Twitter

Tuesday, June 15, 2021

נשים בקידוש לבנה - נָשֵׁי דִּידָן נַמִּי מְבָרְכֵי

 נָשֵׁי דִּידָן נַמִּי מְבָרְכֵי

הרב ארי דוד קאהן

 

1.    תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף מב עמוד א

אמר ליה [לו] רב אחא מדיפתי לרבינא: וליבריך [ושיברכו] ברכת ״הטוב והמטיב״ בשעת קידוש הלבנה, על ההנאה שיש לבני אדם ממאור הירח! אמר ליה [לו]: אטו כי [וכי כאשר] חסר אור הירח מי מברכינן [האם מברכים אנו] כמו על שאר אסונות ״ברוך... דיין האמת״ דלבריך [כדי שיברכו] במילואה ״הטוב והמטיב״? אמר לו: אמנם אין נוהגים כן, אבל היא היא השאלה: וליברכינהו לתרוייהו [ויברכו את שתיהן] ״דיין האמת״ בחסרונה ו״הטוב והמטיב״ במילואה! וענה לו: כיון דהיינו אורחיה, לא מברכינן [כיון שזו דרכו, אין אנו מברכים], שדרך העולם היא שתהא הלבנה פוחתת, ומוספת. אָמַר רַב אַחָא בְּרַבִּי חֲנִינָא, [אָמַר רַב אַסִי], אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כָּל הַמְבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, כְּאִלּוּ מְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה. ורמז לדבר — כְּתִיב הָכָא: [נאמר כאן] בענין קידוש חדשים "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה", לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה״ (שמות יב, ב)וּכְתִיב הָתָם: [ונאמר שם]: (שם טו) "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות טו, ב), שהוא כתוב המדבר בגילוי השכינה בשעת קריעת ים סוף. תָּנָא דְּבֵי[שנה החכם מבית מדרשו] של רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: אִלְמָלֵא לֹא זָכוּ יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶן שֶׁבַּשָּׁמַיִם כָּל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, פעם אחת דַּיָּן, כיון שיש בברכת הלבנה כעין הקבלת פני שכינה. אָמַר אַבַּיֵי: הִלְכָּךְ נֵמְרִינְהוּ[על כן נאמר אותה, את הברכה]  מְעֻמָּד מפני השכינה.  מסופר: מְרֵימַר וּמַר זוּטְרָא, מְכַתְּפֵי אַהֲדָדֵי וּמְבָרְכֵי. [היו נשענים זה על כתפי זה ומברכים]. אָמַר לֵיהּ רַב אַחָא לְרַב אַשִׁי: בְּמַעֲרָבָא מְבָרְכֵי [במערב, בארץ ישראל, מברכים] על הירח: "בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים". אָמַר לֵיהּ: , [לו]: ברכה זו הַאי, נָשֵׁי דִּידָן נַמִּי מְבָרְכֵי [את הברכה הזו, הנשים שלנו גם כן מברכות], כלומר, נוסח זה ידוע לכל, שאף אלה שלא למדו יודעים אותו. אֶלָּא הנוסח השלם הוא כִּדְרַב יְהוּדָה, דְּאָמַר רַב יְהוּדָה: "בָּרוּךְ אַתָּה ה', אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים, [וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָם, פּוֹעֲלֵי אֱמֶת, שֶׁפְּעֻלָּתָן אֱמֶת, וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן, שֶׁהֵן עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ, שלמרות שהם לעתים יורדים, יגיעו לדרגה גבוהה ויגיעו וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, בָּרוּךְ אַתָּה ה', מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים"].

2.    סדור תפלה נוסח אשכנז - סדר קדוש לבנה:

בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. שָֹשִֹים וּשְֹמֵחִים לַעֲשֹוֹת רְצוֹן קוֹנָם. פּוֹעֵל אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתוֹ אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ. עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בָטֶן שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ. וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ: בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים:

3.    רמב"ם הלכות ברכות פרק י 

הלכה  א  - בְּרָכוֹת אֲחֵרוֹת וּדְבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶן פְּתִיחָה וְלֹא חֲתִימָה תִּקְּנוּ חֲכָמִים דֶּרֶךְ שֶׁבַח וְהוֹדָיָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ בִּרְכוֹת הַתְּפִלָּה שֶׁכְּבָר כְּתַבְנוּם (תפילה פרק ז), וְהֵם אֵלּוּ: הַבּוֹנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְהַקּוֹנֶה כֵּלִים חֲדָשִׁים, בֵּין יֵשׁ לוֹ כַּיּוֹצֵא בָּהֶן בֵּין אֵין לוֹ - מְבָרֵךְ "בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶּה".

הלכה טז - הָרוֹאֶה קֶשֶׁת בֶּעָנָן, מְבָרֵךְ "בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹכֵר הַבְּרִית, נֶאֱמָן בִּבְרִיתוֹ, וְקַיָּם בְּמַאֲמָרוֹ". הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ, מְבָרֵךְ "בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם, חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹּא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָתָם, שָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֵיהֶם, פּוֹעֲלֵי אֱמֶת שֶׁפְּעֻלָּתָם אֱמֶת. וְלַלְּבָנָה אָמַר שֶׁתִּתְחַדֵּשׁ לִהְיוֹת עֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת לַעֲמוּסֵי בֶטֶן, שֶׁהֵם עֲתִידִין לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּלְפָאֵר לְיוֹצְרָם עַל כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה יי, מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים".

הלכה יז - וְצָרִיךְ לְבָרֵךְ בְּרָכָה זוֹ מֵעוֹמֵד; שֶׁכָּל הַמְּבָרֵךְ עַל הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ, כְּאִלּוּ הִקְבִּיל פְּנֵי שְׁכִינָה. וְאִם לֹא בֵּרֵךְ עָלָיו בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן - יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ עָלָיו עַד שִׁשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ, עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא פְּגִימָתוֹ.

4.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש סימן תכו ברכת הלבנה וזמנה, וּבוֹ ד׳ סְעִיפִים

(א) הָרוֹאֶה לְבָנָה בְּחִדּוּשָׁהּ מְבָרֵךְ: אֲשֶׁר בְּמַאֲמָרוֹ בָּרָא שְׁחָקִים. וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם. חֹק וּזְמַן נָתַן לָהֶם שֶׁלֹא יְשַׁנּוּ אֶת תַּפְקִידָם. {הַגָּה: וְאֵין לְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בַּלַּיְלָה בְּעֵת שֶׁהַלְּבָנָה זוֹרַחַת וְנֶהֱנִין מֵאוֹרָהּ (אָגוּר).}

(ב) אֵין מְבָרְכִין עַל הַיָּרֵחַ אֶלָּא בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת כְּשֶׁהוּא מְבֻשָּׂם וּבְגָדָיו נָאִים. {הַגָּה: וְדַוְקָא אִם לֵיל מוֹצָאֵי שַׁבָּת הוּא קֹדֶם י׳ בַּחֹדֶשׁ, אָז מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת. אֲבָל אִם הוּא אַחַר כָּךְ, אֵין מַמְתִּינִין עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁמָּא יִהְיוּ ב׳ לֵילוֹת אוֹ ג׳ אוֹ ד׳ עֲנָנִים וְלֹא יִרְאוּ הַלְּבָנָה וְיַעֲבֹר הַזְּמַן. וּכְשֶׁמְּקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בַּחֹל יֵשׁ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים נָאִים (ת״ה סִימָן ל״ה). אֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה קֹדֶם תִּשְׁעָה בְּאָב וְלֹא קֹדֶם יוֹם הַכִּפּוּרִים (מַהֲרִי״ל). וּבְמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ, דְּאָז שׁוֹרִין בְּשִׂמְחָה אֲבָל לֹא בְּמוֹצָאֵי תִּשְׁעָה בְּאָב אוֹ שְׁאָר תַּעֲנִית (דִּבְרֵי עַצְמוֹ). וְאֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתָהּ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת שֶׁחָל בּוֹ יוֹם טוֹב. (מַהֲרִי״ל הִלְכוֹת יוֹם טוֹב).} וִתוֹלֶה עֵינָיו וּמְיַשֵּׁר רַגְלָיו וּמְבָרֵךְ {מְעֻמָּד (טוּר)} וְאוֹמֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים: סִימָן טוֹב תִּהְיֶה לְכָל יִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ יוֹצְרֵךְ וְכו׳. {הַגָּה: וְרוֹקֵד ג׳ פְּעָמִים כְּנֶגְדָּהּ וְאוֹמֵר: כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי רוֹקֵד כו׳ וְאוֹמֵר: תִּפֹּל עֲלֵיהֶם וְגו׳ וּלְמַפְרֵעַ: כָּאָבֶן יִדְמוּ כו׳ ג׳ פְּעָמִים, וְיֹאמַר לַחֲבֵרוֹ ג׳ פְּעָמִים: שָׁלוֹם עָלֶיךְ (הג״ה הַחֲדָשׁוֹת), וּמֵשִׁיב הָוֵי כְּשׁוֹאֵל (טוּר). וְנוֹהֲגִין לוֹמַר: דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם, שֶׁמַּלְכוּתוֹ נִמְשָׁל לַלְּבָנָה וְעָתִיד לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל תַּחֲזֹר לְהִתְדַּבֵּק בְּבַעֲלָהּ שֶׁהוּא הָקָּבָּ״ה, דֻּגְמַת הַלְּבָנָה הַמִּתְחֲדֶשֶׁת עִם הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה׳ (תהלים פד, יב) וּלְכָךְ עוֹשִׂין שְׂמָחוֹת וְרִקּוּדִין בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ דֻּגְמַת שִׂמְחַת נִשּׂוּאִין (בְּחַיֵּי פָּרָשַׁת וַיֵּשֶׁב וְדִבְרֵי עַצְמוֹ).}

(ג) עַד אֵימָתַי מְבָרְכִין עָלֶיהָ, עַד י״ו מִיּוֹם הַמּוֹלָד, וְלֹא י״ו בִּכְלָל. {וְאֵין לְקַדֵּשׁ אֶלָּא עַד חֲצִי כ״ט י״ב תשצ״ג מִן הַמּוֹלָד (תְּשׁוּבַת מַהֲרִי״ל).}

(ד) אֵין מְבָרְכִין עָלֶיהָ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ שִׁבְעַת יָמִים עָלֶיהָ. {הַגָּה: וְאֵין מְקַדְּשִׁין הַלְּבָנָה תַּחַת הַגַּג (הַגָּהוֹת אַלְפָסִי הַחֲדָשׁוֹת).}

5.    בית יוסף אורח חיים סימן תכו

והר"י גיקטילי"א. בעל שערי אורה כתב בתשובה שע"פ הקבלה אין לברך על חידוש הלבנה עד שיעברו עליה ז' ימים:

6.    מגן אברהם סימן תכו הקדמה

(פמ"ג) (מחה"ש) נשים פטורותדמ"ע שהז"ג הוא ואף על גב דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה מ"מ מצוה זו אין מקיימים מפני שהם גרמו פגם הלבנה (של"ה) עמ"ש ססי' רצ"ו ובסנהדרין פ"ה אמרי' על ברכת הלבנה הני נשי דידן נמי מברכי משמע קצת דמברכין ואפשר דל"ד נשים אלא לישנא בעלמא נקט: סומא חייב לקדש הלבנה (רש"ל בתשו'):

7.    משנה ברורה סימן תכו ס"ק א

(א) הרואה וכו' - ונשים פטורות מלקדש הלבנה דהוי מ"ע שהזמן גרמא ואף דכל מ"ע שהזמן גרמא נוהגות הנשים שמקיימות ומברכות עליהן  מ"מ מצוה זו אין צריכין לקיימה משום דהם גרמו פגם הלבנה. 

8.    עלי תמר מסכת ברכות פרק ט הלכה ב

הרואה את הלבנה בחידושה אומר ברוך מחדש חדשים. בסנהדרין מ"ב א"ל ר"א לרב אשי במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים. א"ל האי נשי דידן נמי מברכי אלא אשר במאמרו ברא שחקים וכו'. וקשה הא כפי המקובל בידי רבותינו ז"ל אף פעם נשים לא ברכו על הלבנה וכמ"ש במג"א סימן תכ"ו ואם היו בבבל הנשים מברכות הברכה הקצרה איך לא נהגו בהן אף פעם הנשים והרי כל מנהגנו אחרי בני בבל הוא וכמ"ש בחולין וברש"י שם, ועיי"ש במג"א מה שנדחק משום כן להוציא מלת נשים מפשטן. והיה נראה לפרש דר"ל הני נשי דידן נמי מברכי אינו ר"ל כל נשי בבל אלא ר"ל דווקא הני נשי דידן של בית רב אשי מברכיאבל לא היתה זו מדת כל הנשים. והכי משמע מדלא קאמר הא נשי נמי מברכי שהרי רב אחי נמי ידע זה כמו רב אשי. אלא ר"ל כרומז באצבע, הני נשי דידן נמי מברכי ולא כל שאר נשים. ואחרי שגם בבבל רק נשים אחדות היו מברכות לא נהגו כוותייהו ומהגם שהירושלמי הוא נגד זה. והטעם שאינם מברכין הוא במג"א שם בשם השל"ה, דמצוה זו לא נהגו בה אף דמברכין על מצוות עשה שהזמן גרמא מפני שהם גרמו לפגם הלבנה עיין שם. והראיה לזה דבפירוש ר"ח משמיט לגמרי הפיסקא הני נשי דידן נמי מברכי, משמע שג"כ מפרש דרק נשי דידן אבל שאר נשי בבל לא היו מברכות, ועיין בספר נוהג כצאן יוסף מערכת ר"ח.

9.    תורת חיים מסכת סנהדרין דף מב עמוד א

א"ל האי נשי דידן נמי מברכי. לפי שלא הזכיר רב אחא בברכה דבני מערבא שום שבח והודאה לו יתברך אלא ברכה בעלמא מה שמחדש חדשים לכך השיב לו בבדיחותא ואמר לו האי נשי דידן נמי מברכי משום דאיתא בירושלמי הני נשי דנהיגי דלא למיעבד עבידתא בריש ירחי מנהגא ואיתא נמי בפרקי דר' אליעזר לפי שלא רצו הנשים ליתן נזמיהן לבעליהן במעשה העגל לכך נתן להן הקדוש ברוך הוא שכרן שיהו משמרות ראש חדש יותר מהאנשים ונראה שנתן להם חג מיוחד תחת חג דעגל שלא רצו לחוג בו שנאמר חג לה' מחר והיינו דקאמר האי נשי דידן נמי מברכי פי' ברכה זו שאין בה שום שבח אלא שמברכין להקב"ה שנתן לנו ראשי חדשים ברכת נשים היא זו ששמחות כשחל ר"ח כדי שיהו בטלות ממלאכה ומה שקבע להן יום חג בר"ח ולא יום אחר נראה לפי שהנשים דומות ללבנה שמתחדשת בכל חדש כך הנשים מתחדשות כל שלשים יום בוסת שלהן דרוב נשים יש להן ווסת משלשים יום לשלשים יום. וכשם שהשמש והירח שוין נבראו אלא שהלבנה קטרגה ואמרה אי אפשר לשני מלכים וכו' ונתמעטה וקבע לה הקדוש ברוך הוא יום ר"ח שיביאו ישראל כפרה לפניו כדי לפייסה כך איש ואשה שדומין לחמה ולבנה מתחילה שוין נבראו שלא תהיה האשה משועבדת לבעלה כלל במלאכתו כי הכל היה מוכן ומזומן קודם החטא בלי טורח וזהו שאמר אדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ עמדי פי' כיון ששנינו שוין לא יכולתי להשיב פניה שלא לאכול וכיון שחטאה נתמעטה שלכך נתקללה אח"כ והוא ימשול בך וכיון שלא חטאו הנשים בעגל גזר הקדוש ברוך הוא לפייסן וקבע יום פיוסן בראש חדש דוגמת הלבנה.

10.ספר השל"ה הקדוש - שער האותיות - אות הקו"ף - קדושה

רבי ישעיה הלוי הורוויץ, מכונה השל"ה או השל"ה הקדוש (על שם חיבורו "שני לוחות הברית"; ה'שי"ח, 1558 – תאריך הפטירה שגוי אך נתקבע לכ"ט אייר ה'ש"צ, 24 במרץ 1630 וכנראה טבת שפ"ו - היה מגדולי רבני אשכנז במאה ה-17.

\{לט\} וּמִנְהָג יָפֶה, אֲנַחְנוּ נוֹהֲגִים פֹּה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ תוב"ב, לוֹמַר מִזְמוֹר אַחַר סִיּוּם הַבְּרָכָה, וְאוֹמְרִים מִזְמוֹר שֶׁל עֲשָֹרָה הִלּוּלִים (תהלים ק"נ), 'הַלְלוּיָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ' כוּ'. וְנָכוֹן הוּא מְאֹד, לְהִתְעוֹרֵר אוֹר הַלְּבָנָה שֶׁלְּמַעְלָה, הִיא מַלְכוּת בֵּית דָּוִדשֶׁעָלֶיהָ רוֹמְזִים 'דָּוִד מֶלֶךְ יִשְֹרָאֵל חַי וְקַיָּם'. וְאַחַר כָּךְ אָנוּ אוֹמְרִים, תָּנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִלּוּ לֹא זָכוּ יִשְֹרָאֵל אֶלָּא לְהַקְבִּיל פְּנֵי אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם פַּעַם אַחַת בְּכָל חֹדֶשׁ דַּיָּם, אָמַר אַבַּיֵּי, הִלְכָּךְ מְבָרְכִין מְעֻמָּד (סנהדרין מב א), וְאַחַר כָּךְ קַדִּישׁ דְּרַבָּנָן. וּמַה מְּאֹד טוֹב וְיָפֶה הָעִנְיָן, כִּי לֶעָתִיד יֵלֵךְ פְּגַם הַלְּבָנָה, וְתִהְיֶה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה (ישעיה ל, כו; וראה פסחים סח א), וְאָז יִתְגַּדֵּל וְיִתְקַדֵּשׁ שְׁמֵיהּ רַבָּא כוּ', וְיִהְיֶה הַשֵּׁם שָׁלֵם וְהַכִּסֵּא שָׁלֵם, כַּנּוֹדָע לְיוֹדְעֵי חֵן. אֲשֶׁר נִרְאֶה בְּעֵינַישֶׁמִּטַּעַם זֶה מִתְרַחֲקִים הַנָּשִׁים מִמִּצְוָה זוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁמְּקַיְּמִין הַרְבֵּה מִצְוֹת עֲשֵֹה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא, כְּגוֹן שׁוֹפָר וְלוּלָב, וְלֹא רָאִינוּ מֵעוֹלָם נָשִׁים מְקַיְּמוֹת קִדּוּשׁ הַלְּבָנָהאַף שֶׁהֵן נִזְהָרוֹת בְּכָל הַתְּפִלּוֹת, מִפְּנֵי שֶׁפְּגַם הַלְּבָנָה גָּרְמָה הָאִשָּׁה הָרִאשׁוֹנָה, דְּהַיְנוּ חֵטְא חַוָּה, וּמִתְרַחֲקִים מִפְּנֵי הַבּוּשָׁה. אַף עַל פִּי שֶׁמָּצְאוּ לָהֶם תִּקּוּן אַחַר כָּךְ, שֶׁנִּתַּקְנוּ בָּעֵגֶל, שֶׁלֹּא חָטְאוּ וְלֹא שָׁמְעוּ לְהַנָּחָשׁ הַקַּדְמוֹן, שֶׁהוּא הַשָּטָן הוּא הַיֵּצֶר הָרַע, וְעַל כֵּן נִתַּן רֹאשׁ חֹדֶשׁ לְהַנָּשִׁים, שֶׁיְּהוּ מְשַׁמְּרוֹת אוֹתוֹ יוֹתֵר מֵהָאֲנָשִׁים, וְכִדְאִיתָא בְּפִרְקֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (פרק מ"ה), וְהוּבָא בַּטּוּר אֹרַח חַיִּים סִימָן תי"ז, מִכָּל מָקוֹם, הָאִשָּׁה הִיא סִבָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁבָּא הַמֵּסִית לָעוֹלָם, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִיקוּ אוֹתוֹ הָאֲנָשִׁים בָּעֵגֶל, וַעֲדַיִן לֹא נִטְהַרְנוּוְלִפְעָמִים פָּגוּם וְלִפְעָמִים מָלֵא:

11.שו"ת האלף לך שלמה חלק אורח חיים סימן קצג

במ"ש המג"א בסי' תכ"ו דנשים פטורות מקידוש הלבנה דהוי מ"ע שהז"ג =מצות עשה שהזמן גרמא= ובחידושי תמהתי עליהם דמ"ע שהז"ג לא הוי רק אם גוף המצוה שייך בכל יום בשנה ואין מניעת קיומה רק מכח הזמן בזה נחשב מ"ע שהז"ג אבל בלבנה אין המניעה מכח הזמן רק מכח גוף הלבנה שאינה מתחדש רק... /מחודש/ לחודש ול"ש לברך אחר שכבר הולכת וחוסרת והוי כאלו לא הי' לבנה מעולם וא"כ אין המניעה מכח הזמן ולכך ל"ש לומר דהוי מ"ע שהז"ג וראיתי שבזה י"ל ע"נ מ"ש בסנהדרין פ' הי' בודקין וז"ל א"ל ר"א לר"א במערבא מחדש חדשים א"ל האי נשי דידן נמי מברכי אלא מה מברך כדר"י דאר"י אשר במאמרו ברא שחקים וזה אין לו הבנה מ"ש האי נשי דידן נמי מברכי וכי דרך נשים לו לדבר דרך קנתור והיתול ועיין במהרש"א שנדחק ולדרכנו א"ש דהחילוק הוי כך דברכת מחדש חדשים הוי שייכא רק על הלבנה לבד אבל בברכה אשר במאמרו וכו' וברוח פיו כל צבאם וכו' זה הוי ברכה כוללת על כל מעשה בראשית ואין לו ענין לקידוש הלבנה דוקא רק מה דנתקן זו ברכה עכשיו היינו ע"ד מ"ש הטו"ז בהל' שחיטה בברכת שחיטה וברכת אירוסין דהוי הודאה על איסור עריות רק דנתקן בזמן הנשואין עיין שם א"כ ה"נ הך ברכה דאשר במאמרו וכו' שייכא תמיד על כל מעשה בראשית רק תקנוהו עכשיו בזמן חידוש לבנה ולכך א"ש דגוף ברכת הלבנה ברוך מחדש חדשים לא נחשב מ"ע שהז"ג כיון דזה שייך רק על לבנה בחידושה והוי מניעת הברכה מצד הלבנה שלא נתחדשה עד היום ולא מכח הזמן אבל ברכת אשר במאמרו וכו' שייך בכל יום ובכל שעה וא"כ כיון דשייך לברכה תמיד ואעפ"כ לא קבעוה רק בזמן חידוש לבנה שפיר נקרא ברכה זו מ"ע שהז"ג ולכך ראוי לפטור בזה הנשים. וז"ש עמ"ש לו דבמערבא מברכין מחדש חדשים א"ל ההוא נשי דידן מברכות כלומר דברכה זו לבדה שייכא אף בנשים דברכה זו... /לא הוי/ מעשהז"ג אלא כדר"י דמברך אשר במאמרו וכו'... /דברכה/ זו שייכא על כל מעשה בראשית ואעפ"כ לא נתקנה רק בזמן חידוש הלבנה לכך שפיר הוי מעשהז"ג וזה ל"ש לנשים רק לאנשים ואח"כ בינותי בישיע"ק הרגיש במקצת דברינו:

12.שו"ת מנחת יצחק חלק ח סימן טו

הרב יצחק יעקב וייס (ח' באדר א' ה'תרס"ב, 15 בפברואר 1902 – י"א בסיוון ה'תשמ"ט, 14 ביוני 1989) רב ופוסק, מחבר סדרת ספרי השו"ת מנחת יצחק. היה רבה של העדה החרדית, אולם השפעתו ההלכתית חרגה גם מעבר לגבולות העדה.

...והנה המג"א שם העיר מש"ס (סנהדרין מ"ב ע"א), דא"ל רב לר"א במערבא מברכי ברוך מחדש חדשים, א"ל הני נשי דידן נמי מברכי, דמשמע קצת דמברכין, וכתב דאפשר דל"ד נשים אלא לישנא בעלמא נקט, וכתב המחצית השקל דר"ל עמי הארצים עיין שם, וכתב בתשו' כת"ס (חאו"ח סי' ל"ד) שם דזה דוחק, אלא י"ל דאדרבה מש"ס (סנהדרין) שם /דף מ"ב/, משמע נשים אין מברכות, דהא הש"ס מביא ראי' דאמר דהני נשי נמי מברכין, דעכ"ח מברכין ברכה אחרת, דאי ברוך מחדש חדשים גם נשים מברכים, ומדלא מברכים, ש"מ ברכה אחרת היא, והכוונה דלא מברכי על מ"ע שהז"ג רק בדאית בי' מעשה, או שיש מצוה באמירת פה כמו באמירת הגדה, אבל כל שיש רק ברכה והיא המצוה, אינן רשאי /רשאות/ לברך, ופשיטא דוקא בשם ומלכות אינם רשאות, אבל בלא שו"מ =שם ומלכות= ליכא קפידא כלל, דליכא וצונו, וליכא שו"מ, והיינו דהקשה אם ליכא שו"מ בברכה זו, רק ברוך מחדש חדשים, נשי דידן נמי לברכו, ועכ"ח דברכה זו בשו"מ עיין שם, וש"מ דס"ל דלהלכה אין הנשים מברכות ברכת הלבנה, וכן ברכת החמה, ומשום דאין מצוה שיש בה מעשה או מצוה באמירת פה, ומטעם דברי המג"א (בסי' רצ"ו) הנ"ל, והנה לפי דבריו י"ל דיוכלו נשים לברך ברכת החמה בלא שם ומלכות, כיון דליכא בה וצונו כנ"ל. 

והנה בתשו' מהר"ם שיק (סי' צ') שם, הוסיף עוד בטעם שנהגו הנשים שלא לברך ברכת החמהכיון שהוא תלוי בחישוב תקופות ומזלות דלמדו חכז"ל דמצוה מושמרתם וגו' כי היא חכמתכם, ואין חכמה לאשה, גם אינם במצוה דלימוד דושמרתם היא משנה עיין שם, ויל"ע אם לפי טעמו יכולים לברך בלא שו"מ

והנה החת"ס (או"ח סי' נ"ו) הביא דלא נהגו הנשים לברך ברכת החמה, וכתב וז"ל ובאמת לא ידעתי מ"ט לא נהגו נשים בברכה זו ג"כ, ול"ש הכא הטעם שכתב המג"א (רס"י תכ"ו) בברכת הירח, שהנשים גרמו מיעוט הירח, וזה נ"ש /ל"ש/ הכא עכ"ל, והנה הגאון מוהרע"י ז"ל בכת"י שם הביא מש"כ המג"א, וכתב ע"ז דג"כ התם צ"ע, מה ענין חטא עץ הדעת, לזה, הא פגימתה הי' ע"י קטרוג הלבנה, כמובא בחולין (ס' ע"ב) וכו', זולת כן אדרבה ר"ח הוא מועד לנשים טפי, מפני שלא פגמו בעגל כמובא במג"א לעיל (סי' תי"ז סק"ב) עכת"ד. 

הנה דברי המג"א מקורם בשל"ה, והמה בשער האותיות (ע"ד ע"א דפוס פיורדא אות ק' ד"ה ומנהג יפה), וז"ל יש מצוה התלוי' בפה ובעינים וברגלים והיא מצות קידוש הלבנה וכו', ומנהג יפה וכו', אשר נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו, אף על פי שמקיימים הרבה מ"ע שהז"ג כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה אף שהן נזהרות בכל התפילות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה אף על פי שמצאו להם תיקון אח"כ וכו', מ"מ אשה היא סבה ראשונה שבא המסית לעולם וכו' עכ"ל, והנה תרתי שמע מינה, א' דנקט לפשיטות דברכת הלבנה הוי מ"ע שהז"ג וכמ"ש המג"א בשמו, וא"כ מכ"ש ברכת החמה, ב' דהעיר בעצמו דר"ח הוי יום טוב לנשים מפני שלא פגמו בעגל, כמ"ש אף על פי שמצאו להם תיקון וכו' כנ"ל, ומ"מ לא נסתר בזה מש"כ דלא יברכו ברכת הלבנה מפני שגרמו פגם הלבנה, אך דעדיין יוקשה מה תלוי פגם הלבנה בחטא האשה, ובפרט דחטא האשה הי' ביום ו' מבריאת העולם, ופגם הלבנה הי' ביום ד', כדכתיב במע"ב =במעשה בראשית=, וגם מה שכתב החת"ס דבברכת החמה ל"ש מש"כ המג"א בלבנה כנ"ל, (ושו"ר בקונט' עומר השדה שבס' יזרח אור, מש"כ להעיר דנשים תקנו במה שלא נתנו נזמיהם לעגל, וכאמור העיר השל"ה בעצמו בזה). 

והנה כבר נשאלתי הפי' בדברי המג"א הנ"ל (ובתשובתי נתיישב דברכת החמה וברכת הלבנה תלויים זה בזה), והשבתי דהנה אף שהענין הזה שייכים להבאים בסוד ד', מ"מ אפשר להסביר הענין, בדברי הספר לב ארי' (חולין ס' ע"ב) שם, דאיתא שם אמר הקדוש ברוך הוא הביאו עלי כפרה שמעטתי את הירח, וע"ז כתב הלב ארי' וז"ל אף שדברים כבושים ונעלמים להבאים בסוד ד' עכ"ז לא אמנע ליתן טעם עפ"י פשוטו, דמה חאבו ישראל בזה שנתחייבו להביא כפרה על מיעוט הירח, והוא כי בתשובת הלבנה שאמרה וכו' וכי בשביל שאמרתי דבר הגון אמעט את עצמי, נתקשו המפרשים דמאי שאלה היא, כיון דצריך למעט א' מהם, א"כ מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, ותירצו דשאלתה היא שיגדיל אור החמה והיא תעמוד על מעמדה, ואולם הטעם שלא נתן מקום הוא ית' לשאלתה היא פשוט לדעתי, דבאמת בתחילת הבריאה הי' מאור השמש גדול מאד למעלה, רק שנגנז האור ההיא מפני קלקול הדורות כמאמר רז"ל וירא ד' את האור כי טוב ויבדל וגו', ראה שאין העולם ראוי לכך גנזו לצדיקים לעתיד לבוא, ולכך שוב לא הי' באפשרי להגדיל אור החמה מאחר שכבר נקצב ע"פ חכמתו ית' שיעור ערך מאור החמה כפי שיעור הראוי לערך האדם לדורות עולם, ויותר מזה שוב אין העולם ראוי לכך, לזה הוצרך למעט הלבנה, ולכך לעתיד כאשר יזדככו הדורות נאמר והי' אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהי' שבעתים כאור שבעת הימים, שאור הלבנה תשאר על עמדה כמו שהיתה קודם מיעוטה, ואור החמה יגדל למעלה ראש, ולזה כאשר ראה הקדוש ברוך הוא דלא מייתבה דעתה, אמר לישראל הביאו כפרה עלי שמעטתי את הירח, שאתם אשמים בזה, לפי שאם הייתם מתקנים את מעשיכם, לא הי' צריך למיעוט הירח, רק שתשאר על עמדה, ואור החמה הגדיל כאור שבעת ימי בראשית כמו שיהי' לעתיד כשיתוקן חטא אדם הראשון ויתלבנו הדורות כן נזכה לראות בב"א כנ"ל בס"ד עכ"ד. 

ודאתאן מהנ"ל, דבשעת מיעוט הירח כבר ראה הקדוש ברוך הוא קלקול הדורות, דעי"ז ל"ה אפשר להגדיל אור החמה, והוצרך למעט הלבנה, אשר כ"ז נגרם ע"י חטא אדם הראשון דחוה הי' הגורמת כדברי השל"ה, דלכן אין הנשים מקדשים הלבנה מפני הבושה כנ"ל, וא"ש דברי השלה"ק הנ"ל. 

ובהנ"ל יונח לנו מה שלא נהגו הנשים לברך ברכת החמה ג"כ, ול"ק מש"כ החת"ס דהטעם הזה ל"ש בברכת החמה, דלפי הנ"ל היינו טעמא דלבנה, היינו טעמא דחמה, דאלמלא גרמת האשה לחטא אדה"ר =אדם הראשון= לא הי' נגנז אור שבעת ימי בראשית, ולא הי' צריך למעט אור הלבנה, ושייך טעם השל"ה גם בברכת החמה, כן י"ל בדרך אפשר עפ"ד הלב ארי' הנ"ל. 

ואם צדקו דברינו הנ"ל אין להנשים לברך ברכת החמה אפילו בלא שו"מ, וצ"ע בזה דברי החת"ס שם, מש"כ לענין ברכה כשאין רישומה של החמה ניכרת בעבים דלא יברכו אפילו בלא שו"מ. וכן אם יאוחר עד אחר ג' שעות זמניות יברכו עד חצות בלא שו"מ, אבל אח"ז לא יברכו אפילו בלא שו"מ, דמה איסור יש בדבר לברך בלא שו"מ, ונתעוררתי לזה מת"ח אחד, וביותר כי מדברי בנו הכת"ס הנ"ל מוכח דלא כן כנ"ל. והנני בזה ידידו דוש"ת כה"י. יצחק יעקב ווייס. 

והנה כל הנ"ל כתבתי קודם שראיתי ההערות מהרה"ג מוהר"ה שליזינגער שליט"א הנדפסים בס' ברכת החמה כהלכתה, וכעת ראיתי שכתב בשם זקינו הגאון זלה"ה הנ"ל, בטעם דאין נשים מקדשים הלבנה משום שנוהגת בחוץ, וכל כבודה בת מלך פנימה, ובקונט' עומר השדה שם כתב דגם בברכת החמה שייך זה, אמנם לפי"ד הגאון מוהרע"י ז"ל שייך זה ביותר בקידוש לבנה עיין שם.

13.נפש הרב הרב יוסף דוב סולוביציק עמוד קעו-קעז

בענין ברכת קדוש לבנה: איתא בגמי סנהדרין (מד. צ״ל מב.) האי נשי דידן נמי מברכי, הרי מבואר שאף הנשים ברכו ברכת קדוש לבנה. ומש"כ מקצת האחרונים (עמג"א רס"י תכייו, והערות חכמת שלמה שמה, ובתשו' האלף לך שלמה חאו"ח סי' קצ"ג) שנשים פטורות מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא, בודאי הוא תמוה מאוד, דאטו נימא דנשים פטורות מברכת המזון מטעם זמן גרמא, דא״א לברך לאחר הזמן שכבר נתעכל המזון במעיו, בודאי אין זה נכון, דהברכה תלוי' בהמצא המזון במעיו, וזה תלוי (במציאות) בזמן מוגבל, אך אין הברכה עצמה תלויי עפ"י דין בשום זמן המחייב. והי״נ (והיה נראה), הרואה לבנה בחידושה חייב לברך, ובשיעור של בחידושה יש זמן מסויים, אך אין זאת אומרת שהזמן גורם לחייב לברך ברכה זו, ואשר על כן בודאי נראה שאין כאן ענין של זמן גרמא כל עיקר.

14.שו"ת משנה הלכות חלק יח סימן רנט

בהא דאין נשים מקדשות הלבנה, ובענין אין קטיגור נעשה סניגור 

ליל שישי פר' ואברכה מברכיך התשל"ב בנ"י יצו"א

מע"כ ידידי בנש"ק, פרי עץ הדר האי צורב וכו', הב' נפתלי עהרענרייך הי"ו, בלהגה"ח מוהר"א שליט"א אבד"ק מאד 

אחדשה"ט. בדבר שאלתך למה שמבואר במגן אברהם (סי' תכ"ו בהקדמה) בשם השל"ה הקדוש, דנשים פטורות מברכת הלבנה משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא, וכתב דהגם שהם מקיימים כמה מצות עשה שהזמן גרמא, מכל מקום מצוה זו אין מקיימין מפני שהם גרמו פגם הלבנה, ע"כ. וק"ל דאדרבה מהאי טעמא לחייבו לקדש, כמ"ש המג"א עצמו (סי' רס"ג סק"ז) דנשים נזהרות יותר בהדלקת נר שבת, מפני שחוה כבתה נרו של עולם וע"י ההדלקה מתקנת חטאה, הכא נמי נימא דע"י קידוש הלבנה יתקנו החטא, ע"כ. 

אהובי ידידי, הני תרי מילי נינהו, קידוש הלבנה והדלקת נרות. ואסביר לך הדברים בהבנת קושיא אחרת מה שכתבתי זה זמן רב, דיש להקשות מהא דאמרו (ברכות נ"ט ע"א) אין קטיגור נעשה סניגור, וכהאי גוונא אמרינן ביוה"כ (ר"ה כ"ו ע"א) דכהן גדול אל יכנס בבגדי זהב לפני ולפנים משום דאין קטיגור נעשה סניגור. וכן אמרו (שם) טעם דשופר של פרה אין לתקוע בו, משום החטא שנעשה בבתה, וא"כ האיך אמרינן בהדלקת נרות שאדרבה מתקנות בזה החטא. וכיוצא בו מצינו בתורה בפרשת שמיני (ויקרא ט ז) קרב אל המזבח, ודרשו בתורת כהנים (שמיני פ"א סי' ח') שהיה אהרן בוש וירא לגשת, שהיה המזבח נראה לו כתבנית שור והיה מתירא ממנו, בעבור שהיה אהרן קדוש ה' ואין בנפשו זולת חטא זה, היה החטא קבוע לו במחשבתו, כענין שנאמר (תהלים נא ה) וחטאתי נגדי תמיד, והיה נדמה לו כאילו צורת העגל שם מעכב הכפרה, ולכך אמר לו הגס דעתך לך כי לכך נבחרת, עיין רמב"ן עה"ת (שם, ובפסוק קח לך עגל) להודיע שמכפר לו הקדוש ברוך הוא ע"י עגל זה על מעשה העגל שעשה, ע"ש. ועיין במפרשים (כלי יקר, אור החיים) שלכך נבחרת כיון שאהרן היה הגורם היה צריך לתקן, ולכן נבחר לכהן גדול. ונמצא לכאורה האיך אהרן יתקן, הא אין קטיגור נעשה סניגור. ובמקום אחר הארכתי בזה בס"ד בהרבה אופנים, ואין כאן מקום להאריך. 

ברם מה שנראה בקיצור לענינינו הוא כך, דודאי לעשות פעולות לתיקון החטא במה שחטא ראוי וטוב הוא, ואדרבה ע"ז אמרו (ברכות ל"ד ע"ב) במקום שבעל תשובה עומד אין צדיק גמור יכול לעמוד, ואמרו (יומא פ"ו ע"ב) אפילו באותו זמן ובאותו מקום ובאותה אשה. אמנם כל זאת, לעשות מצוה באותו ענין ובאותו החפץ שנעשתה בו עבירה. אבל במקום שאינו עושה מצוה באותו חפץ עצמו שחטא בו, אלא שע"י החפץ גורם לעשות מצוה והו"ל כעין סניגור ולא התיקון בעצמו, כהאי גוונא אמרינן אין קטיגור נעשה סניגור. 

ולפ"ז אתי שפיר הכל, דלהקריב קרבנות, כגון קח לך עגל להקריב העגל עצמו ושיהיה אהרן הכהן המכפר בעצמו, כהאי גוונא אין זה בכלל אין קטיגור. ואדרבה זו מעלה היא דאל"כ למה יכנס אהרן להקריב, הא איהו הוא דעשה העגל, דאם בבגדים של זהב לא יכנס שלא יזכיר המעשה, כ"ש הוא בעצמו. ועל כרחך כמו שכתבנו, דהוא עצמו ודאי יכנס ויקריב הכל לתקן החטא כל שאפשר. אבל ליכנס בבגדי זהב, שהתיקון אינו בבגדים אלו, והם רק הכשר לעבודה והו"ל רק בגדר סניגור, וכן תקיעת שופר בקרן של פרה, דאין השופר המצוה אלא הקול שופר הוא המצוה, ועיין רמב"ם (שופר פ"א ה"ג), דבשופר של גזל אם תקע יצא דקול השופר המצוה, ודו"ק. ולכן שפיר אמרינן דאין קטיגור נעשה סניגור, מה שאין כן בשחיטת העגל עצמו אמרינן לך כי לכך נבחרת, לתקן אותו החטא. 

ובזה יש להבין דברי המדרש פליאה, מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה, ופלא הוא. ולהנ"ל י"ל, דקרח יצא לחלוק ורצה להיות כהן גדול, דס"ל דאהרן אינו ראוי להיות כהן גרול משום דאין קטיגור נעשה סניגור, אלא דהיה ס"ל דאפשר אדרבה ראוי שיתקן החטא ע"י אהרן שהוא גרם ויבא ויתקן. אמנם בפרשת פרה אדומה אלעזר וחוקה כתיב, דכתיב (במדבר יט ג) ויקחו אליך פרה אדומה וכו' ונתתם אותה אל אלעזר הכהן, ודרשו בספרי (סי' קכ"ג) מצותה בסגן. ופירש רמב"ן, דאין הכוונה לומר שיהיה החיוב בסגן יותר מכהן גדול או כהן הדיוט, אלא הוראת שעה היתה בפרה ראשונה שתהא באלעזר והוא היה הסגן, עכ"ל ע"ש. והיה קשה ליה לקרח, דאי נימא דיותר ראוי לתקן החטא ע"י החוטא, למה לא תהא מצותה באהרן שהוא היה הגורם, וע"כ משום דאין קטיגור נעשה סניגור, וא"כ אין אהרן ראוי להיות כהן גדול. וזהו שאמרו מה ראה קרח לחלוק על משה, פרשת פרה אדומה ראה שאין אהרן עושה אותה ולכן חלק עליו. אבל האמת, כי תיקון הפרה אדומה ועשייתה אינה אלא ההכשר, וכהאי גוונא הו"ל קטיגור, דהזאת מי אפר מטהר הטמאים ומתקן החטא וכנ"ל, ואתי שפיר. [עיין עוד משנה הלכות ח"י סי' רפ"ג] 

ולפי זה אתי שפיר בנרות שבת נמי, כיון שמדלקת נרות ועושה פעולה לתקן החטא שכבתה נרו של עולם, ומתקנת להביא אור לעולם וגוללת חשך מפני אור, כה"ג הוי ליה תיקון, ושפיר מוזהרות בו יותר. אבל ברכת הלבנה בכל חודש על חידושה, דאינה עושה כלום בתיקון הפגם שפגמה בלבנה רק שמברכת על חידושה, ולולי פגמה לא היתה הלבנה צריכה לחידוש כלל, כה"ג טוב לה שלא תברך שהיא גרמה לפגם. 

ומה שהקשית עוד, לפי מה שכתב בבאר היטב (סי' תר"ב סק"ד) דהמקדש הלבנה מובטח לו שלא ימות באותו חודש. א"כ קשה קושית הגמ' (קדושין ל"ד ע"א) במזוזה, אטו גברי בעי חיי נשי לא בעי חיי, ואפילו במצות עשה שהזמן גרמא נשים חייבות מטעם זה, עכ"ל. הנה בספר אור חדש (בוכנר, ברכת קידוש השם) הביא מעשה שאירע לאחד שפגע בעכו"ם בלילה ורצה הגוי להרגו, וראה הלבנה וביקש מהגוי שיניחנו לקיים עוד מצוה אחת שציונו הבורא קודם, ואח"כ יעשה בו כרצונו, וקידשה בכוונה עצומה ורצה למסור עצמו על קידוש השם, וכשקפץ בכשם שאני רוקד כמנהג, נשאו הרוח מאת העכו"ם וניצול ממנו, והביאו הא"ר (סי' תר"ב סק"ז). וכתב עוד, שמעתי שמי שמקדש הלבנה מיום שקדשה לא ידאג שימות באותו החודש מאותו היום ואילך. ומיהו מה שכתבו שלא ימות היינו מיתה משונה, כן כתבו ספר הברית ותוספות חיים על חיי אדם (כלל קי"ח אות י"ט), ועיין כף החיים (סי' תכ"ו ס"ק י"ב). 

ולפ"ז גם מהא לא קשיא, דהתם למען ירבו ימיכם כלומר שמצות אלו גורמים אריכות ימים, ושפיר אמרו גברו בעי חיי ונשי לא בעי חיי. אבל הכא מצות קידוש לבנה אינה מוספת חיים וגם אינה גורמת אריכות ימים, אלא מצלת ממיתה משונה, ולכן שפיר אין להקשות גברי בעי חיי, ואי ממיתה משונה, כמה מצות מגינות ומצילות. ואפשר עוד, דכיון דאין זה אלא ענין של סגולה, לא תועיל סגולה זו למי שפגם בלבנה, וי"ל. 

ומיהו, האחרונים כתבו עוד טעמים למה נשים אין מברכות אמצוה זו דוקא, עיין שבות יעקב (ח"ב סי' י"א) לפי שאין מברכין על חידוש הלבנה אלא כשהוא בשמחה, ונשים שגרמו פגם הלבנה אמרו בעירובין (דף ק' ע"ב) שהן עטופות כאבל. ועיין בסנהדרין (דף מ"ב ע"ב) שאמרו על ברכת הלבנה האי נשי דידן נמי מברכי. ועיין מור וקציעה (סי' תכ"ו) וכתב סופר (או"ח סי' ל"ד), ודו"ק. 

אלא דפעם אמרתי, לפי מה שאמרו בפרקי דר"א (פרק מ"ה), הובאו דבריהם בשו"ת מהר"ם ב"ב (סי' י"ג) וברש"י מגילה (כ"ב ע"ב ד"ה ראשי חדשים) ובאור זרוע (ח"ב סי' תנ"ד) וארחות חיים (ספינקא, סי' תי"ז) ועוד מקומות רבים, שהקב"ה נתן להן לנשים ראש חודש על שלא חטאו בעגל, ולעתיד לבא הקדוש ברוך הוא מחדשן כעין ראש חודש, שנאמר (ישעיה סו כב) כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו'. ויש לדקדק למה דוקא ראש חודש נתנו להם בשביל זה. ואמרתי בס"ד, לפי מה שאמרו ז"ל אקרא (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אל תקרא חרות אלא חרות ממלאך המות (שמו"ר פר' מ"א סי' ז'), שבשעת קבלת התורה נעשו כולם בני חורין ממלאך המות ונתקן החטא הראשון מאדם הראשון ומחוה ופסקה זוהמתן, וע"ז כתיב (תהלים פב ו) אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, והיה אז עולם התיקון, ולאחר שחטאו באותו מעשה חזרו לקדמותן, וע"ז כתיב (שם פסוק ז) אכן כאדם תמותון וחזרה זוהמתן. אלא דעכשיו א"כ כבר בא הפגם ע"י האנשים, והנשים אדרבה לא רצו ליתן זהבם לעגל, ולכן נתנו להם ראש חודש ליו"ט, כלומר שמעכשיו ראש חודש כבר יום טוב שלהם הוא, שהחטא שוב לא נקרא על ידם וחטאם כבר נתקן, ויש להאריך אלא שאין הזמן גרמא. ובזה הנני אתן החותמת להוגי בדת האמת, ויה"ר שתזכה ללמוד תורת אמת עד כי יבא איש האמת ויבשר לנו על גאולת האמת, המברכו באמת ובלב שלום בלב ונפש, מנשה הקטן

15.שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן צו

ג) לענין נשים אם מברכות ברכה זו (ברכת החמה), עיין בתשו' ח"ס הנ"ל שכתב, לא ידעתי מ"ט לא נהגו נשים לברך ברכה זו ולא שייך הכא הטעם שכתבו בברכת הירח שהנשים גורמים מיעוט הירח, ומ"מ מה דנהיג נהיג ומה דלא נהיג הבו דלא לוסיף עלה עיין שם, ובשו"ת כתב סופר או"ח סי' ל"ד האריך בזה ממ"ש המג"א בסי' רצ"ו לגבי הבדלה שכתב רמ"א שאין מברכות ואף שנוהגות לברך בשאר מעשהז"ג עיין שם באריכות, ועכ"פ לדידן שנוהגין ע"פ הוראת האי סבא קדישא מצאנז זי"ע שאין הנשים מברכות על שום מעשהז"ג, שכך פסק החכם צבי, וכמ"ש בישועות יעקב סי' י"ז סק"א שהעידו לפניו אנשים כשרים שהחכ"צ מיחה בנשים שלא יברכו על מעשהז"ג וכו' עיין שם, ועיין בהגהות יעב"ץ במס' ברכות דף י"ד ע"א ובעירובין צ"ו ע"ב עיין שם, וא"כ פשיט טובא שלא יברכו ברכת החמה. וע"ע לאא"ז בייטב לב פרשת בא מ"ש בזה בביאור הגמ' סנהדרין דף מ"ב עיין שם. 

ואפשר לומר עוד מילתא בטעמא, דמצינו בירמיה מ"ד שהנשים היו מקטרות למלכת השמים ואמרו ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל ובחרב וברעב תמנו וגו', וברד"ק שמה די"מ שהיא השמש עיין שם, ועלולות ח"ו לטעות גם עכשיו שמברכים לשמש בשביל שמשפעת רוב טובה בעולם. ושמחתי שמצאתי כן בשואל ומשיב מהדו"ת ח"ד סי' קס"ח עיין שם. אבל האנשים שלא הקטירו אז לשמש יוצאים גם עתה בשמחה, אשר על אף כי אין לך יום שאין קללתה מרובה משל חברתה בכל הענינים וכלתה פרוטה מן הכיס, בכל זאת אנו ליה ועינינו ליה.

16.שו"ת דברי יציב חלק אורח חיים סימן צז

עוד בענין נשים בברכת החמה  ב"ה, יוניאן סיטי 

ע"ד שהערת, במ"ש בתשובה [בסימן הקודם] שלדעת אא"ז החכ"צ פשוט שנשים לא יברכו ברכת החמה, ממ"ש בספר נוהג כצאן יוסף ענין קידוש לבנה אות י' וז"ל, כתב אדוני מו"ח נר"ו בשו"ת שלו לפמ"ש של"ה הטעם שאין הנשים מקדשין החודש לפי שהן גרמו ליקוי הלבנה וכו', וסיים לפ"ז קדוש החמה דנהגו לברך כל תחלת מחזור גדול נשים ראויות וחייבות לברך, והרצה הדברים לפני הגאון חכם צבי והודה לדבריו והסכים עמו עכ"ד, וזה סותר לכאורה למ"ש בשמו הישועות יעקב בסי' י"ז. 

הנה דברי השל"ה הובאו ג"כ במג"א ריש סי' תכ"ו, ויגעתי ומצאתי שהוא בשער האותיות אות קדושה בד"ה יש מצוה התלויה בפה וז"ל, אשר נראה בעיני שמטעם זה מתרחקים הנשים ממצוה זו אף על פי שמקיימין הרבה מ"ע שהז"ג כגון שופר ולולב, ולא ראינו מעולם נשים מקיימות קידוש הלבנה אף שהן נזהרין בכל התפלות, מפני שפגם הלבנה גרמה האשה הראשונה דהיינו חטא חוה, ומתרחקים מפני הבושה וכו' עיין שם. ולפ"ז א"ש שהחכ"צ רק הודה לדבריו שלפי השל"ה שכתב דנהגו לברך על כל מעשהז"ג אבל בקידוש לבנה אין מברכות, בקידוש החמה דל"ש האי טעמא שפיר מברכות וכפי שהן נוהגות בשאר מ"ע שהז"ג כאותן הפוסקים, אבל להחכם צבי לשיטתו דאין מברכות על מ"ע שהז"ג אה"נ דגם בברכת החמה לא יברכו, וז"ב. 

ולזה כתבתי שנשים שלנו שנוהגות כדעת החכ"צ, וכהוראת אא"ז הגה"ק מצאנז זי"ע שאמר שיש טעם ע"פ נסתר בכל מ"ע שהז"ג שהנשים אסורות לקיים, לא יברכו ברכת החמה. ואולי גם בזה י"ל, דבאמת מ"ש השל"ה שחוה גרמה פגם הלבנה אין לזה מובן ע"פ פשטותשהרי הלבנה נתמעטה עוד לפני שנוצרה חוה, אבל הדברים עמוקין וטמורין ומבוארים ע"ד הנסתר ואין לי עסק בנסתרות, אמנם בפשטות י"ל דמצינו מקרא שכתוב [ישעיה ל' כ"ו] והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים וגו', ועיין ב"ב ח' ע"ב תוד"ה ומצדיקי, הרי שגם בחמה חל פגם שהרי בעולם התיקון יתוסף אורה שבעתים, ולזה נכון הדבר שיתרחקו הנשים גם מברכת החמה, והעמק בזה הרבה. 

ההכרח לי לפרסם שכל מה שאני כותב רק להערה לפני היודעי דת ודין וראויים להורות הלכה למעשה, מה שאין בי, ובפרט בעוה"ר לעת שיבתי מרוב יסורים המחלישין הדעת, וכמבואר בד"ח בשם הנוב"י שלא רצה לסמוך עליו לעת שיבה, ומה יענה איזוב בקיר, וכל מ"ש הוא כמעיר ובא. 

חתמתי שמי יום א' פרשת תולדות תשמ"ב לפ"ק, יקותיאל יהודה הלברשטאם

Thursday, June 10, 2021

פרשת קרח התשפ״א

 פרשת קרח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק 

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר:

2.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב פסוק א - ג

(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס

3.    מדרש הגדול במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

ג) ויקהלו על משה ועל אהרון. באו ועמדו לפני משה ואהרון ואמרו כולנו מקודשים מסינישנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו).

ובתוכם יי', כולנו שמענו אנכי יי' אלהיך (שם כ, ב), וכשקיבלנו את התורה לא שמענו בה לא תרומה ולא חלה ולא ציצית, וכל הגזירות הללו מעצמכם. כיון ששמע משה כך לא יכול להעמיד עצמו, אלא ויפל על פניו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו שלעולם מי יוכל לסבול עול העם הזה. גלוי וידוע לפניך שלא הטרחתי עליהם ולא בקשתי מהם אלא מה שצויתני בו.

4.    במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק לז - מ

(לז) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: (לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה֔' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:

5.    רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כלם קדושים - כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה:

6.    גור אריה במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כולם שמעו בסיני. דאין לפרש כמשמעו, כמו (ויקרא יא, מד) "והתקדשתם והייתם קדושים" (קושית הרא"ם), דלא שייך לומר אחריו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", וכי בשביל שהם צדיקים וקדושים אין להתנשאות עליהם, דשמא יש אחר יותר חשוב וקדוש, אבל אם פירושו 'כולם שמעו בהר סיני "אנכי" ו"לא יהיה לך" (שמות כ, ב - ג)', אם כן כל העדה במדרגה אחתשהרי כולם שמעו מפי ה', ואין אנו צריכין לשום אחר שיהיה עומד בין ה' ובין ישראלכי כל העדה שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה: 

7.    חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כי כל העדה כלם קדשים הם הבכורים שנתקדשו כדכתיב קדש לי כל בכור ועליהם העבודה מוטלת לעשות.

8.    ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם:

9.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק א - ו

(א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה֑' וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה֔' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־ה֔' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ הֽ': (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־ הַשּׁוּמִֽים: (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

10.במדבר (פרשת שלח) פרק יד 

(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה:...

(י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ...

(כו) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כז) עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי: (כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־ה֔' אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: (ל) אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן: (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: (לג) וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֣וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: (לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי: (לה) אֲנִ֣י ה֘' דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־ הָאָֽרֶץ: (לז) וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ': (לח) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ: (לט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד: (מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה֖' כִּ֥י חָטָֽאנוּ: (מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה֑' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: (מב) אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה֖' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י ה֔' וְלֹא־יִהְיֶ֥ה ה֖' עִמָּכֶֽם: (מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה: (מה) וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה: פ

11.במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק כו - לה

(כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ

12.ויקרא (פרשת שמיני) פרק י 

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ':

13.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק א - ה

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־ יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ:

14.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו - טו

(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ רביעי (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י ה֖' הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־ הָעָֽם: (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח: (טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה: פ

15.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק טז - כו

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: ס ששי (כה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה:

16.מדרש הגדול במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו ... כל מקום שאת מוצא וילונו את מוצא שם מכה, וגדולה מכולן מחלוקתו של קרח.

17.רשב"ם במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאואבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהואאתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת:

18.אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם-  הטעם - מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם, או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

19.ר' חיים פלטיאל במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'לפי שנשרפו על שהקריבו קטורת יחיד והיה קטורת זרה אבל אהרן בעורמתו הקריב קטורת ציבורלפיכך ניצול, ולכך ושים קטורת ולא אמר הקטורת שהוא קטורת ציבור המבורר.

20.ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם-  שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

21.בכור שור במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- שאמרתם להביא קטורת, הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטורת ומתולמה צויתם אותם לעשות כמו כןאלא שמדעת המיתם כי ידעתם כי הקטורת סם המות והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו. ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה ומתו בשביל הקטורת, ואם הוכחתם שאהרון קדוש יותר מהן, מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטורת.

22.דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקדוש ברוך הוא דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל:

23.הדר זקנים במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- שאמרתם להביא קטרת לפי שהקטרת סם המות הוא שהרי מתו נדב ואביהוא שהביאו קטרת אשר ראיתם שמתו וא"כ הֲמִתֶּ֖ם אותם מדעת ועוד אחרי שנדב ואביהוא מתו מהכהונה יש כאן שאינם ראויים לכהונה ואתם הוכחתם שאהרן גדול מהם ואיך הוכחתם שאינם ראויים לכהונה:

24.חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- על ידכם נטרדו חמישים ומאתים בכורים המקודשים לעבודה מיציאת מצרים ולא היה לכם לפסול הבכורות ולהכניס הלויים במקומם.

25.רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'-  אמר אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמֵּיהּ דַּה׳. יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה'מדעתם שהמקריבים אותם נשרפיםכי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו. ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריביםוכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י וגו', ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהםרק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפהאו שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב). ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה'ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו:

והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלויםולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהניםוהם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג):

26.רבינו בחיי במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו כל עדת בני ישראל. אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן שלא יאמינו בענין אמונה שלמה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב: הנכון לפרש כי אחר השרפה היו מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא אש מלפני ה' ותאכל קרבנותיואבל היו ישראל חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחליפין שיעשו בהן, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה', ועתה יתלוננו: "אתם המיתם את עם ה'", שנתת העצה הזאת שיקרבו קטרת ככהנים, והם היו ראוין לעבודת לויה לא שיהיו ככהנים מקריבים קטרת, וזה טעם: (להלן פסוק כג) "פרח מטה אהרן לבית לוי", עד כאן.

27.שפתי כהן במדבר פרשת קרח ד"ה [יז, ו

וילונו כל עדת בני ישראל. ולא נתרעמו על בליעתן של קרח דתן ואבירםאלא על שריפתם של מאתים וחמישים איש, לומר מאחר שהזר הקרב יומת בידי שמים, למה אמרתם וקחו איש מחתתו ותנו בהן אש, ולא אמר להם שיקחו אש מעל המזבח אלא אמר אש סתם, ועוד שרציתם לעשות המבחן בקרח דתן ואבירם, למה הקרבתם לפני ה' חמישים ומאתים מחתות, היה לו לעשות אות בדבר אחר כגון במטה וזולתו, ולמה היה על ידי קטורת, אם כן אתם גרמתם, וכן תירגם אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן, ואמרו את עם ה'לומר שהם צדיקים גמוריםשאם היו רשעים היו נבלעים, ובפרט כששמעו שצוה הקדוש ברוך הוא שיעשה ממחתותיהם ציפוי למזבחאמרו ודאי אילו היו רשעים היה להם למזכרת עוון, אלא הם צדיקים, ואתם גרמתם להם המיתה:

28.תורת משה במדבר פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'-  צ"ע למה המתינו בזה עד אחר ריקועי פחים. וי"ל דכ' רמב"ן בשם הראב"ע שחשדו שנעשה תחבולה בהקטורת שימותו אלו, ונ"ל שאין התחבולה בסממני הקטורת שהרי כולם בכלי א' לקחו קטורת ממכתשת א', אך התחבולה הי' בהכלים, או לכל הפחות במחתתו של אהרן הי' תחבולה שלא יזיק לו סם המות שבקטרת, ולהנצל מחשד זה הי' לו למרע"ה לצוות שיקטירו זה אחר זה במחתה אחת, ומדלא עשה כן גרם חשד. אך י"ל אולי משנשתמש בו לעבודה פסולה שוב אינו ראוי לגבוה, כמו כלים ששמשו בבית חוניו במס' ע"ז נ"ב ע"ב, ע"כ הוצרך ר"נ מחתות. אבל עכשיו שנעשו המחתות ריקועי פחים ציפוי למזבח, ש"מ שלא נפסלו לגבוה, עכשיו התחילו לחשוד שהיה תחבולה במחתה. והראה להם הקדוש ברוך הוא כי לא לבד המקטיר במחתה יחי', אלא יחי' גם המתים שסמוך לה, כמו שעמד אהרן בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה, וא"כ מ"ט לא גרם חיות להר"נ איש, אע"כ היו חטאים בנפשותם, ואהרן חיו יחי'.

29.אור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו':

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז"ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו:

30.פנים יפות במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

עוד יש לפרש מ"ש אתם המיתם את עם ה', היינו משום שאחז"ל [סנהדרין צ ב] קללת חכם אפילו על תנאי אינו חוזר, ע"כ סברו דאף שאמר משה זה ע"י תנאי אם כמות וגו' ואם בריאה יברא וגו', אין מזה ראיה, כי קללתו אפילו ע"ת אינו חוזר, עוד י"ל מ"ש אתם המיתם היינו שהם ענשו אותם בעבור שמרדו בה'והיה טענתם שהיה ראוי למחול על כבודו, דקיי"ל [קידושין לב ב] חכם ונשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול, ועוד שאחז"ל [שבת קמט ב] כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, וא"כ האיך משה ואהרן ראויים ליכנס באוהל מועד וכ"ש לשרת בקודש,

31.רש"ר הירש במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

(ו) אתם המתם וגו'. נראה מן האמור לקמן פסוק יז ואילך שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוהית. מותם של מאתיים וחמישים האיש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן; הם לא נשתכנעו שאהרן נבחר לכהונה על פי גזירה אלוהית גרידא; לא האמינו שאותה גזירה היתה רחוקה מכל עניין אישי וכל עצמה לא באה אלא להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה' בחר באהרן כדי לתת על ידי כך הצטיינות אישית למשה אחיו; ומאתיים וחמישים האיש נענשו משום שפגעו פגיעה אישית במשה ובאהרן; ואילו מחלו אלה על עלבונם, היו יכולים - וחייבים - למנוע את אובדנם של אבות משפחה כה רבים. הם לא הבינו את הצד הענייני של המאורע, לא תפסו שמחילה לא היתה מתקנת את החטא אלא היה צורך בהכרעה אלוהית, ורק כך היה אפשר להציל ולקיים את המפעל האלוהי שמשה ואהרן היו רק כלים בשירותו.

32.העמק דבר במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

ממחרת. שראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של ר"ן איש, והבינו כי היו חשובים לפני ה', על כן התלוננו לאמר אתם המתם את עם ה'. לא על קרח דתן ואבירם התרעמו, ואדרבה שמחו במיתתם כמש"כ בספר דברים י"א ו'אבל על הר"ן איש הצטערווחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטרת, ואלו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל, עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים והיו חוזרים המה בתשובה, אמנם באמת כל זה היה גם כן על פי רוח הקודש כמש"כ לעיל:

33.העמק דבר במדבר (פרשת קרח) פרק טז 

(ג) כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוח הקודשגם אלו לא היה משה בקרבם, ורק עתה עוד משה חי, והוא גדול מהם, בא הדבור הכל על ידו, וידוע מאמרם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"ד שהיו בימי הלל כמה שראוי היה לחול עליהם רוח הקודש כמו על משה אלא שאין הדור ראוי לכך. וכבר פירשנו בספר שמות י"ג ג' דבר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ישראל ראוים לרוח הקודש ולהשיג מעלת הקדושה, מחמת שני דברים, א' מחמת שהיו במצרים מקום טומאה ואין השכינה שורה שם, ב' שהיה בית יעקב היינו כל הדור מעורבב במעשה עם לועז, ואם כן אין הדור זכאי לכך, אבל בצאת ישראל ממצרים, וגם בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו השיג מעלת הקדושה, ישראל ממשלותיו, גדולי הדור לכחם הגבוה למשול ביראת אלהים, וכפי הדרש במועד קטן דף ט"ז על הפסוק מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, מי מושל בי כו'. והיינו שאמרו כי לא כן בדור הזה אשר כל העדה כלם קדושים והשכינה שרויה ביניהם, ואם כן אף על גב שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדול מהם, אבל מדוע תתנשאו וגו'. והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראוים לכך:

(ד) ויפול על פניו. לתפלה, וכפירוש רשב"ם, וכמש"כ בספר ויקרא ט' כ"ד ובכ"מ דנפילת אפים הוא לתפלה, ובין כך השיג רוח הקודש וידע להשיב דבר, וע' להלן י"ז:

(ה) וידע ה' וגו'באשר נודע למשה מה שבלבם על כהונה ועל לויה, ועוד מה שבלב קרח על נשיאת אליצפן, על כן השיב משה שלשה דברים:

(יז) ונתתם עליהם קטרת. ולא הזכיר אש וכמו שביארנו, ומכל מקום שייך לשון והקרבתם, באשר שהוא דרך הקרבה, כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אף על גב שעדיין לא ירד האש, ואף על גב שנצטוה ברוח הקודש שיעמדו כלם בקטרת ואש כמש"כ לעיל ד'מכל מקום ברור שלא היה דבור מפורש בזה, שהרי לא נכתב דבר ה' למשה אלא ברוח הקודש ראה כי כן יש לצוות ולעשות, והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש, ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש, ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה' הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת, וע' להלן י"ז י"ב בדיוק לשון ונתתם ולא ישימו, כמו לעיל ט"ז ז' וכן בסמוך כתיב וישימו, אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע"ש:

34.דברים (פרשת עקב) פרק יא פסוק ו - ז

(ו) וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֘ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: (ז) כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה ה֖' הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה:

35.משיבת נפש במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג ר׳ יוחנן בן אהרון לוריא 1440-1514

(ג) כי כל העדה כלם קדשים וכו'. יש כאן להאריך שיש להזהר בכבוד הציבור שהשכינה שרוייה על הציבור, שהרי מרע"ה אדון הנביאים לקה בשביל שזלזל בציבור באמרו שמעו נא המרים, וכן ישעיה באמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. וכבר הזהירו רז"ל שלא יפסיע הרב על ראשי עם קדוש. וגדול שבכולם שהכהן בעת הדוכן צריך להחזיר פניו אל העם ואחוריו לארון הקודשמשום כבוד הציבורונ"ל הטעם כי אעפ"י שבתחילת המחשבה אדם רואה הקהל או איזה ציבור שהם מקלי קלים באולי יש אחד מהם שלבו לשמים ונוהג בקלותו לש"ש. וראיה ממסכת תענית דפגע אליהו ז"ל בשוקא ולא היה בהם שום אדם שמזומן לעוה"ב רק אחד שלא היה לו ציצית בבגדו והלך בדרכי הגוים עם מנעליו שלא כדרכי יהודית אמנם עשה לש"ש כמבואר שם. אח"כ פגע בשניים אחרים אמר גם אלו מזומנים לחיי עה"ב, ושאל מה מעשיהם, אמרו שהם בעלי שמחה, וכשהיו רואים איזה אדם מצטער היו באין אצלו ומנחמים אותם בדברי ניחומים ובשמחותיהם, וכשהיו רואין בעלי מריבה ומרי נפש היו מדברים (ביניהם) לעשות שלום ושמחה וכמבואר שם.