An audio explanation is available here:
or here:
https://itunes.apple.com/il/podcast/rabbi-ari-kahn-holiday-shiurim/id612367256?mt=2
under "yom yerushalayim"
under "yom yerushalayim"
or here
Monday, April 15, 2013
Sunday, April 14, 2013
Rami Mizrachi ZT”L
Rami Mizrachi ZT”L
When I was in Yeshiva (Har Etzion -"Gush") in 1980 there was a
bright young man who lived in the room next door, his name was Rami Mizrachi.
Though we had had a number of conversations, we were not close but
cordial. In retrospect it was probably the language and cultural barriers which
prevented us from getting closer.
Rami fell in battle in Lebanon in the summer of 1982. A few years ago
one of his closest friends Rav Benzion Nemet ZT”L, shared with me the following
postcard which was the last letter that Rami wrote. It arrived at his parent's
home after he was killed, Benzion was sitting there as the family was preparing
to go to the funeral. The postman knocked on the door, and with tears streaming
down his face, gave this postcard to Rami's parents.
Bsd
Friday
To the Mizrachi Family Shalom Rav
Dear Mother and Father,
Today is Erev Shabbat kodesh the time is 12 noon, and I almost don't
feel the Shabbat coming. My clothes are filthier than I can remember them
being, I wont even mention my hands and face. But the most important thing is
that our morale is extremely high. At this moment above us mortars are being
shot (by our forces).
We just got a message that a cease-fire should soon be implemented. Let
us hope that this really is the end (of hostilities) for it is a shame about
all the soldiers who died or were injured. I have nothing else special to
write, but remember as I do, that the most important thing is, as the Rambam
writes, the real battle we fight is on declaring the oneness of G-ds name. And
let it be fulfilled in us "G-d will fight for you, and you shall be silent". May
we all be greatly strengthened by this, with G-ds help. Be strong and brave for
our people and the cities of G-d…
I'll see you soon
Shabbat shalom
Rami
On this day when Israel remembers her fallen soldiers, let us remember
Rami's teaching - the real battle is to spread the oneness of G-d
throughout our people and the world
All the soldiers who died created a kiddush Hashem - a sanctification of
G-ds name. We must remember that we can and must create a kiddush Hashem
while we live, the world it seems needs it just as much as it did in
1982. May Rami's memory, and the memory of all the fallen soldiers be a
blessing for all of Israel.
Ari Kahn
Sources "Azazel"
audio:
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/792500/Rabbi_Ari_Kahn/Going_to_Azazel
http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/792500/Rabbi_Ari_Kahn/Going_to_Azazel
פרשיות אחרי מות
קדושים
הרב ארי
דוד קאהן Rabbi Ari Kahn
1.
ויקרא פרק טז
(א) וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן
בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה’ וַיָּמֻתוּ:(ב) וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן
אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת
אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת:(ג) בְּזֹאת
יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה:(ד)
כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט
בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת
בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם:(ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי
עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה:(ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר
הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ:(ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי
הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי ה’ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד:(ח) וְנָתַן אַהֲרֹן
עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה’ וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל:(ט)
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה’ וְעָשָׂהוּ
חַטָּאת:(י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד
חַי לִפְנֵי ה’ לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה:(יא)
וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ
וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ:(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ
מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה’ וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא
מִבֵּית לַפָּרֹכֶת:(יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה’ וְכִסָּה עֲנַן
הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת:(יד) וְלָקַח מִדַּם
הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת
יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ:(טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת
אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ
כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת:(טז)
וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִפִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם
וְכֵן יַעֲשֶׂה לְאֹהֶל מוֹעֵד הַשֹּׁכֵן אִתָּם בְּתוֹךְ טֻמְאֹתָם:(יז) וְכָל
אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר
בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל:(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ
אֲשֶׁר לִפְנֵי ה’ וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר
וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב:(יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ
שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(כ) וְכִלָּה
מִכַּפֵּר אֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהִקְרִיב אֶת הַשָּׂעִיר
הֶחָי:(כא) וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי ידו יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי
וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם
לְכָל חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי
הַמִּדְבָּרָה:(כב) וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ
גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר:...(כט) וְהָיְתָה לָכֶם לְחֻקַּת
עוֹלָם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם וְכָל
מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם:(ל) כִּי בַיּוֹם הַזֶּה
יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה’ תִּטְהָרוּ:(לא)
שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם:(לב) וְכִפֶּר
הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִמְשַׁח אֹתוֹ וַאֲשֶׁר יְמַלֵּא אֶת יָדוֹ לְכַהֵן תַּחַת אָבִיו
וְלָבַשׁ אֶת בִּגְדֵי הַבָּד בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ:(לג) וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ
וְאֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ יְכַפֵּר וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם
הַקָּהָל יְכַפֵּר:(לד) וְהָיְתָה זֹּאת לָכֶם לְחֻקַּת עוֹלָם לְכַפֵּר עַל בְּנֵי
יִשְׂרָאֵל מִכָּל חַטֹּאתָם אַחַת בַּשָּׁנָה וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה’ אֶת מֹשֶׁה:
פ
2.
אבן עזרא ויקרא פרק טז
(ח) … ואמר רב שמואל, אעפ"י שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם,
גם השעיר המשתלח הוא לשם, ואין צריך, כי המשתלח איננו קרבן, כי לא ישחט, ואם יכולת
להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא. ואני אגלה
לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים ושלש תדענו:
3.
רמב"ן ויקרא פרק טז
פסוק ח
ור"א
כתב אמר רב שמואל אף על פי שכתוב בשעיר החטאת שהוא לשם, גם השעיר המשתלח הוא לשם. ואין
צורך, כי המשתלח איננו קרבן, שלא ישחט. ואם יכולת להבין הסוד שהוא אחר מלת עזאזל תדע
סודו וסוד שמו, כי יש לו חברים במקרא, ואני אגלה לך קצת הסוד ברמז בהיותך בן שלשים
ושלש תדענו. והנה ר"א נאמן רוח מכסה דבר, ואני הרכיל מגלה סודו שכבר גלו אותו
רבותינו ז"ל במקומות רבים:…ומפורש
מזה בפרקי רבי אליעזר הגדול (פרק מו), לפיכך היו נותנין לו לסמאל שוחד ביום הכפורים
שלא לבטל את קרבנם, שנאמר גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, גורלו של הקדוש ברוך הוא
לקרבן עולה, וגורלו של עזאזל שעיר החטאת וכל עונותיהם של ישראל עליו, שנאמר ונשא השעיר
עליו.… והנה רמז לך ר"א שתדע סודו כשתגיע לפסוק
ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים.
4.
דעת זקנים מבעלי התוספות
על ויקרא פרק טז פסוק ח
גורל
אחד לה' כו' לעזאזל - כתב הרב אברהם בן עזרא ז"ל כשתגיע לשלשים ושלש תדענו וה"פ
כשתגיע לגל עד שעולה בגי' ל"ג תמצא לו דומה שאותה תיבה מתחלקת לשנים כלומר גל
עד בד בד והכא נמי תחלק האי תיבה לשנים לעז אזל וזהו שעיר המשתלח שהולך לעז לצוק ההר
שהוא עז הולך מתרגמינן אזל:
5.
רש"י ויקרא פרשת אחרי
מות פרק טז פסוק טז
(טז) מטמאת בני ישראל - על הנכנסין למקדש בטומאה ולא נודע להם בסוף,
שנאמר לכל חטאתם, וחטאת היא שוגג:ומפשעיהם - אף הנכנסין מזיד בטומאה:
6.
רמב"ן ויקרא פרשת
אחרי מות פרק טז פסוק כא
(כא) ונתן אותם על ראש השעיר - לא נאמר בפרו של אהרן ולא בשעיר החטאת
של שם ולא בשום סמיכה שבקרבנות כלשון הזה, מפני שהקרבנות לרצון על אשי ה' והנם מרצים
ומכפרים, אבל זה שאינו לשם והמקבלו אינו מכפר ולא מרצה אינו אלא נושא עונותם,
ועונה אמן בעל כרחו, ובהיות ישראל נקיים מכל חטא ופשע הוא ישא חטאתם כאשר בפסוקים רבים
בתורה ובנביאים, וזהו ונשא השעיר עליו - ולכך לשון של זהורית מלבין בשעת שלוחו של שעיר
בדחייתו לצוק כשנעשה אברים אברים, כמו שמוזכר בדברי חכמים (יומא סז א):
7.
בראשית פרק נ
(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ
וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ
וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:
8.
שמות פרק לד
(ז) נֹצֵר חֶסֶד לָאֲלָפִים נֹשֵׂא עָוֹן וָפֶשַׁע וְחַטָּאָה וְנַקֵּה
לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל בְּנֵי בָנִים עַל שִׁלֵּשִׁים
וְעַל רִבֵּעִים:
רש"י
שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק ז
עון
ופשע - עונות אלו הזדונות. פשעים אלו המרדים, שאדם עושה להכעיס:
9.
אבן עזרא - הפירוש הקצר
שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק ז
ועון
- כל שנעשה בזדון. ופשע - גדול ממנו כי הוא כיוצא מתחת הרשות. וחטאה - שם כלל ורובה
שגגה, כמו [מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כָּל
זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה[ וְלֹא יַחֲטִא: (שופטים כ, טז).
10. דעת
זקנים מבעלי התוספות שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק ז
נושא
עון. לאדם שחוטא ע"י יצר הרע שמכריחו לחטא:
ופשע.
אלו המרדים שאדם חוטא להכעיס. וכן הוא אומר מלך מואב פשע בי:
וחטאה.
שוגג כדאמר נפש כי תחטא בשגגה ר"ל אלו אני נושא ואיני פורע מהן מיד:
11. ספורנו
שמות פרשת כי תשא פרק לד פסוק ז
נושא
עון. מזיד: ופשע.
מרד במלכות:וחטאה. הכעסה נוספת על המרד, כענין כי רעתכי אז תעלוזי (ירמיהו יא, טו)
אבל אין נשיאות האחד כנשיאות האחר בלי ספק, ולכן ימנו למדות נפרדות:
12. בראשית
רבה (וילנא) פרשת תולדות פרשה סה:טו
ויאמר
יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר, גבר שידין כמד"א (ישעיה יג) ושעירים ירקדו
שם, ואנכי איש חלק, כמד"א (דברים לב) כי חלק ה' עמו, רבי לוי אמר משל לקווץ וקרח
שהיו עומדין על שפת הגורן ועלה המוץ בקווץ ונסתבך בשערו עלה המוץ בקרח ונתן ידו על
ראשו והעבירו, כך עשו הרשע מתלכלך בעונות כל ימות השנה ואין לו במה יכפר אבל יעקב מתלכלך
בעונות כל ימות השנה ובא יום הכפורים ויש לו במה יכפר, שנא' (ויקרא טז) כי ביום הזה
יכפר, רבי יצחק אמר לא שאול הוא לה ולא שאולה היא ליה אלא ונשא השעיר עליו זה עשו שנאמר
הן עשו אחי איש שעיר, את כל עונותם עונות תם, שנאמר (שם /בראשית/ כה) ויעקב איש תם,
AND JACOB SAID TO
REBEKAH HIS MOTHER: BEHOLD, ESAU MY BROTHER IS A HAIRY MAN-ISH SA'IR (XXVII,
11): he is demonic, as in the verse, And satyrs (se'irim) shall dance there
(Isa. XIII, 21).3 AND
I AM A SMOOTH MAN-HALAK. (ib.):
[HALAK has the same sense] as in the verse, For the portion (helek) of the Lord
is His people (Deut. XXXII, 9) 4 R. Levi and R. Isaac-R. Levi said: This may be illustrated by
two men, one possessing a thick head of hair and the other bald-headed, who
stood near a threshing-floor. When the chaff flew into the locks of the former,
it became entangled in his hair; but when it flew on to the head of the bald
man, he passed his hand over his head and removed it. Even so, the wicked Esau
is polluted by sin throughout the year and has nought wherewith to procure
forgiveness, whereas Jacob is defiled by sin throughout the year, but has the
Day of Atonement wherewith to procure forgiveness.1 R. Isaac observed: This
interpretation is farfetched2 [but the same idea may be deduced from this
verse]: And the goat (sa'ir) shall bear upon him (Lev. XVI, 22)-this alludes to
Esau, as it says, BEHOLD, ESAU MY BROTHER IS A MAN A SA'IR; All their
iniquities (‘awwonotham) unto a land which is cut off (Lev. Ioc. cit.)-the
iniquities of the ' quiet man ' (’awwonoth tam), as it says, And Jacob was a
quiet man-tam (Gen. XXV, 27).
13. פירוש
הגר"א לספרא דצניעותא - פרק ה
וכ"ז
הנפילים הן בני של בני אלקים ובנות אדם כמ"ש אשר יבאו בני האלקים אל כו' וכמ"ש
בא"ר דף קמ"ד ע"א הנפילים עזא ועזאל דהוו בארץ בני האלקים לא הוו בארץ
# אנשי השם דאתנהגן בשמא מאי שמא שמא קדישא דאתנהגן ביה דלא קדישין לתתא ולא אתנהגן
אלא בשמא - ר"ל שם סתם הוא שם אלקים כמש"ו אנשי השם סתם ולא אנשי ה' והוא
בעולם הכסא ע"ה טו"ר שם אלקים כנ"ל.
14. פתרון
תורה פרשת אחרי עמוד 65 ,66
שאלו
תלמידיו את ר' יוסף בשביל עזאזל מהו, אמ' להם, כוין שעמדו דורו של אנוש ועבדו ע"ז
ועמדו דור המבול וקלקלו מעשיהם, היה הקדוש ברוך הוא מתעצב על שברא את האדם. מיד עמדו
שני מלאכים לפני הקדוש ברוך הוא ששמם עזה ועזאל ואמ' לפניו רב' של עולם הלא אמרנו לפניך
כשבראת את עולמך אל תברא את האדם כענין שנ' מה אנוש כי תזכרנו ובן [אדם] כי תפקדנו.
אמ' להם הק' ועולם מה תה' עליו אמרו לפניו היינו מסתפקין בו, אמ' להם גלוי וידוע לפני
אלו אתם הייתם בעולם הזה והיה שולט בכם יצר הרע כשם ששולט בבני אדם הייתם קשים מהם,
אמרו לפניו רב' של עולם תן לנו רשות ונדור עם הבריות ותראה היאך אנו מקדישין את שמך,
אמ' להם הק' אתם שני מלאכים עזא ועזאל רדו ותדורו עם הבריות, מיד השליט בהם הק' יצר
הרע וירדו לארץ, כיון שראו בנות האדם שהן יפות התחילו לקלקל בהן ולא יכלו לכבוש יצרם
15. זוהר
כרך א (בראשית) פרשת בראשית דף כה עמוד ב
ואנון
עז"א ועז"אל דמנייהו נשמתהון דערב רב דאנון נפילים דאפילו גרמייהו לזנות
בתר נשיא דאנון טבאן, ובגין דא אפיל לון קודשא בריך הוא מעלמא דאתי דלא יהא לון חולקא
תמן ויהיב לון אגרייהו בהאי עלמא כמה דאת אמר (דברים ז') ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו
וגו', גבורים מינא תליתאה עלייהו אתמר המה הגבורים וגו' אנשי השם ואנון מסטרא דאלין
דאתמר בהון (בראשית י"א) הבה נבנה לנו עיר ונעשה לנו שם ובנין בתי כנסיות ומדרשות
ושויין בהון ס"ת ועטרה על רישוי ולא לשמא דיי' אלא למעבד לון שם הדא הוא דכתיב
ונעשה לנו שם
These were Uzza and
Azael; from them the “mixed multitude” derive their souls, and therefore they
also are called nefilim, because they fall into fornication with fair women.
For this, God casts them out from the future world, in which they have no
portion, and gives them their reward in this world, as it is written, “He
repays his enemies to their faces” (Deut. VII, 10). The Gibborim (mighty ones)
are those of whom it is written: “they are the mighty ones... men of name”
(Gen. VI, 4). They come from the side of those who said “Come, let us build a
city and make to us a name” (Gen. XI, 4). These men erect synagogues and
colleges, and place in them scrolls of the law with rich ornaments, but they do
it not for the sake of God, but only to make themselves a name, and in consequence
the powers of evil prevail over Israel (who should be humble like the dust of
the earth), according to the verse: “and the waters prevailed very much upon
the earth” (Gen. VII, 19).
העמק
דבר על בראשית פרק כז פסוק ט
(ט) וקח לי משם....ובמדרש אי' טובים לך וטובים לבניך. טובים לך שאתה
נוטל ע"י את הברכות טובים לבניך שמתכפרים ע"י ביוה"כ. והיינו שני
שעירי יוה"כ א' לשם וא' לעזאזל. והוא פלא מה שייכות אלו הגדיים לשני שעירי
יוה"כ. אלא כך הענין דיש לדעת דכל מדה רעה שבעולם המה בכלל היצירה שברא הא'
גם אותם כדכתיב יוצר אור וגו' ובורא רע. וע"כ יש בהם איזה טוב. וה"ז דומה
לסם המות דודאי מזדמן עתים שהוא סם חיים לחולה. ומכ"מ נקרא סה"מ משום
שעפ"י רוב הוא ממית. וגם בעת שנצרך להשתמש לחיים נדרש דקדוק גדול עפ"י הרופא
ובצמצום שלא יוסף כ"ש ויסתכן. כך כל מדה רעה המה טובים לשעה רצויה רק יש ליזהר
שלא להשתמש במדה זו כ"א ע"י רב מובהק ובצמצום שלא יוסף על הצורך:
והנה
הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במדת השקר וערמימות וה"ז עבירה לשמה. אשר גדולה היא
בזמנה. כמו מצוה עצמה. וכיב"ז שני שעירים הא' לשם הוא קדושה והא' לעזאזל הוא
כעין קרבן לכחות הטומאה ח"ו והוא מטמא. אבל מכ"מ בעתו ובזמן שצוה ה' ה"ז
מצוה כמו השעיר לה'. והיינו דבר רבקה שיהיו שני גדיי וגו' כמו שני שעירי יוה"כ
א' לשם וא' לעזאזל שניהם שוין במצותן אע"ג שזה לקדושה וזה להיפך. כך שתי
המדות שיעקב עושה. הא' האמת בקיום מצות אמו והב' השקר שמרמה את אביו שניהם נחשבים למצוה
ולהביא ע"י את הברכות. והנה אמרו ברבה שנענש יעקב אבינו על שגרם לעשו שצעק
צעקה גדולה ומרה. וזה הביא שמרדכי צעק צעקה גדולה ומרה. ולכאורה קשה על מה זה נענש
בצעקת עשו יותר ממה שגרם ליצחק אביו הצדיק שחרד חרדה גדולה. אבל הענין דלהשתמש בעבירה
לשמה יש ליזהר הרבה שלא ליהנות ממנה כלום. ולא דמי לעושה מצוה דאע"ג שנהנה
ג"כ המצוה עומדת במקומה. משא"כ עבירה לשמה. ההנאה שמגיע להגוף מזה בע"כ
הוא עבירה ... משא"כ על צעקת עשו שמח בלבו ע"כ נענש שהרי גרם זה ע"י
עבירה של שקר ואסור ליהנות מזה.
Saturday, April 13, 2013
Sources Lag Ba'Omer מקורות לג בעומר
ל"ג בעומר
הרב ארי דוד קאהן
1. ספר
חיי אדם - חלק שני - כלל קלא
מלבד בל"ג בעומר
נוהגין היתר, שהוא יום הילולא דרשב"י ולכבודו נוהגין קצת שמחה. ואם חל יום
ל"ג ביום א', נוהגין בקהלתנו שמסתפרין ביום
2.
שולחן ערוך אורח חיים
הלכות פסח סימן תצג סעיף א
נוהגים (א) שלא [א]
לישא אשה בין פסח לעצרת עד ל"ג לעומר, (ב) מפני שבאותו זמן מתו תלמידי רבי
עקיבא; אבל לארס ולקדש, (ג) א שפיר דמי, ונשואין נמי, מי שקפץ וכנס (ד) אין עונשין
אותו. הגה: מיהו מל"ג בעומר ואילך (ה) ב הכל שרי (אבודרהם ב"י ומנהגים).
3.
בית הבחירה למאירי
מסכת יבמות דף סב עמוד ב
ותלמידים אלו הוזכר
כאן שכלם מתו מפסח ועד עצרת וקבלה ביד הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה
ונוהגים מתוך כך שלא להתענות בו וכן נוהגים מתוך כך שלא לישא אשה מפסח עד אותו
זמן:
4. ספר
המנהגים (טירנא) חג הפסח ד"ה בין פסח
ויש מסתפרין (לו)
מל"ג בעומר ואילך שאז פסקו מלמות.
5. ספר
אבודרהם תפלות הפסח ד"ה כל ארבעה
ויש מקומות שנוהגין
לישא אשה ולהסתפר מל"ג לעומר ואילך שאמרו שאז פסקו מלמות וכן כתב אבן הירחי
ששמע בשם ה"ר זרחיה הלוי שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד שמתו מפסח ועד פרוס
העצרת ומאי פרוס פלגא מדתנן (פס' ו, א) שואלין בהלכות הפסח קודם הפסח ל' יום ופלגא
חמשה עשר יום קודם העצרת וזהו ל"ג לעומר ע"כ.
6. מאמר
חמץ לרשב"ץ אות קמ
ונהגו איסור להסתפר עד
ל"ג לעומר משום אבילות אותם התלמידים של ר' עקיבא. ומה שאסור עד ל"ג
לעומר. לפי שמתו מן הפסח עד פרס עצרת שהם ט"ו ימים קודם עצרת. והוא יום
ל"ד לעומר. ולא נהגו איסור בו לפי שמקצת היום ככולו. על כן נפל המנהג עד
ל"ג לעומר. וכל היום כולו בכלל אלא אם היה ערב שבת:
7. שער
הכוונות - דרושי הפסח דרוש יב
ענין מנהג שנהגו ישראל
ללכת ביום ל"ג לעומר על קברי רשב"י ור"א בנו אשר קבורים בעיר מירון
כנודע ואוכלים ושותי' ושמחים שם אני ראיתי למוז"ל שהלך לשם פ"א ביום
ל"ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו' של השבוע ההו' וזה היה
פעם הא' שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג
אח"כ.
והה"ר יונתן שאגי"ש העיד לי שבשנה הא' קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם
מוז"ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע
ועשה שם יום משתה ושמחה. גם העיד הה"ר אברהם הלוי כי בשנה הנז' הלך גם הוא שם
והיה נוהג לומר בכל יום בברכת תשכון נחם ה' אלהינו את אבלי ציון כו' וגם בהיותו שם
אמר נחם כו' ואחר שגמר העמידה א"ל מוז"ל כי ראה בהקיץ את רשב"י
ע"ה עומד על קברו ואמר לו אמור אל האיש הזה אברהם הלוי כי למה אומר נחם ביום
שמחתינו והנה לכן הוא יהיה בנחמה בקרוב ולא יצא חדש ימים עד שמת לו בן א' וקבל עליו
תנחומין וכתבתי כל זה להורות כי יש שרש במנהג הזה הנז'. ובפרט כי רשב"י
ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג
לעומר כפי מה שביאר לעיל ביום ל"ג לעומר:
8.
ספר פרי עץ חיים - שער
ספירת העומר - פרק ז
בזמן הזה בענין
ההולכים על הקבר רשב"י ור"א בנו במירון בל"ג בעומר, אני ראיתי
למורי ז"ל זה שמונה שנים, שהלך עם אשתו ועם ביתו, והיה שם ג' ימים ההם. גם
העיד לי הרי"ס ששנה אחד קודם שהכרתי אותו, שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה
בימים ההם. גם העיד לי הר"א הלוי, כי הוא היה נוהג לומר נחם בברכת תשכון,
וכשמסיים אחר התפלה, אמר מורי ז"ל בשם ר' שמעון בן יוחאי הקבור שם, שאמר
לי אמור לאיש הזה, למה הוא אומר נחם ביום שמחתי, לכן הוא יהיה בנחמה בזמן
קרוב, וכן לא יצא חודש עד שמת בנו הגדול, וקיבל כוס נחמה עליו, נראה מכל זה, שיש
שורש ליציאה זו. והטעם שמת רשב"י ביום ל"ג בעומר, כי הוא מתלמידי רבי
עקיבא הנ"ל, שמתו בספירת העומר הנ"ל:
9.
ספר התודעה - פרק
עשרים ושבעה:
וכבר היתה נהוגה הדלקת
הנרות בעסק גדול על קבר רשב"י בל"ג בעומר עוד מימים קדמונים, ורבנו
עובדיה מברטנורא במכתבו לאחיו משנת רמ"ט, כך הוא כותב:
'בי"ח באייר יום
מיתתו (של רשב"י), באים מכל הסביבות ומדליקים אבוקות גדולות, לבד מה
שמדליקים עליה נר תמיד':
משהופיע האר"י
הקדוש וגדולי תלמידיו ותלמידי תלמידיו, שהיו להם עשר ידות בחכמה זו הנסתרה, הם
למדו את העם גודל מעלת השמחה בהילולא זו, ואחריהם באו גדולי החסידות תלמידי
הבעש"ט שהלכו בעקבות המקובלים, וכך נעשה ל"ג בעומר יום שהכל מעלים את
זכר התנא האלקי רשב"י ומתפללים שזכותו תעמוד לכל ישראל ואורו יאיר בכל
גבולותיהם:
נרות אבוקות ומדורות:
כבר נזכר למעלה, שיום
הסתלקותו של התנא האלקי, מרובה אור היה יותר משאר הימים, וככתוב באדרא זוטא. מכאן המנהג
שמרבים בנרות ביום זה בבתי כנסיות ועוסקים לאורם בתורתו, מספרים בשבחו ומזמרים
זמירות שתקנו לכבודו, ולומדים ב'אדרא זוטא' שמספר הזהר הקדוש:
10. ברכי
יוסף אורח חיים סימן תצג ס"ק ד
הגהה. ומרבים בו קצת
שמחה וכו'. כתב הרב מג"א (ס"ק ג) משם כתבי האר"י זצ"ל דגדול
אחד אמר נחם ונענש. והשיגו בספר יד אהרן, דלא נענש אלא מפני שמחת רשב"י,
וכו' ע"ש. ולק"מ דיום ל"ג לעומר הוא יום שמחת רשב"י. וכן
משמע שם בספר הכונות שסידר מהר"ש ויטאל (דף פ"ז ע"א). וגם כתבו
דפטירת רשב"י היה יום ל"ג לעומר והוא יומא דהלולא דיליהא. אך עם כל
זה עדיין אפשר דהקפידא היה שהיה שם על ציון רשב"י. והראיה, שלא נענש מקודם,
כשאמר בשנים שעברו. ומ"מ יפה כתב הרב מג"א, דמזה נלמוד דעכ"פ הוא
יום שמחה, והגם שלא יהיה עונש, ראוי לשמוח. ודוק היטב כי קצרתי.
הערות על ברכי יוסף אורח
חיים סימן תצג הערה א
גם במורה באצבע אות
רכ"ג כתב של"ג הוא יום הילולת רשב"י. אבל בטוב עין סי' י"ח
אות פ"ז כתב: "מה שעושים שמחה בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא היה
כלל גדול בתורה ולמדה לכ"ד אלף וכו' ומתו וכו' והיה העולם שמם וכו' ויום
ל"ג לעומר התחיל לשנות לרשב"י ור' מאיר וכו', ויאור להם שתחזור
התורה". ובמראית העין בליקוטים סי' ז' אות ח': "מ"ש בברכי יוסף
שיש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך
כבר נודע שבנוסחאות כתבי האר"י היה ערבוב וטעויות סופר, והנוסחא האמיתית היא
נסחת ח' שערים שסידר מהר"ש ויטאל, ובשער הכוונות האריך בטעם שמתו וכו' וכתב
של"ג בעומר הוא יום שמחת רשב"י, ולא בא בפיו לומר שהוא פטירת
רשב"י. ואפשר שהכונה כמ"ש בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי
עקיבא ללמד לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ודוק". [הלום ראיתי בספר מנהגי החיד"א
ח"ב עמ' ל"ח שכתב שרבינו נוקט לעיקר כמ"ש רבינו בברכ"י ובמורה
באצבע, של"ג בעומר הוא יומא דהילולא. ותמהני מאן מפיס ליה אדרבא ספר מראית
העין הוא הספר האחרון שחיבר רבינו (כשנה לפני פטירתו), ושם חתך הדברים בסכינא
חריפא. ואין ספק שלשון שער הכונות מורה בבירור שיום ל"ג בעומר אינו יום
פטירת רשב"י אלא יום שמחה הקשורה עם היותו מתלמידי ר' עקיבא האחרונים]
11. שו"ת
חתם סופר חלק ב (יו"ד) סימן רלג
אמנם ידעתי כי שמעתי
שעכשיו אכשיר דרי וממרחק יבואו ידרושו את ה' בעה"ק צפת ביום ל"ג בעומר
בהלולא דרשב"י ז"ל ואם כי כל כוונתם לש"ש =לשם שמים= שכרם רב בלי
ספק ע"ד ודיגולו ודליקו נרות עלי אהבה כמ"ש תוס' ר"פ אין מעמידין
אבל מטעם זה בעצמו הייתי אני מן הפרושים כבן דרותאי שלא אצטרך להיות יושב שם ומשנה
מנהגם בפניהם ושלא ארצה להתחבר עמהם בזה כי כבר כמה כרכורי' כרכר בפר"ח
א"ח סי' תצ"ו בקונטרס מנהגי איסור שלו אות י"ד על המקומות שעושים
י"ט ביום שנעשה להם נס מהא דאמרי' פ"ק דר"ה קמייתא בטיל אחרינייתא
מוסיפי' בתמי' [ובמקומו טרחתי הרבה לקיים מנהג עיר מולדתי ק"ק פפד"מ
העושים פורים ביום כ' אדר א'] ומנהג מצרי' ביום כ"ג אדר שלפע"ד דאמרי'
הוא מהאי ק"ו משעבוד לחירות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש אבל לקבוע
מועד שלא נעשה בו נס ולא הוזכר בש"ס ופוסקים בשום מקום ורמז ורמיזה רק מניעת
הספד ותענית מנהגא הוא וטעמי' גופא לא ידענא ובסידור מהר"יעבץ כ' ע"פי
נסתר דהוה כב"ד שכלו חייב והוה זכאי דהיינו הוד שבהוד יע"ש אלא
לפ"ז הי' ראוי' לקבוע כל טוב בהגיענו לגבורות ביום תשעה למב"י =למנין
בני ישראל= אלא שבלא"ה ימי ניסן הם ואין מספידים בו ואי אתיהיב רשותא לכמוני
לדבר מה שהי' נ"ל י"ל דכשם שסופרים דרך ירידה ממעלה למטה ויהי' יום
הראשון חסד שבחסד לעומת זה מן נוקבי' עולים ביום הראשון מלכות שבמלכות וכן לעולם
חתן וכלה יוצאים זה לקראת זה ופוגשי' זה בזה בנצח שבנצח ויום כ"ה למב"י
יו"ד /י'/ אייר יום בתור פסח שני ולפ"ז ביום ל"ג הוא הוד שבהוד
להורדות הניצוצות ולעומת זה הוא תפארת שבתפארת להיורדים להעלות בקדש ויש לבחון כי
רגילים להתחיל מנהג קצת אבילות מיום ב' אייר עד יום ל"ג לעומר והנה יום ב'
אייר הוא ממש ההיפך מיום ל"ג כי אז הוא הוד שבהוד להעולים ותפארת שבתפארת
להיורדי' מתחילים להתאבל וביום ח"י אייר הוא היפך [מיו' ב' אייר כי אז הוא
הוד שבהוד להעולים] ושמחים בו ומה שכתבתי מהעלאה ממטה למעלה כן הוא כי כל ימי
הספירה מונחים בין יום שבת ליום נון /נ'/ כי ממחרת השבת תספרו עד יום נון וידוע
מדת שבת התחתונה ונון אימא עילאה הרי שעולים בו וכנ"ל ולפי דאי' במדרש שמיום
שכלה החררה שהוציאו ממצרי' הלכו ג' ימים בלא לחם ואח"כ ירד המן א"כ הי'
הורדת המן ביום ל"ג בעומר וראוי' לעשות לזה זכר טוב אך הוא נגד ש"ס
פר"ע ושם הארכתי מ"מ לעשותו יום שמחה והדלקה ובמקום ידוע דוקא שיהי' תל
תלפיות שהכל נפנים לשם לא ידעתי אם רשאים לעשות כן והוה כעין מ"ש רלב"ח
במי שנדר לקבר שמואל הנביא יע"ש וכבר עלה בלבי לומר לפמ"ש רמב"ן
באגרת הנפלא שלו שכל מקום המקודש יותר מחברו חרוב ושמם יותר מחברו ע"כ הואיל
ובעו"ה עדיין לא הגיע עד עתה זמן בנינו ע"כ הי' זאת כדי שלא יתישב
ירושלים ביתר עז כי לא זכינו לכך מי יתן ויזכני הי"ת להיות ממישבים של
ירושלים ועכ"פ לא ממהרסים וממחריבים ח"ו להאריך גלות ישראל.
12. שו"ת
רב פעלים חלק א - או"ח סימן יא ד"ה תשובה. חצי
בענין פטירת
רשב"י זיע"א ביום ל"ג לעומר, שנזכרה בספר פרי עץ חיים ולא נזכרה
בשער הכונות כתב שאין לסמוך על זה כ"כ, התם שאני, כי גם בספר פרי עץ חיים לא
נזכר דבר זה בכל ספרי פע"ח, שיש דפוסים שלא נזכר בהם ד"ז, ועוד התם מצא
טעם לטעון משום דבספר הכונות נחית לעשות שייכות לאותו היום עם רשב"י, ואמאי
לא זכר שם גם דבר זה, והן אמת כי על זו הטענה יש פה להשיב,
13. מגן
אברהם אורח חיים סימן תצג ס"ק ג
ומרבים בו קצת שמחה -
וכתו' בכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמרו גם בל"ג ונענש:
14. שערי
תשובה אורח חיים סימן תקלא ס"ק [ז]
[ז] קטן - עבה"ט ועיין בגן המלך שכ'
וז"ל ומותר להשהות שמחת התגלחת שעושין לקטן כדי להרגיל השמחה במועד ומצוה נמי
איכא בכך כו' ע"ש והענין של השמחה הוא מנהג א"י גם כן שעושין שמחה
בהתגלחת הראשונה של קטן שמחנכין אותה במצו' להיות לו פיאות הראש ועיין בפע"ח
שער ספירת העומר שכ' בענין ההולכים על קבר רשב"י ור"א בנו במירגין
בל"ג בעומר שראה את מורו האריז"ל שהלך שם לגלח את בנו במשתה ושמחה בימים
ההם ע"ש:
15. שו"ת
דברי יציב חלק יו"ד סימן קלג ד"ה ולפי טעם
ולפי טעם האריז"ל
אפשר ג"כ דלא שייך גבי קטן, דהרי ע"פ האריז"ל גם בל"ג בעומר
אסור לגלח והוא גלח לבנו הקטן, אם לא שנאמר שבל"ג בעומר ובמירון באתרא
דרשב"י ליתא להאי טעמא. ועיין בספר הכוונות בד"ה ענין הגילוח וכו' והטעם
הוא וכו' כל מ"ט יום אלו בבחי' קטנות וכו', והנה אחר זמן הקטנות בא זמן
הגדלות ולכך סמך אח"כ ר"ע את חמשת תלמידיו הגדולים מבחינת ה' גבורות
דגדלות וכו', ובפרט כי רשב"י ע"ה הוא מחמשה תלמידיו הגדולים של ר"ע
ולכן זמן שמחתו ביום ל"ג בעומר עיי"ש דבה"ק, וכן בפע"ח שם
בריש פ"ז בד"ה הנה ענין וכו' רק מוחין דקטנות עיי"ש. ואולי לכך
נהגו ליקח הקטנים לגלחן שמה על ציון הקדוש של רשב"י, שזה תחילת גדילתם
והכנסתם ללימוד התורה אשר תורת חסד על לשונה [משלי ל"א כ"ו]. ובפרט
שרשב"י חיבר הזוה"ק בלשון תרגום, והוא אשר גינה מלכות חייבתא, וא"ל
לבריה חזי כמה חביבין מצות על ישראל, וכל היכי דהוי מחי רבי אלעזר הוי מסי
ר"ש [שבת ל"ג ע"ב], ויראתי לומר במה שנעלם ממני ודו"ק
בס"ד.
16. שו"ת
יחווה דעת חלק ה סימן לה
שאלה: בדבר המנהג
שנהגו רבים וכן שלמים שלוקחים את ילדיהם הקטנים למירון בל"ג בעומר כדי להסתפר
(תספורת ראשונה) סמוך לקברי התנאים הקדושים רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו,
האם יש סמוכים למנהג זה?.
תשובה: הנה הגאון רבי
שמואל גרמיזאן בשו"ת משפטי צדק (סימן עד) כתב, ואני לא ידעתי מה שורש מצוה יש
להסתפר על קברי הצדיקים, והלא אפילו הביקור בבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים,
איני יודע מה מצוה יש בדבר, ואמנם הבית יוסף אורח חיים (סוף סימן תקסח) הביא בשם
מהרי"ל בתשובה (סימן קיח), אודות אשה שנדרה ללכת לבית הקברות וכו', אך גם הוא
לא פירש מה מצוה יש בזה. לולא שכתב מהרח"ו שיש עיקר בביקור על קברי הצדיקים,
אבל להסתפר לא שמענו. ע"כ. ובאמת שיש סמך במנהג הביקור בבית הקברות ולהתפלל
שם לפני השם יתברך על כל צרה שלא תבוא, כדי שנשמות הצדיקים יבקשו רחמים עלינו לפני
כסא כבודו יתברך, ובפרט כשמתפללים שם בתשובה ובלב נשבר ונדכה. וכמבואר כל זה בזוהר
הקדוש פרשת אחרי מות (דף עא ע"א). וכן כתב הבית חדש ביורה דעה (סוף סימן
ריז), שיש סמך נכון למנהג זה בספר הזוהר, ושאין לשום חכם למנוע ולבטל מנהג זה, אשר
יסודתו בהררי קודש. וכן כתב בספר מעבר יבוק (שפתי רננות פרק כד). ע"ש. וכן
אמרו בסוטה (לד ע"א) על כלב שנשתטח על קברי האבות ואמר אבותי בקשו עלי רחמים
וכו'. ע"ש. ובתענית (טז /ע"א/) למה יוצאים לבית הקברות כדי שהמתים יבקשו
עלינו רחמים. וכתבו התוספות שם, מכאן נוהגים בכל מקום לילך לבית הקברות בתשעה באב,
הואיל והוא יום תענית צבור וכו'. ע"ש. וכן כתב הרמ"א בהגה /א"ח/
(סוף סימן תקנט). גם בשו"ת שדה הארץ חלק ג' (חלק אבן העזר סימן יא) כתב, שאף
על פי שלא נמצא לשום אחד מהחברים /שמא צ"ל: מהמחברים/ שיבאר אם יש מצוה
להשתטח על קברי הצדיקים, אפשר שיש בזה מצוה, וזכותם תגן עלינו שימלא ה' משאלותינו
לטובה, כמו שמצינו בכלב שנשתטח על קברי האבות. וכבר העיד רבינו האר"י
זצ"ל כי בהשתטח האדם על קבר הצדיק, ובפרט אם יודע לעשות ייחוד השייך לאותו
צדיק, תהיה נשמת הצדיק לעזר ולסיוע גדול לאותו אדם. ע"ש. ועיין עוד
בשו"ת פרי הארץ חלק ג' (חלק יורה דעה סימן ז'), ובשו"ת מהר"ם שיק
(חלק אורח חיים סימן רצג). ע"ש.
אכן בענין התספורת על
קברי הצדיקים, אף על פי שאין לנו מקור מפורש בתלמוד ובראשונים, הנה מהרח"ו
בשער הכוונות (דף פז ע"א) כתב, והמנהג שנהגו ישראל ללכת בל"ג בעומר על
קברי רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בנו הקבורים במירון, ואוכלים ושותים ושמחים
שם, ראיתי למורי האר"י ז"ל שהלך לשם בל"ג בעומר הוא וכל אנשי ביתו
וישב שם שלשה ימים. וזה היה בפעם הראשונה שבא ממצרים, אבל אינני יודע אם אז היה
בקי ויודע בחכמה הנפלאה שהשיג אחר כך. והרב רבי יונתן סאגיש העיד לי שקודם שהלכתי
ללמוד אצל מורי ז"ל, הוליך רבינו האר"י ז"ל את בנו הקטן לשם עם כל
אנשי ביתו, ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע, ועשה שם יום משתה ושמחה וכו', וכתבתי
כל זה להורות כי יש שורש במנהג הנ"ל. ע"כ. והגאון רבי אברהם הלוי
בשו"ת גנת ורדים (בקונטרס גן המלך סימן סב) כתב, שמותר להשהות תספורת ראשונה
שעושים לקטן בשמחה ושירים, לעשותה בחול המועד, ואף על פי שאסור להסתפר במועד, מותר
לגלח הקטן אפילו על ידי אומן ישראל, וכמו שפסק מרן בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן
תקלא סעיף ו') שמותר לגלח הקטן בחול המועד. ע"כ. וכן הסכים בשו"ת דבר
משה חלק א' (חלק אורח חיים סימן מה). ע"ש. והגאון רבי יונה נבון בשו"ת
נחפה בכסף חלק ב' (דף ז' ע"ג) כתב, שכן נתפשט המנהג בעה"ק ירושלים
להרבות שמחה בתופים ובמחולות בתספורת הראשונה של הקטן, בשביל חיבוב מצוה של הנחת
פאות הראש, ועושים זאת על ידי ספר אומן ישראל בחול המועד. ויש למנהג זה על מה
לסמוך. ע"ש. וכן כתב הגאון הראשון לציון רבי מיוחס בכר שמואל בספר מזבח אדמה
(דף ז' ע"ד). ע"ש. וכן כתב הגאון רבי יוסף מולכו בספר שלחן גבוה (סימן
תקלא ס"ק יג), שהמנהג בירושלים לעשות כן בשמחה וגילה בימי חול המועד בבית
הכנסת. ע"ש +והנה מה שכתב השלחן גבוה שהמנהג לגלח הקטן בבית הכנסת, לכאורה יש
להעיר בזה ממה שאמרו בספרי (פרשת נשא), ובנזיר (מה ע"א) וגלח הנזיר פתח אהל
מועד, יכול בפתח אהל מועד ממש, אמרת, אם כן בזיון הוא, אלא בשלמים הכתוב מדבר.
.... ע"ש. וכן
כתב בשו"ת אפרקסתא דעניא (סימן קסא), ושיש סמך מזה למה שעושים בל"ג
בעומר שהוא יום הלולא דרבי שמעון בר יוחאי, וכמו שכתוב קודש הלולים לה', כי יום
ל"ג בעומר הוא יום שמחה וחדוה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי. ע"ש. וראה עוד
בשו"ת מהר"ם בריסק חלק ב' (סימן צח - צט) ע"ש +והנה מרן
החיד"א בברכי יוסף (סימן תצג סק"ד) כתב, יום ל"ג בעומר הוא יום
שמחת רבי שמעון בר יוחאי, כמו שכתב בשער הכוונות (דף פז ע"א), כי רבי שמעון
בר יוחאי הוא אחד מחמשה תלמידים הגדולים של רבי עקיבא, ולכן זמן שמחתו בל"ג
בעומר. וגם יש שכתבו שפטירת רבי שמעון בר יוחאי היתה ביום ל"ג בעומר והוא
יומא דהלולא דיליה. והוסיף בספר טוב עין (סימן יח אות פז), שהטעם שעושים שמחה
בל"ג בעומר, אפשר שרבי עקיבא התחיל לשנות לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו ביום
ל"ג בעומר, ויאור להם שחזרה עטרה ליושנה ולכך עושים שמחה. וכתב עוד במראית
העין בליקוטים (סימן ז' אות ח'), ומה שכתבנו בברכי יוסף שיש שכתבו שפטירת רבי
שמעון בר יוחאי היתה בל"ג בעומר, כן כתב בפרי עץ חיים, אך כבר נודע שבנוסחאות
כתבי האר"י היה ערבוב, והנוסחא האמיתית היא מה שכתב מהרח"ו בשמונה שערים,
ובשער הכוונות כתב שיום ל"ג הוא יום שמחת רבי שמעון בר יוחאי שהוא אחד מחמשה
תלמידים וכו', ולא בא בפיו לומר שהוא יום פטירת רבי שמעון בר יוחאי. ואפשר שכוונת
השער הכוונות כמו שכתבנו בטוב עין, שביום ל"ג בעומר התחיל רבי עקיבא ללמד
לרבי שמעון בר יוחאי וחבריו. ע"כ. (וראה עוד במורה באצבע אות רכג). ובאמת
שכמה דברים שהובאו בפרי עץ חיים בשם האר"י, נתברר שאין לסמוך עליהם. (ועיין
בשו"ת רב פעלים חלק א' חלק אורח חיים ר"ס יא). ובפרט מה שכתב בפרי עץ
חיים שם שרבי שמעון בר יוחאי היה מתלמידי רבי עקיבא שמתו בימי הספירה, הוא תמוה
מאוד, שהרי מבואר ביבמות (סב ע"ב) שרבי שמעון בר יוחאי הוא מתלמידי רבי עקיבא
האחרונים. ואפשר שהוא טעות סופר. ושוב ראיתי בשו"ת בית המדרש (סימן ג')
שנתקשה בזה. וגם בשו"ת דברי נחמיה (חלק אורח חיים סימן לד אות ז') עמד בזה,
וצידד גם כן שהוא טעות סופר. וכתב שבודאי גוף הדבר שכתבו שרבי שמעון בר יוחאי נפטר
ביום ל"ג בעומר, הנה אמת נכון הדבר, ויום הפטירה נקרא יומא דהילולא, שנזכר
בסוף אדרא זוטא. ובמ"ח השמיט דברי הפרי עץ חיים, וכתב טעם שמחת רבי שמעון בר
יוחאי בל"ג בעומר, לפי שהיה מחמשה תלמידים שנסמכו אז, ועל ידי כך נתקיים
העולם וכו'. ע"ש. ובכף החיים (סימן תצג אות כו) הביא שבסידור הגאון רבי זלמן
כתב שיום פטירת רבי שמעון בר יוחאי היה בל"ג בעומר. וכן כתב בספר בני יששכר
(חודש אייר, מאמר ג' אות ב' ו'). וכן כתב החיי אדם (כלל קלא סימן יא). והוא על פי
מה שאמרו בסוף אדרא זוטא שהוא יומא דהילולא דיליה, והיינו יום פטירתו. ע"כ.
אולם האחרונים הקשו שאם יום פטירתו ביום ל"ג בעומר, לשמחה מה זו עושה, והרי
בשלחן ערוך /א"ח/ (סימן תק"פ) מבואר שקבעו תעניות בימי פטירת הצדיקים,
ומה נשתנה רבי שמעון בר יוחאי משאר הצדיקים, ויש שתירצו שזהו על שניצול מגזירת
הקיסר הרשע אשר זמם להרגו, (כמו שאמרו בשבת לג ע"ב), ונפטר כדרך כל הארץ,
ולאחר שזכה לגלות סתרי תורה וכו'. ועיין בשו"ת חתם סופר (חלק יורה דעה סימן
רלג), ובשו"ת שם אריה (חלק אורח חיים סימן יד), ובשו"ת דברי מלכיאל חלק
ג' (סימן כג), ובספר שער יששכר (חודש אייר אות כג), ובשו"ת בית המדרש (סימן
ג'). ע"ש ודו"ק.+
ברם יש להעיר כי בזמן
האחרון אין הצניעות נשמרת במקום הקדוש אשר במירון בל"ג בעומר, כי רבות בנות
צעירות ומבוגרות באות לשם בתלבושת פרוצה, ללא שרוולים, ובחצאיות קצרות, ומלבד
שפוגעות הן בקדושת המקום, גורמות הן מכשלה רבה להמון הרחב המסתכלים בהן, שעוברים
על איסור תורה, שנאמר ונשמרת מכל דבר רע, וכמו שלמדו חז"ל במסכת עבודה זרה
(דף כ ע"ב) ובתוספות שם. וכן בבית יוסף אבן העזר (סימן כא) בשם רבינו יונה.
(ועיין בשו"ת אחיעזר חלק ג' סימן כה אות ה', ובביאור הגאון רבי ירוחם פישל
פירלא לספר המצות של רב סעדיה גאון חלק ב' דף ו' ע"ד). ובמסכת שבת (סב
ע"ב), יען כי גבהו בנות ציון הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה, שהיו מגרות
יצר הרע בבחורי ישראל. ובירושלמי (ברכות פרק א' הלכה ו'), ולא תתורו אחרי לבבכם
ואחרי עיניכם, שהעינים והלב הם שני סרסורי עבירה, העין רואה והלב חומד. וביומא (כט
ע"א) הרהורי עבירה קשים מהעבירה. והסביר הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג'
פרק ח'), שיש בזה ענין נפלא מאוד, שכאשר יחטא האדם בפועל בגופו, אמנם ימרה פי ה'
מצד חומריותו, מכל מקום לא המרה אלא בחלק בהמיותו, אבל מחשבת האדם היא בחלק הנכבד
שבו, וכשהוא מהרהר בעבירה נמצא שחטא בשכלו שהוא החלק הכי נכבד שבו, ואינו דומה
חטאו של מי ששיעבד עבד סבל כחטאו של מי שהעביד שר נכבד וחשוב. ע"כ. וכן כתב
המאירי בחיבור התשובה (מאמר א' פרק ז' עמוד קע) בשם הרמב"ם. (והרה"ג
המו"ל רבי אברהם סופר כתב על זה: איני יודע איפה כתב כן, והוא בספר המורה
כנ"ל). וכן הוזכר בארחות חיים בהלכות תשובה (עמוד רכז) בשם הרמב"ם.
ע"ש. וביומא (עד ע"ב) טוב מראה עינים מהלך נפש טוב מראה עינים בגופה של
אשה יותר מגופו של מעשה. ופירש המהר"ם בן חביב, דנפקא מינה לענין הרהורי
עבירה שקשים מעבירה. וכן כתבו הסמ"ג ובתוספות ישנים. ונאמר בתורה ולא יראה בך
ערות דבר ושב מאחריך, ואין ספק שהנשים שבאות למירון בתלבושת פרוצה חוטאות ומחטיאות
וגדול עונן מנשוא. ועיין בבבא בתרא (נח ע"ב) אי איכא דרכא אחרינא רשע הוא.
ופירש רשב"ם, ואף על פי שעוצם עיניו, ומשום שלא היה לו להתקרב למקום כזה, אלא
היה לו להתרחק משם, וכמו שאמרו הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו. ועיין עוד בסנהדרין
(קז ע"א) לעולם לא יביא אדם את עצמו לידי נסיון וכו'. ע"ש. ומלבד כל זה,
יש נוהגים לשחוט שם בהמות ולאכול, מבלי לבדוק אם השוחט הוא בר סמכא היודע ובקי בהלכות
שחיטה ובדיקה, וגם רבו המכשולות בענין הניקור מחלב דאורייתא שהוא איסור כרת. וכן
שומר נפשו ירחק מהם, ושב ואל תעשה עדיף, ויבקרו אצל ציון קברות התנאים הקדושים
בזמן אחר שאין כל כך מבקרים רבים. ויהי רצון שזכותם של רבותינו הקדושים רבי שמעון
בר יוחאי ורבי אלעזר בנו תעמוד לנו ולכל ישראל, ונזכה לתשובה שלמה ולגאולה קרובה
אמן.
17. שו"ת
עטרת פז חלק ראשון כרך א - או"ח, מילואים בסוף סימן טו
והן אמת כי בעיקרא
דמילתא יש לחזק את הדברים, דהרב תורה לשמה ס"ל דכל דעביד לשם בכל גוונא מצוה
ליכא ביה משום ב"ת, אפילו כשמאבד דבר חשוב ויקר מאוד. דהא לאחר שהביא בתשובתו
את דברי הגמ' דברכות הנ"ל, כתב שם בזה"ל: נמצא כל כהאי גוונא שהוא מכוין
לשם מצוה ליכא בזה משום ב"ת, דהא ארבע מאות זוזי בימים הראשונים הוו חשיבי
טובא. ע"כ. ועוד גם, שהרי סיים שם בדבריו בענין המנהג הקדמון של שריפת בגדים
יקרים על ציון רשב"י זיע"א ביום ל"ג בעומר, וכתב דאין לפקפק
ע"ז משום בל תשחית מאחר ומתכוונים בו לשם מצוה וכו', יעו"ש. והרי שם
בשריפת בגדים יקרים מאוד מיירי, וע"ז יצא הקצף מלפני רבותינו הקדמונים בענין
זה של שריפת הבגרים ביום ל"ג בעומר בעיר צפת וכן על ציון רשב"י זיע"א,
עי' שו"ת חקרי לב מהדורא בתרא (חיו"ד, סוף סימן יא) שכתב, ומזה נ"ל
המנהג ששמעתי דבעה"ק צפת ת"ו מדליקים דברים יקרים ששוים ג' מאות או
ת"ק א"ת בהלולא דרשב"י ז"ל, שכורכין אותם בשמן ומדליקין ואיני
מוצא בה צד היתר דנראה דאיכא איסור ב"ת וכו', וראה גם בשו"ת שואל ומשיב
מהדורא חמישאה סי' לט, ובס' המועדים בהלכה (עמ' שב), ובשד"ח (מער' א"י,
אות ו), ובס' טעמי המנהגים - השלם (עמוד רעג, אות יד - טו) ועוד, והוא אשר בא כאן
הרב תורה לשמה ליישב בדבריו אלה, דמכיון שהוא לצורך מצוה ליכא למיחש משום ב"ת
אע"ג שהבגדים הללו ששורפין אותם הם יקרים מאוד, דהדלקה זו עושה מצוה. ואם
כדברי הערתו של הרב המעיר הנ"ל נר"ו, עדין לא מיושבים הדברים היטב דנימא
דאמנם איכא הכא מצוה לשרוף הבגדים וכו', אולם מ"מ מדוע שיקח כ"כ יקרים
תסגי ליה שיקח יקרים פחות, אלא ודאי דכל שהוא לצורך מצוה בכל גוונא ליכא ביה משום
ב"ת אפילו שוה הרבה מאוד. וק"ל.
18. שו"ת
אפרקסתא דעניא חלק א סימן קסא ד"ה ושמחת התגלחת
ושמחת התגלחת איכא נמי
למישמע מדברי מדרש הנ"ל דקאמר הלולים שמהלל להקב"ה, וא"ש נמי למימר
דה"ט דמעכבין עד ל"ג בעומר, דהוא יום הלולא דרשב"י, והו"ל
קודש הלולים, תרי משמע, הלולא דמהלל אבי הבן להקב"ה ביום הלולא דרשב"י,
ולו"מ י"ל עוד טעם שייכות גזיזת השערות בל"ג בעומר, עפמ"ש בס'
הכונות דבל"ג בעומר הוא זמן סילוק או המתקת הדינים ע"ש, והשערות הם
מסטרא דדינא, ועי' זוה"ק בהעלתך דקנ"א: ד"ה קח את הלוים, לכן
גוזזין השערות בו ביום ורחמים גוברים.
19. ספר
פרי צדיק ל"ג בעומר וסיום הש"ס - אות ח
וכן בדרך רחוקה גם כן
מפרש בזוהר הקדוש (בהעלותך שם) על הטומאה והמציא להם תקנה בפסח שני כיון דאתדכי
ומתקן גרמיה הא ירחא תנינא וכו' והוא כמו שאמרנו (מאמר ז') וסליקה לה מסכת נדה.
שמתקנין על ידי התורה שבעל פה הפגם הראשון, אך מכל מקום שם הפרשה של פסח שני הוא
בא בתורה שבכתב ורק מסטרא דשמאלא דמתמן בינה וכאמור. ואחר כך בל"ג בעומר
הילולא דרשב"י דאז ספירת הוד שבהוד ולרשב"י נתגלו הטעמי תורה סוד דעתיקא
כמו שכתב בזוהר הקדוש (ח"ג ק"ה ב) ביומוי לאכול לשבעה לבתר דשכיב ולמכסה
עתיק וכו'. וכן מצינו דר' שמעון דרש טעמא דקרא (ב"מ קט. וש"מ) ואף דשם
הם הנגלות בטעמי המצות מהס"ת הם אחד עם העומק והסוד שבטעמי המצות שעל זה אמרו
(פסחים קיט.) למכסה עתיק כו' זה המגלה בדברים שכיסה עתיק יומין מאי ניהו טעמי תורה
ולרשב"י נתגלה זה והילולא שלו בספירת הוד שבהוד,
20. שו"ת
אגרות משה חלק או"ח ג סימן פד ד"ה ובדבר אחד
ובדבר אחד שאמר נחם
בבונה ירושלים אחר ט' באב שהורה כתר"ה דאין צריך לחזור להתפלל מטעם ששייך
לומר נחם גם בכל השנה כל זמן שלא נבנה ביהמ"ק, שלכן אף שלא תיקנו לומר זה
אינו כמזכיר שקר בתפלתו, הנה במג"א סימן תצ"ג סק"ג איתא בשם
הכוונות שגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג /בעומר/ ונענש,
ובעט"ז הובא שם הגדול ר"א הלוי ואמר לו האר"י ז"ל משום
רשב"י שיענש משום שאמר נחם ביום שמחתו דהוא הלולא דרשב"י עיי"ש,
ובח"י סק"ה איתא שהיה אומר אותו הגדול בכל ימי הספירה, ופשוט שלא פליגי
אלא האיך היה העובדא ולא בדינא אם יכולין לומר בכל ימי השנה או רק בימי הספירה מצד
מיתת תלמידי ר"ע וגזירת תתנ"ו שהיו אז, דמסתבר דכיון שאף שלא תיקנו
שיאמרו נחם גם בימי הספירה ומ"מ יכולין לומר משום שיש לנו צורך בניחומי
השי"ת כמו כן הא אנו צריכין לנחמות מצד שעדיין אנו שרוין בגלות וביהמ"ק
חרב בעוה"ר וג"כ שייך לומר נחם, שלכן אף להח"י יכולין לומר גם בכל
יום נחם. לבד מהימים שאין אומרין תחנון כדחזינן שהקפיד רשב"י על שאמר אותו
הגדול ביום שמחתו, וכ"ש שאין לומר בימים שלכו"ע אין אומרים תחנון. ועיין
במג"א סימן קל"א ס"ק י"ז שהביא מעובדא זו דנענש אותו הגדול
שאמר נחם בל"ג בעומר ראיה שהוא יו"ט שאין לומר בו תחנון, וא"כ הרי
הוא כמפורש שבימים שאין אומרים תחנון אין לומר נחם.
Subscribe to:
Posts (Atom)