פרשת וירא התשפ״ב

 פרשת וירא התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א - לג

(א) וַיֵּרָ֤א אֵלָיו֙ ה֔' בְּאֵלֹנֵ֖י מַמְרֵ֑א וְה֛וּא יֹשֵׁ֥ב פֶּֽתַח־הָאֹ֖הֶל כְּחֹ֥ם הַיּֽוֹם: (ב) וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה֙ שְׁלֹשָׁ֣ה אֲנָשִׁ֔ים נִצָּבִ֖ים עָלָ֑יווַיַּ֗רְא וַיָּ֤רָץ לִקְרָאתָם֙ מִפֶּ֣תַח הָאֹ֔הֶל וַיִּשְׁתַּ֖חוּ אָֽרְצָה: (ג) וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ: (ד) יֻקַּֽח־נָ֣א מְעַט־מַ֔יִם וְרַחֲצ֖וּ רַגְלֵיכֶ֑ם וְהִֽשָּׁעֲנ֖וּ תַּ֥חַת הָעֵֽץ: (ה) וְאֶקְחָ֨ה פַת־לֶ֜חֶם וְסַעֲד֤וּ לִבְּכֶם֙ אַחַ֣ר תַּעֲבֹ֔רוּ כִּֽי־עַל־כֵּ֥ן עֲבַרְתֶּ֖ם עַֽל־עַבְדְּכֶ֑ם וַיֹּ֣אמְר֔וּ כֵּ֥ן תַּעֲשֶׂ֖ה כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ: (ו) וַיְמַהֵ֧ר אַבְרָהָ֛ם הָאֹ֖הֱלָה אֶל־שָׂרָ֑ה וַיֹּ֗אמֶר מַהֲרִ֞י שְׁלֹ֤שׁ סְאִים֙ קֶ֣מַח סֹ֔לֶת ל֖וּשִׁי וַעֲשִׂ֥י עֻגֽוֹת: (ז) וְאֶל־הַבָּקָ֖ר רָ֣ץ אַבְרָהָ֑ם וַיִּקַּ֨ח בֶּן־בָּקָ֜ר רַ֤ךְ וָטוֹב֙ וַיִּתֵּ֣ן אֶל־הַנַּ֔עַר וַיְמַהֵ֖ר לַעֲשׂ֥וֹת אֹתֽוֹ: (ח) וַיִּקַּ֨ח חֶמְאָ֜ה וְחָלָ֗ב וּבֶן־הַבָּקָר֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔ה וַיִּתֵּ֖ן לִפְנֵיהֶ֑ם וְהֽוּא־עֹמֵ֧ד עֲלֵיהֶ֛ם תַּ֥חַת הָעֵ֖ץ וַיֹּאכֵֽלוּ: (ט) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֔יו אַיֵּ֖ה שָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּ֥ה בָאֹֽהֶל: (י) וַיֹּ֗אמֶר שׁ֣וֹב אָשׁ֤וּב אֵלֶ֙יךָ֙ כָּעֵ֣ת חַיָּ֔ה וְהִנֵּה־בֵ֖ן לְשָׂרָ֣ה אִשְׁתֶּ֑ךָ וְשָׂרָ֥ה שֹׁמַ֛עַת פֶּ֥תַח הָאֹ֖הֶל וְה֥וּא אַחֲרָֽיו: (יא) וְאַבְרָהָ֤ם וְשָׂרָה֙ זְקֵנִ֔ים בָּאִ֖ים בַּיָּמִ֑ים חָדַל֙ לִהְי֣וֹת לְשָׂרָ֔ה אֹ֖רַח כַּנָּשִֽׁים: (יב) וַתִּצְחַ֥ק שָׂרָ֖ה בְּקִרְבָּ֣הּ לֵאמֹ֑ר אַחֲרֵ֤י בְלֹתִי֙ הָֽיְתָה־לִּ֣י עֶדְנָ֔ה וַֽאדֹנִ֖י זָקֵֽן: (יג) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי: (יד) הֲיִפָּלֵ֥א מֵה֖' דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן: (טו) וַתְּכַחֵ֨שׁ שָׂרָ֧ה׀ לֵאמֹ֛ר לֹ֥א צָחַ֖קְתִּי כִּ֣י׀ יָרֵ֑אָה וַיֹּ֥אמֶר׀ לֹ֖א כִּ֥י צָחָֽקְתְּ: (טז) וַיָּקֻ֤מוּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיַּשְׁקִ֖פוּ עַל־פְּנֵ֣י סְדֹ֑ם וְאַ֨בְרָהָ֔ם הֹלֵ֥ךְ עִמָּ֖ם לְשַׁלְּחָֽם: (יז) וַֽה֖' אָמָ֑ר הַֽמְכַסֶּ֤ה אֲנִי֙ מֵֽאַבְרָהָ֔ם אֲשֶׁ֖ר אֲנִ֥י עֹשֶֽׂה: (יח) וְאַ֨בְרָהָ֔ם הָי֧וֹ יִֽהְיֶ֛ה לְג֥וֹי גָּד֖וֹל וְעָצ֑וּם וְנִ֨בְרְכוּ־ב֔וֹ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֥י הָאָֽרֶץ: (יט) כִּ֣י יְדַעְתִּ֗יו לְמַעַן֩ אֲשֶׁ֨ר יְצַוֶּ֜ה אֶת־בָּנָ֤יו וְאֶת־בֵּיתוֹ֙ אַחֲרָ֔יו וְשָֽׁמְרוּ֙ דֶּ֣רֶךְ ה֔' לַעֲשׂ֥וֹת צְדָקָ֖ה וּמִשְׁפָּ֑ט לְמַ֗עַן הָבִ֤יא ה֙' עַל־אַבְרָהָ֔ם אֵ֥ת אֲשֶׁר־דִּבֶּ֖ר עָלָֽיו: (כ) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד: (כא) אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה: (כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י הֽ': (כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע: (כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ: (כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט: (כו) וַיֹּ֣אמֶר ה֔' אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּקוֹ֖ם בַּעֲבוּרָֽם: (כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר: (כח) א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה: (כט) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים: (ל) וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים: (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים: (לב) וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה: (לג) וַיֵּ֣לֶךְ ה֔' כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ:

2.    רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק יח 1040-1105

פסוק א-  וירא אליו -לְבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא, יוֹם שְׁלִישִׁי לְמִילָתוֹ הָיָה, וּבָא הַקָּבָּ"ה וְשָׁאַל בִּשְׁלוֹמוֹ (בבא מציעא פ"ו): באלוני ממרא - הוּא שֶׁנָּתַן לוֹ עֵצָה עַל הַמִּילָה, לְפִיכָךְ נִגְלָה עָלָיו בְּחֶלְקוֹ (בראשית רבה): יֹשֵׁ֥ב - ישב כְּתִיב, בִּקֵּשׁ לַעֲמֹד, אָמַר לוֹ הַקָּבָּ"ה שֵׁב וַאֲנִי אֶעֱמֹד, וְאַתָּה סִימָן לְבָנֶיךָ שֶׁעָתִיד אֲנִי לְהִתְיַצֵּב בַּעֲדַת הַדַּיָּנִים וְהֵן יוֹשְׁבִין, שֶׁנֶּאֱמַר אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (תהילים פ"ב) (בראשית רבה):

פתח האהל - לִרְאוֹת אִם יֵשׁ עוֹבֵר וָשָׁב וְיַכְנִיסֵם בְּבֵיתוֹ: כחום היום - הוֹצִיא הַקָבָּ"ה חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁלֹּא לְהַטְרִיחוֹ בְּאוֹרְחִים, וּלְפִי שֶׁרָאָהוּ מִצְטַעֵר שֶׁלֹּא הָיוּ אוֹרְחִים בָּאִים, הֵבִיא הַמַּלְאָכִים עָלָיו בִּדְמוּת אֲנָשִׁים (בבא מציעא שם):

פסוק ג - וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א וגו' - לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶם אָמַר וּקְרָאָם כֻּלָּם אֲדוֹנִים וְלַגָּדוֹל אָמַר אַל נָא תַעֲבֹר, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יַעֲבֹר הוּא יַעַמְדוּ חֲבֵרָיו עִמּוֹ, וּבְלָשׁוֹן זֶה הוּא חֹל (שבועות ל"ה). דבר אַחר קֹדֶשׁ הוּא, וְהָיָה אוֹמֵר לְהַקָּבָּ"ה לְהַמְתִּין לוֹ עַד שֶׁיָּרוּץ וְיַכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים וְאַעַ"פִּ שֶׁכָּתוּב אַחַר וַיָּרָץ לִקְרָאתָם, הָאֲמִירָה קֹדֶם לָכֵן הָיְתָה, וְדֶרֶךְ הַמִּקְרָאוֹת לְדַבֵּר כֵּן, כְּמוֹ שֶׁפֵּרַשְׁתִּי אֵצֶל לֹא יָדוֹן רוּחִי בָאָדָם, שֶׁנִּכְתַּב אַחַר וַיּוֹלֶד נֹחַ, וְאִי אֶפְשַׁר לוֹמַר אֶלָּא שֶׁהָיְתָה הַגְּזֵרָה קֹדֶם לַלֵּדָה כ' שָׁנָה, וּשְׁתֵּי הַלְּשׁוֹנוֹת בִּבְ"רַ:

3.    רשב"ם בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א

(א) וירא אליו י"י - היאך? שבאו אליו שלשה אנשים שהיו מלאכים. שבהרבה מקומות כשנראה המלאך קורהו בלשון שכינה כדכת' כי שמי בקרבו, שלוחו כמותו. וכן וירא אליו מלאך י"י בלבת אש מתוך הסנה, וכתו' שם וירא י"י כי סר לראות:

4.    בכור שור בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א

(א) וירא אליו ה'. כדמפרש ואזיל באיזה גילגול נגלה עליו הקדוש ברוך הוא לאחר שבאו אליו האנשים, כמו שהוא אומר בסוף: "וה' אמר המכסה אני מאברהם"¹, ולא כשסבורים בני - אדם שנגלה לו ואחר - כך [באו] האנשים². כחום היום והוא עת האוכל לעוברי - דרכים.

5.    בראשית רבה (וילנא) (פרשת וירא) פרשה מח סימן י

וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן (בראשית יח, ג), תָּנֵי רַבִּי חִיָּא לַגָּדוֹל שֶׁבָּהֶן אָמַר זֶה מִיכָאֵל.

6.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכז עמוד א

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: גְּדוֹלָה הַכְנָסַת אוֹרְחִין מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם. מִדַּת בָּשָׂר וְדָם, אֵין קָטָן יָכוֹל לוֹמַר לַגָּדוֹל ״הַמְתֵּן עַד שֶׁאָבֹא אֶצְלְךָ״, וְאִילּוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב ״וַיֹּאמַר ה׳ אִם נָא מָצָאתִי וְגוֹ׳״.

7.    תלמוד בבלי מסכת שבועות דף לה עמוד ב

)כל שמות האמורים בתורה באברהם קדש, חוץ מזה שהוא חול, שנאמר: ויאמר יי' אם נא מצאתי חן בעיניך; (

כָּל שֵׁמוֹת הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה בְּאַבְרָהָם, קֹדֶשׁ, חוּץ מִזֶּה שֶׁהוּא חֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית י״ח:ג׳) "וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ". חֲנִינָא בֶּן אֲחִי רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אָמְרוּ: אַף זֶה קֹדֶשׁ. כְּמַאן אַזְלָא הָא דְּאָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: גָּדוֹל הַכְנָסַת אוֹרְחִים יוֹתֵר מֵהַקְבָּלַת פְּנֵי שְׁכִינָה, כְּמַאן? כְּאוֹתוֹ הַזּוּג.

8.    בראשית רבה (תיאודור-אלבק) פרשת וירא פרשה מח

(ג) [ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך] תני ר' חייא לגדול שביניהם אמר זה מיכאל.

9.    רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ו הלכה ט 1138-1204

כָּל הַשֵּׁמוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּאַבְרָהָם - קֹדֶשׁ. אַף זֶה שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ" (בראשית יח,ג) - הֲרֵי הוּא קֹדֶשׁ.

10.מדרש הגדול בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק ג

ג) ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך. תני רבי חייא הגדול אומר לגדול שבהן אמר. ביקש להראותן דרכו ומנהגו וגמילות חסדים שמתעסק בה כל ימיו.

ד"א ויאמר אדני. אל נא תעבר מעל עבדך. תבע מן השכינה שתמתין לו עד שיכניס אורחין, דאמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, שנאמר ויאמר אדני אל נא. אמר ר' אלעזר בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם, דאלו בשר ודם אין הקטן יכול לומר לגדול המתן לי עד שאבוא אצלך ואלו הקדוש ברוך הוא כתיב אל נא תעבר מעל עבדך. אמר ר' יוחנן ששה דברים העושה אותן אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ואלו הן הכנסת אורחין וביקור חולים ועיון תפלה והשכמת בית המדרש והמגדל את בניו לתלמוד תורה והדן את חבירו לכף זכות.

11.מסכתות קטנות מסכת סופרים פרק ד הלכה י

כל השמות האמורין באברהם קדש, חוץ מאחד שהוא חול, שנאמר ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך, ויש אומרים, ויהי כאשר התעו אותי אלהים; ר' חנינא בן אחיו של ר' יהושע אומר, קדש, שאילולי אלהים כבר התעו אותי.

12.  מנחת שי בראשית פרק יח פסוק ג   1560-1630  R. Yedidya Shlomo Refael b"r Abraham Norzi 

ויאמר אֲדֹנָי: הנו"ן קמוצה, ואיתא ^דבמס' סופרי' פ"ד כל השמות האמורי' באברהם קדש חוץ מאחד שהוא חול, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן וגו', והכי איתא ^הבפ' שבועת העדות. ותו איתא התם חנניה בן אחי ר' יהושע, וראב"ע משום ר"א המודעי אמרו אף זה קדש. כמאן אזלא הא דאמ' רב יהודה אמ' רב ^ו(שבת פ' מפנין), גדולה הכנסת אורחי' מהקבלת פני שכינה, כמאן כאותו הזוג, וק"ל כותיה. ^זובמציעא פ' השוכר את הפועלים איתא נמי כמ"ד קדש. ומפני שמצאנוהו קמוץ בכל הספרי' יש לנו לומ' גם כן שהוא קדש. וכ"כ ^חרבינו בחיי, עיין שם. ועיין ^טמ"ש לקמן בפסו' כאשר התעו אתי אלקים. [אֲדֹנָי].

13.רמב"ן בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א 1194-1270

(א) וירא אליו - לשון רש"י, לבקר את החולה, …ובספר מורה הנבוכים (ב מב) נאמר כי הפרשה כלל ופרט. אמר הכתוב תחלה כי נראה אליו השם במראות הנבואה, ואיך היתה המראה הזאת, כי נשא עיניו במראה והנה ג' אנשים נצבים עליו. ויאמר אם נא מצאתי חן בעיניך, זה ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם הגדול שבהם. ואם במראה, לא נראו אליו רק אנשים אוכלים בשר, איך אמר "וירא אליו ה'", כי הנה לא נראה לו השם לא במראה ולא במחשבה, וככה לא נמצא בכל הנבואות, והנה לדבריו לא לשה שרה עוגות, ולא עשה אברהם בן בקר, וגם לא צחקה שרה, רק הכל מראה, ואם כן בא החלום הזה ברוב ענין כחלומות השקר, כי מה תועלת להראות לו כל זה:

וכן אמר (שם) בענין "ויאבק איש עמו" (להלן לב כה) שהכל מראה הנבואה. ולא ידעתי למה היה צולע על ירכו בהקיץ, ולמה אמר (להלן לב לא) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי, כי הנביאים לא יפחדו שימותו מפני מראות הנבואה. וכבר ראה מראה גדולה ונכבדת מזאת, כי גם את השם הנכבד ראה פעמים רבות במראה הנבואה (עיין להלן כח יג, לא ג):

והנה לפי דעתו זאת יצטרך לומר כן בענין לוט, כי לא באו המלאכים אל ביתו, ולא אפה להם מצות ויאכלו, אבל הכל היה מראה. ואם יעלה את לוט למעלת מראה הנבואה איך יהיו אנשי סדום הרעים והחטאים נביאים, כי מי הגיד להם שבאו אנשים אל ביתו. ואם הכל מראות נבואתו של לוט, יהיה "ויאיצו המלאכים וגו' קום קח את אשתך", "ויאמר המלט על נפשך" (להלן יט טו יז), "והנה נשאתי פניך" (שם כא), וכל הפרשה כלה מראה, וישאר לוט בסדום. אבל יחשוב שהיו המעשים נעשים מאליהם, והמאמרים בכל דבר ודבר מראה, ואלה דברים סותרים הכתוב, אסור לשומעם אף כי להאמין בהם:

ובאמת כי כל מקום שהוזכר בכתוב ראיית מלאך או דבור מלאך הוא במראה או בחלום, כי ההרגשים לא ישיגו המלאכים, אבל לא מראות הנבואה, כי המשיג לראות מלאך או דיבורו איננו נביא, שאין הדבר כמו שהרב גוזר (במו"נ ב לד), (ובהלכות יסוה"ת ז ו) כי כל נביא זולת משה רבינו נבואתו על ידי מלאך. ...הנה בכל מקום יתעוררו החכמים להודיענו כי ראיית המלאך איננה נבואה ואין הרואים מלאכים והמדברים עמם מכלל הנביאים כאשר הזכרתי בדניאל, אבל היא מראה, תקרא "גלוי עינים", כמו ויגל השם את עיני בלעם וירא את מלאך ה' (במדבר כב לא), וכן ויתפלל אלישע ויאמר ה' פקח נא את עיניו ויראה (מ"ב ו יז): אבל במקום אשר יזכיר המלאכים בשם "אנשים" כענין הפרשה הזאת ופרשת לוט, וכן ויאבק איש עמו (להלן לב כה), וכן וימצאהו איש (שם לז טו), על דעת רבותינו (תנחומא וישב ב) הוא כבוד נברא במלאכים, יקרא אצל היודעים "מלבוש", יושג לעיני בשר בזכי הנפשות כחסידים ובני הנביאים. ולא אוכל לפרש. והמקום אשר תמצא בו ראיית ה' ודבור מלאך, או ראיית מלאך ודבור ה', ככתוב בדברי משה בתחילת נבואתו (שמות ג ב - ד), ובדברי זכריה (ג א - ב), עוד אגלה בו דברי אלהים חיים ברמיזות (עיין שמות ג ב). וענין ויאכלו - אמרו חכמים (ב"ר מח יד) ראשון ראשון מסתלק. וענין ההסתלקות תבין אותו מדבר מנוח אם תזכה אליו. והנה פירוש הפרשה הזאת, אחרי שאמר כי בעצם היום הזה נמול אברהם (לעיל יז כו), אמר שנראה אליו השם בהיותו חולה במילתו, יושב ומתקרר בפתח אהלו מפני חום היום אשר יחלישנו, והזכיר זה להודיע שלא היה מתכוין לנבואה לא נופל על פניו ולא מתפלל, ואף על פי כן באה אליו המראה הזאת:

14.ספר מורה הנבוכים חלק ב פרק מב

כבר בארנו (בפרק הקודם) כי כל מקום שנזכר בו ראיית מלאך או דבורו, שזה אמנם הוא במראה הנבואה או בחלום, יבאר בהם או לא יבאר, הכל שוה, כמו שקדם, ודע זה והבינהו מאד, ואין הפרש בין שיכתוב תחלה שהוא ראה המלאך, או יהיה הנראה מן המאמר תחלה שהוא חשבו איש מבני אדם ואחר כן בסוף הענין התבאר לו שהוא מלאך, אחר שתמצא סוף הענין כי זה אשר ראה ודבר היה מלאך תדע ותתאמת שמתחלת הענין היה מראה הנבואה או חלום של נבואה, וזה שבמראה הנבואה או בחלום של נבואה פעמים יראה הנביא השם ידבר עמו כמו שנבאר (בפרק מ"ה מזה החלק), ופעמים יראה המלאך ידבר עמו, ופעמים ישמע מי שידבר עמו ולא יראה איש מדבר, ופעמים יראה איש שידבר עמו ואח"כ יתבאר לו שזה המדבר מלאך, ובכמו זה המין מן הנבואה יזכור שהוא ראה איש יעשה או יאמר, אחר זה ידע שהוא מלאך, ולזה העיקר הגדול נטה אחד מן החכמים וגדול מגדוליהם והוא רבי חייא הגדול, בלשון התורה, וירא אליו ד' באלוני ממרא וגו', כי כאשר הקדים כלל והוא שהשם נראה אליו, התחיל לבאר איך היתה צורת ההראות ההוא, ואמר שתחלה ראה שלשה אנשים ורץ ואמר מאמר אליהם, ואמר זה אשר פירש זה הפירוש שמאמר אברהם ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור מעל עבדך, שהוא ג"כ ספור מה שאמר במראה הנבואה לאחד מהם, ואמר לגדול שבהם אמר, והבן הענין הזה עוד בסוד מן הסודות, וכן אמר עוד בענין יעקב, אמרו ויאבק איש עמו, שהוא בצורת הנבואה, אחר שהתבאר באחרונה שהוא מלאך, והוא כענין אברהם בשוה אשר הקדים ספור כללי, וירא אליו ה' וגו', אחרי כן התחיל לבאר איך היה זה, וכן ביעקב אמר ויפגעו בו מלאכי אלהים, ואחר כן התחיל לבאר איך קרה עד שפגעו בו, ואמר שהוא שלח שלוחים ופעל ועשה, ויותר יעקב לבדו וגו', וזהו מלאכי אלהים הנאמר עליהם תחלה ויפגעו בו מלאכי אלהים, וזה ההתאבקות והדבור כלו במראה הנבואה. וכן ענין בלעם כלו בדרך ודברי האתון הכל במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין דבור מלאך השם לו, וכן אמר במראה יהושע, וישא עיניו וירא והנה איש עומד לנגדו, שהוא במראה הנבואה, אחר שהתבאר באחרית הענין שהוא שר צבא השם. אמנם אמרו ויעל מלאך ה' מן הגלגל, ויהי בדבר מלאך ה' את הדברים האלה אל כל בני ישראל, החכמים כבר אמרו שמלאך השם שנאמר הנה הוא פינחס, ואמרו זה פינחס שבזמן שהשכינה שורה עליו דומה למלאך ה', הנה כבר בארנו ששם מלאך משותף ושהנביא גם כן יקרא מלאך, כמו שכתוב וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, ואמרו ויאמר חגי מלאך ה' במלאכות ה', ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים, ומאמר דניאל גם כן, והאיש גבריאל אשר ראיתי בחזון בתחלה מועף ביעף נוגע אלי בעת מנחת ערב, כל זה במראה הנבואה, לא יעלה בדעתך שיש ראיית מלאך או שמע דברי מלאך, אלא במראה הנבואה או בחלום של נבואה כמו שהושרש, במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו, וממה שזכרתי תביא ראיה על מה שנשאר מזה שלא אזכרהו, וממה שהקדמנוהו מצורך ההזמנה לנבואה, וממה שזכרנו בשתוף שם מלאך, תדע שהגר המצרית אינה נביאה, ולא מנוח ואשתו נביאים, כי זה הדבור אשר שמעוהו או שעלה בדעתם, הוא כדמות בת קול אשר זכרוה החכמים תמיד, והוא ענין אחד ילוה לאיש שאינו מזומן, ואמנם יטעה בזה שתוף השם, והוא העקר הדוחה רוב הספקות אשר בתורה, והתבונן אמרו וימצאה מלאך ה' על עין המים, כמו שאמר ביוסף וימצאהו איש והנה תועה בשדה, ולשון המדרשות כלם שהוא מלאך:

15.רד"ק בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א 1160-1235

(א) וירא אליו ה' באלוני ממרא - במקום שהיה שוכן כמו שאמר למעלה, והוא שוכן באלוני ממרא האמורי, להודיע שלא נסע משם לשכון במקום אחר כי שם היו בעלי בריתו וראוי לאדם לשכון אצל אהביו כמו שאמר שלמה טוב שכן קרוב מאח רחוק (משלי כ"ז) ונגלה אליו האל שם אחר שמל להודיע דבר סדום, לפי שאברהם היה גדול שבעולם באותו הדור ורצה לעשות משפט בקצת ישוב מן העולם ולא רצה לעשות מבלי ידיעתו, ולהודיע כי הוא משגיח בתחתונים להטיב ולהרע לפי מעשיהם; ואף על פי שהוא ידע זה משכלו הודיעו כדי שיודיע את בניו ואת ביתו אחריו כמו שאמר. ועוד כדי להודיעו משפטו ברשעים איך הוא, ואיך הוא ארך אפים לרשעים. ויתכן לפרש כי כל ספור הדברים האלה עד, ואברהם שב למקומו, היה במראה הנבואה והכל היה מראה אחת ואמר כי כשבאה אליו נבואה זאת, היה יושב פתח האהל. וטעם הזכירו כחם היום, ר"ל כי נרדם היה לחמימות השמש וראה המראה הזאת והוא נרדם וקודם שדבר עמו בדבר סדום הראהו בנבואה שלשה מלאכים, הגדול שבהם בשר שתלד שרה, ואף על פי שכבר אמר לו האל כשצוהו על המילה, שב לבשרו על ידי שליח לחזק הדבר בלבו, ועוד כדי שתהא שרה שומעת מפי המלאך. ואף על פי שהדבר הזה כלו היה במראה הנבואה פעמים ישמע קול הדבור מי שהוא עם הנביא כמו שראינו במראות דניאל, שאמר והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדולה נפלה עליהם ויברחו בהחבא (דניאל י"א ז') נראה מזה כי קול המלאך שמעו ולפיכך חרדו לאותו קול. והנבואה הזאת היתה פתח האהל ושמעה שרי שהיתה באהל. ומה שדרשו רז"ל ידוע (ב"מ פ"ו) שהיה מבקר מכת מילתו והיה מתיר ואוסר תחבושת המכה לחום השמש. ופרשו וירא אליו שבא לבקר את החולה:

16.אבן עזרא בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק א (1092-1167) 

(א) וירא הנה קצת [תועי רוח] אמרו, כי השם ג' אנשים, הוא אחד, והוא ג' ולא יתפרדו. והנה שכחו ויבאו שני המלאכים סדומה (ברא' יט, א). ומפרשים אמרו שהשם נראה אליו במראות נבואה, ואחר כך נשא עיניו וראה ג' מלאכים. האחד בא לבשר שרה, והשנים הלכו לסדום. האחד להשחית, והשני להציל את לוט. ופי' ויאכלו (ברא' יח ח) כי נאכל הלחם, כטעם אשר תאכל האש (ויקרא ו, ג). ופי' כי על כן עברתם, כדברי קדמונינו ז"ל הואיל ועברתם, כמו כי על כן באו (ברא' יט, ח):

17.אבן עזרא בראשית (פרשת וירא) פרק יח פסוק יג

(יג) ואני זקנתי פירושו אחרי בלותי. והמלאך אמר אמת. ומ"ם אמנם נוסף כמ"ם שלשם (ברא' לא, ה). ומפרשים אחרים אמרו, כי אלו ג' אנשים נביאים היו. ואם טען טוען והלא אברהם נביא היה, ואיך בא נביא אל נביא, רק אם היה גדול ממנו בנבואה כמשה ואהרן, ותשובתם שלא באו לאברהם רק לשרה. וכן אמרו איה שרה אשתך (ברא' יח ט), והשנים הלכו אל סדום. ואל תתמה על מלת כי משחיתים אנחנו (ברא' יט, יג), כי כן כתוב: ומשה ואהרן עשו את כל המופתים (שמות יא, י), והשם עשאם וסמכם אליהם, בעבור שנעשו על ידם. והנה פי' ויאכלו (ברא' יח ח) כמשמעו, ופי' ויאמר אדני אם נא מצאתי חן (ברא' יח ג) איננו קדש, רק הוא כמו רבותי, על כן פתוח הנו"ן, ולא נקמץ כמשפטו. ובספרים שהוא קמוץ, יהיה פירושו נביא השם. וטעם בעיניך (ברא' יח ג) שדבר בתחלה עם הגדול שבהם, ואחר כן עם כולם. ומצאנו שנקרא הנביא מלאך בחגי. וי"א כי אברהם בקש רשות מהשכינה. וי"א שהוא מוקדם ומאוחר, וכן הוא וישא - וכבר נשא עיניו ועשה כך וכך, ואח"כ נראה אליו השם, ואמר המכסה אני מאברהם (ברא' יח יז), גם זעקת סדום (ברא' יח כ). ואלו ההולכים הגיעו אל סדום, ואברהם עודנו עומד לפני ד'. ועל כל פנים וד' אמר (ברא' יח יז) עם אברהם ידבר או עם המלאכים שיאמרו לו, רק ויאמר ד' זעקת סדום (ברא' יח כ) עם אברהם דבר. ואברהם נגש ואמר האף תספה (ברא' יח כג), ונכנס פסוק ויפנו משם האנשים (ברא' יח כב) להודיע כי בעת שבאו אל סדום, אז אמר השם לאברהם זעקת סדום, וכן אמור לנער ויעבור לפנינו ויעבור ואתה עמוד כיום (ש"א ט, כט). ואין לנו צורך לתיקון סופרים. והעד שאמר באחרונה אל המקום אשר עמד שם את פני ד' (ברא' יט, כז). והנכון בעיני תמצאנו רמוז בפרשת ואלה שמות: (ראב"ע שמות פירוש ראשון ג':י"ג).

Planting seeds - Shiur for Lech Licha

New Shiur Parashat Lech Lecha

Planting Seeds

Audio

פרשת לֶךְ־לְךָ התשפ״ב

 פרשת לֶךְ־לְךָ התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י - כ

(י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: (יז) וַיְנַגַּ֨ע ה֧'׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:

2.    רמב"ן בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם:

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND. Now Abraham went down to Egypt on account of the famine to dwell there in order to keep himself alive in the days of the drought, but the Egyptians oppressed him for no reason [and attempted] to take his wife. The Holy One, blessed be He, avenged their cause with great plagues, and brought him forth from there with cattle, with silver, and with gold, and Pharaoh even commanded his men to escort them from the land. He thereby alluded to Abraham that his children would go down to Egypt on account of the famine to dwell there in the land, and the Egyptians would do them evil and take the women from them, just as Pharaoh said, And every daughter ye shall save alive, but the Holy One, blessed be He, would avenge their cause with great plagues until He would bring them forth with silver and gold, sheep and oxen, very rich in cattle, with the Egyptians pressuring to send them out of the land. Nothing was lacking in all the events that happened to the patriarch that would not occur to the children.

The Rabbis have explained this subject in Bereshith Rabbah: "Rabbi Pinchas said in the name of Rabbi Oshaya that the Holy One, blessed be He, said to Abraham, 'Go forth and tread out a path for your children!' Thus you find that whatever is written concerning Abraham is also written concerning his children. In connection with Abraham it is written, And there was a famine in the land; in connection with Israel, it is written For these two years hath the famine been in the land."

Know that Abraham our father unintentionally committed a great sin by bringing his righteous wife to a stumbling-block of sin on account of his fear for his life. He should have trusted that G-d would save him and his wife and all his belongings for G-d surely has the power to help and to save. His leaving the Land, concerning which he had been commanded from the beginning, on account of the famine, was also a sin he committed, for in famine G-d would redeem him from death. It was because of this deed that the exile in the land of Egypt at the hand of Pharaoh was decreed for his children. In the place of justice, there is wickedness and sin.

3.    רבינו בחיי בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

ויהי רעב בארץ וירד אברם. דרשו רז"ל: האבות סימנים לבנים, והוא הפרשה הזאת במקרה אאע"ה הכל סימן לזרעו בגלות מצרים, כי המצריים לקחו את אשתו והש"י נקם את נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, וכל זה אירע לבנים, והוא מה שדרשו רז"ל בבראשית רבה: (ב"ר מ, ח) כל מה שתמצא באברהם תמצא בישראל, באברהם כתיב: ויהי רעב בארץ, ובישראל כתיב: (בראשית מה, ו) "כי זה שנתים הרעב". באברהם כתיב: ותקח האשה בית פרעה, ובישראל לקחו בנותיהן, שנאמר: (שמות א, כב) וכל הבת תחיון. באברהם כתיב: (בראשית יב, יז) "וינגע ה' את פרעה", ובישראל כתיב: (שמות יא, א) "עוד נגע אחד אביא על פרעה". באברהם כתיב: (בראשית יב, יח - יט) "ויקרא פרעה לאברם" וגו', "הנה אשתך קח ולך", ובישראל כתיב: (שמות יב, לא) "ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי". באברהם כתיב: (בראשית יב, כ) "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו", ובישראל כתיב: (שמות יב, לג) "למהר לשלחם מן הארץ". באברהם כתיב: (בראשית יג, ב) "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ובישראל כתיב: (שמות יב, לה) "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב". באברהם כתיב: (בראשית יג, ג) "וילך למסעיו", ובישראל כתיב: (שמות יב, לז) "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה".

"There was a famine in the land and Avram descended, etc." Our sages (Tanchuma Lech Lecha 9) told us that what happened to the patriarchs and is reported in the Torah serves as a preview of what would happen to their descendants in the future. Everything which happened in this passage foreshadowed what happened to the Israelites in Egypt during their exile hundreds of years later. The Egyptians took Avram's wife from him and G-d punished them with great plagues and He allowed Avram to leave the land of Egypt with both livestock and silver and gold in great quantities. Pharaoh even ordered a guard of honour to accompany Avram out of his country. History repeated itself during the exile and subsequent Exodus of the Jewish people. This is what we read in Bereshit Rabbah 40,8 "whatever happened to Avraham happened to the Israelites. In connection with Avram, the Torah says: 'there was a famine in the land, whereas we find in Genesis 45,6 that Joseph speaks to his brothers about two years of famine which had already passed at that time. We read in connection with Avram: "the woman was taken to the house of Pharaoh," whereas in connection with the Israelites in Egypt the decree to kill the male babies meant that the women were taken as slaves by the Egyptians (practical meaning of Exodus 1,22 'let every daughter live.') In connection with Avram we read (12,17) "G-d brought great plagues on the house of Pharaoh and his servants on account of Sarai, Avram's wife." In connection with the Israelites in Egypt the Torah writes: "I will bring one more plague on Pharaoh (Exodus 11,1). We read in connection with Avram that he was called in to Pharaoh (12,18-19) and told "take your wife and leave!" In connection with the Israelites, (Exodus 12,31) Moses and Aaron were called in to Pharaoh and told to leave the country with all their belongings. There are several more quotations in that Midrash showing the similarity of what Avram and the Israelites experienced in Egypt.

4.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יא

לבוא מצרימה. בית הועד לזנות כמו שנאמר עליהם "אשר בשר חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם כו'" (יחזקאל כג, כ):

5.    אלשיך על בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יא

עוד קושיא שניה ורבה היא אלי, היתכן גבר כאברהם יעץ תחבולה לאבד נפשו חלילה, להניח את שרה הגדולה ממנו בנביאות, יבואו אליה גוים ויחללוה והיא בעולת בעל, והיא משבע מצות בני נח, ומה גם מי שקיים אפילו ערובי תבשילין. ומר ממות באמור אליה אמרי נא וכו' למען ייטב לי בעבורך כו' שמורה באצבע כי טובים לו דודי אתנניה והיא את ערלים תשכב, ומי ישמע כדבר הזה ולא תצלנה אזניו. ואף גם זה חשבו הרמב"ן לאברהם לו עון, אך גם זאת מנו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר שם) בכלל הנסיונות. וגם אמרו שבחים עליו שהבטיחו ה' כמה הבטחות, ואדרבה בהגיעו שם מיד ויהי רעב כו' והוצרך לבא מצרימה ולא הרהר. ועוד למה בחר במצרים מבשאר מקומות, והן אמת כי לזה אפשר לומר שהוא סמוך אל אומרו בסוף פסוק הקודם הלוך ונסוע הנגבה - היא דרומה של ארץ ישראל, ועל כן כאשר ויהי רעב בארץ וירד מצרימה, כי היא גם היא דרך נגב הארץ. ... אז גדל לפניו בערכם יופי שרה - וחש פן תבער בם אש יצרם - ומה גם כי שטופי זמה המה, שעל כן אמר הנה נא ידעתי כו' - למה לא שב מדרכו אל ארץ אחרת. ועוד אומרו והיה כי יראו כו' כי כל מלת והיה היא שמחה, ואדרבה קינה מיבעי ליה. ועוד אומרו אמרי נא כו', והלא אדרבה היא עת לשתוק והם יהיו נדונים בקרבם עד תתקרר דעתם, ואולי טוב טוב היה לומר אישי הוא, כי לא ימנע, או שומרים מצות בני נח או לאו, אם שומרים לבלתי בא אל בעולת בעל, הלא גם כן ישמרו מלשפוך דם, ומי הגיד לו שימהרו לשפוך דם. ועוד באומרו ויהי כבא אברם כו', כי פסוק זה אין לו גזרה, אלא למה שראו אותה אחרי כן שרי פרעה, שאינם המצרים הנאמרים בפסוק הקודם:

והנה אין ספק, כי אל אלהים ה' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ומתקן מראשית אחרית. והוא כי הנה גלוי היה לפניו יתברך, שעתידין ישראל לגלות מצרימה ואחרי כן לארבע גליות. והנה במקומות אשר ידחו שמה היה אפשר אבוד יאבדון מהר בין בגלות מצרים בין בגליות אחרים. התעתדו ליאבד במצרים - כנודע במאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ג) על פסוק ויבא מלאך וילך מאחריהם וכו' שהיו נתונים בדין אם ליגאל אם ליאבד, וגם בספר הזוהר אומר שאם היו שוהין עוד מעט שם לא היתה להם תקומה שישתקעו בכח הטומאה, וגם היו עובדי עבודה זרה. ולא שוה למו, כי אם מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה לב ה) ארבע מדות שהיו להם במצרים כו' והעיקרית היא שנשמרו מעון זמה, שאלמלא כן היו אבודים, וזהו גן נעול כו' אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים, ואמרו (שם) כי בזכות שבאה שרה מצרים וגדרה עצמה מן הערוה זכו הנשים במצרים לגדור עצמן, ובזכות שיוסף במצרים גדר עצמו מן הערוה גדרו הזכרים עצמם. ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מ ח) כי כל מה שאירע לאברהם במצרים אירע לישראל שם, באברהם ויהי רעב כו' וירד, ובישראל והרעב כבד בארץ וירא יעקב כו' רדו שמה כו'. באברהם והרגו אותי ואותך יחיו, ובישראל כל הבן הילוד היאורה כו' וכל הבת תחיון. באברהם וינגע כו' ועל ידי כן שלחה, וכן בישראל על ידי עשר מכות ועוד נגע אחד על פרעה וביתו ואחרי כן שלחם. אברם יצא כבד במקנה כו', וישראל יצאו ברכוש גדול כו':

ונבא אל הענין, והוא, כי למען הקל ותת תקוה לישראל לצאת מהגלות ההוא בל יאבדו שמה, הכין מעתה מעין צערם, לאברם ושרה. וגם זכות שרה שגדרה עצמה מן הערוה שעל ידי כן נגאלו ישראל כמדובר. על כן גלגל הוא יתברך נסיון זה לאברהם להטיב לבניו על גלות מצרים:

6.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

לגור שם. לא להשתקע:

7.    העמק דבר בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

לגור שם. להיות כגר ולא להשתקע ח"ו:

כי כבד הרעב בארץ. כפל הכתוב להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה' עשה, עד שמכ"מ כבד עליו הרעב, אז קיים בעצמו רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ כדאי' בפ' הכונס (תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית י״ב:י׳) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֵד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם") [ב"ק ס' ב'], והיה בזה נסיון לא"א שלא הקפיד אלא הבין שכך הוא עצת ה' ורצונו, ולא כהרמב"ן ז"ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה', דודאי בטח כל האפשר, אבל כך עלה במחשבה לפניו ית'. ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזה תכלית לאברהם וזרעו, שודאי כך הוא המדה אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק, והיינו דאי' ביבמות ס"ג אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו', וע"ע להלן כ"ו א' מש"כ שעיקר הרעב לא היה בשביל נסיון אלא לתכלית אחר, ורק ממילא היה בזה נסיון:

8.    ערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סעיף יב

...עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשיש מגפה בעיר ח"ו ויש לצאת מן העיר בתחלת המגפה ולא בסופה כיון שכבר נתחזקה המגפה ואולי דבזה אמרו חז"ל [ב"ק ס' ב] מגפה בעיר כנס רגליך רעב בעיר פזר רגליך ע"ש וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מזה ואסור לסמוך על הנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה...

9.    שיר מעון בראשית פרק יב פסוק י

Rav Shimon ben Rav Avraham Shmuel Binyamin Sofer (Shreiber) 5610 1850  His father was the Ktav Sofer, and his grandfather the Chatam Sofer. rabbinic position in the city of Eger, Hungary ("Erloi") 

ועי"ל על דבר שרי אשת אברם, י"ל שהיא אמרה לו שהיא אשת אברם, וזה "על דבר שרי" וממילא לא הי' עוד שוגג, וכן פירשו במדרש רבה (פמ"א) דבר לשון דבור. ועכ"פ לפמ"ש למעלה יצא אברהם נקי בדינו, ולא כאשר האשים אותו הרמב"ן ז"ל.

10.אילת השחר בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

Rav Aharon Yehuda Leib Shteinman

וירד אברם מצרימה. משמע דלא כל אנשי ארץ כנען ירדו, וע"כ שהי' אפשר להמשיך לחיות שם ולמה אברהם ירד למצרים(ועי' רמב"ן שהי' תביעה עליו למה ירד), ובילקוט מעם לועז כתב שהי' לכולם כדי לאכול אבל אברהם רצה להכניס אורחים ולזה לא הי' לו מספיק ומשו"ה ירד למצרים עי"ש, וצ"ב למה אברהם הכניס את עצמו לספק פיקוח נפש עבור מצוה זו, וגם שע"י זה הוצרך לומר על שרה אחותי היא:

11.בראשית (פרשת לך לך) פרק יג פסוק ה - יג

(ה) וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים: (ו) וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו: (ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: (ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: (ט) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: (י) וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (יא) וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: (יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד:

12.בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק כב - לד

(כב) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (כג) וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־ גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ: (כד) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ: (כה) וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ: (כו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם: (כז) וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: (כח) וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן: (כט) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה: (ל) וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשֹׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת: (לא) עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (לב) וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: (לג) וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה֖' אֵ֥ל עוֹלָֽם: (לד) וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים: פ

13.רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

אשל - רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא מה):

ויקרא שם וגו' - עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י'):

14.רשב"ם בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל - פרדס היה להתפלל שם:

15.אבן עזרא בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

אשל אילן גם ויטע לאות:

16.רד"ק בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל - נטע שם נטיעה סמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת. אשל, לשון נטיעה, וכן תחת האשל ברמה (שמואל א' כ"ב). ובדברי רז"ל (ביצה כ"ז) דתליא באשלי רברבי, פירוש אילנות גדולות, ורז"ל דרשו נוטריקון אכילה שתיה לויה. ר"ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לעשות לאורח הבא עליו שלשה דברים, אכילה שתייה לויה:

ויקרא שם - כמו שפירשנו; ולפי מה שקרה לו עם אבימלך בדבר אשתו, ובדבר הבאר אסף את הבנים שם וקראו להם בשם ה' שיחזיקו באמונתו מעבוד זולתו, כי נלחם מלחמתו; עד שאבימלך שהוא מלך בא אלי ובקש אהבתי ובריתי והחזר לי זאת הבאר אשר גזלו ממני עבדיו, ובזה תוכלו להכיר כי הוא אל עולם, ואין זולתו ועושה ביציריו כרצונו כמו שעשה בפרעה ובאבימלך בעבורי, מכל זה תכירו כי הוא אל עולם ויכול על הכל.

17.בכור שור בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל. אילן גדול להיות לזכרון על הברית, ובתלמוד "דתליא באשלי רברבי"¹², דומיא יתלה באילן גדול. ויקרא שם בשם ה': וכן הודאה להקב"ה שנתן לו גדולה, עד שהמלכים כורתים עמו ברית מפני גדולתו.

 

18. Rabbi Joseph Soloveitchik ABRAHAM'S JOURNEY104-105 

Abraham's journey apparently took a long time. He finally arrived in Canaan, but later had to leave it: "There was a famine in the land, and Abram went down to Egypt lagur sham, to sojourn there" (Gen. 12:10). We remember the quotation about Jacob from the Haggadah: "Lagur sham indicates that he did not go down to settle, but only to stay [temporarily]. As it is said: 'And [Joseph's brothers] said to Pharaoh, We have come lagur sham, to sojourn in the land' (Gen. 47:4)." Abraham left the Land of Israel temporarily, intending to return when the famine would pass. Perhaps his sojourn there would be a long one. But lagur also implies to retain one's identity, to carry on a mission, to remain loyal to a great vision. That is why Rashi (Gen. 32:5) says with regard to Jacob that there is an equation between Im Lavan garti ("I have sojourned with Laban") and taryag mitzvot shamarti ("I have observed the 613 commandments"). I served Laban for twenty years, says Jacob, but I retained my identity. I did not give up an iota of Abraham's tradition.

We then read, "As he was about to come, hikriv lavo, to Egypt" (Gen. 12:11). There another place where the Torah uses the hifil form of this word, hikriv, instead of the kal form, karav. When Pharaoh was pursuing the Jews, the verse says Phar'oh hikriv" (Ex. 14:10) instead of "u- Phar'oh karav." Rashi (ad loc.) points out, hikriv means that he made a special effort to arrive as soon as possible. According to Rashi, the intransitive karav may be replaced by the corresponding hifil form in order to amplify the action. Pharaoh was so excited about bringing the Jews back to Egypt and putting them to work at their former tasks that he made a special effort to catch up with them as quickly as possible. That is also why the verse in Genesis uses hikriv. Here, too, Abraham had to make a special effort, because he wanted to stay in Eretz Yisrael. He had to compel himself to leave the land. Pharaoh struggled to speed up his army. Abraham fought against himself. However, in my opinion, it is also true that Egypt attracted Abraham. He knew that if he succeeded in persuading Pharaoh that polytheism and idolatry were wrong and that there is one God who wills man to lead a moral life, then the battle between paganism and monotheism would be won. Egypt was the metropolis of the Middle East, the seat of a developed technology and civilization. Her influence was powerful. If Egypt were to join Abraham, the redemption of mankind would be achieved quickly. Abraham had not succeeded in persuading the people of Chaldea, the second cultural center of antiquity. Nevertheless, he tried again in Egypt-only to fail there, too. Even so, the disappointing experience in Egypt did not discourage him from pursuing his original goal-the total redemption and conversion of mankind. "And he went on his journeys from the Negev to Beth-El, to the place of the altar which he had made there at the first; and there Abram called on the name of the Lord" (Gen. 13:3-4).

In short, even though he failed completely in his undertaking in Egypt, Abraham clung tenaciously to his ideal; he did not give up his commitment. He returned to the site where he had built the altar before his journey to Egypt and there he called on the name of God. The universal ideal was Abraham's lodestar. Persecution, ridicule, indifference, opposition, loneliness-none of these experiences discouraged him. He was persistent and determined.