מָשְׁלוּ מָשָׁל… וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו
הרב ארי דוד קאהן
1. שולחן ערוך אורח חיים הלכות סוכה תרל"ט
סעיף ב -אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים וִישֵׁנִים בַּסֻכָּה כָּל שִׁבְעָה, בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה, וְאֵין יְשֵׁנִים חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ שְׁנַת עֲרַאי; אֲבָל מֻתָּר לֶאֱכֹל אֲכִילַת עֲרַאי חוּץ לַסֻכָּה. וְכַמָּה אֲכִילַת עֲרַאי, כַּבֵּיצָה מִפַּת; וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת מַיִם {וְיַיִן} וְלֶאֱכֹל פֵּרוֹת {וַאֲפִלּוּ קָבַע עֲלַיְיהוּ (דִּבְרֵי עַצְמוֹ)} חוּץ לַסֻכָּה; וּמִי שֶׁיַּחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְלֹא יִשְׁתֶּה חוּץ לַסֻכָּה אֲפִלּוּ מַיִם, הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח; וְתַבְשִׁיל הֶעָשׂוּי מֵחֲמֵשֶׁת מִינִים, אִם קוֹבֵעַ עָלָיו חָשִׁיב קֶבַע וְצָרִיךְ סֻכָּה. {הַגָּה: וּמַה שֶּׁנּוֹהֲגִין לְהָקֵל עַכְשָׁו בְּשֵׁנָה, שֶׁאֵין יְשֵׁנִים בַּסֻּכָּה רַק הַמְדַקְדְּקִין בְּמִצְוֹת, יֵשׁ אוֹמְרִים מִשּׁוּם צִנָּה, דְּיֵשׁ צַעַר לִישַׁן בִּמְקוֹמוֹת הַקָּרִים (מָרְדְּכַי פ' הַיָּשֵׁן); וְלִי נִרְאֶה מִשּׁוּם דְּמִצְוַת סֻכָּה אִישׁ וּבֵיתוֹ, אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, וּבְמָקוֹם שֶׁלֹּא יוּכַל לִישַׁן עִם אִשְׁתּוֹ, שֶׁאֵין לוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת, פָּטוּר; וְטוֹב לְהַחְמִיר וְלִהְיוֹת שָׁם עִם אִשְׁתּוֹ כְּמוֹ שֶׁהוּא דָּר כָּל הַשָּׁנָה, אִם אֶפְשָׁר לִהְיוֹת לוֹ סֻכָּה מְיֻחֶדֶת.{
סעיף ג - אֲכִילָה בַּסֻכָּה בְּלֵיל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן, חוֹבָה; אֲפִלּוּ אָכַל כַּזַּיִת פַּת יָצָא יְדֵי חוֹבָה; …
סעיף ה - יָרְדוּ גְּשָׁמִים, הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ הַבַּיִת; מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת, מִשֶּׁיֵּרְדוּ לְתוֹךְ הַסֻכָּה טִפּוֹת שֶׁאִם יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיליִפָּסֵל אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל פּוּל. {הַגָּה: וַאֲפִלּוּ אֵין תַּבְשִׁיל לְפָנָיו (סְמַ"ג וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י). וּמִי שֶׁאֵינוֹ בָּקִי בְּזֶה הַשִּׁעוּר, יְשַׁעֵר אִם יֵרְדוּ כָּל כָּךְ גְּשָׁמִים לַבַּיִת אִם הָיָה יוֹצֵא, יֵצֵא מִסֻּכָּתוֹ גַּם כֵּן (אוֹר זָרוּעַ וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִ"י פֶּרֶק הַיָּשֵׁן וּמָרְדְּכַי פ"ב מַיְמוֹנִי פ"ו וּמַהֲרִי"ל); וְכָל זֶה דַּוְקָא בִּשְׁאָר יָמִים אוֹ לֵילוֹת שֶׁל סֻכּוֹת, אֲבָל לַיְלָה הָרִאשׁוֹנָה צָרִיךְ לֶאֱכֹל כַּזַּיִת בַּסֻּכָּה אַף אִם גְּשָׁמִים יוֹרְדִין (טוּר וְרַ"ן וְהָרא"ש), וִיקַדֵּשׁ בַּסֻּכָּה (כְּדֵי) שֶׁיֹּאמַר זְמַן עַל הַסֻּכָּה (ת"ה סי' צ"ה).}
סעיף ז -הָיָה יָשֵׁן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת, וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים, אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה, אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. {הַגָּה: וְיֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ (טוּר). מִי שֶׁהוּא יָשֵׁן בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים, אֵין צָרִיךְ לְשַׁעֵר בִּכְדֵי שֶׁיִּתְקַלְקֵל הַתַּבְשִׁיל, דְּבִגְשָׁמִים מוּעָטִים הָוֵי צַעַר לִישַׁן שָׁם וְיוּכַל לָצֵאת (מהרי"ו); וְכָל הַפָּטוּר מִן הַסֻּכָּה וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִשָּׁם, אֵינוֹ מְקַבֵּל עָלָיו שָׂכָר וְאֵינוֹ אֶלָּא הֶדְיוֹטוֹת (הגה"מ פ"ו); וּכְשֶׁיּוֹצֵא מִן הַסֻּכָּה מִכֹּחַ הַגְּשָׁמִים, אַל יִבְעַט וְיֵצֵא, אֶלָּא יֵצֵא כְּנִכְנָע כְּעֶבֶד שֶׁמּוֹזֵג כּוֹס לְרַבּוֹ וּשְׁפָכוֹ עַל פָּנָיו (מַהֲרִי"ל).}
2. תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ג עמוד א
...אוֹמְרִים לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תְּנֵנָּה לָנוּ מֵרֹאשׁ וְנַעֲשֶׂנָּה, אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שׁוֹטִים, מִי שֶׁטָּרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת - אוֹכֵל בְּשַׁבָּת, וּמִי שֶׁלֹּא טָרַח בְּעֶרֶב שַׁבָּת - מֵהֵיכָן יֹאכַל בְּשַׁבָּת? אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן, מִצְוָה קַלָּה יֵשׁ לִי וְסוּכָּה שְׁמָהּ, לְכוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָהּ, וּמִי מַצִי אָמְרִי הַכִי? וְהַאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, מַאי דִּכְתִיב, (דברים ז) "אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם" - הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וְלֹא לְמָחָר לַעֲשׂוֹתָם, הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם - וְלֹא הַיּוֹם לִיטּוֹל שְכָרָם. אֶלָּא לְפִי שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָא בִּטְרוּנְיָא עִם בְּרִיוֹתָיו. וְאַמַּאי קָרִי לֵיהּ "מִצְוָה קַלָּה"? לְפִי שֶׁאֵין בָּה חֶסְרוֹן כִּיס. מִיָד - כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל וְהוֹלֵךְ וְעוֹשֶׂה סוּכָּתוֹ בְרֹאשׁ גַּגּוֹ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַקְדִּיר עֲלֵיהֶם חַמָּה בִתְקוּפַת תָּמוּז, וּמִיָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבַעֵט בְּסוּכָּתוֹ וְיוֹצֵא, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים בּ) "נְנַתְּקָה אֶת מוֹסְרוֹתֵימוֹ, וְנַשְׁלִיכָה מִמֶּנּוּ עֲבוֹתֵימוֹ". מַקְדִּיר, וְהַא אָמַרְתְּ, אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָא עִם בְּרִיוֹתָיו? בִּטְרוּנְיָא מִשּׁוּם דְּיִשְׂרָאֵל נַמֵּי זִמְנִין [שם ע"ב] דְּמַשְׁכָא לְהוּ תְּקוּפַת תָּמוּז עַד חַגָּא, וְהַוֵי לְהוּ צַעֲרָא. וְהַאָמַר רָבָא, מִצְטַעֵר - פָּטוּר מִן הַסּוּכָּה? נְהִי דְּפָטוּר, בְּעוּטִי נַמִּי מִי מַבְעִיטוּ? מִיָד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יוֹשֵׁב וּמְשַׂחֵק עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (שם) "יוֹשֵׁב בַּשָּׁמַיִם יִשְׂחָק". אָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין שְׂחוֹק לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבָד:
3. תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד ב
משנה. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים אָדָם עוֹשֶׂה סֻכָּתוֹ קֶבַע וּבֵיתוֹ עֲרַאי. יָרְדוּ גְשָׁמִים, מֵאֵימָתַי מֻתָּר לְפַנּוֹת, מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה. מָשְׁלוּ מָשָׁל, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה, לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזוֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתּוֹן עַל פָּנָיו:
4. משנה מסכת ראש השנה פרק א:ב
בְּאַרְבָּעָה פְרָקִים הָעוֹלָם נִדּוֹן, בַּפֶּסַח עַל הַתְּבוּאָה, בָּעֲצֶרֶת עַל פֵּרוֹת הָאִילָן, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כָּל בָּאֵי הָעוֹלָם עוֹבְרִין לְפָנָיו כִּבְנֵי מָרוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים לג) הַיּוֹצֵר יַחַד לִבָּם, הַמֵּבִין אֶל כָּל מַעֲשֵׂהֶם. וּבֶחָג נִדּוֹנִין עַל הַמָּיִם:
5. משנה מסכת תענית פרק א:א
מֵאֵימָתַי מַזְכִּירִין גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, מִיוֹם (טוֹב) הָרִאשׁוֹן שֶׁל חָג. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר, מִיּוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חָג. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. הוֹאִיל וְאֵין הַגְּשָׁמִים אֶלָּא סִימַן קְלָלָה בֶּחָג, לָמָה מַזְכִּיר. אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אַף אֲנִי לֹא אָמַרְתִּי לִשְׁאוֹל, אֶלָּא לְהַזְכִּיר, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם בְּעוֹנָתוֹ. אָמַר לוֹ, אִם כֵּן, לְעוֹלָם יְהֵא מַזְכִּיר:
6. רש"י מסכת סוכה דף כח עמוד ב
מִשֶּׁתִּסְרַח הַמִּקְפָּה - משתתקלקל המקפה, כל תבשיל קפוי, לא רך ולא עב קרוי מקפה.
מָשָׁל לְעֶבֶד כו' - כלומר: גשמים היורדים בחג סימן קללה הם, משל לעבד כו'.
ושפך לו קיתון - של מים על פניו, ובגמרא מפרש מי שפך למי.
7. רמב"ם פירוש המשניות - מסכת סוכה פרק ב משנה ט
כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע כו' - ענין קבע הוא עיקר, ועמוד והוא שיעלה כליו הנאים לסוכה ויציע אותם בהצעה נאה וטובה שיש אצלו וישתדל לנאותם ויאכל וישתה בה וישן בה וישים ביתו כמו בית השמוש, והסוכה כמו בית הדירה. וסרוחה בלשונם, הוא כמו הפסד. ומקפה, הוא המרק הקרוש והוקפה, לפי רוב בני אדם מואסין אותו ומעט מים מפסיד אותו, וכתבו זה במקפה של גריסים והוא הפולים הנטחנים לפי שהתבשיל שנעשה מהם הוא נפסד מהר במים וירידת הגשמים בתחילת הסוכות, רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון:
8. רמב"ם על משנה מסכת סוכה פרק ב משנה ט (מהדורת הרב קאפח)
וסריחה בלשונם הקלקול. ומקפה, המרק הקרוש לפי שהנפש בוחלת בו, ומים מועטין מפסידין אותו. והעמידו את זה במקפה של גריסין, והוא הפול הטחון שמתקלקל מהר במים. וירידת הגשם בתחלת סוכות מורה שאין פעולתם רצויה לפני ה'.
9. חידושי הריטב"א מסכת תענית דף ב עמוד ב
א"ר יהושע הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג למה הוא מזכיר. פי' כדאמר בסוכה (כ"ח ב') למה גשמים דומים בחג לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו, ומכאן משמע דמשום כל החג קאמר, ולא על לילה הראשון בלבד כדכתב רבינו אפרים ז"ל התם, אלא שיש לדחות דבלילה הראשון סימן קללה ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה כלישנא דמתני' דהכא.
10.תפארת ישראל /יכין/ על מסכת סוכה פרק ב משנה ט
[מא] ושפך לו קיתון על פניו - של עבד וקמ"ל שיצא בפחי נפש, (אב"י אפשר דקמ"ל נמי, מדאמר לו אי אפשי וכו' אסור לישב שם (כסי' תרל"ט ס"ז):
11.רמב"ם הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו
הלכה ב - חוֹלִים וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה. וְלֹא חוֹלֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ סַכָּנָה אֶלָּא אֲפִלּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ וַאֲפִלּוּ חָשׁ בְּעֵינָיו. מִצְטַעֵר פָּטוּר מִן הַסֻּכָּה הוּא וְלֹא מְשַׁמְּשָׁיו. וְאֵיזֶהוּ מִצְטַעֵר זֶה שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לִישֹׁן בַּסֻּכָּה מִפְּנֵי הָרוּחַ אוֹ מִפְּנֵי הַזְּבוּבִים וְהַפַּרְעוֹשִׁים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אוֹ מִפְּנֵי הָרֵיחַ:
הלכה ג - הָאָבֵל חַיָּב בְּסֻכָּה. וְחָתָן וְכָל הַשּׁוֹשְׁבִינִין וְכָל בְּנֵי חֻפָּה פְּטוּרִים מִן הַסֻּכָּה כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה:
הלכה י - יָרְדוּ גְּשָׁמִים הֲרֵי זֶה נִכְנָס לְתוֹךְ הַבַּיִת. מֵאֵימָתַי מֻתָּר לִפָּנוֹת, מִשֶּׁיָּרְדוּ לְתוֹךְ הַסֻּכָּה טִפּוֹת שֶׁאִם יִפְּלוּ לְתוֹךְ הַתַּבְשִׁיל יִפָּסֵל, אֲפִלּוּ תַּבְשִׁיל שֶׁל פּוֹל. הָיָה אוֹכֵל בַּסֻּכָּה וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים וְנִכְנַס לְבֵיתוֹ וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים אֵין מְחַיְּבִים אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻּכָּה (כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה) עַד שֶׁיִּגְמֹר סְעֻדָּתוֹ. הָיָה יָשֵׁן וְיָרְדוּ גְּשָׁמִים בַּלַּיְלָה וְנִכְנַס לְתוֹךְ הַבַּיִת וּפָסְקוּ הַגְּשָׁמִים אֵין מַטְרִיחִין אוֹתוֹ לַחֲזֹר לַסֻכָּה כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה אֶלָּא יָשֵׁן בְּבֵיתוֹ עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר:
12.הגהות מיימוניות הלכות שופר וסוכה ולולב פרק ו הלכה ג
[ג] כתב ר' שמחה סבורני כל שפטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא הדיוט הוא כדאיתא בירושלמי שכל שפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ע"כ:
13.תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק א הלכה ב ידיד נפש מסכת שבת פרק א הלכה ב
במשנה וְלֹא לְאֶכוֹל. הַתְחָלָּת אֲכִילָה אֵיזוֹ הִיא? רַב אֲחָא רַבִּי בָּא בְּשֵׁם רַבִּי, מִשֶׁיִּטוֹל יָדָיו. רַבִּי אֲחָא אָמַר לְקִידוּשׁ אִיתְאָמַרְתְּ נטילת ידים נאמר לקידוש, שאם נטל ידיו אינו מקדש שנטילת ידים נחשבת כהתחלת סעודה. רַבִּי בָּא אָמַר נטילת ידים לִבְרָכָה אִיתְאָמַרְתְּ נאמרה לעניין ברכה, שאם נטל ידיו צריך לברך המוציא לאלתר ולא להפסיק. רַב נָסַב לְיָדוֹי רב נטל ידיו ואחר כך רָמַז חִיָּיא בְּרֵיהּ לִמְזוֹגָא רמז לחייא בנו למזוג לו היין במים. בְּעָא מִיתֵּן לֵיהּ אחר שמזגו את היין והיין היה מוכן לשתיה, רצה חייא בנו לתת לו היין לשתות. אֲמַר לֵיהּ אמר לו אביו כְּבָר הִתְחַלְנוּ בַּסְּעוּדָה כלומר, כבר נטלתי ידי ואין להפסיק בשתיה אלא עלי לברך המוציא. דִּילְמָא מעשה היה ר' מֵיישָׁא וְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק הַווּן יָתְבִין אָכְלִין בְּחֲדָא מִן כְּנִישְׁתָא עִילְיַּיתָא שהיו יושבים ואוכלים באחד מבתי הכנסת שבעלייה אֲתָא עָנְתָא דִּצְלוּתָא הגיע זמן תפלת המנחה קָם לֵיהּ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק מִיצְלַיָּיא קם ר' שמואל והפסיק את הסעודה להתפלל. אָמַר לֵיהּ ר' מֵיישָׁא וְלֹא כֵּן אִלְּפָן רַבִּי וכי לא כן למדת אותנו רבינו אִם הִתְחִילּוּ אֵין מָפְסִיקִין! ואם אתה בא להחמיר על עצמך וְתַנִי חִזְקִיָה כָּל מִי שֶׁהוּא פָּטוּר מִן הַדָּבָר וְעוֹשֵׂהוּ נִקְרָא הֶדְיוֹט! א"ל מביא ראיה שאם אדם מחמיר על עצמו, אינו נקרא הדיוט. וְהַתָנְיָא חָתָן פָּטוּר מקריאת שמע, ואעפ"כ חָתָן אִם רוֹצֶה לִקְרוֹת קוֹרֵא הרי לך דוגמא שאם מחמיר על עצמו אינו נקרא הדיוט! א"ל יָכִיל אָנָּא פָּתִיר לָהּ ענה לו ר' מיישא, יכול אני להסביר שמשנה זו מדברת על צדיקים כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל דְאָמַר אֵינִי שׁוֹמֵעַ לָכֶם לְבַטֵּל מִמֶּנִּי מַלְכוּת שָׁמַיִם שָׁעָה אַחַת וכך היא שנוייה במשנה פרק ב בברכות. אבל שאר אנשים לא יחמירו על עצמם במקום שאינם צריכים.
14.משנה מסכת ברכות פרק א
(ג) בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, בָּעֶרֶב כָּל אָדָם יַטּוּ וְיִקְרְאוּ, וּבַבֹּקֶר יַעֲמֹדוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו) וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, כָּל אָדָם קוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ, בְּשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים, וּבְשָׁעָה שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִים. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל:
15.בית הבחירה למאירי מסכת בבא קמא דף פז עמוד א
במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו אלא בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינה דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת לב וכיוצא בזה ועושה ממנה על עצמו מצוה:
16.מהר"ץ חיות מסכת בבא קמא דף פז עמוד א
גמרא מ"ט דלא מפקידנא וקא עבדינא מצוה והשתא דגדול מצווה ועושה מאן דא"ל אין הלכה כר"י וכו'. עי' שיטה מקובצת הביא בשם הרב המאירי במדרשות אמרו כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ודבר זה אינו רק בדבר שכל כיוצא בזה העושה פטור ממנו ואינו דבר שיצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הכנעת הלב וכיוצא בזה. ועושה ממנה על עצמו מצוה עכ"ל. והנה מ"ש המאירי במדרשות אמרו הנה זה נמצא בירושלמי פ"ק דשבת על המשנה לא ישב אדם לפני הספר ורגילות בפי הקדמונים לקרות הירושלמי והאגדות בשם מדרשים כמו בערוך ערך כסא הביא בשם פרקי דר"א ומדרש ויקרא רבה מה שנמצא אצלינו בבבלי ר"ה (יב ע"ב) איזה חג שהחודש מתכסה בו זה ר"ה ועי' טור או"ח סי' מ"ח נהגו לקרות הקרבנות כמו שאמרו במדרש בזמן שאין בית המקדש וכו' אמר הקדוש ברוך הוא כבר הסדרתי להם סדר הקרבנות ע"ש והוא ש"ס מפורש תענית (כז ע"ב) ועי' ריטב"א יומא (ט ע"א) על ר' יוחנן בן תורתא שהביא בשם הירושלמי דנקרא כן ע"ש הפרה שלחש היהודי באזנה מפני שלא רצתה לחרוש בשבת ונתגייר עי"ז ולא נמצא רמז לזה בירושלמי רק בפסיקתא רבתי פי"ד פיסקא דפרה פ"א ע"ש ובמאמר לקיים דברי אגרת הארכתי בראיות רבות ע"ז. ואולם בעיקור החילוף דבדבר שהוא עושה משום מוסר או סלסול מותר לעשות עליו מצוה ולהחמיר על עצמו. הנה באמת קי"ל כר"ג דס"ל פ"ב דברכות אם רצה להחמיר כמו שאמרו בירושלמי שם ועי' רמב"ם פ"ד מהל' ק"ש דמחלק בין מבוהל או לא ובלא"ה י"ל כמ"ש התוס' דלסומא כיון דפטור מכל המצות והוה כנכרי גמור. ומפ"ז רשאי להחמיר עצמו. ובאמת גם דברי התוס' צ"ע דאפי' מאן דס"ל סומא פטור מכל המצות היינו דוקא ממ"ע אבל במצות לא תעשה בודאי חייב וכי ס"ד שסומא יהיה מותר לאכול חלב מה"ת ואיך כתבו שהוא כעכו"ם לכל דבר כיון שפטור ממצות ויש להאריך הרבה ואכ"מ:
17.חידושי הריטב"א מסכת סוכה דף כה עמוד א
חוֹלִין וּמְשַׁמְּשֵׁיהֶן פְּטוּרִין מִן הַסֻּכָּה. אַסִּיקְנָא אֲפִילּוּ חָשׁ בְּרֹאשׁוֹ בִּלְבַד וּמִצְטַעֵר בָּהּ פָּטוּר, וְטַעֲמָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב תֵּשְׁבוּ כְּעֵין תָּדוּרוּ - וְאֵין דִּירָה בְּמָקוֹם שֶׁמִּצְטַעֵר, וְכָךְ הִיא הַמִּצְוָה, וְאֵין כָּאן דְּחִיָּה שֶׁאֵין דִּחוּי בְּמִצְוֹת מִשּׁוּם מֵחוֹשִׁין וְחֹלִי אֶלָּא בְּשֶׁאִי אֶפְשָׁר לְקַיְּמָן.
18.שנות אליהו הקצר מסכת ברכות פרק א משנה ג
ונראה שבודאי הק"ש אינו מפסיד אך האמוראי פליגי אם עשה מצוה מן המובחר בזה שהטה אם לאו. דבכמה מקומות אמרינן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ובכמה מקומות מצינו שאע"פ שפטור מן הדבר אם עושה הוא מצוה מן המובחר. ונראה כל שהוא מצוה בעצם אלא שלא הצריכוהו חכמים אם עושהו נותנין לו שכר שעשה מצוה מן המובחר. וכמו שאמרו ההוא דעבד כב"ש ואשכח ארנקא דדהבא וע"ש בתוס' בד"ה בכולא פירקין כו' י"ל דלא חשיב לה כו' אלא שלא הטריחוהו וכן בעשרה דברים שצריך הכוס וכמ"ש תוס' דף נ"א א' בד"ה אין לנו אלא כו' שהיו מחמירין על עצמן כו' וכן אמרו בסוכה שהיו מחמירין על עצמן לשתות מים בסוכה ובמי שהיה בדרך ולא רצה לשתות עד שבא לסוכה. וכן אין צריך להפסיק לתפלה בתוך הסעודה ואם הפסיק תבא עליו ברכה. והא דקתני בירושלמי סוף פרק היה קורא במעשה דר"י ור"ש הוי אוכלין כו' אתא עונתא דצלותא וקם ר"ש ומצלי. א"ל ר"י לא כן אולפן כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל והא תנינן חתן פטור כו'. ותנן חתן אם רוצה לקרות כו' א"ל יכול אנא פתר לה כר"ג משמע דלדידן אין רשאי לעשות משום דכל הפטור כו' אינו ראיה משום דא"ל יכול אנא פתר לה כו' ודיחוי בעלמא הוא אבל לא באמת. וכן הוא בירושלמי הסוגיא בכמה מקומות כמ"ש הרי"ף. וכן הוא שם בירושלמי בסמוך לעיל מיניה מעשה בר"ג ור"י שהיו מהלכין כו' א"ל יהודה בן פפוס שכל מעשיו לשם שמים ולא תני כו' כל דבר שהוא משום צער עושה עצמו ת"ח עושה עצמו יחיד. אמר רבי זירא ובלבד שלא יבזה חוריין פי' ולכן היה צריך לומר על יהודה בן פפוס שכל מעשיו לשם שמים ולא כיון לבזות אותנו אבל במקום שאין שייך לבזות אחרים מותר לעשות. וכן הוא כאן פליגי בזה עשה כדברי בית שמאי עשה פירוש עשה מצוה מן המובחר אף שבית הלל סברי אין צריך להטות מ"מ עשה מצוה מן המובחר כמו בכל מקום שהוא. ור"י אמר שלא עשה ולא כלום. פי' אין בזה תועלת כלל כי ב"ה סברי שאין מצוה כלל להטות ואין בזה תועלת כלל. ומביא ראיה מסוכה שאע"פ שישב בסוכה אין בזה מצוה לב"ש. שאין מצוה כלל לישב בסוכה כזה כן הוא כאן לב"ה. ור"נ אמר שהוא חייב מיתה מפני שעבר על דברי ב"ה ועל דברי הבת קול:
19. ביאור הלכה סימן תרלט סעיף ז
* וכל הפטור מן הסוכה וכו' - זה הכלל הוא דוקא במקום שיש בו צד איסור כמו במצטער דהוי חילול יום טוב ואפילו בחוה"מ חייב לכבדו אבל אם אינו מצטער רשאי להחמיר כמו ר"ג שהחמיר על עצמו בדלי של מים ואמר העלום לסוכה [פ"ת בשם עולת שמואל סי' צ"ח]:
* הדיוטות - עיין במ"ב וכתב בספר בכורי יעקב נ"ל דמה דאמרינן שאינו אלא מעשה הדיוטות ואינו מקבל שכר זה דוקא כשפטור בעת הישיבה כגון שמצטער וכדומה ובפרט בגשמים כיון שהם כשפיכת כוס על פניו שרבו הראה לו שאינו רוצה בעבדותו והוא רוצה לכוף רבו לעבדו שאין זה ד"א (דרך ארץ) אבל מי שפטור משום טרחה לחזור לסוכה כגון בפסקו גשמים בלילה או באמצע סעודתו או בהולך לסוכת חבירו לזה יש קבול שכר עליו דלא גרע משותה מים בסוכה דאמרינן הרי זה משובח אף שפטור מן הדין וכנ"ל וכ"ש זה שבשעת ישיבה מקיים מצות סוכה כראוי רק שלכתחלה לא היה מחוייב לילך לשם ולכן גם הגהת מיימוני לא כתב רק כל הפטור מן הסוכה ואינו יוצא דמשמע שבעת ישיבתו פטור עכ"ל ועיין לקמן בסימן תר"מ ס"ד בהג"ה מה שכתבנו שם בשם הח"א לענין הולך לסוכת חבירו:
20.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת סוכה דף כה עמוד א
מצות הישיבה בסוכה
כתב הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ו) וז"ל: אוכלין ושותין וישנים בסוכה כל שבעה בין ביום ובין בלילה ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה עכ"ל.
המצוה של ישיבה בסוכה נלמדת מקרא בסוכות תשבו שבעת ימים. ויש להתבונן במה שאין לאכול סעודה חוץ לסוכה כל שבעה - האם באכילת סעודה מחוץ לסוכה עוברים באיסור עשה או רק מבטלים קיום מצות עשה.
ונראה שחלוקים בכך בעל המנ"ח זצ"ל והגר"ח זצ"ל. הנה התוס' לעיל (ט א ד"ה ההוא) הקשו, ל"ל קרא לך למעוטי סוכה גזולה תיפוק ליה משום דה"ל מצוה הבאה בעבירה, ותירץ המנ"ח שבמצות ישיבת סוכה יש שתי הלכות: א) איסור לאכול מחוץ לסוכה כשרה; ב) קיום מצוה לאכול בתוך סוכה. מי שאוכל בסוכה שנפסלה מדין מה"ב אף שאינו מקיים מצות ישיבת סוכה אינו עובר באיסור האכילה מחוץ לסוכה. טעם הדבר הוא משום דמצוה הבאה בעבירה אינה פוסלת את החפצא דסוכה בפסול הגוף אלא שפקע קיום מצות הגברא. אין לו קיום עשה, ועכ"ז אינו עובר באיסור. מאידך גזה"כ לך ולא הגזולה פוסלת את עצם הגוף של סוכה גזולה, וע"פ גזה"כ זו האוכל בסוכה גזולה עובר באיסור עשה משום דאינו אוכל בסוכה שגופה כשר.
הגר"ח זצ"ל לעומת זה סבור שאין איסור מיוחד לאכול מחוץ לסוכה כשרה, אלא שהאוכל בלי קיום מצות סוכה מבטל חיוב עשה. במצוה הבאה בעבירה לא קיים את המצוה של ישיבה בסוכה, וביטל את חובת העשה לסעוד בקיום סוכה. האיסור בא כתוצאת ביטול העשה. כי אף על פי שיושב וסועד בחפצא דסוכה כשרה, הרי הוא סועד בלי לקיים מצות סוכה. יוצא שלגר"ח זצ"ל יש רק דין אחד: והוא חובת קיום המצוה. מי שסועד בלי לקיים את חובתו עושה איסור, והאיסור הוא בטול חובתו, אך בניגוד לשיטת המנחת חינוך ליכא שום איסור מיוחד לסעוד מחוץ לסוכה, ומשו"ה לא קבל את תירוצו של המנחת חינוך לקושית התוס'.
נוסף לדברי הגר"ח זצ"ל מסתבר שיש להבחין בין שני מיני בטול מצות עשה: בין ביטול עשה בידים לבטול עשה בשב ואל תעשה. בשלוח הקן, למשל, הגברא הלוקח האם על הבנים והורגה מבטל את העשה בידים. אולם מי שאינו נוטל לולבו בחג בלי פעולה כלל מבטל את העשה בשב ואל תעשה. ונראה שבטול עשה בשב ואל תעשה אינו חטא של מעשה איסור, אלא חטא של חסרון קיום המצוה, משא"כ במבטל חובת העשה בידים. עצם המעשה של בטול העשה בידים מהווה מעשה איסור. ובכן אף על פי שדעת הגר"ח זצ"ל במצוה הבאה בעבירה מתקבלת שכל זמן שהגברא סועד בלי קיום סוכה מבטל הוא את העשה דישיבה בסוכה, עכ"ז קיים הבדל בין בטול העשה דסוכה המהווה מעשה איסור לבטול העשה בשב ואל תעשה - שאינו חטא של מעשה איסור אלא חטא של חסרון קיום חובה.
בהתאם לכך ניתן לחלק בין אכילת הסעודה מחוץ לסוכה לשאר הישיבות - כמו שינה מחוץ לסוכה. כשאדם אוכל מחוץ לסוכה נחשב חטאו לבטול העשה דסוכה בידים. לעומת זאת בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה, אמנם הגברא מבטל את חובת העשה של ישיבת סוכה, אולם הואיל וביטולו בשב ואל תעשה אין חטאו נחשב למעשה עבירה בידים. חטאו בזה שלא קיים את העשה כהלכתה.
וככה נוכל להבין שיטת הר"ת - וכן המנהג הפשוט - שלא לברך ברכת לישב בסוכה אלא בשעת אכילה. ר"ת פירש (עיין ברא"ש להלן פרק ד' אות ג') טעמו מפני "שעיקר הקבע שאדם עושה בסוכה היא אכילה אבל שאר טיול ושינה שעושין בסוכה טפלים לגבי אכילה". ונראה לפרש, שר"ל שדוקא באכילה מחוץ לסוכה יש בטול מצות סוכה בידים המהווה מעשה עבירה. מאידך בשינה ובשאר ישיבות מחוץ לסוכה אף שיש בטול חובת הסוכה בשב ואל תעשה אך אינו בידים. אינו איפוא מעשה איסור אלא חסרון קיום של חובת המצוה. והלכך עיקר הישיבה בסוכה הוא מעשה האכילה והברכה בעת האכילה פוטרת את כל הישיבות האחרות.
ובכך מוסברת לשון הרמב"ם אליבא דהגר"ח זצ"ל. פשטות דבריו (פ"ו מסוכה הל"ו): ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' ע"כ מורה כהמנ"ח שיש איסור לאכול חוץ לסוכה והוי איסור עשה. ברם לפי הנ"ל מדובר רק באוכל חוץ לסוכה שהוא מבטל את חובת הסוכה בקום ועשה בידים, ובטול מצות עשה בידים מהוה מעשה איסור.
נוגע למצות ישיבת סוכה מבואר לקמן במשנה (כז א) ובסוגיא שם דלחכמים לילה הראשון חובה מכאן ואילך רשות. הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ז) פוסק שהאוכל כזית פת בסוכה בלילה הראשון יצא ידי חובת המצוה. מאידך, הריטב"א (כז א) מביא בזה מחלוקת בין הראשונים, שיש סוברים שהחיוב בלילה הראשון הוא לאכול יותר מכביצה, דהוי סעודת קבע, ושהוא השעור לחובת הסוכה בכל שבעת ימי החג. ונראה לומר ביסוד המחלוקת: לאלו שסוברים שהשיעור של אכילה בלילה ראשון הוא יותר מכביצה, מצות ליל ראשון היא מצות ישיבת סוכה כמו בשאר הימים, אלא שבשאר הימים המצוה היא רשות, ובלילה הראשון יש חיוב ישיבת סוכה - והיא אכילת סעודת קבע יותר מכביצה שהיא המחייבת בישיבת סוכה תמיד. לפי הרמב"ם לעומת זאת המצוה לאכול בליל הראשון בסוכה אינה חלק של מצות הישיבה בסוכה של כל החג אלא מהווה חיוב נפרד לאכול בסוכה, ושיעור המצוה הזו שונה מהמצוה בשאר ימי החג. בליל הראשון השיעור הוא כזית המהווה שיעור אכילה בכל התורה כולה. ברם בשאר ימי החג השיעור הוא יותר מכביצה המהווה סעודת קבע בנוגע לישיבה בסוכה.
ובכך מוסברת היטב דעת הרמב"ם (פ"ו מסוכה הל"ו) וז"ל: ואסור לאכול סעודה חוץ לסוכה כל ז' עכ"ל. מהרמב"ם משמע דאע"ג שמצות לילה הראשון היא לאכול כזית בתוך הסוכה כפי שנלמד ט"ו ט"ו מחג המצות מ"מ באותו לילה רק סעודה יותר מכביצה אסורה חוץ לסוכה שהרי לא קבע הרמב"ם הלכה נפרדת ללילה הראשון אלא כללה יחד עם כל שבעת הימים. ולכאורה קשה, אם חובת האכילה בלילה הראשון חלה בכזית למה נאסר לאכול חוץ לסוכה דוקא שעור סעודה שהוא יותר מכביצה.
אך לפי מה שהעלינו ביסוד שיטת הרמב"ם סרה התמיהה מאליה. חיוב הכזית בלילה הראשון אינו חיוב סוכה אלא חיוב אכילה נפרד מטעם יום טוב הנלמד מחג הפסח ולא מטעם סוכה, ובכן שיעורה בכזית. ברם איסור האכילה חוץ לסוכה שייך רק בחיוב אכילה מדין סוכה, כי האיסור הוא לבטל מצות הסוכה בידים, ומצות הסוכה חלה בשיעור סעודה ולא בכזית.
כל זה אליבא דרמב"ם, אמנם מדברי הר"ן משמע שבלילה הראשון אסור לאכול כזית מחוץ לסוכה. וכן מפורש במג"א (סי' תרל"ט סק"ט א) ונראה שלדעתם דין כזית בליל א' אינו משום מצות אכילת יום טוב כשיטת הרמב"ם אלא שהוא מטעם חובת סוכה. לשיטתם השתנה שעור אכילת חובה בסוכה בליל הראשון מיותר מכביצה לכזית ע"י גזה"ש ט"ו ט"ו. והואיל והחיוב מטעם סוכה (עיין בריטב"א כז א), לפיכך אסור לאכול כזית חוץ לסוכה בלילה הראשון.
ובכך מבוארת המחלוקת בין הראשונים אם הפטור של מצטער נוהג בליל הראשון (עיין בריטב"א שם). מצטער מהווה פטור בחובת ישיבה בסוכה הנוהגת בשאר ימי החג. ברם במצות אכילה בליל ראשון - אם נפרש שאינה מצות ישיבה אלא מצות אכילה - מסתבר שאין המצטער פטור. לעומת זאת אם מצות ליל הראשון ג"כ מהווה קיום ישיבה י"ל שהמצטער פטור.
ובדין המצטער עלינו לעיין אם זה רק פטור מחובת המצוה או שאינו מעשה ישיבת סוכה כלל. אם ננקוט שאינו ישיבת סוכה כלל וכאילו המצטער יושב חוץ לסוכה, אז גם האכילה של הכזית בליל הראשון אינה נחשבת לאכילה בסוכה. משום כך גם בלילה הראשון לא קיים המצטער מצוה. שיטת הגר"ח זצ"ל היא שהמצטער אינו עושה ישיבת סוכה כלל ואינו רק פטור מהמצוה. והוא מסתייע משיטת הראשונים המיוסדת על הירושלמי שהמצטער היושב בסוכה נקרא הדיוט ואין לו שכר (עיין בהגמי"י פ"ו מסוכה אות ג' וברמ"א או"ח סי' תרל"ט סעיף ז'). ודעתו שגם בלילה הראשון כשירדו גשמים אין האכילה בסוכה מצוה.
המנהג למעשה בירדו גשמים בלילה הראשון הוא לאכול כזית פת בסוכה בעת הגשם לצאת דעת הראשונים הסוברים שהמצטער חייב בסוכה בלילה הראשון. אך מכיון שספק ברכות להקל אין מברכים ברכת לישב בסוכה. ואם הגשמים פוסקים אח"כ, אוכלים כביצה פת בסוכה בברכה ובכך יוצאים כל השיטות שבראשונים. בענין זה קרה מעשה בבית הגר"מ זצ"ל (בלשון מרן שליט"א):
"וזוכרני בילדותי שפעם אחת ירדו גשמים בלילה הראשון של החג וכך נהג א"א מו"ר הגר"מ זצ"ל, אלא דמעשה דהוה כך הוה. הגשמים לא פסקו עד אחרי שכולנו, הילדים וכל בני המשפחה, אכלנו פת בסוכה בעת ירידת הגשמים והלכנו לישון. א"א זצ"ל היה ער ומחכה עד שיפסקו הגשמים. בשעה מאוחרת בלילה אחרי הפסקת הגשם העיר אותנו משנתנו, ועלינו לסוכה לאכול הכביצה בברכה. ברם זוכרני ששאלתי אז את א"א זצ"ל, הרי המחייב לאכול את הכביצה בסוכה אחרי שפסקו הגשמים הוא כדי לקיים את שיטת הראשונים שהמצטער פטור גם בלילה הראשון ממצות סוכה. ובכן, מאחר שישננו במטותינו היינו פטורים מלהתעורר ולצאת לסוכה מפני אותו הפטור של מצטער, ולמה העיר אותנו לצאת ולאכול. ואינני זוכר בדיוק את תשובת מו"ר א"א זצ"ל לקושיא הזאת. ברם יתכן שמעשיו יתבארו כדלהלן: ניתן לומר שיש שני מיני מצטער:
א) המצטער במעשה הישיבה עצמה, כגון בירדו גשמים או ביושב בסוכה כשהיתושים שבתוכה מצערים אותו בעת ישיבתו.
ב) המצטער כדי להגיע לסוכה, כמו הישן בבית ומצטער להתעורר ולצאת לסוכה, אך כשכבר יגיע לסוכה לא יצטער בישיבה עצמה.
ואולי סבר א"א מו"ר זצ"ל שפוטרים את המצטער מן הסוכה בלילה הראשון דוקא כשמצטער בישיבה עצמה. והטעם לכך מפני שהמצטער בישיבה עצמה אין לו מעשה מצוה כי אינו יושב ישיבה של מצוה בסוכה כלל ואף נקרא הדיוט. לכן אין עליו חיוב גם בלילה הראשון. לעומת זאת המצטער באופן השני, היינו בהגעה לסוכה, אינו מופקע ממעשה הישיבה בסוכה אלא שבאופן זה בשאר ימי החג נפטר מחובת המצוה. אמנם כשהוא יושב בסוכה יש כאן מעשה ישיבה של מצוה. מפני כך, הפטור הזה של מצטער אינו נוהג בלילה הראשון ואכן חייב המצטער באופן השני ללכת ולהגיע לסוכה לאכול את הפת ולצאת ידי המצוה. ולפיכך העירנו א"א זצ"ל באותו לילה לצאת ולאכול הכביצה בסוכה".
21.רשימות שיעורים (רי"ד סולובייצ'יק) מסכת ברכות דף טז עמוד א
משנה. וז"ל חתן פטור מק"ש לילה הראשונה ועד מוצ"ש אם לא עשה מעשה ומעשה ברבן גמליאל שנשא אשה וקרא לילה הראשונה אמרו תלמידיו למדתנו רבינו שחתן פטור מק"ש אמר להם איני שומע לכם לבטל הימני מלכות שמים אפילו שעה אחת עכ"ל. יש להקשות על המעשה ברבן גמליאל שהחמיר על עצמו וקרא ק"ש בלילה הראשון שנשא אשתו ואף על פי שחתן פטור מק"ש בלילה הראשונה, דהרי איתא בירושלמי (ברכות סוף פרק ב') שכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, ועפי"ז כתב ההגהות מיימוניות (פ"ו מהל' סוכה אות ג') שמי שמצטער ופטור מן הסוכה ואינו יוצא אינו מקבל שכר אלא נקרא הדיוט, וכן פסק הרמ"א (או"ח סי' תרל"ט סעיף ז'), ולפי"ז צ"ע למה החמיר ר"ג לקרוא ק"ש.
ונראה לתרץ עפי"מ דביאר הגר"ח זצ"ל דהדין שהמצטער פטור מן הסוכה אינו רק חלות פטור בגברא שאינו מחוייב במצות ישיבה בסוכה כשהוא מצטער, אלא מהוה הפקעה בעצם מעשה הישיבה דאינה נחשבת למעשה ישיבה בסוכה כלל - דלא הוי תשבו כעין תדורו, ומי שמצטער וממשיך לשבת בסוכה אינו עושה מעשה מצוה כלל וכאילו הוא יושב מחוץ לסוכה וע"כ נקרא הדיוט. ולפי"ז י"ל שחל דין מצטער פטור מן הסוכה אף בלילה הראשון של סוכות דלא הוי מעשה ישיבה בסוכה כלל ודלא כשיטת גדול הדור אשר בצרפת שהובא בריטב"א סוכה (דף כז. ד"ה אף סוכה) וז"ל "אבל שמעתי בשם גדול מגדולי הדור אשר בצרפת שהיה מחייב לישן בסוכה לילה הראשון של סוכות ואפילו ירדו גשמים שינת עראי מיהת ולא התירו לו לירד מן הסוכה אלא בשאר ימים שהם רשות אבל לילה הראשון הכתוב קבעו חובה מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות".
ונראה דאליבא דהירושלמי חלוק דין המצטער פטור מן הסוכה מפטור חתן מק"ש בלילה הראשון, דבמצטער חל הפקעה בעצם מעשה המצוה דאינו נחשב למעשה ישיבה בסוכה כלל וע"כ נקרא הדיוט, משא"כ ההלכה שחתן פטור מק"ש בלילה הראשון הוי רק פטור בגברא שאינו חייב בק"ש משום טירדה שלא יוכל לכוון ואינה הפקעת עצם מעשה מצות ק"ש, דפשוט שאם יקרא ק"ש בכוונה דהוי מעשה מצות ק"ש ומקיים מצות ק"ש, וע"כ שפיר החמיר ר"ג על עצמו וקרא ק"ש, דידע בעצמו דשפיר יתכוון לק"ש, דמשום דאית ליה קיום מצוה ודאי אינו נקרא הדיוט. אמנם עיין ברמ"א (או"ח סי' תרל"ט סעיף ה') שפסק שבלילה הראשון צריך לאכול כזית בסוכה אף אם גשמים יורדין כדעת הראשונים שסוברים דמצטער חייב בסוכה בלילה הראשון ומשמע דסובר דיסוד דין מצטער הוא פטור גברא מהחיוב ואינו הפקעה של עצם מעשה המצוה, וע"כ בלילה הראשון מקיים מצות סוכה אף כשהוא מצטער, ואעפ"כ פסק בשאר ימים דמי שפטור ועושה מצוה נקרא הדיוט (בסעיף ז' שם), ולפי"ז שוב צ"ע במעשה דר"ג אמאי החמיר על עצמו, וצ"ע62).
22.דף על הדף מסכת סוכה דף כח עמוד ב גשמים היורדים בחג סימן קללה הם
משל לעבד וכו', כלומר גשמים היורדים בחג סימן קללה הם משל לעבד וכו', ושפך לו קיתון של מים על פניו (רש"י), פעם בשבת חול - המועד סוכות נכנס האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל לערוך "שולחן" בסוכה, וגשם ניתך ללא הפוגה ולא יכלו לאכול בסוכה, האדמו"ר זצ"ל קם להכנס הביתה, ועיני הנאספים הביעו צער מהסימן קללה, אמר האדמו"ר זצ"ל רק כשהגשם יורד בתחלת חג הסוכות זהו סימן קללה, אחד מהקרובים שאל אותו אם זה אומר מדעתו או שמובא בספר? ענה, שזה מובא בספר.
בעזרת השם מצאתי שהרמב"ם בפירוש המשניות בשלהי פרק ב' דמסכת סוכות מפרש בזה הלשון וירידת הגשמים בתחילת הסוכות, רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון, עכ"ל הרמב"ם.
בשנת תשמ"ה ביום כ' תשרי ה' דחול המועד סוכות, בארץ ישראל ירד גשם אמר האדמו"ר בעל הלב שמחה מגור בשם אביו זצ"ל, כי רק בהתחלת סוכות זהו סימן קללה, כמו שמובא ברמב"ם, והאדמו"ר הוסיף שמלשון המשנה משל לעבד "שבא" למזוג כוס לרבו, משמע מיד שבא למזוג הכוס לרבו, שפך לו על פניו, זהו סימן קללה, אולם אחרי שקיימו כבר כמה ימים המצוה, שוב לא הוה סימן קללה, אם ירד אז גשם, דפח"ח.
הנני להעיר כי בריש מסכת תענית אמרינן: מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר ביום טוב הראשון של חג, אמר לו רבי יהושע הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג למה הוא מזכיר, מפרש הרמב"ם בפירוש המשניות שם בזה הלשון "כבר קדם לך הפרק השני מסוכה, כי ירידת הגשמים בסוכות אינו סימן ברכה והלכה כרבי יהושע", עכ"ל הרמב"ם. לכאורה ישנה סתירה בין מה שמפרש במסכת סוכה כי רק בתחילת החג הוי סימן קללה, וכאן משמע שמפרש שזה נאמר על כל החג, אולם יש לדייק בדבריו כי בתחילת החג זהו "סימן קללה", ואילו בכל ימות החג "אינו סימן ברכה" וגם לא קללה, ובחידושי המאירי ריש מסכת תענית כתוב בזה הלשון "ואף לדעת קצת גאונים שפירשו שלא נאמר עליהם סימן קללה אלא לילה ראשונה, מכל מקום אינן סימן ברכה, ומתוך כך הם גורסים בדברי יהושע הואיל והגשמים בחג אינן סימן ברכה, עכ"ל המאירי, וזה בדיוק כמו שהרמב"ם מפרש" עכ"ד הגר"ש גינזבורג ז"ל הנ"ל.
וראה בשו"ת נשמת חיים להגאון רבי חיים ברלין (סימן סט) שכתב בזה:
"ע"ד שכתבתי לו בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל בפרק הישן, האיר ה' עיני ומצאתי בחידושי הריטב"א למסכת תענית במשנה קמייתא (ואולי לא נמצא בידו זה הספר, הנני מעתיק לו אות באות) וז"ל "אמר לו ר"י הואיל ואין הגשמים סימן ברכה בחג [כן היתה גירסת הריטב"א והיא גירסת הירושלמי] למה הוא מזכיר, מכאן משמע דעל כל החג קאמר ולא על לילה הראשון בלבד, כדכתב רבינו אפרים התם, אלא שיש לדחות דבלילה הראשון סימן קללה, ומכאן ואילך לא קללה ולא ברכה כלישנא דמתניתין", עכ"ל הריטב"א ז"ל.
והרי נראה בעליל דעת הרמב"ם ז"ל כדעת רבינו אפרים ז"ל. ושהריטב"א ז"ל יישב המשנה לדעתו על פי גירסת הירושלמי, אבל לנוסחתנו במשנה הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג לא יתכנו דברי הריטב"א.
ונראה לענ"ד ליישב דר' יהושע לדבריו של ר' אליעזר קאמר דסבר דארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה א' ביום וא' בלילה (סוכה כז א), וא"כ הרי כל ימי הסוכות כלילה הראשונה, מש"ה שפיר הקשה ר' יהושע לר' אליעזר, לדבריך, הלא אין הגשמים אלא סימן קללה בכל ימי החג וא"כ למה הוא מזכיר.
אבל לפי מאי דקיי"ל דכל שבעת הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל. שפיר כתב הרמב"ם ז"ל דאך בתחלת הסוכות הוא רמז שאין הקדוש ברוך הוא מקבל מעשיהם ברצון ח"ו. אבל בכל ימי הסוכות שפיר לא הוי סימן קללה עכ"ד ר"ח ברלין. וע"ע שם בהמשך עוד מש"כ בזה.
וראה זה חדש מה שהביא בשו"ת ויחי יעקב בזה משמיה דהגר"ח ברלין:
נשאלתי מאת הרב הגאון המפורסם מוה"ר חיים ברלין שליט"א האבד"ק קאברין [וכעת הוא רבא דעמא ומדברנא בעה"ק ירושלים תוב"ב] כי אחוה לו דעתי בביאור לשון הרמב"ם שבפי' המשניות לסוכה (סוף פ"ב) שכתב שם וז"ל וירידת הגשמים בתחלת הסוכות רמז כי השם אינו מקבל מעשיהם ברצון, וקשה טובא מאי שנא בתחלת הסוכו' דוקא הא בכל ימי הסוכות אמרו כן במשנה שם משלו משל וכו' לעבד שמזג כוס וכו'. ומנ"ל להרמב"ם למימר בתחלת הסוכות דוקא.
והנה לאשר שחביבים עלי דב"ת של הגאון הנ"ל אעתיק בזה תורף דבריו מ"ש לי בזה, והוא דאפשר שדעת הרמב"ם דלא שייך ענין המשל דשפיכת הקיתון אלא במצוה שהיא חובה עליו וא"א לו להפטר הימנה, ואם הקדוש ברוך הוא מעכב עליו מלעשותם הרי הוא דומה לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו רבו קיתון על פניו. אבל במצוה שאינו חובה עליו לקיימה גם בלעדי העיכוב שמעכבין אותו מן השמים לעשותה, אינו דומה לשפיכת קיתון דרב לעבד כלל, ואיננו סימן קללה.
אמור מעתה דמצות סוכה שאינה חובה עליו מה"ת אלא בלילה ראשונה בלבד, אבל בשאר ז' הימים אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל, שפיר כתב הרמב"ם דרק בתחלת הסוכות דהיינו לילה ראשונה, דאז חובה עליו לאכול כזית בסוכה, איכא רמז בירידת הגשמים שאינו מקבל מעשיהם ברצון, דומיא דשפיכת קיתון, אבל לא בשאר הימים.
אבל קשה ע"ז ממשנה דריש תענית דהקשה ר' יהושע לר"א דס"ל להזכיר גבורת גשמים מיום א' של חג, הואיל והגשמים סימן קללה בחג למה הוא מזכיר. ואם כדברי הרמב"ם הנ"ל, תו אין מקום לקושיא זו, דהרי הזכרת גשמים אינה מבערב אלא מתפלת מוסף ואילך, וכבר עברה הלילה ראשונה, ושוב לא הוי סימן קללה כלל לפי דבריו.
ונראה ליישב דקושית ר"י לר"א אזלא דוקא לר"א לשיטתו דס"ל בפ' הישן דחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה, א"כ לדידי' הוי סימן קללה בגשמים כל ימי החג, אבל אנן לא קיי"ל כר"א בהא מילתא, א"כ שפיר כתב הרמב"ם בפי' המשנה שם שהסימן קללה הוא דוקא בתחלת הסוכות דהיינו לילה ראשונה כנ"ל.
ובכ"ז לא נעלם ממנו שיישוב זה אינו אלא דוחק, דהא מ"מ יקשה הא אי אמר שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וכו' שא"א לג"י בלא שינה, ושינה הא אסור חוץ לסוכה כל ימי החג אפי' לדידן, וא"כ אפי' לדידן נמי הוי כל ימי החג סי' קללה לגבי שינה. ותו תיקשי על ר"י דהוא ודאי לא ס"ל כר"א דחייב אדם לאכול י"ד סעודות בסוכה, וא"כ למה סובר דהזכרת גשם הוא מיו"ט האחרון של חג. ע"כ לשונו של כבוד יד"נ הרב הגאון הנ"ל כפי מה שבזכרוני כי גוף המכתב נאבד ממני. וכמדומה לי שהאריך עוד בזה.
ומילתא חדתא, מילתא בטעמא הביא בשו"ת הנ"ל "ויחי יעקב" ליישב בזה ממה ששמע מפ"ק האבני נזר מסוכטשוב זצ"ל וז"ל:
ובהיותי אצל כ"ק הרב הגאון הצדיק מו"ר רבי אברהם שליט"א (זצ"ל) בק"ק סאכטשוב בשב"ק פרשת וירא תרנ"ו, ראה מה שהעיר הגר"ח ברלין, ואמר בישובו, והגם שאיני זוכר דברי קדשו בשלימותם מ"מ אעתיק בזה מהרשום בזכרון בני החו"ב יהושע העשיל דוד, וישמע חכם ויוסף לקח.
ותורף דברי קדשו כך הוא: א. לא נקרא שם סוכה קודם שנכנס לתוכה לישב בה ומקמי הכי לא נקרית בשם סוכה. ב. שאם יש לאדם סוכה גם כשאינו יושב בה מקיים מצוות סוכה בזה שיש לו סוכה הראוי' לישב בה, כמו דירה שאף בשעה שאינו יושב בה נקראת דירתו.
ולפי"ז מיושב לשון הרמב"ם, דדוקא כיון דגשמים יורדים בתחילת הסוכות זהו רמז שאינו מקבל מעשיהם ברצון כיון שאינו מניח לקרוא שם על הסוכה, אבל באמצע הסוכות אף על פי שאינו יושב בה נמי מקיים מצוות סוכה בלאו הישיבה.
אלא שיש להשיב עדיין דזה דוקא אם אינו מבטל סוכתו אז חשיב סוכה אף שאינו יושב בה, כמו בדירה וכמושנ"ת, אבל אם מבטל סוכתו ונכנס אל הבית אז הוי כמו שמעתיק עצמו מדירה אל דירה אחרת דלא נקרא שוב דירה הראשונה על שמו, כיון שביטל אותה הוא עצמו על ידי העתקתו ממנה, וא"כ אם יוצא מהסוכה מחמת גשמים לביתו הוי כמעתיק מדירה לדירה ומבטל שם סוכה לגמרי עי"ז, ושוב לא מקיים מצוות סוכה. והדרא קושיא לדוכתא.
אך יש לומר דכיון שמה שמעתיק מסוכתו לדירה הוא לאונסו ולא לרצונו, נקראת דירתו בבית "דירה בעל כרחו", ופלוגתא היא ביומא י"א: אי דירה בעל כרחו שמה דירה, [לגבי חיוב מזוזה בלשכת פרהדרין שגר בה הכהן הגדול בע"כ], ולפי"ז אי נימא דדירה בע"כ לא שמיה דירה אז שוב לא חשיב כמעתיק סוכתו לדירה אחרת, וביציאתו מהסוכה אינו מבטל שם סוכה ממנה אלא כמו שיוצא מביתו לפרקים, שאין סברא להחשיבו שמבטל בכך דירתו ושוב אינו גר בה.
ובזה הכל מיושב, דהרמב"ם בפירוש המשניות אזיל לשיטתי' דס"ל דדירה בע"כ לא שמה דירה, שלפי"ז לא חשיב ביציאתו מהסוכה לביתו מחמת הגשמים ביטול שם סוכה, וכיון שכן מקיים מצוות סוכה אפילו ביציאתו ממנה, וא"כ הגשמים לא הוו רמז שאינו מקבל מעשיהם ברצון, רק בתחילת הסוכות דוקא כיון שעדיין לא נקרא שם סוכה עליה.
ככל הנ"ל כתב בקצרה בצפנת פענח עה"ת בפ' ראה (ע' קכב) בתוך דבריו וז"ל: עיקר סוכה צריך לקבוע בליל א' לז' וכ"כ בזה בח"א מ"ש רבינו בפיה"מ ספ"ב דסוכה דרק בתחילת הסוכות הוה גשמים סימן רע והא דאמרינן בריש תענית דכל ז' כן. זה רק לר"א לשיטתיה דס"ל כל ז' חובה.
אולם עיין בביכורי יעקב (סי' תרל"ט ס"ק ט') דלהסוברים דבליל א' חייב בסוכה אף כשירדו גשמים. א"כ בליל א' אינו סימן רע, דאינו כשופך קיתון ע"פ כיון דעדיין חייב בסוכה, ואדרבה סימן ברכה הם שהקב"ה רוצה להרבות שכרו ולזכות אותו שיקיים המצוה מתוך צער וטורח.
בקובץ זכור לאברהם (תשס"ד ע' שז) כותב:
חקרתי למה דאיתא בתורת כהנים פרשת בחוקותי [פרק א], שגשמים שיורדין בליל שבת סימן ברכה הם, האם גם בליל ראשון דסוכות החל בשבת קודש, לשיטת הרמב"ם בפירוש המשנה דסוכה [סוף פרק ב] שאין גשמים סימן קללה בסוכות רק אם יורדים בלילה הראשון, וכן הוא שיטת רבינו אפרים כמובא בריטב"א תענית דף ב' ע"א ד"ה א"ר יהושע הואיל. והסברא לשיטתו י"ל דדווקא בלילה הראשון שחיוב מן התורה לאכול בסוכה וכמבואר בסימן תרל"ט [סעיף ג], מכח היקש ט"ו מחג המצות, אבל בשאר ימי סוכה דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ואין מחויב לאכול בסוכה לא נראה לסימן קללה כשנדחה לו מהסוכה על ידי גשמים.
ועיין בספר בכורי אביב (פרשת אמור) מה שכתב על דברי הרמב"ם הנ"ל אם גם כשחל ליל א' דסוכות בשבת קודש, או לשאר השיטות שכל ימי הסוכות הגשמים הם סימן קללה, אם ירדו בליל שבת קודש חול המועד סוכות, אם יש לומר כמו בכולי שתא בליל שבת קודש סימן ברכה הן, כן גם בחג הסוכות סימנא טבא הם, או כסתימת לשון המשנה [שם] ירדו גשמים בחג [א. ה. תיבת "בחג" ליתא במשנה שם] שכולל בו ימי שבעה דסוכה, אשר על כרחך שבת אחת מהם, גם אז אם ירדו סימן קללה הם.
ונלענ"ד ב"ה שיש לפשוט הדבר מלישנא דמתניתין כאן דריש תענית, דהשיב רבי יהושע לרבי אליעזר "הואיל ואין גשמים בחג אלא סימן קללה", דהיה יכול לקצר ולעצור במילין ולהשיב על דבריו ככה "הואיל והגשמים בחג סימן קללה למה הוא מזכיר", אמנם ביתרת הלשון השמיענו רבי יהושע דכל עת שיורדים בחג הסוכות, אף אם ירדו בליל שבת קודש ע"כ סימן קללה הם ולא ברכה. וזה שדייק התנא רבי יהושע בלשונו הזהב "הואיל ואין הגשמים בחג אלא סימן קללה", היינו דכל עת שבאים בחג אף בליל שבת רק על קללה הם מורים ולא על ברכה, ודו"ק היטב. עכ"ד.
אדמו"ר הלב שמחה מגור זצ"ל הגיד בשם חותנו הגה"ק רבי נחמי' אלתר הי"ד בנו של השפת אמת זצ"ל: "גשמים בחג" היינו אם אדם חושב בחג על עניני גשמיות, הרי זה "סימן קללה" ח"ו ע"כ.
23.מלאכת שלמה על מסכת סוכה פרק ב משנה ט
ושפך לו קיתון על פניו איבעיא להו מי שפך למי עבד שפך לרבו וה"ק משל לעבד שהיה עושה לרבו עבדות שאינו מקובל על העבד שאינו עובדו כהוגן כך בידוע שאין ישראל עובדין אותו כשורה ושפיכת הקיתון היא ישיבת הסוכה או דילמא ה"ק ושפך לו רבו קיתון על פניו כלומר צא מלפני דאי אפשי בשמושך וירידת הגשמים היא שפיכת הקיתון ומ"מ סימן קללה הוא ומיהו פירושא דמתני' איבעיא לן שפיכת הקיתון מאי היא ישיבת הסוכה או ירידת הגשמים ופשיט ליה מברייתא דתניא בהדיא ושפך לו רבו קיתון על פניו. ונלע"ד דכוס מלא יין חי היינו הסוכה ומזיגת הכוס במים היינו ישיבה בסוכה ושפיכת הקיתון של המים קודם שימזוג בו היין היינו ירידת הגשמים שגורם לצאת מן הסוכה:
24.ספר קול אליהו על ויקרא פרק כג פסוק מג
בַּגְּמָרָא בְּמַס' סֻכָּה (דַּף כ"ח) הַי' גְּשָׁמִים יוֹרְדִים בַּחַג וְכוּ' מָשְׁלוֹ מָשַׁל לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם עַל פָּנָיו, וְיֵשׁ לְדַקְדֵּק מַדּוּעַ לֹא אָמַר כִּפְשׁוּטוֹ מָשַׁל לְעֶבֶד שֶׁבָּא לִתֵּן כּוֹס לְרַבּוֹ וְשָׁפַךְ אוֹתוֹ עַל פָּנָיו, אָכֵן יְבֹאַר עִם מָה שֶׁנּוֹדַע כִּי רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הֵמָּה יְמֵי הַדִּין, וְאַחֲרֵיהֶם יְמֵי הֶחָג בְּמִצְוַת לְקִיחַת הַלּוּלָב וִישִׁיבַת הַסֻּכָּה, וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה הֵמָּה יְמֵי רַחֲמִים לְהַמְתִּיק הַדִּינִים ע"י הַמִּצְוֹת הַמַּקִּיפוֹת אוֹתָנוּ וַאֲשֶׁר אֲנַחְנוּ מְמַלְּאִים יָדֵינוּ בְּרָכָה בַּיָּמִים הָהֵם, אָמְנָם בְּרֶדֶת גְּשָׁמִים הַמַּכְרִיחִים אוֹתָנוּ לְבַטֵּל מִצְוַת הַסֻּכָּה הִנֵּה זֶה עֵד מְשַׂחֵק נֶאֱמָן כִּי הוּא יִתְבָּרֵךְ אֵינֶנּוּ חֵפֶץ ח"ו לְפַשֵּׁר הַדִּינִים כִּי אִם שֶׁיִּשָּׁאֲרוּ בְּתוֹקְפָם וּבִגְבוּרָתָם כַּאֲשֶׁר הָיוּ, וְזֹאת נוֹדַע כִּי הַמְּזִיגָה הוּא עֵרוּב מַיִם בְּיַיִן לְהַמְתִּיק אֶת חֲרִיפוּתוֹ שֶׁיְּהֵי' רָאוּי לִשְׁתִיָּה, וְזֶהוּ עִנְיַן הַמָּשָׁל לָעֶבֶד שֶׁבָּא לִמְזֹג כּוֹס לְרַבּוֹ, הַיְנוּ לְבַטֵּל חֲרִיפוּתוֹ וְהָאָדוֹן שָׁפַךְ הַמַּיִם הָלְאָה, וְזֶהוּ וְשָׁפַךְ לוֹ קִיתוֹן שֶׁל מַיִם עַל פָּנָיו ר"ל שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַמְּזִיגָה. (בִּכּוּרֵי אָבִיב. דְּבַר אֵלִיָּהוּ):
25.פרדס יוסף על ויקרא פרק כג פסוק מג
בסוכה (כ"ח.) היו גשמים יורדים וכו', משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון של מים על פניו, ואמר הגר"א ז"ל בראש השנה ויום כיפור ימי דין ואחריהם ימי החג בלולב וסוכה, והם ימי רחמים להמתיק הדינים ע"י המצוות, וברדת גשמים המבטלים מצות סוכה עד נאמן שה' אינו רוצה להמתיק הדינים, ומזיגה הוא עירוב מים ביין להמתיק חריפותו:
וזה המשל לעבד שבא למזוג הכוס לבטל חריפותו, והאדון ששפך המים הלאה, וזהו ושפך לו קיתון של מים על פניו רוצה לומר שאינו רוצה בהמזיגה:
ובספר דבש השדה (אות קפ"ז) על פניו על פנימיות, שלא עשינו מצות סוכה באמיתיות פנימיות בא עלינו גשם:
ועוד י"ל על פנים זועפות שלכם, דאין להתעצב בזה אם רצון הבורא בכך נקבלנו בשמחה. עוד י"ל על פני הדור שהמה מחוייבים בדבר הזה שבא הגשם:
ובאורח חיים (סימן תרל"ט ס"ז) כל הפטור ועושה נקרא הדיוט, ועיין שיטה מקובצת [בבא קמא פ"ז. ד"ה במדרשות] בשם מאירי [שם פ"ו ע"ב ד"ה במדרשות] הא דפטור ועושה נקרא הדיוט, רק בדבר שאינו יוצא ממנו שכל או מוסר או סלסול או הבנות הלב ועושה ממנו על עצמו מצוה עכ"ל, בזה יתורץ הרבה קושיות, ועיין פרדס יוסף יתרו [דף שמ"ו ד"ה ובפסחים] בזה:
ואיתא מאדוני אבי זקני הרב הקדוש ר"ר פישעלע מסטריקוב ז"ל שישב ואמר ארצה להיות הדיוט ולישב בסוכה, והרב הצדיק מאיזביצע ז"ל אמר הטעם דפטור משום מצטער, וכשישראל יש לו צער יותר ממה שאינו יושב בסוכה ממילא מחוייב בסוכה, ועיין ספר בית יעקב [דף צ"א ע"א]:
בסוכה (כ"ז.) רבי אליעזר אומר ארבע עשרה סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה, וקשה דהוי ליה להתחיל אחת בלילה ואחת ביום דסעודה ראשונה בלילה, ועוד קשה דאי אפשר שבע ימי סוכות בלי שבת וחייב עוד בסעודה שלישית, וכן הקשה בפני יהושע [סוכה שם ד"ה במשנה] חמש עשרה סעודות הוי:
וכתב ביש סדר למשנה [סוכה פ"ב מ"ו] דבסעודה ראשונה לא מיירי דחייב לאכול אפילו לחכמים בגמ' שם, אלא רק מאותן סעודות דאינן חיוב כל כך ופטור אם ירדו גשמים, משא"כ סעודה ראשונה חייב אפילו ירדו גשמים עיין שם, והוי שפיר ארבע עשרה סעודות עם שלש סעודות, ושפיר נקט אחת ביום ואחת בלילה דמארבע עשרה סעודות הוי ראשונה ביום:
ולפי"ז אתי שפיר מגן אברהם (או"ח סימן תקכ"ט סק"ה) אהא דביו"ט אין אוכלין סעודה שלישית, וכן משמע בסוכה פ"ב [כ"ז.] עיין שם, ודאי כוונתו דאם יתחייב לאכול סעודה שלישית ביו"ט א"כ אכתי איכא חמש עשרה סעודות, אלא ודאי דביו"ט רק שתי סעודות. ובקושיא הנ"ל עיין מה שכתב במחצית השקל (או"ח שם), ובספר הקובץ על הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ט), ובביאורים לחתם סופר [ביצה ט"ו ע"ב ד"ה חלקהו]:
26.שו"ת מנחת אלעזר חלק ד סימן לא
ועוד בזה לאשר מנהגנו מאבותינו ורבותינו הקדושי' דור אחרי דור מתלמידי הבעש"ט הקדוש זי"ע לישב בסוכה בז' ימי החג גם אם ירדו גשמים ח"ו וכמ"ש חו"ז הגה"ק בפי' המשניות עצי עדן (סוף פ"ב דסוכה) על מה שאמרו במתני' משלו משל לעבד שמזג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו ואיבעיא בגמ' מי שפך למי ושפטי' דשפך לו רבו לעבד והנ"מ דאיבעיא דאם הוא כעין שהעבד שופך לרבו ח"ו בודאי אסור להחמיר ולישב בסוכה דה"ז חוצפא ח"ו (כלפי שמיא) ואם הפי' כמו דפשטינן דרבו שופך לעבד אז עכ"ז אנו יוצא מהסוכות למדת חסידות יחשב [ועיי' באגרא דפרקא (לזקני הגה"ק ז"ל) בתחלתו בענין דאמרי' בחגיגה שובו בנים שובבים חוץ מאחר דאעפי"כ לא הוו"ל לצאת מהקדושה כי כל מה שיאמר לך בעה"ב (של העולם) עשה חוץ מצא ואם אינו מקבל שכר אדרבא זהו מן השלימות ושלא יחשוב כלל על קבלת פרס וכמו שהביא שם מרבותיו ז"ל. והדברים עתיקין. ואכמ"ל] ואדרבא מרוב שמחת מצוה אינו מרגיש בגשמים ואינו מצטער מחוייב לישב בה דגם בבית אם היו לו שמחה (כ"כ) בביתו לא הי' הולך למקום אחר עיי' רמ"א סי' תרל"ט סעי' ה' ולכן כיון שנ"מ לדינא ע"כ הביאו הרי"ף והרא"ש האיבעיא זו מי שפך למי וכן נהגו הצדיקים והחסידים אשרי להם ואשרי חלקם עכ"ל בעצי עדן ודפח"ח. והנה בקרבן נתנאל כ' ראי' להיפך מהך דהביא הרי"ף והרא"ש הך איבעיא דמי שפך למי בע"כ דנ"מ לדינא היינו דאינו רשאי להחמיר לישב בסוכה עכ"ד ולא הבנתי כלל דאם כפי דבריו מה זה הנ"מ בהאיבעיא (שהביאו הרי"ף והרא"ש) לדינא. הא בין אם העבד הוא שופך לרבו או רבו שופך להעבד קיתון על פניו יהי' כא' משניהם הוי בזיון ח"ו ואסור לישב בסוכה וא"כ מה זה האיבעיא ומה נ"מ אלא ודאי כדברי העצי עדן דאם העבד שפך לרבו אז אסור כנ"ל משא"כ אם הרב שופך לעבדו אז רשאי להיות חסיד ושלא לצאת כנז' ע"כ שפיר הוא האיבעיא והנ"מ לדינא אם רשאי להחמיר כנ"ל. ומדינא יכולין לפטור מן הסוכה בגשמים נוטפים וכו' אפי' אין תבשיל לפניו עיי' סי' תרל"ט (סעי' ה' ברמ"א) וכן שם במג"א (ס"ק ט"ו) דכשהמאכלים השמנים נקרשים מחמת הקור וזהו דבר השכיח כ"פ במדינתנו בימים האלו ועיי' בסי' תר"מ (סעי' ד') וכן כיוצא בדבר קל יכולין לפטור א"ע מדינא אלא שישראל קדושים מחמירים ע"ע ואינם יוצאים מן הסוכה ומקבלים עליהם גם לקרוא "הדיוט" בשביל מצות ה' החשובה וחביבה עליהם ואי משום שאין מקבלין שכר עלי' אז זהו בודאי מעלת עבדות ה' כנ"ל אכן כל זה בז' ימי החג אבל בשמ"ע כיון שהוא דבר שכיח מחמת הקור ורוח או גשם ופטור מדינא ממילא ויש אז חשש בל תוסיף ע"כ בודאי אוקמוהו אדינא דמצטער פטור מן הסוכה ואין לישב בה אז במדינתנו כנ"ל. הנלע"ד כתבתי להעמיד ולהצדיק דרך הקודש מאבותינו זי"ע וה' יפרוס סוכת שלומו עלינו ומבשר שלום ישמיע ישועה בביאגצב"ב ונזכה ליחודא שלים בעולם במהרה דידן. ידידושתו"ט. [ועיי' בדברינו במנחת אלעזר חלק ה' סי' פ"ג]:
27.משך חכמה הפטרות שבת הגדול
(מלאכי ג, טז) ליראי ה' ולחושבי שמו.
(מאי "ולחושבי שמו"?) אפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה (מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה) [סוף פרק קמא דקידושין (מ, א)]. אך אונסא כמאן דלא עבד היכי שחבירו צריך להתחייב, דלו יהא דפלוני נאנס, מכל מקום חבירו שכנגדו לא נתחייב על אופן זה, יעויין ש"ך סימן כ"א. אך זה רק במי שצריך תועליות, לכן כיון שחבירו אנוס ולא עשה לא נתחייב על אופן זה. אבל בהשם יתברך ש"אם חטאת מה תפעל לו וכו'" (איוב לה, ו), לכן כיון שהישראלי אנוס מיחשב כאילו עשה. וזה "והיו לי (אמר ה' צבאות) ליום אשר אני עשה סגולה" (פסוק יז), שאהבתם אצלי אינה מצד התועליות שאקבל מהם, רק ענין סגולי, ולכן שכרם גדול כאילו עשאו. לבד רק אם נחייב על פרט שיעשה חבירו, ונאנס חבירו ולא עשה, אין השתעבדות מחבירו, דהא לא נעשה. לכן בסוכה (ויקרא כג, מג) וכן בתקיעת שופר (במדבר י, י) דדרשי (ראש השנה לב, א) מנין שנאמרין מלכיות? דכתיב "אני ה' א - להיכם" (ויקרא כג, כב וכתיב "ובחודש השביעי" - שם פסוק כד - זו מלכיות) וקאי על שופר דסמיך למו. לכן מ"אני ה' אלהיכם", ואין ליתן שכר אם נאנס ולא עשה, בטל ההתחייבות לשלם על זה. לכן אמרו במשנה (סוכה כח, ב) בירדו גשמים, דדומה למי שבא למזוג כוס לרבו (ושפך לו קיתון על פניו). וכן בראש השנה (טז, ב): כל שנה שאין מריעין בתחילתה - ואפילו איתילד אונסא - מריעין לה בסופה. אבל בלולב דלא כתוב "אני ה' א - להיכם", רק בכלל התורה, הוא מיחשב שפיר כאילו עשאו ודו"ק, כמו שהיה בשנת תרע"ז. ולכן מה שדברתם שעל ידי הרדיפות והצרות "שוא עבוד א - לקים" (פסוק יד) - שהעבודה לא יוכל להיות, כי הישראלי לא יוכל לעסוק בתורה, "ומה בצע כי שמרנו משמרתו" (שם), היינו הלא תעשה, לא תאמרו כן! ש"בין העובד א - לקים לאשר לא עבדו" (פסוק יח), תרוייהו צדיקי גמורי נינהו, ואילו "בין צדיק לרשע" (שם) המרחק גדול, "ועושי רשעה ילהט אותם יום הבא" (פסוק יט). וזה "עוז", שתוקף שישראל מחזקין עצמן נגד רדיפות ומזה נחת רוח לרצון השי"ת, וזה "וחדוה במקומו" (דברי הימים - א, טז, כז), וזה 'בבתי גואי', שזה יותר טוב לפני השי"ת מהטוב והצדק שעשו ישראל בזמן שיש שלום, והוא הרצון הפנימי של ישראל, הוא נפלא במסירות נפשו נגד הרדיפות, וזה 'בתי גואי'. רק בבתי בראי איכא בכיה שמצב ישראל שפל בתורה ומצוות מן הרדיפות, אבל בבתי גואי "עוז וחדוה במקומו", כגירסת ש"ס כתב יד בחגיגה ה, ב יעויין בדקדוקי סופרים ודו"ק בכל זה.
ובענין זה יש לבאר הפסוקים בשיר השירים (ח, ו - ז): "כי עזה כמות אהבה (קשה כשאול קנאה) רשפיה רשפי אש (שלהבתיה). מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו'". דהנה אש ומים, ידוע דמים מכבים את האש. רק תולדות האש ומים - התולדה כמו ברזל שהוסק באש מיבש דבר הנשרה במים. והנה "המון עמים (רבים) כהמות ימים יהמיון" (ישעיה יז, יב), ואיך אינם מכבים את ישראל שדתיהם של אלו אש?! [ביצה כה, ד]. אמנם תנן במשנה פרק ד דביצה (לג, א): אין מוציאין את האור... מן המים, דנגד האש יכולים להוציא על ידי השמש אש מהמים - רש"י. ולכן באליהו כתוב (מלכים - א, יח, כז) "ויהי בצהרים ויהתל בהם אליהו" - שגם פעולה טבעית אינם יכולים לעשות. ואליהו המתין עד עלות המנחה (פסוק לו) - 'כד מנח שמשא' - שלא יאמרו שעשה פעולה טבעית. לכן כתוב (תהלים פד, יב) "שמש ומגן ה' א - לקים" שהשגחת השי"ת תמיד, וכמו דכתיב (ויקרא טז, טז) "השוכן אתם בתוך טומאתם" אפילו שהן טמאין [יומא נו, ב]. ולכן על ידי השגחת השי"ת מהמים - היינו מגזירות ורדיפות של האומות במדינות מארקא - מזה יצא אש להבעיר את שלהבת הדת בתוך לבב בני ישראל, ולהיות בכל עוז ותעצומות נגד הרודפים, וזה "שלהבת י - ה". לכן "מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה" וישראל עומדים בתקפם לנצח ודו"ק.
28.תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד ב
גמרא. תנו רבנן: כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה. אוכל ושותה ומטייל בסוכה. מנא הני מילי? דתנו רבנן: תשבו כעין תדורו. מכאן אמרו: כל שבעת הימים עושה אדם סוכתו קבע וביתו עראי. כיצד? היו לו כלים נאים - מעלן לסוכה, מצעות נאות - מעלן לסוכה, אוכל ושותה ומטייל בסוכה, ומשנן בסוכה. - איני? והאמר רבא: מקרא ומתנא - במטללתא, ותנוי בר ממטללתא! - לא קשיא: הא - במגרס, הא - בעיוני.דף כט עמוד א ירדו גשמים. תנא: משתסרח המקפה של גריסין. אביי הוה קא יתיב קמיה דרב יוסף במטללתא נשב זיקא קא מייתי ציבותא. אמר להו רב יוסף: פנו לי מאני מהכא. - אמר ליה אביי: והא תנן משתסרח המקפה! - אמר ליה: לדידי, כיון דאנינא דעתאי - כמי שתסרח המקפה דמי לי. תנו רבנן: היה אוכל בסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיגמור סעודתו. היה ישן תחת הסוכה וירדו גשמים וירד - אין מטריחין אותו לעלות עד שיאור. - איבעיא להו: עד שיעור, או עד שיאור? תא שמע: עד שיאור, ויעלה עמוד השחר. תרתי? אלא אימא: עד שיעור ויעלה עמוד השחר.
משל למה הדבר דומה. איבעיא להו: מי שפך למי? - תא שמע, דתניא: שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך. תנו רבנן: בזמן שהחמה לוקה - סימן רע לכל העולם כולו. משל למה הדבר דומה - למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, והניח פנס לפניהם, כעס עליהם ואמר לעבדו: טול פנס מפניהם והושיבם בחושך. תניא, רבי מאיר אומר: כל זמן שמאורות לוקין - סימן רע לשונאיהם של ישראל, מפני שמלומדין במכותיהן. משל לסופר שבא לבית הספר ורצועה בידו, מי דואג - מי שרגיל ללקות בכל יום ויום הוא דואג.
62) ברם בשיעורים למס' סוכה ביאר רבינו זצ"ל (עיין בספר רשימות שיעורים למס' סוכה בענין ישיבה בסוכה אות ב') דלרמ"א המצטער יושב בסוכה בלילה הראשון משום דמצות אכילת כזית בלילה הראשון בסוכה אינה מצות ישיבה בסוכה אלא מצות אכילה בסוכה מדין יום טוב הראשון דחג שנלמד מגז"ש דט"ו ט"ו מחג המצות. משא"כ בשאר ימי החג דחלה רק מצות ישיבה בסוכה המצטער אינו עושה מעשה מצות ישיבה בסוכה, דאינה כעין תדורו, ומשו"ה נקרא הדיוט. משא"כ ר"ג, דק"ש שלו הויא מעשה מצות ק"ש וכדמבואר בפנים.
