פרשת נֹחַ התשפ״ב

 פרשת נֹחַ התשפ״ב

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק ט - כ

(ט) אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ: (י) וַיּ֥וֹלֶד נֹ֖חַ שְׁלֹשָׁ֣ה בָנִ֑ים אֶת־שֵׁ֖ם אֶת־חָ֥ם וְאֶת־יָֽפֶת: (יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹ עַל־הָאָֽרֶץ: ס (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖םאֶת־הָאָֽרֶץ:…(יז) וַאֲנִ֗י הִנְנִי֩ מֵבִ֨יא אֶת־הַמַּבּ֥וּל מַ֙יִם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ לְשַׁחֵ֣ת כָּל־בָּשָׂ֗ר אֲשֶׁר־בּוֹ֙ ר֣וּחַ חַיִּ֔ים מִתַּ֖חַת הַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֥ל אֲשֶׁר־בָּאָ֖רֶץ יִגְוָֽע: (יח) וַהֲקִמֹתִ֥י אֶת־בְּרִיתִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבָאתָ֙ אֶל־הַתֵּבָ֔ה אַתָּ֕ה וּבָנֶי֛ךָ וְאִשְׁתְּךָ֥ וּנְשֵֽׁי־בָנֶי֖ךָ אִתָּֽךְ: (יט) וּמִכָּל־הָ֠חַי מִֽכָּל־בָּשָׂ֞ר שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל תָּבִ֥יא אֶל־הַתֵּבָ֖ה לְהַחֲיֹ֣ת אִתָּ֑ךְ זָכָ֥ר וּנְקֵבָ֖ה יִֽהְיֽוּ: (כ) מֵהָע֣וֹף לְמִינֵ֗הוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה֙ לְמִינָ֔הּ מִכֹּ֛ל רֶ֥מֶשׂ הָֽאֲדָמָ֖ה לְמִינֵ֑הוּ שְׁנַ֧יִם מִכֹּ֛ל יָבֹ֥אוּ אֵלֶ֖יךָ לְהַֽחֲיֽוֹת:

2.    רש"י בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק יא

ותשחת - לְשׁוֹן עֶרְוָה ועבודה זרה כְּמוֹ פֶּן תַּשְׁחִתוּן, כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר וְגוֹ':

ותמלא הארץ חמס - גֶּזֶל:

3.    אבן עזרא בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק יא

(יא) ותשחת הארץ הטעם אנשי הארץ, וכן ארץ כי תחטא לי (יחז' יד, יג), וכל הארץ באו (ברא' מא, נז). וי"א כי טעם לפני האלהים בפרהסיא. ואחרים אמרו, כי הטעם שנשחתו בסתר ובדברים מכוסים שלא ידעם כי אם השם. והקרוב אלי שהתורה דברה כלשון בני אדם, על דרך שיבינו השומעים כעבד שיעשה עבירה לפני רבו ולא ייראנו. והאומרים כי אלהים במקום הזה איננו קדש לא אמרו מאומה. חמס בגזל ועשק, וקחת גם הנשים בחזקה. ומה שאמרו קדמונינו ז"ל כי טעם השחית כל בשר את דרכו, שכל חי לא שמר דרך תולדתו ועות הנתיב הנטוע הידוע נכון הוא. ומה נכבד דרש שדרשו שהשחיתו במים ודנם השם במים. וכאשר מימיהם ממעל ומתחת, כן היו המים שהשחיתם בם:

4.    חזקוני בראשית (פרשת נח) פרק ו פסוק יא

(יא) ותשחת הארץ לפני האלהים לפני הגדולים שהיו בארץ, שהיו לוקחים את הנשים בחזקה. ותמלא הארץ חמס איזהו חמס ואיזהו גזל א"ר חמס שוה פרוטה גזל פחות משוה פרוטה וכן היו אנשי דור המבול עושין א' מהן היה מוציא קופתו מלאה תורמוסין לשוק, זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה פחות משוה פרוטה עד שאינו יכול להוציא מהם בדין אמר להם הקדוש ברוך הוא אתם עשיתם שלא כהוגן אף אני אעשה עמכם שלא כהוגן ושלא כשורה הה"ד הלא נסע יתרם בם ימותו ולא בחכמה בלא חכמת התורה. חמס גילוי עריות שנאמר חמסי ושארי. חמס עבודת כוכבים שנאמר חמס וישובו להכעיסני. חמס ע"ש שפיכות דמים שנאמר מחמס בני יהודה אשר שפכו דם נקי בארצם.

5.    בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א - ח

(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ מפטיר (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה֔' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖ב אֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י הֽ': פ

6.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א  

וַהֲוָה אֲרֵי שְׁרִיאוּ בְּנֵי נְשָׁא לְמִסְגֵי עַל אַנְפֵּי אַרְעָא וּבְנָתָא שַׁפִּירְתָּא אִיתְיְלִידוּ לְהוֹן:

7.    כתר יונתן בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

ויהי כי החלו בני אדם להתרבות על פני האדמה ובנות יפות נולדו להם:

8.    מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

ויהי כי החל וגו'. נעשו חולין בעולם, לפי שהיו רשעים:

9.    מלבי"ם בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

מ"ש ובנות יולדו להם אין לו מובן שכמו שהתרבו בנות כן התרבו זכרים כנגדם. ומי הם בני האלהים שנשאו את בנות האדם והנפילים שהיו אז שהוא חידה סתומה.

10.רבינו מיוחס בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

כי החל האדם. כאשר החלו בני האדם להיות רבים והולכים ואף בנות נולדו להם: 

11.רד"ק בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

ובנות ילדו להם - אין צורך לומר זה כי אי אפשר לעולם בלא זכרים ובלא נקבות, אלא היה הספור הזה על הבנות לפי שטעו אחריהם והן גרמו השחתת הארץ כמו שמספר והולך:

12.רבינו בחיי בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

ויראו בני האלהים את בנות האדם. ע"ד הפשט בני האלהים השרים והשופטים, לפי שהשופטים נקראים "אלהים", כענין שכתוב: (שמות כב, כז) "אלהים לא תקלל", ומתרגמינן דיינא. ואמר הכתוב: כי אותם בני השופטים שהיה להם לעשות משפטיהם היו עושים החמס עם בנות האדם, בין באונס בין ברצון, ויקחו מהם נשים מכל אשר בחרו זה היה באונס, ומה שהזכיר אשר יבאו בני האלהים אל בנות האדם וילדו להם זה היה ברצון, כי היו באין עליהן דרך זנות ולא היה הענין נודע עד שהולידו להם בנים, ו"המה הגבורים אשר מעולם", כלומר היו מכירים הבריות שאינן מבני שאר האנשים כ"א מבני השרים והשופטים האלה. ואמר "מכל אשר בחרו", כלשון הכתוב: (ישעיה סו, ג) "גם המה בחרו בדרכיהם ובשקוציהם נפשם חפצה". ועל דרך הקבלה: "בני האלהים", כבר נתבאר למעלה ומשם תבינהו, כי כל עניני מעשה בראשית הם כפולים, והכל אמת.

13.שמואל א פרק ב פסוק יב - כב

(יב) וּבְנֵ֥י עֵלִ֖י בְּנֵ֣י בְלִיָּ֑עַל לֹ֥א יָדְע֖וּ אֶת־הֽ': (יג) וּמִשְׁפַּ֥ט הַכֹּהֲנִ֖ים אֶת־הָעָ֑ם כָּל־אִ֞ישׁ זֹבֵ֣חַ זֶ֗בַח וּבָ֨א נַ֤עַר הַכֹּהֵן֙ כְּבַשֵּׁ֣ל הַבָּשָׂ֔ר וְהַמַּזְלֵ֛ג שְׁלֹ֥שׁ־ הַשִּׁנַּ֖יִם בְּיָדֽוֹ: …(כב) וְעֵלִ֖י זָקֵ֣ן מְאֹ֑ד וְשָׁמַ֗ע אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר יַעֲשׂ֤וּן בָּנָיו֙ לְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־יִשְׁכְּבוּן֙ אֶת־הַנָּשִׁ֔ים הַצֹּ֣בְא֔וֹת פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד:

14.שמואל א פרק ח פסוק א - ג

(א) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל: (ב) וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע: (ג) וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בִּדְרָכָ֔יו וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט: פ

15.אלשיך על בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

(ט) אלה תולדות נח כו'. הנה לבא אל ענין הפרשה, ראוי לשים שכל והבין במקרא בשלהי פרשה הקודמת, ובפתח דברי פרשה זו. א. באומרו ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות ילדו להם, מה בצע בהודעה זו, ומי לא ידע כי בנות נולדו להם כבנים, ואם הקדים על מה שאחר ויראו בני האלהים את בנות כו' הלא מבלי הזכיר כי בנות נולדו להם היה אפשר לאומרו. ב. איך יתקשר אומרו ויאמר ה' לא ידון כו' אל ענין בני האלהים….אמרו רבותינו ז"ל ^{(ילקוט שמעוני פרשת בראשית רמז מד ואגדת בראשית)}ששמו פניהם לפניו יתברך ויאמרו לאמר, ראה אתה אומר אלינו כי טוב לברא אדם, והנה הטבנו אשר דברנו כי יעשה את הרע והנה הנם מכעיסין לפניך. אז אמר להם הוא יתברך, הלא אתם גם אתם לו יש נפשכם תחת נפשם מלובשי חומר על הארץ מתחת הלא תעשו כמעשיהם, ויאמרו לא כי נעשה הישר בעיני ה', אז הפילם למטה לארץ. ועליהם נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות כו', ופירשו רבותינו ז"ל (שם כו ט) כי הרבו לפשוע, כי ויקחו להם נשים זו אשת איש, מכל זו זכור, אשר בחרו זו בהמה:…

(א) ואחשבה כי להפליג ברעתם נאמר ויהי כי החל האדם לרוב כו' ובנות יולדו להם כו', והוא כי אם להעדר פנויות היה משלוח ידם בנשואות וזכור ובהמה, לא כבדה חטאתם כל כך, אך הנה ויהי כי החל האדם כו', לבל ישלחו בעולתה ידיהם הפליג הוא יתברך בנקבות יותר מבזכרים, למען יחזיקו שבע נשים באיש אחד בנישואי היתר, ועם כל זה, המה בני האלהים בחרו בדרכיהם הרע:

(ב) ופן נאמר אולי הבנות הפנויות לא ישרו בעיניהם, ונתנו עיניהם ביופי הנשואות, אמר הלא נהפוך הוא, כי הלא הוא ויראו בני האלהים את בנות האדם, הם הבתולות הפנויות הנקראות בשם בנות כי טובות הנה, ועם כל זה ויקחו להם נשים מן הנשואות. ועוד ראיה כי כל ישעם וכל חפץ אך להרע, כי בחרו גם בבהמה, כי מה טובה ומה יופיה, כמאמרם ז"ל ^(שם) אשר בחרו זהו בהמה. ויתיישב בזה אומרו נשים לבלי צורך, שהיה די יאמר ויקחו להם מכל אשר בחרו. אך כיוון להפריש בין בנות הנזכרות למעלה שהן פנויות, לנשים שמזכיר אחר כך שהן נשואות. וגם אומרו נשים ולא אמר לנשים. הנה בזה היה זכות לבני האדם לבלתי השחית הכל, כי היה מקום להשקיט המקטריגים. ג. והוא על דרך מאמרם ז"ל ^{(בראשית רבה לג א)} על אדם ובהמה תושיע ה', אדם בזכות בהמה כו', כן אם היה הוא יתברך משחית כל האדם, הלא מה בצע אחרי כן בבהמה ורמש ועוף השמים והלא לא נבראו אלא בעבור אדם ואדם אין, על כן גם המה יאבדו. וגם שאמרו רבותינו ז"ל ^{(בראשית רבה כח ח)} כי גם בהמה וחיה נזקקים לשאינם מינן, לא כלם היו, כי הלא אמרו רבותינו ז"ל ^{(סנהדרין קח ב)} כי כל הבעלי חיים הבאים אל נח היו מאותם שלא נזקקו לשאינן מינן. ועל מעמד שלשת הטעמים האלה ריחם ה' על עולמו והשאיר שארית בארץ:… על כן ויאמר ה' הוא מדת הרחמים (כו') אמחה וכו', לומר אשר אמחה לא יהיה הארץ עם צאצאיה, רק את האדם וכו', כי הלא לא נחמתי כי עשיתי ארץ, רק כי עשיתים את האדם ואת הבעלי חיים הנזכרים:

16.רש"ר הירש בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

פסוקים אלה מראים לנו את סיבת הירידה של המין האנושי: בני האלהים התערבו עם משפחת בנות האדם. זה עתה למדנו על סדר הדורות של בני שת - בצד סדר הדורות של בני קין. בני קין ביקשו לבנות את חייהם על יסוד המצאה ותעשיה; שאיפה זו היא מוצדקת כשהיא לעצמה; אך בני קין נפרדו מאת ה', - וסופם היה ייאוש ואבדן דרך. לא כן משפחת בני שת: בראשם חוזר הכתוב על כל מעלתו המקורית של האדם: "דמות", "צלם", "ברכה", "אדם". כמו כן הוא חוזר על השויון הגמור של מעלת האשה והאיש: "זכר ונקבה בראם" וגו'; דבר זה חשוב במיוחד - בהתחשב עם המשך הפרשה. בנות האדם היו ממשפחת בני קין, ובני האלהים - ממשפחת בני שת; במשפחת בני קין "נמחו ערכים אלהיים": "מחויאל"; ואילו במשפחת בני שת נשתמר הצלם האלהי; ערכים אלהיים חזרו ועלו שם תמיד; אך לא היה די בהם כדי להציל את האדם מכליה. עלייתם הרוחנית של בני שת לא היתה בטוחה ומתמדת כירידתם התלולה של בני קין, - שכן הם לא שמרו על טהרתם, התערבו עם בני קין ולקחו נשים ממשפחת בני קין. הרי הוא אומר: ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה, - בראשית התפתחות האדם לא היה לפניו מבחר גדול של נשים; אך משהחל האדם לרוב, יכלו בני שת לשמור על טהרתם. אולם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טובות הנה, כנראה: טובות מראה. הם לא נתנו עיניהם במשפחה, אלא נתנו עיניהם בנוי; הנשים מצאו חן בעיניהם; הם לא חשבו על עתיד בניהם, שיתחנכו על ידי נשים כאלה. הרע לא היה בנשים, אלא במשפחתן: מכל אשר בחרו; מ"ם זו רומזת לחטא; החטא היה במשפחה, שממנה נבחרה האשה; הם לא דבקו במשפחת בני האלהים.

והנה, כל המפרשים מסכימים, שהם חטאו בלקיחת האשה; אך החטא רמוז לדעתם בתיבת "ויקחו"; הם מפרשים מלה זו בהוראת גזילה, והמעשה כולו היה לדעתם דרך זנות. אולם, "לקח אשה" הוא ביטוי מובהק לנישואין, והוא מציין בכל מקום יחסי אישות. אך מהמשך הפרשה ברור, שהחטא רמוז בפסוק זה; נראה אפוא, שהוא כלול במלים "מכל אשר בחרו". הם נשאו נשים, ולא נתנו את עיניהם במשפחה; לא שמו לב למשפחה, שממנה נבחרה האשה. וזה היה החטא.התוצאות יכלו להיות לברכה, - אילו הצליחו בני האלהים להתגבר בעוז רוח על הזרע הרע של בנות האדם. אולם, הסיכון הוא תמיד גדול מדי. תמיד נשאלת השאלה,  איזה יסוד יכריע את הכף בלב הבנים שייולדו; תמיד יש לחשוש שהרע ילך ויגבר, - ככל שהמיזוג נמשך. הפסוק הבא מלמדנו, היאך נפתרה הבעיה כאן.

17.העמק דבר בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

לרוב על פני האדמה. היינו ע"י שהרבו נשים ובנים וכמש"כ לעיל ד' י"ט, שכל אדם היו לו הרבה נשים כדי להרבות הישוב, אמנם להיות למו לעזר לא היה להם כי אם אשה אחת או שתים:

ובנות ילדו להם. בא הכתוב ליישב שלא יהיה מוקשה היאך אפשר שישא אדם אחד הרבה נשים, והרי א"כ תחסרנה נשים לכמה אנשים, מש"ה פירש הכתוב שרצון ההשגחה העליונה היה בזה, מש"ה יולדו בנות הרבה יותר מבנים, באופן שהיה אפשר לכל זכר ליקח נשים הרבה:

18.בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק יט - כו

(יט) וַיִּֽקַּֽח־ל֥וֹ לֶ֖מֶךְ שְׁתֵּ֣י נָשִׁ֑ים שֵׁ֤ם הָֽאַחַת֙ עָדָ֔ה וְשֵׁ֥ם הַשֵּׁנִ֖ית צִלָּֽה: (כ) וַתֵּ֥לֶד עָדָ֖ה אֶת־יָבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י יֹשֵׁ֥ב אֹ֖הֶל וּמִקְנֶֽה: (כא) וְשֵׁ֥ם אָחִ֖יו יוּבָ֑ל ה֣וּא הָיָ֔ה אֲבִ֕י כָּל־תֹּפֵ֥שׂ כִּנּ֖וֹר וְעוּגָֽב: (כב) וְצִלָּ֣ה גַם־הִ֗וא יָֽלְדָה֙ אֶת־תּ֣וּבַל קַ֔יִן לֹטֵ֕שׁ כָּל־חֹרֵ֥שׁ נְחֹ֖שֶׁת וּבַרְזֶ֑לוַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה: (כג) וַיֹּ֨אמֶר לֶ֜מֶךְ לְנָשָׁ֗יו עָדָ֤ה וְצִלָּה֙ שְׁמַ֣עַן קוֹלִ֔י נְשֵׁ֣י לֶ֔מֶךְ הַאְזֵ֖נָּה אִמְרָתִ֑י כִּ֣י אִ֤ישׁ הָרַ֙גְתִּי֙ לְפִצְעִ֔י וְיֶ֖לֶד לְחַבֻּרָתִ֖י: (כד) כִּ֥י שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקַּם־קָ֑יִן וְלֶ֖מֶךְ שִׁבְעִ֥ים וְשִׁבְעָֽה: (כה) וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן: (כו) וּלְשֵׁ֤ת גַּם־הוּא֙ יֻלַּד־בֵּ֔ן וַיִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ אֱנ֑וֹשׁ אָ֣ז הוּחַ֔ל לִקְרֹ֖א בְּשֵׁ֥ם הֽ': 

19.בראשית (פרשת בראשית) פרק ב פסוק יח - כג

(יח) וַיֹּ֙אמֶר֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים לֹא־ט֛וֹב הֱי֥וֹת הָֽאָדָ֖ם לְבַדּ֑וֹ אֶֽעֱשֶׂה־לּ֥וֹ עֵ֖זֶר כְּנֶגְדּֽוֹ:...(כא) וַיַּפֵּל֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ תַּרְדֵּמָ֛ה עַל־הָאָדָ֖ם וַיִּישָׁ֑ן וַיִּקַּ֗ח אַחַת֙ מִצַּלְעֹתָ֔יו וַיִּסְגֹּ֥ר בָּשָׂ֖ר תַּחְתֶּֽנָּה: (כב) וַיִּבֶן֩ ה֨' אֱלֹהִ֧ים׀ אֶֽת־הַצֵּלָ֛ע אֲשֶׁר־לָקַ֥ח מִן־הָֽאָדָ֖ם לְאִשָּׁ֑ה וַיְבִאֶ֖הָ אֶל־הָֽאָדָֽם: (כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת:

20.בראשית (פרשת בראשית) פרק א פסוק כח

וַיְבָ֣רֶךְ אֹתָם֘ אֱלֹהִים֒ וַיֹּ֨אמֶר לָהֶ֜ם אֱלֹהִ֗ים פְּר֥וּ וּרְב֛וּ וּמִלְא֥וּ אֶת־הָאָ֖רֶץ וְכִבְשֻׁ֑הָ וּרְד֞וּ בִּדְגַ֤ת הַיָּם֙ וּבְע֣וֹף הַשָּׁמַ֔יִם וּבְכָל־ חַיָּ֖ה הָרֹמֶ֥שֶׂת עַל־הָאָֽרֶץ:

21.בראשית רבה (וילנא) (פרשת בראשית) פרשה כג סימן ב

וַיִּוָּלֵד לַחֲנוֹךְ אֶת עִירָד וגו' (בראשית ד, יח), אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֻּלָּן לְשׁוֹן מַרְדּוּת הֵן, עִירָד, עוֹרְדָּן אֲנִי מִן הָעוֹלָם, מְחוּיָאֵל, מוֹחָן אֲנִי מִן הָעוֹלָם, מְתוּשָׁאֵל, מַתִּישָׁן אֲנִי מִן הָעוֹלָם, לֶמֶךְ, מַה לִּי לְלֶמֶךְ וּלְתוֹלְדוֹתָיו. (בראשית ד, כ): וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים שֵׁם הָאַחַת עָדָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה, אָמַר רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן כָּךְ הָיוּ אַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל עוֹשִׂין, הָיָה אֶחָד מֵהֶן לוֹקֵחַ לוֹ שְׁתַּיִם, אַחַת לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה וְאַחַת לְתַשְׁמִישׁ, זוֹ שֶׁהָיְתָה לִפְרִיָּה וּרְבִיָּה הָיְתָה יוֹשֶׁבֶת כְּאִלּוּ אַלְמָנָה בְּחַיֶּיהָ [נסח אחר: בחיי בעלה], וְזוֹ שֶׁהָיְתָה לְתַשְׁמִישׁ הָיָה מַשְׁקָהּ כּוֹס שֶׁל עֲקָרִים שֶׁלֹא תֵלֵד, וְהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת אֶצְלוֹ מְקֻשֶּׁטֶת כְּזוֹנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כד, כא): רֹעֶה עֲקָרָה לֹא תֵלֵד וְאַלְמָנָה לֹא יְיֵטִיב, תֵּדַע לָךְ שֶׁכֵּן שֶׁהֲרֵי הַבָּרוּר שֶׁבָּהֶן הָיָה לֶמֶךְ וְלָקַח לוֹ שְׁתֵּי נָשִׁים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּקַּח לוֹ לֶמֶךְ שְׁתֵּי נָשִׁים, שֵׁם הָאַחַת עָדָה, דְּעָדָה מִנֵּיהּ, וְשֵׁם הַשֵּׁנִית צִלָּה, שֶׁהָיְתָה יוֹשֶׁבֶת בְּצִלּוֹ.

22.בראשית רבה (וילנא) (פרשת בראשית) פרשה כג סימן ג

וַתֵּלֶד עָדָה אֶת יָבָל וגו' (בראשית ד, כ), לְשֶׁעָבַר הָיוּ מַקְנִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמַטְמוֹנִיּוֹת, חָזְרוּ לִהְיוֹת מַקְנִין אוֹתוֹ בְּפַרְהֶסְיָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (יחזקאל ח, ג): אֲשֶׁר שָׁם מוֹשַׁב סֵמֶל הַקִּנְאָה. ^{(בראשית ד, כא)}: וְשֵׁם אָחִיו יוּבָל הוּא הָיָה אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב, אַדְרִיכוֹלִין וּבוּרְבָּלִין. ^{(בראשית ד, כב)}: וְצִלָּה גַּם הִוא יָלְדָה אֶת תּוּבַל קַיִן, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, זֶה תִּבֵּל עֲבֵרָתוֹ שֶׁל קַיִן, קַיִן הָרַג וְלֹא הָיָה לוֹ בַּמֶּה לַהֲרֹג, אֲבָל זֶה לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחשֶׁת וּבַרְזֶל. ^{(בראשית ד, כב)}: וַאֲחוֹת תּוּבַל קַיִן נַעֲמָה, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא, נַעֲמָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ הָיְתָה, לָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיוּ מַעֲשֶׂיהָ נְעִימִים. וְרַבָּנָן אָמְרֵי נַעֲמָה אַחֶרֶת הָיְתָה, וְלָמָּה הָיוּ קוֹרִין אוֹתָהּ נַעֲמָה, שֶׁהָיְתָה מַנְעֶמֶת בְּתֹף לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.

23.פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

כב) וצלה גם היא ילדה את תובל קין. גם היא שלא היתה בת לידה, היא ילדה על כרחו אף על פי שלא היתה צלה ללמך לתשמיש, רצה הקדוש ברוך הוא להוציא ממנה זרע, ולא הועיל למך במעשיו ויצא ממנו לוטש כל חרש נחושת וכלי המלחמה: ואחות תובל קין נעמה. א"ר אבא בר כהנא נעמה אשתו של נח היתה, ולמה נקרא שמה נעמה, שהיו מעשיה נעים:

24.בראשית רבה (וילנא) (פרשת בראשית) פרשה כג סימן ד

וַיֹּאמֶר לֶמֶךְ לְנָשָׁיו עָדָה וְצִלָּה שְׁמַעַן קוֹלִי (בראשית ד, כג), רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר תְּבָעָן לְתַשְׁמִישׁ, אָמְרוּ לוֹ לְמָחָר הַמַּבּוּל בָּא, נִשְׁמַע לְךָ וְנִהְיֶה פָּרוֹת וְרָבוֹת לִמְאֵרָה. אָמַר לָהֶן (בראשית ד, כג): כִּי אִישׁ הָרַגְתִּי לְפִצְעִי, שֶׁיָּבוֹאוּ עָלַי פְּצָעִים בִּשְׁבִילוֹ, (בראשית ד, כג): וְיֶלֶד לְחַבֻּרָתִי, שֶׁיָבוֹאוּ עָלַי חַבּוּרוֹת בִּשְׁבִילוֹ, אֶתְמְהָא, קַיִן הָרַג וְנִתְלָה לוֹ שִׁבְעָה דּוֹרוֹת, וַאֲנִי שֶׁלֹא הָרַגְתִּי אֵינוֹ דִין שֶׁיִּתְלֶה לִי עַל זֶה. רַבִּי אוֹמֵר הֲרֵי זֶה קַל וָחוֹמֶר שֶׁל חשֶׁךְ, אִם כֵּן מֵהֵיכָן גּוֹבֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁטַר חוֹבוֹ. רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידֵי בָּעֵי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אִם אִישׁ לָמָּה יֶלֶד, וְאִם יֶלֶד לָמָּה אִישׁ, אָמַר לוֹ אִישׁ לְאֵבָרִים וְיֶלֶד לְשָׁנִים. אָמַר לָהֶן אִיתָא נֵיזֵיל גַּבֵּי אָדָם, אֲזַלּוּן לְגַבֵּי אָדָם, אָמַר לָהֶם עֲשׂוּ אַתֶּם שֶׁלָּכֶם וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה אֶת שֶׁלּוֹ. וְאָמְרִין לֵיהּ אַסְיָא אַסֵּי חִגְרְתָךְ, כְּלוּם פָּרַשְׁתָּ מֵחַוָּה הֲרֵי ק"ל שָׁנָה אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹא תַּעֲמִיד מִמֶּנָּהּ בֵּן, אֶתְמְהָא, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע כֵּן נִזְקָק לְהַעֲמִיד תּוֹלָדוֹת.

25.מדרש הגדול בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

וצלה גם היא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל. הוא היה תחלה למצרפי נחשת וברזל לעשות מהן כלים.

ואחות תובל קין נעמה. לפי שהיתה נאה ביותר עד שטעו בה מלאכי השרת לפי כך נזכרה.

26.מדרש אגדה (בובר) בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

וַֽאֲח֥וֹת תּֽוּבַל־קַ֖יִן נַֽעֲמָֽה, חכמינו ז"ל אמרו נעמה שהנעימה בסוף מעשיה, שבקשו מלאכי השרת לתעות אחריה וברחה מפניהם:

27.תרגום המיוחס ליונתן - תורה בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב  

וְצִלָה אַף הִיא יְלֵידַת יַת תּוּבָל קַיִן רַב לְכָל אוּמַן דִידַע בַּעֲבִידַת נְחָשָׁא וּפַרְזְלָא וְאַחְתֵיהּ דְתוּבַל קַיִן נַעֲמָה הִיא הֲוַת מָרַת קִינִין וְזִמְרִין:

28.כתר יונתן בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

וצילה גם היא ילדה, את תובל קין אדון לכל אומן שידע בעשיית נחושת וברזל ואחות תובל קין נעמה היא היתה בעלת קינות ושירה:

29.רש"י בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

תובל קין - תּוֹבֵל אֻמָּנֻתוֹ שֶׁל קַיִן, תּוּבָל לְשׁוֹן תַּבְלִין, תִּבֵּל וְהִתְקִין אֻמָּנוּתוֹ שֶׁל קַיִן לַעֲשׂוֹת כְּלֵי זַיִן לָרוֹצְחִים:

לוטש כל חרש נחשת וברזל -מְחַדֵּד אֻמָּנוּת נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כְּמוֹ יִלְטֹשׁ עֵינָיו לִי (איוב ט"ז). חוֹרֵשׁ אֵינוֹ לְשׁוֹן פֹּעֶל אֶלָּא לְשׁוֹן פּוֹעֵל, שֶׁהֲרֵי נָקוּד קָמָץ קָטָן וְטַעְמוֹ לְמַטָּה, כְּלוֹמַר, מְחַדֵּד וּמְצַחְצֵחַ כָּל כְּלֵי אֻמָּנוּת נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל: נעמה - הִיא אִשְׁתּוֹ שֶׁל נֹחַ:

30.רד"ק בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

ואחות תובל קין נעמה - למד שלא היה לו אח כמו ליבל, אלא אחות היתה לו ושמה נעמה. ובדרש (ב"ר כ"ג) כי אשת נח היתה וקראה נעמה שהיו מעשיה נאים ונעימים. והיה הספור הזה להורות כי האומניות והמלאכות לא היו בטבע בני אדם הנוצרים ראשונים בכלל שהיו יודעים בשכלם כל המלאכות והחכמות, אלא בטבע פרטי הנולדים בעת היצירה, כי בכל אחד טבע נבדל בעת היצירה ומוטבע בחכמה אחת ובאומנת אחת יותר מאחרת וישתוקק אליה בגדולו ובהתלמדו בה ידעה בקלות מהרה יותר מאחר, וכל אחד לפי טבעו ולפי התלמדו:

31.רמב"ן בראשית (פרשת בראשית) פרק ד פסוק כב

ואחות תובל קין נעמה - כאומר ונולדה לו אחות ושמה נעמה, וכן ואחות לוטן תמנע (להלן לו כב), ואת מרים אחותם (במדבר כו נט), ושם אחותו מעכה (דהי"א ז טו). ובבראשית רבה (כג ג) יש אומרים אשתו של נח היתה, ולמה היו קורין אותה נעמה, שהיו מעשיה נאים ונעימים. נתכוונו לומר, שהיה לה שם בדורות ההם כי היתה צדקת והולידה צדיקים, ולכן יזכירנה הכתוב. ואם כן נשאר לקין זכר מעט בעולם. ואם נאמר שאינה האשה שהוליד נח ממנה שלשת בניו, אם כן אין בזה טעם להזכירה:

ומדרש אחר לרבותינו שהיא האשה היפה היא מאד שממנה תעו בני האלהים, והיא הנרמזת בפסוק ויראו בני האלהים את בנות האדם (להלן ו ב), כמו שמוזכר בפרקי רבי אליעזר (כב). ואחרים אמרו (זהר חדש א יט ב) כי היא היתה אשת שמדון, אם אשמדאי, וממנה נולדו השדים, כי כן ימצא שמה בכתבי שמושי השדים. והכתוב ירמוז ויקצר בתעלומות כאלה:

32.זהר מנוקד/תרגום/ זהר חדש פרשת בראשית

רַבִּי בָּא אָמַר, אִמָּן שֶׁל שֵׁדִים הָיְתָה, וְהוֹלִידָה אוֹתָם. דְּהָא אִימָּא דְּאַשְׁמְדַאי, מַלְכָּא דְּשֵׁידֵי, נַעֲמָה שְׁמָהּ. ר' יִצְחָק בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן אָמַר, עַל שֵׁם יוֹפְיָהּ נִקְרֵאת כָּךְ, וּמִמֶּנָּהּ יָצְאוּ אוֹתָן דִּכְתִיב (שם ו) כִּי טוֹבוֹת הֵנָּה, בְּמַרְאֶה וּבְיוֹפִי.‏‏

[רַבִּי בָּא אָמַר, אִמָּם שֶׁל שֵׁדִים הָיְתָה, וְהוֹלִידָה אוֹתָם. שֶׁהֲרֵי אִמּוֹ שֶׁל אַשְׁמְדַאי, מֶלֶךְ הַשֵּׁדִים, שְׁמָהּ נַעֲמָה. רַבִּי יִצְחָק בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, עַל שֵׁם יָפְיָהּ נִקְרֵאת כָּךְ, וּמִמֶּנָּה יָצְאוּ אוֹתָן שֶׁכָּתוּב (שם ו, ב) כִּי טֹבֹת הֵנָּה, בְּמַרְאֶה וּבְיֹפִי.]‏

33.פרקי דרבי אליעזר פרק כב

כְּתִיב [בראשית ה, ג] וַיְחִי אָדָם שְׁלשִׁים וּמְאַת שָׁנָה^(א) וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, מִכָּאן אַתָּה לָמֵד שֶׁלֹּא הָיָה קַיִן מִזַּרְעוֹ^(ב) וְלֹא מִדְּמוּתוֹ וְלֹא מִצַּלְמוֹ שֶׁל אָדָם,^(ג) וְלֹא מַעֲשָׂיו דוֹמִין לְמַעֲשֵׂה הֶבֶל אָחִיו, עַד שֶׁנּוֹלַד שֵׁת שֶׁהָיָה מִזַּרְעוֹ וּדְמוּתוֹ, וּמַעֲשָׂיו דוֹמִין לְמַעֲשֵׂה הֶבֶל אָחִיו, שֶׁנֶּאֱמַר וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ. רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר,^(ד) מִשֵּׁת עָלוּ וְנִתְיַחֲסוּ כָּל הַבְּרִיּוֹת וְכָל דּוֹרוֹת הַצַּדִּיקִים,^(ה) וּמִקַּיִן עָלוּ וְנִתְיַחֲסוּ כָּל דּוֹרוֹת הָרְשָׁעִים^(ו) הַפּוֹשְׁעִים וְהַמּוֹרְדִים^(ז) שֶׁמָּרְדוּ בַּמָּקוֹם, וְאָמְרוּ אֵין אָנוּ צְרִיכִין לְטִפַּת גְּשָׁמֶיךָ^(ח) וְלֹא לָדַעַת אֶת דְּרָכֶיךָ,^(ט) שֶׁנֶּאֱמַר [איוב כא, יד] וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר,^(י) גְּלוּיֵי בְּשַׂר עֶרְוָה הָיוּ הוֹלְכִין דּוֹרוֹת שֶׁל קַיִן הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים, כַּבְּהֵמָה,^(יא) וּמִטַּמְּאִין בְּכָל זְנוּת,^(יב) אִישׁ בְּאִמּוֹ וּבְבִתּוֹ וּבְאֵשֶׁת אָחִיו,^(יג) בַּגָּלוּי וּבָרְחוֹבוֹת,^(יד) בְּיֵצֶר הָרָע וּבְמַחְשְׁבוֹת לִבָּם, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית ו, ה] וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ: רַבִּי אוֹמֵר,^(טו) רָאוּ הַמַּלְאָכִים שֶׁנָּפְלוּ מִמְּקוֹם קְדֻשָּׁתָן מִן הַשָּׁמַיִם^(טז) אֶת בְּנוֹת קַיִן^(יז) מְהַלְּכוֹת גְּלוּיוֹת בְּשַׂר עֶרְוָה,^(יח) וּמְכַחֲלוֹת עֵינֵיהֶן כַּזּוֹנוֹת,^(יט) וְתָעוּ אַחֲרֵיהֶן^(כ) וְלָקְחוּ מֵהֶן נָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ב] וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם וְגוֹ'. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה אוֹמֵר, הַמַּלְאָכִים אֵשׁ לוֹהֲטִים, שֶׁנֶּאֱמַר [תהלים קד, ד] מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט. וְהָאֵשׁ בָּא בִּבְעִילָה בְּבָשָׂר וָדָם וְאֵינָהּ שׂוֹרֶפֶת אֶת הַגּוּף אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנָּפְלוּ מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּקוֹם קְדֻשָּׁתָן,^(כא) כֹּחָן וְקוֹמָתָן כִּבְנֵי אָדָם,^(כב) וּלְבוּשָׁן גּוּשׁ עָפָר,^(כג) שֶׁנֶּאֱמַר [איוב ז, ה] לָבַשׁ בְּשָׂרִי רִמָּה וְגוּשׁ עָפָר. רַבִּי צָדוֹק אוֹמֵר, מֵהֶם נוֹלְדוּ^(כד) הָעֲנָקִים הַמְהַלְּכִים בְּגֹבַהּ קוֹמָה,^(כה) וּמְשַׁלְּחִים יָדָם בְּכָל גָּזֵל וְחָמָס וּשְׁפִיכוּת דָּמִים,^(כו) דִּכְתִיב [במדבר יג, לג] וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים וְגוֹ'. וְאוֹמֵר [בראשית ו, ד] הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה, יִשְׂרָאֵל נִקְרְאוּ בְּנֵי אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר [דברים יד, א] בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם. וְהַמַּלְאָכִים נִקְרְאוּ בְּנֵי אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר [איוב לח, ז] בְּרָן יַחַד כּוֹכְבֵי בֹקֶר וַיָּרִיעוּ כָּל בְּנֵי אֱלֹהִים.^(כז) וְאֵלּוּ עַד שֶׁהָיוּ בִּמְקוֹם קְדֻשָּׁתָן בַּשָּׁמַיִם נִקְרְאוּ בְּנֵי אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית ו, ד] וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים.^(כח) רַבִּי לֵוִי אוֹמֵר, הָיוּ מוֹלִידִים אֶת בְּנֵיהֶן וּפָרִין וְרָבִין^(כט)כְּמִין^(ל) שֶׁרֶץ גָּדוֹל, שִׁשָּׁה בְּכָל לֵדָה וְלֵדָה.^(לא) בְּאוֹתָה שָׁעָה הָיוּ עוֹמְדִין עַל רַגְלֵיהֶן^(לב) וּמְדַבְּרִים בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמְרַקְּדִים לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר [איוב כא, יא] יְשַׁלְּחוּ^(לג) כַצֹּאן עֲוִילֵיהֶם.^(לד) אָמַר לָהֶם נֹחַ, שׁוּבוּ^(לה) מִדַּרְכֵיכֶם וּמִמַּעֲשֵׂיכֶם הָרָעִים, שֶׁלֹּא יָבֹא עֲלֵיכֶם מֵי הַמַּבּוּל^(לו) וְיַכְרִית כָּל זֶרַע בְּנֵי אָדָם, אָמְרוּ לוֹ, הֲרֵי אָנוּ מוֹנְעִים עַצְמֵנוּ מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה^(לז) שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא זֶרַע בְּנֵי אָדָם.^(לח) מֶה הָיוּ עוֹשִׂין, כְּשֶׁהֵן בָּאִין אֵצֶל נְשׁוֹתֵיהֶן הָיוּ מַשְׁחִיתִים מְקוֹר זַרְעָם עַל הָאָרֶץ, כְּדֵי שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא זֶרַע בְּנֵי אָדָם, שֶׁנֶּאֱמַר [בראשית ו, יב] וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה וְגוֹ'. אָמְרוּ,^(לט) אִם מֵי הַמַּבּוּל יָבִיא עָלֵינוּ הֲרֵי אָנוּ גְּבוֹהֵי קוֹמָה^(מ) וְאֵין הַמַּיִם מַגִּיעִים עַד צַוָּארֵנוּ,^(מא) וְאִם מֵי תְהוֹמוֹת מַעֲלֶה עָלֵינוּ, הֲרֵי פַּרְסוֹת רַגְלֵנוּ לִסְתֹּם אֶת הַתְּהוֹמוֹת. מֶה הָיוּ עוֹשִׂין, פּוֹשְׁטִין כַּפּוֹת רַגְלֵיהֶם וְסָתְמוּ אֶת כָּל הַתְּהוֹמוֹת. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִרְתִּיחַ מֵי תְהוֹמוֹת וְהָיוּ שׁוֹלְקִים אֶת בְּשָׂרָם וּפוֹשְׁטִין אֶת עוֹרָן מֵעֲלֵיהֶן,^(מב) שֶׁנֶּאֱמַר [איוב ו, יז] בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמּוֹ נִדְעֲכוּ מִמְּקוֹמָם, אַל תִּקְרֵי בְּחֻמּוֹ אֶלָּא בַּחֲמִימוֹ.

34.אמת ליעקב בראשית (פרשת בראשית) פרק ו פסוק א

ויהי כי החל האדם לרב גו' ובנות ילדו להם: ויראו בני האלהים את בנות האדם כי טבת הנה ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו.נראה לבאר פשוטו של מקרא על פי מה שכתבתי לעיל [ד' כ"ה] שהבריאה הנורמלית היתה שכל אחד נולד ביחד עם תאומתו והיא היתה הזיווג שלו, ועיי"ש, אבל הנהגה זו נפסקה כאשר החל האדם לרב על פני האדמה שמאז ואילך רק בנות נולדו להם, כלומר שנולדו בנות בלי בנים, ולכן מכיון שראו בני האלהים את בנות האדם כי טבות הנה מאז התחילו לקחת להם נשים מכל אשר בחרו, כלומר מאז התחילו מעשי הזנות בעולם, כי מקודם כל אחד נולד וזיווגו הראוי לו עמו, אבל מאז שזה נפסק אז התחילו ליקח נשים מכל אשר בחרו, ומאז ראה ה' כי רבה רעת האדם וגו', ודו"ק¹¹⁹.

¹¹⁹ . במק"א הוסיף רבינו שהנהגה זו נשארה אצל היונה, שבכל חודש היא מולידה זכר ונקבה וכדאיתא ברשב"ם בבבא בתרא [דף פ' ע"א], וזכר זה הוא בן זוגה של היונה, וכדאמרינן בעירובין [דף ק' ע"ב] שאינו נזקק אלא לבן זוגו, ואפשר שזהו המכוון במה דאיתא שם שאלמלא לא ניתנה תורה היינו למדין עריות מיונה, כלומר והיינו מתירין לאח לישא את אחותו וכמו שהיתה הבריאה הנורמלית מלכתחילה, אלא שניתנה תורה ואסרה את זה, אבל אלמלא ניתנה תורה היינו עושין כמו שעושה היונה, והיה לכל אחד בן זוגו שנולד עמו או אחותו, וזה באמת השקפה חדשה לפענ"ד וצ"ע בזה, עכת"ד.

 

35. Confrontation- Rabbi Joseph B. Soloveitchik
from Tradition: A Journal of Orthodox Thought, 1964 volume 6, #2

When I refer to man at the level of naturalness, I have in mind not the Urmensch of bygone times but modern man. I am speaking not in anthropological but typological categories. For nonconfronted man is to be found not only in the cave or the Jungle but also in the seats of learning and the halls of philosophers and artists. Non-confrontation is not necessarily restricted to a primitive existence but applies to human existence at all times, no matter how cultured and sophisticated. The hêdoné-oriented, egocentric person, the beauty-worshipper, committed to the goods of sense and craving exclusively for boundless aesthetic experience, the voluptuary, inventing needs in order to give himself the opportunity of continual gratification, the sybarite, constantly discovering new areas where pleasure is pursued and happiness found and lost, leads a non-confronted existence. At this stage, the intellectual gesture is not the ultimate goal but a means to another end - the attainment of unlimited aesthetic experience. Hence, nonconfronted man is prevented from finding himself and bounding his existence as distinct and singular. He fails to realize his great capacity for winning freedom from an unalterable natural order and offering this very freedom as the great sacrifice to God, who wills man to be free in order that he may commit himself unreservedly and forfeit his freedom.

Beauty, uncouth and unrefined but irresistible, seducing man and contributing to his downfall, emerges in the Biblical arena for the first time - according to the Midrash quoted by Nachmanides (Genesis 4:22) - in the person of Naamah (the name signifies pleasantness), the sister of Tubal-Cain.

"Our sages offered another Midrashic interpretation, that Naamah was the fairest of all women, who seduced the sons of the mighty, and it is she who is referred to in the verse: ‘and the sons of the mighty saw the daughters of man that they were fair.'" Her seductive charms captivated the sons of the mighty and led to their appalling disregard for the central divine norm enjoining man from reaching out for the fascinating and beautiful that does not belong to him. The sons of the mighty yielded to the hedonic urge and were unable to discipline their actions. They were a nonconfronted, non-normative group. They worshipped beauty and succumbed to its overwhelming impact. 

Naamah, the incarnation of unhallowed and unsublimated beauty, is, for the Midrash, not so much an individual as an idea, not only a real person but a symbol of unredeemed beauty. As such, she appears in the Biblical drama in many disguises. At times her name is Delilah, seducing Samson; at other times she is called Tamar, corrupting a prince. She is cast in the role of a princess or queen, inflicting untold harm upon a holy nation and kingdom of priests whose king, the wisest of all men, abandoned his wisdom when he encountered overpowering beauty. The Book of Wisdom (Proverbs) portrays her as the anonymous woman with an "impudent face" who "lieth in wait at every corner" and the Aggadah - also cited here by Nachmanides - as the beautiful queen of the demons tempting man and making him restless.

No less than their seductress, the sons of the mighty also represent a universal type. Non-confronted man - whether he be a primitive caveman, the king depicted in Ecclesiastes, or a modern counterpart - is dominated by two characteristics; he can deny himself nothing, and he is aware of neither the indomitable opposition he is bound to meet in the form of a restrictive outside nor of the absurdity implied in man's faith that the beautiful is a source of pleasure rather than one of frustration-and disillusionment. The aesthete of today, like the aesthete of old, is prisoner of - no matter what her name - beauty unethicized and unreclaimed from aboriginal immediacy. He enjoys a sense of oneness with the natural scheme of events and occurrences and his transient successful performance encourages him to strive for the absurd - an unopposed and uncontradicted hedonic modus existentiae. 

"And the Lord God planted a garden eastward in Eden and there he put the man whom he had formed. And out of the ground the Lord God caused to grow every tree that is desirable to the sight and good for food; the tree of life in the midst of the garden and the tree of knowledge of good and evil." (Genesis 2:8-9)2

Man depicted in these verses is hedonically-minded and pleasure-seeking, having at his disposal a multitude of possibilities of sense-gratification. Before him stretches a vast garden with an almost endless variety of trees desirable and good, tempting, fascinating, and exciting the boundless fantasy with their glamorous colors.

 

-------------------------------------------------- 

 

 

 

Urmensch

MASCULINE NOUN 

primeval man; (inf) caveman (inf)

 

Hedone

Hedone (Ancient Greek: ἡδονή) was the personification and goddess of pleasure, enjoyment, and delight. Hedone, also known as Voluptas in Roman mythology, is the daughter born from the union of the Greek gods Eros (Cupid) and Psyche in the realm of the immortals. She was associated more specifically with sensual pleasure. Her opposites were the Algos, personifications of pain.The term Hēdonē, which is a Greek word meaning pleasure, is used as a philosophical concept in ancient Greece. For instance, it played an important role in the Epicurean school. It is also the root of the English word "hedonism".

Typology is the study of types or the systematic classification of the types of something according to their common characteristics. Typology is the act of finding, counting and classification facts with the help of eyes, other senses and logic.

 

an·thro·po·log·i·cal

/ˌanTHrəpəˈläjək(ə)l/

adjective

1. relating to the study of humankind.

aes·thet·ic

/esˈTHedik/

adjective

adjective: aesthetic; adjective: esthetic

1. concerned with beauty or the appreciation of beauty.

vo·lup·tu·ar·y

/vəˈləp(t)SHəˌwerē/

noun

1. a person devoted to luxury and sensual pleasure.

adjective

1. concerned with luxury and sensual pleasure.

 

syb·a·rite

/ˈsibəˌrīt/

noun

1. a person who is self-indulgent in their fondness for sensuous luxury.