טוב, משום שאולי עדיין יום הוא, נאסר לכל היום, כיון שהוא איסור תורה. ע"כ. ולפי זה יוצא שגם חמץ אסור באכילה בכל יום השבת, הואיל והוא איסור תורה. [וראה עוד להמאירי בבית הבחירה (ביצה ד ע"א עמוד כז), בשם יש מתרצים, ובשבולי הלקט (סוף סימן רמז). ואכמ"ל]. ...ועוד, שמכיון שבכל הזמן הזה היה החמץ שייך לגוי על פי המכירה שנעשתה כדת קודם הפסח, אין מקום לאוסרו משום שהוקצה בבין השמשות, כיון שמבואר בירושלמי (ביצה פרק ג' הלכה ב'), שאין מוקצה בשל גוי. וכן כתב הר"ן (סוף ביצה). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן תצח סעיף ג). וכן כתב הרמ"א בהגה (סימן שי סעיף ב, וסימן תקה סעיף א). ע"ש. וכן כתב האור שמח (בפרק ד' מהלכות יום טוב), שמותר ליקח חמץ מן הגוי בארץ ישראל בשבת שלאחר שביעי של פסח, שאפילו אם נאמר מיגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא גם במוקצה מחמת יום שעבר, מכל מקום הואיל ובחמץ של גוי לא שייך מוקצה, כמבואר בירושלמי שאין הכנה בשל גוי, לפיכך מותר ליקח ממנו חמץ בשבת שאחר יום טוב האחרון של פסח. ע"כ. ... ולפי זה בחמץ שנאסר מאליו לא שייך טעם זה, ולכן מותר ליקח פת פלטר מן הגוי בשבת שלאחר שביעי של פסח. וכן כתב עוד בספרו שו"ת מים שאל (סימן א). וכן העלה הגאון רבי ישראל יעקב בורלא בשו"ת מקור ישראל (סימן קד), שלפי מה שפסק מרן בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן שכה סעיף ד) שמותר לקחת בשבת לצורך שלש סעודות פת שאפאה גוי לעצמו, או פת שנאפית בשביל גוים, כגון שידוע שרוב הלוקחים ממנו גוים, לכן מותר לקחת גם כן פת מפלטר גוי ביום שבת שלאחר שביעי של פסח לצורך שלש סעודות, ואין לאסור משום מגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, כיון שאין מוקצה בשל גוי וכו'. ע"ש. גם הגאון רבי עקיבא איגר בתשובה (סוף סימן ה) כתב, שלפי ההנחה שכל מאכל ביום הכפורים נחשב למוקצה, ולא מהני מה שראוי לקטנים, יש הוכחה לדברי התוספות שמוקצה מחמת יום שעבר לא אמרינן, שאם לא כן, לדעת רבי עקיבא (בשבת קיד ע"א) שאפשר שיחול שבת אחר יום הכפורים, כל המאכלים יהיו מוקצים בשבת משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ויצטרכו להתענות גם בשבת? ועוד, הרי בארץ ישראל כשחל יום ראשון של פסח בשבת, יהיה אסור לאכול חמץ בשבת שלאחר שביעי של פסח, משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא? ע"כ. ומוכח שפשוט לו שאין חילוק בזה בין איסור דאורייתא ובין מוקצה מדרבנן +ובשו"ת מהר"ש ענגיל חלק ד' (ריש סימן צב), הביא מה שכתב הפרי מגדים שבאיסור תורה כגון באותו ואת בנו, אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר, והוסיף, שכן כתב בשו"ת הגאון רבי עקיבא איגר לענין שבת שלמחרת שביעי של פסח, שאסור לאכול חמץ, משום מגו דאתקצאי בבין השמשות אתקצאי לכולי יומא, ואף על פי שאינו אלא מוקצה מחמת יום שעבר, מכל מקום באיסור תורה יש לאסור גם בזה. עכת"ד. וזה אינו, כי הגאון רבי עקיבא איגר לא כתב כן אלא בדרך תימה, ואדרבה נראה שהדבר פשוט בעיניו להתיר, ושאין חילוק בזה בין איסור תורה לאיסור דרבנן. וכבר הוכחנו כן לעיל מדברי הרמב"ם בדין אותו ואת בנו להתיר. ובתשובה כתבנו עוד בזה. ואכמ"ל.+ ואף שהגאון רבי יחיאל מיכל טוקצינסקי בלוח ארץ ישראל פסק לאסור בזה, העיקר כדברי הפוסקים הנ"ל להקל. וכן העלה בשו"ת כפי אהרן בקונטרס בני יוסף (סימן יג). וראה עוד בשו"ת ציץ הקודש (סימן לט). ובשו"ת מנחת החג חלק ב' (דף קכג ע"ב). ובשו"ת הוד יוסף ארוואץ (בליקוטים סימן ח). ואכמ"ל. ובהיות שבשטר מכירת החמץ לגוי נכתב במפורש, שהגוי מרשה למוכרי החמץ לקחת אחר הפסח מהחמץ שנמכר מאליו, וישלמו לו אחר כך מחיר החמץ, אין לחוש בזה גם משום גזל הגוי שהוא אסור, כמבואר בחשן משפט (סימן שמח סעיף ב, וסימן שנט סעיף א). ולכן מותר ליטול ולאכול מן החמץ הנמכר לגוי בשבת שאחר שביעי של פסח, ואין לחוש בזה כלל.
בסיכום: מותר לאכול חמץ ביום שבת שלאחר שביעי של פסח, ואין לאוסרו משום מוקצה. ובלבד שלא יטול מהחמץ בעצם יום השביעי של פסח, שאם כן הרי הוא עובר עליו בבל יראה ובבל ימצא, וגם הרי הוא חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח שאסור בהנאה. (וראה בשו"ת מקור ישראל סימן קד). ואם הגוי מעצמו מביא לישראל חמץ בשביעי של פסח, ומניחו בביתו, לא יקבלנו הישראל, וגם לא יהיה ניכר מתוך מעשיו שהוא חפץ בו, ונכון שיאמר בפירוש שאינו רוצה שתקנה לו רשותו. כמבואר בשלחן ערוך (/או"ח/ סימן תמח סעיף ב). ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב.

Rabbi Ari Kahn