Twitter

Sunday, July 5, 2009

Parshat Pinchas

Parshat Pinchas 5769

Rabbi Ari Kahn

To Fight for Peace

The Reward

In the aftermath of the debacle that had unfolded in the camp, Pinchas killed the lecherous Zimri, and was rewarded by Divine decree:

ספר במדבר פרק כה

(י) וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה לֵּאמֹר:(יא) פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי:(יב) לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם:(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

And God spoke to Moshe, saying: 'Pinchas, the son of Elazar, the son of Aharon the Kohen, has turned My wrath away from the Children of Israel, in that he was very jealous for My sake among them, so that I did not consume the Children of Israel in My jealousy. Therefore say: 'Behold, I give unto him My covenant of peace; and it shall be for him and his descendents after him, the covenant of everlasting kehuna; because he was jealous for his God, and made atonement for the Children of Israel.' Bamidbar 25:10-13

Had it not been for the action of Pinchas, the Jews might well have been annihilated. Pinchas zealously restored order to the camp. God therefore rewards Pinchas with a covenant of peace. Pinchas and his descendents will enjoy the status of Kohen, as payment for his zeal.

It is unclear if these are two separate rewards, or if they are in fact one and the same. Indeed, a careful reading of the verses indicates that two separate rewards are enumerated. One is the covenant of peace and the other is eternal kehuna (priesthood).

The things with which God rewards Pinchas are far from random. When we consider that Pinchas' actions may have been looked upon askance by many in the camp, that his method for restoring harmony in the camp was to kill another Jew, we may conclude that peace was the one thing Pinchas desperately needed. It may be safe to assume that there were many people who would have taken umbrage at Pinchas' zeal, and still others who would seek to further the cycle of violence by taking revenge for the murder of Zimri.[1] God gives Pinchas a covenant of peace; He endorses Pinchas and the extreme measures Pinchas took to restore peace in the camp, while at the same time effectively protecting Pinchas from his detractors.[2] These practical and specific goals might be seen as quite separate from the reward of kehuna described in the next verse.

On the other hand, it is not difficult to support the opposite claim, that the covenant of peace and kehuna are, in fact, one and the same. “Peace” is so closely intertwined with the kehuna that the equation is almost inescapable: When the kohanim bless the people, it is specifically a blessing of peace that they transmit, and this blessing is recited specifically within the context of the blessing of peace at the conclusion of the amida.[3] The equation of kehuna and peace goes all the way back to the first kohen, the quintessential kohen. In the words of Hillel:

משנה מסכת אבות פרק א

הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

Hillel used to say: Be of the disciples of Aharon, loving peace and pursuing peace, loving your fellow creatures and bringing them close to Torah. Avot 1:12

Aharon was the perfect example of the man of peace; he uncomplainingly played the role of his younger brother's second, he made peace with himself and with God even when challenged by personal loss. When the people press Aharon to make for them a Golden Calf he complies, effectively sacrificing truth for the sake of peace. Pinchas’s road is very different: while both Aharon and Pinchas pursue peace, they take divergent paths: When the plague of peor spreads like a cancer in the Israelite camp, and culminates in an inappropriate public display of sexuality, Pinchas leaps into action and sacrifices peace for the sake of truth. While Aharon’s essence was peace, Pinchas killed for the sake of peace - certainly a circuitous route of achieving peace. Pinchas surely needed the covenant of peace to protect him, but even more so, he needed the covenant of peace to realign him with the role of kohen, to reconnect with that essential nature that was passed down from his grandfather Aharon.

Covenant of Kehuna

The commentaries are divided regarding the meaning and significance of the covenant of eternal kehuna. Rashi teaches that Pinchas was not originally a kohen, and was only anointed in the aftermath of the Zimri affair. This approach is found in rabbinic literature, yet is somewhat problematic: Being that Pinchas' father and grandfather were kohanim, why should Pinchas have been initially excluded from kehuna? According to this approach, Pinchas was an anomaly, the victim of a strange clause: Aharon was made a kohen, [4] his son Elazar was made a kohen, [5] and any male child subsequently born to this family line would automatically be born a kohen. However, Pinchas "suffered" from having already been born; he was therefore not among those specifically anointed, nor was he among “those who would subsequently be born”[6]. Rashi explains that Pinchas is here granted kehuna by Divine directive:

רש"י במדבר פרק כה פסוק יג

(יג) והיתה לו - בריתי זאת:

ברית כהנת עולם - שאע"פ שכבר נתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא נתנה אלא לאהרן ולבניו, שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד כאן. וכן שנינו בזבחים (קא ב) לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי:

A covenant of eternal kehuna: Although the kehuna had already been given to Aharon's descendants, it was given solely to Aharon and his sons who were annointed with him, and to their generations who would be born after their anointment. Pinchas, however, who was born before, and was not annointed, was not included in the kehuna until here. Similarly, we learned in Zevachim (101b), 'Pinchas was not rendered a kohen until he killed Zimri.' (Rashi Bamidbar 25:13)

Other commentaries disagree: Pinchas was already a kohen, was always a kohen along with his father and grandfather and uncles and cousins. The meaning of the verse is that the covenant that was forged granted him and his descendents the position of Kohen Gadol.[7]

The Riva[8] has a different approach. Jewish law states that a Kohen who kills is invalid to serve; therefore, when Pinchas killed Zimri and Kosbi, he should have been disqualified as a kohen. Only divine intervention in the form of a promise of everlasting kehuna allowed him to remain a kohen.[9] In fact, the text supports this approach: When he was awarded the kehuna, the Torah describes Pinchas' actions as bringing about atonement:

ספר במדבר פרק כה

(יג) וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו בְּרִית כְּהֻנַּת עוֹלָם תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

… and it shall be for him, and for his descendents after him, the covenant of everlasting kehuna; because he was jealous for his God, and made atonement for the Children of Israel.' Bamidbar 25:13

Taking the wider view, we realize that the role of the kohen is to bring about atonement for the People of Israel. Most kohanim achieve this by bringing offerings. Pinchas brought an unorthodox offering – he killed Zimri. Instead of being seen as an outrage, God accepted this offering, and spared the People.[10]

Aharon was elevated to the position of Kohen Gadol when he attempted to maintain peace by sacrificing truth. In essence, every kohen who brought about atonement for the People through offerings was involved in a similar gesture: Truth is sacrificed for the sake of atonement, for the sake of peace. In a world of absolute truth, every sin should be followed by punishment; the very idea that God could choose to accept a sacrifice for repentant man is antithetical to the concept of truth. Nonetheless, this is one of the ruling principles with which God created and continues to sustain the universe. God chooses peace over truth.[11] Man, with his myriad sins great and small, would not survive without God’s enormous capacity for forgiveness, without God's willingness to put aside absolute truth. The price to be paid for human existence is just this: truth is trampled upon.

Pinchas embraced truth. He would not, could not ignore the outrage transpiring in the camp. He therefore acted with violence, and upset the balance, broke the peace. The “festival of free love” spearheaded by Zimri was shattered with stark truth - the truth of Torah. Those embracing peor, with its scatological practices[12] and pantheistic theology, were involved in idolatry. Zimri and Kosbi hoped to bring a message of false peace and universal love - love of nature and natural love; Pinchas showed them and all of the congregation that this was not service of God through nature, but avoda zara, foreign theology. Zimri and Kozbi, who may have viewed their carnal performance as a “natural” act, part and parcel of the worldview of worship of peor, were in fact guilty of a terrible outrage, a transgression against the boundaries of holiness and purity which are dictated by belief in One God and the Torah's path to achieve kedusha.

Pinchas embraced truth and sacrificed peace; God accepted this sacrifice and stopped the plague. Pinchas averted the annihilation of the Jewish People, and in doing so, showed that that he was truly a son of Aharon, a true kohen.



[1] See comments of Hizkuni, Daat Zekanim Baale Tosfot and Rabbenu Bachaya Bamidbar 25:12

חזקוני על במדבר פרק כה פסוק יב

את בריתי שלום - אין לו לירא מקרובי זמרי וכזבי.

דעת זקנים מבעלי התוספות על במדבר פרק כה פסוק יב

(יב) לכן - שעשה דבר הגון לפני הנני נותן לו את בריתי שלום ואם ישנאוהו ישראל לא יחוש ואין לו לירא לא מקרובי זמרי ולא מקרובי כזבי שהיתה בת מלך ובקידושין פרק האומר מסיק וי"ו דשלום קטיעה היא למדרש כשהוא שלם ולא כשהוא חסר מכאן לכהן בעל מום שעבודתו פסולה:

רבנו בחיי על במדבר פרק כה פסוק יב

הנני נותן לו את בריתי שלום. על דרך הפשט הבטיחו בברית שלום שלא יפחד מאחי זמרי שלא ינקמו נקמתו, ומה יהיה שכרו, והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, שתהיה לו הכהונה נצחית:

[2] Rashi Bamidbar 25:11, notes that many thought that Pinchas has acted inappropriately, and his behavior was influenced from pagan influences.

רש"י במדבר פרק כה פסוק יא

פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן:

Verse 11: Pinchas the son of Elazar, the son of Aharon the kohein: Because the tribes disparaged him, [saying] 'Have you seen that son of "Puti," whose mother's father fattened calves for idol worship, and who murdered the chieftain of a tribe of Israel?' Therefore, Scripture traces his lineage to Aharon.

[3] The blessing of Sim Shalom – give peace

סדור תפלה - נוסח אשכנז - סדר עמידה

והכהנים מברכים:

בָּרוּךְ אַתָּה יְהׂוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרׂן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה:

...וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:

שִׂים שָׁלוֹם טוֹבָה וּבְרָכָה...בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַמְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בַּשָּׁלוֹם:

[4] Shmot 28:1

ספר שמות פרק כח

(א) וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן:

And take to you Aaron your brother, and his sons with him, from among the people of Israel, that he may minister to me in the priest’s office, Aaron, Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar, Aaron’s sons.

[5] See Rabbi M Kasher, Torah Shelemah volume 20, Shmot chapter 28, section 12.

[6] Shmot 28:43

ספר שמות פרק כח

(מג) וְהָיוּ עַל אַהֲרֹן וְעַל בָּנָיו בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא יִשְׂאוּ עָוֹן וָמֵתוּ חֻקַּת עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו:

43. And they shall be upon Aaron, and upon his sons, when they come in to the Tent of Meeting, or when they come near to the altar to minister in the holy place; that they bear not iniquity, and die; it shall be a statute forever to him and his seed after him.

[7] Ibn Ezra Bamidbar 28:12

אבן עזרא על במדבר פרק כה פסוק יב

(יב) את בריתי שלום - טעמו את בריתי ברית שלום כמו כסאך אלהים ורבים כן והטעם שלא יגור מאחי זמרי כי הוא נשיא בית אב ושכרו שתהיה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם ונצח כי הכהנים הגדולים היו מבני פינחס ויתכן שהיו בנים אחרים לאלעזר:

[8] Riva Bamidbar 25:12, citing Rav Moshe MiCoucy, known as the S”mag (Sefer Mitzvot Gedolot)

פירוש הריב"א על במדבר פרק כה פסוק יב

הנני נותן לו את בריתי שלום. לפי שכפיו נגואלו בדם וכהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו והיה מתירא שמא יפסיד כהונתו לכך נתן לו הקב"ה את בריתו שלם. כפר"מ מקוצ"י:

[9] The Zohar makes a similar suggestion. I have seen it suggested that in fact God knew that Pinchas would kill Zimri and therefore suffer disqualification, Pinchas' kehuna was purposely held in abeyance until after he killed Zimri in order to avoid this problem: at the moment he killed Zimri, Pinchas was not a Kohen. He became a kohen only subsequently. Zohar Volume 3 214a: "Now it is a rule that a priest who kills a human being becomes disqualified for the priesthood, and therefore by rights Pinchas should have been disqualified. But because he was jealous for the Holy One, blessed be He, the priesthood was assigned to him and to his descendants in perpetuity."’

שפתי כהן על במדבר פרק כה פסוק יא

לזה אמר בן אהרן הכהן, מאחר שתפס במדותיו של אהרן ראוי הוא לכהונתו של אהרן, וכמו שאהרן אוהב שלום ורודף שלום כן פינחס נאמר לו הנני נותן לו את בריתי שלום:

אמר בזוהר (ח"ג רי"ז.) למה אמר בן בן, אלא כשהרגו לזמרי, נתקבצו שבטו של שמעון להורגו ופרחה נשמתו של פינחס, ובני אהרן נדב ואביהוא שהיו ערטלאין, לפי שלא נשאו נשים, נכנסו בגופו, ואף על פי שהם שנים ואין גוף אחד יכול לקבל שתי נשמות, לפי שלא נשאו נחשבים כל אחד כחצי גוף, ולזה לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, שנכנסו בגופו, והם היו כהנים, לזה רמז בפרשת וארא (שמות ו', כ"ה) ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל ותלד לו את פינחס, אלה ראשי אבות הלוים, לומר מראשי בית אבותם שהן נדב ואביהוא שהיו סגני כהונה, הן נכללין בפינחס. ואם תאמר נשמתו היכן הלכה, אלא לפי שאלעזר לקח מבנות פוטיאל, לא אמר בת פוטיאל, אלא כדי שלא תאמר שהוא לכתחילה עשה כן ולא הלך אחר היחס, לפי שישרה בעיניו, לזה לא אמר בת פוטיאל אלא מבנות פוטיאל, תהיה מה שתהיה, לפי שהדבר הוא מאתו יתברך, והיה קשה בעיניו איך יקח בת כהן לעבודה זרה, ולזה לא נמשח, וכשפרחה נשמתו מת אותו גוף, והנשמה חזרה להיות גוף בערך נשמות נדב ואביהוא, אם כן הוא בן אלעזר שהוא הגוף שנזדכך, והנשמה בן אהרן, לזה נתן לו חיים לעולם, שגופו היה נשמה, ואין מיתה אלא לגוף:

[10] It is interesting that after the Golden Calf, the tribe of Levi is distinguished from the mainstream when they answer Moshe’s call “Whoever is with God – join me” )Shmot 32:26). There, too, an act of violence catapults the Tribe of Levi into their special status.

שמות פרק לב

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה' אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל בְּנֵי לֵוִי: (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ: (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ:

[11] See Yerushami Makot 7a, Yalkut Shimoni Yehchezkel 358.

תלמוד ירושלמי מסכת מכות דף ז/א

אמר רבי פינחס (תהלים כה) טוב וישרא למה הוא טוב שהוא ישר ולמה הוא ישר שהוא טוב על כן יורה חטאים בדרך שמורה דרך תשובה. שאלו לחכמה חוטא מהו עונשו אמרו להם חטאים תרדף רעה שאלו לנבואה חוטא מהו עונשו אמרה להן הנפש החוטאת היא תמות שאלו לקודשא בריך הוא חוטא מהו עונשו אמר להן יעשו תשובה ויתכפר לו.

ילקוט שמעוני יחזקאל - פרק יח - רמז שנח

הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לחכמה חוטא מהו ענשו א"ל חטאים תרדף רעה, שאלו לנבואה חוטא מהו ענשו, א"ל הנפש החוטאת היא תמות, שאלו לתורה חוטא מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו מהו ענשו א"ל יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה חוטא מהו ענשו א"ל יעשה תשובה ויתכפר לו הה"ד טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך.

[12] See Talmud Bavli Sanhedrin 60b, 64a

“Rau Yehudah said in Rab's name: A gentile woman once fell sick. She vowed, 'If I recover, I will go and serve every idol in the world.' She recovered, and proceeded to serve all idols. On reaching Peor, she asked its priests, 'How is this worshipped?' They replied, 'People eat beets, drink strong drink, and then uncover themselves before it.' She replied, 'I would rather fall sick again than serve an idol in such a manner.' But you, O House of Israel, were not so [as it is written, Slay ye every one his men) that were joined unto Baal Peor: you were attached to it like an air-tight lid. Whereas, 'While you that did cleave unto the Lord your God,' implies merely like two dates sticking to each other. In a Baraitha it has been taught: that were joined unto Baal Peor: [loosely] like a bracelet on the hands of a woman; whereas 'While you that did cleave unto the Lord your God' indicates that they were firmly attached.

Our Rabbis taught: Sabta, a townsman of Avlas, once hired an ass to a gentile woman. When she came to Peor, she said to him, Wait till I enter and come out again. On her issuing, he said to her, Now do you wait for me too until I go in and come out again. But, said she, are you not a Jew? He replied, 'What does it concern you?' He then entered, uncovered himself before it, and wiped himself on the idol's nose, whilst the acolytes praised him, saying, 'No man has ever served this idol thus.'’He that uncovers himself before Baal Peor thereby serves it, even if his intention was to degrade it. He who casts a stone at Merculis thereby serves it, even if his intention was to bruise it.

Monday, June 29, 2009

Parsshat Balak

Parshat Balak 5769

Rabbi Ari Kahn

Opening the Mouth of the Donkey

Of all the biblical characters, one of the most intriguing is a man named Bil'am. Despite the fact that he does not seem to "walk with God", he is a seer, a prophet, and is privileged to hear and see much more than other men. At the point Bil'am is introduced, the fear of the Israelites has spread to neighboring countries. The story of the Exodus has apparently traveled far and wide; as a nation that enjoys divine protection, the Jews have become an obsession of the nations that occupy the area surrounding what would soon be called the Land Of Israel.

במדבר פרק כב

(ב) וַיַּרְא בָּלָק בֶּן צִפּוֹר אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה יִשְׂרָאֵל לָאֱמֹרִי:(ג) וַיָּגָר מוֹאָב מִפְּנֵי הָעָם מְאֹד כִּי רַב הוּא וַיָּקָץ מוֹאָב מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:(ד) וַיֹּאמֶר מוֹאָב אֶל זִקְנֵי מִדְיָן עַתָּה יְלַחֲכוּ הַקָּהָל אֶת כָּל סְבִיבֹתֵינוּ כִּלְחֹךְ הַשּׁוֹר אֵת יֶרֶק הַשָּׂדֶה וּבָלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ לְמוֹאָב בָּעֵת הַהִוא:

2. And Balak the son of Zippor saw all that Israel had done to the Amorites. 3. And Moav was very afraid of the People, because they were many; and Moav was distressed because of the People of Israel. 4. And Moav said to the elders of Midian, 'Now shall this company lick up all who are around us, as the ox licks up the grass of the field.' And Balak the son of Zippor was king of the Moavites at that time. 5. He sent messengers therefore to Bil'am, the son of Beor, to Petor, which is by the river of the land of the sons of his people, to call him, saying, Behold, there is a people come out from Egypt; behold, they cover the face of the earth, and they are dwelling opposite me; Bamidbar 22:2-5

Bil'am was chosen as the conduit to curse Israel. Apparently, he enjoyed a stellar reputation: Balak's emissaries travelled quite far to procure Bil'am's services; they believed that he was uniquely qualified for this task. In fact, there are even biblical commentaries who share this high regard for Bil'am’s skills. Rabbinic literature describes Bil'am, son of Beor, as a singular prophet for the non-Jewish world, on the same level of prophecy as Moshe, prophet for the Jewish People.

מדרש תנאים לדברים פרק לד

ולא קם נביא עוד ביש' כמ' בישראל לא קם כמשה אבל קם באומות העולם ואיזה זה בלעם בן בעור:

There never arose in Israel a prophet like Moshe, but among the nations of the world there did arise; and who is that? Bil'am son of Beor. Midrash Tanaim Dvarim chapter 34

The Rabbis even enumerate ways that Bil'am’s prophesy may have been greater than Moshe's; for example, Bil'am was capable of anticipating when he would receive a prophetic vision.

This position seems somewhat problematic in light of certain biblical passages. The first and foremost statement regarding the uniqueness of Moshe's prophecy is made by God Himself: When Miriam presumptuously equates her own stature as a prophetess with that of Moshe, God makes it perfectly clear: Moshe’s prophesy is on a completely different level, unequalled in human experience:

במדבר פרק יב

(ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה’ הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה’: (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה: ס

(ד) וַיֹּאמֶר ה’ פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם:(ה) וַיֵּרֶד ה’ בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם:

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:(ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה’ יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה:

2. And they said, 'Has God indeed spoken only by Moshe? Has he not spoken also through us?' And God heard it. 3. And the man Moshe was very humble, more than any other man upon the face of the earth.4. And God said suddenly to Moshe, and to Aharon, and to Miriam, 'Come out you three to the Tent of Meeting.' And the three came out.5. And God came down in the pillar of the cloud, and stood in the door of the Tent, and called Aharon and Miriam; and they both came forth.6. And he said, 'Hear now my words; If there is a prophet among you, I, God, will make myself known to him in a vision, and will speak to him in a dream.7. Not so with my servant Moshe, for he is the trusted one in all my house.8. With him I speak mouth to mouth, manifestly, and not in dark speech; and he behold the form of God. Why then were you not afraid to speak against my servant Moshe?' Bamidbar 12:2-8

The Torah attests that there was never a prophet in Israel of the stature of Moshe:

דברים פרק לד פסוק י

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה’ פָּנִים אֶל פָּנִים:

10. And there has not arisen since in Israel a prophet like Moshe, whom God knew face to face. Dvarim 34:10

Despite these statements, the rabbinic tradition persists: "There never arose in Israel a prophet like Moshe, but among the nations of the world there did arise - Bil'am son of Beor." The Rabbis even enumerate ways that Bil'am’s prophesy may have been greater than Moshe's; for example, Bil'am was capable of anticipating when he would receive a prophetic vision.

Prophet For Profit

The Midrash ultimately concludes that Bil'am was like a servant of the king, and therefore privy to certain intimate details that remained hidden from even a great friend of the king.[1] Nonetheless, the very comparison is disturbing. Moshe was the most modest man who ever lived; presumably, he had the smallest ego, and was God's most selfless, devoted servant.[2] In contrast, Bil'am gives the impression of arrogance, and displays willingness to deviate from God’s command for financial gain.[3]

An analysis of the verses leaves us with the impression that Bil'am relished the opportunity to curse the Jews – either for ideological or for financial reasons. Despite his reputation, he seems not only far from the prophetic ability of Moshe, he seems inferior to others as well.

The Introduction

When Bil'am is first approached he is asked to curse the Israelites, we quickly learn that this is no simple task for him. He needs to consult:

במדבר פרק כב

(ו) וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ וַאֲגָרְשֶׁנּוּ מִן הָאָרֶץ כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר: (ז) וַיֵּלְכוּ זִקְנֵי מוֹאָב וְזִקְנֵי מִדְיָן וּקְסָמִים בְּיָדָם וַיָּבֹאוּ אֶל בִּלְעָם וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו דִּבְרֵי בָלָק:(ח) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לִינוּ פֹה הַלַּיְלָה וַהֲשִׁבֹתִי אֶתְכֶם דָּבָר כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר ה’ אֵלָי וַיֵּשְׁבוּ שָׂרֵי מוֹאָב עִם בִּלְעָם:

6. Come now therefore, I pray you, curse this People for me; for they are too mighty for me; perhaps I shall prevail, that we may defeat them, and that I may drive them out of the land; for I know that he whom you bless is blessed, and he whom you curse is cursed. 7. And the elders of Moav and the elders of Midian departed with divination in their hand; and they came to Bil'am, and spoke to him the words of Balak. 8. And he said to them, 'Lodge here this night, and I will bring back word to you, as God shall speak to me'; and the princes of Moav stayed with Bil'am. Bamidbar 22:6-8

Whereas Bil'am must wait for the night, in hope of a message, one of the elements which God stressed as evidence of the superior level of Moshe's prophecy was his ability to prophesize during waking hours:

במדבר פרק יב

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה’ בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ:

(ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא:

6. And he said, Hear now my words; If there is a prophet among you, I, God, will make myself known to him in a vision, and will speak to him in a dream.7. Not so with my servant Moshe, for he is the trusted one in all my house. Bamidbar 12:6,7

Still, remarkably, God appears to Bil'am; the message is forthcoming:

במדבר פרק כב

(יב) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא:

12. And God said to Bil'am, You shall not go with them; you shall not curse the People; for they are blessed. Bamidbar 22:12

The suggestion to curse the Jews is shot down. God says two things to Bil'am: first, 'you shall not go', and second, 'you shall not curse'. Then, the reason: 'for they are blessed'. When relaying the answer, Bil'am neglects to relate the entire prophesy; he very selectively says:

במדבר פרק כב

(יג) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיֹּאמֶר אֶל שָׂרֵי בָלָק לְכוּ אֶל אַרְצְכֶם כִּי מֵאֵן ה’ לְתִתִּי לַהֲלֹךְ עִמָּכֶם:

13. And Bil'am rose up in the morning, and said to the princes of Balak, 'Go to your land; for God refuses to give me leave to go with you.' Bamidbar 22:13

He says only that he cannot go. He neglects to say that he cannot curse the Jews; for that matter, he does not tell them that the Jewish People are blessed - implying that no one can curse them, and the entire venture is folly.[4]

Despite God's very clear statement, when Balak's emissaries return, Bil'am enters into two-sided negotiations - with the messengers on the one hand, and God on the other:

במדבר פרק כב

(יח) וַיַּעַן בִּלְעָם וַיֹּאמֶר אֶל עַבְדֵי בָלָק אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב לֹא אוּכַל לַעֲבֹר אֶת פִּי ה’ אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת קְטַנָּה אוֹ גְדוֹלָה: (יט) וְעַתָּה שְׁבוּ נָא בָזֶה גַּם אַתֶּם הַלָּיְלָה וְאֵדְעָה מַה יֹּסֵף ה’ דַּבֵּר עִמִּי:

18. And Bil'am answered and said to the servants of Balak, 'If Balak would give me his house full of silver and gold, I would not transgress the word of the Almighty, my God, to do less or more. 19. Now therefore, I beg you, remain you also here this night, that I may know what God will say further to me.' Bamidbar 22:18,19

Despite the previous rejection Bil'am thinks it worthwhile to try again:

במדבר פרק כב

(כ) וַיָּבֹא אֱלֹהִים אֶל בִּלְעָם לַיְלָה וַיֹּאמֶר לוֹ אִם לִקְרֹא לְךָ בָּאוּ הָאֲנָשִׁים קוּם לֵךְ אִתָּם וְאַךְ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תַעֲשֶׂה:

20. And God came to Bil'am at night and said to him, 'If the men come to call you, rise up, and go with them; but only that word which I shall say to you, that shall you do.' Bamidbar 22:20

The nuances are critical, and Bil'am ignores them. God says that he should accompany the emissaries “if the men come to call you” - but that is not what these men do. They did not really come for him, they came for him to curse the Jews.[5] This is the direct result of Bil'am's failure to repeat God's earlier instructions in their entirety. Bil'am "forgot" to mention that the Jewish People were un-cursable, that he will be unable to fulfill Balak's request because the Jews are blessed. Had he mentioned this part of the message, the emissaries would not have returned “to call on him”.

God treats man as he wishes to be treated; when a person chooses a path, God facilitates. Bil'am wanted to go with these men; he wanted to curse the Jewish People. Had he truly wished to heed the Word of God as it was revealed to him, he would not have been presented with a second opportunity to go on Balak's mission. He could have faithfully and fully transmitted his first divine message, or informed the emissaries on their second visit what God had communicated to him. Even if the men had come seeking honest counsel, seeking Bil'am's insight and vision, he had no good reason to accompany them; this was the content of God's second communication, the part that Bil'am's selective hearing screened out.[6]

Bil'am enthusiastically sets out on his mission. God is understandably upset:

במדבר פרק כב

(כא) וַיָּקָם בִּלְעָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת אֲתֹנוֹ וַיֵּלֶךְ עִם שָׂרֵי מוֹאָב: (כב) וַיִּחַר אַף אֱלֹהִים כִּי הוֹלֵךְ הוּא וַיִּתְיַצֵּב מַלְאַךְ ה’ בַּדֶּרֶךְ לְשָׂטָן לוֹ וְהוּא רֹכֵב עַל אֲתֹנוֹ וּשְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ:

21. And Bil'am rose up in the morning, and saddled his donkey, and went with the princes of Moav. 22. And God’s anger was kindled because he went; and the angel of God stood in the way as an adversary against him. Now he was riding upon his donkey, and his two servants were with him. Bamidbar 22:21,22

A Talking Donkey

Along the way there is an epiphany, but the great seer is blind. He cannot see the danger that looms before him; he cannot sense that God is displeased with him. But someone – or, to be more precise, something - can see:

במדבר פרק כב

(כג) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ: (כד) וַיַּעֲמֹד מַלְאַךְ ה’ בְּמִשְׁעוֹל הַכְּרָמִים גָּדֵר מִזֶּה וְגָדֵר מִזֶּה: (כה) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’ וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ: (כו) וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה’ עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול: (כז) וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה’ וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל: (כח) וַיִּפְתַּח ה’ אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים:

23. And the donkey saw the angel of God[7] standing on the path, and his sword drawn in his hand; and the donkey turned aside out of the path, and went into the field; and Bil'am struck the donkey, to turn it to the path. 24. But the angel of God stood in the pathway of the vineyards, a wall being on this side, and a wall on that side. 25. And when the donkey saw the angel of God, it pushed itself to the wall, and crushed Bil'am’s foot against the wall; and he struck her again. 26. And the angel of God went further, and stood in a narrow place, where there was no way to turn either to the right hand or to the left. 27. And when the donkey saw the angel of God, it fell down under Bil'am; and Bil'am’s anger was kindled, and he struck the donkey with a staff. 28. And God opened the mouth of the donkey, and it said to Bil'am, 'What have I done to you, that you have struck me these three times?' Bamidbar 22:23-28

The donkey can see that which the seer cannot; the donkey can speak as eloquently as the loquacious prophet. The donkey is an emissary of God, and sees danger where Bil'am sees an open road to opportunity, riches and fame. The donkey is the true seer. Bil'am, still suffering from blindness, wants to kill the divinely-inspired donkey:

במדבר פרק כב

(כט) וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ:(ל) וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה וַיֹּאמֶר לֹא:(לא) וַיְגַל ה’ אֶת עֵינֵי בִלְעָם וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה’ נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלֻפָה בְּיָדוֹ וַיִּקֹּד וַיִּשְׁתַּחוּ לְאַפָּיו:

29. And Bil'am said to the donkey, because you have mocked me; I wish there was a sword in my hand, for now would I kill you. 30. And the donkey said to Bil'am, Am not I your donkey, upon which you have ridden ever since I was yours to this day? Was I ever wont to do so to you? And he said, No. 31. Then God opened the eyes of Bil'am, and he saw the angel of God standing in the way, and his sword drawn in his hand; and he bowed down his head, and fell on his face. Bamidbar 22:29-31

Who is the Donkey and Who the Prophet?

Just as God had opened the mouth of the donkey, God (finally) opened Bil'am’s eyes, enabling him to see what his donkey had seen all along. Clearly, Bil'am is not like Moshe; his vision is on a lower level than that of the donkey. And yet, he is granted vision: Just as God can use even an animal, grant it vision and allow it to speak, so, too, God can grant Bil'am an epiphany and allow him to speak. This is not evidence of an enlightened, spiritually elevated level; it seems to be a case of God using a particular individual for a specific purpose.[8]

Bil'am was more magician[9] than prophet. He bragged about his powers, inviting desperate people to flock to him. Ultimately, his “gift” of prophesy was like that of all the other prophets - in service of the Jewish People. Therefore perhaps he came to curse and ended up blessing.

Rav Zadok haKohen points out a similarity between the prophecies of Bil'am and Moshe: Whereas most prophets saw visions, or were given specific words to repeat, God spoke from Moshe’s throat. [10] Similarly, when Bil'am finally received his prophecy, he blessed the People of Israel because God spoke through his lips. Unlike Moshe, Bil'am's intention was to curse, not bless. Bil'am was a sociopath, and his participation in Balak's plot was motivated by a combination of greed and hatred. God had other plans, and Balak was allowed to pursue his chosen path up to the point that it impacted the Jewish People; at that point, Bil'am was used as a tool to bless.[11]

Comparing Bil'am to Moshe seems like a cruel joke: The vast difference in spiritual capabilities, in purity of spirit and purpose, is extreme; the chasm separating the two men cannot be approximated. It seems more appropriate to compare Bil'am to his own donkey, but even in that comparison, Bil'am falls short: The donkey sees more, understands more, is more loyal to its master. None of this can be said about Bil'am. He is remembered for all eternity as a failed anti-Semite, a pathetic Moshe-wannabe who squandered his opportunity for true greatness.



[1] Midrash Tanaim Dvarim Chapter 34

מדרש תנאים לדברים פרק לד

מה בין נבואתו שלמשה לנבואתו שלבלעם: בלעם מידבר עמו והוא נופל שנ' (במד' כד ד) נפל וג' עי' בלעם היה יודע אימתי המקום מדבר עמו שנ' (שם) מחזה שדי יחז': בלעם היה יודע מה עתיד לידבר עמו שנ' (שם כד טז) ויודע דע' על' מושלו מלה"ד לטבחו שלמלך שהיה יודע מה קרב על שלחנו שלמלך כך היה בלעם יודע מה עתיד לידבר עמו: מה בין נבואתו שלבלעם לנבואתו שלמשה משה מידבר עמו והוא עומד שנ' (ה כז) ואתה פה עמד עמדי: משה מידבר עמו פה אל פה ידבר שנ' (במד' יב ח) פה אל פה אד' בו: משה מידבר עמו פנים בפנים שנ' (ע' שמות לג יא) ודבר ה' אל משה פנים בפנים: אשר ידעו ה' פנים אל פנים למה נאמ' לפי שאמר משה לפני הקב"ה רבון העולם הראני נא את כבו' (שם לג יח) אמ' לו בעולם הזה שנמשל בפנים אין אתה רואה שנ' (שם לג כ) לא תוכל לר' את פני אבל לעולם הבא שנמשל באחור אתה רואה שנ' (שם לג כג) והסירתי את כפי ור' את אחרי אע"פ כן הראהו בשעת המיתה הא למדנו שכל המתים רואים:

[2] The verse cited above, in which we are told that Moshe was the most humble man, is the same verse in which God describes the uniqueness of Moshe's prophecy; presumably these two elements are related.

[3] See Rashi’s comments on Bamidbar 22:18

רש"י במדבר פרק כב פסוק יח

(יח) מלא ביתו כסף וזהב - למדנו שנפשו רחבה ומחמד ממון אחרים. אמר, ראוי לו ליתן לי כל כסף וזהב שלו, שהרי צריך לשכור חיילות רבות, ספק נוצח ספק אינו נוצח, ואני ודאי נוצח:

[4] There is another subtlety: Bil'am speaks of the Eternal, while (only) the Almighty speaks with him.

[5] The Seforno Bamidbar 22:22makes this point, albeit somewhat tersely.

ספורנו במדבר פרק כב פסוק כב

(כב) כי הולך הוא. שלא היה ענינו בדרך כמי שיוליכוהו אחרים כענין ויקם וילך אחריה (מלכים - ב ד, ל) אבל היה הולך הוא כבעל דבר וכמשתדל נגד רצון האל יתברך, כי לא באו לקרוא לו לעצה כלל:

[6] See Chizkuni Bamidbar 22:22

חזקוני במדבר פרק כב פסוק כב

(כב) ויחר אף ה' כי הולך הוא שהרי לא נתן לו רשות בפנים מאירות כדכתיב אם לקרא לך וגו' והיה לו להבין מפעם ראשונה שלא היה בדעתו של הקב"ה שילך הוא, ודוגמא זו מצינו במרגלים שלח לך אנשים וגלוי וידוע לפניו שלא היה בדעתו של הקב"ה שישתלחו, ד"א ויחר אף ה' כי הולך הוא שהרי אמר ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ולא היה לו לבלעם ללכת עד שידע אותו הדבר והוא מיהר עצמו מרוב שנאה ולא המתין הדבור,

[7] Here the name YHVH is used, the Donkey sees that which Bilam can not.

[8] See the Drashot HaRan, drash 5.

דרשות הר"ן הדרוש החמישי בסגנון אחר

ומה שאמר כאן רבי (יונתן) [יוחנן] אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על מי שישלמו בו התנאים הללו, אין הכונה שלא יהיה כן לעולם, שכבר אמרו רבותינו ז"ל (ספרי וזאת הברכה על הכתוב דברים לד י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים שם), בישראל לא קם, אבל באומות העולם קם, ואיזה זה בלעם. ואף על פי שאמר בספרי (שם) חילוקים הרבה שהיו בין נבואת משה לבלעם כמו שמפרש שם, אין ספק שהשרה הקב"ה שכינתו עליו, ואי אפשר שהגיע בלעם למדרגת הענוה, שכבר עליו אמרו בהרבה מן המסכתות (סנהדרין קה ב ע"ז ד ב) ולא עוד אלא שאנכי אתונך ביום ואשתך בלילה כתיב הכא (במדבר כב ל) ההסכן הסכנתי וכתוב התם (מ"א א ג) ותהי לו סוכנת, ואין לספק אחרי זאת המימרא, שהאיש הזה לא נתקדש בפרישות וביראת חטא, וכל שכן בענוה שהיא למעלה מהן. אלא אין ארבעה דברים דרבי (יונתן) [יוחנן] בכאן במה שיהיה תמיד, אבל לפעמים ישתנה זה לפי צורך השעה. וכבר אמרו (בספרי) (במדרש רבה בהעלותך על הכתוב במדבר ז פט) מפני מה השרה הקב"ה שכינתו על בלעם, ואף על פי שלא היה ראוי לה, כדי שלא יהא פתחון פה לאומות העולם לומר אילו היה לנו נביא כמה היינו עובדים להקב"ה.

[9] See book of Joshua 13:22

יהושע פרק יג

(כב) וְאֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הַקּוֹסֵם הָרְגוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּחֶרֶב אֶל חַלְלֵיהֶם:

22. Also Balaam, the son of Beor, the soothsayer, did the people of Israel slay with the sword among those who were slain by them.

[10] For more on this see my book Explorations Parshat Dvarim page 407 especially footnotes 1,2. See Zohar Dvarim 265a.

[11] Rav Zadok Pri Zadik Parshat Balak

ר' צדוק הכהן מלובלין - פרי צדיק במדבר פרשת בלק

אך נראה הענין על פי מה שאמרו בספרי (וזאת הברכה ט"ז) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אבל באומות העולם קם ואיזה זה בלעם וכו' והוא על פי מה שאמרו (ספרי מטות א') שהנביאים נתנבאו בכה אמר מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר. והיינו דהנביאים נתנבאו בכה אמר שמתחילה שמעו הנבואה מה' יתברך ואחר כך אמרוה ומשה נתנבא בזה הדבר היינו שבשעה שאמר הנבואה אז שכינה מדברת מתוך גרונו והיינו זה הדבר כמורה באצבע ובזוה"ק (פרשה זו ר"י ב) הרי כ"ה וכו' דכד תפתח פומך היא תמלל מילין וכו'. והיינו שהוא לא היה מדבר רק השכינה היא המדברת. וזהו הענין מה שנאמר מקודם במאמר ה' לבלעם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה ומה לשון תעשה והוה ליה למימר תדבר. ומקודם לעשות קטנה או גדולה שייך לשון עשיה אבל כאן שהוא רק דיבור מהו הלשון תעשה. אך הוא על פי האמור שהוא לא ידבר רק השכינה והוא יהיה עושה רק תנועות מוצאות הפה ועל דרך שאמרו (בבא מציעא צ' ב) עקימת פיו הויא מעשה. ואחר כך במאמר המלאך לבלעם אשר אדבר אליך אותו תדבר כתיב גם כן לשון אותו שמורה כמו זה והיינו אותו הדבר זה הדיבור אשר ישים אלהים בפיו בלא שום שינוי. ובלעם לבלק פעם הראשון אמר גם כן אותו אדבר בלא שום שינוי כנזכר ואחר כך שראה יותר שאין בכוחו בדיבורו אמר אותו אשמור לדבר דהיינו שהוא רק כשומר על הדברים אשר ישים ה' בפיו. ואחר כך דכתיב וישם דבר בפיו ואיתא (במדבר רבה כ', כ') הקב"ה פוקם את פיו וכו' וראה יותר שאין בכוחו אף לשתוק אמר כל אשר ידבר ה' אותו אעשה והיינו שהוא רק העושה בעקימת פיו דהוי מעשה. ואחר כך דכתיב ותהי עליו רוח אלהים שכתב הרמב"ן שהיה מעין נבואה ולכן התפאר אז נאום שומע אמרי אל וגו' אמר בלעם אשר ידבר ה' אותו אדבר התפאר עצמו שיש לו גם כן חלק בהדיבור.

וזה ענין דכל התורה כולה גם הסיפורים אף שהם סיפורים על ידי שנכתבו על ידי משה נעשו דברי תורה כמו מילין דהגר מילין דעשו מילין דלבן על זה אמר משה כתב ספרו שהם כולן בכלל ספרו. וכן מילין דבלק מה שדיבר והמעשיות הוא גם כן בכלל כתב ספרו שעל ידי כתיבתו אותם בהתורה נעשה הכל תורה. ואף שהתורה קדמה לעולם אלפים שנה מכל מקום כתיב (מלאכי ג', כ"ב) תורת משה עבדי שנקרא על שמו וזה כתב ספרו ומשום הכי לא הוזכר פרשת בלק. אך פרשת בלעם שבזה לא היה צריך לחדש דבר שהרי באמת היו דבר ה' רק שהיה בלעם עוקם שפתיו ועושה מעשה מוצאות הפה על זה אמרו ביחוד ופרשת בלעם שאינו בכלל כתב ספרו. מה שאין כן שם בגמרא ביקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע היינו כל הפרשה מן וירא בלק עד אחר נבואת בלעם דלקבוע פרשת בלעם היינו נבואתו לבד לא היה אפשר כמו שאמרו בגמרא שם כל פרשה וכו' דלא פסקה משה רבינו לא פסקינן ובפרשת בלק אין הפסקת פרשה עד אחר גמר נבואת בלעם והיה צריך לקבוע גם מילין דבלק דבריו עם המעשיות ולכן קראו בגמרא פרשת בלק כל הפרשה מילין דבלק ומילין דבלעם עד גמר הפרשה: