Twitter

Tuesday, September 28, 2021

Parashat Bereishit - Sins of the Parents

 Parashat Bereishit 

Sins of the Parents

 

A new world begins; or perhaps we might better describe it as another new world. In the beginning, there was the new world, the world cryptically, even mystically, outlined in the opening verses of the Parasha. Now, there is another human history unfolding, a different sort of creation: the genesis of the post-Eden existence. This is a very different sort of creation. As opposed to Eden, which literally translates as a world of pleasure, this new world will be one of pain, hard work, frustration, and death. 

 

And yet, the chronicle of this new world begins with life[1]:

 

בראשית פרק ד:א 

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ':

And the man knew Havah (Eve), his wife, and she conceived and gave birth to Kayin (Cain). She said, 'I have acquired a man with God.'

 

The act of intimacy is described with the word yada – Adam “knew.” As this passage follows the episode of partaking from the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil, one cannot help but wonder if somehow Adam’s new knowledge is connected to the forbidden fruit of that very singular tree.[2]

 

Rashi avoids this line of thinking by observing that the word yada is (or can be taken to indicate) past tense: The intimacy had taken place at an earlier point in time – in Rashi’s opinion, prior to the sin.

 

רש"י בראשית פרק ד פסוק א

וְהָאָדָם יָדַע - כְּבָר קֹדֶם הָעִנְיָן שֶׁל מַעְלָה, קֹדֶם שֶׁחָטָא וְנִטְרַד מִגַּן עֵדֶן, וְכֵן הַהֵרָיוֹן וְהַלֵּדָה, שֶׁאִם כָּתַב וַיֵּדַע אָדָם, נִשְׁמָע שֶׁלְּאַחַר שֶׁנִּטְרַד הָיוּ לוֹ בָנִים:

And the man knew – prior to the episode recounted above, before he sinned and was expelled from the Garden of Eden; likewise, the pregnancy and birth. Had it said va’yaydaAdam [i.e., in present or ongoing tense], it would imply that he had children after the expulsion.

 

Rashi’s comment indirectly points out that this is an unusual, perhaps even singular usage of the word yada; other references to the act of intimacy use the form va’yayda.[3] The unusual form used in this very particular instance is a purposeful switch; the message, Rashi explains, is that it relates to an event that had already transpired. 

 

When Havah was presented to Adam we are told:

 

בראשית פרק ב:כג-כה

(כג) וַיֹּאמֶר֘ הָֽאָדָם֒ זֹ֣את הַפַּ֗עַם עֶ֚צֶם מֵֽעֲצָמַ֔י וּבָשָׂ֖ר מִבְּשָׂרִ֑י לְזֹאת֙ יִקָּרֵ֣א אִשָּׁ֔ה כִּ֥י מֵאִ֖ישׁ לֻֽקֳחָה־זֹּֽאת: (כד) עַל־כֵּן֙ יַֽעֲזָב־אִ֔ישׁ אֶת־אָבִ֖יו וְאֶת־אִמּ֑וֹ וְדָבַ֣ק בְּאִשְׁתּ֔וֹ וְהָי֖וּ לְבָשָׂ֥ר אֶחָֽד: (כה) וַיִּֽהְי֤וּ שְׁנֵיהֶם֙ עֲרוּמִּ֔ים הָֽאָדָ֖ם וְאִשְׁתּ֑וֹ וְלֹ֖א יִתְבֹּשָֽׁשׁוּ:

The man said, 'Now this is bone from my bones and flesh from my flesh. She shall be called Woman (Ishah) because she was taken from Man (Ish).' A man shall therefore leave his father and mother and cling to his wife, and they shall become one flesh. And the two of them were naked, the man and his wife, and they were not ashamed.[4]

 

Rashi draws from the verses – and the gaps between the verses –to fill in the lines of the narrative, revealing what transpired during this time of innocence. 

 

רש"י בראשית פרק ג פסוק א

וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם - מָה עִנְיָן זֶה לְכָאן? הָיָה לוֹ לִסְמֹךְ וַיַּעַשׂ לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם, אֶלָּא לִמֶּדְךָ מֵאֵיזוֹ עֵצָה קָפַץ הַנָּחַשׁ עֲלֵיהֶם, רָאָה אוֹתָם עֲרֻמִּים וְעוֹסְקִים בְּתַשְׁמִישׁ לְעֵין כֹּל וְנִתְאַוָּה לָהּ:

AND THE SERPENT WAS MORE SUBTLE — What does this statement have to do with the passages that precede and follow it? It should appear just before the verse, “and He [God] made for Adam and his wife garments of skin and clothed them” (3:21). Instead,Scripture informs you with what plan the Serpent assailed them: he saw them naked and engaged in the act of intimacy, unashamed, and he lusted for her. 

 

The Serpent was an interloper, a voyeur, who spied on Adam and Havah when they were engaged in coitus, and he hatched a plan to come between them and take Havah for himself; the Serpent’s lust is the catalyst for the sin that will follow, but Adam and Hava’s intimacy was untainted by the sin that they would soon commit.

 

Following Rashi’s reading and positing that yada indicates past tense, there are a number of alternative timelines to consider. One possibility is that as a result of eating the forbidden fruit, when their eyes were opened and they realized that they were naked, a new awareness of sexuality was ignited.[5] In this reading, as in Rashi’s reading, “knowledge” is the key to understanding the narrative: 

 

בראשית פרק ג פסוק ו - י,

(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־ לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל: (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת: (ח) וַֽיִּשְׁמְע֞וּ אֶת־ק֨וֹל ה֧' אֱלֹהִ֛ים מִתְהַלֵּ֥ךְ בַּגָּ֖ן לְר֣וּחַ הַיּ֑וֹם וַיִּתְחַבֵּ֨א הָֽאָדָ֜ם וְאִשְׁתּ֗וֹ מִפְּנֵי֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים בְּת֖וֹךְ עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה: (י) וַיֹּ֕אמֶר אֶת־קֹלְךָ֥ שָׁמַ֖עְתִּי בַּגָּ֑ן וָאִירָ֛א כִּֽי־עֵירֹ֥ם אָנֹ֖כִי וָאֵחָבֵֽא:

(6) The woman saw that the tree was good for food, and that it was a delight to the eyes, and that the tree was desirable (lust?) to make one wise. She took of its fruit and ate, and she gave some to her husband with her and he ate. (7) The eyes of both of them were opened, and they knew that they were naked. They sewed fig leaves together, and made for themselves loincloths. (8) They heard the voice of Hashem, God, walking in the garden in the breeze of the day, and the man and his wife hid themselves from the Hashem, God, among the trees of the garden. (9) Hashem, God, called to the man, and said to him, “Where are you?” (10) He said, “I heard your voice in the garden, and I was afraid because I was naked, and I hid myself.”

 

This knowledge, this new self-awareness, gives rise to a new sense of sexuality which is consummated in the Garden of Eden, immediately following the sin but before the punishment. At the same time, this same knowledge gives rise to Adam’s sense that he has something to hide: First, their nakedness, and then their sexuality, both of which result from their act of disobedience. They were caught in the act - in flagrante delicto. If this is indeed the moment of intimacy, it follows that Kayin is literally the child born in sin and of sin.

  

The key term, “knowledge,” is conspicuously absent from the description of the sin itself: What is otherwise identified as the “Tree of Knowledge of Good and Evil” is described at the moment of sin as ‘pleasant’, a tree of ‘delight’ and of ‘insight’ (הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וְנֶחְמָ֤ד) - with an added tinge of lust (וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם).

 

Previously, all of the trees of the Garden were described in similar fashion:

 

בראשית פרשת בראשית פרק ב:ט

וַיַּצְמַ֞ח ה֤' אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כָּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע:

And Hashem Elokim (the Eternal, Almighty God) made grow out of the ground every tree that is pleasant to the sight and good for food; and the Tree of Life was in the [center of] the garden, and the Tree of the Knowledge of Good and Evil.

  

As the sin unfolds, the tree from which they have been forbidden to eat is set apart from all the trees of the Garden with the addition of one descriptive phrase: This tree and its fruit possess one additional attribute: taava, desire, lust. How was this attribute awakened? What was the spark that ignited desire? Was the conversation with the Serpent the catalyst that sparked a lust for the forbidden, or did Havah spark this lust by simply observing the forbidden tree? In other words, was lust something external to the human psyche that was introduced by the Serpent, or was this “evil inclination” an internal, integral and essential element of the human condition? 

 

There is a third possible timeline for the act of intimacy referred to by the word yada: after the expulsion from Eden. In this case, while the word yada indicates past tense, it does not hark as far back as the other possibilities we have examined: After Adam and Havah are sentenced and expelled from the Garden, they start a new life. That is when a child is conceived. 

 

The implications of this timeline debate go beyond the question of when, and ultimately attempt to grapple with a different question altogether, a question that goes far deeper to the core of human nature: What is the nature of this child? Was he conceived in the idyllic Garden of Eden, before man’s sin? Was he the child born of sin, part and parcel of the sin? Or was this child part of the new post-Eden world, the world of pain, estrangement, confusion and frustration? Was Kayin’s conception and birth unblemished by sin, a product of sin, or an aspect of mankind’s punishment?

 

One striking element of the narrative is perhaps easily overlooked – because it is striking in its absence: Adam, the father of this first child, is nowhere to be seen. Kayin is his progeny,[6] but we find no interaction between Adam and Kayin. It is left to his mother to name him – and perhaps raise him. When another son is born, Adam is similarly absent.[7]

 

בראשית פרק ד:א-ב  

וְהָ֣אָדָ֔ם יָדַ֖ע אֶת־חַוָּ֣ה אִשְׁתּ֑וֹ וַתַּ֙הַר֙ וַתֵּ֣לֶד אֶת־קַ֔יִן וַתֹּ֕אמֶר קָנִ֥יתִי אִ֖ישׁ אֶת־הֽ': וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל וַֽיְהִי־הֶ֙בֶל֙ רֹ֣עֵה צֹ֔אן וְקַ֕יִן הָיָ֖ה עֹבֵ֥ד אֲדָמָֽה׃

The man knew his wife Havah. She conceived and gave birth to Kayin. She said, 'I have acquired a man with God.' She gave birth again, to his brother, Hevel. Hevel was a shepherd, while Kayin worked the land.

 

What was the impact of the expulsion on this couple? How did each of them perceive their new situation? We might consider their very different origins, and consider the implications: Adam, who was formed outside of Eden and placed in the Garden,[8] may have seen his current situation as a return to his roots. Eve, on the other hand, was a product of Eden; she had lost the only home she had ever known, and now had to contend with a harsh, unfamiliar “new normal.” Perhaps the trauma of leaving Eden was felt more acutely by Havah, than by Adam. Perhaps the gap between their perceptions of the situation - Adam felt at home in exile while Havah felt estranged and lost outside the Garden of Eden - created a wedge that drove them apart. 

 

Havah’s awareness of the results of her sin is acute, and she seeks healing, rapprochement; what we are unsure of is the nature of the “acquisition” she hopes for. Is she speaking of reconciliation with God, or with her estranged husband, or perhaps with her son? Either way, with the name she gives her son, Kayin will serve as a living reminder of the healing she seeks, the rekindling of intimacy in this strange new world.

 

The name of God with which Havah reaches out is surely not a random choice: She utters the ineffable name of God, which we translate as “The Eternal” -  a name that invokes God’s attributes of warmth, kindness, compassion, and forgiveness.[9] This, in stark contrast to the aspect of God both Havah and the Serpent used in the moments before the sin, when referring to the command emanating from Elohim, “The Almighty,” the name of God related to strictness and judgement[10] that forbade partaking of the fruit of the Tree of Knowledge.  

 

בראשית פרק ג

(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה ה֣' אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן: (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵ֥ץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל: (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֘ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן: (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן: (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע:

Now the Serpent was more cunning than any beast of the field which the Almighty, Eternal God had made. He said to the woman, “Has God Almighty (Elokim) indeed said, ‘You shall not eat of any tree of the garden?’” The woman said to the serpent, “Of the fruit of the trees of the garden we may eat. But of the fruit of the tree which is in the middle of the garden, God Almighty (Elokim)  has said, ‘You shall not eat of it, neither shall you touch it, lest you die.’” The Serpent said to the woman, “You will surely not die. Rather God Almighty (Elokim)  knows that in the day you eat of it, your eyes will be opened, and you will be like God Almighty (Elokim), knowing good and evil.”  

 

The difference between the command itself and the manner in which it is relayed is striking: The text teaches us that the commandment to abstain from the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil was articulated by “The Eternal, Almighty God,” (“Hashem Elokim”) - both the Eternal God, indicating warmth and mercy, and the Almighty God of judgment. This same formulation is explained by Rashi’s comments on the opening verse of the Torah: “In the beginning Almighty God (Elokim) created heaven and earth”:

 

רש"י בראשית פרק א פסוק א

ברא אלהים - וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וְשִׁתְּפָהּ לְִמִדַּת הַדִּין וְהַיְינוּ דִּכְתִיב (להלן ב ד) בְּיוֹם עֲשׂוֹת ה' אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם:

ALMIGHTY GOD CREATED — It does not state “The Eternal God created, because at first God intended to create [the world] under the attribute of strict justice, but He realized that the world could not thus endure and therefore gave precedence to Divine Mercy, and joined it with Divine Justice. This is alluded to in the verse (Genesis 2:4)— “On the day that the Eternal, Almighty God (Hashem Elokim) made earth and heaven.

 

In other words, the prohibition was intended to prevent death from entering the Garden; it was a commandment that created boundaries and limits, but it was a commandment emanating from love and compassion.

 

בראשית פרק ב

(טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת

16) And the Eternal, Almighty God (Hashem Elokim) commanded the man, saying, “Of every tree of the garden you may surely eat; (17) but of the Tree of Knowledge of Good and Evil, you shall not eat of it; for on the day that you eat of it you will surely die.”

 

Havah’s use of the name of God that implies judgement, boundaries, and limitations – the name used by the Serpent to express a very subtly insidious philosophical position - reveals her own inner world: She perceives the law as arbitrary, the prohibition against the Tree of Knowledge coming from a place of strictness. This position is only possible if reality is obscured. The fruit of this tree is deadly. The prohibition was created in order to protect Havah and her husband, to save all of humanity. This is not a meaningless, arbitrary law. Her life depends on adherence. When God commanded not to eat from this tree, both names - Eternal and Almighty, Hashem and Elohim - were used to indicate that although it is a strict law with massive consequences, it emanates from a place of compassion. The Serpent turns the tables by shifting the focus; he refers only to the limiting aspects, speaks only to the power that is embodied by the ability to make life and death judgements, attempts to entice her with the promise of unlimited power unhindered by compassion and intimacy.  

 

In the desolation of the aftermath, Havah takes charge. Determined to fix the shattered world, Havah now speaks of the aspect of God which is identified with mercy and compassion. She counters the specter of death with a commitment to life, and healing[11] as her son Kayin arrives. 

 

Apparently cognizant of the role he was born to play in human history, Kayin sets out to make things right. He dedicates his life to working the land, to workings the earth that has been cursed as a result of that same sin. This is his destiny.

 

But there is a slight complication. Another brother arrives. We are told nothing about his parents’ intimacy or the pregnancy; without fanfare or expectation, he simply arrives. This child’s name is not explained; he simply is, he comes to be, his existence almost an afterthought. Even his name indicates this ephemeral, weightless existence: “Hevel” is nothingness, or close to it. It is a wisp or a whisper. He seems devoid of importance.

 

בראשית פרק ד:ב 

וַתֹּ֣סֶף לָלֶ֔דֶת אֶת־אָחִ֖יו אֶת־הָ֑בֶל

She continued to give birth to his brother Hevel.

 

The one piece of information which is shared is that Hevel is Kayin’s brother. We don’t know if they are twins, but brothers they are. As their story unfolds we learn that “brotherhood” is an emotion that is absent in Kayin. Perhaps his hyper-focus on fixing his mother’s world leaves his own inner world with no room for another task – even if it is the task of building a loving relationship with his own brother. Perhaps Havah’s dismissive attitude toward her second son is internalized by her first son. Perhaps in her quest to create life and rekindle hope, Havah paved the way for the actualization of the curse which she brought into the world: Indeed, there is death, and she is its unwilling architect.

 

Kayin’s downward spiral was avoidable. We see it set in motion - in terms of language and content - by his mother. His failure to gain God’s favor – which was, quite literally, his raison d’etre, the meaning and purpose of his existence - was more than he could bear. Coming in second in a two-person race, bested by someone whose existence was a mere afterthought at best, sent him into a depression. Healing the world was his job, his only job, and his alone; how had he failed? The problem seems to be that his offering was, in a sense, “Hevel-like,” an afterthought, another check on the checklist, and was therefore not accepted by God. 

 

בראשית פרק ד, 

(ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ:

(5) But He did not favorably regard Kayin and his offering, and Kayin was very angry, and his face fell. (6) The Eternal (Hashem) said to Kayin, “Why are you angry, and why has your face fallen?(7) If you do well, will you not be uplifted? And if you do not do well, sin crouches at the door. Its desire is for you, but you shall rule over it.”

 

Kayin becomes depressed, but God admonishes and instructs him, reminding him that he has the ability to control these feelings. We should not overlook the cluster of words used here that echo God’s words to Kayin’s parents:

 

בראשית פרק ג

(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: ס (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:

(16) To the woman He said, “I will greatly multiply your travails in pregnancy. In sorrowyou will bear children; and your desire will be for your husband, and he will rule over you.” (17) To Adam He said, “Because you have listened to your wife’s voice, and have eaten of the tree of which I commanded you, saying, ‘You shall not eat of it,’ cursed is the ground on your behalf. Through sorrow you will eat of it all the days of your life.

 

Havah was punished with the pain and sorrow of childbirth, and Adam with the pain and sorrow of working the land. Kayin inherited their combined sorrow, but his pain was different than theirs. Neither childbirth nor even physical labor broke his spirit or his resolve; it was his brother’s success that tormented him. God reminds Kayin that he has the ability to rule (timshol תִּמְשָׁל־בּֽוֹ) over his desires, to control his passion (teshuka תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ), using the same words He used to describe to Havah the impact of her sin on the human condition in the post-Eden world. 

 

Kayin was born with the innate ability to control his passions, but he fails to develop this ability. He sees himself as the savior and his brother as expendable, unimportant, an annoyance standing in the way of his mission. He has no sense of brotherhood. He takes no pleasure in his brother’s success, learns nothing about the service of God from his brother’s offering. In a fit of passion, Kayin snuffs out the wisp that was his brother. 

 

Apparently, the sins of the parents are, indeed, visited on the children.

 

While Havah may have been convinced that as she and her husband still live and breathe, the ultimate punishment has been avoided and death has been averted, Kayin bears the curse. Through Kayin and Hevel, punishment is exacted.

 

We do not know if Havah experienced the pain of childbirth; this would depend on when she conceived and gave birth. Perhaps she thought she could skip over the pain of raising children by channeling all her hopes and dreams through Kayin, who would fix the world from the ground up and clear the way for their return to Eden. But eating from the tree of knowledge of good and evil results in Havah carrying two children, one who would prove to be good by living his life to serve God with the best of what he has, while the other son would carry evil within – evil which he should have controlled, but did not. 

 

Kayin goes through the perfunctory steps of serving God, as he was programed to do, as he must, but he allows the evil within to control him. And when that evil is allowed to metastasize, Kayin morphs into an angel of death. Havah’s hope for redemption, for life, becomes the source of death. 

 

Perhaps only when her other son lay lifeless on the ground, as his blood seeped into the cursed earth, did she come to understand that the curse of death she had brought upon the world was unavoidable. Now, the pain of childbirth, the sorrow of raising children, and the finality of death become wrapped together for all time. At that moment she finally learns that man can hide from God but cannot avoid His gaze. Death has invaded her home, and will continue to visit the homes of her descendants - even as they bring more life into the world. She is, indeed Havah, the mother of all life - but she is also the mother of Kayin, and the mother of all death.

 

 



[1] Adam named his wife Chava- because of her identity as the mother of all life Bereishit 3:20.

בראשית פרשת בראשית פרק ג פסוק כ, כ

וַיִּקְרָ֧א הָֽאָדָ֛ם שֵׁ֥ם אִשְׁתּ֖וֹ חַוָּ֑ה כִּ֛י הִ֥וא הָֽיְתָ֖ה אֵ֥ם כָּל־חָֽי:

[2] See Bereishit 3:5, 19:33, 38:16, 39:6 for other uses of the word which are intriguing. 

[3] See Bereishit 4:17, 25

בראשית פרק ד 

פסוק יז ­  -  וַיֵּ֤דַע קַ֙יִן֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתַּ֖הַר וַתֵּ֣לֶד אֶת־חֲנ֑וֹךְ וַֽיְהִי֙ בֹּ֣נֶה עִ֔יר וַיִּקְרָא֙ שֵׁ֣ם הָעִ֔יר כְּשֵׁ֖ם בְּנ֥וֹ חֲנֽוֹךְ:

פסוק כה - וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן:

 

[4] See the comments of Rashi – prior to eating the fruit they didn’t know of modesty to distinguish between Good or bad.

רש"י בראשית פרק ב פסוק כה

וְלֹא יִתְבּשָׁשׁוּ  שֶׁלֹּא הָיוּ יוֹדְעִים דֶרֶךְ צְנִיעוּת לְהַבְחִין בֵּין טוֹב לָרָע, וְאַעַ"פִּ שֶׁנִּתְּנָה בוֹ דֵּעָה לִקְרוֹת לוֹ שֵׁמוֹת, לֹא נִתַּן בּוֹ יֵצֶר הָרָע עַד אָכְלוֹ מִן הָעֵץ וְנִכְנַס בּוֹ יֵצֶר הָרָע וְיָדַע מַה בֵּין טוֹב לָרָע:

 

 

[5] See the comments of Radak 3:7, Seforno 3:7

רד"ק בראשית פרק ג פסוק ז

ותפקחנה עיני שניהם - עיני לבבם וזהו שאמר וידעו ולא אמר ויראו, כי את אשר ראו עתה הוא את אשר ראו בתחילה אלא אחר שאכלו מפרי העץ נולדה בהם תאות המשגל ונתקשה אבר המשגל מן התאוה, והיה בושת להם מה שהיה אבר בגופם יוצא מתחת רשותם והיא מדה כנגד מדה שהם יצאו מן הרשות האל וממצותיו: ועוד כי דבר המשגל הוא דבר מגונה ומכוער לולי שיש בו צורך להשאיר הזרע ומפני זה התבוששו זה מזה גם מהאל שהתחבאו ממנו:

ספורנו בראשית פרק ג פסוק ז

וידעו כי ערומים הם. ידעו שראוי לכסות מקום הערוה, בהיות מעתה רוב פעולתו מכוונת לתענוג מאוס ומזיק:

 

[6] Regarding the possibility that Kayin is not the progeny of Adam, see my Echoes of Eden Bereishit – chapter one, “In Search of the Serpent”.

[7] Bereishit 4:25. Also note that as opposed to the birth of Kayin when the name of God is used, in this naming “Elokim” is used.

בראשית פרק ד פסוק כה,

וַיֵּ֨דַע אָדָ֥ם עוֹד֙ אֶת־אִשְׁתּ֔וֹ וַתֵּ֣לֶד בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א אֶת־שְׁמ֖וֹ שֵׁ֑ת כִּ֣י שָֽׁת־לִ֤י אֱלֹהִים֙ זֶ֣רַע אַחֵ֔ר תַּ֣חַת הֶ֔בֶל כִּ֥י הֲרָג֖וֹ קָֽיִן:

[8] See Bereishit 2:15:

בראשית פרק ב:טו

(טו) וַיִּקַּ֛ח ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶת־הָֽאָדָ֑ם וַיַּנִּחֵ֣הוּ בְגַן־עֵ֔דֶן לְעָבְדָ֖הּ וּלְשָׁמְרָֽהּ:

 “God Elokim, took the man, and put him into the garden of Eden to work it and watch over it.”

[9] See Rashi Shmot 34:6, and Bereishit Rabbah 8:4, and note the use of the word yodaya יוֹדֵעַ from Psalms 1:6.

רש"י שמות פרק לד פסוק ו

(ו) ה' ה' - מדת הרחמים היא, אחת קודםש שיחטא, ואחת אחר שיחטא וישוב:

ה' ה' מִדַּת רַחֲמִים הִיא, אַחַת קֹדֶם שֶׁיֶּחֱטָא, וְאַחַת אַחַר שֶׁיֶּחֱטָא וְיָשׁוּב:

This is the attribute of Divine mercy. The one (the first ה׳) alludes to God having mercy on the sinner before he sins and the other after he has sinned and repented:

בראשית רבה (וילנא) פרשה ח סימן ד

אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאַךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים א, ו): כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ.

[10] See Rashi Shmot 20:1. 

רש"י שמות פרק כ פסוק א

וידבר אלהים - אֵין אֱלֹהִים אֶלָּא דַּיָּן;

[11] See the comments of Bkhor Shor, Hizkuni and Rabbenu Bachya on Bereishit 4:1.

בכור שור בראשית פרק ד פסוק א

קָנִיתִי אִישׁ אֶת־ה'. קָנִיתִי אוֹתוֹ בְּגוּפִי וּבְצַעֲרִי וּבְעִצְּבוֹנִי אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֵשֵׁב אֶת עוֹלָמוֹוְאִם אִישׁ הֵמַתִּי הִנֵּה אִישׁ שִׁלַּמְתִּי.

חזקוני בראשית פרק ד פסוק א

[והאדם ידע את וגו' למשכב]. קניתי איש את ה' בבריאת עולם דהיינו מבראשית עד אלה תולדות השמים לא נזכר הקדוש ברוך הוא אלא בשם אלקים לומר שברא עולמו במדת הדיןובעשיית העולם ובתיקונו דהיינו מאלה תולדות השמים עד והאדם ידע הוא נזכר בשתי אזכרות לומר לך ששיתף הרחמים עם מדת הדין אולי יוכל עולמו לעמוד ואל תשיבני אף כי אמר אלקים, אשר בתוך הגן אמר אלקים, כי יודע אלקים, לפי שהן דברי הנחש וחוהומן והאדם ידע ואילך שיצר הרע בא ומתגדל בבריות סילק הקדוש ברוך הוא את מדת דינו ונזכר במדת הרחמים לבדה להתנהג בה עם בריותיו כדי להעמיד ולקיים עולמו.

רבינו בחיי בראשית פרק ד פסוק א

והאדם ידע את חוה אשתו. אחר שראה שנטרד מגן עדן בחטאו ונקנסה עליו מיתה ולא יחיה לעולם, הוצרך להזדווג עם חוה לקיום המין להשאיר אדם אחריו. ודע כי התשמיש בלשון התורה נקרא "ידיעה", ועוד תאות התשמיש היתה סבתה עץ הדעת, ולכן נקרא בשם ידיעה.

 

 

 

Thursday, September 9, 2021

שבת שובה התשפ״ב

 שבת שובה התשפ״ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                             בית הכנסת משכן אתרוג

         

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרי סעיף ד

נוֹהֲגִים בְּכָל מָקוֹם לְהַרְבּוֹת נֵרוֹת בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת, וּלְהַצִּיעַ בְּגָדִים נָאִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת. {הַגָּה: וְנוֹהֲגִים שֶׁכָּל אִישׁ, גָּדוֹל אוֹ קָטָן, עוֹשִׂין לוֹ נֵר (מָרְדְּכַי וּמהרי״ו); גַּם נֵר נְשָׁמָה לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ שֶׁמֵּתוּ (כָּל בּוֹ), וְכֵן נָכוֹן,  וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ לְהַצִּיעַ הַשֻּׁלְחָנוֹת בְּיוֹם כִּפּוּר כְּמוֹ בְּשַׁבָּת (מָרְדְּכַי וּמִנְהָגִים), וְכֵן נוֹהֲגִין. יֵשׁ שֶׁכָּתְבוּ שֶׁנָּהֲגוּ לִלְבֹּשׁ בְּגָדִים לְבָנִים נְקִיִּים בְּיוֹם כִּפּוּרדֻּגְמַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת; וְכֵן נוֹהֲגִין לִלְבֹּש הַקִּיטְל שֶׁהוּא לָבָן וְנָקִי, גַּם הוּא בֶּגֶד מֵתִים וְעַל יְדֵי זֶה לֵב הָאָדָם נִכְנָע וְנִשְׁבָּר (דִּבְרֵי עַצְמוֹ מֵהַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ״ז דִּשְׁבִיתַת עָשׂוֹר).}

2.    דניאל פרק י פסוק ה - יא

(ה) וָאֶשָּׂ֤א אֶת־עֵינַי֙ וָאֵ֔רֶא וְהִנֵּ֥ה אִישׁ־אֶחָ֖ד לָב֣וּשׁ בַּדִּ֑ים וּמָתְנָ֥יו חֲגֻרִ֖ים בְּכֶ֥תֶם אוּפָֽז: (יא) וַיֹּ֣אמֶר אֵלַ֡י דָּנִיֵּ֣אל אִישׁ־חֲ֠מֻדוֹת הָבֵ֨ן בַּדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר֩ אָנֹכִ֨י דֹבֵ֤ר אֵלֶ֙יךָ֙ וַעֲמֹ֣ד עַל־עָמְדֶ֔ךְ כִּ֥י עַתָּ֖ה שֻׁלַּ֣חְתִּי אֵלֶ֑יךָ וּבְדַבְּר֥וֹ עִמִּ֛י אֶת־הַדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה עָמַ֥דְתִּי מַרְעִֽיד:

3.    דרכי משה הקצר אורח חיים סימן תרי

(ה) ובמרדכי דיומא (סי' תשכג) ומכבדין בכסות נקיה כדי שיהיו נקיים כמלאכי השרת עכ"ל ונראה דמטעם זה נהגו ללבוש בגדי פשתן לבן נקיים כמו שנאמר (דניאל י ה) איש אחד לבוש בדים. ובהגהות מיימוניות פרק ל' דשבת (אות ב) כתב דמהר"ם היה רגיל ללבוש סרגני"ט ביום טוב כשאין לו להחליף בגדיו ביום טוב והוא הדין בשבת וגם טעמא כי ביום טוב בני אדם שמחים לכן לובשים סרגני"ט שהוא בגד מתים ויזכרו יום המיתה ולא יתגאו עכ"ל ואפשר שמזה הטעם לובשין אותו ביום הכפורים כדי שיהא לבו נכנע וחרד לפני יום הדין:

4.    ספר מטה אפרים - סימן תריט

(ה) אַחַר כָּךְ הוֹלְכִים לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְנוֹהֲגִים לִלְבּשׁ הַקִּיטְל בַּבַּיִת וְלֵילֵךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת כְּדֵי שֶׁגַּם בְּדֶרֶךְ הִלּוּכוֹ לֹא יָזוּז מִזִּכְרוֹנוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְקַבֵּל קְדֻשַּׁת הַיּוֹם בְּאֵימָה (וְעַיֵּן לְעֵיל בְּסִימָן תר"י סָעִיף י"א.)

5.    משנה ברורה סימן תרי ס"ק טז

שנהגו ללבוש בגדים לבנים וכו' - ונוהגין  שגם הנשים לובשים בגדים לבנים ונקיים לכבוד היום אבל לא יקשטו עצמן בתכשיטין שמתקשטין בהם בשבת ויו"ט מפני אימת יום הדין ואין נוהגות ללבוש קיטל:

6.    רא"ש מסכת יומא פרק ח סימן כד

והאידנא אין לנו טהרות וכיון שאין בעלי קריין טובלין כל השנה כולה גם אין חובה לטבילה זו ואין לברך עליה אלא שנהגו העולם לטהר עצמן מקרי לתפלת יום הכפורים. וסמכו אמדרש תנחומא בפרשת ואתחנן ביום הכפורים שהם נקיים כמלאכי השרת:

7.    באור הגר"א אורח חיים סימן תרו סעיף ד

וא"צ כו'. כי טעם הטבילה ע"פ מדרש הנ"ל שישראל נקיים כמלאכי השרת כמ"ש הרא"ש כנ"ל. ועיקר פירוש נקיים נקיים מכל חטא כמ"ש בפרקי ר"א והובא ברא"ש שם ומ"מ מדמין כל מה שיוכל כמ"ה ועיין ס"ס תר"י:

8.    מרדכי מסכת יומא פרק שבעת ימים רמז תשכג

נהגו פרושים לטבול ערב יום כפורים דאמרינן פרשה ואתחנן במדרש תנחומא ורבנן אמרי כו' עד אבל ביו"כ שהם נקיים כמלאכי השרת אומר אותו בפרהסיא ולובשים נמי בגדים נקיים מהאי טעמא:

9.    מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא ב פרק לז

עשרה שמות נקרא נביא עבד. מלאך שליח. צופה. חוזה. חולם. ציר. רואה. נביא. איש האלהים:

10.מדרש תהלים (שוחר טוב; בובר) מזמור קד

)תהלים פרק קד פסוק ד (עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט:

עֹשֶׂ֣ה מַלְאָכָ֣יו רוּח֑וֹת. ר' יוחנן אמר בשני נבראו המלאכים, אותן שהן לצורך שליחות הן של רוח, ואין מלאך אלא שליח, שנאמר וישלח ישראל מלאכים (במדבר כא כא), ואותן שהן לצורך שירות הן של אש, שנאמר מְ֝שָׁרְתָ֗יו אֵ֣שׁ לֹהֵֽט.

11.תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לב עמוד ב

מִדְּקָאָמַר בִּשְׁעַת הַלֵּל מִכְּלַל דִּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֵיכָּא הַלֵּל מַאי טַעְמָא אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם מִפְּנֵי מָה אֵין יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה לְפָנֶיךָ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אָמַר לָהֶם אֶפְשָׁר מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דִין וְסִפְרֵי חַיִּים וְסִפְרֵי מֵתִים פְּתוּחִין לְפָנָיו וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים שִׁירָה:

12.עיון יעקב (על עין יעקב) ראש השנה פרק ד - יום טוב דף לב עמוד ב אות כט

אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה ויום הכפורים לפי שרואין שהקב"ה נוהג בחסד וברחמים עם ישראל וכשרואה שהם חייבין בדין עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים ע"כ מן הראוי לומר שירה לפניו ונ"מ למלאכים בזה שהם אין יכולין לומר שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה כדאיתא בחולין דף צא ע"ב וע"ז מתרץ מ"מ כיון שמתחלה הקדוש ברוך הוא יושב על כסא הדין וכשהקב"ה יושב ודן הוא מדקדק הרבה בדין כדאיתא במדרש בראשית פ' פב והובא בילקוט ישעיה ג' על פסוק נצב לריב יע"ש וספרי החיים וספרי המתים פתוחים לפניו כי לפעמים גם החיים הוא לרעת הרשע להאבידו מעוה"ב ולכך אין אומרים שירה ולעתיד נשיר שיר חדש במהרה בימינו אמן:

13.תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג ידיד נפש 

א"ר סִימוֹן, כְּתִיב (דברים ד) וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם וְגוֹ'. ר' חַמָא בִּי ר' חֲנִינָה וְרַ' הוֹשָׁעְיָה . חַד אָמַר, אֵי זוֹ אוּמָה כַּאוּמָה הַזֹּאת! בַּנוֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ דִּין לוֹבֵשׁ שְׁחוֹרִים וּמִתְעַטֵּף שְׁחוֹרִים וּמְגַדֵּל זְקָנוֹ לפי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ הֵיאַךְ דִּינוֹ יוֹצֵא. אֲבָל יִשרָאֵל אֵינָן כֵּן, אֶלָּא לוֹבְשִׁים לְבָנִים וּמִתְעָטְפִין לְבָנִים וּמְגָלְחִין זְקָנָם וְאוֹכְלִין וְשׁוֹתִין וּשְׂמֵחִים כי הם יוֹדְעִין שֶׁהַקב"ה עוֹשֶׂה לָהֶן נִיסִים. וְחוֹרָנַה והאחר אָמַר, אֵי זוֹ אוּמָה כַּאוּמָה הַזֹּאת? בַּנוֹהָג שֶׁבָּעוֹלָם אם הַשִּׁלְטוֹן אוֹמֵר הַדִּין הַיּוֹם, וְהַלִיסְטִים שדנים אותו אוֹמֵר לְמָחָר תעשו הַדִּין. לְמִי שׁוֹמְעִין? לֹא לַשִּׁלְטוֹן. אֲבָל הקדוש ברוך הוא אֵינוֹ כֵּן. אָמְרוּ ב"ד הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה שקבעו מתי החדש הקדוש ברוך הוא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַעֲמִידוּ בִּימָה יַעַמְדוּ סָנֵיגוֹרִין יַעַמְדוּ קָטִיגוֹרִין שֶׁאָמְרוּ בְּנִי, הַיּוֹם רֹאשׁ הַשָּׁנָה. אם נִמְלְכוּ ב"ד לְעָבְּרָהּ לְמָחָר לעבר את החודש הקדוש ברוך הוא אוֹמֵר לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַעֲבִירוּ בִּימָה יַעַבְרוּ סֵינִגוֹרִין יַעַבְרוּ קַטִיגוֹרִין שֶׁנִּמְלְכוּ בָּנַי לְעָבְּרָהּ לְמָחָר. מ"ט? (תהלים פא) כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. אִם אֵינוֹ חוֹק לְיִשְׂרָאֵל שלא קבעו בי"ד מתי ר"ח כִּבְיָכוֹל אֵינוֹ מִשְׁפָּט לֶאֱלֹהֵי יַעֲקֹב. ר' קְרִיסְפָּא בְּשֵׁם ר' יוֹחָנָן לְשֶׁעָבַר היינו לפני מתן תורה נאמראֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה'. שהקב"ה קובען מִיכָּן מכאן וָאֵילָךְ אחר מתן תורה אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בי"ד קובעין אותם. א"ר אִילָא, דורש מהפסוק "אלה מועדי ה' אשר תקראו אותם" אִם קְרִיתֶם אוֹתָם הֵם מוֹעֲדַי. וְאִם לָאו, אֵינָן מוֹעֲדַי.

14.שמות רבה (וילנא) (פרשת בא) פרשה טו סימן ב

דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דניאל ד, יד): בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא, אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נז, ג): אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג, לז): אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו', אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קד, יט): עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם.

15.דברים רבה (וילנא) (פרשת ואתחנן) פרשה ב סימן לו

ו דבר אחר שמע ישראל רבנן אמרין בשעה שעלה משה למרום שמע למלאכי השרת שהיו אומרים להקב"ה בשכמל"ו והוריד אותה לישראל ולמה אין ישראל אומרים אותו בפרהסיא א"ר אסי למה הדבר דומה לאחד שגנב קוזמין מתוך פלטין של מלך נתנה לה לאשתו ואמר לה אל תתקשטי בה בפרהסיא אלא בתוך ביתך אבל ביום הכפורים שהן נקיים כמלאכי השרת הן אומרים אותו בפרהסיא בשכמל"ו.

16.ברכות פרק ב - היה קורא דף יז עמוד א עין יעקב אות סח

מַרְגְּלָא בְּפוּמֵיהּ דְּרַב: לֹא כְּהָעוֹלָם הַזֶּה הָעוֹלָם הַבָּא. הָעוֹלָם הַבָּא, אֵין בּוֹ לֹא אֲכִילָה, וְלֹא שְׁתִיָּה, וְלֹא פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, וְלֹא מַשָּׂא וּמַתָּן, וְלֹא קִנְאָה, וְלֹא שִׂנְאָה, וְלֹא תַּחֲרוּת, אֶלָּא צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות כד) "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".

17.תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב

וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מַה לִּילוּד אִשָּׁה בֵּינֵינוּ? אָמַר לָהֶן: לְקַבֵּל תּוֹרָה בָּא. אָמְרוּ לְפָנָיו: חֶמְדָּה גְּנוּזָה שֶׁגְּנוּזָה לָךְ תְּשַׁע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה דּוֹרוֹת קוֹדֶם שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם, אַתָּה מְבַקֵּשׁ לִיתְּנָהּ לְבָשָׂר וָדָם? ״מָה אֱנוֹשׁ כִּי תִזְכְּרֶנּוּ וּבֶן אָדָם כִּי תִפְקְדֶנּוּ״? ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכׇל הָאָרֶץ אֲשֶׁר תְּנָה הוֹדְךָ עַל הַשָּׁמָיִם״! אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: הַחְזֵיר לָהֶן תְּשׁוּבָה. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מִתְיָירֵא אֲנִי שֶׁמָּא יִשְׂרְפוּנִי בַּהֶבֶל שֶׁבְּפִיהֶם. אָמַר לוֹ: אֱחוֹז בְּכִסֵּא כְבוֹדִי וַחֲזוֹר לָהֶן תְּשׁוּבָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְאַחֵז פְּנֵי כִּסֵּא פַּרְשֵׁז עָלָיו עֲנָנוֹ״, וְאָמַר רַבִּי נַחוּם: מְלַמֵּד שֶׁפֵּירַשׂ שַׁדַּי מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ וַעֲנָנוֹ עָלָיו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, תּוֹרָה שֶׁאַתָּה נוֹתֵן לִי מָה כְּתִיב בָּהּ? ״אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם״. אָמַר לָהֶן: לְמִצְרַיִם יְרַדְתֶּם? לְפַרְעֹה הִשְׁתַּעְבַּדְתֶּם? תּוֹרָה לָמָּה תְּהֵא לָכֶם! שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים״. בֵּין הַגּוֹיִם אַתֶּם שְׁרוּיִין, שֶׁעוֹבְדִין  פט עמוד א עֲבוֹדָה זָרָה? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ״ — כְּלוּם אַתֶּם עוֹשִׂים מְלָאכָה, שֶׁאַתֶּם צְרִיכִין שְׁבוּת? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִשָּׂא״ — מַשָּׂא וּמַתָּן יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ״ — אָב וָאֵם יֵשׁ לָכֶם? שׁוּב: מָה כְּתִיב בָּהּ? ״לֹא תִּרְצָח״, ״לֹא תִּנְאָף״, ״לֹא תִּגְנֹב״. קִנְאָה יֵשׁ בֵּינֵיכֶםיֵצֶר הָרָע יֵשׁ בֵּינֵיכֶם? מִיָּד הוֹדוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ אֲדֹנֵינוּ מָה אַדִּיר שִׁמְךָ וְגוֹ׳״,

18.יחזקאל פרק ט פסוק ג

וּכְב֣וֹד׀ אֱלֹהֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל נַעֲלָה֙ מֵעַ֤ל הַכְּרוּב֙ אֲשֶׁ֣ר הָיָ֣ה עָלָ֔יו אֶ֖ל מִפְתַּ֣ן הַבָּ֑יִת וַיִּקְרָ֗א אֶל־הָאִישׁ֙ הַלָּבֻ֣שׁ הַבַּדִּ֔ים אֲשֶׁ֛ר קֶ֥סֶת הַסֹּפֵ֖ר בְּמָתְנָֽיו: ס

19.כלי יקר שמות (פרשת תרומה) פרק כו פסוק לא

ועשית פרוכת תכלת וגו'. בשלושה דברים נבדל פרוכת זה המבדיל בין קודש לקודש קדשים מן המסך המבדיל בין אוהל מועד לחצר המשכן, כי הפרוכת היה מעשה חושב כרובים והמסך היה מעשה רוקם, הפרוכת היה על ארבעה עמודים והמסך על חמשה עמודים, הפרוכת היה על אדני כסף והמסך על אדני נחושת. לפי שבבית קודש קדשים לא היה הכהן רשאי ליכנס שם כי אם ביום כפורים שבו נמשלו ישראל למלאכי השרת שנקראו כרובים כי בעצם היום ההוא החומר מעונה וכאילו איננו ולא נשאר בו כי אם הכח השכלי המחשביי שנקרא מעשה חושבעל כן היה הפרוכת ההוא מעשה חושב כרובים כדי שהרואה בפרוכת זה ישכיל ויבין שאין לו רשות להכנס שמה כי אם בזמן שהוא דומה לכרובים מעשה חושבוכן נקרא המלאך לבוש הבדים (יחזקאל ט ג) כדרך כהן גדול ביום כיפור שהיה לבוש בדים ובגדי לבן, ועל כן היה על אדני כסף כי כל כסף לבן מורה על המחילה של יום כיפור שהחטאים כשלג ילבינו ואז היה הכהן משמש בארבעה בגדי לבן האמורים בפרשת אחרי מות, ודבר זה קרוב לשמוע שדמיון הפרוכת ותואריו מורה על מה שהוא מבדיל כי הרואה בו מבין מתוך רמזיו על מה הוא מורה:

אבל המסך של המשכן, מפסיק בין מקום המזבח המכפר על כל חטא ועוון הנעשה על ידי חמשה חושים, ומקור החטא מן הנחש הקדמוני ובין ההיכל מקום הקודש, על כן היה המסך על חמשה עמודים ואדניהם נחושת. ומעשה רוקם כנגד יצירת האדם כמו שנאמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ הרי שלוש סיבות אל החטא. האחת, מצד החומר המרוקם בתחתיות ארץ. שניה, מצד עצת הנחש. שלישית, מצד התחלפות פעולת חמשה חושים. על כן היה צורת המסך שכנגד המזבח מעשה רוקם, ועל חמשה עמודים, ואדניהם נחושת. והמסתכל בצורת המסך יבין וידע שמצד החטא לא ניתן רשות לכל אדם להסתכל אל מקום הקודש כמה דאת אמר (ישעיה נט ב) עוונותיכם היו מבדילין וגו'. 

20.מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק א

משה נתקדש בענן וקבל תורה מסיני  א"ר נתן מפני מה נתעכב משה כל ששת ימים ולא שרה עליו דבור בשביל שימרק מכל אכילה ושתיה שהיה במעיו עד שעה שנתקדש ויהא כמלאכי השרת.

21.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יח עמוד ב משנה

מְסָרוּהוּ זִקְנֵי בֵית דִּין לְזִקְנֵי כְהֻנָּה, וְהֶעֱלוּהוּ לַעֲלִיַּת בֵּית אַבְטִינָס, וְהִשְׁבִּיעוּהוּ וְנִפְטְרוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. וְאָמְרוּ לוֹ, אִישִׁי כֹהֵן גָּדוֹל, אָנוּ שְׁלוּחֵי בֵית דִּין, וְאַתָּה שְׁלוּחֵנוּ וּשְׁלִיחַ בֵּית דִּין, מַשְׁבִּיעִין אָנוּ עָלֶיךָ בְּמִי שֶׁשִּׁכֵּן שְׁמוֹ בַבַּיִת הַזֶּה, שֶׁלֹּא תְשַׁנֶּה דָבָר מִכָּל מַה שֶּׁאָמַרְנוּ לָךְ. הוּא פוֹרֵשׁ וּבוֹכֶה, וְהֵן פּוֹרְשִׁין וּבוֹכִין:

22.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף לה עמוד ב

אִיבָּעְיָא לְהוּ, הַנִי כָּהֲנֵי, שְׁלוּחֵי דִּידָן הֲווּ, אוֹ שְׁלוּחֵי דִּשְׁמַיָּא? לְמַאי נַפְקָא מִינָא? לְמֻדָּר הֲנָאָה, אִי אָמַרְתְּ - שְׁלוּחֵי דִּידָן הֲווּ, הָא מְהַנּוּ לֵיהּ וְאָסוּר, וְאִי אָמַרְתְּ - שְׁלוּחֵי דִּשְׁמַיָּא, שָׁרִי. מַאי? 

23.תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד א

ואמרו לו אישי כהן גדול וכו', לימא תהוי תיובתא דרב הונא בריה דרב יהושע. דאמר רב הונא בריה דרב יהושע: הני כהני - שלוחי דרחמנא נינהו. דאי אמרת שלוחי דידן נינהו - תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט עמוד ב מי איכא מידי דאנן לא מצינן למעבד ושלוחי דידן מצו עבדי? - הכי קאמרי ליה: משביעין אנו עליך על דעתינו ועל דעת בית דין.

24.רש"י מסכת יומא דף יט עמוד א

הני כהני - בהקרבת קרבנותיו שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחינו, ונפקא מינה דאם הוא מודר הנאה ממנו - מותר לו שיקריב עליו קרבנותיו, כדתנן בנדרים (לה, ב).

25.בית הבחירה למאירי מסכת יומא דף יט עמוד א

המודר הנאה מכהן מותר להקריב לו קרבנותיו אפילו קרבנות נדבה שאינה מצוה מוטלת עליו שלא מצד שליחותו הוא מקריב אלא משליחות המקום וכן המודר הנאה משליח צבור שלו שאין הכהנים שלוחים שלו אלא משל הקדוש ברוך הוא הא אם היו שלוחים שלנו היה הדבר צריך לשליחות וכל שהדבר צריך לשליחות אינו נעשה על ידי מודר הנאה אף על פי שמצות לאו ליהנות ניתנו ומטעם זה אמרו שאינו תורם לו אא"כ אמר כל הרוצה לתרום יבא ויתרום כמו שיתבאר במקומו:

26.תוספות הרא"ש מסכת יומא דף יט עמוד א

הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו. וא"ת הא איבעיא לן בנדרים פרק אין בין המודר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו או שלוחי דידן נינהו ולא איפשיט ואמאי לא פשיט ליה מהך, וי"ל דלא רצה לפשוט מדברי אמורא, וכה"ג איכא בפ"ק דב"מ ובכתובות גבי אלמנה מן האירוסין יש לה כתובה או לא ולא פשיט לה והיה יכול לפשוט מדברי אמוראים.

27.יד דוד מסכת יומא דף יט עמוד א  Rabbi Yosef David Sinzheim

די"ל דרב הונא הכי קאמר, אף שלוחי דרחמנא נינהו, באמת הם ג"כ שלוחי דידן, וא"כ מאי קאמר לימא תהוי תיובתא דר"ה דאמר שהם ג"כ שלוחי דרחמנא, ושפיר אמרו אתה שלוחנו, וניהי דאיפשיטא האיבעיא דכהני שלוחי דידן נמי נינהו, עכ"פ לר"ה לא קשיא.

28.תלמוד ירושלמי מסכת פאה פרק א הלכה א ידיד נפש 

אִמּוֹ שֶׁל ר' טַרְפוֹן יָרְדָה לְטַיֵיל לְתוֹךְ חַצֵרָה בְּשַׁבָּת וְהַלָּךְ ר' טַרְפוֹן וְהֵנִיחַ שְׁתֵּי יָדָיו תַּחַת פַּרְסוֹתֶיהָ וְהָיְתָה מְהַלֶּכֶת עֲלֵיהֶן עַד שֶׁהִגִּיעָה לְמִיטַתָהּ. פַּעַם אַחַת חָלָה וְנִכְנְסוּ חֲכָמִים לְבָקְרוֹ. אָמְרָה לָהֶן, הִתְפַּלְּלוּ עַל טַרְפוֹן בְּנִי שֶׁהוּא נוֹהֵג בִּי כָּבוֹד יוֹתֵר מִדַאי. אָמְרוּ לָהּ מַהוּ עֲבַד לֵיךְ? מה עשה לך? וְתַנְיִית לְהוֹן עוּבְדָא וסיפרה להם המעשה אָמְרוּ לָהּ, אֲפִילוּ עוֹשֵׂה כֵּן אֶלֶף אֲלָפִים, אֲדַיִין לַחֲצִי כָּבוֹד שֶׁאָמְרָה תּוֹרָה לֹא הִגִּיעַ! 

29.שנות אליהו הקצר מסכת ברכות פרק ה משנה א

כדי שיכונו את לבם לאביהם שבשמים. פי' שאסור לכוין בתפלה לצורך עצמו אך להתפלל שיהיו כל ישראל בתכלית השלימות ויהיה נשלם כנסת ישראל למעלה. אבל לא לצורך עצמו אלא יתפלל באלהי נצור על עצמו שתפלת אלהי נצור הוא ע"ע. וז"ש כאן כדי שיכונו לבם לאביהם שבשמים לא שיכונו בדבור:

30.שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרו הקדמה - סעיף א

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַד שֶׁיְּפַיְּסֶנּוּ; אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיטוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים, צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ; וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בָּרִאשׁוֹנָה, יַחֲזֹר וְיֵלֵךְ פַּעַם שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית, וּבְכָל פַּעַם יִקַּח עִמּוֹ שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, וְאִם אֵינוֹ מִתְפַּיֵּס בִּשְׁלֹשָׁה פְּעָמִים אֵינוֹ זָקוּק לוֹ. {מִיהוּ יֹאמַר אַחַר כָּךְ לִפְנֵי י׳ שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ מְחִילָה (מָרְדְּכַי דְּיוֹמָא וּמַהֲרִי״ל);} וְאִם הוּא רַבּוֹ, צָרִיךְ לֵילֵךְ לוֹ כַּמָּה פְּעָמִים עַד שֶׁיִּתְפַּיֵּס. {הַגָּה: וְהַמּוֹחֵל לֹא יִהְיֶה אַכְזָרִי מִלִּמְחֹל (מַהֲרִי״ל), אִם לֹא שֶׁמְּכַוֵּן לְטוֹבַת הַמְבַקֵּשׁ מְחִילָה (גְּמָרָא דְּיוֹמָא); וְאִם הוֹצִיא עָלָיו שֵׁם רַע, אֵינוֹ צָרִיךְ לִמְחֹל לוֹ (מָרְדְּכַי וּסְמַ״ג וְהגה״מ פ״ב מֵהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה וּמהרי״ו).}

31.משנה מסכת בבא קמא פרק ח בבלי בבא קמא צ"ב.

אַף עַל פִּי שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ, אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ עַד שֶׁיְבַקֵּשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כ) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וְגוֹמֵר. וּמִנַּיִן שֶׁלֹּא יְהֵא הַמּוֹחֵל אַכְזָרִי שֶׁנֶּאֱמַר (שם) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹהִים וַיִרְפָּא אֱלֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְגוֹמֵר. הָאוֹמֵר סַמֵּא אֶת עֵינִי, קְטַע אֶת יָדִי, שְׁבוֹר אֶת רַגְלִי, חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר חַיָּב. קְרַע אֶת כְּסוּתִי, שְׁבוֹר אֶת כַּדִּי חַיָּב. עַל מְנָת לִפְטוֹר פָּטוּר. עֲשֵׂה כֵן לְאִישׁ פְּלוֹנִי, עַל מְנַת לִפְטוֹר חַיָּב, בֵּין בְּגוּפוֹ בֵּין בְּמָמוֹנוֹ:

32.רמב"ם הלכות חובל ומזיק פרק ה הלכה ט - י

הלכה ט - אֵינוֹ דּוֹמֶה מַזִּיק חֲבֵרוֹ בְּגוּפוֹ לְמַזִּיק מָמוֹנוֹ. שֶׁהַמַּזִּיק מָמוֹן חֲבֵרוֹ כֵּיוָן שֶׁשִּׁלֵּם מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לְשַׁלֵּם נִתְכַּפֵּר לוֹ. אֲבָל חָבַל בַּחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנָּתַן לוֹ חֲמִשָּׁה דְּבָרִים אֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ. וַאֲפִלּוּ הִקְרִיב כָּל אֵילֵי נְבָיוֹת אֵינוֹ מִתְכַּפֵּר לוֹ וְלֹא נִמְחַל עֲוֹנוֹ עַד שֶׁיְּבַקֵּשׁ מִן הַנֶּחְבָּל וְיִמְחל לוֹ:

הלכה יוְאָסוּר לַנֶּחְבָּל לִהְיוֹת אַכְזָרִי וְלֹא יִמְחל אֵין זוֹ דֶּרֶךְ זֶרַע יִשְׂרָאֵל אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁבִּקֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַחוֹבֵל וְנִתְחַנֵּן לוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וְיָדַע שֶׁהוּא שָׁב מֵחֶטְאוֹ וְנִחָם עַל רָעָתוֹ יִמְחל לוֹ. וְכָל הַמְמַהֵר לִמְחל הֲרֵי הוּא מְשֻׁבָּח וְרוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ:

33.משנה מסכת יומא פרק ח תלמוד בבלי מסכת יומא דף פה עמוד ב

עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר. עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, אֵין יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר, עַד שֶׁיְּרַצֶּה אֶת חֲבֵרוֹ.

34.רמב"ם הלכות תשובה פרק ב הלכה ט

אֵין הַתְּשׁוּבָה וְלֹא יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפְּרִין אֶלָּא עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַמָּקוֹם, כְּגוֹן מִי שֶׁאָכַל דָּבָר אָסוּר אוֹ בָּעַל בְּעִילָה אֲסוּרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, כְּגוֹן חוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ אוֹ הַמְּקַלֵּל אֶת חֲבֵרוֹ אוֹ גּוֹזְלוֹ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן - אֵינוֹ נִמְחָל לוֹ לְעוֹלָם, עַד שֶׁיִּתֵּן לַחֲבֵרוֹ מַה שֶּׁהוּא חַיָּב לוֹ וִירַצֵּהוּ.

אַף עַל פִּי שֶׁהֶחֱזִיר לוֹ מָמוֹן שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, צָרִיךְ לְרַצּוֹתוֹ וְלִשְׁאֹל מִמֶּנּוּ שֶׁיִּמְחֹל לוֹ. אֲפִלּוּ לֹא הִקְנִיט אֶת חֲבֵרוֹ אֶלָּא בִּדְבָרִים - צָרִיךְ לְפַיְּסוֹ וְלִפְגֹּעַ בּוֹ עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ .לֹא רָצָה חֲבֵרוֹ לִמְחֹל לוֹ - מֵבִיא לוֹ שׁוּרָה שֶׁלִּשְׁלשָׁה בְּנֵי אָדָם מֵרֵעָיו, וּפוֹגְעִין בּוֹ וּמְבַקְּשִׁין מִמֶּנּוּ. לֹא נִתְרַצָּה לָהֶן - מֵבִיא לוֹ שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. לֹא רָצָה - מַנִּיחוֹ וְהוֹלֵךְ לוֹ, וְזֶה שֶׁלֹּא מָחַל הוּא הַחוֹטֵא. וְאִם הָיָה רַבּוֹ - הוֹלֵךְ וּבָא אֲפִלּוּ אֶלֶף פְּעָמִים עַד שֶׁיִּמְחֹל לוֹ.

35.עטרת צבי על שולחן ערוך אורח חיים הלכות יום הכיפורים סימן תרו סעיף א

א] מחילה. אף שיודע שלא חטא לו, כדי שיהא לב כל ישראל שלם אחד עם חבירו, וכמו שאיתא בפרקי ר' אליעזר [פמ"ו] ראה סמאל כו':

36.תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק ב הלכה ד ידיד נפש

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כְּתִיב (איוב כה) הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. מִיָּמֶיהָ שֶׁל חַמָּה לֹא רָאֲתָה פְּגִימָתָהּ שֶׁל לְבָנָה וזאת, כדי שיהיה שלום במרומיו. תַּנִי רַבִּי שִׁמְעוֹן ב"י. לְפִי שֶׁהָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם, וְהַכּוֹכָבִים שֶׁל אֵשׁ, וְהֵן דָּרִים זֶה עִם זֶה וְאֵינָן מָזִיקִין זֶה אֶת זֶה. לְפִיכָךְ לכן אמר עשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. אָמַר ר' אִבּוֹן, הַמַּלְאָךְ עַצְמוֹ, חֶצְיוֹ מַיִם וְחֶצְיוֹ אֵשׁ, וְאִית בֵּיהּ חָמֵשׁ גָפִּין חמש צורות פנים וּגְוִיָּתוֹ כְּתַרְשִׁישׁ, וּפָנָיו כְּמַרְאֶה בָּרָק, וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וְגוֹ'. א"ר לֵוִי לְעוֹלָם לֵית מַזָּל חָמִי מַה דְקוּמוֹי אין מזל, הכוונה לגרמי השמים, רואה מה שלפניו אֶלָּא כּוּלְהוֹן סָלְקִין כְּאִילֵין דְסַלְקִין בְּסוּלַמָא הָפִיךְ אלא כולם כאותם שהולכים על הסולם שפניהם למטה ולא רואים את שלפניהם. ואמר זאת להסביר את הפסוק שלום במרומיו, שאין מזל רואה את חבירו אם גדול ממנו וכיו"ב לכן אין קינאה ביניהם.

37.פרקי דרבי אליעזר פרק מו

יוֹם שֶׁנִּתְּנָה תּוֹרָה אָמַר סַמְּאֵל [נ"א: שטן] לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, עַל כָּל הָאוּמוֹת נָתַתָּ לִי רְשׁוּת, וְעַל יִשְׂרָאֵל אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי רְשׁוּת. אָמַר לוֹ הֲרֵי יֵשׁ לְךָ רְשׁוּת עֲלֵיהֶן בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים אִם יֵשׁ לָהֶם חֵטְא, וְאִם לָאו אֵין לְךָ עֲלֵיהֶן רְשׁוּת, לְפִיכָךְ(נב) נוֹתְנִים לוֹ שֹׁחַד בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים,(נג) שֶׁלֹּא לְבַטֵּל קָרְבָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר [שם ח] גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל,(נד) גּוֹרָלוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרְבַּן עוֹלָה, וְגוֹרָלוֹ שֶׁל עֲזָאזֵל שְׂעִיר חַטָּאת. וְכָל עֲוֹנוֹתֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל הָיָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר [שם כב] וְנָשָׂא הַשָׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנוֹתָם. רָאָה סַמָּאֵל [נ"א: השטן] שֶׁלֹּא נִמְצָא בָהֶם חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, יֵשׁ לְךָ עַם אֶחָד בָּאָרֶץ כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת בַּשָּׁמָיִם.(נה) מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם קְפִיצִין,(נו) כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִים עַל רַגְלֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִיםמַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָהֶם אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה בְּיוֹם הַכִּפֻּרִיםמַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נְקִיִּם מִכָּל חֵטְא בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים.(נז) מַה מַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם,(נח)כָּךְ הֵם יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם מְתַוֵּךְ בֵּינֵיהֶם בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמֵעַ עֲתִירָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל מִן הַקַּטֵּגוֹר שֶׁלָּהֶם, וּמְכַפֵּר עַל הַמִּזְבֵּחַ(ס) וְעַל הַכֹּהֲנִים וְעַל כָּל עַם הַקָּהָל לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטֹן, שֶׁנֶּאֱמַר [ויקרא טז, לג] וְכִפֵּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ:

38.פחד יצחק על יום הכפורים מאמר ל

[ג] גדרם של דברים למדים אנו, על ידי השואת שני מקומות בספר שערי תשובה לרבינו יונה. שבשער הראשון עיקר הששה עשר כתב "וראוי לבעל תשובה לפייס את חבירו לפני הוידוי, בכדי שיתרצה בוידויו". ובסוף הספר בגמר ענין חילוקי כפרה כתב: דיום כפור אינו מכפר בבין אדם לחבירו עד שיפייס את חבירו, ואם לא עשה כן קודם הוידוי צריך לחזור ולהתודות. יעוין שם. ויוצא לנו מדקדוק הלשונות בשני המקומות, דלענין כפרת התשובה גרידא, אין קדימת הפיוס לוידוי אלא הידור בעבודת התשובה, מה שאין כן לענין כפרת יום הכיפורים, הרי זה מעכב וצריך לחזור ולהתודות. ובודאי שראוי לנו להתעורר בהסברת הבדל זה. ומהלך הדברים כך הוא. דהא דהתשובה מחייבת את הפיוס כתב רבינו יונה בעיקר הט"ז שהפיוס נכלל הוא בתיקון המעוות באשר יכול לתקן. יעוין שם בדבריו של רבינו יונה. אמנם תיקון זה צריך לפרשו. דבודאי אם אדם מפסיד ממון לחבירו, הרי על ידי זה שהוא משלם לו מה שהזיקו, הוא מתקן את המעוות, דעל ידי התשלומין נתבטל ההפסד. אבל במצער את חבירו או שביזהו, הרי אף לאחר הפיוס, הצער או הבזיון במקומו הוא עומד. אלא שמכיון שהפיוס מועיל הוא להסיר הקפידא שבדבר, גם זה תיקון המעוות הוא. אבל עדיין אין בזה כדי שביעה. דסוף סוף מאיזה טעם נידונית היא הקפידא כעצם המעוות, עד כדי כך שאתה אומר דהסרת הקפידא הרי היא כתיקון המעוות. אלא שכך היא הצעת הענין. מצות עשה של ואהבת לרעך כמוך איננה מחייבת רק להיות אוהב גרידא, אלא שמחייבת היא גם להיות אהוב, מאחר שכך הוא טבע האהבה דכל אוהב שואף היות אהוב, ממילא גם ההשתדלות להיות אהוב בכלל אהבה היא נכנסת. ונמצא דכל חטא בין אדם לחבירו הוא ביטול מצות ואהבת בשני פנים. א) מה שהוא מריע לחבירו. וזה הוא מפני החיוב להיות אוהב. ב) מה שהוא נותן לחבירו היתר של תרעומת עליו בדין. וזה הוא מפני החיוב להיות אהוב. ומשום כך לאחר שהוא מפייס את חבירו, דאז חבירו נקרא אכזרי אם אינו מוחל לו, נמצא דעל ידי הפיוס הוא נוטל מחבירו את היתר התרעומות. ומצד זה נחשב הוא הפיוס לתיקון המעוות.