פרשת לֶךְ־לְךָ התשפ״ב

 פרשת לֶךְ־לְךָ התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י - כ

(י) וַיְהִ֥י רָעָ֖ב בָּאָ֑רֶץ וַיֵּ֨רֶד אַבְרָ֤ם מִצְרַ֙יְמָה֙ לָג֣וּר שָׁ֔ם כִּֽי־כָבֵ֥ד הָרָעָ֖ב בָּאָֽרֶץ: (יא) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יב לָב֣וֹא מִצְרָ֑יְמָה וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרַ֣י אִשְׁתּ֔וֹ הִנֵּה־נָ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֛י אִשָּׁ֥ה יְפַת־מַרְאֶ֖ה אָֽתְּ: (יב) וְהָיָ֗ה כִּֽי־יִרְא֤וּ אֹתָךְ֙ הַמִּצְרִ֔ים וְאָמְר֖וּ אִשְׁתּ֣וֹ זֹ֑את וְהָרְג֥וּ אֹתִ֖י וְאֹתָ֥ךְ יְחַיּֽוּ: (יג) אִמְרִי־נָ֖א אֲחֹ֣תִי אָ֑תְּ לְמַ֙עַן֙ יִֽיטַב־לִ֣י בַעֲבוּרֵ֔ךְ וְחָיְתָ֥ה נַפְשִׁ֖י בִּגְלָלֵֽךְ: (יד) וַיְהִ֕י כְּב֥וֹא אַבְרָ֖ם מִצְרָ֑יְמָה וַיִּרְא֤וּ הַמִּצְרִים֙ אֶת־הָ֣אִשָּׁ֔ה כִּֽי־יָפָ֥ה הִ֖וא מְאֹֽד: (טו) וַיִּרְא֤וּ אֹתָהּ֙ שָׂרֵ֣י פַרְעֹ֔ה וַיְהַֽלְל֥וּ אֹתָ֖הּ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וַתֻּקַּ֥ח הָאִשָּׁ֖ה בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה: (טז) וּלְאַבְרָ֥ם הֵיטִ֖יב בַּעֲבוּרָ֑הּ וַֽיְהִי־ל֤וֹ צֹאן־וּבָקָר֙ וַחֲמֹרִ֔ים וַעֲבָדִים֙ וּשְׁפָחֹ֔ת וַאֲתֹנֹ֖ת וּגְמַלִּֽים: (יז) וַיְנַגַּ֨ע ה֧'׀ אֶת־פַּרְעֹ֛ה נְגָעִ֥ים גְּדֹלִ֖ים וְאֶת־בֵּית֑וֹ עַל־דְּבַ֥ר שָׂרַ֖י אֵ֥שֶׁת אַבְרָֽם: (יח) וַיִּקְרָ֤א פַרְעֹה֙ לְאַבְרָ֔ם וַיֹּ֕אמֶר מַה־זֹּ֖את עָשִׂ֣יתָ לִּ֑י לָ֚מָּה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֔י כִּ֥י אִשְׁתְּךָ֖ הִֽוא: (יט) לָמָ֤ה אָמַ֙רְתָּ֙ אֲחֹ֣תִי הִ֔וא וָאֶקַּ֥ח אֹתָ֛הּ לִ֖י לְאִשָּׁ֑ה וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֥ה אִשְׁתְּךָ֖ קַ֥ח וָלֵֽךְ: (כ) וַיְצַ֥ו עָלָ֛יו פַּרְעֹ֖ה אֲנָשִׁ֑ים וַֽיְשַׁלְּח֥וּ אֹת֛וֹ וְאֶת־אִשְׁתּ֖וֹ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־לֽוֹ:

2.    רמב"ן בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

ויהי רעב בארץ - הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת, והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו, והקב"ה נקם נקמתם בנגעים גדולים, והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם:

ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ, והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א כב) וכל הבת תחיון, והקב"ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד, והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ. לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים. והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (מ ו) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר, אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך, ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו, באברהם כתוב ויהי רעב בארץ, בישראל כתיב (להלן מה ו) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו, והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו, כי יש באלהים כח לעזור ולהציל. גם יציאתו מן הארץ, שנצטווה עליה בתחילה, מפני הרעב, עון אשר חטא, כי האלהים ברעב יפדנו ממות. ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה. במקום המשפט שמה הרשע והחטא:

AND THERE WAS A FAMINE IN THE LAND. Now Abraham went down to Egypt on account of the famine to dwell there in order to keep himself alive in the days of the drought, but the Egyptians oppressed him for no reason [and attempted] to take his wife. The Holy One, blessed be He, avenged their cause with great plagues, and brought him forth from there with cattle, with silver, and with gold, and Pharaoh even commanded his men to escort them from the land. He thereby alluded to Abraham that his children would go down to Egypt on account of the famine to dwell there in the land, and the Egyptians would do them evil and take the women from them, just as Pharaoh said, And every daughter ye shall save alive, but the Holy One, blessed be He, would avenge their cause with great plagues until He would bring them forth with silver and gold, sheep and oxen, very rich in cattle, with the Egyptians pressuring to send them out of the land. Nothing was lacking in all the events that happened to the patriarch that would not occur to the children.

The Rabbis have explained this subject in Bereshith Rabbah: "Rabbi Pinchas said in the name of Rabbi Oshaya that the Holy One, blessed be He, said to Abraham, 'Go forth and tread out a path for your children!' Thus you find that whatever is written concerning Abraham is also written concerning his children. In connection with Abraham it is written, And there was a famine in the land; in connection with Israel, it is written For these two years hath the famine been in the land."

Know that Abraham our father unintentionally committed a great sin by bringing his righteous wife to a stumbling-block of sin on account of his fear for his life. He should have trusted that G-d would save him and his wife and all his belongings for G-d surely has the power to help and to save. His leaving the Land, concerning which he had been commanded from the beginning, on account of the famine, was also a sin he committed, for in famine G-d would redeem him from death. It was because of this deed that the exile in the land of Egypt at the hand of Pharaoh was decreed for his children. In the place of justice, there is wickedness and sin.

3.    רבינו בחיי בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

ויהי רעב בארץ וירד אברם. דרשו רז"ל: האבות סימנים לבנים, והוא הפרשה הזאת במקרה אאע"ה הכל סימן לזרעו בגלות מצרים, כי המצריים לקחו את אשתו והש"י נקם את נקמתו בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב, וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם, וכל זה אירע לבנים, והוא מה שדרשו רז"ל בבראשית רבה: (ב"ר מ, ח) כל מה שתמצא באברהם תמצא בישראל, באברהם כתיב: ויהי רעב בארץ, ובישראל כתיב: (בראשית מה, ו) "כי זה שנתים הרעב". באברהם כתיב: ותקח האשה בית פרעה, ובישראל לקחו בנותיהן, שנאמר: (שמות א, כב) וכל הבת תחיון. באברהם כתיב: (בראשית יב, יז) "וינגע ה' את פרעה", ובישראל כתיב: (שמות יא, א) "עוד נגע אחד אביא על פרעה". באברהם כתיב: (בראשית יב, יח - יט) "ויקרא פרעה לאברם" וגו', "הנה אשתך קח ולך", ובישראל כתיב: (שמות יב, לא) "ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר קומו צאו מתוך עמי". באברהם כתיב: (בראשית יב, כ) "ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו", ובישראל כתיב: (שמות יב, לג) "למהר לשלחם מן הארץ". באברהם כתיב: (בראשית יג, ב) "ואברם כבד מאד במקנה בכסף ובזהב", ובישראל כתיב: (שמות יב, לה) "וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב". באברהם כתיב: (בראשית יג, ג) "וילך למסעיו", ובישראל כתיב: (שמות יב, לז) "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה".

"There was a famine in the land and Avram descended, etc." Our sages (Tanchuma Lech Lecha 9) told us that what happened to the patriarchs and is reported in the Torah serves as a preview of what would happen to their descendants in the future. Everything which happened in this passage foreshadowed what happened to the Israelites in Egypt during their exile hundreds of years later. The Egyptians took Avram's wife from him and G-d punished them with great plagues and He allowed Avram to leave the land of Egypt with both livestock and silver and gold in great quantities. Pharaoh even ordered a guard of honour to accompany Avram out of his country. History repeated itself during the exile and subsequent Exodus of the Jewish people. This is what we read in Bereshit Rabbah 40,8 "whatever happened to Avraham happened to the Israelites. In connection with Avram, the Torah says: 'there was a famine in the land, whereas we find in Genesis 45,6 that Joseph speaks to his brothers about two years of famine which had already passed at that time. We read in connection with Avram: "the woman was taken to the house of Pharaoh," whereas in connection with the Israelites in Egypt the decree to kill the male babies meant that the women were taken as slaves by the Egyptians (practical meaning of Exodus 1,22 'let every daughter live.') In connection with Avram we read (12,17) "G-d brought great plagues on the house of Pharaoh and his servants on account of Sarai, Avram's wife." In connection with the Israelites in Egypt the Torah writes: "I will bring one more plague on Pharaoh (Exodus 11,1). We read in connection with Avram that he was called in to Pharaoh (12,18-19) and told "take your wife and leave!" In connection with the Israelites, (Exodus 12,31) Moses and Aaron were called in to Pharaoh and told to leave the country with all their belongings. There are several more quotations in that Midrash showing the similarity of what Avram and the Israelites experienced in Egypt.

4.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יא

לבוא מצרימה. בית הועד לזנות כמו שנאמר עליהם "אשר בשר חמורים בשרם, וזרמת סוסים זרמתם כו'" (יחזקאל כג, כ):

5.    אלשיך על בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק יא

עוד קושיא שניה ורבה היא אלי, היתכן גבר כאברהם יעץ תחבולה לאבד נפשו חלילה, להניח את שרה הגדולה ממנו בנביאות, יבואו אליה גוים ויחללוה והיא בעולת בעל, והיא משבע מצות בני נח, ומה גם מי שקיים אפילו ערובי תבשילין. ומר ממות באמור אליה אמרי נא וכו' למען ייטב לי בעבורך כו' שמורה באצבע כי טובים לו דודי אתנניה והיא את ערלים תשכב, ומי ישמע כדבר הזה ולא תצלנה אזניו. ואף גם זה חשבו הרמב"ן לאברהם לו עון, אך גם זאת מנו רבותינו ז"ל (פרקי דרבי אליעזר שם) בכלל הנסיונות. וגם אמרו שבחים עליו שהבטיחו ה' כמה הבטחות, ואדרבה בהגיעו שם מיד ויהי רעב כו' והוצרך לבא מצרימה ולא הרהר. ועוד למה בחר במצרים מבשאר מקומות, והן אמת כי לזה אפשר לומר שהוא סמוך אל אומרו בסוף פסוק הקודם הלוך ונסוע הנגבה - היא דרומה של ארץ ישראל, ועל כן כאשר ויהי רעב בארץ וירד מצרימה, כי היא גם היא דרך נגב הארץ. ... אז גדל לפניו בערכם יופי שרה - וחש פן תבער בם אש יצרם - ומה גם כי שטופי זמה המה, שעל כן אמר הנה נא ידעתי כו' - למה לא שב מדרכו אל ארץ אחרת. ועוד אומרו והיה כי יראו כו' כי כל מלת והיה היא שמחה, ואדרבה קינה מיבעי ליה. ועוד אומרו אמרי נא כו', והלא אדרבה היא עת לשתוק והם יהיו נדונים בקרבם עד תתקרר דעתם, ואולי טוב טוב היה לומר אישי הוא, כי לא ימנע, או שומרים מצות בני נח או לאו, אם שומרים לבלתי בא אל בעולת בעל, הלא גם כן ישמרו מלשפוך דם, ומי הגיד לו שימהרו לשפוך דם. ועוד באומרו ויהי כבא אברם כו', כי פסוק זה אין לו גזרה, אלא למה שראו אותה אחרי כן שרי פרעה, שאינם המצרים הנאמרים בפסוק הקודם:

והנה אין ספק, כי אל אלהים ה' חושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ומתקן מראשית אחרית. והוא כי הנה גלוי היה לפניו יתברך, שעתידין ישראל לגלות מצרימה ואחרי כן לארבע גליות. והנה במקומות אשר ידחו שמה היה אפשר אבוד יאבדון מהר בין בגלות מצרים בין בגליות אחרים. התעתדו ליאבד במצרים - כנודע במאמרם ז"ל (מכילתא בשלח ג) על פסוק ויבא מלאך וילך מאחריהם וכו' שהיו נתונים בדין אם ליגאל אם ליאבד, וגם בספר הזוהר אומר שאם היו שוהין עוד מעט שם לא היתה להם תקומה שישתקעו בכח הטומאה, וגם היו עובדי עבודה זרה. ולא שוה למו, כי אם מה שאמרו רבותינו ז"ל (ויקרא רבה לב ה) ארבע מדות שהיו להם במצרים כו' והעיקרית היא שנשמרו מעון זמה, שאלמלא כן היו אבודים, וזהו גן נעול כו' אלו הנקבות גל נעול אלו הזכרים, ואמרו (שם) כי בזכות שבאה שרה מצרים וגדרה עצמה מן הערוה זכו הנשים במצרים לגדור עצמן, ובזכות שיוסף במצרים גדר עצמו מן הערוה גדרו הזכרים עצמם. ועוד אמרו רבותינו ז"ל (בראשית רבה מ ח) כי כל מה שאירע לאברהם במצרים אירע לישראל שם, באברהם ויהי רעב כו' וירד, ובישראל והרעב כבד בארץ וירא יעקב כו' רדו שמה כו'. באברהם והרגו אותי ואותך יחיו, ובישראל כל הבן הילוד היאורה כו' וכל הבת תחיון. באברהם וינגע כו' ועל ידי כן שלחה, וכן בישראל על ידי עשר מכות ועוד נגע אחד על פרעה וביתו ואחרי כן שלחם. אברם יצא כבד במקנה כו', וישראל יצאו ברכוש גדול כו':

ונבא אל הענין, והוא, כי למען הקל ותת תקוה לישראל לצאת מהגלות ההוא בל יאבדו שמה, הכין מעתה מעין צערם, לאברם ושרה. וגם זכות שרה שגדרה עצמה מן הערוה שעל ידי כן נגאלו ישראל כמדובר. על כן גלגל הוא יתברך נסיון זה לאברהם להטיב לבניו על גלות מצרים:

6.    ספורנו בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

לגור שם. לא להשתקע:

7.    העמק דבר בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

לגור שם. להיות כגר ולא להשתקע ח"ו:

כי כבד הרעב בארץ. כפל הכתוב להודיע שכל עוד שהיה אפשר להשתדל למכור רכושו ולבטוח בה' עשה, עד שמכ"מ כבד עליו הרעב, אז קיים בעצמו רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ כדאי' בפ' הכונס (תָּנוּ רַבָּנָן: רָעָב בָּעִיר, פַּזֵּר רַגְלֶיךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: (בראשית י״ב:י׳) "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ, וַיֵּרֵד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם") [ב"ק ס' ב'], והיה בזה נסיון לא"א שלא הקפיד אלא הבין שכך הוא עצת ה' ורצונו, ולא כהרמב"ן ז"ל שכתב שחטא במה שיצא שהיה לו לבטוח בה', דודאי בטח כל האפשר, אבל כך עלה במחשבה לפניו ית'. ואין לתמוה על שהגיע הרעב לכלל המדינה בשביל איזה תכלית לאברהם וזרעו, שודאי כך הוא המדה אחר שתכלית העולם הוא בשביל אותו צדיק, והיינו דאי' ביבמות ס"ג אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל וכו', וע"ע להלן כ"ו א' מש"כ שעיקר הרעב לא היה בשביל נסיון אלא לתכלית אחר, ורק ממילא היה בזה נסיון:

8.    ערוך השולחן יורה דעה סימן קטז סעיף יב

...עוד כתבו שיש לברוח מן העיר כשיש מגפה בעיר ח"ו ויש לצאת מן העיר בתחלת המגפה ולא בסופה כיון שכבר נתחזקה המגפה ואולי דבזה אמרו חז"ל [ב"ק ס' ב] מגפה בעיר כנס רגליך רעב בעיר פזר רגליך ע"ש וכל אלו הדברים הם משום סכנה ושומר נפשו ירחק מזה ואסור לסמוך על הנס או לסכן נפשו בכל כיוצא בזה...

9.    שיר מעון בראשית פרק יב פסוק י

Rav Shimon ben Rav Avraham Shmuel Binyamin Sofer (Shreiber) 5610 1850  His father was the Ktav Sofer, and his grandfather the Chatam Sofer. rabbinic position in the city of Eger, Hungary ("Erloi") 

ועי"ל על דבר שרי אשת אברם, י"ל שהיא אמרה לו שהיא אשת אברם, וזה "על דבר שרי" וממילא לא הי' עוד שוגג, וכן פירשו במדרש רבה (פמ"א) דבר לשון דבור. ועכ"פ לפמ"ש למעלה יצא אברהם נקי בדינו, ולא כאשר האשים אותו הרמב"ן ז"ל.

10.אילת השחר בראשית (פרשת לך לך) פרק יב פסוק י

Rav Aharon Yehuda Leib Shteinman

וירד אברם מצרימה. משמע דלא כל אנשי ארץ כנען ירדו, וע"כ שהי' אפשר להמשיך לחיות שם ולמה אברהם ירד למצרים(ועי' רמב"ן שהי' תביעה עליו למה ירד), ובילקוט מעם לועז כתב שהי' לכולם כדי לאכול אבל אברהם רצה להכניס אורחים ולזה לא הי' לו מספיק ומשו"ה ירד למצרים עי"ש, וצ"ב למה אברהם הכניס את עצמו לספק פיקוח נפש עבור מצוה זו, וגם שע"י זה הוצרך לומר על שרה אחותי היא:

11.בראשית (פרשת לך לך) פרק יג פסוק ה - יג

(ה) וְגַם־לְל֔וֹט הַהֹלֵ֖ךְ אֶת־אַבְרָ֑ם הָיָ֥ה צֹאן־וּבָקָ֖ר וְאֹהָלִֽים: (ו) וְלֹא־נָשָׂ֥א אֹתָ֛ם הָאָ֖רֶץ לָשֶׁ֣בֶת יַחְדָּ֑ו כִּֽי־הָיָ֤ה רְכוּשָׁם֙ רָ֔ב וְלֹ֥א יָֽכְל֖וּ לָשֶׁ֥בֶת יַחְדָּֽו: (ז) וַֽיְהִי־רִ֗יב בֵּ֚ין רֹעֵ֣י מִקְנֵֽה־אַבְרָ֔ם וּבֵ֖ין רֹעֵ֣י מִקְנֵה־ל֑וֹט וְהַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י אָ֖ז יֹשֵׁ֥ב בָּאָֽרֶץ: (ח) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָ֜ם אֶל־ל֗וֹט אַל־נָ֨א תְהִ֤י מְרִיבָה֙ בֵּינִ֣י וּבֵינֶ֔ךָ וּבֵ֥ין רֹעַ֖י וּבֵ֣ין רֹעֶ֑יךָ כִּֽי־אֲנָשִׁ֥ים אַחִ֖ים אֲנָֽחְנוּ: (ט) הֲלֹ֤א כָל־הָאָ֙רֶץ֙ לְפָנֶ֔יךָ הִפָּ֥רֶד נָ֖א מֵעָלָ֑י אִם־הַשְּׂמֹ֣אל וְאֵימִ֔נָה וְאִם־הַיָּמִ֖ין וְאַשְׂמְאִֽילָה: (י) וַיִּשָּׂא־ל֣וֹט אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ אֶת־כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן כִּ֥י כֻלָּ֖הּ מַשְׁקֶ֑ה לִפְנֵ֣י׀ שַׁחֵ֣ת ה֗' אֶת־סְדֹם֙ וְאֶת־עֲמֹרָ֔ה כְּגַן־ה֙' כְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בֹּאֲכָ֖ה צֹֽעַר: (יא) וַיִּבְחַר־ל֣וֹ ל֗וֹט אֵ֚ת כָּל־כִּכַּ֣ר הַיַּרְדֵּ֔ן וַיִּסַּ֥ע ל֖וֹט מִקֶּ֑דֶם וַיִּפָּ֣רְד֔וּ אִ֖ישׁ מֵעַ֥ל אָחִֽיו: (יב) אַבְרָ֖ם יָשַׁ֣ב בְּאֶֽרֶץ־כְּנָ֑עַן וְל֗וֹט יָשַׁב֙ בְּעָרֵ֣י הַכִּכָּ֔ר וַיֶּאֱהַ֖ל עַד־סְדֹֽם: (יג) וְאַנְשֵׁ֣י סְדֹ֔ם רָעִ֖ים וְחַטָּאִ֑ים לַה֖' מְאֹֽד:

12.בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק כב - לד

(כב) וַֽיְהִי֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ אֶל־אַבְרָהָ֖ם לֵאמֹ֑ר אֱלֹהִ֣ים עִמְּךָ֔ בְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־אַתָּ֖ה עֹשֶֽׂה: (כג) וְעַתָּ֗ה הִשָּׁ֨בְעָה לִּ֤י בֵֽאלֹהִים֙ הֵ֔נָּה אִם־תִּשְׁקֹ֣ר לִ֔י וּלְנִינִ֖י וּלְנֶכְדִּ֑י כַּחֶ֜סֶד אֲשֶׁר־עָשִׂ֤יתִי עִמְּךָ֙ תַּעֲשֶׂ֣ה עִמָּדִ֔י וְעִם־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־ גַּ֥רְתָּה בָּֽהּ: (כד) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אָנֹכִ֖י אִשָּׁבֵֽעַ: (כה) וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ: (כו) וַיֹּ֣אמֶר אֲבִימֶ֔לֶךְ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי מִ֥י עָשָׂ֖ה אֶת־הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וְגַם־אַתָּ֞ה לֹא־הִגַּ֣דְתָּ לִּ֗י וְגַ֧ם אָנֹכִ֛י לֹ֥א שָׁמַ֖עְתִּי בִּלְתִּ֥י הַיּֽוֹם: (כז) וַיִּקַּ֤ח אַבְרָהָם֙ צֹ֣אן וּבָקָ֔ר וַיִּתֵּ֖ן לַאֲבִימֶ֑לֶךְ וַיִּכְרְת֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם בְּרִֽית: (כח) וַיַּצֵּ֣ב אַבְרָהָ֗ם אֶת־שֶׁ֛בַע כִּבְשֹׂ֥ת הַצֹּ֖אן לְבַדְּהֶֽן: (כט) וַיֹּ֥אמֶר אֲבִימֶ֖לֶךְ אֶל־אַבְרָהָ֑ם מָ֣ה הֵ֗נָּה שֶׁ֤בַע כְּבָשֹׂת֙ הָאֵ֔לֶּה אֲשֶׁ֥ר הִצַּ֖בְתָּ לְבַדָּֽנָה: (ל) וַיֹּ֕אמֶר כִּ֚י אֶת־שֶׁ֣בַע כְּבָשֹׂ֔ת תִּקַּ֖ח מִיָּדִ֑י בַּעֲבוּר֙ תִּֽהְיֶה־לִּ֣י לְעֵדָ֔ה כִּ֥י חָפַ֖רְתִּי אֶת־הַבְּאֵ֥ר הַזֹּֽאת: (לא) עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א לַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֛י שָׁ֥ם נִשְׁבְּע֖וּ שְׁנֵיהֶֽם: (לב) וַיִּכְרְת֥וּ בְרִ֖ית בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיָּ֣קָם אֲבִימֶ֗לֶךְ וּפִיכֹל֙ שַׂר־צְבָא֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ אֶל־אֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּֽים: (לג) וַיִּטַּ֥ע אֶ֖שֶׁל בִּבְאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיִּ֨קְרָא־שָׁ֔ם בְּשֵׁ֥ם ה֖' אֵ֥ל עוֹלָֽם: (לד) וַיָּ֧גָר אַבְרָהָ֛ם בְּאֶ֥רֶץ פְּלִשְׁתִּ֖ים יָמִ֥ים רַבִּֽים: פ

13.רש"י בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

אשל - רַב וּשְׁמוּאֵל, חַד אֲמַר פַּרְדֵּס לְהָבִיא מִמֶּנוּ פֵּרוֹת לָאוֹרְחִים בַּסְּעוּדָה, וְחַד אֲמַר פֻּנְדָּק לְאַכְסַנְיָא וּבוֹ כָּל מִינֵי פֵּרוֹת. וּמָצִינוּ לְשׁוֹן נְטִיעָה בְּאֹהָלִים, שֶׁנֶּאֱמַר וְיִטַּע אָהֳלֵי אַפַּדְנוֹ (דניאל יא מה):

ויקרא שם וגו' - עַל יְדֵי אוֹתוֹ אֵשֶׁל נִקְרָא שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה אֱלוֹהַּ לְכָל הָעוֹלָם, לְאַחַר שֶׁאוֹכְלִים וְשׁוֹתִים אוֹמֵר לָהֶם בָּרְכוּ לְמִי שֶׁאֲכַלְתֶּם מִשֶּׁלּוֹ, סְבוּרִים אַתֶּם שֶׁמִּשֶּׁלִּי אֲכַלְתֶּם? מִשֶּׁל מִי שֶׁאָמָר וְהָיָה הָעוֹלָם אֲכַלְתֶּם (סוטה י'):

14.רשב"ם בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל - פרדס היה להתפלל שם:

15.אבן עזרא בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

אשל אילן גם ויטע לאות:

16.רד"ק בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל - נטע שם נטיעה סמוך לבאר שתהיה לו לעדות כי נשארה הבאר לו בלא מחלוקת. אשל, לשון נטיעה, וכן תחת האשל ברמה (שמואל א' כ"ב). ובדברי רז"ל (ביצה כ"ז) דתליא באשלי רברבי, פירוש אילנות גדולות, ורז"ל דרשו נוטריקון אכילה שתיה לויה. ר"ל שהנהיג אנשי באר שבע להכניס אורחים ושחייב אדם לעשות לאורח הבא עליו שלשה דברים, אכילה שתייה לויה:

ויקרא שם - כמו שפירשנו; ולפי מה שקרה לו עם אבימלך בדבר אשתו, ובדבר הבאר אסף את הבנים שם וקראו להם בשם ה' שיחזיקו באמונתו מעבוד זולתו, כי נלחם מלחמתו; עד שאבימלך שהוא מלך בא אלי ובקש אהבתי ובריתי והחזר לי זאת הבאר אשר גזלו ממני עבדיו, ובזה תוכלו להכיר כי הוא אל עולם, ואין זולתו ועושה ביציריו כרצונו כמו שעשה בפרעה ובאבימלך בעבורי, מכל זה תכירו כי הוא אל עולם ויכול על הכל.

17.בכור שור בראשית (פרשת וירא) פרק כא פסוק לג

ויטע אשל. אילן גדול להיות לזכרון על הברית, ובתלמוד "דתליא באשלי רברבי"¹², דומיא יתלה באילן גדול. ויקרא שם בשם ה': וכן הודאה להקב"ה שנתן לו גדולה, עד שהמלכים כורתים עמו ברית מפני גדולתו.

 

18. Rabbi Joseph Soloveitchik ABRAHAM'S JOURNEY104-105 

Abraham's journey apparently took a long time. He finally arrived in Canaan, but later had to leave it: "There was a famine in the land, and Abram went down to Egypt lagur sham, to sojourn there" (Gen. 12:10). We remember the quotation about Jacob from the Haggadah: "Lagur sham indicates that he did not go down to settle, but only to stay [temporarily]. As it is said: 'And [Joseph's brothers] said to Pharaoh, We have come lagur sham, to sojourn in the land' (Gen. 47:4)." Abraham left the Land of Israel temporarily, intending to return when the famine would pass. Perhaps his sojourn there would be a long one. But lagur also implies to retain one's identity, to carry on a mission, to remain loyal to a great vision. That is why Rashi (Gen. 32:5) says with regard to Jacob that there is an equation between Im Lavan garti ("I have sojourned with Laban") and taryag mitzvot shamarti ("I have observed the 613 commandments"). I served Laban for twenty years, says Jacob, but I retained my identity. I did not give up an iota of Abraham's tradition.

We then read, "As he was about to come, hikriv lavo, to Egypt" (Gen. 12:11). There another place where the Torah uses the hifil form of this word, hikriv, instead of the kal form, karav. When Pharaoh was pursuing the Jews, the verse says Phar'oh hikriv" (Ex. 14:10) instead of "u- Phar'oh karav." Rashi (ad loc.) points out, hikriv means that he made a special effort to arrive as soon as possible. According to Rashi, the intransitive karav may be replaced by the corresponding hifil form in order to amplify the action. Pharaoh was so excited about bringing the Jews back to Egypt and putting them to work at their former tasks that he made a special effort to catch up with them as quickly as possible. That is also why the verse in Genesis uses hikriv. Here, too, Abraham had to make a special effort, because he wanted to stay in Eretz Yisrael. He had to compel himself to leave the land. Pharaoh struggled to speed up his army. Abraham fought against himself. However, in my opinion, it is also true that Egypt attracted Abraham. He knew that if he succeeded in persuading Pharaoh that polytheism and idolatry were wrong and that there is one God who wills man to lead a moral life, then the battle between paganism and monotheism would be won. Egypt was the metropolis of the Middle East, the seat of a developed technology and civilization. Her influence was powerful. If Egypt were to join Abraham, the redemption of mankind would be achieved quickly. Abraham had not succeeded in persuading the people of Chaldea, the second cultural center of antiquity. Nevertheless, he tried again in Egypt-only to fail there, too. Even so, the disappointing experience in Egypt did not discourage him from pursuing his original goal-the total redemption and conversion of mankind. "And he went on his journeys from the Negev to Beth-El, to the place of the altar which he had made there at the first; and there Abram called on the name of the Lord" (Gen. 13:3-4).

In short, even though he failed completely in his undertaking in Egypt, Abraham clung tenaciously to his ideal; he did not give up his commitment. He returned to the site where he had built the altar before his journey to Egypt and there he called on the name of God. The universal ideal was Abraham's lodestar. Persecution, ridicule, indifference, opposition, loneliness-none of these experiences discouraged him. He was persistent and determined.