פרשת קרח התשפ״א

 פרשת קרח התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק 

(א) וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן: (ב) וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם: (ג) וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֘ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם ה֑' וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל הֽ': (ד) וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו:

(ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי: (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן ה֔' וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם: (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה: (יא) לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־ה֑' וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥י תַלִּ֖ינוּ עָלָֽיו: (יב) וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה: (יג) הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵי֖נוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר:

2.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יב פסוק א - ג

(א) וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח: (ב) וַיֹּאמְר֗וּ הֲרַ֤ק אַךְ־בְּמֹשֶׁה֙ דִּבֶּ֣ר ה֔' הֲלֹ֖א גַּם־בָּ֣נוּ דִבֵּ֑ר וַיִּשְׁמַ֖ע הֽ': (ג) וְהָאִ֥ישׁ מֹשֶׁ֖ה עָנָ֣יו מְאֹ֑ד מִכֹּל֙ הָֽאָדָ֔ם אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֥י הָאֲדָמָֽה: ס

3.    מדרש הגדול במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

ג) ויקהלו על משה ועל אהרון. באו ועמדו לפני משה ואהרון ואמרו כולנו מקודשים מסיני, שנאמר ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט, ו).

ובתוכם יי', כולנו שמענו אנכי יי' אלהיך (שם כ, ב), וכשקיבלנו את התורה לא שמענו בה לא תרומה ולא חלה ולא ציצית, וכל הגזירות הללו מעצמכם. כיון ששמע משה כך לא יכול להעמיד עצמו, אלא ויפל על פניו. אמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו שלעולם מי יוכל לסבול עול העם הזה. גלוי וידוע לפניך שלא הטרחתי עליהם ולא בקשתי מהם אלא מה שצויתני בו.

4.    במדבר (פרשת שלח) פרק טו פסוק לז - מ

(לז) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (לח) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם וְעָשׂ֨וּ לָהֶ֥ם צִיצִ֛ת עַל־כַּנְפֵ֥י בִגְדֵיהֶ֖ם לְדֹרֹתָ֑ם וְנָ֥תְנ֛וּ עַל־צִיצִ֥ת הַכָּנָ֖ף פְּתִ֥יל תְּכֵֽלֶת: (לט) וְהָיָ֣ה לָכֶם֘ לְצִיצִת֒ וּרְאִיתֶ֣ם אֹת֗וֹ וּזְכַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־מִצְוֹ֣ת ה֔' וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְלֹֽא־תָת֜וּרוּ אַחֲרֵ֤י לְבַבְכֶם֙ וְאַחֲרֵ֣י עֵֽינֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם זֹנִ֖ים אַחֲרֵיהֶֽם: (מ) לְמַ֣עַן תִּזְכְּר֔וּ וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֶת־כָּל־מִצְוֹתָ֑י וִהְיִיתֶ֥ם קְדֹשִׁ֖ים לֵֽאלֹהֵיכֶֽם:

5.    רש"י במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כלם קדושים - כֻּלָּם שָׁמְעוּ דְבָרִים בְּסִינַי מִפִּי הַגְּבוּרָה:

6.    גור אריה במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כולם שמעו בסיני. דאין לפרש כמשמעו, כמו ^{(ויקרא יא, מד)} "והתקדשתם והייתם קדושים" (קושית הרא"ם), דלא שייך לומר אחריו "ומדוע תתנשאו על קהל ה'", וכי בשביל שהם צדיקים וקדושים אין להתנשאות עליהם, דשמא יש אחר יותר חשוב וקדוש, אבל אם פירושו 'כולם שמעו בהר סיני "אנכי" ו"לא יהיה לך" ^{(שמות כ, ב - ג)'}, אם כן כל העדה במדרגה אחת, שהרי כולם שמעו מפי ה', ואין אנו צריכין לשום אחר שיהיה עומד בין ה' ובין ישראל, כי כל העדה שמעו "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה: 

7.    חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כי כל העדה כלם קדשים הם הבכורים שנתקדשו כדכתיב קדש לי כל בכור ועליהם העבודה מוטלת לעשות.

8.    ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג

כלם קדושים. מכף רגל ועד ראש כמו שאמר והייתם קדושים לאלהיכם:

9.    במדבר (פרשת בהעלותך) פרק יא פסוק א - ו

(א) וַיְהִ֤י הָעָם֙ כְּמִתְאֹ֣נְנִ֔ים רַ֖ע בְּאָזְנֵ֣י ה֑' וַיִּשְׁמַ֤ע ה֙' וַיִּ֣חַר אַפּ֔וֹ וַתִּבְעַר־בָּם֙ אֵ֣שׁ ה֔' וַתֹּ֖אכַל בִּקְצֵ֥ה הַֽמַּחֲנֶֽה: (ב) וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֖ם אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיִּתְפַּלֵּ֤ל מֹשֶׁה֙ אֶל־ה֔' וַתִּשְׁקַ֖ע הָאֵֽשׁ: (ג) וַיִּקְרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא תַּבְעֵרָ֑ה כִּֽי־בָעֲרָ֥ה בָ֖ם אֵ֥שׁ הֽ': (ד) וְהָֽאסַפְסֻף֙ אֲשֶׁ֣ר בְּקִרְבּ֔וֹ הִתְאַוּ֖וּ תַּאֲוָ֑ה וַיָּשֻׁ֣בוּ וַיִּבְכּ֗וּ גַּ֚ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמְר֔וּ מִ֥י יַאֲכִלֵ֖נוּ בָּשָֽׂר: (ה) זָכַ֙רְנוּ֙ אֶת־הַדָּגָ֔ה אֲשֶׁר־נֹאכַ֥ל בְּמִצְרַ֖יִם חִנָּ֑ם אֵ֣ת הַקִּשֻּׁאִ֗ים וְאֵת֙ הָֽאֲבַטִּחִ֔ים וְאֶת־הֶחָצִ֥יר וְאֶת־הַבְּצָלִ֖ים וְאֶת־ הַשּׁוּמִֽים: (ו) וְעַתָּ֛ה נַפְשֵׁ֥נוּ יְבֵשָׁ֖ה אֵ֣ין כֹּ֑ל בִּלְתִּ֖י אֶל־הַמָּ֥ן עֵינֵֽינוּ:

10.במדבר (פרשת שלח) פרק יד 

(א) וַתִּשָּׂא֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה וַֽיִּתְּנ֖וּ אֶת־קוֹלָ֑ם וַיִּבְכּ֥וּ הָעָ֖ם בַּלַּ֥יְלָה הַהֽוּא: (ב) וַיִּלֹּ֙נוּ֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן כֹּ֖ל בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם כָּל־הָעֵדָ֗ה לוּ־מַ֙תְנוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם א֛וֹ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֖ה לוּ־מָֽתְנוּ: (ג) וְלָמָ֣ה ה֠' מֵבִ֨יא אֹתָ֜נוּ אֶל־הָאָ֤רֶץ הַזֹּאת֙ לִנְפֹּ֣ל בַּחֶ֔רֶב נָשֵׁ֥ינוּ וְטַפֵּ֖נוּ יִהְי֣וּ לָבַ֑ז הֲל֧וֹא ט֦וֹב לָ֖נוּ שׁ֥וּב מִצְרָֽיְמָה: (ד) וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו נִתְּנָ֥ה רֹ֖אשׁ וְנָשׁ֥וּבָה מִצְרָֽיְמָה:...

(י) וַיֹּֽאמְרוּ֙ כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִרְגּ֥וֹם אֹתָ֖ם בָּאֲבָנִ֑ים וּכְב֣וֹד ה֗' נִרְאָה֙ בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵֽל: פ...

(כו) וַיְדַבֵּ֣ר ה֔' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר: (כז) עַד־מָתַ֗י לָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר הֵ֥מָּה מַלִּינִ֖ים עָלָ֑י אֶת־תְּלֻנּ֞וֹת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֨ר הֵ֧מָּה מַלִּינִ֛ים עָלַ֖י שָׁמָֽעְתִּי: (כח) אֱמֹ֣ר אֲלֵהֶ֗ם חַי־אָ֙נִי֙ נְאֻם־ה֔' אִם־לֹ֕א כַּאֲשֶׁ֥ר דִּבַּרְתֶּ֖ם בְּאָזְנָ֑י כֵּ֖ן אֶֽעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם: (כט) בַּמִּדְבָּ֣ר הַ֠זֶּה יִפְּל֨וּ פִגְרֵיכֶ֜ם וְכָל־פְּקֻדֵיכֶם֙ לְכָל־מִסְפַּרְכֶ֔ם מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה אֲשֶׁ֥ר הֲלִֽינֹתֶ֖ם עָלָֽי: (ל) אִם־אַתֶּם֙ תָּבֹ֣אוּ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֤ר נָשָׂ֙אתִי֙ אֶת־יָדִ֔י לְשַׁכֵּ֥ן אֶתְכֶ֖ם בָּ֑הּ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן: (לא) וְטַ֨פְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אֲמַרְתֶּ֖ם לָבַ֣ז יִהְיֶ֑ה וְהֵבֵיאתִ֣י אֹתָ֔ם וְיָֽדְעוּ֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר מְאַסְתֶּ֖ם בָּֽהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶ֖ם אַתֶּ֑ם יִפְּל֖וּ בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּֽה: (לג) וּ֠בְנֵיכֶם יִהְי֨וּ רֹעִ֤ים בַּמִּדְבָּר֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה וְנָשְׂא֣וּ אֶת־זְנוּתֵיכֶ֑ם עַד־תֹּ֥ם פִּגְרֵיכֶ֖ם בַּמִּדְבָּֽר: (לד) בְּמִסְפַּ֨ר הַיָּמִ֜ים אֲשֶׁר־תַּרְתֶּ֣ם אֶת־הָאָרֶץ֘ אַרְבָּעִ֣ים יוֹם֒ י֣וֹם לַשָּׁנָ֞ה י֣וֹם לַשָּׁנָ֗ה תִּשְׂאוּ֙ אֶת־עֲוֹנֹ֣תֵיכֶ֔ם אַרְבָּעִ֖ים שָׁנָ֑ה וִֽידַעְתֶּ֖ם אֶת־תְּנוּאָתִֽי: (לה) אֲנִ֣י ה֘' דִּבַּרְתִּי֒ אִם־לֹ֣א׀ זֹ֣את אֶֽעֱשֶׂ֗ה לְכָל־הָעֵדָ֤ה הָֽרָעָה֙ הַזֹּ֔את הַנּוֹעָדִ֖ים עָלָ֑י בַּמִּדְבָּ֥ר הַזֶּ֛ה יִתַּ֖מּוּ וְשָׁ֥ם יָמֻֽתוּ: (לו) וְהָ֣אֲנָשִׁ֔ים אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח מֹשֶׁ֖ה לָת֣וּר אֶת־הָאָ֑רֶץ וַיָּשֻׁ֗בוּ וַיַּלִּ֤ינוּ עָלָיו֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה לְהוֹצִ֥יא דִבָּ֖ה עַל־ הָאָֽרֶץ: (לז) וַיָּמֻ֙תוּ֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים מוֹצִאֵ֥י דִבַּת־הָאָ֖רֶץ רָעָ֑ה בַּמַּגֵּפָ֖ה לִפְנֵ֥י הֽ': (לח) וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְכָלֵ֖ב בֶּן־יְפֻנֶּ֑ה חָיוּ֙ מִן־הָאֲנָשִׁ֣ים הָהֵ֔ם הַֽהֹלְכִ֖ים לָת֥וּר אֶת־הָאָֽרֶץ: (לט) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶת־הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּֽתְאַבְּל֥וּ הָעָ֖ם מְאֹֽד: (מ) וַיַּשְׁכִּ֣מוּ בַבֹּ֔קֶר וַיַּֽעֲל֥וּ אֶל־רֹאשׁ־הָהָ֖ר לֵאמֹ֑ר הִנֶּ֗נּוּ וְעָלִ֛ינוּ אֶל־הַמָּק֛וֹם אֲשֶׁר־אָמַ֥ר ה֖' כִּ֥י חָטָֽאנוּ: (מא) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה לָ֥מָּה זֶּ֛ה אַתֶּ֥ם עֹבְרִ֖ים אֶת־פִּ֣י ה֑' וְהִ֖וא לֹ֥א תִצְלָֽח: (מב) אַֽל־תַּעֲל֔וּ כִּ֛י אֵ֥ין ה֖' בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּ֣גְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) כִּי֩ הָעֲמָלֵקִ֨י וְהַכְּנַעֲנִ֥י שָׁם֙ לִפְנֵיכֶ֔ם וּנְפַלְתֶּ֖ם בֶּחָ֑רֶב כִּֽי־עַל־כֵּ֤ן שַׁבְתֶּם֙ מֵאַחֲרֵ֣י ה֔' וְלֹא־יִהְיֶ֥ה ה֖' עִמָּכֶֽם: (מד) וַיַּעְפִּ֕לוּ לַעֲל֖וֹת אֶל־רֹ֣אשׁ הָהָ֑ר וַאֲר֤וֹן בְּרִית־ה֙' וּמֹשֶׁ֔ה לֹא־מָ֖שׁוּ מִקֶּ֥רֶב הַֽמַּחֲנֶֽה: (מה) וַיֵּ֤רֶד הָעֲמָלֵקִי֙ וְהַֽכְּנַעֲנִ֔י הַיֹּשֵׁ֖ב בָּהָ֣ר הַה֑וּא וַיַּכּ֥וּם וַֽיַּכְּת֖וּם עַד־הַֽחָרְמָֽה: פ

11.במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק כו - לה

(כו) וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם: (כז) וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם: (כח) וַיֹּאמֶר֘ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־ה֣' שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי: (כט) אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א ה֖' שְׁלָחָֽנִי: (ל) וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א ה֗' וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־הֽ': (לא) וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם: (לב) וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ: (לג) וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל: (לד) וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ: (לה) וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת ה֑' וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת: פ

12.ויקרא (פרשת שמיני) פרק י 

(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜יבוּ לִפְנֵ֤י ה֙' אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם: (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י ה֖' וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י הֽ':

13.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק א - ה

(א) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ב) אֱמֹ֨ר אֶל־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן וְיָרֵ֤ם אֶת־הַמַּחְתֹּת֙ מִבֵּ֣ין הַשְּׂרֵפָ֔ה וְאֶת־הָאֵ֖שׁ זְרֵה־הָ֑לְאָה כִּ֖י קָדֵֽשׁוּ: (ג) אֵ֡ת מַחְתּוֹת֩ הַֽחַטָּאִ֨ים הָאֵ֜לֶּה בְּנַפְשֹׁתָ֗ם וְעָשׂ֨וּ אֹתָ֜ם רִקֻּעֵ֤י פַחִים֙ צִפּ֣וּי לַמִּזְבֵּ֔חַ כִּֽי־הִקְרִיבֻ֥ם לִפְנֵֽי־ה֖' וַיִּקְדָּ֑שׁוּ וְיִֽהְי֥וּ לְא֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (ד) וַיִּקַּ֞ח אֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֗ן אֵ֚ת מַחְתּ֣וֹת הַנְּחֹ֔שֶׁת אֲשֶׁ֥ר הִקְרִ֖יבוּ הַשְּׂרֻפִ֑ים וַֽיְרַקְּע֖וּם צִפּ֥וּי לַמִּזְבֵּֽחַ: (ה) זִכָּר֞וֹן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לְ֠מַעַן אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יִקְרַ֜ב אִ֣ישׁ זָ֗ר אֲ֠שֶׁר לֹ֣א מִזֶּ֤רַע אַהֲרֹן֙ ה֔וּא לְהַקְטִ֥יר קְטֹ֖רֶת לִפְנֵ֣י ה֑' וְלֹֽא־ יִהְיֶ֤ה כְקֹ֙רַח֙ וְכַ֣עֲדָת֔וֹ כַּאֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֧ר ה֛' בְּיַד־מֹשֶׁ֖ה לֽוֹ:

14.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו - טו

(ו) וַיִּלֹּ֜נוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹ֑ר אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ': (ז) וַיְהִ֗י בְּהִקָּהֵ֤ל הָֽעֵדָה֙ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֔ן וַיִּפְנוּ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִנֵּ֥ה כִסָּ֖הוּ הֶעָנָ֑ן וַיֵּרָ֖א כְּב֥וֹד הֽ': (ח) וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶל־פְּנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד: פ רביעי (ט) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (י) הֵרֹ֗מּוּ מִתּוֹךְ֙ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֔את וַאֲכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָ֑גַע וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם: (יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֣ח אֶת־הַ֠מַּחְתָּה וְתֶן־עָלֶ֨יהָ אֵ֜שׁ מֵעַ֤ל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ וְשִׂ֣ים קְטֹ֔רֶת וְהוֹלֵ֧ךְ מְהֵרָ֛ה אֶל־הָעֵדָ֖ה וְכַפֵּ֣ר עֲלֵיהֶ֑ם כִּֽי־יָצָ֥א הַקֶּ֛צֶף מִלִּפְנֵ֥י ה֖' הֵחֵ֥ל הַנָּֽגֶף: (יב) וַיִּקַּ֨ח אַהֲרֹ֜ן כַּאֲשֶׁ֣ר׀ דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֗ה וַיָּ֙רָץ֙ אֶל־תּ֣וֹךְ הַקָּהָ֔ל וְהִנֵּ֛ה הֵחֵ֥ל הַנֶּ֖גֶף בָּעָ֑ם וַיִּתֵּן֙ אֶֽת־הַקְּטֹ֔רֶת וַיְכַפֵּ֖ר עַל־ הָעָֽם: (יג) וַיַּעֲמֹ֥ד בֵּֽין־הַמֵּתִ֖ים וּבֵ֣ין הַֽחַיִּ֑ים וַתֵּעָצַ֖ר הַמַּגֵּפָֽה: (יד) וַיִּהְי֗וּ הַמֵּתִים֙ בַּמַּגֵּפָ֔ה אַרְבָּעָ֥ה עָשָׂ֛ר אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֣ע מֵא֑וֹת מִלְּבַ֥ד הַמֵּתִ֖ים עַל־דְּבַר־קֹֽרַח: (טו) וַיָּ֤שָׁב אַהֲרֹן֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהַמַּגֵּפָ֖ה נֶעֱצָֽרָה: פ

15.במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק טז - כו

(טז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (יז) דַּבֵּ֣ר׀ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְקַ֣ח מֵֽאִתָּ֡ם מַטֶּ֣ה מַטֶּה֩ לְבֵ֨ית אָ֜ב מֵאֵ֤ת כָּל־נְשִֽׂיאֵהֶם֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת אִ֣ישׁ אֶת־שְׁמ֔וֹ תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּֽהוּ: (יח) וְאֵת֙ שֵׁ֣ם אַהֲרֹ֔ן תִּכְתֹּ֖ב עַל־מַטֵּ֣ה לֵוִ֑י כִּ֚י מַטֶּ֣ה אֶחָ֔ד לְרֹ֖אשׁ בֵּ֥ית אֲבוֹתָֽם: (יט) וְהִנַּחְתָּ֖ם בְּאֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לִפְנֵי֙ הָֽעֵד֔וּת אֲשֶׁ֛ר אִוָּעֵ֥ד לָכֶ֖ם שָֽׁמָּה: (כ) וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁ֥ר אֶבְחַר־בּ֖וֹ מַטֵּ֣הוּ יִפְרָ֑ח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י אֶת־תְּלֻנּוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֛ר הֵ֥ם מַלִּינִ֖ם עֲלֵיכֶֽם: (כא) וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וַיִּתְּנ֣וּ אֵלָ֣יו׀ כָּֽל־נְשִֽׂיאֵיהֶ֡ם מַטֶּה֩ לְנָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד מַטֶּ֨ה לְנָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֔ם שְׁנֵ֥ים עָשָׂ֖ר מַטּ֑וֹת וּמַטֵּ֥ה אַהֲרֹ֖ן בְּת֥וֹךְ מַטּוֹתָֽם: (כב) וַיַּנַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֹּ֖ת לִפְנֵ֣י ה֑' בְּאֹ֖הֶל הָעֵדֻֽת: (כג) וַיְהִ֣י מִֽמָּחֳרָ֗ת וַיָּבֹ֤א מֹשֶׁה֙ אֶל־אֹ֣הֶל הָעֵד֔וּת וְהִנֵּ֛ה פָּרַ֥ח מַטֵּֽה־אַהֲרֹ֣ן לְבֵ֣ית לֵוִ֑י וַיֹּ֤צֵֽא פֶ֙רַח֙ וַיָּ֣צֵֽץ צִ֔יץ וַיִּגְמֹ֖ל שְׁקֵדִֽים: (כד) וַיֹּצֵ֨א מֹשֶׁ֤ה אֶת־כָּל־הַמַּטֹּת֙ מִלִּפְנֵ֣י ה֔' אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּרְא֥וּ וַיִּקְח֖וּ אִ֥ישׁ מַטֵּֽהוּ: ס ששי (כה) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה הָשֵׁ֞ב אֶת־מַטֵּ֤ה אַהֲרֹן֙ לִפְנֵ֣י הָעֵד֔וּת לְמִשְׁמֶ֥רֶת לְא֖וֹת לִבְנֵי־מֶ֑רִי וּתְכַ֧ל תְּלוּנֹּתָ֛ם מֵעָלַ֖י וְלֹ֥א יָמֻֽתוּ: (כו) וַיַּ֖עַשׂ מֹשֶׁ֑ה כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ כֵּ֥ן עָשָֽׂה:

16.מדרש הגדול במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו ... כל מקום שאת מוצא וילונו את מוצא שם מכה, וגדולה מכולן מחלוקתו של קרח.

17.רשב"ם במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- על דתן ואבירם הבלועים אנו מודים שחטאו, אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהואאתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת:

18.אבן עזרא במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם-  הטעם - מה ראיה היתה זאת ששבט לוי הוא הנבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם, או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים:

19.ר' חיים פלטיאל במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- לפי שנשרפו על שהקריבו קטורת יחיד והיה קטורת זרה אבל אהרן בעורמתו הקריב קטורת ציבורלפיכך ניצול, ולכך ושים קטורת ולא אמר הקטורת שהוא קטורת ציבור המבורר.

20.ספורנו במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם-  שאמרתם להם שינסו בקטרת שאין ראוי שיקטירנה אלא המקריב עולת התמיד והיה לכם לנסות בזבחים הראוים לכהנים רבים יחד:

21.בכור שור במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- שאמרתם להביא קטורת, הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטורת ומתו, למה צויתם אותם לעשות כמו כן, אלא שמדעת המיתם כי ידעתם כי הקטורת סם המות והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו. ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה ומתו בשביל הקטורת, ואם הוכחתם שאהרון קדוש יותר מהן, מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטורת.

22.דעת זקנים מבעלי התוספות במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- לדעת, לפי שאמרתם להביא קטרת והוא סם המות שבו נשרפו נדב ואביהוא שהיו כהנים ולכך ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה וגו' ושים קטרת ויראו שאין הקטרת ממית אלא החטא ממית אמרו אין כאן הוכחה שאין אלו ראויין לכהונה המטות יוכיחו ולכך צוה הקדוש ברוך הוא דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מאת כל נשיאיהם וכתיב בתריה והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל:

23.הדר זקנים במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- שאמרתם להביא קטרת לפי שהקטרת סם המות הוא שהרי מתו נדב ואביהוא שהביאו קטרת אשר ראיתם שמתו וא"כ הֲמִתֶּ֖ם אותם מדעת ועוד אחרי שנדב ואביהוא מתו מהכהונה יש כאן שאינם ראויים לכהונה ואתם הוכחתם שאהרן גדול מהם ואיך הוכחתם שאינם ראויים לכהונה:

24.חזקוני במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'- על ידכם נטרדו חמישים ומאתים בכורים המקודשים לעבודה מיציאת מצרים ולא היה לכם לפסול הבכורות ולהכניס הלויים במקומם.

25.רמב"ן במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'-  אמר אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן דְּמִית עַמֵּיהּ דַּה׳. יפתור, כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה', מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים. כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת, והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן, אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו. ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן (פסוק יז כ) דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח וַהֲשִׁכֹּתִ֣י מֵֽעָלַ֗י וגו', ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י ב). ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם ה', ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו:

והנכון בעיני, שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה'. והנה יתלוננו, אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים, והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת, וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כג):

26.רבינו בחיי במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו כל עדת בני ישראל. אחר שנעשו בהם שני דינין בליעה ושרפה מה נשאר להם להתלונן שלא יאמינו בענין אמונה שלמה. אבל הרמב"ן ז"ל כתב: הנכון לפרש כי אחר השרפה היו מאמינים בכהונת אהרן שכבר יצא אש מלפני ה' ותאכל קרבנותיו, אבל היו ישראל חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחליפין שיעשו בהן, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה', ועתה יתלוננו: "אתם המיתם את עם ה'", שנתת העצה הזאת שיקרבו קטרת ככהנים, והם היו ראוין לעבודת לויה לא שיהיו ככהנים מקריבים קטרת, וזה טעם: (להלן פסוק כג) "פרח מטה אהרן לבית לוי", עד כאן.

27.שפתי כהן במדבר פרשת קרח ד"ה [יז, ו

וילונו כל עדת בני ישראל. ולא נתרעמו על בליעתן של קרח דתן ואבירם, אלא על שריפתם של מאתים וחמישים איש, לומר מאחר שהזר הקרב יומת בידי שמים, למה אמרתם וקחו איש מחתתו ותנו בהן אש, ולא אמר להם שיקחו אש מעל המזבח אלא אמר אש סתם, ועוד שרציתם לעשות המבחן בקרח דתן ואבירם, למה הקרבתם לפני ה' חמישים ומאתים מחתות, היה לו לעשות אות בדבר אחר כגון במטה וזולתו, ולמה היה על ידי קטורת, אם כן אתם גרמתם, וכן תירגם אונקלוס אַתּוּן גְּרַמְתּוּן, ואמרו את עם ה', לומר שהם צדיקים גמורים, שאם היו רשעים היו נבלעים, ובפרט כששמעו שצוה הקדוש ברוך הוא שיעשה ממחתותיהם ציפוי למזבח, אמרו ודאי אילו היו רשעים היה להם למזכרת עוון, אלא הם צדיקים, ואתם גרמתם להם המיתה:

28.תורת משה במדבר פרק יז פסוק ו

אַתֶּ֥ם הֲמִתֶּ֖ם אֶת־עַ֥ם הֽ'-  צ"ע למה המתינו בזה עד אחר ריקועי פחים. וי"ל דכ' רמב"ן בשם הראב"ע שחשדו שנעשה תחבולה בהקטורת שימותו אלו, ונ"ל שאין התחבולה בסממני הקטורת שהרי כולם בכלי א' לקחו קטורת ממכתשת א', אך התחבולה הי' בהכלים, או לכל הפחות במחתתו של אהרן הי' תחבולה שלא יזיק לו סם המות שבקטרת, ולהנצל מחשד זה הי' לו למרע"ה לצוות שיקטירו זה אחר זה במחתה אחת, ומדלא עשה כן גרם חשד. אך י"ל אולי משנשתמש בו לעבודה פסולה שוב אינו ראוי לגבוה, כמו כלים ששמשו בבית חוניו במס' ע"ז נ"ב ע"ב, ע"כ הוצרך ר"נ מחתות. אבל עכשיו שנעשו המחתות ריקועי פחים ציפוי למזבח, ש"מ שלא נפסלו לגבוה, עכשיו התחילו לחשוד שהיה תחבולה במחתה. והראה להם הקדוש ברוך הוא כי לא לבד המקטיר במחתה יחי', אלא יחי' גם המתים שסמוך לה, כמו שעמד אהרן בין החיים ובין המתים ותעצר המגפה, וא"כ מ"ט לא גרם חיות להר"נ איש, אע"כ היו חטאים בנפשותם, ואהרן חיו יחי'.

29.אור החיים במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

וילונו כל וגו' לאמר אתם וגו'. צריך לדעת אומרו לאמר אחר שהתלונה היא על משה ועל אהרן מה מקום לומר לאמר, ואולי כי העם לא אמרו הדברים ככתבן אתם המיתם את עם ה' אלא אמרו דברי תלונות שכונת כללות דבריהם היא אתם המיתם וגו', לזה אמר וילונו וגו' וכוונת תלונתם היא לאמר להם אתם המיתם וגו':

עוד ירצה בהעיר עוד איך טח מראות עיניהם לעשות תלונה על משה בלא סיבה מה פשעו ומה חטאתו, ומה גם אחר שראו כמה השפיל עצמו לפני דתן ואבירם אולי ישובו וכו' זה יגיד שהשתדל לבל ימותו. אכן תרעומת העדה היתה על מה שעשה משה המבחן של הקטרת בכולן יחד שהיה לו לעשות המבחן בקרח לבד וכשהיה ה' עושה בו המשפט לא היו נגשים המאתים וחמשים נשיאי עדה ולא היו מתים, והוא אומרו לאמר אתם המיתם וגו' פירוש במאמרכם שאמרתם להם קחו איש מחתתו וגו' חמשים ומאתים בזה המיתם את עם ה', ולא התרעמו העדה על מיתת קרח דתן ואבירם אלא על המאתים וחמשים שכולן היו ראשי סנהדראות, ולדברי רז"ל שאמרו שתרעומת העדה היתה למה שציום להקטיר הקטורת שהיא עבודה יותר קדושה וחמורה ולא עשה המבחן באחד משאר עבודות, יתבאר גם כן על זה הדרך לאמר אתם המיתם פירוש במאמרכם שאמרתם להם להקטיר קטורת אתם הייתם סיבה שימותו:

30.פנים יפות במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

עוד יש לפרש מ"ש אתם המיתם את עם ה', היינו משום שאחז"ל ^{[סנהדרין צ ב]} קללת חכם אפילו על תנאי אינו חוזר, ע"כ סברו דאף שאמר משה זה ע"י תנאי אם כמות וגו' ואם בריאה יברא וגו', אין מזה ראיה, כי קללתו אפילו ע"ת אינו חוזר, עוד י"ל מ"ש אתם המיתם היינו שהם ענשו אותם בעבור שמרדו בה', והיה טענתם שהיה ראוי למחול על כבודו, דקיי"ל ^{[קידושין לב ב]} חכם ונשיא שמחלו על כבודם כבודם מחול, ועוד שאחז"ל ^{[שבת קמט ב]} כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, וא"כ האיך משה ואהרן ראויים ליכנס באוהל מועד וכ"ש לשרת בקודש,

31.רש"ר הירש במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

(ו) אתם המתם וגו'. נראה מן האמור לקמן פסוק יז ואילך שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוהית. מותם של מאתיים וחמישים האיש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן; הם לא נשתכנעו שאהרן נבחר לכהונה על פי גזירה אלוהית גרידא; לא האמינו שאותה גזירה היתה רחוקה מכל עניין אישי וכל עצמה לא באה אלא להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה' בחר באהרן כדי לתת על ידי כך הצטיינות אישית למשה אחיו; ומאתיים וחמישים האיש נענשו משום שפגעו פגיעה אישית במשה ובאהרן; ואילו מחלו אלה על עלבונם, היו יכולים - וחייבים - למנוע את אובדנם של אבות משפחה כה רבים. הם לא הבינו את הצד הענייני של המאורע, לא תפסו שמחילה לא היתה מתקנת את החטא אלא היה צורך בהכרעה אלוהית, ורק כך היה אפשר להציל ולקיים את המפעל האלוהי שמשה ואהרן היו רק כלים בשירותו.

32.העמק דבר במדבר (פרשת קרח) פרק יז פסוק ו

ממחרת. שראו המזבח מצופה בנחשת של המחתות של ר"ן איש, והבינו כי היו חשובים לפני ה', על כן התלוננו לאמר אתם המתם את עם ה'. לא על קרח דתן ואבירם התרעמו, ואדרבה שמחו במיתתם כמש"כ בספר דברים י"א ו', אבל על הר"ן איש הצטערו, וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטרת, ואלו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל, עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים והיו חוזרים המה בתשובה, אמנם באמת כל זה היה גם כן על פי רוח הקודש כמש"כ לעיל:

33.העמק דבר במדבר (פרשת קרח) פרק טז 

(ג) כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה'. מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוח הקודש, גם אלו לא היה משה בקרבם, ורק עתה עוד משה חי, והוא גדול מהם, בא הדבור הכל על ידו, וידוע מאמרם ז"ל בפרק יש נוחלין דף קל"ד שהיו בימי הלל כמה שראוי היה לחול עליהם רוח הקודש כמו על משה אלא שאין הדור ראוי לכך. וכבר פירשנו בספר שמות י"ג ג' דבר המשורר בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו, כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ישראל ראוים לרוח הקודש ולהשיג מעלת הקדושה, מחמת שני דברים, א' מחמת שהיו במצרים מקום טומאה ואין השכינה שורה שם, ב' שהיה בית יעקב היינו כל הדור מעורבב במעשה עם לועז, ואם כן אין הדור זכאי לכך, אבל בצאת ישראל ממצרים, וגם בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו השיג מעלת הקדושה, ישראל ממשלותיו, גדולי הדור לכחם הגבוה למשול ביראת אלהים, וכפי הדרש במועד קטן דף ט"ז על הפסוק מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים, מי מושל בי כו'. והיינו שאמרו כי לא כן בדור הזה אשר כל העדה כלם קדושים והשכינה שרויה ביניהם, ואם כן אף על גב שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדול מהם, אבל מדוע תתנשאו וגו'. והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראוים לכך:

(ד) ויפול על פניו. לתפלה, וכפירוש רשב"ם, וכמש"כ בספר ויקרא ט' כ"ד ובכ"מ דנפילת אפים הוא לתפלה, ובין כך השיג רוח הקודש וידע להשיב דבר, וע' להלן י"ז:

(ה) וידע ה' וגו'. באשר נודע למשה מה שבלבם על כהונה ועל לויה, ועוד מה שבלב קרח על נשיאת אליצפן, על כן השיב משה שלשה דברים:

(יז) ונתתם עליהם קטרת. ולא הזכיר אש וכמו שביארנו, ומכל מקום שייך לשון והקרבתם, באשר שהוא דרך הקרבה, כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אף על גב שעדיין לא ירד האש, ואף על גב שנצטוה ברוח הקודש שיעמדו כלם בקטרת ואש כמש"כ לעיל ד', מכל מקום ברור שלא היה דבור מפורש בזה, שהרי לא נכתב דבר ה' למשה אלא ברוח הקודש ראה כי כן יש לצוות ולעשות, והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש, ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש, ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה' הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת, וע' להלן י"ז י"ב בדיוק לשון ונתתם ולא ישימו, כמו לעיל ט"ז ז' וכן בסמוך כתיב וישימו, אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע"ש:

34.דברים (פרשת עקב) פרק יא פסוק ו - ז

(ו) וַאֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֜ה לְדָתָ֣ן וְלַאֲבִירָ֗ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָב֘ בֶּן־רְאוּבֵן֒ אֲשֶׁ֨ר פָּצְתָ֤ה הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלָעֵ֥ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֖ם וְאֶת־אָהֳלֵיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הַיְקוּם֙ אֲשֶׁ֣ר בְּרַגְלֵיהֶ֔ם בְּקֶ֖רֶב כָּל־יִשְׂרָאֵֽל: (ז) כִּ֤י עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֶת־כָּל־מַעֲשֵׂ֥ה ה֖' הַגָּדֹ֑ל אֲשֶׁ֖ר עָשָֽׂה:

35.משיבת נפש במדבר (פרשת קרח) פרק טז פסוק ג ר׳ יוחנן בן אהרון לוריא 1440-1514

(ג) כי כל העדה כלם קדשים וכו'. יש כאן להאריך שיש להזהר בכבוד הציבור שהשכינה שרוייה על הציבור, שהרי מרע"ה אדון הנביאים לקה בשביל שזלזל בציבור באמרו שמעו נא המרים, וכן ישעיה באמרו ובתוך עם טמא שפתים אנכי יושב. וכבר הזהירו רז"ל שלא יפסיע הרב על ראשי עם קדוש. וגדול שבכולם שהכהן בעת הדוכן צריך להחזיר פניו אל העם ואחוריו לארון הקודש, משום כבוד הציבור. ונ"ל הטעם כי אעפ"י שבתחילת המחשבה אדם רואה הקהל או איזה ציבור שהם מקלי קלים באולי יש אחד מהם שלבו לשמים ונוהג בקלותו לש"ש. וראיה ממסכת תענית דפגע אליהו ז"ל בשוקא ולא היה בהם שום אדם שמזומן לעוה"ב רק אחד שלא היה לו ציצית בבגדו והלך בדרכי הגוים עם מנעליו שלא כדרכי יהודית אמנם עשה לש"ש כמבואר שם. אח"כ פגע בשניים אחרים אמר גם אלו מזומנים לחיי עה"ב, ושאל מה מעשיהם, אמרו שהם בעלי שמחה, וכשהיו רואים איזה אדם מצטער היו באין אצלו ומנחמים אותם בדברי ניחומים ובשמחותיהם, וכשהיו רואין בעלי מריבה ומרי נפש היו מדברים (ביניהם) לעשות שלום ושמחה וכמבואר שם.