Twitter

Monday, January 12, 2009

Sh’mot 5769 Born to Lead

Sh’mot 5769
Born to Lead

Anonymity
In this parsha we meet a person who turns out to be the major character of the Five Books of Moshe. His name is Moshe. Despite his absence in the Book of Bereishit, he becomes not only the major character, but the most important prophet and the first savior of the People of Israel. His birth is described as follows:

ספר שמות פרק ב
(א) וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי: (ב) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלשָׁה יְרָחִים: (ג) וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר:
1. And there went a man of the house of Levi, and took for his wife a daughter of Levi.2. And the woman conceived, and bore a son; and she saw him that he was good, and she hid him three months. 3. And when she could no longer hide him, she took for him an ark made of reeds, and daubed it with clay and with pitch, and put the child in it; and she laid it in the rushes by the river’s brink. Sh’mot 2:1-3

The first curious element of this description is the absence of identification of the main protagonists. The father, the mother, and even the baby are not named or identified. Only from information revealed later do we gather who these people are. We are told only that the man was from the house of Levi, and his bride was a daughter of the house of Levi. This strange description is unparalleled in the accounts of births in the Torah up to this point. We must assume that there is a reason for the dearth of biographical detail.

He Was Good
We are then told that upon birth his mother saw that he was good, and she hid him for three months[1]. Again, the text is strange: Had she not liked the way he looked would she have handed him over to the authorities who were searching for newborn Jewish males? The Ramban[2] observes that all mothers love their children and wish to protect them. What, then, is the meaning of this phrase, “she saw that he was good”? Apparently, she sensed something special about him and his destiny.

The phrase “she saw he was good” contains a scriptural hint. Rashi,[3] quoting the Talmud, explains that the house filled with light. The Talmud derives this conclusion from the similar language used earlier in the Torah to describe the creation of light on the First Day.[4] In both cases, the language “it (he) was good” is used, and the Talmudic reasoning is that we should draw a parallel conclusion when parallel language is employed. Thus, the use of this phrase here in Sh’mot should be understood as a reference to light. This conclusion is part of a larger Talmudic discussion of what Yocheved, mother of Moshe, saw:

תלמוד בבלי מסכת סוטה דף יב עמוד א
תניא, ר"מ אומר: טוב שמו; ר' יהודה אומר: טוביה שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה - נתמלא הבית כולו אור, כתיב הכא: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתיב התם: )בראשית א( וירא אלהים את האור כי טוב.
‘And when she saw him that he was good’: It has been taught: R. Meir says: His name was Tov [good]; R. Yehudah says: His name was Toviah; R. Nehemiah says: [She foresaw that he would be] worthy of the prophetic gift; others say: He was born circumcised; and the Sages declare, ‘At the time when Moshe was born, the whole house was filled with light’. It is written here, ‘And when she saw him that he was good,’ and elsewhere it is written: ‘And God saw the light that it was good.’ Talmud Bavli Sotah 12a

Born perfected, already circumcised; a room full of light; worthy of prophecy-- each and every opinion is impressive, yet disturbing. What is strange about all this is that it describes incredible gifts, but no struggle. For most people, even the most gifted, life contains challenges and growth. How can a person be born perfected, capable of prophecy? This problem may be reflected in the choice the Sages made for the Haftorah reading for this parsha. Many communities read the words and deeds of the prophet who had a sad life, whose eyes saw destruction but not redemption, a man named Yermiyahu.

ספר ירמיה פרק א
(ה) בְּטֶרֶם אֶצָּורְךָ \{אֶצָּרְךָ\} בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּך
Before I formed you in the belly I knew you; and before you came forth out of the womb I sanctified you, and I ordained you a prophet to the nations. (Yirmiyahu 1:5)

The choice of the Haftorah seems specifically connected to the idea of a prophet “from the womb”, their life’s mission laid out even before they are born. Yet even as we note this parallel[5], the question remains: How can a person be on such an elevated spiritual plane as to receive the gift of prophecy without ever experiencing internal struggle, without the basic human need to strive for growth, discipline and enlightenment?[6]

Effortless Prophecy
The Malbim[7] addresses the effortless gift received by Yirmiyahu, explaining that Yirmiyahu’s spiritual stature was different from that of other prophets: his selection was without pain, as is the natural process of receiving Divine Revelation. Yirmiyahu’s was a prophecy needed by the masses, with no personal element. Therefore, the selection of Yirmiyahu was not a matter of personal choice on the part of Yirmiyahu; rather, he was a vessel used by God to complete His mission.

We can conjecture that Moshe’s mission was similarly designed for the masses. His selection was not due to his own arduous struggle; in utero, he was elected, his mission pre-ordained. His greatness, therefore, was discernable at birth.

This analysis leads to, and perhaps sheds light on, another disturbing element of the Exodus: Did Pharoh have Free Will? Was he denied a choice when God “hardened his heart”? This issue has presented a theological challenge to many readers when trying to understand the justice of God’s reward and punishment. A Pharoh who has had his Free Will curtailed should not be deserving of punishment.[8]

We now realize that Moshe and Pharoh are more worthy as adversaries than we ever would have thought. Both have been selected, even preordained, for their respective missions. To a certain extent, neither had a choice.

Rabbi Dovid Shlomo Eibshitz (1755-1814) in his Arvei Nachal[9], explains that kings enjoy advantages as well as disadvantages as compared to commoners. Clearly, kings have numerous advantages in terms of wealth and power. This not withstanding, they are not always empowered by God to make their own decisions. Their choices impact too many people. While the concept of Free Will is considered by most authorities to be a cornerstone of Judaism, it is not an absolute concept. There are processes that God desires to happen, and others He wishes to block. Kings, who can impact so many lives,[10] often have their Free Will suspended. [11] This is the meaning of the verse in the Book of Mishlei: “The Heart of a king is in the hand of God.”[12]

Pharoh was a king, a very powerful monarch who ruled over a mighty empire - and his Free Will was suspended: The Jews would leave Egypt, and the plagues would be a parting gift. Conversely, Moshe would lead the Jews from Egypt. He would be the reluctant savior, but the Will of God is absolute.

The Origin of Greatness
Nonetheless, we are puzzled. Why, of all the families of Israel, did Moshe emerge from this one? And if this family was so significant, why are their names withheld? Moreover, why does the Torah recount how a man from Levi took a daughter of Levi, as the introduction to the birth of Moshe? There is clearly a gap in the story, for Moshe had two older siblings; the narrative proceeds to tell of his sister, who kept a watchful eye on her baby brother. Much later in the narrative we learn that Aharon was three years Moshe’s senior. The parents, then, were surely married at an earlier juncture. Why is the marriage recounted here?

The Talmud tells us that Moshe’s parents, Amram and Yocheved, had separated as a response to Pharoh’s decree that all males be thrown into the sea. They reasoned that bringing a child into such a world was futile, bordering on lunacy: Why bring a child into the world to be brutally murdered? Their own daughter attacked their reasoning, accusing her parents of being even more nefarious than Pharoh: Whereas his plan would kill only the males, their abstinence would prevent all children from being brought into the world. To make matters worse, Amram was quite influential, and if others followed his lead, no Jewish children would be born. Miriam, the erstwhile midwife, would not tolerate this result, and she chastised her parents:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת - בַּת לֵוִי". (שמות ב) לְהֵיכָן הָלַךְ? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁהָלַךְ בַּעֲצַת בִּתּוֹ. תָּנָא, עַמְרָם - גְּדוֹל הַדּוֹר הָיָה, כֵּיוָן (שגזר) [שֶׁרָאָה שֶׁאָמַר] פַּרְעֹה, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", אָמַר, לַשָּׁוְא אָנוּ עֲמֵלִים. עָמַד וְגֵרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְגֵרְשׁוּ נְשׁוֹתֵיהֶם. אָמְרָה לוֹ בִּתּוֹ, אַבָּא, קָשָׁה גְּזֵרָתְךָ יוֹתֵר מִשֶּׁל פַּרְעֹה הָרָשָׁע, שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָּזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ עַל הַזְּכָרִים וְעַל הַנְּקֵבוֹת; פַּרְעֹה לֹא גָּזַר, אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַתָּה גָּזַרְתָּ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלָעוֹלָם הַבָּא. פַּרְעֹה - רָשָׁע הוּא, סָפֵק גְּזֵרָתוֹ מִתְקַיֶּמֶת, סָפֵק אֵין מִתְקַיֶּמֶת, וְאַתָּה - [צַדִּיק], וַדַּאי גְּזֵרָתְךָ מִתְקַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר, (איוב כּב) "וְתִגְזַר אֹמֵר וְיָקָם לָךְ". עָמַד וְהֶחֱזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ. עָמְדוּ כֻּלָּם וְהֶחֱזִירוּ נְשׁוֹתֵיהֶן.
‘And there went a man of the house of Levi’. Where did he go? R. Yehudah b. Zevina said that he followed the counsel of his daughter. A Tanna taught: Amram was the greatest man of his generation; when he saw that the wicked Pharoh had decreed ‘Every son that is born shall be cast into the river,’ he said: In vain do we labor. He arose and divorced his wife. All [the Israelites] thereupon arose and divorced their wives. His daughter said to him, ‘Father, your decree is more severe than Pharoh's; because Pharoh decreed only against the males whereas you have decreed against the males and females. Pharoh only decreed concerning this world whereas you have decreed concerning this world and the World to Come. In the case of the wicked Pharoh there is a doubt whether his decree will be fulfilled or not, whereas in your case, you are righteous, your decree will certainly be fulfilled, as it is said: ‘You shall also decree a thing, and it shall be established!’ He arose and took his wife back; and they all arose and took their wives back.

Amram was not necessarily convinced that the situation had changed. Quite possibly, the opposite was the case: he may have thought the child born would be brutally murdered. He was convinced to return to his wife for the greater cause, for national preservation, for elevated, spiritual reasons, not personal reasons. Personally, he anticipated pain and death. But as a leader he was convinced that he had no choice, that he must do what is best for his people. Therefore, he didn’t simply sneak back home one night. He made a wedding:

מסכת סוטה דף יב עמוד א
"וַיִּקַּח"?! "וַיַּחֲזִיר" מִבָּעֵי לֵיהּ! אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר זְבִינָא, שֶׁעָשָׂה (לה) [לוֹ] מַעֲשֶׂה לִקּוּחִין; הוֹשִׁיבָהּ בְּאַפִּרְיוֹן, וְאַהֲרֹן ומִרְיָם מְרַקְּדִין לִפְנֵיהֶם, וּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אוֹמְרִים, (תהלים קיג) "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה".
“And took for a wife?!?” It should have read, “and took back!” R. Yehudah b. Zevina said: He acted towards her as though it had been the first marriage; he seated her in a palanquin, Aharon and Miriam danced before her, and the Ministering Angels proclaimed, “A joyful mother of children.” Talmud Bavli, Sotah 12a.

The Maharal stresses that, demonstrably, with fanfare, a wedding was made.[13] Others soon followed suit, taking their cues from Amram and Yocheved, who would not be intimidated. It seems that Shifra (Yocheved) and Puah (Miriam) had teamed up again and brought many Jewish children into the world.

As a result of the reunion of Amram and Yocheved, a child was born. His conception was not the result of fleeting personal passion. It was a result of one couple’s dedication to God and love of nation. The Talmud teaches that when a man and woman sanctify a relationship, God enters into the relationship with them.[14] Such was this union. Their thoughts and deeds were pure, as pure as those of any couple who were ever intimate.[15] The child produced was produced for all the People of Israel, hence he became a holy vessel that belonged to all of Israel.

The Maharal[16] teaches that this is the secret of Moshe; he was not an individual, he was part of the public domain (reshut harabim). This is why the text contains no personal names. At that moment they were no longer individuals, they were shlichai tzibbur. Throughout the Torah, Moshe’s personal life was never primary. His own wife and children took a back seat to his primary role as teacher of all of Israel.

Perhaps this is the essence of being a Levite. When one brings God into one’s home and private domain, one may soon find oneself in God’s home – in His domain. From these parents the greatest leaders of Israel emerged: Kohanim from the line of Aharon, Levi’im from Moshe, and the kings of the Davidic Dynasty from Miriam.

Moshe’s parents defied logic and set aside personal calculations in a time when the Jewish People sorely needed leaders. They needed the type of leaders who would place the good of the collective over the private concerns of individuals. From such people and such considerations, salvation is born.


[1] The Torah’s exact language is three “moons.” According to tradition Moshe was born on the 7th of Adar and hidden away, only to be “revealed” three lunar months later - on the 6th of Sivan, the date the Torah itself would be given on Sinai many years later. The lunar month (“moon”) is 29.5 days long. See Rabbenu Bachya, Sh’mot 2:2.
רבינו בחיי על שמות פרק ב פסוק ב
ותצפנהו שלשה ירחים - בשבעה באדר נולד משה והמצריים המתינו לסוף ט' חדשים כדרך העולם והם כלים בו' בסיון ועל כן לא יכלה עוד הצפינו והזכיר ירחים ולא חדשים לפי שהם חדשי הלבנה שהם שני חסרים ואחד מלא וכשתחשוב כ"ט כ"ט ב' פעמים חסרים הרי נ"ח וחדש מלא של שלשים הרי שמונים ושמונה ימים וזהו נופל בששה בסיון הוא היום שנתנה בו התורה בו ביום הושלך ליאור, והגיד לך הכתוב כי ביום שנצטער ביאור בו נתעלה בשמים וקבל תורה מסיני וזהו שאמר דוד ע"ה (תהלים קלח) ביום קראתי ותענני תרהיבני בנפשי עז:
[2] See Ramban, Sh’mot 2:2
רמב"ן על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו ידוע כי כל הנשים אוהבות את בניהם, יפים ושאינם יפים, וכלנה תצפנינה אותן בכל יכלתן, ואין צורך ראיה לטענה כי טוב הוא אבל פירוש הטובה הזאת, שראתה בו טוב מחודש וחשבה כי יארע בו נס וינצל, ולכן נתנה אל לבה וחשבה מחשבות בענינו, וכאשר ראתה שלא יכלה עוד להצפינו חשבה שינצל בתחבולה אחרת ועשתה לו תיבת גומא ואחותו נצבת מרחוק שלא יכירו בה, לדעת מה יעשה לו וכל זה סיוע לדברי רבותינו שדרשו כי טוב הוא, שנתמלא כל הבית אורה (סוטה יב), ולמה שאמרו שהיתה מרים מתנבאת עתידה אמי שתלד בן שמושיע את ישראל (שם):
[3] Rashi, Sh’mot 2:2
רש"י על שמות פרק ב פסוק ב
(ב) כי טוב הוא - כשנולד נתמלא הבית כולו אורה
[4] For more on this light see Zohar Bereishit 31b.
זוהר חלק א דף לא/ב
ודא איהו נהורא דברא קב"ה בקדמיתא, והוא נהורא דעינא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לאדם קדמאה, והוי חזי ביה מסייפי עלמא ועד סייפי עלמא, והוא נהורא דאחזי קב"ה לדוד, והוה משבח ואמר (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, והוא נהורא דאחזי קב"ה למשה, וחמא ביה מגלעד ועד דן, ובשעתא דחמא קב"ה דיקומון תלתא דרין חייבין, ואינון דרא דאנוש ודרא דטופנא ודרא דפלגה, (נ"א גניז ליה) בגין דלא ישתמשון ביה, ויהב יתיה קב"ה למשה, ואשתמש ביה תלת ירחין דאשתארון ליה מיומי עבורא דיליה, כמה דאת אמר (שמות ב ב) ותצפנהו שלשה ירחים, ובתר תלת ירחין עאל קמי פרעה, נטל ליה קב"ה מניה, עד דקאים על טורא דסיני לקבלא אורייתא, והדר ליה ההוא נהורא ואשתמש ביה כל יומוי, ולא יכלו בני ישראל למקרב בהדיה עד דיהב מסוה על אנפוי, כמה דאת אמר (שם לד ל) וייראו מגשת אליו, ואתעטף ביה כטלית, הה"ד (תהלים קד ב) עוטה אור כשלמה. יהי אור ויהי אור, כל מה דאתמר ביה ויהי, הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, אמר רבי יצחק, אור דברא קב"ה בעובדא דבראשית, הוה סליק נהוריה מסייפי עלמא עד סייפי עלמא ואתגניז, מאי טעמא אתגניז, בגין דלא יתהנון מניה חייבי עלמא, ועלמין לא יתהנון בגיניהון, והוא טמיר לצדיקיא לצדיק דיקא:
AND GOD SAID, LET THERE BE LIGHT, AND THERE WAS LIGHT. This is the original light which God created. This is the light of the eye. It is the light which God showed to Adam, and through which he was able to see from one end of the world to the other. It was the light which God showed to David, who on seeing it burst forth into praise, saying, “Oh, how abundant is thy goodness which thou hast laid up for them that fear thee” (Ps. XXXI, 20). It is the light through which God showed to Moses the Land of Israel -from Gilead to Dan. When God foresaw that three sinful generations would arise, namely the generation of Enosh, the generation of the Flood, and the generation of the Tower of Babel, He put it away so that they should not enjoy it, and gave it to Moses for the first three months after he was born when his mother hid him. When he was brought before Pharaoh God withdrew it from him, and only restored it to him when he stood upon the mountain of Sinai to receive the Torah. From that time he had the use of it for the rest of his life, so that the Israelites could not approach him till he put a veil over his face (Sh’mot 34, 30)

[5] Rashi in his commentary to Yirmiyahu draws the parallel between Moshe and Yirmiyahu.
רש"י ירמיה פרק א פסוק ה
ד"א בטרם תצא מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך (דברים יח) זה הוכיחם וזה הוכיחם זה נתנבא ארבעים שנה וזה נתנבא ארבעים שנה:
[6] Yaakov also seems chosen before birth, however that selection is only evident in midrashic sources. See Midrash Rabbah Berishit 63:6. Yirmiyahu’s selection is clearly stated in the text, and therefore is more similar to the selection of Moshe.
מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה ו
ויתרוצצו הבנים בקרבה ר' יוחנן ור"ל ר"י אמר זה רץ להרוג את זה וזה רץ להרוג את זה ר"ל אמר זה מתיר ציוויו של זה וזה מתיר ציוויו של זה רבי ברכיה בשם רבי לוי שלא תאמר משיצא ממעי אמו נזדווג לו אלא עד שהוא במעי אמו זירתיה מתוחה לקבליה הה"ד (תהלים נח) זורו רשעים מרחם ויתרוצצו הבנים בקרבה בשעה שהיתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות יעקב מפרכס לצאת הה"ד (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך ובשעה שהיתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשו רץ ומפרכס לצאת הה"ד זורו רשעים מרחם ותאמר אם כן למה זה אנכי
[7] Malbim, Commentary to Yirmiyahu 1:5
מלבי"ם על ירמיה פרק א פסוק ה - חלק באור הענין
וז"ש נגד ההכנה הטבעיית שתחול בעת יוצר הולד בבטן, אנכי ידעתיך בטרם אצרך בבטן - שהקדמתי לך הכנה זו מעצמי, וכן נגד ההכנה הבחיריית שתחול בעת יצא מרחם ויתחיל לבחור בטוב המעשים אנכי הקדשתיך - לנבואה בטרם תצא מרחם - ר"ל נבואתך אינה צריכה להכנה הטבעיית והבחיריית כיתר הנביאים, יען כי נביא לגוים נתתיך - שאינך נביא לצורך עצמך רק לצורך הכלל, ולא לשליחות פרטי רק כללי לכל הגוים, ונבואתך הוא לצרכי:

[8] In my book on the Holidays, Emanations, I have dealt with this difficulty. See the discussion there for a fuller treatment of the issue.
[9] Arvei Nahal, Vay’chi
ספר ערבי נחל - פרשת ויחי
והנה ענין כזה מצינו שיש מעלה וחסרון באדם ובמלך, כי כתבו חכמי המוסר כמה עצות לאדם שיבוא למדת השפלות להסתכל תמיד בגדול ממנו, ונמצא אם כן כי המלך לא יגיע בקל לשפלות, כי גדול הוא מכל האדם, אך יש מעלה שאינו בעל בחירה כי לב מלכים ביד ה'. ואדם הפשוט הוא להיפוך כי הוא בעל בחירה רק יכול לבוא לשפלות. ונמשך מהאמור, כי אם ישנא מלך למי וירצה להרע לו יכול להיות תשועה בדרך הטבע, כי אין לבו בידו, ואם אדם פשוט ירצה להרע עם היותו בעל בחירה מ"מ יכול ג"כ להיות ישועה בדרך הטבע כי ישפל בדעתו ויחשוש אולי זה גדול ממני לא אוכל להרע לו:
[10] See Malbim on Mishlei 25:3
מלבי"ם על משלי פרק כה פסוק ג - חלק באור הענין
וכן לב מלכים אין חקר - כי הנהגת המלוכה מתפשטת על לאומים אין מספר, ואישים רבים ופרטים רבים אין קץ, וכן יש בהנהגה דברים עמוקים וסתרי המלוכה וסודותיה אשר א"א לחקור אותה עד תכונתה:
[11] See Meshech Chachma Sh’mot 6:
משך חכמה על שמות פרק ו פסוק כט
וידבר ד' אל משה לאמר אני ד' דבר אל פרעה וכו' אשר אני דובר אליך - הענין שמשה טען קודם (פסוק יב) הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה וזה אחד מעשרה קל וחומר בתורה, (בראשית רבה צב-ז) אולם יש לו פרכא שבני ישראל המה בעלי בחירה וזה מגבורת השי"ת שאין ידיעתו מכרחת הבחירה אבל פרעה מלך מצרים ולב מלכים ושרים ביד ד' (משלי כה) שמלכים אינם בעלי בחירה וכמו שאמר הוי אשור שבט אפי מטה זעמי (ישעיה י, ה) ואני ד' ובידי להטות לבבו לכל מה שארצה ולזה אמר משה שהטענה השניה ואני ערל שפתים נשאר וזה שאמר ויאמר משה לפני ד' הן אני ערל שפתים ואיך ישמע אלי פרעה וע"ז השיב השי"ת כו' ואהרן אחיך יהיה נביאך. כן קישור הפסוקים ודו"ק.
[12] Mishlie 21:1
משלי פרק כא פסוק א
... לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה' עַל כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַטֶּנּוּ:

[13] Maharal, Gur Aryeh Sh’mot 2:1
ספר גור אריה על שמות פרק ב פסוק א
פרוש היה ממנה. שאין לומר שעתה נשאה, שהרי כבר נולדו מרים ואהרן שהיו גדולים ממשה, אלא שחזר ולקחה אחר שפירש ממנה, ועשה לקוחים שניים (כ"ה ברא"ם). בסוטה (יב.) הושיבה באפריון ואהרן ומרים מרקדים לפניהם, דאם לא כן "ויקח" - 'ויחזור' מיבעי ליה, ועשה בה לקוחים שניים כדי לפרסם הדבר, שממנו ילמדו אחרים גם כן, לכך עשה לקוחים שניים כשהחזיר אשתו. וזהו על דרך הפשט, אבל בספר גבורות ה' (פט"ז) שם הארכנו מאוד בענין זה בנשואין האלו:
[14] Talmud Bavli Sotah 17a, see Rav Yosef Ya’avetz, Commentary to Avot 6:1
פירוש היעב"ץ לאבות - פרק ו משנה א
וכן אמרו ז"ל (סוטה יז.) נתקדשו שכינה ביניהם, יו"ד של איש ה"א של אשה, נתחממו נסתלקה השכינה ונשארו אש, וזה הענין רמזה התורה באומרה (בראשית ד) וידע האדם את חוה אשתו, קרא החבור ידיעה, כאומרו (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך
[15] See Menorat Hamaor section 184
ספר מנורת המאור - אות [קפד]
ודברים אלו הם מופת לדבר, כי מי שיהרהר בדברים טובים וטהורים ונקיים בשעת תשמיש, חל אותו ההרהור על טפת הזרע ומציר בו טהרה וחכמה וטובה, ועליו נאמר 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך' (ירמיה א, ה), לפי שהשכינה ומדותיה היתה עמו.
[16] Maharal, Gevurot Hashem Chapter 16.
ספר גבורות השם - פרק טז
...ולפיכך לא זכר אצל אביו ואמו רק שם סתם לא שם פרטי, כי שם הפרטי מורה על איש מיוחד, ומפני שהאב והאם הוא סבה לבן ואם היה עמרם ויוכבד סבה למשה במה שהם בני אדם פרטיים, אז היה גם כן משה אשר הם סבה אליו אדם פרטי זה, והפרטי זה אינו נבדל מן הכלל, כי הפרטי זה הוא חלק הכל ואז לא היה מעלת משה נבדל מכל אדם, לכך הזכיר אביו ואמו בשם הפשוט לא בשם הפרטי זה. ואמר וילך איש מבית לוי לומר כי היה תולדות משה עליו השלום מעמרם ויוכבד לא במה שהוא פרטי זה רק במה שהוא איש בלבד ועוד כי כל פרטי הוא מצד החמרי כאשר ידוע מענין הפרטי, שאין בדבר שהוא נבדל מן החומרי פרטי, ומשה שהיה נבדל לגמרי לא נולד בסבת פרטית כלל, ולכך לא נאמר אצלו שם פרטי רק כתב שם איש שהוא שם לכל איש ואינו שם פרטי מיוחד וזה מורה על מדריגה נבדלת אלהית. ועוד שאם זכר שמם העצמי, היה משמע כי בשביל עמרם מצד שהוא אדם פרטי זה בא ממנו הגואל לעולם, שכך היה משמע וילך עמרם ויקח יוכבד, רצונו לומר מצד שהם בני אדם פרטיים נולד משה, ומשמע כי עמרם ויוכבד עיקר בלדת משה כמו כל אדם שמוליד בן שהוא נולד בשביל האב, שאם לא היה האב הזה לא היה הבן, ומפני שמשה רבינו עליו השלום היה מוכן לגאולה מששת ימי בראשית, ולא היה צריך רק להביאו לעולם והכנתו כבר היה, ואם לא היה לוי ויוכבד היה בא על ידי אחר, ואם כתב וילך עמרם היה משמע אם לא היה עמרם זה לא בא הגואל לעולם כי אין שני עמרם בעולם, ולפיכך כתיב וילך איש כי יש אנשים הרבה בעולם ואם אין זה יש אחר והבן זה גם כן.

Sunday, January 4, 2009

Parshat Vayichi 5769

Parshat Vayichi 5769
Salvation

© Rabbi Ari Kahn 2008

Salvation
As Yaakov’s last days approach, feelings of his own mortality become acute. He knows that he will soon depart from this world, and he has an overwhelming desire to impart a message to his children - a message of salvation. He gathers them to share with them a vision of what will transpire at the end of days.

ספר בראשית פרק מט
(א) וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
1. And Yaakov called to his sons, and said, Gather yourselves together, that I may tell you that which shall befall you in the last days. Bereishit 49:1

Then, instead of a clear picture of nirvana or apocalypse, we receive a series of messages, blessings, and rebukes. In the middle of these blessings Yaakov says:

ספר בראשית פרק מט
(יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': ס
I have waited for your salvation, O Lord. Bereishit 49:18


It is unclear what these words mean, and their placement is confusing. Had these words been said in the beginning of the blessings, the reader would have understood them as an expression of missed opportunity: Yaakov takes stock of his life as he prepares his parting words to his sons, and he quite naturally reflects upon what might have been. He utters a prayer for redemption as he stands poised to blessing his sons. But these words are not in the preamble to the blessings. Alternatively, we might expect these words to have been said at the end, after Yaakov concluded his message to each of the sons. But they are not found at the end. They are found between the blessings of Dan and Gad, making it unclear if this is connected to Dan, or an introduction to the blessing of Gad, or perhaps blurted out in the middle, disconnected from the other blessings.[1]

The Blessing for Dan
ספר בראשית פרק מט
(טז) דָּן יָדִין עַמּוֹ כְּאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (יז) יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ שְׁפִיפֹן עֲלֵי אֹרַח הַנּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס וַיִּפֹּל רֹכְבוֹ אָחוֹר: (יח) לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה': ס
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: ס
Dan shall judge his people, as one of the tribes of Israel. Dan shall be a serpent by the way, an adder in the path, that bites the horse heels, so that his rider shall fall backward. I have waited for your salvation, O Lord. Bereishit 49:16-18

The seventh Tribe mentioned in the blessings is Dan. Dan is said to be a judge, which is not surprising; the very name Dan evokes Din - Judgment. It is the continuation of the verse which is problematic, “as one of the tribes of Israel”. Why be compared to one of the tribes? Why, indeed, is Dan like a tribe of Israel? Dan is one of the tribes! And which tribe is he like? What follows is even more disturbing: Dan is compared to a serpent, biting the heels of the horse – causing the rider to tumble to the ground. Why the comparison to serpents? Serpents, especially venomous ones, have not enjoyed a wonderful reputation ever since the Garden of Eden. But the combination -- judge and serpent-- is particularly perplexing. And now that we have been thoroughly confused, Yaakov speaks that three - word verse (in Hebrew): “I have waited for your salvation, O Lord.”

Rashi[2] understands that the “judgment” of Dan is connected to vengeance, the vengeance which would be taken from the Philistines. The specific reference is to a Judge who will be born to the tribe of Dan: Samson (Shimshon). In Rashi’s words, Shimshon will be like one of the “special” tribes: Yehuda, specifically David. Although Shimshon reminds us more of Goliath than of David, parallels between David and Shimshon may be found, most notably both were warriors and both were victorious over the Philistines.

Rashi stresses that Yaakov’s blessing of Dan, and his allusion to Shimshon, is a prophecy. Indeed, the language and imagery of these verses sound as if Yaakov has had a vision. He sees a rider, a horse, and a serpent from below.

In this vision, Yaakov - who can no longer see - prophesizes, and it is the image of Shimshon, who in the end of his life also lost his sight, that comes to him. Blinded, humiliated, Shimshon implores God for one more burst of strength so that he can take down the “rider and horse”, or the Philistines and their cathedral.[3]

ספר שופטים פרק טז
(כח) וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה’ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה’ זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים:(כט) וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ:(ל) וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו:(לא) וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה:
28. And Shimshon called to the Lord, and said, O Lord God, remember me, I pray you, and strengthen me, I pray you, only this once, O God, that I may be at once avenged of the Philistines for my two eyes. 29. And Shimshon took hold of the two middle pillars upon which the house stood, and he supported himself on them, on one with his right hand, and on the other with his left. 30. And Shimshon said, Let me die with the Philistines. And he bowed with all his might; and the house fell upon the lords, and upon all the people who were in there. So the dead whom he slew at his death were more than those whom he slew in his life. Shoftim 16:28-30

According to Rashi this very scene is what Yaakov sees in his vision. He hears Shimshon’s prayer to God; “O Lord God, remember me, I pray you, and strengthen me, I pray you, only this once, O God, that I may be at once avenged of the Philistines for my two eyes.” Yaakov’s enigmatic words as he blesses Dan, Shimshon’s forebear, “I have waited for your salvation, O Lord,” are parallel to Shimshon’s prayer.

While the nature of visions is often messages communicated in symbolic fashion, we would be more comfortable with Rashi’s interpretation had Shimshon uttered the identical words found in the closing line of the blessing of Dan.

The Serpent
The Ramban[4] agrees that Yaakov’s vision is about Shimshon: Other than Shimshon, there never was a Judge who fell into the hands of the enemy. For this reason, Shimshon is compared to a serpent. According to this approach, Shimshon, who had occupied an exalted position, fell drastically: he fell from his position, he fell to the ground and he fell into the hands of the enemy.

According to the Ramban, Yaakov himself, seeing the failed mission of Shimshon, calls out to God and begs for salvation.[5]

Taking the long view, the ascendency of Shimshon does not bring authentic salvation. Shimshon was a failed leader, a leader who despite enormous capabilities did not live up to his potential. For the ultimate redeemer, the Jewish people would have to wait. Shimshon from the tribe of Dan is like one of the great tribes Yehuda – he is like David, who will eventually have the real Messiah come from his lineage, but Shimshon fails – he proves to be a serpent and not Messiah.[6]

It is noteworthy that according to both Rashi and Ramban, Shimshon is described as a serpent (in Hebrew, spelled Nun Het Shin (NACHASH). The Ariza”l teaches that Shimshon, who could have been a Messiah, instead became a Nachash. As in many of the teachings of the Ariza”l, it is worth noting that the two words have the same numerical value (358).[7]

The serpent loses his legs when he seduces Eve to partake of the fruit of the Tree of Knowledge of Good and Evil. According to the Zohar this tree was a vine, and the fruit, grapes[8]. That is the kind of drink which causes confusion between good and evil. According to Rabbinic teachings, the serpent was motivated by lust for a woman – Eve: a woman he could not have[9]. When Shimshon loses his strength, the cause was a foreign woman,[10] a woman who was off limits. Shimshon, as we know, was a Nazarite: He was forbidden to drink wine his entire life, his hair was to grow long, he was to exist in a natural state – which perhaps we can now identify as an “Eden existence”. Transgressions against these personal restrictions - the foreign woman, drinking wine and cutting his hair – are the cause of his destruction, and turn him from a savior to serpent.

In Yaakov’s vision, he sees the Nachash biting the heel of the horse, a symbol of pride and power. The horse falls over, crushing and killing the rider – but also killing the serpent - Shimshon[11].

Rabeynu Bechaya[12] says that Yaakov utters these enigmatic words of awaiting redemption when he feels the frustration of seeing Dan’s failure. Yaakov looks ahead, to another tribe, for this salvation. The next tribe Yaakov blesses is Gad; redemption will come through Gad. Had Yaakov maintained the age-order of the brothers, he should have blessed Naftali after Dan, rather than Gad. Therefore, we may infer that Gad somehow is meant to follow Dan in terms of the essence of the prophecy.[13]

Yaakov’s blessing for Gad is short but contains at least one word which links it back to Dan: heel (akev):

ספר בראשית פרק מט
(יט) גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב: ס
Gad, a troop shall overcome him; but he shall overcome at the last (literally heel). Bereishit 49:19

The word akev is found in Yaakov’s blessing to Dan, as the heel of the horse that the serpent attacks, and in the blessing of Gad, referring to the eventual victory. The word akev is relatively unusual in the Torah. The first use of this word is back in the Garden of Eden, and the context is the punishment of the Serpent.

ספר בראשית פרק ג
(יד) וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים אֶל הַנָּחָשׁ … הוּא יְשׁוּפְךָ רֹאשׁ וְאַתָּה תְּשׁוּפֶנּוּ עָקֵב:
14. And the Lord God said to the serpent, … he shall bruise your head, and you shall bruise his heel. Bereishit 3:14

The “original Serpent” is associated with the heel; Dan is compared to the serpent attacking the heel of the Horse. On the other hand, Gad, next in line for a blessing, is also associated with a heel.

Eliyahu
Dan, through Shimshon, is like David the Redeemer. Gad, in turn, is like Dan. Whereas Dan, (Shimshon) will fail[14], Gad will eventually bring about Redemption. This seems quite confusing, for we know that redemption comes from Yehudah. How, in fact, is Gad connected to the Messianic process?

The Midrash states that Eliyahu, the precursor of the Mashiach, was from the Tribe of Gad.

ט ותלד זלפה שפחת לאה, בכולם כתיב ותהר וכאן ותלד אלא בחורה היתה ולא היתה ניכרת בעיבורה, ותאמר לאה בא גד, אתיא גדא דביתא אתא גדא דעלמא, בא מי שעתיד לגדד משתיתן של עובדי כוכבים ומנו אליהו, )בראשית רבה (וילנא) פרשה עא(
AND LEAH SAID: FORTUNE IS COME-BA GAD (ib. 11): the fortune of the house has come; the fortune of the world has come; he [namely, Eliyahu] has come who will overthrow (gadad) the foundations of the heathen.[15]
Midrash Rabbah – Bereishit 71:9

The name of Eliyahu’s father is never mentioned in the text; this lacuna makes identification of his tribe quite challenging[16]. We do know that he is from Gilad (which geographically would make him “part” of Gad).
Another Midrashic comment on these verses sheds more light:

מדרש רבה בראשית פרשה צט פסקה י
(יא) דן ידין עמו כמיוחד שבשבטים זה יהודה ד"א כאחד כיחידו של עולם שאינו צריך סיוע במלחמה שנאמר (ישעיה סג) פורה דרכתי לבדי כך שמשון העומד מדן אינו צריך אחרים שיסייעו אותו בלא חרב אלא בלחי חמור יהי דן נחש עלי דרך שפיפון כל החיות מהלכות זוגות זוגות והנחש אינו מהלך בדרך אלא יחידי ד"א יהי דן נחש עלי דרך כשם שהנחש נקמן כך היה שמשון שנאמר (שופטים טז) ואנקמה נקם אחת כיון שראה אותו יעקב אמר לישועתך קויתי ה' אין זה מביא את הגאולה אלא מגד שנאמר גד גדוד יגודנו והוא יגוד עקב לאותו שהוא בא בעקב (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא משבט גד לכך נאמר והוא יגוד עקב:
When Yaakov saw him [Shimshon] he exclaimed, ‘I [still] WAIT FOR THY SALVATION, O LORD: not he will bring the redemption, but [one descended] from Gad, as it says, GAD, A TROOP SHALL TROOP UPON HIM, BUT HE SHALL TROOP UPON THEIR HEEL (XLIX, 18), which alludes to him who will come at the end [lit. ‘heel’]: Behold, I will send you Eliyahu the Prophet before the coming of the great and terrible day of the Lord (Mal. III, 23). He was of the Tribe of Gad, for that reason it says, BUT HE SHALL TROOP UPON THEIR HEEL. Midrash Rabbah - Genesis 99:10

Not Mashiach, rather the precursor of Mashiach will come from Gad: Eliyahu, the herald of Mashiach.

Gad and Dan are linked in their messianic involvement. Yaakov, who is searching for a vision of Mashiach, sees someone with potential of being Mashiach, only to be disappointed: Simshon will be a failed (not false) Mashiach. Then the spotlight turns to Gad, who will give rise to Eliyahu the herald of Mashiach.

This connection may shed light on the blessings given by Moshe to these two tribes. Once again they are mentioned together; once again Naftali is skipped, but this time the order is inverted, and Gad precedes Dan:

ספר דברים פרק לג
(כ) וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד: (כא) וַיַּרְא רֵאשִׁית לוֹ כִּי שָׁם חֶלְקַת מְחֹקֵק סָפוּן וַיֵּתֶא רָאשֵׁי עָם צִדְקַת ה’ עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל:(כב) וּלְדָן אָמַר דָּן גּוּר אַרְיֵה יְזַנֵּק מִן הַבָּשָׁן:
20. And of Gad he said, Blessed be he who enlarges Gad; he lives as a lion, and tears the arm with the crown of the head.21. And he provided the first part for himself, because there, in a portion of the lawgiver, was he seated; and he came with the heads of the people, he executed the justice of the Lord, and his judgments with Israel. 22. And of Dan he said, Dan is a lion’s cub; he shall leap from Bashan. Devarim 33:20-22

Here both Gad and Dan are referred to as lions, king of the beasts. Significantly, Yehuda[17] is referred to as a lion by Yaakov: Royalty will come from Yehuda, the scepter will depart from Yehuda. If that is they case, why does Moshe refer to Gad and Dan as lions, indicating royalty?

The Midrash teaches that the blessings given to each tribe were actually given to the collective Jewish people, and even though a preponderance of leadership is found in Yehuda some was spread among the other tribes.

(ד) כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וגו' כבר כתיב ויברך אותם ומה ת"ל איש אשר כברכתו ברך אותם אלא לפי שבירכן יהודה באריה דן בנחש נפתלי באילה בנימין בזאב חזר וכללן כולן כאחד ועשאן אריות ועשאן נחשים תדע שהוא כן יהי דן נחש והוא קורא אותו אריה הה"ד (דברים לג) דן גור אריה לקיים מה שנאמר (שיר ד) כולך יפה רעיתי ומום אין בך: מדרש רבה בראשית פרשה צט פסקה ד
4. ALL THESE ARE THE TWELVE TRIBES OF ISRAEL, etc. (XLIX, 28). AND HE BLESSED THEM is already written; why add, EVERYONE ACCORDING TO HIS BLESSING HE BLESSED THEM? But because he had blessed them, comparing Judah to a lion, Dan to a serpent, Naphtali to a hind, and Benjamin to a wolf; he subsequently included them altogether as one, declaring them all to be lions and serpents. The proof lies in this: Dan shall be a serpent (ib. 17); yet he [Moshe] calls him a lion: Dan is a lions whelp This is in confirmation of the verse, “Thou art all fair, my love, and there is no spot in thee (S.S. IV, 7). (Devarim 33, 22). Midrash Rabbah - Bereishit 99:4)

According to this teaching there is something fluid, almost interchangeable, about the various parts that make up the Twelve Tribes. Therefore Moshe can see a lion in both Gad and Dan – even though primarily the lion is associated with Yehuda.

We know that Mashiach comes from the Tribe of Yehuda; this is one of the messages that Yaakov shares with Yehuda in this week’s parsha:

ספר בראשית פרק מט
(ח) יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ: (ט) גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ:(י) לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים:
8 Yehuda, your brothers shall praise you; your hand shall be on the neck of your enemies; your father's sons shall bow down before thee. 9 Yehuda is a lion's whelp; from the prey, my son, you will rise. He stooped down, he couched as a lion, and as a lioness; who shall rouse him up? 10 The sceptre shall not depart from Yehuda, nor the ruler's staff from between his feet, until Shiloh arrives; and unto him shall the obedience of the peoples be. Bereishit 49:8-10

Rashi, based on Targum Unkolus, explains the phrase “until Shiloh arrives” as, “until the arrival of the Mashiach”. The scepter is in the domain of Yehuda forever. Mashiach will come from Yehuda. But a potential for salvation existed in Dan, and the precursor is in Gad. In his prophesy, Moshe sees this potential, and refers to both Gad and Dan as lions.

The connection of Gad to the Mashiach was manifest in the figure of Eliyahu, but where do we find an active role for Dan? Was there an historical figure from the Tribe of Dan who played a role in the redemptive process? When the Mishkan was built, the major role was that of the chief architect, Bezalel from the tribe of Yehuda. There was, however, a major auxiliary role performed by someone else; Oholiav, the son of Ahisamach, from the Tribe of Dan.

ספר שמות פרק לא
(א) וַיְדַבֵּר יְדֹוָד אֶל משֶׁה לֵּאמֹר: (ב) רְאֵה קָרָאתִי בְשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה: (ג) וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה: (ד) לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחשֶׁת: (ה) וּבַחֲרשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרשֶׁת עֵץ לַעֲשׂוֹת בְּכָל מְלָאכָה: (ו) וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן וּבְלֵב כָּל חֲכַם לֵב נָתַתִּי חָכְמָה וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ:
And in cutting of stones, to set them, and in carving of timber, to work in all kinds of workmanship. And I, behold, I have given with him Oholiav, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan; and in the hearts of all who are wise- hearted I have put wisdom, that they may make all that I have commanded you. Shmot 31:1-6

The creation of the Mishkan, the seat of God, is a Yehuda/Dan production. The Pesikta teaches that the same two tribes were responsible for the building of the First Temple.[18]

One of the roles of the Mashiach is the building of the Temple. We can now understand that although Dan, via Shimshon, failed to BE the Mashiach, Dan succeeded in a supporting role in building the Mishkan and the First Temple. Gad, too, succeeds in a supporting role, in the person of Eliyahu.

When Yaakov blesses his sons, the tribes of Gad and Dan are not the only ones listed out of order. The first four tribes are blessed in the order of their birth: Reuven, Shimon, Levi, Yehudah. The next son born is Yissachar, but when Yaakov blesses them. Yissachar and Zevulun are inverted. These two tribes are generally found in close proximity to Yehuda, as in the encampment in the desert where these tribes flank Yehuda on each side.

According to the Midrash, the Tribes of Yissachar and Zevulun had an agreement between them: Zevulin embarked on marine expeditions, while Yissachar remained behind and was involved in spiritual quests[19]. Yissachar represents Torah, Zevulun represents business. It is interesting that the sequence is “business before Torah”. Yehuda, who represents leadership, kingship, the Mashiach, will need to be flanked by business leaders and Torah sages. Their support is essential for success. Yaakov inverts the order and places the business leaders before the Sages.

Ultimately, Yaakov was prophesying about the end of days, the Mashiach. The shifts in the sequence of the tribes surround Yehuda and the concept of Mashiach, the major focus of the End of Days.

Although Yaakov does not tell us clearly what will take place, it is clear that Yaakov had a detailed vision of the elements of the End of Days. From our perspective some 4000 years later, we can easily appreciate why the message was cloudy: Had the Jewish People known that salvation was so far away, the frustration and despair could have been devastating.

Yehuda, the eventual Mashiach via the line of David, will come. He will be preceded by Eliyahu from the tribe of Gad. Yehuda will be flanked by the scrupulously honest businesspeople represented by Zevulun. He will be empowered by men and women of Torah represented by Yissachar. He will be aided in the building of the Beit Hamikdash by spiritual descendents of Dan. And as we wait for that great day, we can only echo those words, be they the words of Yaakov, Dan, Shimshon or Gad:

לִישׁוּעָתְךָ קִוִּיתִי ה'-
I have waited for your salvation, O Lord!

[1] This suggestion is cited and rejected in the Ktav V’kabalah, Bereishit 49:18
הכתב והקבלה על בראשית פרק מט פסוק יח
וראיתי לי"מ בטעם המקרא, כי אז חזק החולי על יעקב והתפלל שיושיענו השם ויחזק עוד כחו עד שיברך גם שאר בניו: ואין טעם בזה, ומי הרשהו לעשות עצמו כמתנבא לאמר מה שלא ראה:
[2] Commentary of Rashi to Bereishit 49:16
רש"י על בראשית פרק מט
(טז) דן ידין עמו - ינקום נקמת עמו מפלשתים כמו כי ידין ה' עמו:
כאחד שבטי ישראל - כל ישראל יהיו כאחד עמו ואת כולם ידין ועל שמשון נבא נבואה זו. ועוד יש לפרש כאחד שבטי ישראל כמיוחד שבשבטים הוא דוד שבא מיהודה:

[3]See Midrash Rabbah 98:14:
DAN SHALL BE A SERPENT IN THE WAY (XLIX, 17). As the serpent is found among women, so was Shimshon the son of Manoah found among women. As a serpent is bound by an oath, so was Shimshon the son of Manoah bound by an oath: ‘And Shimshon said unto them: Swear unto me (Judg. XV, 12).’ Just as all the serpent's strength resides in his head, so it was with Shimshon: If I be shaven, then my strength will go from me (ib. XVI, 17). As a serpent's eyelid quivers after death, so [we read of Shimshon], So the dead that he slew at his death were more than they that he slew in his life (ib. 30).
THAT BITES THE HORSE'S HEELS- Call for Shimshon, that he may make us sport (ib. 25).1 R. Levi said: It is written, And there were upon the roof about three thousand men and women (ib. 27). These were the number on the edge of the roof, but no one knows how many were behind them, yet you read, Then his brethren and all the house of his father came down, and took him, and brought him up, and buried him... in the burying place of Manoah his father (ib. 31)! This was because our ancestor Yaakov prayed in the matter, so THAT HIS RIDER FALLETH BACKWARD-let all return back to their place.

[4] Ramban Bereishit 49:18
רמב"ן על בראשית פרק מט פסוק יח
(יח) לישועתך קויתי ה' לא היה בכל שופטי ישראל מי שנפל ביד אויביו זולתי שמשון שהוא הנחש הזה, כדכתיב (שופטים ב יח) והיה ה' עם השופט והושיעם מיד אויביהם כל ימי השופט והוא היה האחרון לשופטים, כי שמואל נביא היה ולא נלחם להם, ובימיו מלכו המלכים, וכאשר ראה הנביא תשועת שמשון כי נפסקה אמר לישועתך קויתי ה', לא לישועת נחש ושפיפון, כי בך אושע לא בשופט, כי תשועתך תשועת עולמים:

[5] Rabbenu Bachya agrees with the Ramban that Shimshon is a failed leader, and therefore may be referred to us a serpent, yet he allows for Rashi’s interpretation – that it may have been Yaakov putting words into Shimshon’s mouth and not Yaakov praying upon seeing the failed Shimshon.
רבינו בחיי על בראשית פרק מט פסוק יח
לישועתך קויתי ה' - כתב הרמב"ן ז"ל כי הכתוב הזה תפלת יעקב לפי שראה ברוה"ק כי היה שמשון המושיע אחרון לשופטים, ואע"פ שהיה שמואל אחריו שמואל נביא היה ולא היה נלחם כמוהו ולפיכך כשראה יעקב כי תשועת שמשון נפסקה עמו ומת בנפילת הרוכב יחדו אמר לישועתך קויתי ה' לא לישועת שמשון הנמשל לנחש ושפיפון:
ויתכן לפרש כי הוא תפלת שמשון כי ראה יעקב אחרית השופט הזה האחרון כי הוא הנושך והמפיל והרוכב אחור, והוא המתפלל לישועתך קויתי ה' שכן התפלל (שופטים טז) זכרני נא וחזקני נא אך הפעם הזה האלהים, ואע"פ שמת בכללם הנה זאת תשועתו שינקם מאויביו וימות עמהם כי בזה היה חפץ כמ"ש (שם) תמות נפשי עם פלשתים:
[6] The Midrash says that when Yaakov saw Shimshon, he thought he was the Messiah.
see Midrash Rabbah 98:14
Our ancestor Jacob saw him (Shimshon) and thought that he was the Messiah. But when he saw him dead he exclaimed, ‘He too is dead! Then I wait for Thy salvation, O God ' (Gen.XLIX, 18).
[7] See Sefer Haliqutim Book of Judges chapter 5.
ספר הליקוטים - ספר שופטים - פרק ה
וכראות יעקב אבינו זה, אמר לישועתך קויתי ה', כי לא בזה שחשבתיו משי"ח, נהפך לנח"ש, כי כן עולה בגימטריא. ונתקטעו רגליו, ונקרא שפיפון, שני פעמים שפי, כי חיגר בשתי רגליו היה, כמ"ש רז"ל.

[8] See Zohar Bereshit 36a
“According to a tradition, Eve pressed grapes and gave to Adam, and in this way brought death into the world.”
[9] See Rashi Bereishit 3:1
רש"י על בראשית פרק ג פסוק א
(א) והנחש היה ערום - מה ענין זה לכאן היה לו לסמוך ויעש לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם אלא ללמדך מאיזו סבה קפץ הנחש עליהם ראה אותם ערומים ועוסקים בתשמיש לעין כל ונתאוה לה:
[10] One wonders if, aside from an etymological similarity, Delilah is “related” to Lilith.
[11] For this description spelled out fully see commentary of the Alshech, Torat Moshe 49:17
ספר תורת משה בראשית מט:יז
(יז) אמר כי שמשון יהי כנחש עלי דרך, כי תשועתו החילה על ידי היותו נוטר איבה כנחש, שעל שנתנו האשה אשר לו יעדה, למרעהו, הלך במשטמות ושרף בלפידים מגדיש ועד קמה ועד כרם זית, ואחר כך בלחי החמור הכה אלף איש. ובאחרון היה לו כמשל שפיפון עלי אורח צר, שנושך עקבי סוס מאחוריו. ומכאב עקביו מגביה הסוס ידיו ומפיל רוכבו אחור ונופל הסוס ורוכבו על השפיפון וימות גם הוא. כן קרה לו לשמשון שנדמה לשפיפון שאחז בכח העמודים אשר הבית נכון עליהם, שהם עקבי הבית שידמו לעקבי סוס, ויהי כנושך ואוחז בהם, ויפלו כל הרוכבים ויושבים על הבית עם הבית וימות גם הוא. באופן היתה תשועת ישראל על ידי מה שלא הושיע את עצמו כי מת, ואין זו תשועה אמתית, כי אם (יזז) לישועתך קויתי ה' שהיא הפך זה - והוא ענין מאמרם ז"ל בכמה מקומות (שוחר טוב תהלים צח א) מצינו שתשועתו של הקב"ה תשועתן של ישראל, זה ה' קוינו לו נגילה ונשמחה בישועתו, ובהושיע את עצמו יושיע אותנו - והוא הפך שמשון שאת עצמו לא הושיע ואנחנו נושענו:
[12] Rabbenu Bachya Bereishit 49:19
רבינו בחיי על בראשית פרק מט פסוק יט
ובמדרש והוא יגוד עקב כיון שראה יעקב לשמשון הבא מדן אמר לישועתך קויתי ה', אין זה מביא את הגאולה אלא מגד, והוא יגוד עקב אותו שבא בעקב שנאמר (מלאכי ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא שהוא מגד, ע"כ בב"ר:
[13] It is noteworthy that this is not the only time in this chapter that the blessing of the tribes is out of age order.
[14] There is another person who is son of Dan who may be related to topic: Chushim. He kills Esav at Yaakov’s funeral. It is interesting that while Shimshon has gone blind yet can still hear, Chushim can see but can not hear. Significantly, Chushim (in Hebrew) is an anagram of Mashiach.
[15] Despite the unequivocal statement of Eliyahu’s linege, the Midrash does proceed to debate the subject:
אליהו משל מי ר' אליעזר אמר משל בנימין, דכתיב (ד"ה =דברי הימים= א ח) ויערשיה ואליה וזכרי בני ירוחם כל אלה בני בנימין, ר' נהוראי אמר משל גד היה, הה"ד (מלכים א יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד, א"ר פליפי בר נהוראי מאן חזית למימר כן, א"ל דכתיב (יהושע יג) ויהי להם הגבול יעזר וכל ערי הגלעד, מה מקיים ר' אלעזר קרא דר' נהוראי מתושבי גלעד מיושבי לשכת הגזית הוה, ומה מקיים ר' נהוראי קרא דר' אלעזר ויערשיה ואליהו אלא מדרשות הן, בשעה שהיה הקב"ה מרעיש עולמו היה מזכיר זכות אבות בני ירוחם והקב"ה מתמלא רחמים על עולמו, פעם אחת נחלקו רבותינו בדבר אלו אומרים משל גד ואלו אומרים משל בנימין בא ועמד לפניהם, א"ל רבותינו מה אתם נחלקים עלי אני מבני בניה של רחל אני. )בראשית רבה (וילנא) פרשה עא(
The Rabbis debated: To which tribe did Elijah belong? R. Leazar said: To Benjamin, for it is written, And Jaareshiah, and Elijah, and Zichri, were the sons of Jerobam... All these were the sons of Benjamin (I Chron. VIII, 27, 40). R. Nehorai said: To Gad, for it says, And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said (I Kings, XVII, 1). Said R. Philippi to R. Nehorai: What reason have you for saying so? Because it is written, And their [sc. the Gaddites’] border was Jazer, and all the cities of Gilead (Josh. XIII, 25), he replied. How does R. Eleazar interpret the verse quoted by R. Nehorai? ’Of the inhabitants of Gilead’ means, of those who sat in the Hall of Hewn Stones. And how does R. Nehorai interpret the verse quoted by R. Eleazar, ’And Jaareshiah and Elijah’? These names are meant for allegorical interpretation: when He [God] would shake (mar'ish) the world [in His wrath], Elijah recalls (mazkir) the merit of the ancestors, whereupon, lo, ’The sons of Jerobam,’ which means, God is filled with compassion (rahamim) for His world. On one occasion our Rabbis were debating about him [Elijah], some maintaining that he belonged to the tribe of Gad, others, to the tribe of Benjamin. Whereupon he came and stood before them and said, ' Sirs, why do you debate about me? I am a descendant of Rachel[15]. Midrash Rabbah - Genesis 71:9

[16] See Rabbi Moshe Cordovero Pardes Rimonim Shaar 24, Chapter 14, who cites a mystical teaching in the name of Rabbi Moshe D’Leon that Eliyahu’s father is never mentioned because Eliyahu was not born, he was an angel and hence returns to heaven when his mission is complete.
ספר פרדס רמונים - שער כד פרק יד
שוב מצאנו בשם ר' משה דליאון ז"ל ועל מה ששאלת בענין אליהו שעלה למרום מה שלא עלה אדם אחר. תדע לך כי בסתרי תורה ראיתי סוד נפלא עד מאד. אליהו לא תמצא לו בכל התורה אב ואם ולא שכתוב בו בן פלוני אלא אליהו התשבי מתושבי גלעד. ואמרו כי קודם לכן ירד מן השמים ושמו ידוע בסתרי החכמה. ועוד שאח"כ נראה אל החכמים בהרבה מקומות בהרבה דיוקנין ולזמנים בדמות טייעא לזמנים כפרש לזמנים כא' מגדולי הדור בהרבה עניינים דמותו ותוארו.

[17] Bereishit 49:8-10
[18] Pesikta Rabati parsha 5
פסיקתא רבתי פרשה ו
דבר אחר ותשלם כל המלאכה את מוצא כשנעשה המשכן שני שבטים היו שותפין במלאכתן א"ר לוי בשם ר' חמא בי ר' חנינא שבטו של דן ושבטו של יהודה שבטו של יהודה בצלאל שבטו של דן אהליאב בן אחיסמך למטה דן וכן במלאכת המקדש שני השבטים הללו היו שותפין וישלח המלך שלמה [ויקח את חירם וגו'] (מלכים א' ז' י"ג) בן אלמנה הוא ממטה דן ושלמה בן דוד שהיה משבטו של יהודה א"ר לוי בשם ר' חמא בי ר' חנינא מכאן שאין אדם צריך להיות מחליף בצירו והיה שדי בצריך (איוב כ"ב כ"ה) אתה הוא אלהינו ובצירנו ואנו עמיך אמר דוד כי הוא אלהינו ואנחנו עם מרעיתו וצאן ידו היום אם בקולו תשמעו (תהלים צ"ה ו'):

[19] See Rashi 49:13, see Midrash Rabba Bamidbar 13:16

רש"י על בראשית פרק מט פסוק יג
(יג) זבולן לחוף ימים - על חוף ימים תהיה ארצו. חוף כתרגומו ספר מרק"א בלע"ז (יבמות מח) והוא יהיה מצוי תדיר על חוף אניות במקום הנמל שאניות מביאות שם פרקמטיא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא וממציא מזון לשבט יששכר (תנחומא) והם עוסקים בתורה הוא שאמר משה (דברים לג) שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך זבולן יוצא בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה באהלים:

מדרש רבה במדבר פרשה יג פסקה טז
זבולון לחוף ימים ישכון מזרק אחד כסף כנגד הארץ שהיא עשויה ככדור שהיתה חלק יששכר שנאמר (שם) וירא מנוחה כי טוב וגו' שלשים ומאה משקלה מזרק אחד וגו' הרי מאתים כנגד מאתים ראשי סנהדראות שהיו בשבט יששכר שנאמר ראשיהם מאתים ולכך תלה חשבון הגדול בזבולן לפי שגדול מעשה יותר מן העושה שלולי זבולן לא היה יששכר יכול לעסוק בתורה שהוא היה מאכילו ונותן לתוך פיו

Saturday, December 27, 2008

Parshat Vayigash 5769 - Wagons

Parshat Vayigash 5769
© Rabbi Ari Kahn 2008


Wagons

The Message
The brothers return from their mission with spectacular, perhaps unbelievable news: Yosef is alive!

(כו) וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי הוּא משֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם: (כז) וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם: בראשית פרק מה
And they told him, ‘Yosef lives, and he rules over all of Egypt. And (Yaakov’s) heart skipped a beat, for he did not believe them. They relayed to him the words Yosef had spoken to them, and Yaakov saw the carriages Yosef sent to transport him, and their father Yaakov’s spirit came to life. Bereishit 45: 26-27.

Yaakov, who had experienced so much pain in his life, did not wish to be set up for yet another disappointment. How can Yosef be alive? And if he is alive, can he really be ruler over Egypt? Yaakov dismisses the idea, fights off the news. Only upon seeing the wagons does Yaakov believe his ears and eyes. What changed his perspective? What convinced him? The straightforward meaning of the text would seem to be that Yaakov was convinced only upon seeing the impressive wagons of Pharoh; perhaps seeing a physical indication of the might of the Egyptian empire[1] was what made Yaakov accept the news, for only someone with great power or influence could arrange for the royal fleet to come to this distant land, to his own doorstep, and transport Yaakov and his family to Egypt. Rashi explains:

רש"י על בראשית פרק מה פסוק כז
(כז) את כל דברי יוסף - סימן מסר להם במה היה עוסק כשפירש ממנו בפרשת עגלה ערופה זהו שנאמר וירא את העגלות אשר שלח יוסף ולא נאמר אשר שלח פרעה:
By sending the wagons (agalot), Yosef sent him a sign. What was the (topic) they had studied before he (Yosef) left? The topic of the beheaded heifer (egla arufa). Thus the text states, “when he saw the agalot which Yosef sent,” and not which Pharoh sent. Rashi 45:27

Rashi combines the seeing of the visual image of physical agalot with the words of Yosef: both contain a message, a secret shared by father and son years ago. No one but Yosef and Yaakov could have known the topic of their private conversation.

Rashi’s explanation is not without problems, for although Rashi’s comment refers to the phrase “all the words of Yosef,” Yaakov is only convinced when he sees the agalot. Furthermore, the “secret sign” which could only be known by Yaakov and Yosef, the last topic of instruction they studied before Yosef’s disappearance, was the egla arufa, the beheaded calf. To Yaakov’s ears, this is linguistically connected to the agalot, the wagons sent for him. However these words do not share a common root; they are in fact two different words.[2] Moreover, the idea to send the wagons was Pharohs, and not Yosef’s:

ספר בראשית פרק מה
(יז) וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף אֱמֹר אֶל אַחֶיךָ זֹאת עֲשׂוּ טַעֲנוּ אֶת בְּעִירְכֶם וּלְכוּ בֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן: (יח) וּקְחוּ אֶת אֲבִיכֶם וְאֶת בָּתֵּיכֶם וּבֹאוּ אֵלָי וְאֶתְּנָה לָכֶם אֶת טוּב אֶרֶץ מִצְרַיִם וְאִכְלוּ אֶת חֵלֶב הָאָרֶץ: (יט) וְאַתָּה צֻוֵּיתָה זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עֲגָלוֹת לְטַפְּכֶם וְלִנְשֵׁיכֶם וּנְשָׂאתֶם אֶת אֲבִיכֶם וּבָאתֶם: (כ) וְעֵינְכֶם אַל תָּחֹס עַל כְּלֵיכֶם כִּי טוּב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָכֶם הוּא: (כא) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה וַיִּתֵּן לָהֶם צֵדָה לַדָּרֶךְ:
17. And Pharoh said to Yosef, Say to your brothers, Do this; load your beasts, and go to the land of Canaan;18. And take your father and your households, and come to me; and I will give you the good of the land of Egypt, and you shall eat the fat of the land.19. Now you are commanded to take your wagons out of the land of Egypt for your little ones, and for your wives, and bring your father, and come.20. Also give no thought to your goods; for the good of all the land of Egypt is yours.21. And the people of Israel did so; and Yosef gave them wagons, according to the commandment of Pharoh, and gave them provision for the way.

While the text in Verse 27 attests that Yaakov had thought the wagons were sent by Yosef, it was Pharoh’s idea – indeed, he commanded Yosef to send the wagons. Verse 21 stresses that Yosef sent the wagons because of Pharoh’s command.
Calf or Carriage?
Why would Rashi seek, in these wagons, the communication of a secret message? Furthermore, by making the imaginative association between agalot and egla, Rashi introduces an element which is not an organic part of the discussion; namely a calf – egel. The very word sounds a problematic chord, resonating throughout Jewish thought with overtones of the Egel HaZahav, the Golden Calf. The web of negative associations this element dredges up entangles Yosef himself[3], and his most infamous descendent, Yerovam.[4] Rashi could have avoided all these entanglements had the text been left unembellished by the agalot/egla association.

Rashi’s comment in this case, as is most cases, is based on a rabbinic tradition, which in this instance makes the connection between agalot and egla arufa.[5] What remains to be seen is how this comment can be reconciled with Rashi’s clearly -stated mandate, to explain the straightforward, “plain” meaning[6] of the text.[7]

Moral Responsibility
There would seem to be a deeper meaning which is being communicated within these sources. What is the egla arufa? When is it used?

 דברים פרק כא
(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ:(ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל:(ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל:(ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל:(ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ה’ וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע:(ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל:(ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שפכה שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ:(ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה’ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם:(ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי ה’: ס
1. If one is found slain in the land which the Lord your God gives you to possess, lying in the field, and it is not known who has slain him; 2. Then your elders and your judges shall come forth, and they shall measure the distance to the cities which are around him who is slain; 3. And it shall be, that the city which is nearest to the slain man, the elders of that city shall take a heifer, which has not been worked with, and which has not pulled in the yoke; 4. And the elders of that city shall bring down the heifer to a rough ravine, which is neither plowed nor sown, and shall strike off the heifer’s neck there in the ravine; 5. And the priests, the sons of Levi, shall come near; for them the Lord your God has chosen to minister to him, and to bless in the name of the Lord; and by their word shall every controversy and every assault be tried; 6. And all the elders of that city, which is nearest to the slain man, shall wash their hands over the heifer that is beheaded in the valley; 7. And they shall answer and say, Our hands have not shed this blood, nor have our eyes seen it. 8. Be merciful, O Lord, to your people Israel, whom you have redeemed, and lay not innocent blood to your People of Israel’s charge. And the blood shall be forgiven them. 9. So shall you put away the guilt of innocent blood from among you, when you shall do that which is right in the sight of the Lord. Deuteronomy Chapter 21 1-9

The law of egla arufa was instituted as a ritual of responsibility when a murder takes place. A lifeless body is found in a field, and the text of the Torah outlines the halachic responsibility, determined by a ritualistic measuring of the proximity to the scene of the crime.

The Talmud stresses that the Torah law has a moral component, requiring introspection. Moral responsibility is what should be measured: “What could the town have done to prevent the murder?” This is what the leadership should be taking stock of. In fact, in Talmudic literature, the egla arufa is used in a dramatic speech in a case in which the actual application of the halacha was precluded, being that the victim was not quite dead yet, and the perpetrator was known:

תלמוד בבלי מסכת יומא דף כג עמוד א
תנו רבנן: מעשה בשני כהנים שהיו שניהן שוין ורצין ועולין בכבש, קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חבירו - נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם, ואמר: אחינו בית ישראל שמעו! הרי הוא אומר )דברים כא( כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושפטיך, אנו על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכיה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם, ועדיין בני מפרפר... וירושלים בת אתויי עגלה ערופה היא? והתניא: עשרה דברים נאמרו בירושלים, וזו אחת מהן:]דף כג עמוד ב[אינה מביאה עגלה ערופה. ועוד: )דברים כא( לא נודע מי הכהו כתיב - והא נודע מי הכהו. אלא כדי להרבות בבכיה.
Our Rabbis taught: It once happened that two priests were equal as they ran to mount the ramp and when one of them came first within four cubits of the altar, the other took a knife and thrust it into his heart. R. Zadok stood upon the steps of the Hall and called out: “Our brethren of the House of Israel, hear ye! Behold it says: ‘If one be found slain in the land…’ On whose behalf shall we bring the egla arufa, on behalf of the city or of the Temple Courts?’ The entire People wept. Then the father of this young priest came and found him in the throes of death. He said, ‘Here is your atonement, and my son is not yet dead…’ But does [the community of] Jerusalem bring an egla arufa? Surely it has been taught: Ten things were said concerning Jerusalem and this is one of them — it does not bring an egla arufa. Furthermore (Devarim 21): ‘And it is not known who has smitten him,’ - but here it is known who has smitten him! Rather, [R’ Zadok’s question was rhetorical] to increase the weeping. (Talmud Bavli Yoma 23a)

Given the near-murder almost perpetrated upon Yosef, the reference to egla arufa is chilling. Yosef seems to be calling for a careful measurement of responsibility; is he blaming his father? Is he blaming his brothers? Or is Yosef asking all involved to take the required steps and find the responsible party?

The Depth of Hevron
While this explanation may be compelling, most commentaries prefer a more technical association, with a particular law derived from egla arufa: One of the legal responsibilities which emerge from this law is the obligation to accompany a guest out of one’s home and send them off with provisions for their journey.[8] Numerous commentaries see the allusion to egla arufa as Yosef’s way of reassuring his father that he was not to be blamed for what had happened: Yaakov had, indeed, fulfilled his halachic obligation by accompanying Yosef to the Hevron city limits.[9] When Yosef attempted to persuade his father to return home, Yaakov taught him the law of egla arufa, and the importance of accompanying someone at the outset of a journey.

The backdrop for this explanation is a subtle term used as Yosef is sent on his mission:

ספר בראשית פרק לז
(יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי:(יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה:
13. And Israel said to Yosef, ‘Are not your brothers feeding the flock in Shechem? Come, and I will send you to them.’ And he said to him, ‘Here am I’. 14. And he said to him, ‘Go, I beg you, see whether it is well with your brothers, and well with the flocks; and bring me word.’ So he sent him out from the valley of Hevron, and he came to Shechem.

Hevron, the town where Yaakov now lives, is situated up in the hills. Why, then, does the text say that Yaakov sent him from the “valley of Hevron”? This curious phrase is what leads some commentators[10] to understand that Yaakov accompanied Yosef down from the hill area, walking with him out of city limits, where he taught him the law of egla arufa.

Interestingly, Rashi’s comments on this verse take a different approach. “Valley” is seen to denote spiritual, rather than geographical or topographical depth. In Rashi’s comments on this verse, the valley relates to something deep (amok) in Hevron, specifically the Covenant between God and someone who now lies buried deep in Hevron: Avraham. This Covenant spelled out the impending exile, slavery and eventual salvation,[11] and at the very moment that Yosef is sent along his way, the elements are in place for the exile to begin. While Yaakov surely thought that Yosef was traveling northward toward Shechem, little did he know that Yosef was in actuality heading south. The time had arrived for the Divine plan to be set in motion, and nothing would hold it back. The Covenant would be fulfilled. Exile was now beginning.

Yaakov, for his part, was none too keen to see this part of Jewish history come to fruition at this particular juncture. Just prior to Yosef’s departure, we are told that Yaakov had finally settled down. Understandably, after a life full of twists and turns and too much “excitement”, Yaakov hoped for some peace and quiet.[12]

Commenting on the words, “These are the generations of Yaakov,” Rashi tells us that the destinies of Yaakov and Yosef were intertwined. Rashi concludes with an additional comment: Yaakov wished to settle in tranquility, and he was “ambushed” by the anger of (the) Yosef (episode). Yaakov wanted peace, but the vicissitudes of his life were enough for many lifetimes. He would have been happy to put the next chapter on hold, to slow the pace of events, to wait a bit. The next chapter was exile, and the Talmud tells us that Yaakov was supposed to be actively involved:

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פט/ב
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו דכתיב בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל:
R. Hiyya b. Abba said in R. Yohanan's name: It would have been fitting for our father Yaakov to go down into Egypt in iron chains, but his merit spared him, for it is written, ‘I drew them with the cords of a man, with bands of love; and I was to them as they that take off the yoke on their jaws, and I laid meat before them.

Yaakov was meant to descend in iron chains,[13] but instead he arrived on a royal convoy, with love in his heart, anticipating the reunion with his son.[14] Be that as it may,[15] he was now in Egypt and the exile could begin. The seeds of the Covenant, from the depths of Hevron, had begun to take root.

Unlike Yaakov, Yosef is not spared. Their destinies are linked; even if Yaakov looks away from his historic role at this juncture, Yosef must fulfill it instead. It is Yosef who is brought down to Egypt in shalshela’ot barzel, iron chains.

The Ariza”l teaches that barzel (spelled bet resh zayin lamed) is an acronym of Bilah Rachel Zilpah and Leah, the mothers of the 12 tribes. The implication is that had Yaakov come in chains of barzel, his family would have been united, they would have come together as one. Instead they come via the hatred of Yosef, fractured.

For the Jewish People, the Egyptian experience is known as the smelting furnace (cor barzel),[16] a place where Jewish character was distilled, refined, where impurities were burned off. The number of times the Torah instructs us to remember that we were slaves in Egypt is almost too many to count[17]. The Egypt experience creates morals as an imperative, and we are given no choice in the matter.[18] Perhaps this is why it was appropriate that the sojourn in Egypt began in chains of iron.

Aside from building Jewish character, the mystics[19] saw the purpose of exile as the liberation of holy souls trapped in non-Jewish bodies. The goal of the Exile in Egypt was liberation - of the Jews as well as the souls of some non-Jews. That may be the reason that Moshe took out the mixed multitude, yet that seems to have had negative results.

The Arizal,[20] commenting on Yaakov’s blessing to Yosef, makes reference to Rabbi Akiva, whose was skinned alive by the Romans, who used “combs of iron” - barzel. According to tradition Akiva is one of those holy souls that makes his way over to Judaism.[21] While the barzel is used to kill, Rabbi Akiva accepts his role. He accepts his chains. He is ready for the next chapter to unfold. He teaches his students the importance of love and ethics, and embraces his role in history. He is Akiva ben Yosef, he is a son of Yosef, and the name Akiva is an alternate form of Yaakov. He is Akiva the son of Yosef, accepting the role thrust upon Yosef by Yaakov’s desire for tranquility. He embraces the barzel.

Had the descent to Egypt taken place in an atmosphere of love, as one united family, perhaps the results would have been different. The Exile had indeed been fore-told, but the cruelty, the death, the despair, were not necessarily preordained. Instead, jealousy and discord lead them down to Egypt. One brother was rejected, almost killed. Had they had enough love for one another, they would have come to Egypt as a galvanized spiritual force. They would have been capable of uplifting the holy souls that were lost in Egypt. Perhaps it was the lack of love that Yosef was referring to when he made mention of the egla arufah.

When the Torah speaks of the egla arufah, the role of the Kohanim is stressed alongside the role of the Elders. The Tribe of Levi are singled out as peacemakers:

“And the priests, the sons of Levi, shall come near; for them the Lord your God has chosen to minister to him, and to bless in the name of the Lord; and by their word shall every controversy and every assault be tried.”

Not only is their mandate the creation of peace, they are described here as those who bless in the name of God. As we know, the essence of the Priestly Blessing is peace, and before bestowing this blessing upon the congregation, the Kohanim invoke their mandate to bless the People of Israel with love. Ironically, it is the sons of Levi (together with Shimon) who fight against and annihilate every last inhabitant of the city of Shechem. Moreover, they are identified as the instigators of the plan to kill Yosef.[22] What a long way they come to symbolize brotherly love and responsibility! In the case of the egla arufa ceremony, God Himself inserts the Kohanim into the equation; it is they, specifically, whom the Torah commands to take a role, to take responsibility. We can only surmise the extent that Yosef’s near-murder at the hands of his brothers impacts the egla arufa ceremony.

The path taken to Egypt was one of hatred, jealousy and deceit. Far from unified in love, the tribes were guilty of hate.

Perhaps a little more love could have made a huge difference.
[1] Perhaps this is the meaning of the passage in Moaz Zur which refers to Egypt as Malchut Egla. However, see Yirmiyahu 46:20, and see Netiv Bina, R’ Yissachar Yaacobson, vol. 2, p. 373 who associates Egla with calf.
[2] See Daat Zikanim L’Baalie Tosfot 45:27
דעת זקנים מבעלי התוספות על בראשית פרק מה פסוק כז
וקשה לשני הפירושים לפרש עגלות לשון עגלה.
[3] See Rashi on Sh’mot 32:4,where the emergence of the Golden Calf from the smelted gold is associated with Yosef:
רש"י שמות פרק לב
עגל מסכה - כיון שהשליכו לכור, באו מכשפי ערב רב שעלו עמהם ממצרים ועשאוהו בכשפים ויש אומרים מיכה היה שם שיצא מתוך דמוסי בנין שנתמעך בו במצרים, והיה בידו שם, וטס שכתב בו משה עלה שור, עלה שור, להעלות ארונו של יוסף מתוך נילוס, והשליכו לתוך הכור ויצא העגל:
[4] See Melachim 1 12:28 where Yerovam makes not one but two Golden Calves, in an attempt to create a pagan alternative to Jerusalem.
ספר מלכים א פרק יב
(כח) וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וַיַּעַשׂ שְׁנֵי עֶגְלֵי זָהָב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רַב לָכֶם מֵעֲלוֹת יְרוּשָׁלַם הִנֵּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם:
(כט) וַיָּשֶׂם אֶת הָאֶחָד בְּבֵית אֵל וְאֶת הָאֶחָד נָתַן בְּדָן:
[5] For example see Midrash Sechel Tov (Buber edition) chapter 37 section 13
שכל טוב (בובר) בראשית פרק לז ד"ה יג) ויאמר ישראל
יג) ויאמר ישראל אל יוסף. שנשאר בבית אצלו ועוסק בתורה עמו, ואותו שעה היו עוסקין בענין עגלה ערופה, וכן אנו עתידין לדרוש בוירא את העגלות אשר שלח יוסף (בראשית מה כז): הלוא. מלא ו', כבר דרשנו: הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם ויאמר לו הנני.
[6] See Rashi’s commentary to Bereishit 33:20
רש"י על בראשית פרק לג פסוק כ
ואני ליישב פשוטו של מקרא באתי
[7] See comments of the Kli Yakar 45:27 who expresses amazement at Rashi’s apparently uncharacteristic commentary to this verse.
כלי יקר על בראשית פרק מה פסוק כז
ופירושו רחוק מאוד וכי דרכו של רש"י להוציא המקרא מפשוטו לגמרי, שהרי הכתוב אומר אשר שלח יוסף לשאת אותו, ועוד עגלות למה לי די בעגלה אחת:
Later in his commentary Kli Yakar offers an alternative explanation of Rashi.
[8] See Rashi Dvarim 21:7, based on Talmud Bavli Sotah 45b
רש"י על דברים פרק כא פסוק ז
(ז) ידינו לא שפכה - וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לויה. הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל:
[9] See comments of Hizkuni 45:27
חזקוני על בראשית פרק מה פסוק כז
אשר שלח יוסף - אמר יעקב לא היה מוציא בני עלי יציאות על חנם לטרוח ולהביא כמה עגלות אם לא היה בני. כאן פרש"י סימן מסר להם במה היה עוסק ושפירש ממנו בעגלה ערופה, וא"ת מה סימן הוא זה אלא אביו ליוהו כדמתרגמינן וישלחהו מעמק חברון ואלויה אמר לו יוסף לאביו חזור בך אמר לו בני גדולה לויה שעתידה פרשת עגלה ערופה שנוספה בתורה, כדכתיב ידנו לא שפכה את הדם וכי תעלה על דעתך שסנהדרין הורגין אלא לא פטרנוהו בלא מזון ובלא לויה, וסימן בחון הוא שלא היה יודע בו אלא אביו והוא. וי"מ שבאותן עגלות ששלח היו בהן עגלות למשוך אותם ובכך היה סי' שהלשון נופל על הלשון כמו ששנינו עגלה המושכת בקרון פסולה לעגלה ערופה, והוכחה יש בדבר דכתיב אשר שלח על פי פרעה וכי צריך היה יוסף שהיה שליט ליטול רשות לשלוח עגלות לאביו אלא מהעגלות היה צריך ליטול רשות שאין פרה וחזירה יוצאה משם אלא אם כן ניטלה האם שלה בשביל שלא תלד ועגלות אלו שלח יוסף שלמות על פי פרעה.
[10] See Hizkuni op cit. who cites the Targum as translating “he sent” as “he accompanied”. This translation is not in Targum Unkolus 37:14 or Targum pseudo Yonatan, see Rabbi Menachem M. Kasher in Torah Shelyama page 1411 note 107, where he cites others who have the same tradition and a possible source.
[11] See Rashi Berishit 37:14, based on Talmud Bavli Sotah 11a.
רש"י בראשית פרק לז פסוק יד
(יד) מעמק חברון - והלא חברון בהר, שנאמר (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון, אלא מעצה עמוקה של [אותו] צדיק הקבור בחברון, לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים (לעיל טו יג) כי גר יהיה זרעך:
[12] See my book Explorations Parshat Vayeshev, where I cite a teaching from Rabbi Soloveitchik, that Yaakov had thought that the details of the Covenant with Avraham had already been fulfilled through Yaakov’s own exile in the house of Lavan.
[13] See comments of Bat Ayin parshat Vayeshev, who connects Yaakov’s desire for tranquility, with his potential destiny of descending in chains.
ספר בת עין - פרשת וישב
ולפרש זה, על פי מאמר חז"ל (ע' בר"ר פו ב), ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, וגלגל הקב"ה את הדבר על ידי יוסף וירד בכבוד גדול למצרים. ולפי"ז נפרש שבוודאי רצון יראיו יעשה, ויעקב ידע שהוא ראוי לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, בבחינת גלות על פי סיבה הידוע להבורא ב"ה, ולכן ביקש יעקב לישב בשלוה, היינו פירוש שהתפלל מה' שישב בשלוה, וה' ברוב רחמיו עושה רצון יראיו וגלגל הדבר שתקפוץ עליו רוגזו של יוסף כדי שירד למצרים בכבוד:
[14] The Midrash Tehilim, Psalm 105, brings the opinion that Yaakov was to come down in chains, and then adds that this is comparable to the parable: If you want a cow, first bring the calf – the cow will follow. It is interesting that it uses a calf (egla) in the analogy.
מדרש תהילים מזמור קה
ויקרא רעב על הארץ. אמר רבי יהודה בר נחמן בשם רבי שמעון בן לקיש, ראוי היה יעקב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל ובקולרין, ועשה לו הקב"ה כמה עלילות וכמה מנגנאות ונמכר יוסף למצרים כדי לירד. ויקרא רעב על הארץ, וכל כך למה, (שם מו, ו) ויבא יעקב מצרימה. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא, משל לפרה אחת שהיו רוצין למשוך אותה למקולין שלה ולא היתה נמשכת. מה עשו, משכו בנה תחלה והיתה רצה אחריו. כך עשה הקב"ה מנגנאות, שעשו אחי יוסף כל אותן הדברים כדי שירדו למצרים גם כן כדי שירד גם יעקב, שנאמר (הושע יא, ד) בחבלי אדם אמשכם:
[15] See comments of the Siftei Cohen 37:14
שפתי כהן על בראשית פרק לז פסוק כח
עוד יש לומר שנתרצית כדי שירד יעקב בכבוד כמו שאמרו ז"ל (שבת פ"ט ע"ב) עתיד היה יעקב לירד בשלשלאות של ברזל לזה נשתתפה עמהם ולא נתגלה הדבר ליעקב כדי שירד בכבוד:
[16] Devarim 4:20, 1 Melachim 8:51, Yirmiyahu 11:4
[17] In fact, the exact number is 36 times!
[18] See Megale Amukot on Parshat Vayeshev, who links the furnace of steel, with the chains of steel, with Yaakov’s desire for tranquility, and the cow following the calf (egel) to Egypt.
ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת וישב
וישב יעקב ראוי הי' אבינו יעקב לירד בשלשלאות של ברזל. וקשה התחיל בשלשלאות של ברזל והביא ראי' מפסוק (הושע יא) בחבלי אדם אמשכם היה לו לומר ראוי היה למשוך בחבלים אבל הענין נרמז כאן חטא של גלות מצרים הוא בא מן אדה"ר ולפי שיעקב תיקונו ושופריה של אדה"ר היה לכן היה ראוי לירד להוציא אותם מכור הברזל שהי' מצרים כור של ברזל לכן המשיל במדרש משל לנפח ז"ש בחבלי אד"ם ר"ל החבל ושלשלת קשור מן אדם הראשון וזה קדם הירידה ליעקב דווקא שהוא שופרי' דאדם (משלי ה') ובחבלי חטאתו יתמוך (תהלים קיט) חבלי רשעים עודני הקב"ה עשה (תהלים יו) חבלים נפלו לי בנעימים (דברים לב) יעקב חבל נחלתו (שמואל י) חבל נביאים (תהלים יו) אף נחלת שפרה עלי ר"ל לפי שיונק יוסף מן יצחק ק"ץ ח"י עלמין כשישב יעקב בארץ מגורי אביו קפץ עליו רוגזו של יוסף קפץ באף לא אמר חטאו של יוסף אבל רמז רוגזו של יוסף הוא סוד יניקת יוסף מן רוגזו של יצחק (קהלת ב) אף חכמתי עמדה לי דרז"ל חכמתי שלמדתי באף עמדה לי וכן אני אומר שאמר יעקב אף נחלת ר"ל נחלת יוסף שהיא נוטה קצת לאף שפרה עלי כי לטובתו נשברה רגל פרתו ר"ל בן פורת יוסף שראוי הי' יעקב לירד בשלשלאות וגרמה זכות שבא לשם ע"י פרות שחלם לפרעה לכן מדמה במדרש משל לפרה שרוצים לשחוט אותה בבית המטבחיים שלוקחין העגל והיא תבא אחריה וכן (ירמי' מז) עגלה יפיפיה מצרים שירדו למצרים כדמיון עגל ז"ש אף נחלת ראוי' הי' באף רק זכות שפרה עלי קרי בי' פרה. ע"י פרה בא לשם ולפי שמצרים הוא כו"ר הברז"ל שכן מלך מצרים עולה הכי וישלחהו מעמ"ק חברו"ן ג"כ נתאמץ מענין י' פ' אהי"ה שהוא מנין עמ"ק וי"פ הוי"ה מנין חבר"ן ושניהם יחד עולים כו"ר הברז"ל והוא סוד וישאו עיניהם והנה נושאים נכא"ת הוא ג"כ שניהם יחד עולים כו"ר הברז"ל עם הכולל שניהם יחד וכן נכא"ת עולה אהי"ה וי"פ הוי"ה במילוי אלפין:
[19] See Pri HaAretz Vayigash
ספר פרי הארץ - פרשת ויגש
הנה ארז"ל במדרש (ב"ר פו, א) וש"ס (שבת פט ע"ב) ראוי היה יעקב אבינו לירד בשלשלאות של ברזל למצרים אלא וכו' ומשל בהמה שמוליכין אותה למקולין ואינה רוצה לילך מושכין אותה בחבל ע"ש. הנה המשל הוא הוראת ענין ירידת יעקב ובניו למצרים בכדי להעלות נצוצות הקדושות ממצרים כידוע על פסוק (שמות יב, לו) וינצלו את מצרים כתרגומו ורוקינו, ואמרו רז"ל (ברכות ט ע"ב) כמצודה שאין בה דגים.
[20] Sefer Haliquitim Vayeshev chapter 48
ספר הליקוטים - פרשת וישב - פרק מח
אמר ב"פ פורת, א' על יוסף וא' על ר' עקיבא. ורומז על מיתתו, בפ' וימררוהו ורובו, שסרקו את בשרו במסרקות של ברזל. וזה על כי וישטמוהו בעלי חצים, שנעשו הקליפות בעלים לעשר טיפות שיצאו מעשר אצבעותיו, והם זרועי ידיו. מידי אביר יעקב, נרמז על ר' עקיבא. משם רועה אבן ישראל, שהשיג למעלה מבחינת מרע"ה, והבן. ע"כ:
[21] Most likely his father had converted.
[22] Rashi Bereishit 49:5
רש"י על בראשית פרק מט פסוק ה
(ה) שמעון ולוי אחים - בעצה אחת על שכם ועל יוסף ויאמרו איש אל אחיו וגו' ועתה לכו ונהרגהו. מי הם א"ת ראובן או יהודה הרי לא הסכימו בהריגתו א"ת בני השפחות הרי לא היתה שנאתן שלימה שנא' והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה וגו' יששכר וזבולן לא היו מדברים בפני אחיהם הגדולים מהם על כרחך שמעון ולוי הם שקראם אביהם אחים: