Indifference

פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 פרשת אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים התשפ״ג

 

הרב ארי דוד קאהן                                                           ari.kahn@biu.ac.il

 

1.    דברים פרק א (פרשת דברים)

 (א) אֵ֣לֶּה הַדְּבָרִ֗ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־כָּל־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן בַּמִּדְבָּ֡ר בָּֽעֲרָבָה֩ מ֨וֹל ס֜וּף בֵּֽין־פָּארָ֧ן וּבֵֽין־תֹּ֛פֶל וְלָבָ֥ן וַחֲצֵרֹ֖ת וְדִ֥י זָהָֽב: (ב) אַחַ֨ד עָשָׂ֥ר יוֹם֙ מֵֽחֹרֵ֔ב דֶּ֖רֶךְ הַר־שֵׂעִ֑יר עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (ג) וַיְהִי֙ בְּאַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה בְּעַשְׁתֵּֽי־עָשָׂ֥ר חֹ֖דֶשׁ בְּאֶחָ֣ד לַחֹ֑דֶשׁדִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֧ה ה֛' אֹת֖וֹ אֲלֵהֶֽם: (ד) אַחֲרֵ֣י הַכֹּת֗וֹ אֵ֚ת סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן וְאֵ֗ת ע֚וֹג מֶ֣לֶךְ הַבָּשָׁ֔ן אֲשֶׁר־יוֹשֵׁ֥ב בְּעַשְׁתָּרֹ֖ת בְּאֶדְרֶֽעִי: (ה) בְּעֵ֥בֶר הַיַּרְדֵּ֖ן בְּאֶ֣רֶץ מוֹאָ֑ב הוֹאִ֣יל מֹשֶׁ֔ה בֵּאֵ֛ר אֶת־הַתּוֹרָ֥ה הַזֹּ֖את לֵאמֹֽר: (ו) ה֧' אֱלֹהֵ֛ינוּ דִּבֶּ֥ר אֵלֵ֖ינוּ בְּחֹרֵ֣ב לֵאמֹ֑ר רַב־לָכֶ֥ם שֶׁ֖בֶת בָּהָ֥ר הַזֶּֽה: (ז) פְּנ֣וּ׀ וּסְע֣וּ לָכֶ֗ם וּבֹ֨אוּ הַ֥ר הָֽאֱמֹרִי֘ וְאֶל־כָּל־שְׁכֵנָיו֒ בָּעֲרָבָ֥ה בָהָ֛ר וּבַשְּׁפֵלָ֥ה וּבַנֶּ֖גֶב וּבְח֣וֹף הַיָּ֑ם אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַלְּבָנ֔וֹן עַד־הַנָּהָ֥ר הַגָּדֹ֖ל נְהַר־פְּרָֽת: (ח) רְאֵ֛ה נָתַ֥תִּי לִפְנֵיכֶ֖ם אֶת־הָאָ֑רֶץ בֹּ֚אוּ וּרְשׁ֣וּ אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֣ע ה֠' לַאֲבֹ֨תֵיכֶ֜ם לְאַבְרָהָ֨ם לְיִצְחָ֤ק וּֽלְיַעֲקֹב֙ לָתֵ֣ת לָהֶ֔ם וּלְזַרְעָ֖ם אַחֲרֵיהֶֽם: (ט) וָאֹמַ֣ר אֲלֵכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖ואלֵאמֹ֑ר לֹא־אוּכַ֥ל לְבַדִּ֖י שְׂאֵ֥ת אֶתְכֶֽם: (י) ה֥' אֱלֹהֵיכֶ֖ם הִרְבָּ֣ה אֶתְכֶ֑ם וְהִנְּכֶ֣ם הַיּ֔וֹם כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב: (יא) ה֞' אֱלֹהֵ֣י אֲבֽוֹתֵכֶ֗ם יֹסֵ֧ף עֲלֵיכֶ֛ם כָּכֶ֖ם אֶ֣לֶף פְּעָמִ֑ים וִיבָרֵ֣ךְ אֶתְכֶ֔ם כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר לָכֶֽם: (יב) אֵיכָ֥ה אֶשָּׂ֖א לְבַדִּ֑י טָרְחֲכֶ֥ם וּמַֽשַּׂאֲכֶ֖ם וְרִֽיבְכֶֽם: (יג) הָב֣וּ לָ֠כֶם אֲנָשִׁ֨ים חֲכָמִ֧ים וּנְבֹנִ֛ים וִידֻעִ֖ים לְשִׁבְטֵיכֶ֑ם וַאֲשִׂימֵ֖ם בְּרָאשֵׁיכֶֽם: ... (טז) וָאֲצַוֶּה֙ אֶת־שֹׁ֣פְטֵיכֶ֔ם בָּעֵ֥ת הַהִ֖וא לֵאמֹ֑ר שָׁמֹ֤עַ בֵּין־אֲחֵיכֶם֙ וּשְׁפַטְתֶּ֣ם צֶ֔דֶק בֵּֽין־אִ֥ישׁ וּבֵין־אָחִ֖יו וּבֵ֥ין גֵּרֽוֹ: (יז) לֹֽא־תַכִּ֨ירוּ פָנִ֜ים בַּמִּשְׁפָּ֗ט כַּקָּטֹ֤ן כַּגָּדֹל֙ תִּשְׁמָע֔וּן לֹ֤א תָג֙וּרוּ֙ מִפְּנֵי־אִ֔ישׁ כִּ֥י הַמִּשְׁפָּ֖ט לֵאלֹהִ֣ים ה֑וּא וְהַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר יִקְשֶׁ֣ה מִכֶּ֔ם תַּקְרִב֥וּן אֵלַ֖י וּשְׁמַעְתִּֽיו: (יח) וָאֲצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם בָּעֵ֣ת הַהִ֑וא אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר תַּעֲשֽׂוּן: (יט) וַנִּסַּ֣ע מֵחֹרֵ֗ב וַנֵּ֡לֶךְ אֵ֣ת כָּל־הַמִּדְבָּ֣ר הַגָּדוֹל֩ וְהַנּוֹרָ֨א הַה֜וּא אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ הַ֣ר הָֽאֱמֹרִ֔י כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֛ה ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ אֹתָ֑נוּ וַנָּבֹ֕א עַ֖ד קָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ: (כ) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם בָּאתֶם֙ עַד־הַ֣ר הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כא) רְ֠אֵה נָתַ֨ן ה֧' אֱלֹהֶ֛יךָ לְפָנֶ֖יךָ אֶת־הָאָ֑רֶץ עֲלֵ֣ה רֵ֗שׁ כַּאֲשֶׁר֩ דִּבֶּ֨ר ה֜' אֱלֹהֵ֤י אֲבֹתֶ֙יךָ֙ לָ֔ךְ אַל־תִּירָ֖א וְאַל־תֵּחָֽת: (כב) וַתִּקְרְב֣וּן אֵלַי֘ כֻּלְּכֶם֒ וַתֹּאמְר֗וּ נִשְׁלְחָ֤ה אֲנָשִׁים֙ לְפָנֵ֔ינוּוְיַחְפְּרוּ־לָ֖נוּ אֶת־הָאָ֑רֶץ וְיָשִׁ֤בוּ אֹתָ֙נוּ֙ דָּבָ֔ר אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר נַעֲלֶה־בָּ֔הּ וְאֵת֙ הֶֽעָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר נָבֹ֖א אֲלֵיהֶֽן: (כג) וַיִּיטַ֥ב בְּעֵינַ֖י הַדָּבָ֑ר וָאֶקַּ֤ח מִכֶּם֙ שְׁנֵ֣ים עָשָׂ֣ר אֲנָשִׁ֔ים אִ֥ישׁ אֶחָ֖ד לַשָּֽׁבֶט: (כד) וַיִּפְנוּ֙ וַיַּעֲל֣וּ הָהָ֔רָה וַיָּבֹ֖אוּ עַד־נַ֣חַל אֶשְׁכֹּ֑ל וַֽיְרַגְּל֖וּ אֹתָֽהּ: (כה) וַיִּקְח֤וּ בְיָדָם֙ מִפְּרִ֣י הָאָ֔רֶץ וַיּוֹרִ֖דוּ אֵלֵ֑ינוּ וַיָּשִׁ֨בוּ אֹתָ֤נוּ דָבָר֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ טוֹבָ֣ה הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁר־ה֥' אֱלֹהֵ֖ינוּ נֹתֵ֥ן לָֽנוּ: (כו) וְלֹ֥א אֲבִיתֶ֖ם לַעֲלֹ֑ת וַתַּמְר֕וּ אֶת־פִּ֥י ה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (כז) וַתֵּרָגְנ֤וּ בְאָהֳלֵיכֶם֙ וַתֹּ֣אמְר֔וּ בְּשִׂנְאַ֤ת ה֙' אֹתָ֔נוּ הוֹצִיאָ֖נוּ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם לָתֵ֥ת אֹתָ֛נוּ בְּיַ֥ד הָאֱמֹרִ֖י לְהַשְׁמִידֵֽנוּ: (כח) אָנָ֣ה׀ אֲנַ֣חְנוּ עֹלִ֗ים אַחֵינוּ֩ הֵמַ֨סּוּ אֶת־לְבָבֵ֜נוּ לֵאמֹ֗ר עַ֣ם גָּד֤וֹל וָרָם֙ מִמֶּ֔נּוּ עָרִ֛ים גְּדֹלֹ֥ת וּבְצוּרֹ֖ת בַּשָּׁמָ֑יִם וְגַם־בְּנֵ֥י עֲנָקִ֖ים רָאִ֥ינוּ שָֽׁם: (כט) וָאֹמַ֖ר אֲלֵכֶ֑ם לֹא־תַֽעַרְצ֥וּן וְֽלֹא־תִֽירְא֖וּן מֵהֶֽם: (ל) ה֤' אֱלֹֽהֵיכֶם֙ הַהֹלֵ֣ךְ לִפְנֵיכֶ֔ם ה֖וּא יִלָּחֵ֣ם לָכֶ֑ם כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֧ה אִתְּכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֵיכֶֽם: (לא) וּבַמִּדְבָּר֙ אֲשֶׁ֣ר רָאִ֔יתָ אֲשֶׁ֤ר נְשָׂאֲךָ֙ ה֣' אֱלֹהֶ֔יךָ כַּאֲשֶׁ֥ר יִשָּׂא־אִ֖ישׁ אֶת־בְּנ֑וֹ בְּכָל־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר הֲלַכְתֶּ֔ם עַד־בֹּאֲכֶ֖ם עַד־הַמָּק֥וֹם הַזֶּֽה: (לב) וּבַדָּבָ֖ר הַזֶּ֑ה אֵֽינְכֶם֙ מַאֲמִינִ֔ם בַּה֖' אֱלֹהֵיכֶֽם: (לג) הַהֹלֵ֨ךְ לִפְנֵיכֶ֜ם בַּדֶּ֗רֶךְ לָת֥וּר לָכֶ֛ם מָק֖וֹם לַֽחֲנֹֽתְכֶ֑ם בָּאֵ֣שׁ׀ לַ֗יְלָה לַרְאֹֽתְכֶם֙ בַּדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר תֵּֽלְכוּ־בָ֔הּ וּבֶעָנָ֖ן יוֹמָֽם: (לד) וַיִּשְׁמַ֥ע ה֖' אֶת־ק֣וֹל דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּקְצֹ֖ף וַיִּשָּׁבַ֥ע לֵאמֹֽר: (לה) אִם־יִרְאֶ֥ה אִישׁ֙ בָּאֲנָשִׁ֣ים הָאֵ֔לֶּה הַדּ֥וֹר הָרָ֖ע הַזֶּ֑ה אֵ֚ת הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁ֣ר נִשְׁבַּ֔עְתִּי לָתֵ֖ת לַאֲבֹתֵיכֶֽם: (לו) זֽוּלָתִ֞י כָּלֵ֤ב בֶּן־יְפֻנֶּה֙ ה֣וּא יִרְאֶ֔נָּה וְלֽוֹ־אֶתֵּ֧ן אֶת־הָאָ֛רֶץ אֲשֶׁ֥ר דָּֽרַךְ־בָּ֖הּ וּלְבָנָ֑יו יַ֕עַן אֲשֶׁ֥ר מִלֵּ֖א אַחֲרֵ֥י הֽ': (לז) גַּם־בִּי֙ הִתְאַנַּ֣ף ה֔' בִּגְלַלְכֶ֖ם לֵאמֹ֑ר גַּם־אַתָּ֖ה לֹא־תָבֹ֥א שָֽׁם: ... (מא) וַֽתַּעֲנ֣וּ׀ וַתֹּאמְר֣וּ אֵלַ֗י חָטָאנוּ֘ לַֽה֒' אֲנַ֤חְנוּ נַעֲלֶה֙ וְנִלְחַ֔מְנוּ כְּכֹ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖נוּ ה֣' אֱלֹהֵ֑ינוּ וַֽתַּחְגְּר֗וּ אִ֚ישׁ אֶת־כְּלֵ֣י מִלְחַמְתּ֔וֹ וַתָּהִ֖ינוּ לַעֲלֹ֥ת הָהָֽרָה: (מב) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֵלַ֗י אֱמֹ֤ר לָהֶם֙ לֹ֤א תַֽעֲלוּ֙ וְלֹא־תִלָּ֣חֲמ֔וּ כִּ֥י אֵינֶ֖נִּי בְּקִרְבְּכֶ֑ם וְלֹא֙ תִּנָּֽגְפ֔וּ לִפְנֵ֖י אֹיְבֵיכֶֽם: (מג) וָאֲדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶ֖ם וְלֹ֣א שְׁמַעְתֶּ֑ם וַתַּמְרוּ֙ אֶת־פִּ֣י ה֔' וַתָּזִ֖דוּ וַתַּעֲל֥וּ הָהָֽרָה: 

2.    כלי יקר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ו -  רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם. זו תוכחה ראשונה על שהאנשים שנאו את הארץ ונתישבו בהר זה ישיבה של קבע ולא פנו פניהם אל הארץ מקום מיוחד לקיום המצוות. …פנו הסבו פניכם אל הארץ וסעו לכם אל עצמות מקור שלכם כי משם נוצר חומר של אדם הראשון כדרך שאמר לאברהם לך לך. ולקמן עשה פירוש מבואר על תוכחה זו ואמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר וגו' והיה לו לומר ונפן ונסע מחורב כדרך שאמר פנו וסעו. אלא כך אמר להם עדיין בפחזותכם קיימיתון כי אני אמרתי פנו וסעו שכשתלכו מן הר חורב מקום שלמדתם עליו תורה תפנו פניכם אל הארץ מקום שמירת התורה כי לא המדרש עיקר אלא המעשה. ואתם בלכתכם מחורב רוח אחרת היתה עמכם ליסע ממקום מיוחד לתלמוד תורה ואל מקום שמירת המצוות לא פניתם פניכם ובמרדכם אתם עומדים לשנוא את הארץ, לכך אמר ונסע מחורב ונלך את כל המדבר כל אחד מכם ישית אל המדבר פניו ולא אל הארץ שהרי המרגלים אמרו נשובה מצרימה ^{(שם יד ד)}. אבל אחר מעשה המרגלים שיעד להם עונש גדול חזרו בתשובה שלא בטובתם ושם נאמר ונפן ונסע ^{(דברים ב א)}: ויש אומרים שהאשימם על שברחו מן הר חורב כתינוק הבורח מבית הספר, ועל זה אמר רב לכם כי הימים אשר ישבתם בהר לא היו בעיניכם כימים אחדים באהבתם אותם אלא כימים רבים של צער וזהו רב לכם שהיה רב והרבה לכם שבת בהר הזה לכם ולא לי. ...

פסוק ט-  ואומר אליכם בעת ההיא לאמור. בעת ההיא מורה באצבע על הזמן שאמר להם בואו ורשו את הארץ. כי ראיתי שבזמן ההוא צורך שעה במינוי הדיינים כי זכות זה יספיק לכם להושיב אתכם על האדמה כמו שנאמר ^{(דברים טז כ)} צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ פירש רש"י כדאי הוא מינוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבם על אדמתם. ... כדי שתרשו את הארץ. ..:

3.    במדבר פרק ט (פרשת בהעלותך)

(יח) עַל־פִּ֣י ה֗' יִסְעוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְעַל־פִּ֥י ה֖' יַחֲנ֑וּ כָּל־יְמֵ֗י אֲשֶׁ֨ר יִשְׁכֹּ֧ן הֶעָנָ֛ן עַל־הַמִּשְׁכָּ֖ן יַחֲנֽוּ: ...(כג) עַל־פִּ֤י ה֙' יַחֲנ֔וּ וְעַל־פִּ֥י ה֖' יִסָּ֑עוּ אֶת־מִשְׁמֶ֤רֶת ה֙' שָׁמָ֔רוּ עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה: פ

4.    במדבר פרק י (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיְהִ֞י בַּשָּׁנָ֧ה הַשֵּׁנִ֛ית בַּחֹ֥דֶשׁ הַשֵּׁנִ֖י בְּעֶשְׂרִ֣ים בַּחֹ֑דֶשׁ נַעֲלָה֙ הֶֽעָנָ֔ן מֵעַ֖ל מִשְׁכַּ֥ן הָעֵדֻֽת: (יב) וַיִּסְע֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל לְמַסְעֵיהֶ֖ם מִמִּדְבַּ֣ר סִינָ֑י וַיִּשְׁכֹּ֥ן הֶעָנָ֖ן בְּמִדְבַּ֥ר פָּארָֽן: (יג) וַיִּסְע֖וּ בָּרִאשֹׁנָ֑ה עַל־פִּ֥י ה֖' בְּיַד־מֹשֶֽׁה:...(כט) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה לְ֠חֹבָב בֶּן־רְעוּאֵ֣ל הַמִּדְיָנִי֘ חֹתֵ֣ן מֹשֶׁה֒ נֹסְעִ֣ים׀ אֲנַ֗חְנוּ אֶל־הַמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר אָמַ֣ר ה֔' אֹת֖וֹ אֶתֵּ֣ן לָכֶ֑ם לְכָ֤ה אִתָּ֙נוּ֙ וְהֵטַ֣בְנוּ לָ֔ךְ כִּֽי־ה֥' דִּבֶּר־ט֖וֹב עַל־יִשְׂרָאֵֽל: ... (לג) וַיִּסְעוּ֙ מֵהַ֣רה֔' דֶּ֖רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֑ים וַאֲר֨וֹן בְּרִית־ה֜' נֹסֵ֣עַ לִפְנֵיהֶ֗ם דֶּ֚רֶךְ שְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים לָת֥וּר לָהֶ֖ם מְנוּחָֽה: (לד) וַעֲנַ֧ן ה֛' עֲלֵיהֶ֖ם יוֹמָ֑ם בְּנָסְעָ֖ם מִן־הַֽמַּחֲנֶֽה: 

5.    במדבר פרק יא פסוק יא - יז (פרשת בהעלותך)

(יא) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־ה֗' לָמָ֤ה הֲרֵעֹ֙תָ֙ לְעַבְדֶּ֔ךָ וְלָ֛מָּה לֹא־מָצָ֥תִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ לָשׂ֗וּם אֶת־מַשָּׂ֛א כָּל־הָעָ֥ם הַזֶּ֖ה עָלָֽי: (יב) הֶאָנֹכִ֣י הָרִ֗יתִי אֵ֚ת כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה אִם־אָנֹכִ֖י יְלִדְתִּ֑יהוּ כִּֽי־תֹאמַ֨ר אֵלַ֜י שָׂאֵ֣הוּ בְחֵיקֶ֗ךָ כַּאֲשֶׁ֨ר יִשָּׂ֤א הָאֹמֵן֙ אֶת־הַיֹּנֵ֔ק עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖עְתָּ לַאֲבֹתָֽיו: (יג) מֵאַ֤יִן לִי֙ בָּשָׂ֔ר לָתֵ֖ת לְכָל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּֽי־יִבְכּ֤וּ עָלַי֙ לֵאמֹ֔ר תְּנָה־לָּ֥נוּ בָשָׂ֖ר וְנֹאכֵֽלָה: (יד) לֹֽא־אוּכַ֤ל אָנֹכִי֙ לְבַדִּ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־כָּל־הָעָ֣ם הַזֶּ֑ה כִּ֥י כָבֵ֖ד מִמֶּֽנִּי: (טו) וְאִם־כָּ֣כָה׀ אַתְּ־עֹ֣שֶׂה לִּ֗י הָרְגֵ֤נִי נָא֙ הָרֹ֔ג אִם־מָצָ֥אתִי חֵ֖ן בְּעֵינֶי֑ךָ וְאַל־אֶרְאֶ֖ה בְּרָעָתִֽי: פ (טז) וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־מֹשֶׁ֗ה אֶסְפָה־לִּ֞י שִׁבְעִ֣ים אִישׁ֘ מִזִּקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ אֲשֶׁ֣ר יָדַ֔עְתָּ כִּי־הֵ֛ם זִקְנֵ֥י הָעָ֖ם וְשֹׁטְרָ֑יו וְלָקַחְתָּ֤ אֹתָם֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְהִֽתְיַצְּב֥וּ שָׁ֖ם עִמָּֽךְ: (יז) וְיָרַדְתִּ֗י וְדִבַּרְתִּ֣י עִמְּךָ֘ שָׁם֒ וְאָצַלְתִּ֗י מִן־הָר֛וּחַ אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יךָ וְשַׂמְתִּ֣י עֲלֵיהֶ֑ם וְנָשְׂא֤וּ אִתְּךָ֙ בְּמַשָּׂ֣א הָעָ֔ם וְלֹא־תִשָּׂ֥א אַתָּ֖ה לְבַדֶּֽךָ:

6.    דברים פרק ב (פרשת דברים)

(יד) וְהַיָּמִ֞ים אֲשֶׁר־הָלַ֣כְנוּ׀ מִקָּדֵ֣שׁ בַּרְנֵ֗עַ עַ֤ד אֲשֶׁר־עָבַ֙רְנוּ֙ אֶת־נַ֣חַל זֶ֔רֶד שְׁלֹשִׁ֥ים וּשְׁמֹנֶ֖ה שָׁנָ֑ה עַד־תֹּ֨ם כָּל־הַדּ֜וֹר אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר נִשְׁבַּ֥ע ה֖' לָהֶֽם: (טו) וְגַ֤ם יַד־ה֙' הָ֣יְתָה בָּ֔ם לְהֻמָּ֖ם מִקֶּ֣רֶב הַֽמַּחֲנֶ֑ה עַ֖ד תֻּמָּֽם: (טז) וַיְהִ֨י כַאֲשֶׁר־תַּ֜מּוּ כָּל־אַנְשֵׁ֧י הַמִּלְחָמָ֛ה לָמ֖וּת מִקֶּ֥רֶב הָעָֽם: ס...(כד) ק֣וּמוּ סְּע֗וּ וְעִבְרוּ֘ אֶת־נַ֣חַל אַרְנֹן֒ רְאֵ֣ה נָתַ֣תִּי בְ֠יָדְךָ אֶת־סִיחֹ֨ן מֶֽלֶךְ־חֶשְׁבּ֧וֹן הָֽאֱמֹרִ֛י וְאֶת־אַרְצ֖וֹ הָחֵ֣ל רָ֑שׁ וְהִתְגָּ֥ר בּ֖וֹ מִלְחָמָֽה:

7.    שפתי כהן דברים פרשת דברים ד"ה [א, ט

ואומר אליכם בעת ההיא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם. לפי שאמר פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי ואל כל שכניו בערבה בהר וגו' שנתן לי ולכם את כל הארצות, לזה אמר לא אוכל לבדי שאת, עתה שאתם בקיבוץ אחד במדבר יש בידי יכולת להנהיג אתכם, אבל כשתכנסו לארץ ישראל ותתפזרו כל אחד לנחלתו לא אוכל. רבינו בחיי ז"ל כתב בעת ההיא לאמר על ידי יתרו שאמר לו והקב"ה הסכים על ידו עד כאן. מלת לאמר הכריחו לפרש כן: ...

8.    אלשיך על דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

הנה, עד פה סיפר משה גודל חשקו יתברך להביאם את ישראל לרשת את ארצו, בייעודים וסילוק כל תואנה ועיכוב, ושהוליכם מהלך אחד עשר יום בשלשה, למען יראו בעיניהם איך היתה שכינה מתלבטת להביאם לארץ ולהצליחם. עתה בא לגלות איך מאז הוכר כי מאסו בארץ חמדה,

9.    רש"ר הירש דברים פרק א פסוק ט (פרשת דברים)

ואמר אלכם בעת ההִוא. כך גם בפסוק יח: "ואצוה אתכם בעת ההִוא". "בעת ההיא" עמדתם לכבוש את הארץ המיושבת עמים חזקים ומלומדי מלחמה; אך באותה שעה לא אימנתי אתכם בנשק, לא הטלתי עליכם ללמוד תכניות מלחמה וקרבות, לא ציויתי אתכם להכין כלי מלחמה, לא מיניתי לכם שרי צבא ומפקדי מלחמה. כי גם בעת הסמוכה להכנעת עמים וכיבוש ארצות תהא לכם רק משימה אחת - לקיים בנאמנת את תורת ה' במסגרת חוגכם הפנימי. די בקיום התורה כדי לכבוש עולם ומלואו. יתאים נא ישראל לאידיאל של ייעודו האלוהי, ואשר למעמדו המדיני בעולם ישליך את יהבו על ה'.

10.העמק דבר דברים פרק א (פרשת דברים)

פסוק ט - לא אוכל לבדי שאת אתכם. היינו מלוי צרכיכם כאשר ישא האומן את היונק, והנה נוח לגדל יונק שנגרר אחר דעת האומן מה שהוא בעצמו מבין צרכי היונק, ויותר משהאומן מבין אין היונק מבקש, משא"כ יונק שדעותיו משונות מדעת האומן, אין האומן יכול לישא משאו, כך נוח לגדול הדור לישא משא הצבור כשאין להם דעות משונות מדעת המנהיג, ממה שהוא מבין ומשכיל מה שהדור נצרך לכך ביותר, אבל כשיש להם דעות משונות וכל א' אומר כך נצרך להיות, אין גדול הדור יכול לישא משאם, וזהו שהוכיח משה את הדור שגם אז בחורב הבין שדעותיהם משונות מדעותיו, ואין בדעתם ורצונם להיות נגרר אחר דעת משה. וזה הספור הגיע למוסר שיבא אח"כ בדבר מרגלים שהוא עיקר תוכחה לענין התלמוד, ויבואר להלן דבקשתם מתחלה למרגלים הי' משום שאינם רוצים ליכנס לארץ ישראל בדרך נסיי אלא בדרך הטבע, וזה הגיע משום שלא היו נגררים אחר דעת משה לגמרי, מש"ה אף על גב שבעודם בחורב לא עלה על דעתם לשלוח מרגלים, לא משום שנמשכו אחר דעת משה בלי לב ולב, אלא משום שאז היו סבורים בעצמם שראוים להסמך על נס, אבל אי היו באמת אז נגררים אחר דעת משה בלא לב ולב, שוב לא היו חושבים דעות אם ראוים להסמך על נס או לא, ולא היו מגיעים לבקשת מרגלים:

פסוק יב - איכה אשא לבדי.... והנה במדרש פליגי בעת ההיא באיזו עת, ר' יוחנן אמר בעת יתרו שכך כתיב כי כבד ממך הדבר וגו' ר' חייא אמר בעת מתאוננים שנא' לא אוכל אנכי לבדי לשאת את כל העם הזה, והוא פלא, שהרי מנוי הדיינים הכתוב בזו הפרשה אינו ענין למנוי סנהדרין דמתאוננים, אלא פשוט לחז"ל שאין כאן כפלות דברים, לא אוכל לבדי שאת אתכם, והדר אמר איכה אשא לבדי, אלא שני ענינים הן, משא הראשון היינו מלוי צרכיהם דמיירי במתאוננים,איכה אשא לבדי הוא ענין אחר שמפרש טרחכם וגו', מעתה פליגי ר' יוחנן אמר דאמירה ההיא בשני דברים היה, בעת דבר יתרו בחורב ממש, וגם אז הבין שקשה לישא משאם במלוי צרכיהם, אלא שלא הגיעה השעה עדיין להתגעגע לפני ה' ולבקש עזר, עד שהגיע לקברות התאוה, ור' חייא ס"ל להיפך, דמש"כ בפ' יתרו ויבחר משה וגו', לא הי' מיד, אלא כשהגיע לקברות התאוה אז אמר לישראל שני דברים הללו. ולפי דעת ר' חייא צריך לפרש ענין בעת ההיא לכאן דמיירי בחורב, וגם להלן כתיב ונסע מחורב, דגם בעת שעמדנו בחורב והיינו ראוים ליכנס בדרך נס, כל המהלך עד שבאנו לקדש ברנע, מ"מ לא הייתם נגררים אחר דעת משה בלי שום חקירה, עד שהגיע שצעקתי אח"כ מנהמת לבי לא אוכל לבדי וגו', ומשמעות בעת ההיא כל המשך שהיו בתור אנשי המעלה להתנהג במעמד נסיי:

11.רש"י דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה - שהוא מבטיחכם להביאכם אל הארץ, אינכם מאמינים בו:

12.בכור שור דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

ובדבר הזה אינכם מאמינים. [בה' אלהיכם] אשר עשה עמכם כל הגדולות והנוראות, אינכם מאמינים בו שיצליח אתכם וילחם [לכם], בתמיהה, כן אמרתי להם.

13.אור החיים דברים פרק א פסוק לב (פרשת דברים)

(לב) ובדבר הזה וגו'. צריך לדעת כוונת אומרו ובדבר הזה, ורש"י ז"ל פי' על הבטחת ביאת הארץ הוא מדבר, ואין נראה כן אלא כפשט הכתוב שעל ניסי מדבר הוא אשר נשאם ה' כאשר ישא איש את בנו שגם בדבר הזה אינם מאמינים, וזה לך האות אומרו (שמות י"ז ז') היש ה' בקרבנו אם אין וכמשל שהביא בזוהר (ש"ר כ"ו) על אב שנשא בנו על כתפו פגעו באדם אחד והיה הבן שואלו על אביו וכו' כמו כן ישראל עם ה' ברוך הוא, והוא מה שנתכוין במאמר ובדבר הזה וגו' אינכם מאמינים בה' אלהיכם שהוא הנושא אתכם וגו', ואומר ההולך וגו' מוסיף להפליא פרטי הדברים שבהם יתחייבו להכיר ולהאמין בה':

14.ספר שפת אמת - דברים - פרשת דברים - שנת [תר"מ]

בשם מו"ז ז"ל על פסוק אחרי הכותו שקודם זה לא הי' יכול להכניס הדברים בלבם של ישראל. שהמה היו קליפות גדולות. סיחון מלך חשבון שורש המחשבות רעות ונגד זה תפילין של ראש. עוג בעשתרות באדרעי המעשה ונגד זה תש"י כו' עכ"ד. וכן כתיב בתפילין למען תהי' תורת ה' בפיך. לכן אחר הנחת תפילין והתקשרות מחשבה ומעשה יכולין לקרות ק"ש כמ"ש במ"א. וכן הי' בכללות ישראל כמו שנוהג בפרטות. ואמת כי זה רמז לתפילין דמרי עלמא כמו שבנ"י משעבדין לבם ומבטלין כל מחשבות ומעשים רעים בעבור רצון הבורא ית'. כן הקב"ה כביכול מבטל כל כוחות סט"א ונותן כל השפעות רק לבנ"י וזה מלחמות סיחון ועוג כנ"ל: (ע״ע ספר שפת אמת - במדבר - פרשת חקת - שנת [תרל"ה])

15.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף ו עמוד א

אָמַר רַבִּי אָבִין בַּר רַב אַדָּא, אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַנִּיחַ תְּפִילִּין שֶׁנֶּאֱמַר: ״נִשְׁבַּע ה׳ בִּימִינוֹ וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״. ״בִּימִינוֹ״ זוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״, ״וּבִזְרוֹעַ עֻזּוֹ״ אֵלּוּ תְּפִילִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״ה׳ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן״. וּמִנַּיִן שֶׁהַתְּפִילִּין עוֹזהֵם לְיִשְׂרָאֵל דִּכְתִיב: ״וְרָאוּ כׇּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וְיָרְאוּ מִמֶּךָּ״. וְתַנְיָא, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר: אֵלּוּ תְּפִילִּין שֶׁבָּרֹאשׁ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְרַב חִיָּיא בַּר אָבִין: הָנֵי תְּפִילִּין דְּמָרֵי עָלְמָא מָה כְּתִיב בְּהוּ? אֲמַר לֵיהּ ״וּמִי כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ״.

16.הרב קוק - מועדי הראי״ה עמוד קנ-קנא (הרב משה צבי נריה)

פעם ביקרה בארץ קבוצת יהודים מפולין, אנשי כלכלה ומסחר, ולפני יציאתם-שובם נפגשו עם מרן הרב קוק זצ"ל. על שאלתו של הרב מדוע לא יעלו ארצה ובכספם יבססו כאן את מצבם, ואף יסייעו לאחרים בתעסוקה? השיבו לו אנשי העסקים שהם כבר חישבו חשבונות וכו' ונתברר להם לפי חשבונם שאין א"י יכולה לתת להם אותם רווחים שיש להם עכשיו בחו"ל. הגיב הרב ואמר: אבותינו הקדומים, לפני כניסתם לא"י הייתה להם מלחמה עם סיחון מלך-חשבון, והם התגברו עליו ונצחו אותו. וזה בא ללמדנו שבדרך לא"י צריכים להתגבר על כל החשבונות, וגם אם החשבון הנראה לעין מטה את הדעת להעדיף את הישיבה בחו"ל, צריכים לדעת שא"י היא למעלה מהחשבונות הרגילים של בני האדם.

היכא דחל ט"ב בה' בשבת

When Tisha Ba'v is on a Thursday - when can you do laundry?

complete sources are here (answer - right after the fast on Thursday night - even though there are sources that even on Thursday afternoon, one can do things to prepare for Shabbat)

היכא דחל ט"ב בה' בשבת

 

לעילוי נשמת ר׳ משה בן נפתלי ז״ל

הרב ארי דוד קאבן

 

1.    שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנח 

במוצאי תשעה באב אין אוכלין בשר, וּבוֹ סָעִיף אֶחָד

(א) בְּתִשְׁעָה בְּאָב לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ אֵשׁ בַּהֵיכָל וְנִשְׂרַף עַד שְׁקִיעַת הַחַמָּה בְּיוֹם עֲשִׂירִי, וּמִפְּנֵי כָּךְ מִנְהָג כָּשֵׁר שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְשֶׁלֹּא לִשְׁתּוֹת יַיִן בְּלֵיל עֲשִׂירִי וְיוֹם עֲשִׂירִי. {הַגָּה: וְיֵשׁ מַחְמִירִין עַד חֲצוֹת הַיּוֹם וְלֹא יוֹתֵר (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי); אִם חָל תִּשְׁעָה בְּאָב בְּשַׁבָּת וְנִדְחָה לְיוֹם א', מֻתָּר לֶאֱכֹל בָּשָׂר וְיַיִן יוֹם ב', אֲבָל בַּלַּיְלָה אָסוּר מִפְּנֵי אֲבֵלוּת שֶׁל יוֹם (מַהֲרִי"ל).}

2.    בית יוסף אורח חיים סימן תקנח

פרטי רמזי דינים המחודשים המבוארים בזה הסימן

[א] הנוהג להתענות תשיעי ועשירי וחל תשעה באב להיות בשבת אינו מתענה אלא יום אחד:

א תניא בשבעה באב נכנסו גויים להיכל ואכלו ושתו בו וכו'. בסוף מסכת תעניות (כט.) ואמרינן התם שהטעם שקבעוה בתשיעי משום דאתחולי פורענותא עדיפא:

ואיתא בירושלמי רבי אבין ציים תשיעי ועשירי רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. בסוף תעניות (פ"ד ה"ו). כתב הרב דוד אבודרהם (עמ' רנג) שהרא"ש היה נוהג שלא לאכול בשר בליל עשירי. ובהגהות מיימון כתב יש בני אדם שמתענים מבשר ויין עד חצי יום עשירי: כתוב בתשובת מהרי"ל (סי' קכה) העושים שני ימים תשעה באב תשיעי ועשירי ותשעה באב חל בשבת ונדחה נראה דאין צריך להתענות יום אחד עשר דהא עשירי גופיה חומרא יתירה הוא והא קמן חזינן דאפילו ביום עשירי גופיה אקילינן בעובדא דרבינו יעבץ (או"ז ח"ב סי' תמ) ואם כן אחד עשר מנין לנו אבל שלא לאכול בשר ולשתות יין ליל מוצאי תשעה באב נ"ל דיש ג"כ למנוע כהאי גוונא למי שנוהג שלא לאכול במוצאי תשעה באב דאין זה משום חומרא דרבי יוחנן בן זכאי דבו נשרף ההיכל דאפילו מי שאוכל ביום עשירי בשר יש שנמנעים במוצאי תשעה באב משום חומרא דתענית ואבילות של יום ושייך לבין המצרים:

3.    מחזיק ברכה אורח חיים סימן תקנח  (חיד״א)

א. בט"ב לעת ערב וכו' מנהג כשר שלא לאכול בשר וכו' וה"ה לספר ולכבס וכן כתבו האחרונים.

ב. הגהה עד חצות היום וכו' ויראי ה' נהגו להחמיר כל היום כולו.

ג. הנוהגים להחמיר שלא לומר שהחיינו מי"ז בתמוז נכון ליזהר שלא לומר שהחיינו גם בליל ויום עשירי יום המר שנשרף בו בית קדשנו ותפארתנו בעונותנו.

4.    כף החיים אורח חיים תקנ"ח:א'

שם. שלא לאכול בשר וכו' וה"ה שאסור לרחוץ ולספר ולכבס. רש"ל בתשו' סי' צ"ב. ב"ח. מ"א שם. א"ר סי' תקנ"ט או' ל"א. מחב"ר או' א'. ומ"ש לאסור ברחיצה היינו במרחץ אבל רחיצה האסורה בט"ב מותרת כמבואר בתשו' רש"ל הנז'. וכ"כ כנה"ג בהגה"ט. עו"ש. ח"א שם. מ"ב או' ג'. ופשוט דכשחל ביום ו' הכל מותר לכבוד שבת. מ"א שם. דה"ח או' ד' מ"ב שם. והיינו אפי' בשחרית. א"ר שם. וכ"כ בשאלת יעב"ץ ח"א סי' ק"ו והב"ד השע"ת או' ב' וכ"כ דה"ח שם. מ"ב שם. ועיין לקמן או' ט':

(י) שם הגה. ויש מחמירין עד חצות וכו' ומשמע דסברא ראשונה מחמיר כל היום רק שמור"ם ז"ל כתב דיש שאין מחמירין אלא עד חצות ולא יותר וכ"כ א"ר או' ב' ולדינא משמע מב"ח להחמיר כל היום וכן ראוי לעשות כן לת"ח ופרושין. א"ר שם. וכ"כ המחב"ר או' ב' דיראי ה' נהגו להחמיר כל היום כולו. והב"ד השע"ת או' ב':

 

5.    לבוש אורח חיים סימן תקנח

מנהג כשר הוא שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין ליל עשירי ויום עשירי שרובו של היכל נשרף בו, שלעת ערב יום תשיעי הציתו בו את האור ונשרף עד שקיעת החמה של יום עשירי, אלא משום דאתחולי פורעניות היה ביום ט' קבעו התענית ביום ט', מ"מ^א אין לו לאדם^(א) להתענג ביום עשירי.^ב ויש נוהגין להחמיר ביום עשירי עד חצות, דאי לא שתש כוחינו היה ראוי להתענות גם יום עשירי, אלא שאין גוזרין גזירה על הצבור שאין רוב הציבור יכולין לעמוד בו. ואותן הנוהגים שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין בליל מוצאי ט' באב יש להם לנהוג כן אפילו אם חל ט' באב ביום ז' ונדחה עד יום א',^ג אף על פי שביום י"א אין צריך להתענות מבשר ויין, מ"מ^ד בליל מוצאי ט' באב שהוא ליל י"א יש לו להתענות מבשר ויין משום אבילות של יום^(ב):

6.    מגן אברהם סימן תקנח

א (פמ"ג) (מחה"ש) שלא לאכול בשר. ופשוט דבסעודת מצוה מותרים כל הקרואים לאכול בשר דפשיטא דלילה הזו קילא מר"ח אב דהא מדינא דגמ' מותר לספר ולכבס ולהרבו' בבנין של שמח' ונישואין וכל דבר ועוד דבמנהגי' מתי' לאכול בשר אך הסעודה שעושין בלילה שלפני החתונ' במקום שאין משלחין באותו פעם סבלונות לא מקרי סעוד' מצוה כמ"ש סי' תמ"ד וע' בא"ע ססי' ס"א בב"ח שכ' דוקא שכבר אירס אז מברכין שהשמחה במעונו וכ"כ הריטב"א א"כ משמע דלא הוי סעודת מצו' ולכן אין לאכול בשר וכן שמעתי מרבנן קשישי ומכ"ש שלא יהיה שם כלי שיר עד אחר חצות יום עשירי וכ' רש"ל בתשו' סי' צ"ב שאין לרחוץ ביום עשירי ואין לספר ולכבס עד חצות (לבוש) ופשוט דכשחל ביום ו' הכל מותר לכבוד שבת:

7.    ט"ז אורח חיים סימן תקנא ס"ק יד

(יד) (פמ"ג) אבל לא במספרים. כ' מו"ח ז"ל דזה דוקא בשבוע שחל ט"ב אבל קודם לזה מותר בתכפוהו אבילות דהיינו ששלמו ל' שלו באותן ימים דמותר בכיבוס ותספורת: כתבו התוס' בפ' בתרא דתענית דף כ"ט ואף על גב דשלחו משמיה דר"י דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורי רש"י לתת סדינים שלנו לכבס אותם בשבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ע"ש מפני טורח השבת עכ"ל והקשה ב"י דבר תימה הוא להתיר לספר ולכבס בט"ב עצמו ותו דבהדיא תניא חל להיות בה' לפניו אסור לאחריו מותר וא"א לשמעי' דבו ביום עצמו מותר ותו דגבי חל להיות בע"ש קתני אם לא כיבס בה' מותר מן המנחה ולמעלה ומסיק דלייט עלה אביי וכ"ש כשחל להיות בה' דודאי אסור בו ביום אפי' לאחר מנחה וא"ל דמה דשרי התו' מחצות ולמעל' היינו ביום ד' שהוא עט"ב דהא תניא בחל בה' לפניו אסור ותו דטפי יש להחמיר אחר חצות מקודם חצות הלכך אין לסמוך על הוראה זו עכ"ל ומו"ח ז"ל הסכים להך א"ל שזכר הב"י והא דתניא לפניו אסור היינו שלא לכבוד שבת ולא דק דבהדיא זכר שם בברייתא במקום שמותר לכבס היינו מפני כבוד השבת וא"כ במקום האסור אסור אפי' לכבוד שבת. ולעד"נ דברי התוספות כפשוטן נכוני' דבט"ב עצמו מותר אחר חצות דאחר חצות שייך ליום מחר כמ"ש שאחר חצות נוהגים לשחוט ולהכין צרכי הסעודה כדאי' לקמן וכן הוא בהרב' דברים ובזה ניחא קושיות ב"י למה אמרו דמותר לאחריו ולא אמרו רבות' דאפי' בט"ב עצמו מותר ביום אחר חצות דהא בהא תליא כיון דמותר ביום מחר ממילא מותר ביום שלפניו אחר חצות דאז אין החומרא כ"כ עליו והקילו לכבוד שבת כאן לגמרי ומ"ש ב"י דהא חל ט"ב בע"ש לייט אביי מאן דכיבס בט"ב עצמו לק"מ דהתם היה אפשר לו בה' כדאי' בברייתא שם חל להיות בע"ש מותר לכבס בה' ואם לא כבס בה' מותר לכבס בע"ש מן המנחה ולמעלה לייט עלה אביי נראה דעיקר לטותא דאביי כיון דהיה יכול לכבס בה' ולא כיבס אבל בחל ט"ב בה' א"א לו לכבס ביום ד' שאין היתר כלל אפי' לכבוד שבת אלא בה' כדאי' שם בבריית' אז אין עליו חטא במה שכובס לכבוד שבת אחר חצות כי א"א לו קודם לזה ודומה לזה אמרי' גבי גלוח במועד דכל שהיה אפשר לו לגלח קודם המועד אסור לגלח במועד ואם לא היה אפשר מותר לגלח במועד וה"נ ממש כן וא"כ הורא' זו נכונה ומסתבר אלא דמ"מ לדידן אין להקל בכך כיון דאנן מחמירין אפי' ביום העשירי כדלקמן ע"כ פשיטא שאין קולא בט"ב עצמו אחר חצות ומו"ח ז"ל התיר ליוצא בדרך למרחוק בשבוע שחל בה ט"ב לכבס לו בגדי פשתן לכבוד שבת אפי' לכמה שבתו' שהוא צריך כיון דאחר ט"ב לא ימצא לכבס אותם:

8.    שו"ת מהרש"ל סימן צב

שאלה מי שקיבל עליו שלא לאכול בשר בין המצרים ולא לשתות יין אי שרי במרחץ או לא אם נאמר מאחר שהשוה אותה בקבלתו לאותו שבוע של ט' באב א"כ יאסר נמי ברחיצה או נימא דווקא אכילת בשר קבל עליה /עליו/ ותו לא. 

תשובה יראה דשרי ולא מבעי' בסתם דשרי אלא אפי' דאסור לנהוג פרישות זו לעצמו למנוע מרחץ מע"ש אם מורגל בכך ומתחילה צריך אתה לידע מקום החומרא של הפרושים הנמנעים מבשר ויין מבין המצרים כי הוא חד מתלת טעמי או משום כ"א יום שהתענה דניאל ומאחר שקשה עליו להתענות מכל וכל דלא מצי למצער נפשיה כ"כ וחושש דלא להוי חוטא מתענה במקצת מבשר ויין או משום דחשבינן כחדא פורענות והיינו מה שאמר הנביא כל אויביה השיגוה בין המצרים והיינו מיום י"ז בתמוז עד ט' באב ובירושלמי (תענית פ"ד ה"ה) נמי אמרינן מה יש ביניהם מי"ז בתמוז עד ט' באב כ"א יום משהובקעה העיר עד שחרב הבית ר"ל מ"ה מקבלין צערא בעלמא עלייהו כעין תענית כדפרי' או משום האי טעמא שכתב הכל בו משום ר"מ שהטעם הנמנעים מבשר ויין מי"ז בתמוז ואילך מפני שביטל התמיד וניסוך היין א"כ לכל הני טעמי ליכא שייכא ברחיצה שהרי אפי' באותן תעניות הכתובים כגון י' בטבת וי"ז בתמוז שרי ברחיצה בתענית גופיה כאשר פסק הא"ז להדיא א"כ לא תלוי רחיצה בתענית כלל ועוד מניעת אכילת בשר תלוי בצער ומניעות מרחץ תלוי באבילות וחילופו באבל ממש א"כ לא שייכי אהדדי ואין מניעות מרחץ בכלל מניעת בשר ומה שכתבתי לעיל שאסור למנוע עצמו מן המרחץ משום כבוד שבת ולא נימא שהוא רוצה לקבל עליו צערא ואף אבילות כמו שאנו נוהגין באלו ט' ימים זה אינו שהרי לא יכול למנוע עצמו מן אכילת בשר בשבת אפי' חל בו ט' באב ונדחה ה"נ עניין מרחץ כי ידוע שעיקר תענוג של המרחץ הוא הנאה של אחר שעה כאשר כתב הרמב"ן ואעפ"י שהתו' התירו לרחוץ בערב ט' באב אף לאחר שהפסיק במקום שלא נהגו איסור רחיצה בשבוע של ט' באב ולא כהרמב"ן שאוסר סיכה ורחיצה משום הנאה שלאחר שעה לאו שחולק על סברתו אלא דס"ל נהי שהוא הנאה שלאחר שעה מ"מ כל זמן שהוא אינו לילה אינו אסור ברחיצה כי אין לנו אלא מה שאסרו חכמים ולא אסרו אלא להפסיק מעט מבעוד יום ואינו תלוי במה שהוא הפסיק סעודתו וקבל עליו התענית וא"כ לאסור הרחיצה קודם שבת שהיא התענוג וההנאה של שבת עון הוא בידו לבטל ואין להביא ראייה מאלו ט' ימים שנהגו איסור רחיצה אף בע"ש שאני שכל ישראל או רובו של גולה קבלו עלייהו ויש יכולת ביד הב"ד והגולה להוסיף ולגזור שהוא קצת נגד המצוה כמו שאסרו תשמיש המטה אף בשבת באבל שהוא מצות עשה ומצות עונה כי עת לעשות לה' וגומר מה שאין כן ביחידים והאמת שאף באלו ט' ימים אין כ"כ יאות המנהג בעיני לבטל הרחיצה בע"ש אלא מה אעשה שכבר נתפשט המנהג ועל זה כיון הרמב"ם (הל' תעניות פ"ה ה"ו) שכתב כבר נהגו כל ישראל שלא לאכול בשר בשבת זו ולא יכנסו למרחץ עד שיעבור התענית ויש מקומות שנהגו לבטל השחיטה מר"ח עכ"ל ומדלא כתב שנהגו איסור אף ברחיצה מר"ח משמע אפי' במקום שנהגו מניעת אכילת בשר מר"ח באיסור מרחץ לא קבלו עליהם אלא בשבת שחל ט"ב ויפה כיוונו כדי שלא לבטל עונג שבת ומ"ה לא אסרו אלא בשבוע שחל ט"ב בתוכה. 

ואף שכתבתי שאיסור רחיצה אינו בכלל מניעת אכילת בשר מ"מ נראה בעשירי באב שאנו נוהגים כדברי הטור שלא לאכול בשר אף ביום העשירי אסור ג"כ במרחץ ואל תשגיח במה שכתוב במנהגים וטוב שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בליל י' ויומו כו' ומסיק דמותר לספר ולכבס אחר ט"ב מיד אין זו ראייה כי הוא כתב ומסיק כו' דמשמע דכך מסיק התלמוד וכך הוא האמת לפי דין התלמוד כדפי' לעיל אבל לעולם לפי מה שנוהגין שלא לאכול בשר ולשתות יין אף זה בכלל ומ"ה נמי לא קשה איך יכולין אנו לחלוק על התלמוד שפסק הלכה כר"מ בהא שאין אבילות נוהג אלא עד התענית אבל לאחר התענית מיד מותר בכל דבר לפי שאינו אלא על פי המנהג שנהגו רוב ישראל של גולה למנוע מבשר ויין מר"ח ומאחר שקיבלו עליהם כל ישראל נעשה חובה כאשר כתב הרשב"א בתשובה נהגו אבותינו שלא לאכול בשר משנכנס אב ואעפ"י שאין כאן איסור כלל מדין התלמוד שאפי' בערב הצום בסעודה שאין מפסיק בה מותר לאכול בשר ולשתות יין אפי' הכי מי שיאכל בשר בכל המקומות שנהגו בו איסור פורץ גדרן של ראשונים ופורץ [גדר] ישכנו נחש וא"כ העשירי שהוא בעל מיצרא דט"ב ובו נשרף עיקר הבית כ"ש דלא גרע מהני ימים דהן מר"ח שנהגו בו איסור אעפ"י שאינם בשבוע שחל ט"ב בשלמא לפי דין התלמוד לא קשה מידי דלא אסרו אלא עד התענית לא גזרו אלא (בכח) [דבר] שהציבור יכולין לעמוד בה אבל עכשיו שנהגו וקבלו עליהם איסור אכילת בשר ושתיית יין ורחיצה מה שלא אסרה התלמוד משום צער בעלמא לזכור חורבן הבית ולהעלות על לבם תוגה א"כ כ"ש בעשירי שהרי מצינו בירושלמי שהחכמים הראשונים היו נוהגין לעשות אותו כט' באב לעניין צום משום דרבי יוחנן (תענית כ"ט) שאמר אלמלא הייתי שם הייתי קובעו בעשירי ומ"מ נראה היכא שחל ט' באב בשבת ונדחה דשרי אחר התענית הכל שהרי כבר עבר אף העשירי וכן מצאתי להדיא שאפילו במוצאי התענית שרי מיד לאכול בשר ולשתות יין אלא שהקארו כתב שנ"ל לאסור למי שכבר נהג שלא לאכול בשר במוצאי ט"ב דאין זו משום חומרא דר"י דבו נשרף ההיכל דאפילו מי שאוכל בשר ביום העשירי נמנע במוצאי ט"ב משום חומרא דתענית ואיבולו של יום ושייך לבין המצרים ע"כ וכתב מילתא בלא טעמא ומ"מ נראו דבריו לפי שמצאתי בספר חסידים שכתבו שעיקר תענית מעליית' היינו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין לא בכניסת התענית ולא במוצאי תענית א"כ כ"ש בתענית זה שכבר היה ראוי להפסיק מבע"י שראוי למנוע מבשר ויין בלילה שלאחר תענית. הנראה בעיני כתבתי.

9.    אליה רבה סימן תקנח

יולדת אף שמתענה אחר ז' כדלעיל [סי' תקנד ס"ו, ובא"ר ס"ק ז - ח], נראה דמותרת ליל יו"ד בבשר ויין כיון שאינה אלא מנהג, גם מנהג זה כתב הט"ז [סק"א] שנתחדש מחדש, גם בשיירי כנסת הגדולה [הגהות טור אות ב] כתב המנהג להתיר, ואף דחלילה לו להקל כנגד מנהגינו אפילו ביום עד חצות, מ"מ ליולדת יש להתיר שלא יכביד עליה התענית, ומכל שכן שנדחה ט' באב ליום א' ומתענה שמותרת בבשר ויין, ועוד הא כתבתי בס"ק א' דליל זו קילא מר"ח אב, ויולדות נהגו לאכול בר"ח עד ז' אב כמ"ש בסי' תקנ"א [א"ר ס"ק כב]: 

כתב כנסת הגדולה [הגהות טור] טוב שלא לשמש בליל עשירי, אם לא ליל טבילה או בא או יוצא לדרך ע"כ. ומשמע דהמתענה גם יום י' אין לו למנוע בליל י"א. כתב שיירי כנסת הגדולה [הגהות ב"י אות א] העושה ט' באב שני ימים אין לו רשות אלא להחמיר על עצמו ולהתאבל ולקונן ולנהוג בו ה' עינויים, אבל לבטל עצמו מדברי תורה או שלא להניח תפילין וציצית אין לו רשות, ומיהו אסור בתשמיש המטה ע"כ. ומשמע אפילו בליל טבילה, מיהו מדאמרינן בסי' תקנ"ד סעיף ח' כדאי בית אלקינו לאבד טבילה אחת בשנה לא משמע הכי, דלזה הוי שני טבילות. ואפשר כיון דטבילה בזמנה האידנא ליכא מצוה אסור בלא טעם דכדאי וכו', אף לת"ק דפ"ק דתענית [יג ע"א], והלבוש שכתב לעיל טעם דכדאי וכו' כתבו לרוחא דמילתא ודו"ק, וצ"ע:

10.באר היטב אורח חיים סימן תקנח

(ב) חצות. וה"ה שלא לרחוץ ולספר ולכבס עד חצות אחרונים בשם רש"ל. ומ"מ מותר ליטול ידיו דדוקא ברחיצה גמורה במרחץ אסור. ופשוט דכשחל ביום ו' הכל מותר לכבוד שבת. מ"א:

 

 

11.ערוך השולחן אורח חיים סימן תקנח

ואם חל ט"ב ביום ה' למחרת בערב שבת הכל מותר מפני כבוד השבת [שם] אבל לאכול בשר קודם חצות פשיטא שאסור דלא כיש טועים בזה [עמג"א סק"ג]:

12.משנה ברורה סימן תקנח

(ג) עד חצות היום - וה"ה שלא [ה] לרחוץ במרחץ ולספר ולכבס עד חצות וכשחל ט"ב ביום ה' שאז יום עשירי הוא ע"ש מותר בכל זה לכבוד שבת:

13.ביאור הלכה סימן תקנח

עד חצות היום - עיין במ"ב דה"ה לענין רחיצה במרחץ ותספורת כ"כ האחרונים בשם רש"ל ובמאמ"ר כתב דמסתימת מרן ומור"ם כאן וכן ממ"ש לעיל סימן תקנ"א ס"ד משמע דאף ממנהג כשר לא אסור אלא בבשר ויין אבל לענין רחיצה ותספורת לא החמירו ומצאתי להרב השיורי שהתיר ג"כ עכ"ל ומ"מ קשה להקל בזה שכמה אחרוני זמנינו העתיקו ד"ז למעשה:

14.פסקי תשובות סימן תקנח

ד. ט"ב שחל ביום ה' - רחיצה, כיבוס ותספורת, בשר ויין, במוצאי התענית ובער"ש

מ"ב סק"ג: לרחוץ במרחץ ולספר ולכבס - כשחל ט"ב ביום ה' שאז יום עשירי הוא ער"ש מותר בכל זה לכבוד שבת. והסכימו האחרונים¹⁷ שכבר באור ליום שישי - מוצאי התענית מותרת הרחיצה וכיבוס ותספורת, אמנם דווקא¹⁸ כשעושה לכבוד שבת, אבל אם בדעתו להתרחץ שוב למחרת אין היתר להתרחץ גם במוצאי התענית עד חצות יום המחרת, וכן אין היתר לכבס¹⁹אלא בגדים לכבוד שבת אבל לא בגדים של ימות החול, ואכילת בשר ושתיית יין אסורה²⁰ עד חצות, כבכל שנה, דלא כאלו הטועים בזה, ויש²¹ הכותבים שגם לענין תספורת נכון להחמיר להמתין עד אחר חצות.

15.ביאור הגר"א אורח חיים תקנ"ח:א'

מפני כך כו'. ירושלמי שם בתשיעי הציתו את האור ובעשירי נשרף ריב"ל ציים תשיעי ועשירי ר' אבין ציים תשיעי ועשירי ר' לוי ציים תשיעי ולילי עשירי וז"ש ויש מחמירין כו' וכ"ז חומרא אבל מדינא מותר מיד אף דברים שאסור בשבת שחל ט"בבתוכה כמ"ש מר"ח ועד התענית ושם כיצד חל להיות בא' בשבת כו' ובתוספתא עבר ת"ב מותרין בכולם ובירושלמי שם ר"י בן אלעזר מן דהוה ט"ב נפיק הוי מכריז פתחין ספריא מאן דבעי ספר:

16.תלמוד בבלי מסכת תענית כ"ט.

חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, מְנָא לָן? דִּכְתִיב: (מלכים ב כ״ה:ח׳) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי, בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ, הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים וְגוֹ', וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה'". (איני, והכתיב:) [וּכְתִיב]: (ירמיהו נ״ב:י״ב) "וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה וְגוֹ' וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה' וְאֶת בֵּית הַמֶּלֶךְ", וְתַנְיָא: אִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר, 'בְּשִׁבְעָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בַּעֲשָׂרָה', וְאִי־אֶפְשָׁר לוֹמַר, 'בַּעֲשָׂרָה', שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: 'בְּשִׁבְעָה'! הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה בּוֹ נִכְנְסוּ הַגּוֹיִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ [שְׁבִיעִי], שְׁמִינִי, וּתְשִׁיעִי, עַד שֶׁפָּנָה הַיּוֹם סָמוּךְ לְחֶשְׁכַת עֲשִׂירִי, שֶׁנֶּאֱמַר: (ירמיהו ו׳:ד׳) "אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב". לְעֵת עֶרֶב הִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאֵשׁ וְנִשְׂרַף עִם שְׁקִיעַת הַחַמָּה בָּעֲשִׂירִי לַחֹדֶשׁ. וְהַיְנוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (בן זכאי): אִלְמָלֵא הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר, לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרֻבּוֹ שֶׁל הֵיכָל נִשְׂרַף בּוֹ, וְרַבָּנָן? (אמרי) אַתְחַלְתָּא דְּפוּרְעָנוּתָא עָדִיף, דְּבִתְשִׁיעִי הוּא דְּהַוְיָא

17.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד ב

שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין לספר ולכבס. אמר רב נחמן: לא שנו אלא לכבס וללבוש, אבל לכבס ולהניח - מותר, ורב ששת אמר: אפילו לכבס ולהניח אסור. אמר רב ששת: תדע, דבטלי קצרי דבי רב. מתיב רב המנונא: בחמישי מותרים מפני כבוד השבת. למאי? אילימא לכבס וללבוש - מאי כבוד שבת איכא? אלא - להניח. ובחמישי הוא דשרי, אבל השבת כולה - אסור! - לעולם לכבס וללבוש, וכשאין לו אלא חלוק אחד. ….

אמר רב: לא שנו אלא לפניו, אבל לאחריו - מותר. ושמואל אמר: אפילו לאחריו נמי אסור. מיתיבי: שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לספר ולכבס, ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת. כיצד? חל להיות באחד בשבת - מותר לכבס כל השבת כולה. בשני בשלישי ברביעי ובחמישי, לפניו - אסור, לאחריו - מותר. חל להיות בערב שבת - מותר לכבס בחמישי, מפני כבוד השבת. ואם לא כבס בחמישי בשבת - מותר לכבס בערב שבת מן המנחה ולמעלה. לייט עלה אביי, ואיתימא רב אחא בר יעקב, אהא. חל להיות בשני ובחמישי - קורין שלשה ומפטיר אחד, בשלישי וברביעי - קורא אחד ומפטיר אחד. רבי יוסי אומר: לעולם קורין שלשה ומפטיר אחד. תיובתא דשמואל! - אמר לך שמואל: תנאי היא, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, ואסור לספר ולכבס מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. ותניא אידך: ונוהג אבל מראש חדש ועד התענית, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל החדש כולו אסור, רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו אסור אלא אותה שבת בלבד. אמר רבי יוחנן: ושלשתן מקרא אחד דרשו, דכתיב והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה. מאן דאמר מראש חדש ועד התענית ^{דף ל עמוד א}  אמר רבא: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבא: הלכה כרבי מאיר. ותרוייהו לקולא. וצריכא, דאי אשמועינן הלכה כרבי מאיר - הוה אמינא: אפילו מראש חדש, קמשמע לן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואי אשמועינן הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - הוה אמינא: אפילו לאחריו, קמשמע לן הלכה כרבי מאיר.

18.רש"י מסכת תענית דף ל עמוד א

הלכה כרבי מאיר - דלפניו אסור ולאחריו מותר.

הלכה כרבן שמעון בן גמליאל - דאין איסור נוהג אלא באותה שבת.

 

 

19.תוספות מסכת תענית דף ל עמוד א

ותרוייהו לקולא - כלומר תרוייהו כדר"מ דאמר מר"ח ועד התענית וכרשב"ג דאמר אינו אסור אלא אותה שבת בלבד הלכה כתרוייהו לקולא כלומר דאינו אסור אלא אותה שבת בלבד כרשב"ג ודוקא [עד] התענית אבל לאחר התענית מותר דהלכה כר"מ דאמר דאינו אסור אלא עד התענית ואף על גב דשלחו משמיה דר' יוחנן דכלי פשתן מותר לכבס במועד מ"מ החמיר לנו מורינו רש"י לתת סדינין שלנו לכובס אותה שבוע שהיה בה ט"ב קודם התענית אבל היכא דחל ט"ב בה' בשבת מותר לכבס ולספר מחצות ואילך מפני כבוד השבת דאין להמתין עד ערב שבת מפני טורח השבת.

20.תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה יא - יב

הלכה יא -כל שהוא מסעודת תשעה באב אסור לוכל בשר ואסור לשתות יין ואסור לוכל שני תבשילין ואסור לרחוץ ולסוך וכל שאינו מסעודת תשעה באב מותר לוכל בשר ולשתות יין ומותר לוכל שני תבשילין ומותר לרחוץ ולסוך ר' ישמע' בי ר' יוסה אומ' משם אביו כל שעה שמותר לוכל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו 

הלכה יב -ואין שאילת שלום לחבירים בתשעה באב ולהדיוטות בשפה רפה מתקנין מט' באב למוצאי ט' באב עבר תשעה באב מותרין בכולן

21.תלמוד ירושלמי מסכת תענית פרק ד הלכה ו

שַׁבָּת שֶׁחָל ט' בְּאָב לִהְיוֹת בְּתוֹכָהּ אָסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס וּבַחֲמִישִׁי מוּתָרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת רַבִּי יוֹנָה בְּשֵׁם רַב הַמְנוּנָא לְתִסְפּוֹרֶת הַשּׁוּבָה. רַבִּי בָּא בַּר כֹּהֵן אָמַר קוּמֵי ר' יוֹסֵה, רַבִּי אָחָא בְּשֵׁם ר' אָבָּהוּ, ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, שְׁתֵּי שַׁבָּתוֹת מוּתָרוֹת ^{שני שבועות, שבוע שלפני ט"ב ושבוע שלאחרי ט"ב מותר בכביסה ותספורת שאין כאן שבוע שחל בו ט"ב. ושואל} לְאַחֲרָיו מַהוּ? רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר לְאַחֲרָיו ^{שאסור לספר בכל השבוע שחל בו ט"ב.} רשב"ל אָמַר לְאַחֲרָיו מוּתָר. דְּרָשָׁהּ רַבִּי חִיָּיה בָּא בַּר לְצִיפּוֹרַאיי וְלָא קַבְּלוּן עֲלֵיהוֹן א"ר אֵימִי לְרַ' יַסִי, וְאֵין בֶּן אָחוּי שֶׁל ר' חִיָּיה הַגָּדוֹל חָלוּק עָלָיו? ^{וכי אין רב, שהוא בן אחיו של ר"ח הגדול חולק ואוסר?}א"ל בְּפֵירוּשׁ פְּלִיגִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר לְאַחֲרָיו אָסוּר, רשב"ל אָמַר לְאַחֲרָיו מוּתַר. מַה עֲבַד לָהּ רשב"ל? פָּתַר לָהּ ^{מה שרב אסר מדובר} ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת, וְלֵית שְׁמַע מִינָהּ כְּלוּם 

רַבִּי יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר, מָן דַּהֲוֵה תִּשְׁעָה בְּאָב נְפָק הֲוֵה מַכְרִיז ^{כשיצא ט"ב היה מכריז} יִפָתְחוּן סִפְרַיָיא וּמַאן דְבָּעֵי יְסַפֵּר ^{הספרים יפתחו חנויותיהם ומי שירצה יבוא ויסתפר}. כְּתִיב (הושע ב) וְהִשְׁבַּתִּי כָּל מְשׂוֹשָׂהּ חַגָּהּ חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל מוֹעֲדָהּ. דְרוֹמַאי נְהָגִין חַנָה ^{אנשי הדרום נהגו איסור כיבוס ותספורת מר"ח אב}. צִפּוֹרָאיי נְהָגִין חֲדָשָׁה ^{אנשי ציפורי נהגו איסור כל חודש אב}. טִיבְּרֵיאַי נְהַגֵי שַׁבְּתָהּ ^{בשבת שחל בו ט"ב}. חַזְרִין רַבָּנָן דְטִיבֶּרְיָא לְמִינְהוֹג כְּרַבָּנָן דְצִיפּוֹרִין ^{חזרו חכמי טבריה לנהוג כאנשי ציפורי.} ר' יִרְמְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חִיָּיה בַּר בָּא, בַּדִּין הָיָה שֶׁיְּהוּ מִתְעָנִין בָּעֲשִׂירִי ^{באב, לפי} שֶׁבּוֹ נִשְׂרַף בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְלָמָּה ^מתענים בַּתְּשִׁיעִי? שֶׁבּוֹ הִתְחִילוּ הַפּוּרְעָנוּת. וְתַנִי כֵּן, בַּשְּׁבִיעִי ^{לחדש אב} נִכְנְסוּ לְתוֹכוֹ. בַּשְּׁמִינִי הָיוּ מְקָרְקְרִין בּוֹ. בַּתְּשִׁיעִי הִצִּיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר וּבָעֲשִׂירִי נִשְׂרַף. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי צָיֵּים^{היה צם} תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַבִּי אִבּוֹן צָיֵּים תְּשִׁיעִי וַעֲשִׂירִי. רַבִּי לֵוִי צָיֵּים תְּשִׁיעִי וְלֵילֵי עֲשִׂירִי. ר' בָּא בַּר זִבְדָא בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָה בִּיקֵשׁ רַבִּי לַעֲקוֹר ט' בְּאָב ^{לבטלו לגמרי} וְלֹא הֵנִיחוּ לוֹ. אָמַר לוֹ רַבִּי לֵעזֶר עִמְּךָ הָיִיתִי וְלָא אִיתְאָמַרְתְּ הָכִי _{לא אמרו שרצה לבטל לגמרי}אֶלָּא ^{באותה שנה} בִּיקֵשׁ רַבִּי לַעֲקוֹר ט' בְּאָב שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְלֹא הֵנִיחוּ לוֹ. אָמַר, הוֹאִיל וְנִדְחָה ^משבת יִדָּחֶה אָמְרוּ לוֹ, יִדָּחֶה לְמָחָר …

22.שו"ת דברי יציב ליקוטים והשמטות סימן מט

כיבוס לכבוד שבת בתשעה באב אחר חצות.

ב"ה, יוניאן סיטי, י"ב סיון תשד"מ

מכתבו הגיעני ומאוד שמחתי לראות שמע"כ עוסק בדב"ת בשיעורים תמידין כסדרן ומשתעשע בחידושי תורה, ולאות חיזוק ועידוד אבוא במ"ש בדברי התוס' בתענית דף ל' ע"א בד"ה תרוייהו, שנחלקו בזה הב"י בסי' תקנ"א והט"ז שם ס"ק י"ד אם יש להתיר לכבוד שבת בת"ב אחר חצות כשחל ביום ה', וכתב מע"כ נ"י ע"פ הקדמה ששמע ממני בביאור ענין שהיו הכרובין מעורים בשעת החורבן [יומא נ"ד ע"ב ועיין שם בריטב"א], דאחר שכילה ה' חמתו בעצים ואבנים [מדרש שוח"ט תהלים ע"ט] נעשו ישראל אהובים למקום ואז נתגלה מעלתם, וכתב להסביר בזה ענין ההיתר אחר חצות. ונהניתי מאוד מדבריו.

ובאמת לשון הט"ז שכתב דאחר חצות שייך ליום מחר אינו מובן לכאורה דמה שייכות יום זה ליום שלאחריו, ולפי דבריו א"ש דאחר חצות היה שייך כבר ליום עשירי יום החורבן שכילה חמתו. אך בזה לא נתיישב עדיין קושיית הב"י דמאי שנא מהא דלייט אביי כשחל בער"ש.

ונ"ל שהטעם בזה כמו שמקילין בכמה דברים אחר חצות לפי שאז לידת משיח ואתחלתא דנחמה, עיין ב"י סו"ס תקנ"ט ובברכ"י שם סק"ז מספר הכוונות עיין שם, והתכוונו באיזה דברים לעשות היכר לזה כדי להורות על תקות נחמתינו בעניינו. וי"ל דמשום כבוד שבת בלבד לא התירו ביום ה' אחר חצות אלא בצירוף הך טעמא שיהא היכר לתקות נחמה, וכשחל בערב שבת ליכא הכירא כ"כ כי יסברו שרק מחמת שקרוב ליום השבת, משא"כ ביום ה' שיש עוד זמן למחר להכין לשבת ידעו שע"כ גם משום היכר ודו"ק.

ואפשר עוד דבער"ש חששו שיקילו לגמרי, שיאמרו שמפני כבוד שבת נדחה האבילות לגמרי אף בדברים האסורים מדינא, ולכך לא רצו להתיר כלל ודו"ק.

ידידו המברכו ברפואה שלימה לכל אבריו וגידיו בתכח"י, שיזכה עוד לשבת בבית ה' הרבה שנים וימים ולראות בביאת משיח צדקינו בב"א. המצפה לישועה קרובה במהרה דידן

23.הליכות שלמה

 

24.שמירת שבת כהלכתה פרק מב 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

25.שו״ת ודברת בם

---

¹⁷ . בשע"ת בשם א"ר דמותר בשחרית וכ"ה בקישו"ע סי' קכ"ד סעי' כ' וערוה"ש סעי' ב', אמנם כתבו כמה מהפוסקים (המפורטים להלן) דשחרית לאו דווקא אלא דבזמניהם לא היה הדרך לכבס בלילה ושיגרא דלישנא נקטו, ומדינא מותר מיד במוצאי התענית ובפרט לענין כיבוס דעפ"י תקנת עזרא אין לכבס ביום ו' כדי שיהיו פנויים להתעסק בצרכי שבת (ועמש"כ בסי' רמ"ב אות ג'), וכ"ה בהדיא בסידור יעב"ץ "מותר לספר ולכבס ולרחוץ מיד", וכן פסקו: גליוני מהר"י להגה"ק מוהר"י מדזיקוב זצ"ל על הט"ז סי' תקנ"א סקי"ד, שו"ת אז נדברו ח"ח סי' מ', שו"ת אבן ישראל להגרי"י פישר שליט"א ח"ז סי' כ"ז, שו"ת להורות נתן ח"ב סי' ל"ו, שש"כ פמ"ב סעי' ה', שו"ת רבבות אפרים ח"ב סי' קנ"ה, שו"ת מחזה אליהו סי' פ"ו. ובשו"ת באר משה ח"ז סי' ע"ט מתיר כיבוס במוצאי התענית רק בשעהד"ח, ורחיצה וגילוח אינו מתיר אלא בבוקרו דיום ו'.

¹⁸ . שו"ת אז נדברו שם, וכ"ה בשש"כ שם בשם הגרשז"א זצ"ל לענין כיבוס ולבישת בגד מכובס דאין להתיר אא"כ נשאר עם בגד זה לשבת, ולהלן בהערה 20 הבאנו דיש החולקים על עיקר חומרא זו, עיין שם.

¹⁹ . ובשו"ת שבט הקהתי ח"ג סי' קפ"ב דמ"מ יש להתיר להוסיף במכונת כביסה המכבסת בגדים לכבוד שבת גם בגדים לימות החול כיון דבביה"ל מביא חולקים על עצם האיסור דתספורת וכיבוס ואף דמסקנתו להחמיר, בזה יש להקל.

²⁰ . ערוה"ש סעי' ב', וכן נהוג עלמא, אכן שו"ר באורחות חיים סק"א מביא בשם שו"ת מור ואהלות סי' ל"ט שיש לו בקבלה מהרה"ק רלו"י מברדיטשוב זי"ע שפי' דברי המג"א שהכל מותר הכוונה גם בבשר ויין (והיינו משחרית דיום ו' דבמוצאי התענית אסור מחמת אבילות של יום), ולפי דבריו הכוונה דבשנה כזו לא גזרו חז"ל כלל דיני אבילות ביום ו', ועיין בשו"ת מחזה אליהו שם דג"כ מסיק כן מכח כמה ראיות, ולפי"ז מותר הכיבוס הרחיצה והחלפת בגדים אף שעדיין אין כוונתו בהם לכבוד שבת.

²¹ . א"א בוטשאטש דליכא איסור להסתפר אחר חצות בער"ש כיון שקוראים לביהכ"נ למנחה ולכן עדיף ממדת חסידות להמתין בתספורת עד אחר חצות, וכ"ה בהג' הר"ב פרנקיל הנדפס בסוף השו"ע.