פרשת חקת התשפ״א

 פרשת חקת התשפ״א

 

הרב ארי דוד קאהן                                                               ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק א - יג

(א) וַיָּבֹ֣אוּ בְנֵֽי־יִ֠שְׂרָאֵל כָּל־הָ֨עֵדָ֤ה מִדְבַּר־צִן֙ בַּחֹ֣דֶשׁ הָֽרִאשׁ֔וֹן וַיֵּ֥שֶׁב הָעָ֖ם בְּקָדֵ֑שׁ וַתָּ֤מָת שָׁם֙ מִרְיָ֔ם וַתִּקָּבֵ֖ר שָֽׁם: (ב) וְלֹא־הָ֥יָה מַ֖יִם לָעֵדָ֑ה וַיִּקָּ֣הֲל֔וּ עַל־מֹשֶׁ֖ה וְעַֽל־אַהֲרֹֽן: (ג) וַיָּ֥רֶב הָעָ֖ם עִם־מֹשֶׁ֑ה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר וְל֥וּ גָוַ֛עְנוּ בִּגְוַ֥ע אַחֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י הֽ': (ד) וְלָמָ֤ה הֲבֵאתֶם֙אֶת־קְהַ֣ל ה֔' אֶל־הַמִּדְבָּ֖ר הַזֶּ֑ה לָמ֣וּת שָׁ֔ם אֲנַ֖חְנוּ וּבְעִירֵֽנוּ: (ה) וְלָמָ֤ה הֶֽעֱלִיתֻ֙נוּ֙ מִמִּצְרַ֔יִם לְהָבִ֣יא אֹתָ֔נוּ אֶל־הַמָּק֥וֹם הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה לֹ֣א׀ מְק֣וֹם זֶ֗רַע וּתְאֵנָ֤ה וְגֶ֙פֶן֙ וְרִמּ֔וֹן וּמַ֥יִם אַ֖יִן לִשְׁתּֽוֹת: (ו) וַיָּבֹא֩ מֹשֶׁ֨ה וְאַהֲרֹ֜ן מִפְּנֵ֣י הַקָּהָ֗ל אֶל־פֶּ֙תַח֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ה֖' אֲלֵיהֶֽם: פ (ז) וַיְדַבֵּ֥ר ה֖' אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר: (ח) קַ֣ח אֶת־הַמַּטֶּ֗ה וְהַקְהֵ֤ל אֶת־הָעֵדָה֙ אַתָּה֙ וְאַהֲרֹ֣ן אָחִ֔יךָ וְדִבַּרְתֶּ֧ם אֶל־הַסֶּ֛לַע לְעֵינֵיהֶ֖ם וְנָתַ֣ן מֵימָ֑יו וְהוֹצֵאתָ֙ לָהֶ֥ם מַ֙יִם֙ מִן־הַסֶּ֔לַע וְהִשְׁקִיתָ֥ אֶת־הָעֵדָ֖ה וְאֶת־בְּעִירָֽם: (ט) וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־הַמַּטֶּ֖ה מִלִּפְנֵ֣י ה֑' כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּֽהוּ: (י) וַיַּקְהִ֜לוּ מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן אֶת־הַקָּהָ֖ל אֶל־פְּנֵ֣י הַסָּ֑לַע וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֗ם שִׁמְעוּ־נָא֙ הַמֹּרִ֔ים הֲמִן־הַסֶּ֣לַע הַזֶּ֔ה נוֹצִ֥יא לָכֶ֖ם מָֽיִם: (יא) וַיָּ֨רֶם מֹשֶׁ֜ה אֶת־יָד֗וֹ וַיַּ֧ךְ אֶת־הַסֶּ֛לַע בְּמַטֵּ֖הוּ פַּעֲמָ֑יִם וַיֵּצְאוּ֙ מַ֣יִם רַבִּ֔ים וַתֵּ֥שְׁתְּ הָעֵדָ֖ה וּבְעִירָֽם: ס     (יב) וַיֹּ֣אמֶר ה֘' אֶל־מֹשֶׁ֣ה וְאֶֽל־אַהֲרֹן֒ יַ֚עַן לֹא־הֶאֱמַנְתֶּ֣ם בִּ֔י לְהַ֨קְדִּישֵׁ֔נִי לְעֵינֵ֖י בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לָכֵ֗ן לֹ֤א תָבִ֙יאוּ֙ אֶת־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה אֶל־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁר־נָתַ֥תִּי לָהֶֽם: (יג) הֵ֚מָּה מֵ֣י מְרִיבָ֔ה אֲשֶׁר־רָב֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל אֶת־ה֑' וַיִּקָּדֵ֖שׁ בָּֽם: ס

2.    תהלים פרק קו פסוק 

(לב) וַ֭יַּקְצִיפוּ עַל־מֵ֥י מְרִיבָ֑ה וַיֵּ֥רַע לְ֝מֹשֶׁ֗ה בַּעֲבוּרָֽם: (לג) כִּֽי־הִמְר֥וּ אֶת־רוּח֑וֹ וַ֝יְבַטֵּ֗א בִּשְׂפָתָֽיו:

(32) They angered Him also at the waters of Meribah, And it went ill with Moses because of them; (33) For they embittered his spirit, And he spoke rashly with his lips.

3.    במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יֵאָסֵ֤ף אַהֲרֹן֙ אֶל־עַמָּ֔יו כִּ֣י לֹ֤א יָבֹא֙ אֶל־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל עַ֛ל אֲשֶׁר־מְרִיתֶ֥ם אֶת־פִּ֖י לְמֵ֥י מְרִיבָֽה:

4.    מדרש הגדול במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

למי מריבה. לא בשביל גזל ולא בשביל דבר אחר אלא בשביל מי מריבה. לפי כך צרך הכתוב לפרט חטאים בכל מקום, כדי שלא יאמרו באי העולם עונות אחרות היו בידן.

5.    תרגום אונקלוס במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יתכניש אהרן לעמיה ארי לא ייעול לארעא דיהבית לבני ישראל על דסריבתון על מימרי למי מצותא:

6.    תרגום המיוחס ליונתן - תורה במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד  

יִתְכְּנֵישׁ אַהֲרֹן לְעַמֵיהּ אֲרוּם לָא יֵיעוֹל לְאַרְעָא דִיהָבִית לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מְטוֹל דְסָרֵבְתּוּן עַל מֵימְרִי בְּמֵי מַצוּתָא:

7.    כתר יונתן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

יאסף אהרן לעמיו כי לא יבא לארץ שנתתי לבני ישׂראל בשביל שסרבתם על מאמרי במי מריבה:

8.    במדבר (פרשת פינחס) פרק כז פסוק יב - יד

(יב) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲלֵ֛ה אֶל־הַ֥ר הָעֲבָרִ֖ים הַזֶּ֑ה וּרְאֵה֙ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר נָתַ֖תִּי לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (יג) וְרָאִ֣יתָה אֹתָ֔הּ וְנֶאֱסַפְתָּ֥ אֶל־עַמֶּ֖יךָ גַּם־אָ֑תָּה כַּאֲשֶׁ֥ר נֶאֱסַ֖ף אַהֲרֹ֥ן אָחִֽיךָ: (יד) כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י בְּמִדְבַּר־צִ֗ן בִּמְרִיבַת֙ הָֽעֵדָ֔ה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם הֵ֛ם מֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִֽן: פ

9.    דברים (פרשת האזינו) פרק לב פסוק מח - נב

(מח) וַיְדַבֵּ֤ר ה֙' אֶל־מֹשֶׁ֔ה בְּעֶ֛צֶם הַיּ֥וֹם הַזֶּ֖ה לֵאמֹֽר: (מט) עֲלֵ֡ה אֶל־הַר֩ הָעֲבָרִ֨ים הַזֶּ֜ה הַר־נְב֗וֹ אֲשֶׁר֙ בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־פְּנֵ֣י יְרֵח֑וֹ וּרְאֵה֙ אֶת־אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֲשֶׁ֨ר אֲנִ֥י נֹתֵ֛ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לַאֲחֻזָּֽה: (נ) וּמֻ֗ת בָּהָר֙ אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עֹלֶ֣ה שָׁ֔מָּה וְהֵאָסֵ֖ף אֶל־עַמֶּ֑יךָ כַּֽאֲשֶׁר־מֵ֞ת אַהֲרֹ֤ן אָחִ֙יךָ֙ בְּהֹ֣ר הָהָ֔ר וַיֵּאָ֖סֶף אֶל־עַמָּֽיו: (נא) עַל֩ אֲשֶׁ֨ר מְעַלְתֶּ֜ם בִּ֗י בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּמֵֽי־מְרִיבַ֥ת קָדֵ֖שׁ מִדְבַּר־צִ֑ן עַ֣ל אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־קִדַּשְׁתֶּם֙ אוֹתִ֔י בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: (נב) כִּ֥י מִנֶּ֖גֶד תִּרְאֶ֣ה אֶת־הָאָ֑רֶץ וְשָׁ֙מָּה֙ לֹ֣א תָב֔וֹא אֶל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אֲנִ֥י נֹתֵ֖ן לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל: פ

10.דברים (פרשת דברים) פרק א פסוק ל - לז

(ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם:

11.דברים (פרשת ואתחנן) פרק ג פסוק כג - כט

(כג) וָאֶתְחַנַּ֖ן אֶל־ה֑' בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹֽר: (כד) אֲדֹנָ֣י ה֗' אַתָּ֤ה הַֽחִלּ֙וֹתָ֙ לְהַרְא֣וֹת אֶֽת־עַבְדְּךָ֔ אֶ֨ת־גָּדְלְךָ֔ וְאֶת־יָדְךָ֖ הַחֲזָקָ֑ה אֲשֶׁ֤ר מִי־אֵל֙ בַּשָּׁמַ֣יִם וּבָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ יַעֲשֶׂ֥ה כְמַעֲשֶׂ֖יךָ וְכִגְבוּרֹתֶֽךָ: (כה) אֶעְבְּרָה־נָּ֗א וְאֶרְאֶה֙ אֶת־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן הָהָ֥ר הַטּ֛וֹב הַזֶּ֖ה וְהַלְּבָנֹֽן: (כו) וַיִּתְעַבֵּ֨ר ה֥' בִּי֙ לְמַ֣עַנְכֶ֔ם וְלֹ֥א שָׁמַ֖ע אֵלָ֑י וַיֹּ֨אמֶר ה֤' אֵלַי֙ רַב־לָ֔ךְ אַל־תּ֗וֹסֶף דַּבֵּ֥ר אֵלַ֛י ע֖וֹד בַּדָּבָ֥ר הַזֶּֽה: (כז) עֲלֵ֣ה׀ רֹ֣אשׁ הַפִּסְגָּ֗ה וְשָׂ֥א עֵינֶ֛יךָ יָ֧מָּה וְצָפֹ֛נָה וְתֵימָ֥נָה וּמִזְרָ֖חָה וּרְאֵ֣ה בְעֵינֶ֑יךָ כִּי־לֹ֥א תַעֲבֹ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֥ן הַזֶּֽה: (כח) וְצַ֥ו אֶת־יְהוֹשֻׁ֖עַ וְחַזְּקֵ֣הוּ וְאַמְּצֵ֑הוּ כִּי־ה֣וּא יַעֲבֹ֗ר לִפְנֵי֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהוּא֙ יַנְחִ֣יל אוֹתָ֔ם אֶת־הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֥ר תִּרְאֶֽה: (כט) וַנֵּ֣שֶׁב בַּגָּ֔יְא מ֖וּל בֵּ֥ית פְּעֽוֹר: פ

12.ספרי במדבר פרשת פינחס פיסקא קלז

על אשר מריתם פי במדבר מריבה במדבר סין, ר' שמעון בן אלעזר אומר אף משה ואהרן בהיכרת מתו שנא' על אשר לא קדשתם אותי ^{(דברים לב נא)} הא אם קדשתם אותי עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר שני פרנסים עמדו לישראל אחד אמר אל יכתב סורחני ואחד אומר יכתב סורחני. דוד אמר אל יכתב סורחני שנאמר לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה ^{(תהלים לב א)}. משה אמר יכתב סורחני שנאמר על אשר מריתם פי במדבר סין במריבת העדה להקדישני. משל למה הדבר דומה לשתי נשים שהיו לוקות בבית דין אחת לוקה על שקלקלה ואחת לוקה על שגנבה פגי שביעית זו שגנבה פגי שביעית אומרת בבקשה מכם הודיעו סורחני שלא יהיו העומדים סבורים לומר כשם שזו קלקלה אף זו קלקלה. תלו לה הפגים בצוארה והיה הכרוז מכריז לפניה על הפגים זו לוקה. ר' אלעזר המודעי אומר בוא וראה כמה צדיקים חביבים לפני הקדוש ברוך הוא שבכל מקום שמזכיר מיתתם שם מזכיר סורחונם וכל כך למה כדי שלא יהיה להם פתחון פה לבאי עולם לומר מעשים מקולקלים היו בהם בסתר לפיכך מתו. כך בארבעה מקומות מזכיר מיתתן של בני אהרן ובכל מקום שהוא מזכיר מיתתן שם מזכיר סרחונם להודיעך שלא היתה בהם אלא זו בלבד. והרי דברים קל וחומר ומה אם כך חס המקום על הצדיקים בשעת הכעס קל וחומר בשעת רצון שנאמר כה אמר ה' בעת רצון עניתיך וביום ישועה עזרתיך (ישעיה מט ח) (סליק פיסקא).

13.אלשיך על במדבר (פרשת חקת) פרק כ 

(כג) ה. אומרו מריתם, ולמעלה אמר [לא] האמנתם. ו. שמדבר על אהרן ומשתף את משה עמו בזה. ז. אומרו למי מריבה, והראוי יאמר במי מריבה:

אמנם הנה ידוע מחלוקת רבותינו ז"ל (ספרי פנחס קלז) אם מתו קודם זמן על אותו עון. והיותר צודק הוא, כי לא היה העונש רק הביאה אל הארץ אך בזמנם מתו.

(כד) והשנית והשלישית אמר, במה שיאמר לו יאסף. כלומר, שלא היה קודם זמנו מחמת עונש. כי אם נאסף, שהוא לשון הצודק על אשר הושלם זמנו ונאסף. ... זה היה סיבה לאמר יאסף אהרן וכו', שהוא שהוצרך לפייסו כמדובר:

הנה כלל הדברים, שרצה הקדוש ברוך הוא להורות לאהרן כי לא בעונו מת קודם זמנו. וגם במותו בזמנו לא הוצרך להצטער על אותו עון. ושמא תאמר אם כן, איפה יכופר החטא ההוא. לזה אמר כי לא יבא אל הארץ וכו'. לומר מה שלא יבא אל הארץ כי אם שימות בחוץ, זה הוא על אשר מריתם וכו'. ולא שיחשב אהרן כאשם יותר ממשה על קדימת מיתתו, כי הלא שניכם שוים בזה וזהו אומרו לשון רבים, לכלול את שניהם כאחת:

ושמא תאמר הלא אמרת יען לא האמנתם בי על כן לא תביאו. שהוא שלא נהיה אנחנו המביאים ראשים על העם, אך לפחות נבא כיחידים. לזה אמר כי לא יבא וכו', הוא על בחינה אחרת שהוא על אשר מריתם את פי וכו'. והוא כי הנה בעל השרשים פירש אומרו מריתם פי ודומה לו מלשון חילוף ושינוי. ובזה יאמר על אשר החלפתם את פי תמורת מי מריבה. וזהו הלמ"ד שהחלפתם פי בשביל מי מריבה. והוא, כי אם היו מדברים אל הסלע ונותן מימיו, לא היו מי הבאר נקראים מי מריבה כי אם פי ה'. כי אילו הייתם שונים פרק אחד או הלכה אחת, והיתה שכינה שרויה ביניכם. והיתה היא המוציאה המים, כי גם הבאר היא היא. וידוע כי השכינה היא הנקראת פי ה'. היו מימי הבאר הנפתחים ויוצאים נקראים פי ה' הנפתח. ונמשך עתה הומר ליקרא מי מריבה. נמצאו מחליפים פי ה' בשביל מי מריבה שיקרא כן עתה. ומה גם על דרך חכמי האמת, האומרים, כי אילו לא היו מכים את הסלע, היו כל הדורות יודעים כל הלכות התורה בלי מחלוקת ובלי ספק. ועתה כלם במחלוקת ומריבות ואין הלכה פסוקה. והוא, כי הבאר היא תורה שבעל פה, היא שכינה הנקראת פי ה'. והחליפו הדבר מבוא הלכותיה ביושר המתייחס אל פי ה', בעד מי מריבה ומחלוקת. ועל כן אמר אלהים שעל כן אפילו בלי שררה לא יבא אל הארץ, שגם היא מתייחסת אל הבאר היא שכינה כנודע. שגם ה' החליפה ומנעה מהם בל יבואו שמה. ובזה בא על נכון אומרו למעלה לא האמנתם וכו' ואומרו לא תביאו, ופה נאמר מריתם ונאמר לא יבא. (כה):

14.העמק דבר במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק כד

על אשר מריתם את פי וגו'. במשה כתיב בפרשת פינחס כַּאֲשֶׁר֩ מְרִיתֶ֨ם פִּ֜י במי מריבה לְהַקְדִּישֵׁ֥נִי בַמַּ֖יִם לְעֵינֵיהֶ֑ם: וכאן באהרן כתיב סתם על אשר מריתם, היינו משום דמשה נצטוה לעשות אחד משני אופנים, או לעשות נס על ידי המטה או ודברתם אל הסלע בתורה ותפלה, ועשה משה דרך הראשון, נמצא שלא עבר על הצווי לגמרי, אלא שחדל לבור הדרך הטוב שהיה בזה להקדישני במים לעיניהם כמבואר במקומו, אבל אהרן לא היה משתתף בעסק המטה כלל, מה שאין כן אם באו בתפלה היה המצוה על שניהם כמו שאמר ה' ודברתם אל הסלע, ואם כן חדל אהרן מלעשות דבר ה' אליו לגמרי:

15.שלל דוד במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק יב

יען לא האמנתם בי להקדישני - והקשו המפרשים, דכאן משמע דבשביל חטא מי מריבה נגזרה עליהם שלא יכנסו, והרי בסוף פרשת שמות [ו, א] כתב רש"י עתה תראה מה שאני עושה לפרעה ולא מה שאני עושה לל"א מלכים, הרי משם כבר נגזרה גזירה, ונדחקו בזה, ועיין ברא"ם שם וכאן. ולע"ד י"ל, דרש"י כתב "יען לא האמנתם בי, גלה הכתוב שאילולי חטא זה בלבד היו נכנסים לארץ כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו כך היה עון משה ואהרן".דלכאורה הכל דברי מותר, דפשיטא אילו לא חטאו היו נכנסים. וגם מה צריך לומר הטעם כדי שלא יאמרו כעון שאר דור המדבר, דלולא הך טעם מה"ת לא יכנסו דמה חטאו. אמנם באמת במצרים נגזרה גזירה כמו שאמר עתה תראה, אמנם זה הגזירה היה אילו לא יחטאו דור המדבר ויכנסו לארץ (שאף שהקב"ה יודע הכל מ"מ הבחירה ג"כ ביד כל), שאז אין מקום לחשוד במשה, אבל אח"כ כשחטאו דור המדבר ונגזר עליהם הגזירה ביטל הקדוש ברוך הוא גזירת משה כדי שלא יאמרו כעון שאר דור המדבר חטאו. אמנם עכשיו שחטאו במי מריבה אז נגזר עליהם הגזירה שנית, ולא חש הקדוש ברוך הוא שיאמרו כיון שחטאו היה מפורסם, כמ"ש רז"ל ^{[יומא פו, ב]} שאמר משה יכתב סורחני. ולזה אמר "המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' ויקדש בם", כלומר דוקא מחטא מי מריבה נקדש בם אבל מחטא אחר לא היה נקדש בם.... והנה יש לדקדק למה באמת שינה משה מציווי הקדוש ברוך הוא שאמר לו ודברתם והוא הכה. וי"ל שחשב משה שאין ישראל ראויין לנס שלא כדרך הטבע לכן הכה את הסלע פעמים, כאשר בארנו למעלה, וחשב משה כך, באמת באותו שעה שצוה לו הקדוש ברוך הוא לדבר אל הסלע הי' ראויים לנס שלא כדרך הטבע, אבל כיון שהקניטו אותו ופקרו בו והכעיסו אותו כאשר אמר להם שמעו נא המורים, ברש"י סרבנים מורים את מוריהם, החטא גרם שאין ראויין להעשות להם עוד נס שלא כדרך הטבע, בזה יש להתנצל למשה רבינו ע"ה. ואיתא במדרש על לשון המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וברש"י שם שהי' ישראל אומרים להם מה לכם מאיזה סלע תוציאו לנו מים, ובמדרש איתא שאמר אם תאמרו מסלע זה יאמרו מסלע אחר ואם תאמרו מסלע אחר יאמרו מסלע זה, והקפיד משה להוציא מים, דוקא מאותו סלע שהוא אומר. ולפ"מ שבארנו למעלה* הי' יכולים ישראל להתרעם עי"ז שהדבר גופא איננו נס אלא שידע משה שבסלע הזה יש מעין מים שקרוב להתבקע, כיון שהקפיד להוציא דוקא מן סלע זה. לפ"ז כיון שאינן ראויים להעשות להם נס שלא כדרך הטבע, לא הי' ראויים לכבוש ארץ ישראל שהי' בנס שלא כדרך הטבע, בחומת יריחו שנשקעה ע"י תקיעת שופר, אבני אלגביש שירדו על אמוריים במורד בית חורון, הצרעה ששלטה בהם ולא בישראל, אבל באמת חשד בכשרים, כי הי' ראויים לנסים כאלו, כדאיתא ברש"י (כ' א') ויבואו בנ"י כל העדה, וז"ל: עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פירשו לחיים, והיו ראויים לנס שלא כדרך הטבע, כאשר באמת נעשו להם נסים אלו, ונענש משה מדה כנגד מדה במה שמרה פיו של הקדוש ברוך הוא בשגגה, יען שחשד אותם שאינם ראויים לנס שלא כדרך הטבע ולפ"ז אינם ראויים ליכנס לארץ, ונענש מדה כנגד מדה לכן לא תביאו את הקהל.

16.תורת משה במדבר פרק כ פסוק יב

דהנה לא מצינו בקרא שום טעם על מיתתה של מרים עכשיו, ומדכתיב (זכריה י"א ח') וָאַכְחִד אֶת־שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָדמשמע שכולם מתו מדבר אחד, וגם לשון הקרא בירח אחד אין לו מובן, דלא בחודש אחד מתו. ונ"ל דמצינו (דברים רבה ה' י') דלשון הרע הורגת שלשה האומרו והנאמר עליו והמקבלו, והנה מרים דברה לשה"ר לאהרן על משה, ועי"ז נתחייבו כולם מיתה, ובפרט שע"י מיתת מרים פסק הבאר וגרם החטא של מי מריבה למשה ולאהרן שלא ליכנס לארץ, נמצא שמתו כולם בירח אחד, דע"י מיתת מרים התחילה מיתת משה ואהרן. וגם בשביל דבר אחד מתו כולם, דהנה הקדוש ברוך הוא רצה להראות לישראל כח הדיבור של האדם שלא יאמר אדם בעל הלשון מה עשיתי הלא רק דברתי, כמבואר ברמב"ם (ה' טומאת צרעת פט"ז ה"י) שזהו הסדר של בעל לשה"ר לומר שלא עשה כלום, ובאמת שקר דיבר בעל הלשון, שגדול כח הדיבור הן לטוב והן לרע, לכן מתה מרים עכשיו על לשה"ר שדברה על אחיה, וציוה גם למשה ולאהרן - שגם עליהם הי' החטא של לשון הרע שדברה מרים - שידברו אל הסלע, ויגרום הדיבור ההוא לפעול פעולה גדולה להשקות עדה גדולה עם מקניהם, ועי"ז ילמדו ישראל מוסר שכח הדיבור גדול מאוד ויזהרו בלשונם מלדבר דבר דמשתמע מיני' לישנא בישא, ועי"ז ישבו בטח בדד ושאנן לעולם בארצם ולא יחרב הבית. והנה משה שהכה לסלע אז יאמרו ישראל מדחזינן שהוצרך תמיד בכל דיבור לעשות מעשה, ש"מ אין בדיבור כלום, ולא יזהרו עצמם מן החטא של לשה"ר, וע"כ הבית המקדש יחרב מחמת חטא זה, ואין יתרון בכניסת משה ואהרן לארץ, וגם עליהם הי' כח הריגה של חטא לשון הרע שדיברה מרים, לכן נגזר עליהם שלא ליכנס לארץ. ומדוקדק בזה הלשון יען לא האמנם בי, ומבואר ברמב"ן ז"ל שהוא פועל יוצא כלומר שע"י דבריכם לסלע הי' מקום להתחזק אמונה בישראל שהיו רואים כח הדיבור והיו נזהרים מחטא לשה"ר, וע"י הכאה לא החזקתם אמונה בבני ישראל, אדרבא יהי' להם מקום להטעות ולומר שאין בדיבור כלום, לכן לא תביאו כיון דסוף סוף יוצרך הבית ליחרב, ובלא"ה יש ג"כ עליכם חטא לשה"ר ודוק....   * ועדיין לנו לבאר מה הי' חטא של אהרן במעשה זה, שאמר הקדוש ברוך הוא יען לא האמנתם בי, לשון רבים, דמוכח דגם לאהרן יש כאן עבירה במעשה זה, ובאמת שגם רש"י ז"ל פי' בפ' ברכה ^{(ל"ג ח')} תריבהו על מי מריבה, אם משה חטא אהרן מה עשה עיין שם. אך באמת גם אהרן חטא כאן במה שהסכים למשה להכות הסלע פעמים, והי' ראוי שאהרן יכה אותו פעם שני', כפי סברתם שהכו אותו, וכמו שנבאר בע"ה.

17.אמת ליעקב שמות (פרשת יתרו) פרק יט פסוק ג

גם נתנסה משה רבינו ע"ה עד כמה מגעת נאמנותו שיוכלו למסור התורה על ידו לישראל, כי בודאי לפי הכרתו של משה רבינו בודאי חפץ היה שישראל יקבלו את התורה, ואלמלא נאמנותו מן הראוי היה שיוסיף להם דברים משלו, אבל אילו עשה כן לא היה ראוי שתינתן תורה על ידו, כי כמה דרשות אנו מוציאין מיתור של אות, ואילו היה משה משנה דבר מה א"כ אין הכרח שכך נאמר, וזהו נסיון גדול, ודו"ק. לפי זה נבין ביתר דיוק מה היה חטאו של משה במי מריבה, ומדוע נענש בצורה כה חמורה בגלל סטיה קלה מציווי ה', וכבר נלאו כל מפרשי התורה למצוא הסברים לזה כל אחד לפי דרכו. אמנם לפמש"כ נראה דהחטא היה מיוחד למשה, שמכיון שהוא היה מקבל התורה מה' והמוסרה לישראל, וכל דיבור ודיבור שלו יש לו דין של תורת ה' וכמאמר הכתוב להלן [פ"ט]: וגם בך יאמינו לעולם, א"כ כל נאמנותו מיוסדת על זה שהוא מוסר את דברי ה' בדיוק כפי שנאמרו מבלי לשנות כלום, וכמו שאמרו חז"ל בבבא בתרא [דף ט"ו ע"א]: הקדוש ברוך הוא אומר ומשה כותב, אבל כאן הראה משה שהוא לא מקיים את ציווי ה' בדיוק כפי שהוא נאמר לו אלא שמוסיף הוא משהו משל עצמו, וחטאו זה מעמיד את כל מסירת התורה בסכנה, שהרי עכשיו אמינותו של משה מוטלת בספק, ולכן הוכרח הקדוש ברוך הוא לעונשו בצורה כה חמורה ונוקבת, שכולם ידעו שרק כאן סטה משה משליחותו ונענש על זה, ואמנם בשאר כל התורה כולה משה אמת ותורתו אמת, ודו"ק.

18.אברבנאל פרשת חקת

ודעתי בזה שמשה ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו אם אהרן בעון העגל. ואם משה אדונינו ענין המרגלים, לא שהיה אהרן מעובדי העגל ולא שהיה משה מדור המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שהתבאר במקומו שלא בכוונה רעה עשה את העגל ועם היות כוונתו לעכב את העם ולהנהיגם בנחת עד בא משה הנה נמשך ממנו מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד השם ככל חטאתם מהם מתו במגפה ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ אשר אמר ה' לתת להם הנה היה אהרן בזה סבה מה לכן היה מהמשפט האלהי שכמו שאהרן סבב באנשים ההמה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ שהוא גם כן ימות במדבר ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה אהרן מעובדי העגל כשאר האנשים הפושעים לכן לא נענש עמהם והאריך אפו אליו, … ולרמוז לזה נאמר שם בסוף הספור ויגוף ה' את העם אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן כלומר ואמנם אהרן ענשו שמור לו לשעתו, ואמנם חטא משה היה כי כאשר שאלו ישראל לשלוח מרגלים לא שאלו אלא וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, והשם יתברך כשצוה על שליחותם לא אמר אלא ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן והנה משה אדונינו הוסיף מעצמו בשליחות מה שישראל לא שאלו עליהם, והקב"ה לא צוה בם, והם שיראו את העם היושב בארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הערים הבמחנים אם במבצרים, והשאלות ההמה שהוסיף משה לשאול מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה לשידעו ישראל כי עז העם והערים גדולות ובצורות בשמים כדי שיכירו וידעו כי הגדיל ה' לעשות עמהם חסד להורישם מפניהם, וכמו שאמר משה במשנה תורה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולי' ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וגו' וידעת היום השבות אל לבבך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך וגו'. אבל נמשך מזה מה שנמשך שבתשובת השאלות האלו אמרו המרגלים עז העם והערים בצורות באופן שהמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה, ומפני זה נגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו כלם במדבר, ולפי שמרע"ה היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלהי שגם הוא שסבב שימותו הדור במדבר ולא יכנסו לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון ומפני ישראל חטאו על זה במזיד ומרע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה חס הקדוש ברוך הוא על כבודו ולא הביא גזרתו בתוך גזרת העם והאריך אליו אפו כמו שהאריך לאהרן במעשה העגל וכאשר בקדש ובמדבר צין התלוננו ישראל על המים ובדברי תלונתם העירו פעמים הרבה על היות משה ואהרן סבה למיתת העם במדבר ובעבורם לא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ומשה ואהרן התעצבו בשמעם הרמז ההוא, וצוה השם למשה שהוא ואהרן יקהילו את הקהל אל הסלע ושידברו ויעשו הפועל אשר זכר ובהיות שמרע"ה עבר על דברי השם ומרה את פיו כי הוא צוה אותו שידבר אל הסלע ומשה הכה אותו ולא דבר ראה יתברך להעניש שניהם שהיו שמה לא בעבור החטא הזה מהכאת הסלע אלא מפני עונותיהם הקודמים והיו אם כן מי מריבת קדש כלי אמצעי בדבר הזה ולא סבה עצמות. וקרה להם לפניו ית' כמו שפעמים רבות יקרה לאדם עם בנו האהוב אצלו שאם חטא לו יעלים את פשעו מפני כבודו ואחר כך בסבה קטנה ילקה אותו מכה רבה, ואם ישאלו ממנו למה עשית כך על דבר קטן כזה והוא ישיב לא בעבור זה עשיתי אלא מפני עונות ראשונו' שעשה והארכתי לו העונש עד עתה, וכן העונש הזה לא היה למשה ולאהרן על מי מריבה לבד כי העונש היה בעצם ואמת על מה שעשו קודם לזה וכדי לכסות עליהם ולחוס על כבודם תלה ענשם עד מי מריבה על אשר מרו דברי השם כמו שנזכר בדעת הראשון כי הוא הישר והיותר מתישב מכל הדעות אשר זכרתי, והקושיות שהעיר עליו הרמב"ן אינו כלום כי המטה לא יורה על ההכא' בהכרח. והעד לזה שבחורב נאמר לו ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. ועכ"ז הוצרך יתברך לצוותו והכית בצור, לפי שלקיחת המטה היה כדי שבפניו יעשה הניסים, אבל לא היה שיבקע את הצור ויוציא מים בכח הכאתו אלא בדרך נס וכן נאמר לו בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, כלומר שיעשה באמצעותו האותות שיגזור השם, ומפני זה במכת הברד נאמר ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ולא נתחדש אז הברד מהכאת משה במטה בדבר מה, וכן היה הענין כאן, ואמנם מה שהקשה עוד הרב שלא היה הסלע בעל שכל שיבואהו צווי הש' לתת מימיו, אינו טענה כי הצווי יהיה אל נותן הצורות שישפיע באותו חומר סלעיי צורת המים פתאום, הנה אם כן מכל העשרה דעות אשר זכרתי אין אחד מהם יותר מתישב כפי הפסוקים כדעת הראשון ההוא, אבל ישארו בחזקת ספק השאלות אשר שאלתי בפרשה הזאת על עון משה וענשו על כן אמרתי שלא מתו משה ואהרן בעבור מה שחטאו במי מריבה ממה שהכה ולא דבר אלא מפני סבות אחרות עצמות הכרחיות שהיו להם רוצה לומר אהרן על העגל ומשה בעבור עניני המרגלים, ומפני כבודם לא נזכרו ענשיהם באותם הספורים ונתלו בענין מי מריבה, וכבר התבאר בטבעיות שהסבות יש מהן מקדימות ומהם מגועות, והמקדימות הם הסבות העצמיות והמגיעות יוציאו לפועל מה שמחייבות המקדימות כן היה לאהרן מעשה העגל סבה מקדמת, ולמשה מה ששאל למרגלים, ואמנם ענין מי מריבה היו לשניהם סבה מגיעה כי בהיותם מוכנים לאותו עונש מפני העונות הקודמים נענשו בענין מי מריבה והוא הוציא ענשם לפעל, וכזה עצמו אחז"ל באצילי בני ישראל במעמד הר סיני חטאו ונתחייבו כליה והאריך להם הקדוש ב"ה עד שנשרפו בתבערה:

19.רמב"ן במדבר (פרשת חקת) פרק כ פסוק ח - י

(ח) החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי. והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן:

וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל:

וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל:

והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו. ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל:

ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו', אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר:

והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד), שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שניתם דברי, מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו), כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חזוק, לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כה):

והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה. כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא, ועל כן אמר "לא האמנתם בי", לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר "מריתם פי", כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'", ולכך אמר "מעלתם בי", ואין מעילה אלא שיקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות, כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם:

ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע - כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב). יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשה. ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם, שישמעו כלם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא), וכן רבים. או טעם "לעיניהם" בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס, הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו:

וטעם ונתן מימיו - שיהיו מיד מים רבים נובעים ממנו כמו שאמר (פסוק יא) ויצאו מים רבים, כי הנתינה תאמר על הרבוי, כמו ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו (ויקרא כו ד), כי זרע השלום הגפן תתן פריה והארץ תתן את יבולה והשמים יתנו טלם (זכריה ח יב), כלם על הריבוי יבטיחם, וכן כתוב (תהלים עח כ) ונחלים ישטפו. ואין טעם "מימיו" כמו "תתן יבולה" "ויתן פריו", שאין בטבע הסלע להיות בו מים, אבל טעמו המים אשר יצאו ממנו, כי בהפוך השם החלמיש למעינו מים ובו יהיו וממנו יצאו יקראו על שמו "מימיו", וכן וברך את לחמך ואת מימיך (שמות כג כה), לחמו נתן מימיו נאמנים (ישעיה לג טז). ואמר כן להודיע שמגוף הסלע יצאו, לא מן הארץ אשר תחתיו כמנהג מעינות רבים רק מאמצעו, וכן כתוב (תהלים קיד ח) ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים:

וחזר ואמר והוצאת להם מים מן הסלע - כי אתה בעודך שם תוציא להם המים מן הסלע, "להם", שכולם יראו אותם נובעים. והשקית את העדה - שתצוה אותם לשתות לפניך, וכל זה לפרסם הנס. ובמעשה לא הזכיר כן "וישק את העדה ואת בעירם", אבל אמר (פסוק יא) "ותשת העדה ובעירם", כי מרוב הצמאון ובראותם מים רבים נוזלים מיד נפלו על הנחל ושתו:

ועל דעת רבותינו בבארה של מרים אמרו כי הסלע הזה הוא הצור אשר היה בחורב, ולפיכך יפרשו "מימיו" אשר היה דרכו לתת, כי עתה נסתם מעינו במות מרים. כי הכוונה לרבותינו בבארה של מרים, שהיה מעולם באר נסי מקור מים חיים נובע בכל מקום שיהיה שם הרצון עליו, העלה אותו לישמעאל במדבר באר שבע, ונבקע בחורב מן הצור ההוא שהיה שם, ובשאר המסעים נובע מן הצור במקום שיחנו שם, וכאשר מתה הצדקת פסק המעיין, ועתה חזר על ידי משה להיות לו מקור נפתח מן הסלע הזה בעצמו, והוא מה שאמר "אל הסלע" הנודע. ועל דרך הפשט היה שם סלע סמוך למחנה וצוה ודברתם אל הסלע הזה אשר לפניכם. גם אפשר לפרש, ודברתם אל הסלע אשר לעיניהם, כלומר הראשון שיראו:

(י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים - חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה', והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו, ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב. ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות, כמו הנגלה נגליתי (ש"א ב כז), הרואה אתה (ש"ב טו כז), התשפוט (יחזקאל כב ב), המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא). אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים. ירצה לפרש, שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה, המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים, רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו, וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים:

ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה, המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא, כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו, היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ), התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב), ופעם יזכיר הן לבדו, הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט), הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה), האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג). אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון, אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא, הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה, וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא, כענין שנאמר (תהלים עח יח - כ) וינסו אל בלבבם, היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הגם לחם יוכל תת. וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר. וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים, ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה), אם רצונך כן, הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה), אם עצתך כן, אף כאן, אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה. וכן דעתי בהנגלה נגליתי, הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), המן העץ אשר צויתיך, התשפוט, כי כלם שאלות, אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו. אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי, הלה' תגמלו זאת הגמולה. וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא, או למה תתחבא. ובדרך הזה האחרים. אבל הרואה אתה, שאלה גמורה בדבר המסופק, אם יועץ אתה תשוב אל העיר, כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח ב קט א), וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד):