פרשת עקב התש״פ
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. דברים פרשת עקב פרק ח, א-כ
(א) כָּל־הַמִּצְוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֧י מְצַוְּךָ֛ הַיּ֖וֹם תִּשְׁמְר֣וּן לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֨עַן תִּֽחְי֜וּן וּרְבִיתֶ֗ם וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (ב) וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הוֹלִֽיכֲךָ֜ ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֹתָ֖יו אִם־לֹֽא: (ג) וַֽיְעַנְּךָ֘ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽיעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־ הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־ה֖' יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם: (ד) שִׂמְלָ֨תְךָ֜ לֹ֤א בָֽלְתָה֙ מֵֽעָלֶ֔יךָ וְרַגְלְךָ֖ לֹ֣א בָצֵ֑קָה זֶ֖ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָֽה: (ה) וְיָדַעְתָּ֖ עִם־לְבָבֶ֑ךָ כִּ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר יְיַסֵּ֥ר אִישׁ֙ אֶת־בְּנ֔וֹ ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ מְיַסְּרֶֽךָּ: (ו) וְשָׁ֣מַרְתָּ֔ אֶת־מִצְוֹ֖ת ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לָלֶ֥כֶת בִּדְרָכָ֖יו וּלְיִרְאָ֥ה אֹתֽוֹ: (ז) כִּ֚י ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ מְבִֽיאֲךָ֖ אֶל־אֶ֣רֶץ טוֹבָ֑ה אֶ֚רֶץ נַ֣חֲלֵי מָ֔יִם עֲיָנֹת֙ וּתְהֹמֹ֔ת יֹצְאִ֥ים בַּבִּקְעָ֖ה וּבָהָֽר: (ח) אֶ֤רֶץ חִטָּה֙ וּשְׂעֹרָ֔ה וְגֶ֥פֶן וּתְאֵנָ֖ה וְרִמּ֑וֹן אֶֽרֶץ־זֵ֥ית שֶׁ֖מֶן וּדְבָֽשׁ: (ט) אֶ֗רֶץ אֲשֶׁ֨ר לֹ֤א בְמִסְכֵּנֻת֙ תֹּֽאכַל־בָּ֣הּ לֶ֔חֶם לֹֽא־תֶחְסַ֥ר כֹּ֖ל בָּ֑הּ אֶ֚רֶץ אֲשֶׁ֣ר אֲבָנֶ֣יהָ בַרְזֶ֔ל וּמֵהֲרָרֶ֖יהָ תַּחְצֹ֥ב נְחֹֽשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבֵֽרַכְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ עַל־הָאָ֥רֶץ הַטֹּבָ֖ה אֲשֶׁ֥ר נָֽתַן־לָֽךְ: (יא) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ לְבִלְתִּ֨י שְׁמֹ֤ר מִצְוֹתָיו֙ וּמִשְׁפָּטָ֣יו וְחֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם: (יב) פֶּן־תֹּאכַ֖ל וְשָׂבָ֑עְתָּ וּבָתִּ֥ים טֹבִ֛ים תִּבְנֶ֖ה וְיָשָֽׁבְתָּ: (יג) וּבְקָֽרְךָ֤ וְצֹֽאנְךָ֙ יִרְבְּיֻ֔ן וְכֶ֥סֶף וְזָהָ֖ב יִרְבֶּה־לָּ֑ךְ וְכֹ֥ל אֲשֶׁר־לְךָ֖ יִרְבֶּֽה: (יד) וְרָ֖ם לְבָבֶ֑ךָ וְשָֽׁכַחְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ הַמּוֹצִיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: (טו) הַמּוֹלִ֨יכֲךָ֜ בַּמִּדְבָּ֣ר׀ הַגָּדֹ֣ל וְהַנּוֹרָ֗א נָחָ֤שׁ׀ שָׂרָף֙ וְעַקְרָ֔ב וְצִמָּא֖וֹן אֲשֶׁ֣ר אֵֽין־מָ֑יִם הַמּוֹצִ֤יא לְךָ֙ מַ֔יִם מִצּ֖וּר הַֽחַלָּמִֽישׁ: (טז) הַמַּֽאֲכִ֨לְךָ֥ מָן֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן עַנֹּֽתְךָ֗ וּלְמַ֙עַן֙ נַסֹּתֶ֔ךָ לְהֵיטִֽבְךָ֖ בְּאַחֲרִיתֶֽךָ: (יז) וְאָמַרְתָּ֖ בִּלְבָבֶ֑ךָ כֹּחִי֙ וְעֹ֣צֶם יָדִ֔י עָ֥שָׂה לִ֖י אֶת־הַחַ֥יִל הַזֶּֽה: (יח) וְזָֽכַרְתָּ֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כִּ֣י ה֗וּא הַנֹּתֵ֥ן לְךָ֛ כֹּ֖חַ לַעֲשׂ֣וֹת חָ֑יִל לְמַ֨עַן הָקִ֧ים אֶת־בְּרִית֛וֹ אֲשֶׁר־ נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה: פ (יט) וְהָיָ֗ה אִם־שָׁכֹ֤חַ תִּשְׁכַּח֙ אֶת־ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ וְהָֽלַכְתָּ֗ אַחֲרֵי֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים וַעֲבַדְתָּ֖ם וְהִשְׁתַּחֲוִ֣יתָ לָהֶ֑ם הַעִדֹ֤תִי בָכֶם֙ הַיּ֔וֹם כִּ֥י אָבֹ֖ד תֹּאבֵדֽוּן: (כ) כַּגּוֹיִ֗ם אֲשֶׁ֤ר ה֙' מַאֲבִ֣יד מִפְּנֵיכֶ֔ם כֵּ֖ן תֹּאבֵד֑וּן עֵ֚קֶב לֹ֣א תִשְׁמְע֔וּן בְּק֖וֹל ה֥' אֱלֹהֵיכֶֽם:
2. ישעיהו פרק לג פסוק ו, ו
(ו) וְהָיָה֙ אֱמוּנַ֣ת עִתֶּ֔יךָ חֹ֥סֶן יְשׁוּעֹ֖ת חָכְמַ֣ת וָדָ֑עַת יִרְאַ֥ת ה֖' הִ֥יא אוֹצָרֽוֹ: ס
3. תלמוד בבלי מסכת שבת דף לא עמוד א
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: מַאי דִכְתִיב: {ישעיהו ל״ג:ו׳} ״וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חוֹסֶן יְשׁוּעוֹת חׇכְמַת וָדָעַת וְגוֹ׳״? ״אֱמוּנַת״ – זֶה סֵדֶר זְרָעִים, ״עִתֶּיךָ״ – זֶה סֵדֶר מוֹעֵד, ״חוֹסֶן״ זֶה סֵדֶר נָשִׁים, יְשׁוּעוֹת״ – זֶה סֵדֶר נְזִיקִין, ״חׇכְמַת״ – זֶה סֵדֶר קׇדָשִׁים, ״וָדָעַת״ – זֶה סֵדֶר טְהָרוֹת. וַאֲפִילּוּ הָכִי, {ישעיהו ל״ג:ו׳} ״יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ״.
אָמַר רָבָא: בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אָדָם לְדִין, אוֹמְרִים לוֹ: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בָּאֱמוּנָה? קָבַעְתָּ עִתִּים לַתּוֹרָה? עָסַקְתָּ בִּפְרִיָּה וּרְבִיָּה? צָפִיתָ לִישׁוּעָה? פִּלְפַּלְתָּ בְּחׇכְמָה? הֵבַנְתָּ דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר? וַאֲפִילּוּ הָכִי, אִי יִרְאַת ה׳ הִיא אוֹצָרוֹ – אִין, אִי לָא – לָא. מָשָׁל לְאָדָם שֶׁאָמַר לִשְׁלוּחוֹ: הַעֲלֵה לִי כּוֹר חִיטִּין לָעֲלִיָּיה; הָלַךְ וְהֶעֱלָה לוֹ. אָמַר לוֹ: עֵירַבְתָּ לִי בָּהֶן קַב חוֹמְטוֹן? אָמַר לוֹ: לָאו. אָמַר לוֹ: מוּטָב אִם לֹא הֶעֱלֵיתָה.
The Gemara continues discussing the conduct of the Sages, citing that Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “And the faith of your times shall be a strength of salvation, wisdom, and knowledge, the fear of the Lord is his treasure” (Isaiah 33:6)? Faith; that is the order of Zera’im, Seeds, in the Mishna, because a person has faith in God and plants his seeds (Jerusalem Talmud). Your times; that is the order of Moed, Festival, which deals with the various occasions and Festivals that occur throughout the year. Strength; that is the order of Nashim, Women. Salvations; that is the order of Nezikin, Damages, as one who is being pursued is rescued from the hands of his pursuer. Wisdom; that is the order of Kodashim, Consecrated Items. And knowledge; that is the order of Teharot, Purity, which is particularly difficult to master. And even if a person studies and masters all of these, “the fear of the Lord is his treasure,” it is preeminent.
With regard to the same verse, Rava said: After departing from this world, when a person is brought to judgment for the life he lived in this world, they say to him in the order of that verse: Did you conduct business faithfully? Did you designate times for Torah study? Did you engage in procreation? Did you await salvation? Did you engage in the dialectics of wisdom or understand one matter from another? And, nevertheless, beyond all these, if the fear of the Lord is his treasure, yes, he is worthy, and if not, no, none of these accomplishments have any value. There is a parable that illustrates this. A person who said to his emissary: Bring a kor of wheat up to the attic for me to store there. The messenger went and brought it up for him. He said to the emissary: Did you mix a kav of ḥomton, a preservative to keep away worms, into it for me? He said to him: No. He said to him: If so, it would have been preferable had you not brought it up. Of what use is worm-infested wheat? Likewise, Torah and mitzvot without the fear of God are of no value.
4. רש"י מסכת שבת דף לא עמוד א
סדר זרעים - שעל אמונת האדם סומך להפריש מעשרותיו כראוי.
חוסן - לשון יורשין, ועל ידי אשה נולדו יורשין.
סדר נזיקין - מושיען, מזהיר לפרוש מהיזק ומהתחייב ממון.
דעת - עדיף מחכמה.
היא אוצרו - הוא עיקר החשוב בעיניו לאצור ולעשות סגולה לזכרון.
קבעת עתים - לפי שאדם צריך להתעסק בדרך ארץ, שאם אין דרך ארץ אין תורה הוצרך לקבוע עתים לתורה דבר קצוב, שלא ימשך כל היום לדרך ארץ.
בפריה ורביה - היינו חוסן.
צפית לישועה - לדברי הנביאים.
הבנת דבר מתוך דבר - היינו דעת.
5. תוספות מסכת שבת דף לא עמוד א
אמונת זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע.
6. מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור יט
ר' תנחומא פתר ליה בשיתא סדרי משנה. תורת ה' תמימה, זה סדר נשים, וכן הוא אומר כלך יפה רעיתי ומום אין בך (שה"ש =שיר השירים= ד ז). עדות ה' נאמנה. זה סדר זרעים, שהוא מאמין בחיי העולם וזורע. …
7. חדושי אגדות למהר"ל מסכת שבת דף לא עמוד א
אמונת זה סדר זרעים. פירוש שע"י שהש"י מפרנס האדם, [ראוי שיאמין בו יתברך בכל, כמו שהוא מפרנס האדם]. וכן מה שמפרש בירושל' (הוב' בתוס' כאן) שמאמין בחיי העולמים [וזורע], ר"ל גם כן, כי מה שזורע הוא אמונה בו יתברך, שהרי הזריעה מורה כי הש"י מפרנס האדם, וכאשר הוא יתברך מפרנס [ישים בו אמונתו] ודבר זה מבואר. והיה אמונת וכו'. נתבאר בספר התפארת (פ"י) ע"ש ותמצא.
8. מהרש"א חידושי אגדות מסכת שבת דף לא עמוד א
ואמר עסקת בפ"ו. לא אמר קיימת פ"ו אלא עסקת דהיינו להשיא יתום ויתומה.
9. מהר"ץ חיות מסכת שבת דף לא עמוד א
ושמעתי בשם הגאון מהר"א מווילנא זצ"ל. דהנה למעלה מזה דרש ריש לקיש והיה אמונת עתך חוסן ישועות וגו' אמונה זו סדר זרעים. עתך זו סדר מועד. וגם רבא כיון בזה שעל אלו דברים שואלים. נשאת ונתת באמונה היינו אם עסק בסדר זרעים. קבעת עתים לתורה. היינו עתך זו סדר מועד עסקת בפריה ורביה. היינו סדר נשים. ותבין פירש"י דכ' היינו חוסן. צפית לישועה היינו ישועות. הבנת דבר מתוך דבר. ופירש"י היינו דעת. ודבריו נסמכים ע"ד ר"ל בדרשת המקרא והיה אמונת עתך ועל אלו הדברים שואלים וזה אמת. ודברי רש"י היינו חוסן היינו דעת מראים ע"ז הוראה ברורה:
10.אמת ליעקב שמות פרשת משפטים פרק כג פסוק טז
ונראה לבאר עוד באופן אחר, דהנה מצינו כמה פעמים בכתבי הקודש שהקב"ה מראה לישראל אם הוא שבע רצון מהם על ידי מצב התבואות בשדה, וכמו שמפורש בפרשה שניה של קריאת שמע [דברים י"א פי"ג]: והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם גו' ואספת דגנך ותירשך ויצהרך ונתתי עשב בשדך לבהמתך וגו', וכן בפרשת בחקתי [כ"ו פ"ג]: אם בחקתי תלכו גו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו', הרי שבזמן שישראל על אדמתם היה הקדוש ברוך הוא מזרזם ומזהירם לשמור מצוות התורה על ידי צמיחת התבואות, ולכן כשתבואתו גדלה והצליחה אז ניכר שאכן הוא עומד במדרגה רוחנית גדולה, ואם תבואתו נכשלה אז זה הוכיח שח"ו הוא לא שמר מצוות התורה כהוגן. וזהו ביאור דברי הגמרא בשבת [דף ל"א ע"א]: והיה אמונת עתך וכו' אמונת זה סדר זרעים, דמה שפירשו התוס' שם בשם הירושלמי וז"ל: שמאמין בחי העולמים וזורע עכ"ל, צ"ע, דהא הרבה אנשים שאינם מאמינים ואעפ"כ זורעים, אבל הביאור הוא כמש"כ, שעל ידי הזריעה אמונתו של האדם ניכרת ומתחזקת, שהרי רואה הוא השגחה גלויה על ידי הזריעה והקצירה. וזהו הוא ענין המועדים, שבזמנים אלו של קצירה ואסיפה כל אחד ראה מהי מדרגתו בשמירת התורה והמצוות, ועל ידי זה באו להתעלות רוחנית ומרוממת, ודו"ק.
11.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק בראשית לחנוכה
וזה ענין מה שאמרו (שבת ל"א א) אמונת זה סדר זרעים וכתבו תוס' מירושלמי (וכן הוא בשוחר טוב תהלים י"ט) שמאמין בחי העולמים וזורע. והיינו שהאומות זורעין וסוברין שמצמיח בטבע וישראל מאמינים בחי העולמים שהוא מצמיח. ויש לומר שזה שאומרים בברכת הודאה ועל נסיך שבכל יום עמנו מפני שבאמת הכל נסים. ואומרים זה בברכה שכנגד הוד דרגא דאהרן. שבו נאמר גם כן ונחנו מה והוא שורש תורה שבעל פה שעליה אמרו ביחוד שנמשלה למים שמניחין מקום גבוה והולכין למקום נמוך (תענית ז' א) ומי שיש בו שורש השפלות מכיר שהכל בא בנס מה' יתברך.
12.ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק דברים לערב יום הכפורים
ויעקב שאמר גם כן וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך היה גם כן מאשר יתן לו ה'. ועיקר מעשר הוא מעשר גורן ממה שהאדם זורע ומאמין שאף שהוא עושה פעולה וזורע הוא רק מה' יתברך שמטעם זה אמרו (שבת ל"א א) אמונת זה סדר זרעים ובתוס' בשם הירושלמי שמאמין בחי העולמים וזורע. והיינו דאומות העולם זורעין על סמך זה שאחר הזריעה יצמח על פי הטבע אבל ישראל מאמינים שאף שזורע וצומח הוא רק מכח חי העולמים ואין תולין בטבע. וביצחק אבינו ע"ה מצינו (בראשית כ"ו, י"ב) ויזרע יצחק וימצא מאה שערים ואיתא (בראשית רבה ס"ד, ו') אומד זה למעשרות היה. והוא כנגד מדת גבורה ואיזהו גבור הכובש את יצרו שהיצר הרע מסמא את עיני האדם לומר על הכל מקרה הוא ודרך הטבע. וקרבנות כנגד הוד שאהרן הכהן מרכבה למדת הוד והוא היה שורש כל הקרבנות שההקרבה היה על ידו.
13.דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק י - טו, י-טו
(י) וְהָיָ֞ה כִּ֥י יְבִיאֲךָ֣׀ ה֣' אֱלֹהֶ֗יךָ אֶל־הָאָ֜רֶץ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע לַאֲבֹתֶ֛יךָ לְאַבְרָהָ֛ם לְיִצְחָ֥ק וּֽלְיַעֲקֹ֖ב לָ֣תֶת לָ֑ךְ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וְטֹבֹ֖ת אֲשֶׁ֥ר לֹא־בָנִֽיתָ: (יא) וּבָ֨תִּ֜ים מְלֵאִ֣ים כָּל־טוּב֘ אֲשֶׁ֣ר לֹא־מִלֵּאתָ֒ וּבֹרֹ֤ת חֲצוּבִים֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־חָצַ֔בְתָּ כְּרָמִ֥ים וְזֵיתִ֖ים אֲשֶׁ֣ר לֹא־נָטָ֑עְתָּ וְאָכַלְתָּ֖ וְשָׂבָֽעְתָּ: (יב) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔ פֶּן־תִּשְׁכַּ֖ח אֶת־ה֑' אֲשֶׁ֧ר הוֹצִֽיאֲךָ֛ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם מִבֵּ֥ית עֲבָדִֽים: (יג) אֶת־ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ תִּירָ֖א וְאֹת֣וֹ תַעֲבֹ֑ד וּבִשְׁמ֖וֹ תִּשָּׁבֵֽעַ: (יד) לֹ֣א תֵֽלְכ֔וּן אַחֲרֵ֖י אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים מֵאֱלֹהֵי֙ הָֽעַמִּ֔ים אֲשֶׁ֖ר סְבִיבוֹתֵיכֶֽם: (טו) כִּ֣י אֵ֥ל קַנָּ֛א ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ בְּקִרְבֶּ֑ךָ פֶּן־יֶ֠חֱרֶה אַף־ה֤' אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בָּ֔ךְ וְהִשְׁמִ֣ידְךָ֔ מֵעַ֖ל פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס
14.תלמוד בבלי מסכת חולין דף יז עמוד א
בעי רבי ירמיה: אברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהן לארץ, מהו? אימת? אילימא בשבע שכבשו, השתא דבר טמא אישתרי להו, דכתיב: ובתים מלאים כל טוב, ואמר ר' ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דַּחֲזִירֵי, בשר נחירה מבעיא? אלא לאחר מכאן; ואיבעית אימא: לעולם בשבע שכבשו, כי אשתרי להו - שלל של עובדי כוכבים, דידהו לא אישתרי; תיקו.
Rabbi Yirmeya raises a dilemma according to the opinion of Rabbi Akiva, who says that the meat of stabbing was permitted in the wilderness: With regard to the limbs of the meat of stabbing that the Jewish people took with them into Eretz Yisrael, what is their halakhic status?
The Gemara asks: When? With regard to what period does Rabbi Yirmeya raise his dilemma? If we say that the dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, now, non-kosher items were permitted for them during that period, as it is written: “And it shall be, when the Lord your God shall bring you into the land that He swore to your fathers, and houses full of all good things…and you shall eat and be satisfied” (Deuteronomy 6:10–11), and Rabbi Yirmeya bar Abba says that Rav says: Cuts of pig meat [kotlei daḥazirei] that they found in the houses were permitted for them; is it necessary to say that the meat from the stabbing of a kosher animal was permitted?
Rather, Rabbi Yirmeya’s dilemma is with regard to the period thereafter. And if you wish, say instead: Actually, his dilemma is with regard to the seven years during which they conquered the land, as perhaps when the forbidden food was permitted for them, it was specifically food from the spoils of gentiles, but their own forbidden food was not permitted. The Gemara concludes: The dilemma shall stand unresolved.
15.רש"י מסכת חולין דף יז עמוד א
כתלי דחזירי - חזירים יבשים שקורין בקינ"ש. ובתים מלאים כל טוב וגו' - סיפיה דקרא ואכלת ושבעת.
אלא לאחר מכאן - דהיינו בשבע שחלקו דלא שרא להו רחמנא טומאה אלא בשעת שלל כדכתיב (דברים כ) ואכלת את שלל אויביך וגו' שבע שנים כבשו ושבע שנים חלקו כדאמרי' בפרק אין נערכין (ערכין דף יב). שלל של עובדי כוכבים - כדכתיב (שם /דברים/ ו) אשר לא מלאת וכתיב נמי את שלל אויביך.
16.חברותא מסכת חולין דף יז עמוד א
בעי רבי ירמיה: לפי רבי עקיבא, שבמדבר היו מותרים לאכול בשר נחירה, אברי בשר נחירה שנחרו אותם במדבר שהכניסו אותם ישראל עמהן לארץ ישראל - מהו? האם אסורים הם באכילה כיון שמעתה נאסר עליהם בשר נחירה, או שמא יש לומר שהאיסור אינו חל אלא על בהמה שינחרו אותה מכאן ואילך, אבל מה שננחר במדבר מותר, כיון שנעשה בהיתר?
ודנה הגמרא: אימת הוא הספק אם היה אפשר לאכול אז מהאברים הללו?
אילימא בשבע השנים הראשונות שכבשו בהם את ארץ ישראל, אם כן תקשי: השתא דבר טמא אישתרי להו באכילה באותן שנים, דכתיב בביאתם לארץ, שימצאו שם "ובתים מלאים כל טוב... ואכלת ושבעת", ואמר רבי ירמיה בר אבא אמר רב: כתלי דחזירי, נתחי שומן של חזיר אף הם הותרו להם בביאתם לארץ, בשר נחירה מיבעיא שהוא מותר?
ומשנינן: אלא, הספק הוא לאחר מכאן. אם נשאר מהבשר נחירה אחרי שעברו שבע השנים הראשונות, האם הוא מותר באכילה. ואיבעית אימא: לעולם הספק אם מותר לאכול בשר נחירה הוא בשבע שנים שכבשו. ולא קשיא שהרי אפילו דבר טמא היה מותר אז? דכי אשתרי להו באכילה באותן שנים, דוקא שלל של עובדי כוכבים שמצאו בערים שכבשו אותם, אבל דבר איסור דידהו, של ישראל עצמם, לא אישתרי. ועל כן יש להסתפק בבשר נחירה אם הוא אסור אם לאו.
ומסקינן: תיקו!
17.רמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה א
חֲלוּצֵי צָבָא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ בִּגְבוּל הָעַכּוּ״ם וְיִכְבְּשׁוּם וְיִשְׁבּוּ מֵהֶן. מֻתָּר לָהֶן לֶאֱכל נְבֵלוֹת וּטְרֵפוֹת וּבְשַׂר חֲזִיר וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אִם יִרְעַב וְלֹא מָצָא מַה יֹּאכַל אֶלָּא מַאֲכָלוֹת אֵלּוּ הָאֲסוּרִים. וְכֵן שׁוֹתֶה יֵין נֶסֶךְ. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ וּבָתִּים מְלֵאִים כָּל טוּב עָרְפֵּי חֲזִירִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
18.רמב"ן דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק י
והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו' - יזכיר בכאן כי ברבות הטובה יזכור ימי עניו ומרודו שהיה עבד במצרים, ולא ישכח את השם שהוציאו מן העבדות ההוא לטובה הזאת, אבל יזכור חסדיו תמיד ויירא אותו ויעבוד לפניו כעבד לאדוניו. ועל דעת רבותינו (חולין יז א) ירמוז עוד, כי הטוב ההוא אשר ימצא בבתים המלאים מותר אפילו היו שם דברים הנאסרים בתורה, כגון קדלי דחזירי או כרמים נטועים כלאים או ערלה. ואפילו בבורות יתכן שהיה בחציבתן דבר אסור בטיח אשר בהן, או הזכיר הבורות דרך מליצה להזכיר רבוי הטובה, והשליט אותם בכל הנמצא בארץ במותר ובאסור:
והנה הותרו להן כל האיסורין זולתי אסור ע"ז, כמו שיבאר עוד (להלן ז כה) לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך וגו', ולכך יזכיר כאן בפרשה שאחרי כן (להלן ז ה) מזבחותיהם תתצו וגו', לאבד ע"ז ומשמשיה, ושאר כל הנמצא בארץ מותר. והיה ההיתר הזה עד שאכלו שלל אויביהם. ויש אומרים בשבע שכבשו, וכן נראה בגמרא בפרק ראשון ממסכת חולין (שם):
והרב כתב בהלכות מלכים ומלחמותיהם (רמב"ם פ"ח ה"א) חלוצי צבא משיכנסו בגבול הגוים וישבו מהם מותר להם לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם רעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלים אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, ומפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן. ואין זה נכון, שלא בשביל פקוח נפש או רעבון בלבד הותר בשעת מלחמה, אלא לאחר שכבשו הערים הגדולות והטובות וישבו בהן התיר להם שלל אויביהם. ולא בכל חלוצי צבא, אלא בארץ אשר נשבע לאבותינו לתת לנו כמו שמפורש בענין. וכן יין נסך שהזכיר אינו אמת, שבכל איסורי ע"ז היא עצמה ומשמשיה ותקרובת שלה הכל אסור, שנאמר (להלן ז כו) שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא. ואם לא נתכוון הרב אלא להתיר סתם יינן במלחמה, וכי למה הוצרכנו לדבר זה, איסורי תורה הותרו גזרות של דבריהם יהיו אסורות:
19.תרגום אונקלוס שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ט
וַאֲמַר יְיָ לְמֹשֶׁה גְּלֵי קֳדָמַי עַמָּא הָדֵין וְהָא עַם קְשֵׁי קְדָל הוּא.
20.שמות פרשת כי תשא פרק לב פסוק ט, ט
(ט) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא:
21. קְדָל חֲזִיר
ניתוח דקדוקי | |
כתיב מלא | קדלי חזיר |
הגייה* | kdal khazir |
חלק דיבר | שם־עצם |
מין | זכר |
שורש | |
דרך תצורה | |
נטיות | ר׳ קְדָלֵי חֲזִיר |
1. לשון חז"ל בשר מאכל משומן העורף של חזיר.
שהאכילה קדלי דחזירי.“ (בבלי, מסכת מגילה – דף יג, עמוד א(
וְעַד לְצֵאתָם – צֵלַע שׁוֹר וְצָנִים / וְקֶדֶל מָלוּחַ נָתְנוּ בָּאֳנִי." (בִּילִי הַקָּט, תרגם נתן אלתרמן, בתוך: בלדות ישנות ושירי־זמר של אנגליה וסקוטלנד)
· הצרוף הזה מופיע פעם אחת בתלמוד (ובספרות חז"ל בכלל) במהדורת ש"ס וילנה, ובכתבי יד אחדים (כתב יד גטינגן), אבל במקומות אחרים בספרות חז"ל, וכן במהדורות אחרות של מסכת מגילה (כתב יד מינכן, כתב יד לונדון) כתוב כתלי דחזירי. נראה שכך גם במהדורה שהיתה לפני רש"י, שכן הוא מפרש: כתלי דחזירי - בקונו"ש (bacons) שמינית.
· קְדָּל בארמית הוא עורף. לדוגמה: התואר קשה ערף תרגומו "קשי קדל".
· אנגלית: bacon -
22.תלמוד בבלי מסכת יומא דף לט עמוד א
תָּנִי דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: עֲבֵרָה מְטַמְטֶמֶת לִבּוֹ שֶׁל אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא יא) "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". אַל תִּקְרִי: 'וְנִטְמֵתֶם', אֶלָּא: 'וְנִטַּמְתֶּם'. תָּנוּ רַבָּנָן: "וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם". אָדָם מְטַמֵּא עַצְמוֹ מְעַט, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְטַמְּאִין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנָן: (שם) "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים". אָדָם מְקַדֵּשׁ עַצְמוֹ מְעַט, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ הַרְבֵּה. מִלְּמַטָּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ מִלְּמַעְלָה. בָּעוֹלָם הַזֶּה, מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ לָעוֹלָם הַבָּא.
23.ספר תפארת ישראל פרק ח
ובפרק אמר להם הממונה (יומא לט א), "ונטמתם בם" (ויקרא יא, מג), תנא רבי ישמעאל, עבירה מטמטם לבו של אדם, שנאמר (שם) "אל תטמאו בהם ונטמתם בם", אל תקרא 'ונטמתם', אלא 'ונטמטם בהם'. הרי כי לא אמרו רק עבירה מטמטם לבו של אדם. ואמר כי הטמטום הזה מצד עבירה, כי מפני שעבר המצוה, אשר ראוי לאדם מצד אשר נפשו נפש אלהית כמו שאמרנו, ולכך העבירה מטמטם לבו של אדם, אבל אין זה מצד הטבע של השרצים. ואם כי האמת הוא שכל הדברים האסורים מולידים מזג רע, אין זה טעם האסור. רק כי מה שאסרה התורה אותם, בזה נראה כי הם דברים יש בהם שנוי, ויוצאים מכלל שאר המאכלים שהם טהורים. ובשביל השנוי שבהם ימשך אחריהם טבע זר משונה גם כן, וכמו שכתבנו זה גם כן למעלה. אבל אין זה טעם באיסור והיתר, שאם כן היתה התורה ספר רפואות או ספר הטבע. וכאשר השיב רבי יוחנן בן זכאי לגוי כי מצות פרה אדומה על דרך זה, והיא כמו פעולות הטבע או סגולה מן הסגולות, אמרו לו 'לזה דחיתו בקנה', לומר לו כי מצות התורה על דרך זה. אבל אנו, שאנו יודעים כי אין מצות התורה על דרך זה, אם כן מה אתה אומר לנו. והשיב, 'חייכם שאין המת מטמא ואין המים מטהרים'. פירוש, כי אין בטבע שיהיה המת מטמא או שיהיו המים מטהרים. שאין כאן דבר טבעי במצוה זאת, רק גזרה גזרתי, אי אתה רשאי לעבור עליה.
והפירוש הוא, כי הכל מצד הסדר שנתן השם יתברך לנו מצוה שכלית, מתחייב כך. ובשביל כך המת מטמא אל האדם, והמים מטהרים אליו, והכל מחייב החכמה - היא התורה - שנתן השם יתברך לאדם. אבל שיהיה דבר זה טבעי, דבר זה אינו. רק כי כך הסדר של השם יתברך לאדם בחכמתו, ומצד החוק שהוא שייך לאדם, המת מטמא והמים מטהרים.. ומפני כך אין להרהר אחר זה, כי "עמוק עמוק מי ימצאנו" (קהלת ז, כד). כי אין התורה טבעית. שאילו היתה התורה טבעית, היה זה קשיא מה ענין הטומאה והטהרה. אבל אין זה דבר טבעי כלל, רק הוא סדר שכלי. ואם כי אינו יודע ואינו מבין ענין החוק הזה, הלא התורה לא ניתנה רק לצרף הבריות (ב"ר מד, א), והצירוף הזה הוא לאדם בין יודע טעם של מצוה או לא ידע, רק כאשר מעשיו הם נמשכים אחר הסדר השכלי מה שראוי לו, ובזה מעשיו כמו שראוי לפי השכלי, והא צירוף חכוך נפשו מן הטבעי, כמו שהתבאר. כי התורה היא סדר השכלי אשר ראוי לאדם במה שהוא אדם. ועל ידי המצות דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך. וזהו דכתיב (במדבר יט, ב) "זאת חקת התורה וגו'". וכבר אמרנו, שאף אם אין ידוע לנו טעם וסבה על כל דבר ודבר שנמצא באדם למה הוא כך, מכל מקום ידוע לנו שאין דבר אחד לבטלה. וכך סדר השם יתברך בחכמתו כל הנבראים עליונים ותחתונים. וכן ענין המצות למה הם כך; בודאי ידענו שכך נותן הסדר שסדר השם יתברך התורה, וכך מתחייב ממנו. ולכך אין לשאול על טעם המצות למה הם כך, כי כך גזר השם יתברך הסדר לפי חכמתו, ואין דבר אחד לבטלה, וכך חקק השם יתברך. והאדם העושה והשומר הסדר הזה אשר סדר השם יתברך, דבר זה צירוף וזכוך נפש האדם. כי על ידי עשיית המצות, שהם הסדר השכלי, הוא דבק בשכלי, ועל ידי זה דבק בו יתברך. והעובר על המצות, הוא יוצא מן הסדר השכלי שסדר השם יתברך. וכל אשר יוצא מן הסדר, מביא לו זה אבוד הנפש לגמרי.
ולפיכך כל מי שנותן במצות טעם על פי הטבע, לומר כי לכך אסרה תורה חזיר (ויקרא יא, ז - ח), מפני שהוא מוליד בגוף מזג רע, וכן הוא בודאי האמת. וכן נתנו טעם באיסור חלב, שהוא מוליד מזג רע, וכן בדם. ומכל שכן בשקצים ובעופות הטמאות, בכולם נתנו טעם על פי הטבע. וכאילו היתה התורה ספר מספרי הרפואות או ספר הטבע, חס ושלום לומר כך. ואם היה הדבר כמו שאמרו הם, הרי אמרו בפרקא קמא דחולין (יז א), "ובתים מלאים כל טוב" (דברים ו, יא), אמר רבי ירמיה אמר רב, כתלי דחזירי התיר להם. ואם שורש האסור בשביל מזג רע, האסור להיכן הלך. וכן חלב, אם מזגו רע, אם כן בן פקוע למה חלבו מותר, כדאיתא בפרק (גיד הנשה) [בהמה מקשה] (חולין עד א), מה טעם בזה. וכן אם אסר השחיטה שלא נתאכזר, למה התירה התורה בן פקוע בלא שחיטה (שם). לכך אין ראוי לומר כך. ואף אמנם כי האמת הוא כי כל אלו יש בהם מזג רע, דבר זה ימשך בודאי במה שיש בהם שנוי רע גם כן. אבל אין זה עיקר טעם המצוה, רק שאינם ראוים אל האדם כפי הסדר אשר סדר השם יתברך, לכך הרחיקה אותם. ולפעמים לא הרחיקה התורה. וזה אשר הבטיח השם יתברך "ואכלת את כל העמים", לא היה ראוי הרחקה, מצד שעתה ראוי שיהיה מקוים (דברים ו, יא) "ובתים מלאים כל טוב", ולפיכך לא הרחיקה התורה דברים אלו. וכמו שהתורה אסרה כאשר היה ראוי לאסור לפי הסדר השכלי, כך התורה התירה אותו כאשר הוא להתיר. והכל לפי השכל אשר ראוי שיהיה בו הנהגת האדם.
וזה אמרם ז"ל (תו"כ ויקרא כ, כו), 'לא יאמר האדם אי אפשי בבשר חזיר, אי אפשי בדבר פלוני. אלא אפשי, ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי'. הורו בזה שאין לומר כי התורה היא טבעית. שאם היתה טבעית, לא היה בה קבול שכר אלהי על דבר שהוא טבעי. ולכך יאמר 'אפשי' מצד הטבע, רק השם יתברך גזר עלי בחכמתו מה שאין ראוי אל האדם ומיוחד בו נפשו.
ואם יאמר האדם, למה נותן הסדר השכלי שיעשה האדם אלו המצות. בודאי מצות שנדע טעמם, כמו מצות צדקה (דברים טו, ח), ותפלה, ומצות כבוד אב ואם (שמות כ, יב), והרחקת גנבה וגזלה (ויקרא יט, יא - יג), דבר זה יש לומר כי ראוי שיהיה האדם מיוחד במעשים אלו, כי הם ראויים לאדם. אבל המצות שאין טעמם ידוע ונגלה, הלא הם ידועים למשה ולשאר חכמים לפי מעלתם ומדרגתם. עד שכל המצות הם לפי סדר השכלי ראוים לאדם, ולכך הם מזכים ומצרפים את נפשו עד שהיא צרופה וזכה.
והתבאר לך בירור הדברים מה שאמר (רבי יוחנן) כי לא המת מטמא, והפרה מטהר טמאים. כלומר שאין זה דבר טבעי למת שהוא מטמא, ודבר טבעי למי הנדה שהוא מטהר. רק השם יתברך חקק וסדר לאדם מעשיו כפי מה שחייב השכל, שכך יקח לטהרתו, אבל אינו דבר טבעי, רק הכל שכל אלהי. ואל האדם הוא חוק וגזרה כאשר אינו עומד על טעם המצוה, שהוא שכל אלהי. וכך הם כל המצות, שהם שכל אלהי, ולא שכל אדם. ולפיכך האדם אשר יש לו נפש אלקית, והיא עומדת בחומר, על ידי מצות השכליות האלקיות - כאשר הוא דבק בהם ועושה אותם - הוא דבק בו יתברך, ומוציאים את נפשו מן הטבע. ואף שלא ידע טעם המצוה, הלא כאשר הוא עושה המצוה, ודבק במצוה שהיא השכל אלהי, נדבק בו יתברך. והבן בדברים האלו, ודי בזה.
24.משך חכמה דברים פרשת ואתחנן פרק ו פסוק יא
ובתים מלאים כל טוב. אפילו קדלי דחזירי הותר בשבע שכבשו וכו'. לכן מסיק (פסוק יב) "הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֔", כי טבע הדברים האסורים שמטמטם את הלב, וכמו שכתוב (ויקרא יא, מג) "ונטמתם בם", ואפילו אם אוכלן בהיתר. ולכן יחלל שבת לחולה ולא יאכילנו נבילה.
25.שו"ת חתם סופר חלק א (אורח חיים) סימן פג
העתק השאלה. אקוה לשלום רבינו הגדול הרב הגאון המפורסם מו"ה משה נ"י ולשלום הישיבה הברורה בהשקט ובטח בשובה ונחת אמן.
יקר ונכבד יום באתי בחצרות הדרתו וטעמתי מצוף דבש נועם אמרתו והיא לי לזכרון אשר הבטיחני להיותו נדרש לי בכל קראי אליו, והנה העת והעונה אשר נשאלתי, א' מתושבי קהילתנו ספרדי אשר זה שנתים הלך לעולמו הניח בן אחריו שהוא לעת הזאת בן ז' שנים והנער בכל מעשיו כמתעתע מדבר ואך קול דברים ובעצמו אינו יודע מהו מדבר, שומע בעת מדברים אליו ואינו יודע תכלית שום כוונה מיוחדת על בוריה ממה שדברו אליו, אינו לא חרש ולא אלם אף לא פקח, כל מעשיו רמיזותיו קריצותיו תנועותיו מוכיחין מעידין ומגידין אשר הוא שוטה ודעתו קלישתא מאוד, ואחרי אשר אבי הנער הלזה הניח עזבון גדול וסך עצום ואין יורש אחר זולת השוטה הזה, הנה קרובי הנער אספו הרופאים המומחים מנוסים ומוחזקים שבעיר הזאת לדעת מה יהיה משפט הנער וכדת מה לעשות למצוא מזור ותרופה לתחלואי גופו ונפשו, והרופאים כלם פה א' כי יש בו מעט דעת ודעתו קלישתא ואין רפואה אחרת למכתו אם לא בעיר וויען או בעיר וואצין סמוך לפעסט אשר שמה הוקם בית חנוך מורים מחנכים מלמדים לאלה דעת ומזמה, ואם יבוא שמה בודאי בלי שום ספק יעלה מעלה אחר מעלה בדעת, ואף כי לא יהיה חריף כשארי בני אדם עכ"פ יגיע למעלה להיות בעל אנושי לישא וליתן לכלכל דבריו במשפט לטרוף טרף לו. וזהו מקום השאלה - כי אחרי אשר ינתן שמה אף כי אי1 אפשר לשלוח לו ולהכין לו די מחיתו בכשרות אף2 לא יניחו להוביל לו שמה דבר ממקום אחר והוא צריך להיות בחברה ואגודות כל הנמצאים שמה ואף במאכלן ומשקן, אם רשאים למוסרו שמה כיון שבודאי יאכל נבילה וכל טרפה, או לא:
תשובה. שלום רב לי"נ המאה"ג מעוז ומגדל חרוץ בעל פיפיות בנוי לתלפיות, מלתעות כפירים ושיני אריות, עיניו כיוני הגאיות, צופות ומביטות אלפי תוריות, ה"ה המופלא ומופלג מו"ה הירש נ"י אבד"ק טו"ו יע"א:
אמרותיו הנעימים הנאמר עם הספר עלי כתיב3 ביום כ"ד למב"י הגיעני זה י' ימים, יש לתמוה על איחור הדואר כ"כ ואמינא אנא כיון דאידחי מסתמא כבר נעשה מעשה לא מהרתי להשיב ואחר עד עתה להשיב מפני כבוד תורתו:
ע"ד יתום קטן עתיר נכסין בר שטי' וקרוביו בקשו לו מנוח אשר ייטיב לו בעה"ז4 למוסרו בבית חינוך חרשים ושוטים ללמדם דעת ותבונות יודיעום, אך הוא מסור בידי בעלי דת אחר אשר לא מבני עמינו ואי אפשר להמציא לו שם מאכליו ומשקיו ויתר צרכיו עפ"י דתה"ק והוא עתה כבן ז' שנים, ונשאל מאת פר"מ נ"י אם רשאי למוסרו בידיהם לרפאותו להביאו לכלל דעת, ופר"מ חשף זרוע עזו בכח דהתירא והראה פנים לכל צדדי קולא ובקש ממני לחות דעתי הקלושה גם אני, ולעשות רצונו חפצתי גם כי אינני /כדאי/ כדי להכריע:
ואומר אם הוא שוטה כמ"ש והאריך פר"מ, דמובן מדבריו שאם יגדל כך בשטותו לא אתי לכלל מצות לעולם כי שוטה כזה פטור מכל המצות, ועי"ז שאנו מכניסים אותו לבית החנוך הנ"ל נביאהו לכלל דעת ויתחייב וישמור מצות ה' ותורותיו, היה נראה לכאורה בפשטות להתיר, אף על גב שפר"מ נ"י כתב בסוף דבריו וז"ל, אבל להקל בתינוק זה שהוא כשוטה יותר מבשאר קטן אינו נראה לכאורה וכו' עכ"ל פר"מ, ויפה כתב מצד זה דניקל הואיל ונצטרף לו שטות עם קטנותו יהי' מותר למיספי ליה איסורא בידים טפי מקטן דעלמא, זה אינו נראה, בודאי כל שאנו מוזהרים על קטני בני ישראל אנו מוזהרים נמי על חרש שוטה וקטן, דקרא דלא תאכלום להזהיר המצווים על שאינם מצווים יהיה קטן או שוטה. האמנם בתה"ד בפסקים וכתבים סי' ס"ב כתב וז"ל, והא דאייתי קרא דאסרה תורה דלא ליספי לי' בידים נ"ל הטעם דקפיד רחמנא שלא ירגיל אותו לעבור עבירות וכשיגדיל יבקש לימודו, עכ"ל, משמע דבשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ליספי ליה בידים, מ"מ זה אינו עיקר, דלא דרשינן טעמיה דקרא וכדמוכח להדיא בפ' חרש [יבמות קי"ד ע"ב] דבעי למיפשט קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו מחרש וחרשת, וקשה הא אינהו לא אתי לכלל דעת לעולם ואפילו אי בי"ד מצווין להפרישו תיקשי, ודוחק לומר דהוה מצי למימר ולטעמיך, אלא ע"כ אין חילוק. וצ"ע שם בגמ' מה צריך לשנויי משום איסור דידיה ודידה תיפוק ליה דה"ל ספי איסור בידים ומשום חרשת גופיה דלא ליספי לי' בידים, וקצת היה נראה מזה סייעתא לפסקי מהרא"י הנ"ל, ולומר, דודאי אי בית דין מצווין להפרישו מן התורה ע"כ גזירת הכתוב הוא בין בחרש שוטה בין בקטן דלא שייך טעמא שלא ירגילו לאיסורים דהא אין אנו מרגילים אותו ומשום הכי בעי למיפשט דב"ד מצווין להפרישו, אבל לא הוי מצי למדחי משום דספי לי' בידים ולעולם אין מצווין להפרישו, דא"כ יהי' הטעם משום שאנו מרגילים אותו לאיסורים כמהרא"י וזה לא שייך בחרש וצריך לשנויי משום איסורא דידי' דפקח עצמו. מיהו כל דברי הש"ס נפלאו ממני, מה עלה על דעת המקשן מעיקרא להקשות משום שאחד מהן פטור מכל המצות נישבוק לאידך למיעבד איסורא ודקארי לי' מאי קארי לי'. …
נחזור לענינינו הנ"ל אם הוא שוטה כל כך שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, דומה קצת להולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקוח נפש משום ספק שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין תוס' מס' שבת ס"ט ע"ב ד"ה עושה וכו' דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב, ע"ש, ודוקא ביום שמקדש בו תלי' אי תחומין דאורייתא או לא, אבל בשאר ימים מותר אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין מג"א סימן שמ"ד סק"ב וסק"ג, והכא נמי אי לא יאכל עתה דברים האסורים לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא:
ומיהו ראי' גמורה אין כאן, דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר, אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי', ובמג"א סי' ש"ו ס"ק כ"ט מסופק בקטן שרוצים לאנסו לדת ע"ש8 ועתה אין ב"ד מצווין להפרישו ולכשיגדל ויטמע ביניהם הוי אונס ורחמנא פטרי' ואין לחלל שבת עליו, או דלמא מידי דהוי אפקוח נפש שמחללין עליו שבת אף על גב דעכשיו אינו [חייב] במצות וכשימות הרי הוא חפשי ממצות ולא יבוא לכלל גדלות אפ"ה מחללין ה"נ דכותיה, והניחו בצ"ע ע"ש בתוס' ביאור משלי. ועמ"ש תוס' יומא פ"ה ע"א ד"ה ולפקח וכו' שלא יכול לבא בשום ענין לידי מיתת ישראל עכ"ל. ואינו מובן, דמאי בעי הכא דוקא ולא בריש הסוגיא. והנלע"ד דהא לכאורה הטעם דמחללין שבת היינו שישמור שבתות הרבה כמ"ש מג"א הנ"ל וכדאיתא להדיא שם דף פ"ה ע"ב ר"ש בן מנסיא וכו', והכא זה התינוק שנמצא בעיר שרובה נכרים שמותר בנבילות וטריפות ואינו מצווה על השבתות ואפשר אסור לו לשבות כדין בן נח ששבת דאזלינן בתר רוב נכרים וא"כ איך נחלל שבת שישמור שבתות והוא לא ישמור אפילו שבת א', משום הכי כתבו התוס' דאין הטעם כדי שישמור שבתות הרבה אלא משום נפש מישראל, ואם קמי שמיא גליא שהוא מזרע ישראל אף על גב שאינו משמר שבת אינו מחללו, כי כך דין תורתינו שנלך בתר רוב, כמו שאוכל סתם בהמה והיה טריפה בסתר וקמי שמיא גלי' שזה אכל טריפה אין בו עון אשר חטא כי מי שמצווה והזהיר על הטרפה הוא צוה לנו לסמוך על הרוב, והכא נמי השי"ת צוה למיזל בתר רוב ומותר לו לחלל שבת ואין זה חלול ומ"מ ישראל הוא ואין הקדוש ברוך הוא חפץ במיתתו אפילו על המעוט, כנלע"ד פי' התוס', וא"כ לכאורה אין מקום לספיקו של המג"א דבפיקוח נפש אין הטעם שישמור שבתות הרבה רק לקיים נפש א' מישראל אפילו לא ישמור, והכא נמי האי קטן שיטמע בקטנותו וכשיגדל יהי' אנוס ודינא הכי שאינו מחוייב למסור עצמו למיתה (אם לא משום ע"ז אם יהיה כך) וא"כ לעולם ישראל הוא. ומ"מ בההיא דמג"א נראה להקל משום דתחלתו באונס וסופו יהיה ברצון ומצוה להצילו עתה, אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה:
ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מהיכי תיתי לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמע"ט, ואף על גב דאנן עבדינן איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום, י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי וכ"כ תוס' פסחים פ"ח ע"א ד"ה שה לבית אבות וכו', והר"ן בנדרים ל"ו ע"א ד"ה שה לבית וכו' משמע דאכילת פסחו דאורייתא אלא מן התורה א"צ להמנות עליו, וא"כ אין דברי תוס' מוכרחים, וכן משמע לפי הגירסא שבמכילתא דמייתי הכ"מ פ"ה מק"פ ה' וי"ו וכן מוכח מדברי הר"י קורקוס שם ה' ז', מ"מ נלע"ד דע"כ לא פליג הר"ן אלא משום מצוות חינוך דהוי רק מצוה דדברי קבלה חנוך לנער עפ"י דרכו, אבל מצוה גמורה מודה הר"ן מסברת התוס' דלא דמי לשרצים ודם דל"ש בהו מצוה. ודעת רש"י ר"ה ל"ג ע"א בהגיע לחנוך מתעסקים עמו, והיינו כתוס' פסחים הנ"ל וכן דעת תוס' עירוכין ג' ריש ע"א ע"ש, וכן נראה ממ"ש תוס' בר"ה שם [סד"ה הא] דקטן מברך ברכת המזון משום חנוך אף על גב דעובר על לא תשא וכו', אך בד"ה תנ"ה, שם הקשו איך נקל בהגיע לחנוך טפי מבלא הגיע לחנוך, ולא ניחא להו לומר דמשום חנוך מצוה מותר למיספא ליה איסורא, דהתוס' לטעמי' ס"ל בנזיר [כ"ח ע"ב ד"ה בנו] וביומא [פ"ב ע"א בתוס' ישנים ד"ה בן שמנה] לחלק בין עשה לל"ת דוקא בעשה שייך חינוך, וא"כ ברכת המזון הוי עשה וחנוך דידי' דחי ל"ת דלא תשא דלא שייך ביה חנוך, אבל חנוך דעשה דשופר מאי אולמי' מחנוך עשה דתשבות דשבת נמי עשה הוא כנלע"ד. אף על גב דיש לפקפק למ"ש תה"ד סי' צ"ד הטעם דלא שייך חנוך אלא בעשה משום דצריך חנוך לזרזו ולא בשב ואל תעשה והכא שביתת שבת נמי שב ואל תעשה והו"ל כמו ל"ת, מ"מ אין דבריו מוכרחים, מ"מ [מוכח] מכל הלין דבמקום מצוה שרי למיספי ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה על כן נ"ל בפשטות להתיר:
ברם דא צריכא כשהוא מחוייב במצות ולא הגיע לכלל שוטה שדברו בו חכמים בכל מקום ואיננו אלא משום צרכי עוה"ז ועסקיו וכדומה, לכאורה אין ספק שאין להתיר שום איסור בשביל זה ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה א' לפני המקום ב"ה, ומכ"ש שלא נעשה אנחנו איסורא זוטא בשבילו, ואם זה מקרי ספי ליה בידים אסור לנו למספי בידים. ומ"ש מעלתו גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת מכ"ש דגנאי גדול הוא, וצדד לומר עפ"י דברי תוס' בשבועת העדות [ל' ע"ב ד"ה אבל] דבגנאי גדול אפילו איסור דאורייתא שרי, לא נ"ל דאיהו לית ליה גנאי דאין בשת לשוטה [כב"ק פ"ו ע"ב] ובני משפחתו משום גנאי דידהו שיהי' להם שוטה במשפחה וכי בשביל זה נתיר להם איסורא דאורייתא, ישתקע הדבר ולא יאמר:
אך לפע"ד אין כאן ספי בידים, וכ"כ להדיא הסמ"ג בשם רבינו ברוך והביאו ים של שלמה ס"פ חרש בפשיטות, דמותר לומר לנכרי לסוכו בחלב ולהאכילו דברים האסורים, אלא דבנ"י הקשה שם אמאי דקאמר ש"ס יונק מנכרית ומבהמה טמאה מה איסור יש ביונק מן הנכרית, ומשמע מזה כשיטת ר"ח דאסור חלב של נכרית וקשה ע"ז מש"ס דע"ז דנכרית מניקה בנה של ישראל, והקשה היש"ש מאי קושי', הא למסקנא קיי"ל אין בי"ד מצווין להפרישו וא"כ לעולם אימא לך חלב של נכרית אסורה, והא דשרי להניק מנכרית משום דאינו מצווה להפרישו אפילו ליכא סכנה, והניח בתימא. וא"כ לכאורה משמע מזה דס"ל לנמק"י דזה מקרי ספי בידים במה שמוסרו למינקת נכרית והש"ס דמייתי מיונק מנכרית במכ"ש פריך דאפילו למיספי ליה בידים שרי מכ"ש דאינן מצווין להפרישו, ולמסקנא משום סכנה שרי אבל היכא דליכא סכנה לא, וא"כ תקשי מש"ס ע"ז על ר"ח הנ"ל, כנ"ל סברת נמק"י. ומ"מ נ"ל דוקא להניק דמצווה להדיא להניקו, אבל למסרו לגוי ויאכילהו וישקהו ואינו אומר לו להאכילו דברים האסורים שרי לכ"ע, וכ"כ להדיא חי' הרשב"א ביבמות [שם ד"ה רבי יוחנן] דאפשר דמותר להעמידו אצל נבילה כדי שיטול ויאכל דומיא דעובדא דר' יצחק דאירכס לי'. ונראה הא דכתב אפשר ולא החליט, משום דאין מעובדא דר' פדת ראי' גמורה משום דאפשר דמייתי להו בלי איסורא כגון פחות פחות מד' אמות כמ"ש הוא עצמו ז"ל בהא דתניא לא יאמר לו הבא לי חותם או מפתח רבותא קמ"ל אפילו הבאה דאפשר פחות פחות מד' אמות מ"מ לא יאמר להדיא הבא לי ע"ש, וא"כ אפשר דמש"ה הותר לידבר טלי' להתם, ועוד הרי דקדקו טלי' וטליתא דאפשר שישאוהו שנים וה"ל שנים שעשאו מלאכה ואין ראי' מכאן להעמידו אצל נבילה דמסתמא יאכל כשעור בכדי אכילת פרס מש"ה כתב אפשר:
מ"ש עוד שם לפני זה, דלמאן דלא גריס בנדה [מ"ו ע"ב] אלא, וקיימא האי תירוצא דמפר לה ממ"נ וקשי' הרי כשמיפר לה הרי אומר לה טלי ואכלי טלי ושתי (ובשבת בלא"ה צ"ל הלשון טלי ואכלי9) הנה תוספות לא חשו להך קושיא, והקשו רק הא ר' יוחנן ספוקי מספקא ליה. הנה צל"ע אפילו למסקנא דקיי"ל מן התורה אסור למיספי לי' איסור בידים דילפינן מבינייהו דהני תלתא, מ"מ מנ"ל למילף נדרים מבינייהו הא נדר קיל מכל אסורים שבתורה כמבואר בסוגיא דר"פ אלו עוברין [מ"ד ע"ב] דיש היתר לאיסורו ואין איסורו איסור עולם וא"כ מנ"ל. על כן נ"ל דס"ל דאי בכל התורה קטן אין בית דין מצווין להפרישו, נהי דלמיספי ליה בידים אסור מ"מ בנדרים קיל ואפילו למיספי ליה בידים שרי, וכן הא דאמר שם לאותן המוזהרים עליו ופריך קטן אוכל נבילות הוא ולא משני דספי ליה בידים, והא"ש דבנדר אפילו למספי לי' בידים שרי, ומש"ה לא חשו תוס' לקושי' רשב"א רק הקשו הא ר' יוחנן מספקא ליה אי בי"ד מצווין להפרישו ואי בכל התורה מצווין אסור למיספי ליה בידים ואיך יפר לה ויאמר טלי ואכלי:
ומשנלע"ד ביישוב קושי' התוס' בפשיטות דהא בנזיר כ"ט ע"ב פליגי תנאי ומספקא להש"ס או דפליגי בהלכה היא בנזיר או במופלא סמוך לאיש דאורייתא, והנה ר' יוחנן ס"ל מופלא סמוך לאיש דאורייתא וס"ל הלכה היא בנזיר ומ"מ לא תיקשי אדר' יוחנן לימא כתנאי משום דלא איברר במאי פליגי, והשתא הא דמספקא לי' לר' יוחנן אי קטן אוכל נבילות בית דין מצווין להפרישו מהך ברייתא דמיפר לה קא מספקא ליה, אי פליגי תנאי התם במופלא סמוך לאיש ואיכא מ"ד דלאו דאורייתא, נהי דר' יוחנן בעצמו ס"ל כמ"ד דאורייתא מ"מ הך ברייתא אתיא כמ"ד לאו דאורייתא, ואתי נשואין דרבנן ומפקא נדרא דרבנן ולעולם קטן אוכל נבילות מצווין להפרישו, ואמנם אי כולי עלמא מופלא סמוך לאיש דאורייתא ותנאי דנזיר פליגי במילתא אחריתי אי הלכה היא בנזיר, א"כ כיון דליכא שום תנא דסבר מופלא סמוך לאיש לאו דאורייתא ע"כ ברייתא דמיפר לה בעלה סבירא לי' אין בית דין מצווין להפרישו ומזה נולד ספקו של ר' יוחנן ושפיר משני מיפר לה ממ"נ וא"ש הך גרסא דל"ג אלא:
ומה שהקשה מעלתו למה לנו להפר כלל, כיון דאין בי"ד מצווין להפרישו ונישואין דרבנן לא מפיק נדרא דאורייתא א"כ ל"ל להפר כלל ולומר טלי ואכלי, יפה הקשה וצ"ע לכאורה. וי"ל איכא מצות חינוך בהפרה, דהנודר כאילו בנה במה והמקיימו כמקריב קרבן [נדרים כ"ב ע"א]. והשתא א"ש גם כן דמותר למיספי לי' בידים במקום דאיכא חנוך מצוה כנ"ל:
והרשב"א פרק מי שהחשיך [קנ"ג ע"ב ד"ה כשהיא מהלכת] כתב וז"ל, כשהיא מהלכת נותנין עלי' וכו' וה"ה כשנותנין לחרש שוטה וקטן, וכ"ש הוא דכשנותנין כשהן עומדים בגדול כיוצא בו חייב חטאת וכל שבגופו איכא איסורא דאורייתא אי אמרינן לקטן נמי איכא איסורא דאורייתא משום דכתיב לא תאכילום ותניא לא יאמר אדם לתינוק הבא לי חותם וכו' ואמרינן לעיל קטן שבא לכבות ואוקימנא בעשה על דעת אביו ועובר משום לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך וכו', עכ"ל. ודבריו צריכים ביאור, התחיל בלא תאכילום ומסיים בלא תעשה מלאכה. והנה הה"מ כתב בדעת רמב"ם [ה' שבת פ"כ ה"ז] דהנהו קילי מבהמה משום דאין אנו מצווין על שביתתם, ועיין מג"א סי' רס"ו ס"ק ח', ויראה לי, הנה בבהמה פ' משפטים [כ"ג - י"ב] כתיב למען ינוח שורך, ושם לא הוזכר בנך, והיא מצות עשה בשביתת בהמתו דאפילו בלי סיוע דידיה מ"ע שתשבות הבהמה ובזה לא מוזהר על בניו, אך לאו דלא תעשה מלאכה אתה ובנך עבדך ואמתך ובהמתך [שמות כ' - י'] מיני' ילפינן לאו דמחמר כשעושה מלאכה הוא עם צירוף הבהמה שמחמר אחריה והוא בלאו, ולחד מ"ד ר"פ מי שהחשיך חטאת נמי איכא, ובזה מוזהר נמי על בנו שהרי כתיב לא תעשה מלאכה אתה ובנך, וחמור הבן מבהמה שהבהמה דוקא מחמר אבל בן שיש לו דעת ומבין קריצות אביו ורמיזותיו כל שעשה לדעת אביו עובר מדאורייתא על לאו הזה, ואמנם כשהקטן עושה מלאכת עצמו לית ביה האי לאו מ"מ אית ביה משום לא תאכילום כדספי לי' בידים. והשתא הנהו מפתחות דר' יצחק דאידברי טלי וטליתא להתם שלא על דעתו כי אם על דעת עצמם ולהנאתם וליכא שום איסור כי אינו מצווה על שביתתם, וכ"כ מג"א סי' שס"ב ס"ק ט"ו ועיין ט"ז סי' שמ"ו סוף ס"ק וי"ו, והשתא כתב רשב"א, אי היינו מסייעים לו ת"ל10 משום לא תאכילום אפילו בשל עצמו ואי עשה על דעת אביו איכא נמי משום מחמר כמחמר אחר בהמתו, ואמנם דעת הרב המגיד בהרמב"ם דבשעושה רק על דעת אביו ואינו מחמר אחריו ממש ליכא לאו דמחמר, ומש"ה נהי דבשבת אסור להניחו עליו משום לא תאכילום, מ"מ כשמניחו עליו ערב שבת סמוך לחשיכה אף על גב דהוי ליה כמעמידו סמוך לנבלה ממש מ"מ אין בכך כלום, ובשבת אף על גב שרואהו עומד לפוש וחוזר ועוקר והולך אין צריך להפרישו, ורשב"א נמי לא פליג אלא משום דה"ל עשה על דעת אביו אבל בלאו הכי לא איכפת, אף על גב דהוי לי' כמעמידו אצל נבלה ויודע בודאי שיאכל שהרי נותנו עליו סמוך לחשיכה ממש מ"מ מותר. והנה להמהרא"י בפסקיו הנ"ל דס"ל דשוטה דלא אתי לכלל דעת מותר ולית ביה משום לא תאכילום ומשום עשה על דעת אביו נמי לא שייך בי', א"כ בשוטה מותר בכל ענין ולא דמי שוטה וקטן אהדדי, וצ"ע קצת:
מ"מ בהא סלקינן דלרוב הפוסקים משמע בפשיטות דבמה שמעמידו אצל נכרים אינו כמאכילו בידים וכן כתב רי"ו סוף ח"א אלא שהצריך שיהיה קצת חולה כמ"ש מג"א [סי' שמ"ג סק"ג] בשמו, אבל בנוסחא שלפנינו כ' בשם הרמ"ה וז"ל: אין למחות בגויות המאכילות אותו נבילות אבל אין לומר לגוי להאכילו דבר איסור וכו' עכ"ל, והכא נמי בנדון שלפנינו אין אומר דבר אלא שמשכירו לרפאותו ולזונו ובמה שירצה וה"ל כמעמיד אצל נבילה או כנותן לו ערב שבת עם חשיכה אף על פי שודאי ילך בשבת ויוציאו מרשות היחיד לרשות הרבים וד' אמות ברשות הרבים מ"מ שרי אי לא עביד על דעת אביו, א"כ הכי שרי ובתנאי שכשיגיע לבן י"ג שנים ויום א' יוציאוהו משם עכ"פ, זה נלע"ד מעיקר הדין, ומ"מ העידו קדמונינו ז"ל שע"י מאכלות אסורות בנערות מטמטם הלב ומוליד לו טבע רע, עדיין אני אומר מוטב שיהיה שוטה כל ימיו וכו'. וד' יחננו דעה בינה והשכל ויראנו נפלאות מתורתו הקדושה. הכ"ד א"נ חותם בברכה: פ"ב יום ה' י"ב תמוז תקפ"ד לפ"ק משה"ק סופר מפפד"מ
