Parshat Shmot 5770 -Collecting Straw

Parshat Shmot 5770

Rabbi Ari Kahn

Collecting Straw

What was once only a dream, a vague hope based on a tradition passed from parent to child, had now become tangible, palpable: Redemption. The word was no longer an abstract concept; it was now a part of the people’s thoughts and vocabulary. The people had begun to believe that the end of the long, dark exile was within reach: Moshe had arrived. He was a heaven-sent advocate, and more. He would coax, cajole and threaten Paroh until they were all free, and he would lead them on their way.

And then their hopes came crashing down, their pleasant daydream of redemption morphing into a nightmare even more intense than the misery in which they had lived up to that point. Their enslavement would continue, unabated, but their hardship would grow: Production quotas had to be met even though the Jews were no longer provided with raw materials, making their workload that much greater:

ספר שמות פרק ה,ו-ז

וַיְצַו פַּרְעֹה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַנֹּגְשִׂים בָּעָם וְאֶת שֹׁטְרָיו לֵאמֹר: לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:

And on that day Paroh commanded the taskmasters of the people, and their officers, saying, 'You shall no more give the people straw to make bricks, as you have until today; let them go and gather straw for themselves.' Shmot 5:6,7

For some reason,[1] before the Exodus, the situation had to become even more dire; only when their dream of redemption appeared to be hopeless, the Jews would finally leave. Why was this a necessary component of the Exodus? Why was the enormous suffering endured until this point not sufficient; why the additional darkness before the glorious light?[2]

ספר שמות פרק ה, י-יט

וַיֵּצְאוּ נֹגְשֵׂי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וַיֹּאמְרוּ אֶל הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר פַּרְעֹה אֵינֶנִּי נֹתֵן לָכֶם תֶּבֶן: אַתֶּם לְכוּ קְחוּ לָכֶם תֶּבֶן מֵאֲשֶׁר תִּמְצָאוּ כִּי אֵין נִגְרָע מֵעֲבֹדַתְכֶם דָּבָר: וַיָּפֶץ הָעָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם לְקשֵׁשׁ קַשׁ לַתֶּבֶן: וְהַנֹּגְשִׂים אָצִים לֵאמֹר כַּלּוּ מַעֲשֵׂיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹת הַתֶּבֶן: וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שָׂמוּ עֲלֵהֶם נֹגְשֵׂי פַרְעֹה לֵאמֹר מַדּוּעַ לֹא כִלִּיתֶם חָקְכֶם לִלְבֹּן כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם: וַיָּבֹאוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּצְעֲקוּ אֶל פַּרְעֹה לֵאמֹר לָמָּה תַעֲשֶׂה כֹה לַעֲבָדֶיךָ:  תֶּבֶן אֵין נִתָּן לַעֲבָדֶיךָ וּלְבֵנִים אֹמְרִים לָנוּ עֲשׂוּ וְהִנֵּה עֲבָדֶיךָ מֻכִּים וְחָטָאת עַמֶּךָ: וַיֹּאמֶר נִרְפִּים אַתֶּם נִרְפִּים עַל כֵּן אַתֶּם אֹמְרִים נֵלְכָה נִזְבְּחָה לַה’: וְעַתָּה לְכוּ עִבְדוּ וְתֶבֶן לֹא יִנָּתֵן לָכֶם וְתֹכֶן לְבֵנִים תִּתֵּנוּ: וַיִּרְאוּ שֹׁטְרֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֹתָם בְּרָע לֵאמֹר לֹא תִגְרְעוּ מִלִּבְנֵיכֶם דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ:

'And the taskmasters of the people went out, and their officers, and they spoke to the people, saying, "Thus said Paroh, 'I will not give you straw. Go, get straw where you can find it; yet nothing of your work shall be diminished.'" So the people scattered throughout all the land of Egypt to gather straw. And the task masters hurried them, saying, 'Fulfill your works, your daily quotas, as when there was straw.' And the officials of the People of Israel, which Paroh’s task masters had set over them, were beaten, and demanded, 'Why have you not fulfilled your task in making bricks both yesterday and today, as till now? Then the officers of the people of Israel came and cried to Paroh, saying, Why do you deal thus with your servants? There is no straw given to your servants, and they say to us, 'Make bricks;' and, behold, your servants are beaten; but the fault is in your own people. But he said, 'You are idle, you are idle; therefore you say, Let us go and do sacrifice to God. Go therefore now, and work; for there shall no straw be given you, yet shall you deliver the quantity of bricks.' And the officers of the People of Israel saw that they were in evil plight, after it was said, 'You shall not diminish from your daily quota of bricks.' Shmot 5:10-19

The Jewish police are beaten for the shortfall in production; they turn to Paroh, hoping that he will see the logic of their words and cancel this latest decree. They serve as a buffer between the taskmasters and the people, but where are Moshe and Aharon, the leaders who had stirred the people's dormant hopes of redemption? After speaking flowery words of freedom, after confronting Paroh and bringing about a tightening of the iron fist of slavery, Moshe and Aharon are nowhere to be seen, and the lower tier of Jewish leadership is left to absorb the beatings meted out by Paroh and the Egyptian taskmasters.

The Midrash has a disturbing explanation for Moshe’s disappearance:

שמות רבה (וילנא) פרשה ה, יט

ויצאו נוגשי העם ושוטריו, כיון שגזר כן הלך משה למדין ועשה ששה חדשים ואהרן היה יושב במצרים, ואותה שעה החזיר משה אשתו ובניו (במדין) [למדין], אתם קחו לכם תבן, ויפץ העם בכל ארץ מצרים מפני שהיה משה במדין...

'And the taskmasters of the people went out, and their officers' (5, 10). Such being the decree, Moshe returned to Midian, where he tarried for six months, while Aharon remained in Egypt. It was then that Moshe took back his wife and children to Midian. 'Go yourselves, get you straw...': Shmot Rabbah 5:18

The Midrash claims that when Moshe’s initial foray into politics failed, and his impassioned plea to release his people was rebuffed, Moshe simply left the scene. He took his family and returned “home” to Midian, leaving behind an excruciating situation that had became intolerable, impossible. The Jews' new-found hope was dashed: their workload increased, but the feeling that God and His messenger had abandoned them must have made all of their other troubles seem secondary. Only an historical perspective keeps the reader from joining in this despair: Moshe returns, and the fight for redemption is eventually won,[3] but only after this 'bump in the road', the delay of redemption symbolized by the requirement to gather the straw.

Paroh's decree encapsulates, for the Children of Israel and for the sensitive reader of the text, strands of allusion and metaphor that are part and parcel of the greater fabric of Jewish identity and philosophy. The first time straw appears in the Torah is at the well outside Haran: Avraham's servant comes in search of a wife for his master's son, and Rivka offers him water for himself and his animals, as well as teven, straw. The midrash tells us that, years later, Rivka’s son Esav raises facetious questions regarding the possibility of performing a mitzva with straw:[4]

מדרש רבה בראשית פרשה סג פסקה י

אמר רבי אבהו שודני צידני צד בבית צד בשדה בבית היך מתקנין מילחא בשדה היך מתקנין תבנא

R. Abbahu said: He was a trapper and a fieldsman, trapping [i.e. deceiving] at home and trapping in the field. Trapping at home [by asking]: 'How do you tithe salt?' In the field [he asked], 'How do you tithe straw?' Midrash Rabbah 63:10

Straw is the dry stalk that covers up the seed or grain. Looking at the plant, one might be mislead by the ratio of the wheat to the chaff, and confuse quantity for quality: the most important element is the nutritious seed that is hidden within the straw. Esav focuses on the straw and not the grain, the salt and not the food. In the symbolic language of the midrash, this is a metaphor for focusing on the tafel and not the ikkar, the insignificant as opposed to the significant. Esav chose to split hairs, as it were, to befuddle the minds of others by mocking the letter of the law while ignoring the spirit of the law.[5] He focused on insignificant aspects of the law in order to obscure or justify his refusal to submit to a higher order of moral accountability.

As Rav Menachem Mendel of Shklov observes, Esav chose his tactics well: Esav's father Yitzchak was defined by his life-long quest for spiritual clarity. Yitzchak’s spiritual drive centers on erev – twilight. The word erev literally means mixture; Yitzchak's service was an attempt to clarify the mixture, to transform the confusion of dark and light, of day and night, into clarity.[6] In the words of the Arizal, Yitzchak's erev prayer expresses his quest to rid the world of erev rav and ta'arovet, to counter the effects of the confusion of good and evil brought about by the sin of the Tree of Knowledge of Good and Evil.

As we have seen, Rivka serves God through acts of kindness; she offers food and drink to a travelling stranger, and straw for his animals. Her actions are a resounding answer to the cynical question Esav later uses to torment his family and make a mockery of everything they stand for. Esav's entire outlook is superficial; he focuses on the chaff while ignoring the kernel of truth and morality within.

The importance of the theme of straw may be found in our Oral Tradition as well. The Talmud records another central character in Jewish history who knew how to serve God with straw: Rabbi Akiva:

נדרים דף נ.א

ר' עקיבא איתקדשת ליה ברתיה (דבר) דכלבא שבוע, שמע (בר) כלבא שבוע אדרה הנאה מכל נכסיה, אזלא ואיתנסיבה ליה. בסיתוא הוה גנו בי תיבנא, הוה קא מנקיט ליה תיבנא מן מזייה, אמר לה: אי הואי לי, רמינא ליך ירושלים דדהבא. אתא אליהו אידמי להון כאנשא וקא קרי אבבא, אמר להו: הבו לי פורתא דתיבנא, דילדת אתתי ולית לי מידעם לאגונה. אמר לה ר' עקיבא לאנתתיה: חזי גברא דאפילו תיבנא לא אית ליה. אמרה ליה: זיל הוי בי רב

The daughter of Kalba Savu'a betrothed herself to Rabbi Akiva. When her father heard thereof, he vowed that she was not to benefit from aught of his property. Then she went and married him in winter. They slept on straw, and he had to pick out the straw from her hair. ‘If only I could afford it,’ said he to her, ‘I would present you with Jerusalem of gold.’ [Later] Eliyahu came to them in the guise of a mortal, and cried out at the door. ‘Give me a bit of straw, for my wife is in childbirth and I have nothing for her to lie on.’ ‘See!’ Rabbi Akiva observed to his wife, ‘there is a man who lacks even straw.’ [Subsequently] she counseled him, ‘Go, and become a scholar.’ Nedarim 50a

This passage echoes Rivka's act of kindness with straw, and perhaps a tikkun for Esav's cynicism: Rabbi Akiva gives tzedaka from straw. In answer to Esav's facetious question, it is possible to give tithes from straw.

All of these associations cannot have been lost on the Children of Israel. Teven, straw, was a symbol of their past, a type of code-word for their shared heritage, as well as the elemental stuff of their everyday existence. Paroh's decree must surely have struck a chord that resonated deep within them: According to some commentators this decree was connected to Shabbat; they were now forced to sacrifice their one weekly day of rest, Shabbat, to gather straw in order to meet their quotas during the rest of their working week. Paroh's decree, aimed at curtailing the Jewish slaves' "recreational time" and stamping out any further requests for "vacation", endangered far more than production quotas or physical hardship: This nation of slaves had managed to maintain their identity and cohesion during the generations of exile and slavery by recharging their spiritual batteries on Shabbat. Now, this, too, was taken from them. Rebbe Dovid of Lelov is quoted as explaining, that when the Jews were in subsequent exiles, it was Torah observance, and especially Shabbat observance, that kept them together as a people. In Egypt, they did not have the benefit of any ritual observance to help them maintain their identity. With Shabbat taken from them, they ran the risk of extinction as a nation; in fact, this was lay at the heart of Paroh's harshest decrees. [7] In this sense, the order to withhold straw from the brick-makers was parallel to the decree to throw newborn Jewish males into the sea: Both edicts aimed to obliterate Jewish identity.[8]

The word which describes the gathering of the straw is koshesh, clearly conjugated from the word “kash”, another word for straw. This word is found later on in the Torah: As the Jews wander in the desert, one man transgresses against the laws of Shabbat. This man, whose name is never mentioned, is described as a mekoshesh: He was guilty of gathering wood on Shabbat:

במדבר פרק טו, לב-לד

וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת: וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה: וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ:

And while the People of Israel were in the wilderness, they found a man who gathered sticks on the Shabbat day. And those who found him gathering sticks brought him to Moshe and Aharon, and to all the congregation. And they put him in custody, because it had not been revealed what should be done to him. Bamidbar 15:32-34

Mekoshesh is conjugated in the present progressive (ongoing) tense: he "is gathering", or he continues to gather. In other words, the rabbis explain, he desecrates the Shabbat – and, despite the pleas, warnings and admonishing of his family and friends, he does not desist. He continues to gather. In this context, the word osef would have been preferable to mekoshesh; the former describes the collection of wood while the latter is specific to straw.[9] The text is very specific about his transgression; why, then, is a term that refers to straw utilized, if in fact he collected wood?

Once again, we must be very sensitive to the allusion. The use of the word mekoshesh is anything but arbitrary. The Torah employs this word to connect the behavior of the wood-gatherer to the gathering of straw by the Jewish slaves.[10] Let us consider the context of the mekoshesh incident: The Jews were on their way to the Promised Land, but they were sentenced to endure a terrible setback. The entire generation that had been taken out of Egypt would perish in the desert because of the sin of the spies. The people became disheartened, depressed. Many must have felt that all hope was lost, that their dream of the Land of Israel was over. The wood-gatherer does not "accidentally" desecrate Shabbat. He commits an unheard of act, a flagrant violation of Shabbat, in order to remind his brethren that this is not the first setback they have experienced. His transgression is very carefully described as mekoshesh, as if to shake them from their reverie of self-pity and despair: "Remember," he seems to tell them, "after the setback in Egypt, things seemed just as hopeless. There, too, we knew the pain of dashed hopes and disappointed aspirations. There, too, just as our final goal was within reach we experienced a painful reversal. We must not give up. Our mission is far greater than the here-and-now."[11]

The mekoshesh takes tragic, self-sacrificing action when others submit to crippling despair. They have been issued a collective death sentence, and they cannot find the strength to continue their mission. They think that their actions are no longer meaningful,[12] that their fate has been sealed and their remaining years irrelevant. He pushes their reasoning back in their faces by forcing the issue: his own death sentence is moved up thirty-nine years, jarring the entire congregation from the reverie into which they had slipped.[13]

The imagery of the straw was powerful enough to re-invigorate the nation in the desert. Other symbolic language used to describe Paroh's edict contain equally powerful messages that should not be overlooked: One linguistic anomaly that jumps at the trained eye is the word תֹאסִפוּן tosifun (5:7), translated as 'to continue'. The spelling of this word is unusual, even singular, and seems to be built around a play on words: Tosifun is written with an "extra" alef, which shifts the root of the word from י-ס-ף, 'additional', to א-ס-ף, 'to gather'.[14]

ספר שמות פרק ה, ז

לֹא תֹאסִפוּן לָתֵת תֶּבֶן לָעָם לִלְבֹּן הַלְּבֵנִים כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם הֵם יֵלְכוּ וְקשְׁשׁוּ לָהֶם תֶּבֶן:

You shall no more give the people straw to make bricks, as till now; let them go and gather straw for themselves. Shmot 5:7

The wording of this verse leads us in an unexpected direction: We all know that the events leading up to the redemption from Egypt are commemorated by the holiday of Pesach. What we might overlook, if we do not stop and take note of the very specific and singular words of the Torah that describe these events, is that there is a connection with another of our major festival alluded to in these verses. Sukkot (also known as the Festival of Booths or Tabernacles), which ostensibly commemorates the tents or clouds that protected the Jews in the desert, is also called the "Festival of Gathering":

שמות פרק לד, כב

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה:

And you shall observe the Feast of Weeks, of the first fruits of wheat harvest, and the Feast of Ingathering at the year’s end. Shmot 34:22

רש"י שמות פרק כג פסוק טז

וחג האסיף - הוא חג הסוכות:

דברים פרק טז

(יג) חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ:

You shall observe the Festival of Sukkot seven days, as you gather in your grain and your wine; D’varim 16:13

Is Sukkot related to the gathering of straw in Egypt? Is this what the text hints at when the Torah adds a seemingly extraneous alef to Paroh's command that the Jews gather their own straw? While the story of the collecting of the straw may seem a minor detail in the Passover story, perhaps it sets the stage for the Sukkot holiday, or Chag HaAsif.

What is the sukka, after all? It is a spiritual abode made out of the chaff, or refuse, which is normally rejected. “Garbage” is to be used in the service of God[15].

Our three major holidays, Pesach Shavuot and Sukkot, represent three different perspectives of time. Pesach commemorates the past, and our challenge is to connect to that past, to make it a part of our consciousness. In every generation, the Jew must make the events of the Exodus a part of his or her own personal narrative. Shavuot may be more aptly described in the present progressive tense: The giving of the Torah is far more than an historical event. The Torah is alive, fresh and new each day. It is given to each of us individually and all of us collectively, and we accept it each year anew on Shavuot. Sukkot differs from both of these festivals because it relates and refers to the future. Sukkot encompasses our vision of a future reality which differs drastically from our own. Sukkkot is the holiday of which so many prophets and prophecies speak:

זכריה פרק יד, טז

וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה’ צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת:

And it shall come to pass, that everyone who is left of all the nations which came against Jerusalem shall go up from year to year to worship the King, the Lord of hosts, and to keep the Feast of Booths. Zecharya 14:16

The Prophet Zecharia tells us that the day will come when the nations of the world will make a pilgrimage and celebrate in Jerusalem. This universal festival will not be Pesach or Shavuot, but Sukkot: The Festival of the Gathering, Hag HaAsif, is the time for collecting and rejoicing in all of the bounty with which God has blessed us - the fruit and the chaff. Sukkot represents an inclusive vision for all of humankind, Jews and non-Jews alike. It is a holiday of the future, because its frame of reference is an all-inclusive, messianic vision of a world redeemed, of humanity united in truth and enlightenment. The festival will celebrate the ultimate reconciliation between the children of Yaakov and the children of Esav, between those whose ancestors knew how to serve God with straw and those who rejected the spiritual legacy of Yitzchak – a rejoining of the wheat and the chaff, as it were.

The Exodus from Egypt was particularistic in scope, a limited redemption of one nation. It impacted only the Jews. The Egyptians were not transformed or enlightened by the experience; they were defeated, decimated. While it is true that some stragglers joined that epic march out of Egypt, many, many more - even Jews - were left behind. Those who joined the march out of Egypt amounted to no more than a band of opportunists, and their overall contribution to the course of Jewish history was overwhelmingly negative. In fact, they were known as erev rav, a term that harkens back to the confusion between good and evil Yitzchak sought to eradicate.  The future redemption that is celebrated on Sukkot suffers from no such particularism, nor from the confusion that is represented by erev rav. It includes all of mankind, all of nature:[16]

ישעיהו פרק יא, ו-ז

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם:

וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן:

The wolf also shall live with the lamb, and the leopard shall lie down with the kid; and the calf and the young lion and the fatling together; and a little child shall lead them. And the cow and the bear shall feed; their young ones shall lie down together; and the lion[17] shall eat straw like the ox. Yishayahu 11:6,7

ישעיהו פרק סה

(כה) זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה’:

The wolf and the lamb shall feed together, and the lion shall eat straw like the ox; and dust shall be the serpent’s food. They shall not hurt nor destroy in all my holy mountain, says the Lord. Yishayahu 65:25

The Rambam understood that these verses refer not to the physical lion, but to the bloodthirsty nations of the world who have lived on a steady diet of Jewish blood. The great miracle of the messianic age will be that the nations of the world, and not only the beasts of prey, will abandon the diet they have been cultivating for millennia.[18] In that new reality, there will be no victims. Nations, and lions, will eat the food of kindness – symbolized, as in the story of Rivka, as in the story of Rabbi Akiva – by straw. Peace will reign. When the final redemption takes place, all of Creation will be redeemed. God’s presence will fill the world, and no one will be left behind.

---

[1] For a mystical explanation of this phenomenon see Rabbi Yishaya Horowitz Sefer Shnie Luchot Habrit , Sefer Shmot Parshat Yitro Derech Chaim Tochchot Musar section 3.

ספר השל"ה הקדוש - ספר שמות - פרשת יתרו דרך חיים תוכחת מוסר (ג)

בפרק קמא דברכות (ז, א), הודיעני נא את דרכיך, אמר לפניו, רבונו של עולם, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. אמר ליה, משה, צדיק וטוב לו צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו צדיק בן רשע, רשע וטוב לו רשע בן צדיק, רשע ורע לו רשע בן רשע. ופירשו המקובלים זה הדבר על סוד הגלגול, והמגולגל נקרא בן להראשון, ועל אלו הד' דרכים יהיו ד' אתם. אתם לכו קחו לכם תבן וגו', כבר כתבתי בפרשת שמות ובשאר מקומות, כי נזדככו ונתגלגלו במצרים מדור אנוש ודור המבול ומדור הפלגה. והיאורה תשליכוהו זהו מדור המבול, ותוכן לבנים תתנו זהו מדור הפלגה כו'. וישראל בעצמם היו גוי מקרב גוי ויתערבו ביניהם וילמדו ממעשיהם, נמצאו היו בחלק רשע בן רשע מצד המגולגלים, על כן רשע ורע לו, דהיינו כובד הגלות אתם לכו קחו לכם תבן וגו'. אתם ראיתם וגו', אף בצאת ישראל ממצרים עדיין לא נטהרו והיו נתונים בדין כמו המצרים, שהיה מדת הדין מקטרג הללו מגדלי בלורית והללו וכו', רק הוציאם ממצרים מאחר שהיו בני האבות והיה בהם ניצוץ, כמו שנאמר (דברים ד, לז), ותחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו אחריו ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים.

[2] The Midrash Rabbah Shmot 5:18 speaks of four levels of slavery; the last level is when they were forced to collect their own straw. See Rabi Eliyahu Kitov, Sefer Hatoda'ah chapter 23. Also see Sefer Hayom by Rabbi Moshe ben Yehuda Machir.

שמות רבה (וילנא) פרשה ה ד"ה יח ויצו פרעה

ויצו פרעה ביום ההוא, מלמד על הרשע שלא עכב לעשות עמהן רע, וזו היתה גזירה רביעית, והנוגשים אצים לאמר אלו המצרים, השוטרים, אלו זקני ישראל, לא תוסיפון לתת תבן לעם ואת מתכונת הלבנים, מכאן אתה למד שחשבון היה על כל אחד ואחד כמה לבנים יעשו ביום, ולכך העביד בהן בתחלה בפה רך, כדי שיעשו הלבנים בכל כחם ולראות כל יכולת שלהם ולפי מספר שעשו ביום הראשון גזרו עליהם לעשות כל הימים,

'And the same day Paroh commanded' (5, 6), thus teaching how wicked he was in not delaying a moment to do evil unto them. This was his fourth decree. 'The taskmasters'-these are the Egyptians; 'and their officers'-these are the elders of Israel. 'Ye shall no more give the people straw to make bricks... And the tale of the bricks' (ib. 7, 8); from this we derive that each person had an allotted number of bricks to make each day. At first he induced them to labor with subtle tongue, persuading them to make bricks with all their might, and in order to see what was the maximum they could produce; and according to the number they produced on the first day, it was decreed that they should produce all the rest of their days.

ספר התודעה - פרק עשרים ושלשה:

ארבע גזרות גזר פרעה על ישראל ומתוך כל אחת מהן צמחה ישועה לישראל:

גזר פרעה גזרה ראשונה: וישימו עליו שרי מסים למען ענתו (שמות א) - וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ (שם):

ספר סדר היום - סדר ספור יציאת מצרים

ובזמן הגאולה עצמה התחיל השעבוד יותר ויותר ממה שהיה, וזה שאמר (שם ה', ז') לא תאספון לתת תבן לעם וגו' הם ילכו וקוששו וגו', וזאת הצרה היתה קשה להם עד מאד ועליהם נאמר (שם, י"ד) ויכו שוטרי בני ישראל, והקדוש ברוך הוא עשה לטובתם שמתוך שעבודם בא להם גאולתם, המו מעיו לנו וזכר את ברית אבותינו כמו שכתוב (שם ב', כ"ג) ותעל שועתם, ונאמר (שם, כ"ה) וירא אלהים את נאקתם וידע אלהים, כי אין גאולה מוצאת אלא מתוך הצרה, וכן הוא אומר (ישעיה נ"ט, כ' כ"א) כי יבא כנהר צר ובא לציון גואל:

[3] This "time out" is of great significance, for there are many who see the delay in redemption from Egypt as a prototype for the delay in the final redemption, including the element of the redeemer disappearing for a period of time. In this Midrash, the duration of the redeemer's absence is six months.

[4] For a fuller treatment on Esav, his words and straw, see my article “The Voice (and Hands) of Yaakov, which will be included in a forthcoming volume (tentatively titled) “M’oray Ha’Aish – Fire and Flame: Insights into the Weekly Torah Portion” to be published by Geffen Publishers.

[5] It is possible that Esav was sincere, yet there was a disconnect between his words and actions, see my article cited in the previous footnote.

[6] See writings of Menachem Mendel of Shklov, Liqutim, page 329

כתבי הגרמ"מ משקלוב - ליקוטים - דף שכט

אבל זמן ויצא יצחק לשוח בשדה [שם] הוא לפנו"ת ער"ב [שם], סוד שבתא"י מאדי"ם, שורש שרשי הדינים הנאחז בפנו"ת ער"ב, אשר ינטו צללי ערב [ירמיה ו], אז הוא סוד שד"ה, כמ"ש הרב האריז"ל סוד שד"ה, אבל לפנות ערב, לפנות ולהסיר כל תערובת וערב רב, שהיה מעורב תבן עם הבר, ובין שדה ציון שדה כו' [עיי"ש כו] וכן שדה המכפלה, ובין שדה העמלקי ושדה אדום, כי אית שדה אשר ברכו ה' [בראשית כז], ואית שדה דכל קטולא כו' [עי' זח"א קכב.], וכן בזמן וכן בנפש:

[7] The Midrash in Shmot Rabbah 5, teaches that part of the motivation of the Egyptians was to force the Jews to break Shabbat: The Israelites had scrolls which they studied every Shabbat. This entire line of reasoning seems to take the actions of the mekoshesh who violated Shabbat (see below), and read them back into the narrative regarding Paroh's decree.

שמות רבה (וילנא) פרשה ה

תכבד העבודה על האנשים, מלמד שהיו בידם מגילות שהיו משתעשעין בהם משבת לשבת לומר שהקדוש ב"ה גואלן, לפי שהיו נוחין בשבת, אמר להן פרעה תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו וגו', אל יהו משתעשעין ואל יהו נפישין ביום השבת.

'Therefore they cry, saying... Let heavier work be laid upon the men... And let them not regard (yish'eu) lying words' (V, 9). This is to teach us that the Israelites possessed scrolls, with the contents of which they occupied themselves each Shabbat, assuring them that God would redeem them. Thus because they rested on Shabbat, Paroh said to them: 'Let heavier work be laid upon the men, that they may labour therein; and let them not regard lying words'  (ib.)-let them not take delight or rest on the Sabbath day.

[8] Reb Dovid of Lelov explained that had this decree come into effect before the Jews' hopes of redemption were reawakened, they would have been too weak to withstand it, and would have become extinct in Egypt. Thus, it was part of God’s plan to fill them with hope prior to this final decree. Reb Dovid is cited by many 19^th century Chassidic masters, among them the Shem M’Shmuel on Shmot, 5672.

ספר שם משמואל פרשת שמות - שנת תרע"ב

והנה במד"ר (פ' א') ד' גזירות גזר עליהם פרעה, וזו היתה הגזירה הרביעית (כבמד"ר פ' ה') לא תאסיפון לתת תבן, והיא היתה גזירה קשה מאד שלא ניתן להם מנוח להשיב את רוחם אליהם, ובמד"ר (שם) שהיו נוחין ביום השבת וניטלה מהם השבת. וידועים דברי הרה"ק מהר"ד מלעלוב לא תאסיפון נאמר באל"ף שהוא מלשון אסיפה שלא יתאספו יחד, כי ע"י האסיפה הי' מחזק אחד את חברו, וגם זה ניטל מהם. ולפי הנ"ל יש ליתן טעם בפשיטות מדוע אחרו פעמי גזירה זו עד אחרי השליחות הראשונה, כי באם היתה גזירה זו טרם שהיתה הגאולה שבהעלם, הי' ח"ו בלתי יכולת לסבול גזירה רעה כזו, ורק ע"י שכבר היתה הגאולה בהעלם היתה להם התחזקות כל אחד ואחד מעומק לבבו. וממוצא הדברים שהכל הי' בעתו ובזמנו לא הי' ראוי לא להקדים ולא לאחר, לא להקדים הגזירה שכן לא הי' ביכולתם לסבול, וכן מפני זה עצמו לא הי' יכול לאחר את השליחות, שא"כ היתה הגזירה באה לפני הגאולה הפנימית.

ספר שיח שרפי קודש - פרשת שמות

לא תאסיפון לתת תבן לעם. אמר האדמו"ר מסאכטשוב זי"ע כי בכל הגליות היה ישראל מפוזר ומפורד רק בגלות מצרים היו כולם במקום אחד בגושן ואמר נראה לי על שהיה קודם מתן תורה אם היה חלילה מפוזרים לא היה להם תקומה חס ושלום אולם בשאר הגלותים שאחר מתן תורה התורה מאחד ומאגד אותם אולם במצרים הי' מוכרחים לאסוף עצמם ביחד וזה היה כקוץ בעיני פרעה כאשר אמר הגה"ק ר' דוד לעלווער מה שאמר פרעה לא תאסיפון נכתב באלף והפירוש לשון אסיפה ואסיפה הזאת לא היה יפה בעיני פרעה כי ידע שהיא לרעתו אולם אחר כך נאמר ויפץ העם כי אז אחר שנתבשר להם הגאולה והיה ברור להם שיגאלו היה כמו שהיה גאולים כבר ולא הזיק להם הנפיצה ע"כ:

ספר רמתים צופים - סימן א

[קכא] בשם הרב הקדוש ר' דוד מלעלוב ז"ל לא תאספון לתת תבן (שמות ה', ז') לפי פשטות המאמר היה ראוי לומר לא תוסיפון בוי"ו. אך התורה הקדושה באה לרמז לנו כי ידוע שפרעה הניח להם יום אחד חירות משיעבוד העבודה רק משה רבינו ע"ה בחר להם יום השבת למנוחה. והיה דרכם ביום ההוא להתאסף ביחד למשה וזקני ישראל לשמוע תוכחות חיים ולהאמין באחדותו ומציאותו יתברך. ולאשר פרעה לגודל רשעתו אשר מחפצו לסורם למשמעתם ולעבוד את גלולי מצרים. ואחרי ראותו כי לא עלתה בידו. ראה והבין שמחמת שהם נאספים יחד יוסיפו דעת ביראת אלהים ועל ידי זה נכנע כח הסיטרא אחרא בקרבם. לזה אמר לבל יתאספו עוד לתת תבן דעת ותבונה להם כנ"ל:

[9] The Hebrew language has different verbs to describe the harvest of different types of produce. For example, the harvest of grapes is batzir, whereas the harvest of grain is katzir; the harvest of olives is masik while the harvest of fruits is katif.

[10] The Netziv makes the linguistic connection, but makes no mention of the thematic connection.

העמק דבר על שמות פרק ה פסוק ז

 וקששו להם תבן: ילקטו כמו מקושש עצים:  תבן: שהוא מפוזר בשדות ובמדינה:

[11] This connection was suggested to me by my friend and colleague Rabbi Chaim Tabasky.

[12] See Tosfot Baba Batra 119b, and the Midrash cited by Tosfot.

תוספות בבא בתרא דף קיט/ב

 אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה - נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד (שבת דף צו:) צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי:

[13] For a fuller explanation of his thinking and the mistake of the wood gatherer, see Explorations, Parshat Shlach.

[14] See Ibn Ezra and Hizkuni, who deftly explain this idiosyncrasy.

אבן עזרא על שמות פרק ה פסוק ז

לא תאספון - כתוב באל"ף והמנהג להיותו בוי"ו ושניהם מתחלפין ביו"ד ומנהג בוני עפר לערב עמו תבן או קש שיעמידנו:

חזקוני על שמות פרק ה פסוק ז

לא תאסיפון - אל"ף לא קרי.

[15] See Rashi Dvarim 16:13, Sukka 12a, and Rashi’s comments.

רש"י דברים פרק טז פסוק יג

באספך - בזמן האסיף שאתה מכניס לבית פירות הקיץ. דבר אחר באספך מגרנך ומיקבך, למד שמסככין את הסוכה בפסולת גורן ויקב:

רש"י מסכת סוכה דף יב עמוד א

פסולת גורן - קשין.  פסולת יקב - זמורות ואשכולות ריקנים. גורן עצמו ויקב עצמו - הקשין עם התבואה, ואשכולות עם הענבים, דהוה ליה דבר המקבל טומאה האוכל.

[16] Rav Kook in his commentary to the siddur, Olat Raayah page 292 surmises that in order for animals to be transformed, and for the lamb and wolf to successfully reside together, the animals will need to under go a transformation which will mirror man’s transformation: Just as all men will recognize God, all animals will lose the animal within and also be raised to a higher level of consciousness. At that point just as the animal changes it’s diet so will man, and eating flesh will become simply inappropriate.

[17] There are rabbinic sources that indicate that at that point, when the lion is no longer carnivorous, the lion will then become kosher! See Beresihit Rabbah 95:1, Yismach Moshe Bechukotai 39b.

בראשית רבה (וילנא) פרשה צה ד"ה א ואת יהודה

א ואת יהודה שלח לפניו, כתיב (ישעיה סה) זאב וטלה ירעו כאחד ואריה כבקר יאכל תבן, בא וראה כל מה שהכה הקב"ה בעולם הזה מרפא אותן לעתיד לבא, העורים מתרפאים שנאמר …, ואף החיות מתרפאות, שנאמר (שם /ישעיהו/ סה) זאב וטלה ירעו כאחד, הכל מתרפאים מי שהביא מכה על הכל אינו מתרפא אלא (שם /ישעיהו ס"ה/) ונחש עפר לחמו, למה שהוא הוריד הבריות לעפר,

ספר ישמח משה - פרשת בחוקותי דף לט/ב

ועל פי זה נ"ל לבאר פירוש הפסוק (ישעיה י"א [יא ז]) ואריה כבקר יאכל תבן. דקשה מה לן בזה מה שיהיה מאכלו, לא הוה ליה לומר רק דלא יזיק, כמו שאמר על דוב וכפיר ומריא. ועוד קשה למה לו הדמיון הזה לומר כבקר, והיה די לומר ואריה יאכל תבן. לכך נ"ל דהא על פי המבואר בספר הפליאה מובן, דלעתיד דלא יהיה מאכל אריה רק תבן, ממילא דיהיה טהור דהא בעצמותו טהור הוא, והיינו ואריה כבקר, ר"ל דיהיה טהור כבקר, ולמה, על זה אמר יאכל תבן, ר"ל משום שיאכל תבן. והשתא נחזי אנן דמבואר מהפסוק הנ"ל דטומאת אריה עכשיו הוא רק משום דנתפטם בטומאה, דאי היה טמא בעצמותו, מה יועיל זה דלעתיד יאכל תבן, והבן.

[18] Rambam Mishna Tora Laws of Wars Chapter 12, 1.

רמב"ם הלכות מלכים פרק יב הלכה א

אל יעלה על הלב שבימות המשיח יבטל דבר ממנהגו של עולם, או יהיה שם חידוש במעשה בראשית, אלא עולם כמנהגו נוהג, וזה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה, ענין הדבר שיהיו ישראל יושבין לבטח עם רשעי עכו"ם המשולים כזאב ונמר, שנאמר זאב ערבות ישדדם ונמר שוקד על עריהם, ויחזרו כולם לדת האמת, ולא יגזלו ולא ישחיתו, אלא יאכלו דבר המותר בנחת עם ישראל, שנאמר ואריה כבקר יאכל תבן, וכן כל כיוצא באלו הדברים בענין המשיח הם משלים, ובימות המלך המשיח יודע לכל לאי זה דבר היה משל, ומה ענין רמזו בהן.

Parshat Vay'chi 5770 -Father and Son

Parshat Vay'chi 5770

Rabbi Ari Kahn

Father and Son

The narrative of this week's parsha seems to pose a problem when considered in light of a halacha recorded in the book of Dvarim:

ספר דברים פרק כא, טו-יז

כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:

If a man has two wives, one beloved, and another hated, and they have borne him children, both the beloved and the hated; and if the firstborn son is hers who was hated; Then it shall be, when he makes his sons inherit that which he has, that he may not make the son of the beloved firstborn before the son of the hated, who is indeed the firstborn; But he shall acknowledge the son of the hated for the firstborn, by giving him a double portion of all that he has; for he is the beginning of his strength; the right of the firstborn is his. Dvarim 21:15-17

Yaakov’s complicated home life seems very relevant to this halacha: Yaakov's first wife, Leah, was wed under duress, and could be called the "hated" wife, at least when compared to Rachel. Leah certainly felt this way, but she was not alone: God Himself assessed the complicated set of interpersonal relationships in similar fashion. Reuven is born as a means of bridging the emotional gaps:

ספר בראשית פרק כט, לא-לב

וַיַּרְא ה’ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ וְרָחֵל עֲקָרָה: וַתַּהַר לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ רְאוּבֵן כִּי אָמְרָה כִּי רָאָה ה’ בְּעָנְיִי כִּי עַתָּה יֶאֱהָבַנִי אִישִׁי:

And when God saw that Leah was hated, he opened her womb; but Rachel was barren. And Leah conceived, and bore a son, and she called his name Reuven; for she said, 'Surely God has seen my affliction; now therefore my husband will love me. Bereishit 29:31,32

Yet as Yaakov’s sons stand around his deathbed to hear his last wishes, Reuven is addressed first, and Yaakov leaves no doubt that he is fully aware of Reuven's rights - and responsibilities - as firstborn:

ספר בראשית פרק מט

(ג) רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: (ד) פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

Reuven, you are my firstborn, my might, and the beginning of my strength, the excellency of dignity, and the excellency of power; Unstable as water, you shall not excel; because you went up to your father’s bed; then you defiled it; he went up to my couch. Bereishit 49:3,4

According to tradition, Reuven, as firstborn, should have received three precious gifts: a double portion of Yaakov's inheritance, kingship, and priesthood.[1] In fact, Reuven receives none of these: The kingship is bestowed upon Yehudah, and eventually, the priesthood is given to Levi. Yosef, who was the firstborn son of the "beloved" wife Rachel, received the double portion, in seeming contradiction of the law recorded in Dvarim.

בראשית פרק מח, ה

וְעַתָּה שְׁנֵי בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה לִי הֵם אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי:

And now your two sons, Efraim and Menashe, who were born to you in the land of Egypt before I came to you to Egypt, are mine; as Reuven and Shimon, they shall be mine. Bereishit 48:5

By elevating Efraim and Menashe to the level of Yosef’s brothers, Yaakov in effect gives the double portion to Yosef. These two grandsons of Yaakov, sons of Yosef, become tribes in their own right and each will one day receive their own portion in the Land of Israel, a clear indication that Yosef -and not Reuven - has received the double portion.[2]

We might say that the contradiction we have raised is a non-issue: The halacha in question was recorded many years after the death of Yaakov, and it is unfair to judge the actions of those who lived before the Revelation at Sinai by Torah-law standards. Nonetheless, the sensitive reader is uncomfortable with this seeming transgression, no matter how theoretical. Yaakov is, after all, one of our Patriarchs, a spiritual hero and role model. Is it possible that he was insensitive to the social and spiritual truths that lay at the heart of the halacha?[3] The commandment that protects the rights of the firstborn is not the type of law which is impenetrable by logic; a spiritually sensitive man like Yaakov should have been more judicious. We would like to say that this was an oversight by Yaakov, but the very language he uses rules out that possibility: There is an obvious linguistic connection between the verses that describe the birth of Reuven and the wording of Yaakov's final blessing to his firstborn son, and the words of the law dictating that the double portion must be given to the firstborn.

A second, seemingly unrelated question emerges, again, only when we compare this parsha with a later section of text: In next week's parsha, the first in the book of Shmot, a textual anomaly arises:

ספר בראשית פרק נ, כו

וַיָּמָת יוֹסֵף בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים וַיַּחַנְטוּ אֹתוֹ וַיִּישֶׂם בָּאָרוֹן בְּמִצְרָים:

So Yosef died, being a hundred and ten years old; and they embalmed him, and he was put in a coffin in Egypt. Bereishit 50:26

The Book of Bereishit comes to an end with the death of Yosef, and the Book of Shmot begins with Yosef’s death, recorded for the second time:

ספר שמות פרק א, ו

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוא:

And Yosef died, and all his brothers, and all that generation. Shmot 1:6

While this may seem like a simple literary device, to “catch the readers up” and remind them where we are up to,[4] it should be noted that fundamentally the Book of Bereishit is a book of the Avot and Imahot, the patriarchs and matriarchs, while the Book of Shmot is about the Children of Israel.[5] The death of all 12 tribes could have been mentioned in Bereishit, closing the door on that generation, or, alternatively, all twelve sons could have died in the beginning of Shmot. Only Yosef “dies twice”. [6]

While this observation about Yosef’s death may seem like a question, it actually contains the answer for our first question regarding the wresting of the birthright from Reuven in favor of Yosef. As we shall see, the answer may be understood on many levels, some of which are in the realm of mystical study, and others which are accessible to all.

Yosef was fundamentally different from his brothers; he was not truly a part of their generation. Yosef was a “throwback” to a previous generation. The simple, chronological understanding of this phenomenon comes as no radical interpretation: though two people’s lives intersect chronologically, one belongs to the previous generation, while the other may be a part of the next generation. Yosef's case was somewhat more profound: His age placed him firmly in the generation of Yaakov's sons, yet Yosef’s essence was related to the previous generation. He was a rare individual who had the ability to transcend his age and transform himself into something else. In fact, most of the people who came into contact with him were struck by this quality. We may summarize this particular attribute in terms of Yosef's place as a "hinge" between two generations. Yosef was not part of a new generation, he was an extension of Yaakov:

ספר בראשית פרק לז

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה …

These are the generations of Yaakov Yosef, being seventeen years old… Bereishit 37:2

The Torah describes Yosef's unique position in various ways. First, we are told that Yaakov loved Yosef because he was his ben zekunim:

ספר בראשית פרק לז

 (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים:

Now Yisrael loved Yosef more than all his children, because he was his ben zekunim; and he made him a coat of many colors. Bereishit 37:3

This term is often translated as "the child of his old age", though this would be an unlikely explanation on two accounts: A number of Yosef's brothers are very close in age, being that there were four women bearing children during the same time period.[7] Furthermore, Yosef had a much younger brother, Binyamin, who truly was the child of Yaakov's old age. Targum Unkolus translates zekunim as wise. Often, age is associated with wisdom; thus, Yosef is a “ben zekunim,”[8] a wise child.[9] The Midrash takes up this theme as well, explaining that all that Yaakov received from his father by tradition was passed on to Yosef. Here there was no generation gap.[10]

Paroh's estimation of Yosef's unique abilities seems very similar:

 

ספר בראשית פרק מא

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם

And he made him to ride in his second chariot; and they cried before him, avrech; and he made him ruler over all the land of Egypt. Bereishit 41:43

The term used to describe Paroh's new right-hand man is somewhat obscure; Unkolus says that the word avrech means “father of the king”.[11] Rashi cites this teaching and adds that we have a tradition[12] that the word means 'a father (av) in wisdom, despite tender (rach[13]) in years,' one whose wisdom transcends their years.[14]

Yosef himself seems to refer to this quality and this relationship with Paroh when he tells his brothers that God sent him to Egypt and placed him as a “father” to Paroh.

 

ספר בראשית פרק מה

(ח) וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹקים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם:

So now it was not you who sent me here, but God; and he has made me a father to Pharaoh, and lord of all his house, and a ruler throughout all the land of Egypt. Bereishit 45:8

When it is Yosef’s turn to receive his father’s blessing Yaakov says:

בראשית פרק מט

(כב) בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר: (כג) וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים: (כד) וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל:

Yosef is a fruitful bough, a fruitful bough by a well; whose branches run over the wall.  The archers fiercely attacked him, and shot at him, and hated him. But his bow abode in strength, and the arms of his hands were made strong by the hands of the mighty God of Jacob; from there is the shepherd, the stone of Israel; Bereishit 49:22-24

Yosef is referred to as even yisrael which is literally translated as the “stone of Israel”. Unkolus[15] understands the word even (stone) as an amalgam[16] of av and ben, father and son: Yosef is not only a son, he is also a father. While this is far from remarkable - many people in the history of the world have been both fathers and sons – Yaakov's comments do much to identify this unique quality Yosef possessed. Yosef was a son and a father; he had the status of one of the twelve tribes, yet he also had the status of one of the patriarchs. He is an av and a ben. This is the reason Yosef’s death, and none of the other brothers', is recorded in Bereishit together with the other patriarchs; his status was elevated to that of his father Yaakov, his grandfather Yitzchak and his great-grandfather Avraham. Nonetheless, he is also mentioned in Shmot with the other brothers; he is also a son of Yaakov, a member of the collective known as the Children of Yisrael.

When does Yosef achieve this status? When his father bestows upon him a double portion he is thrust above the others of his generation, and his children achieve the same status as the other brothers. That was the blessing of Yaakov, but the message runs much deeper than mere portions and wealth, or even inheritance in the Land of Israel. The Midrash expresses the idea in a teaching in which each of the four species is “matched” with one of the patriarchs. This presents a problem, as there are only three patriarchs. The Midrash brings Yosef to the rescue:

ויקרא רבה (וילנא) פרשה ל ד"ה י ד"א פרי

ד"א פרי עץ הדר זה אברהם שהדרו הקב"ה בשיבה טובה שנאמר (בראשית כד) ואברהם זקן בא בימים וכתיב (ויקרא יט) והדרת פני זקן, כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות ועקוד על גבי המזבח, וענף עץ עבות זה יעקב מה הדס זה רחוש בעלין כך היה יעקב רחוש בבנים וערבי נחל זה יוסף מה ערבה זו כמושה לפני ג' מינין הללו כך מת יוסף לפני אחיו,

Another exposition of the text, "the fruit of the hadar tree": Hadar symbolizes Avraham, whom the Holy One, blessed be He, honored  (hiddero) with good old age; as it says, "And Avraham was old, getting on in days" (Bereishit 24, 1), and it is written, "And honor (vehadarta) the face of the old man (Vayikra 19, 32). "Branches (kappot) of palm trees" symbolizes Yitzchak who had been tied (kafut) and bound upon the altar. "And boughs of thick trees" symbolizes Yaakov; just as the myrtle is crowded with leaves so was Yaakov crowded with children. "And willows of the brook" symbolizes Yosef; as the willow wilts before the other three species, so Yosef died before his brethren. Vayikra Rabbah 30:10

It seems strange to consider Yosef the “fourth wheel”, for Yosef was part of the next generation; nonetheless, this is exactly what this Midrash does. The three patriarchs have Yosef added to create a quartet.[17]

This teaching has implications regarding a deep mystical teaching known as the chariot – or merkava. The merkava was part of an awesome vision beheld by the Prophet Yehezkel. This merkava is best described as a spiritual vehicle, a means of connecting our physical world and ourselves with the spiritual world that lies beyond our sensory grasp. In a sense, the merkava is a spiritual elevator which enables man to connect with Heaven. The rabbis teach that the patriarchs are themselves, through their actions and teachings, a merkava:

בראשית רבה (וילנא) פרשה פב ד"ה ו ויעל מעליו

ויעל מעליו אלהים, אמר ר"ל האבות הן הן המרכבה שנא' (בראשית יז) ויעל אלהים מעל אברהם ויעל מעליו אלהים (שם /בראשית/ כח) והנה ה' נצב עליו, ויצב יעקב מצבה וגו' ויסך עליה נסך, יצק עליה שמן, כמלא פי הפך.

"And God went up from him, etc." (Bereishit 35,13). R. Shimon b. Lakish said: The Patriarchs are [God's] chariot, for it says, 'And God went up from upon Avraham" (Bereishit 27, 22); "And God went up from upon him; And, behold, the Almighty stood above him" (ib. 28, 13);…Midrash Rabbah Bereishit 82:6

A chariot has four wheels; the mystical chariot of Yechezkel is no exception. When aligned with the three avot, one wheel is missing; that fourth wheel[18] is Yosef.[19]

Interestingly, the first biblical character to ride in a chariot is Yosef:

ספר בראשית פרק מא

(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם

And he made him to ride in his second chariot; and they cried before him, avrech; and he made him ruler over all the land of Egypt. Bereishit 41:43

There is another, deeper point which connects Yosef to the chariot of Yechezkel. In describing his vision, Yechezkel recounts the images he saw: On one of the four sides was an elusive image, described in the first chapter as an ox, and in the tenth chapter as a keruv – or cherub.

ספר יחזקאל פרק א, י

וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה אֶל הַיָּמִין לְאַרְבַּעְתָּם וּפְנֵי שׁוֹר מֵהַשְּׂמֹאול לְאַרְבַּעְתָּן וּפְנֵי נֶשֶׁר לְאַרְבַּעְתָּן:

As for the likeness of their faces, the four had the face of a man, and the face of a lion, on the right side; and the four had the face of an ox on the left side; the four also had the face of an eagle. Yechezkel 1:10

ספר יחזקאל פרק י, יד-טו

וְאַרְבָּעָה פָנִים לְאֶחָד פְּנֵי הָאֶחָד פְּנֵי הַכְּרוּב וּפְנֵי הַשֵּׁנִי פְּנֵי אָדָם וְהַשְּׁלִישִׁי פְּנֵי אַרְיֵה וְהָרְבִיעִי פְּנֵי נָשֶׁר: וַיֵּרֹמּוּ הַכְּרוּבִים הִיא הַחַיָּה אֲשֶׁר רָאִיתִי בִּנְהַר כְּבָר:

And everyone had four faces; the first face was the face of a keruv, and the second face was the face of a man, and the third the face of a lion, and the fourth the face of an eagle. And the keruvim were raised. This is the living creature that I saw by the Kevar River. Yechezkel 10:14,15

The image of an ox is used elsewhere to describe Yosef:

ספר דברים פרק לג, יג-טו

וּלְיוֹסֵף אָמַר מְבֹרֶכֶת ה’ אַרְצוֹ מִמֶּגֶד שָׁמַיִם מִטָּל וּמִתְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת: וּמִמֶּגֶד תְּבוּאֹת שָׁמֶשׁ וּמִמֶּגֶד גֶּרֶשׁ יְרָחִים: וּמֵרֹאשׁ הַרֲרֵי קֶדֶם וּמִמֶּגֶד גִּבְעוֹת עוֹלָם: וּמִמֶּגֶד אֶרֶץ וּמְלֹאָהּ וּרְצוֹן שֹׁכְנִי סְנֶה תָּבוֹאתָה לְרֹאשׁ יוֹסֵף וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו: בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה:

And of Yosef he said, 'Blessed of God be his land, for the precious things of heaven, for the dew, and for the deep that couches beneath, And for the precious fruits brought forth by the sun, and for the precious things put forth by the moon, and for the chief things of the ancient mountains, and for the precious things of the lasting hills,  And for the precious things of the earth and its fullness, and for the good will of him who lived in the bush; let the blessing come upon the head of Yosef, and upon the top of the head of him who was separated from his brothers. As the firstborn of his ox, grandeur is his, and his horns are like the horns of a wild ox; with them he shall push the people together to the ends of the earth; and they are the ten thousands of Ephraim, and they are the thousands of Menashe. Davarim 33:13-17

Let us look more carefully at Yechezkel's prophecy: The place at which Yechezkel has this vision is the River Kevar. In this vision, one aspect seems to shift between the image of an ox and a keruv.  So many of the salient points are bound together by the etymology of these Hebrew words, that we must stop and take notice:

The letters ר- כ- ב (bet kaf resh) spell בכר BeChoR, which means firstborn. Yosef is the fourth side of the merkava; the root of the word merkava is RaCaB רכב. The site of Yechezkel's vision of the merkava was KeVaR כבר, which is comprised of these same letters. Yosef rode in a chariot, and was called avrech. Yosef is represented by the fourth side which is either an ox or a keruv another word composed of these same three letters.

Earlier we saw various opinions of the meaning of the word avrech. The Ibn Ezra is of the opinion that this singular word is extrapolated from the word berech ברך, which means knee: By Paroh's order, everyone was commanded to bow on their knees[20] at the sight of Yosef and his chariot.[21] Berech  ברך is composed of these same three letters.[22] These same three letters seem to have great significance for Yaakov, as well: Throughout Yaakov’s life the main issues that motivate and animate his life story were the issues of bechora בכורה (firstborn) and bracha ברכה (blessings), both of which are composed of these same letters. Yaakov's life story reaches its culmination in Yosef; as an extension of his father, Yosef receives the bechora, and the choicest bracha.

The nature of these three critical letters, which seem to bind together the narrative of Yaakov and Yosef, encapsulates a very powerful message: These three letters are all "seconds". As we know, Hebrew letters have numerical values which are often a key to otherwise unnoticed connections between concepts. The letter bet is the second of the single digits (aleph bet); caf is the second of the tens, and resh is the second of the hundreds. The numerical value of these three letters is 222, making the numerical value of all the words which are composed of these letters identical. While we might have assumed that the word for firstborn, bechor, should have been composed of the first of each series of numbers (i.e., aleph yud koof, totaling 111), we find instead a profound idea: In many societies, firstborn sons wielded unlimited power under the rule of primogeniture. Judaism rejects the philosophical underpinnings of this system, for Judaism teaches that the only creation ex nihilo (creation of matter from nothingness) is God's creation of the world. After the creation of Adam and Eve, all living things are extensions of previous generations. Thus, the “firstborn” is not first, he is an extension of the previous generation, hence the numerical value of BeChoR בכר is 222.[23] The firstborn should see himself as an extension of his parents; indeed, the double portion assured the firstborn is a sort of compensation for the tremendous responsibility placed on the shoulders of the eldest son to care for the younger siblings[24] as a quasi-parent.[25]

No one in Tanach embraces this responsibility as well as Yosef did. Yosef is the quintessential firstborn. Despite his brothers' treatment of him, he provides for all their needs for over seventy years, giving them shelter, food and jobs. Yosef is not just a father for Paroh, he is a father for all[26] of Egypt and the surrounding territories. He is the Mashbir Hagadol,[27] especially for his brothers.[28]

What, then, of Yaakov's "abandonment" of the Torah law that mandates a double portion for the firstborn? Prior to the Revelation at Sinai, the Patriarchs were not bound by commandments per se. What set them apart, what made them spiritual giants worthy of fathering God's chosen people, was their ability to discern and live by the deep spiritual meaning of the Torah.[29] Their spiritual sensitivity to the Will of God enabled them to live according to the same philosophical principles that would later be codified in the system of Torah law. On that plane, Yosef - not Reuven - was the true firstborn. When Reuven had an opportunity to save his younger brothers from sin, and at the same time save Yosef from death, he was only partially successful.[30] Later, in a desperate attempt to convince Yaakov to allow Binyamin to join him on a dangerous mission to Egypt, Reuven assures Yaakov that if any harm befalls Binyamin, Yaakov “can kill two of my sons.”[31] This pathetic plea indicates that not only was Reuven not an effective parent for his younger siblings, he was guilty of gross malpractice in terms of his own children.

Yosef, on the other hand, is the true “father”. His intelligence, his compassion, his dignity and his unwavering fidelity made him the object of admiration and emulation, trust and dependence for Potifar, Paroh, and, eventually, for his own family. He was, from a very early age, a ben zekunim, a young man far wiser than his tender years, an avrech, and an Even Yisrael. He was as strong as an ox, and as beautiful and innocent as a keruv. His unique combination of attributes made him both father and son. For this reason, his death is included, along with the other patriarchs, in the Book of Bereishit, as an extension of Yaakov, as well as in the Book of Shmot, along with the other sons of Yaakov.

And when the Book of Shmot begins with the death of all the brothers, Yosef, the brother who was once excluded from the family, is once again counted. He is counted twice, for he was both a son and a father.[32]

---

[1] For example see Rabbenu Bechaya Bereishit 49:3

רבינו בחיי על בראשית פרק מט פסוק ג

(ג) ראובן בכורי אתה - היה ראוי ליטול שלש מעלות הבכורה והכהונה והמלכות ובחטאו אבדו ממנו, הבכורה נתנה ליוסף הכהונה ללוי והמלכות ליהודה. וזהו שאמר פחז כמים והוא מלשון רז"ל עמא פחיזא אכתי בפחזותיכו קיימיתו. ובאורו על שנמהרת בדרך פחיזות וקלות הדעת כמים הנחפזים והשוטפים. אל תותר לא יהיה לך אותו יתרון שהיה ראוי לך. והוא הבכורה בכורי אתה. והכהונה יתר שאת מלשון נשיאות כפים וכתיב (ויקרא י) ואותה נותן לכם לשאת את עון העדה. והמלכות זהו שאמר יתר עז. יתרון המלכות לשון (ש"א ב) ויתן עז למלכו. וכתוב (תהלים צט) ועז מלך משפט אהב:

[2] See Rashi and Rabbenu Bachaya Bereishit 48:5

רש"י על בראשית פרק מח פסוק ה

לי הם - בחשבון שאר בני הם ליטול חלק בארץ איש כנגדו:

רבינו בחיי על בראשית פרק מח פסוק ה

(ה) כראובן ושמעון יהיו לי - בכאן נתן יעקב הבכורה ליוסף, ומה שכתוב (דה"א ה) ובחללו יצועי אביו נתנה בכורתו ליוסף מן הכתוב הזה נאמר כן:

והנה דעת רש"י ז"ל כי בכורתו של יוסף לא לענין נחלה רק לענין הכבוד שיקראו בניו שבטים:

והרמב"ן ז"ל דוחה זה כי אי אפשר בשום פנים שיהיה יוסף כשאר השבטים בנחלה ותהיה הבכורה להקרא שני שבטים, אבל בכורתו של יוסף היתה לענין נחלה וזהו שאמר הכתוב בנחלתם. וזהו שתרגם אונקלוס תרין שבטין יפקון מבנוהי יקבלון חולקא ואחסנתא, שחולקא הוא חלק הבכורה, ואחסנתא ירושת הפשוט:

[3] See Eitz Hadaat Tov Parshat Vayichi, which records teachings of the Arizal. Here he raises the problem; we will return to his solution below.

ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויחי

ראובן בכורי אתה וכו' כוונת יעקב עתה לברך איש כברכתו הראויה לו ואמנם ביקש לתת הבכורה ליוסף והמלכות ליהודה והשומע יאמר על מה זה עבר על ציוי התורה והיה הבכור אשר תלד יקום על שם אביו המת לכל הדברים ובפרט לענין נחלת פי שנים כמ"ש כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים וכן במלכי' מצינו והמלוכה נתן יהושפט ליהורה כי הוא הבכור וכפי הדין שני הדברים האלה ראויים לראובן. לכן הקדים לתת טעם לדבר ואמר ראובן וכו' יראה מן הדין היו ראויים לך יען כי בכור אתה יראה הנה ד' בכורות יש לי בקדושת פטר רחם אלא שהם בכורות מן הד' אמהות אבל אתה לבדך בכור מן האב כנודע כי לענין נחלת. פי שנים לא תועיל בכורת האם אלא בכורת האב...

[4] See Igra D’kala page 177a.

ספר אגרא דכלה - דף קעז/א

וימת יוסף וכל וכו' וכל וכו' (שמות א ו). הנה פטירת יוסף כבר נכתב בסיום הספר. וגם היה לו לומר בקיצור וימת יוסף וכל הדור וכו'. והנראה דמשמיענו גודל רחמנותו ית"ש, איך לאט לאט התחיל ענין השעבוד, ובכל פעם נרגש הענין יותר, דהנה כשמת יוסף היו מכובדים מאד, ואחר כך בפטירת האחים התחילה השעבוד, אבל לא בקושי רק בפה רך, ואחר כך בפטירת הדור התחיל קושי השעבוד בחומר וכו':

[5] See the introduction of the Ramban to the Book of Shmot.

רמב"ן הקדמה לספר שמות

 תם ונשלם שבח לבורא עולם חסלת פרשת ויחי פרשת שמות השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחדוש העולם ויצירת כל נוצר, ובמקרי האבות כולם שהם כעין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז להודיע כל העתיד לבא להם ואחרי שהשלים היצירה התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם, ונתיחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש (בראשית טו יג) ובגאולה ממנו, ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם אף על פי שכבר נכתב זה (שם מו ח -כז), בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל:

 והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו - וכשיצאו ממצרים אף על פי שיצאו מבית עבדים עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם נבוכים במדבר, וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקדוש ברוך הוא והשרה שכינתו ביניהם אז שבו אל מעלת אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה (ב"ר מז ח), ואז נחשבו גאולים ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד ה' מלא אותו תמיד:

[6] See Ohr HaChaim Shmot 1:6, who reveals that there is a deep mystical secret in the repetition of Yosef’s death. He cites a passage recorded in the spiritual diary of Rav Yosef Karo, Magid Meisharim, a document which records mystical revelations shared by an angel.

אור החיים על שמות פרק א פסוק ו

(ו) וימת יוסף וגו' ובני ישראל וגו' צריך לדעת לאיזה ענין חוזר פעם ב' להודיע מיתת יוסף, וכבר השמיענו (בראשית נ כה) וימת יוסף בן וגו' עוד צריך לדעת כוונת הודעת הכתוב שמתו האחים וכל הדור עוד מה קשר יש בין מיתת האחים והדור לאומרו ובני ישראל, והנה המגיד של מהרי"ק הגיד לו טעם סמיכות זה, והוא דרך סוד עוד צריך לדעת טעם אומרו כסדר זה ובני ישראל וגו', שאם בא להודיענו פריית ורביית בני ישראל היה לו לומר כסדר זה ויפרו וישרצו וגו' בני ישראל:

 אכן שני כתובים הבאים כאחד להודיע השתלשלות התחלת השעבוד וסיבותיו והם במספר ד', הא' מיתת יוסף, שאם היה יוסף קיים יספיק שלא ימשלו בהם המצריים, הא למדת שכל זמן שיוסף קיים היו ישראל בארץ מצרים שקטים ומעונגים:

ספר מגיד מישרים - פרשת שמות

 וימת יוסף וכל אחיו, ובני ישראל פרו וישרצו וכו' הכא רמיז רזא דאוליפתך דצדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם, דכד מסתלק צדיק מן עלמא כמה נפשין דאזלין ערטלאין בעלמא ולית להון נייחא אזלין לגבי'. וכד מספידין עליה ואמרין ד"ת עליה נפשיה מתעטפת בהנהו מלין וע"י כן היא סלקא בדרגא עילאין, והנך נפשן אוף הכי מתעטפי בהנך מלין קדישין, ועי"כ מתגזר עלייהו דיתגלגלו, וכל חדא וחדא גזרי עלה בההוא שעתא בהי דוכתא יתגלגלו, ומתקנין להו דוכתא דיהון תמן בין כך ובין כך, נמצאו צדיקים מולידים במיתתם יותר מבחייהם, והיינו רזא דהורדת דמעות על אדם כשר רמז להאי שפעא דנחית מלעילא להנהו נפשן, והיינו דלא פרו בני ישראל עד דמית יוסף וכו' וע"י מיתתהון נחתו כל הנך נפשן ואיתגלגלו בישראל, וע"י כך פרו וכו' והיו יולדות ששה בכרס אחד רמיז לשית ספירין דמשפען במלכות דאיקרי ארץ, והיינו דכתיב ותמלא הארץ אותם

[7] Ramban Bereishit 37:3

רמב"ן על בראשית פרק לז פסוק ג

ואיננו נכון בעיני, כי הכתוב אמר שאהב את יוסף מכל בניו בעבור שהוא בן זקונים, וגם כל בניו נולדו לו בזקוניו, והנה יששכר וזבולון אינם גדולים מיוסף רק כשנה או שנתים:

[8] The Sfat Emet notices that it says he was a wise child to him, that Yaakov saw this quality; the brothers did not see it, they saw him as a naar a frivolous child.

שפת אמת ספר בראשית - פרשת וישב - שנת [תרנ"ו]

וכן הי' בחי' יוסף. ויעקב אבינו הבין זה. ולכן כתיב בן זקונים הוא לו כלומר הם חשבוהו לנער והוא חשבו לזקן. וכן נק' אברך מה"ט אב בחכמה ורך בשנים. ומה שנגלה להם בבחי' נער הי' בעבורם כמ"ש נער את בני בלהה. ומדת הצדיק הוא בפנימיות למעלה מכל. ובחיצוניות הי' נראה קטן מכל השבטים. כמו שקראוהו חכמים יוסף קטנן של שבטים. וזה הי' בחי' חיצוניות שלו

[9] Ramban Bereishit 37:3

רמב"ן על בראשית פרק לז פסוק ג

 ואונקלוס שאמר "בר חכים" ירצה לומר שהיה בן דעת וחכם בעיני אביו, וטעמו כטעם זקנים - ותרגם בילד זקונים, בר סבתין, כי לא אמר הכתוב בכאן "כי בן זקונים היה", אבל אמר "הוא לו", שהיה כן בעיניו וזאת כונתם באמרם (ב"ר פד ח) כל מה שלמד משם ועבר מסר לו, לומר שמסר לו חכמות וסתרי תורה ומצאו משכיל ובעל סוד בהם כאלו היה זקן ורב ימים:

[10] Rashi based on Midrash Rabbah 84:8, explains the meaning of the wisdom referred to by Unkolus, that Yaakov passed on the traditions studied from Shem and Ever to Yosef.

רש"י על בראשית פרק לז פסוק ג

(ג) בן זקנים - שנולד לו לעת זקנתו ואונקלוס תרגם בר חכים הוא ליה כל מה שלמד משם ועבר מסר לו.

[11] Unkolus Bereishit 41:43

תרגום אונקלוס על בראשית פרק מא פסוק מג

(מג) וארכיב יתיה ברתכא תניתא (נ"א, תנינא) די ליה ואכריזו קדמוהי דין אבא למלכא ומני יתיה על כל ארעא דמצרים:

[12] Sifri Dvraim piska aleph.

ספרי פרשת דברים פיסקא א

כיוצא בדבר אתה אומר דרש ר' יהודה בראשית מא וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו זה יוסף שהיה אב בחכמה ורך בשנים. אמר לו ר' יוסי בן דורמסקית לר' יהוד' בר' למה אתה מעוות עלינו את הכתובים מעידני עלי שמים וארץ שאין אברך אלא לברכים שהיו הכל נכנסים ויוצאים תחת ידו כענין שנאמר ונתון אותו על כל ארץ מצרים: (סליק פיסקא):

[13] The Megaleh Amukot says that rach רך is equal to 220 in gematria, and the slavery which will be endured will be for the 22 years that Yosef was separated from his father multiplied by ten brothers.

ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת מקץ

 ויקראו לפניו אברך כי הוא אב של גלות מצרים שהי' ראוי להיות ר"ך שנים כדאיתא בזוהר י' אחים כל א' כ"ב שנה שהי' פירש מאביו. או שהוא אב של עולם היצירה שהוא סוד ר"ך כמבואר באידרא ע"פ ראשך עליך ככרמל ר"ך עלמין גם ש"ע נהורין שנחלקין על ו' ה' מן השם סוד (תהלים י) הוש"ע עבדך הבוטח עליך שנחלקין ר"ך לעולם היצירה ו' מן השם ק"ן לעשייה תמן מטרנותא מקננא באופן וכמו שאברם הוא אב של ר"ם קבין. וירכ"ב אות"ו בגי' ש"ר העול"ם במרכבת בגי' אכתרי"אל שר הבריאה שהוא סוד רק הכסא אגדל ממך כי מטטרו"ן הוא עולם היצירה:

[14] Rashi Bereishit 41:43

רש"י על בראשית פרק מא פסוק מג

אברך - כתרגומו דין אבא למלכא רך בלשון ארמי מלך בהשותפין לא ריכא ולא בר ריכא. ובדברי אגדה (ספרי פרשת דברים) דרש ר' יהודה אברך זה יוסף שהוא אב בחכמה ורך בשנים אמר לו בן דורמסקית עד מתי אתה מעוות עלינו את הכתובים אין אברך אלא לשון ברכים שהכל היו נכנסין לפניו ויוצאין תחת ידו כענין שנאמר ונתון אותו וגו':

[15] Unkolus Bereishit 49:42

אונקלוס בראשית פרק מט פסוק כד

(כד) ותבת בהון נביותיה על דקיים אוריתא בסתרא ושוי תוקפא רוחצניה בכן יתרמא דהב על דרעוהי אחסין מלכותא ותקיף דא הות ליה מן קדם אל תקיפא דיעקב דבמימריה זן אבהן ובנין זרעא דישראל:

[16] See Rashi Bereishit 49:42

רש"י בראשית פרק מט פסוק כד

אבן ישראל - לשון נוטריקון אב ובן, אבהן ובנין, יעקב ובניו.

[17] This idea that the three Avot are sometimes seen as three and sometimes seen as four is represented by the Tefilin. The Tefilin worn on the head has the Hebrew letter shin engraved on each side, but on one side the shin has 3 arms, while on the other side it has four. The Shla Hakadosh believes that this is two manifestations of the Avot, alone – where there are three, or with Yosef, where there would be four.

ספר השל"ה הקדוש - ספר בראשית - פרשת ויחי תורה אור (ג)

וכן תמצא ביוסף ובניו יהיו בסוד ציון וירושלים, שהם התפשטות יסוד ומלכות. כי נודע כי יוסף הוא הצדיק יסוד עולם, והנה מייחס תמיד את אפרים ליוסף, כמו שנאמר (במדבר א, לב), לבני יוסף בני אפרים, מנשה למטה ממנו, הרי יוסף ובניו סוד תפילין של יד, ויעקב בעצמו סוד תפילין של ראש. וכבר נודע כי סוד שי"ן של שלושה ראשים רומזת נגד שלושה אבות שהן הן המרכבה, כי השי"ן של ארבעה ראשים רומזת נגד מרכבה שהיא ד', סוד ארגמ"ן ארבע מחנה שכינה, ר-פאל ג-בריאל מ-יכאל נ-וריאל, וה'א' שהוא הקב"ה רוכב עליהם. והשלושה אבות, ובתוכם נכלל ברא כרעא דאבוה הוא יוסף עם התפשטותו, כי יוסף הוא יעקב, הם בפנימיות המרכבה ביותר, והבחיר שבאבות הוא יעקב, והוא בסוד תפילין של ראש. זהו סוד וישתחו ישראל על 'ראש' המטה (בראשית מז, לא), ורומז למטתו של שלמה, ותפילין של ראש הן ראש המטה. אבל המשכת יוסף וזרעו הם סוד תפילין של יד, והנה תפילין של יד מישך שייכי ביד שמאל, גם בימין, כי צריך לקושרם על יד שמאל, והקשירה היא בימין, וזהו סוד שכל את ידיו כי מנשה הבכור (בראשית מח, יד):

[18] See Derashot Ri Ibn Shuab for the first day of Sukot, who reveals the connection between the four species and the Chariot.

דרשות ר"י אבן שועיב דרשה ליום ראשון דסוכות

אמרו שם פרי עץ הדר, זה אברהם אבינו שהדרו הקב"ה בשיבה טובה, כמו שנאמר ואברהם זקן, וכתיב והדרת פני זקן. כפות תמרים זה יצחק שהיה כפות על גבי המזבח. וענף עץ עבות זה יעקב, מה הדס זה עבות בעלים אף יעקב עבות בבנים יותר מן האבות. ערבי נחל זה יוסף מה ערבה זאת כמושה ומתייבשת יותר מן שאר המינין, כך מת יוסף קודם אחיו. הנה בכאן רמז ד' מינין לאבות שהן המרכבה כנגד ד' מחנות שכינה שהעולם מתקיים בהן וכנגדן דגלי השבטים שהן כנגד ד' חיות שראה יחזקאל, ומזה הענין תדע למה ערבה בשמאל והדס בימין ולולב באמצע ואתרוג לבדו. ויש שם מי שהמשיל אתרוג לשרה לולב לרבקה הדס ללאה ערבה לרחל, וכלם מתכוונין לענין אחד, אלא שכל אחד ואחד נתכוון להסתיר הסודות, כמו שאמר שלמה כבוד אלקים הסתר דבר.

[19] See Megaleh Amukot Parshat Vayechi

ספר מגלה עמוקות על התורה - פרשת ויחי

מכאן למדו רז"ל שבקש יעקב לגלות קץ הימין הענין כמו שכתבתי אית קץ ואית קץ כמ"ש דוד (תהלים לט) הודיעני י"י קיצי ומדת ימי מה היא על קץ הימים מתי יכלה מן העולם רק שמגיע קיצי שהיא קץ הימין ומאחר שאנו מוצאין בפסוק שיעקב אמר האספו ואגידה לכם מה שיהי' באחרית קץ הימים א"כ ממילא רצה להודיע ולגלות לנו קץ הימין שהוא שלנו כי ידו אוחזת בעקב עשו וכשמסיים עשו פותח יעקב נחזור לשמעתין שבמלת אליו המבוארת המרכבה ל' מורה על יוסף שהוא תשלום המרכבה כי בן שלשים הי' יוסף לפי שהוא מגדול הפורח באויר ועלי' נרמז רק הכסא אגדל ממך במלת אגדל יש ד' למדין שבאלף בית רזא עילאה הוא רזא דרתיכא קדישא שאין אנו מוצאין שום ל' בכל אותיות התורה רק ד' אלו שסודם (שם יח) באלק"י אדלג שוז" מלשון חומה מגדל עז שם י"י בו ירוץ צדיק שהוא יוסף הצדיק גם רומז על יוסף שהוא בכור שור וכשראה אברהם שלשה אנשים נצבים עליו אל בק"ר רץ אברהם שהוא בסוד שור שיהי' ר"ך וטוב כי הוא א"ב ר"ך שקראו לפניו במצרים (ישעי' ג) ואמרו צדיק כי טו"ב ז"ש ויתן אל הנער לעשותו והוא נער כי תשלום ד' רגלים הי' אז יוסף

[20] See the Arizal in Etz Hadaat Parshat Bereishit.

ספר עץ הדעת טוב - פרשת ויחי

... ולכן ר"ת "ראובן "בכורי "אתה "כחי הוא אברך הנאמר ביוסף ויקראו לפניו אברך דין אבא למלכא אתה היית ראוי לאותה המלוכה וגם לנחלת פי שנים שניתנו ליוסף שהיה בכור פטר רחם מן האם בלבד ומפני חטאתיך ניתנו ליוסף וכמ"ש ויקראו לפניו אבר"ך כי מעלת ראובן בכורי' אתה כחי שהם ר"ת אבר"ך ניתנה ליוסף וכמ"ש בדברי הימים ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו ליוסף בן ישראל:

[21] Ibn Ezra Bereishit 41:43

אבן עזרא על בראשית פרק מא פסוק מג

 אברך - כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחוה. וזו המלה מבנין הכבד הנוסף. ויברך על ברכיו מהקל וכלם מגזרת ברכים. ויאמר רבי יונה המדקדק הספרדי כי אברך שם הפועל והאל"ף תחת ה"א. כמו אשכם ושלוח. ולפי דעתי שאל"ף אשכם לשון המדבר:

[22] See Megaleh Amukot Parshat Vetchanan section 93.

ספר מגלה עמוקות על ואתחנן - אופן צג

 כדאיתא בזוהר (פרשת יתרו [ח"ב] עמוד קי"ט [זוהר ח"ב ס"ח ע"א]) משה ויוסף בחדא דרגא אזלא, לכן לקח יוסף בת כהן און (בראשית מא מה), ומשה לקח אשה בת כהן מדין (שמות ב כא). אבל לדעתי רזא עילאה הוא רזא דחכמתא, בסוד ויקח משה את עצמות יוסף עמו דייקא (שם שמות יג יט), וקאי על מרכבה קדושה שסוד און שיוסף הוא ברזא דנער (בראשית לז ב), דאיתמר גביה בכור שור הדר לו (דברים לג יז), ל"ו דייקא נאה והדור לתקן פני שור, ולהפך אותו לכרוב שהוא בהיפוך אתוון בכור, וכשתבא במקום שור כרוב, אזי סוד המרכבה הוא בחשבון און. אבל המרכבה שהראה הקב"ה למשה שהיה פני שור מהשמאל, אזי אין הד' שלהם עולים רק למספר מדי"ן בנ' רבתי של אי"ק, שהוא חשבון תשנ"ד. ועל זה בקש משה עתה מאחר שהחלות להראות את עבדך, שהוא יוסף עבד נאמן, או על עצמו כשבא משה לזה העולם היה דיוקנו של יוסף עמו,

[23] See Be’er Mayim Chaim Shmot chapter 4

ספר באר מים חיים פרשת שמות - פרק ד

ונראה שעל כן נקרא זה בלשון מרכבה, כי החכמה הוא בסוד בכר כמאמר הכתוב קדש לי כל בכור וידוע אשר הקדש הוא בסוד החכמה שעל כן נקרא השבת קדש שהוא קדש מעצמו שמאיר בו בחינת אבא סוד החכמה מה שאין כן ימים טובים שנקראים מקרא קדש לפי שהם באימא, שהקדש שהוא אבא נעלם בתוכה כידוע מכוונות האר"י ז"ל. וגם כי הבכר נקרא ראשית בסוד (שמות כ"ג, י"ט) ראשית בכורי אדמתך, וכל בחינת הבכורים כולם הם בבחינה הראשית כמו ראשון לרחם אשה או בהמה או ראשית פרי האדמה הנקרא ביכורים והכל כי הם בסוד החכמה הנקרא ראשית חכמה, וטעם שהחכמה הוא בסוד בכר מפני שהם השניה לאותיות אי"ק המורים על בחינת הכתר והשניים אליהם שהם בכר מורים על בחינת החכמה ועל כן נקרא החכמה בכר והוא עיקר הראשית והראשון להתגלות כי אור הכתר הוא טמיר וגנוז, ובכר הוא אותיות רכב מפני שהוא המרכבה להשראת אור הכתר ועל כן כל מקום השראת קדושתו נקרא מרכבה שהוא שורש רכב אותיות בכר סוד החכמה והיא המרכבה אל אור הכתר והבן. ועל כן אמרו חז"ל (בבראשית רבה א', י') למה נברא העולם בב' שהוא לשון ברכה, כי העולם בכללו נקרא מרכבה אליו יתברך כמו שאמר הכתוב (ישעיה ס"ו, א') השמים כסאי והארץ הדום רגלי וכו' לצד שהוא משרה שכינתו בעולם הזה כמאמר חז"ל (במדבר רבה י"ג, ו') מן היום שברא הקב"ה את העולם נתאוה לדור עם בריותיו בתחתונים. וזה רכב אותיות ברך ועל כן נברא בב' שהוא מספר השני לאי"ק בחינת בכר שהוא אותיות ברך לשון ברכה כאמור, וזה שאמר הכתוב קדש לי כל בכר כי קדש פירוש זמן לי בחינת הבכר שיהיה קדש ומזומן למעני שאשרה אור קדושתי עליו והוא יעשה מרכבה אלי:

[24] See Rav Yitzchak Hutner Mamari Pachad Yitzchak Sukkot chapter 54 especially sections 12,14.

[25] Heard from Rabbi Yosef Soloveitchik.

[26] The twelve tribes are associated with the twelve months significantly Yosef is associated with the month of Av, see Rav Zadok of Lublin in Pri Zadik Ekev section 2.

ספר פרי צדיק פרשת עקב - אות ב

וחודש אב נברא באות ט' (כמו שאיתא בספר יצירה) שמורה על אור כי טוב ובזוהר הקדוש (ח"ב קנ"ב א') טית נהירו דחיין בכל אתר והוא כנגד קדושת יוסף הצדיק וכמו שחשב בזוהר הקדוש (שם קל"ה א') ט"ו באב כנגד מדת צדיק יסוד עולם.

[27] See Bereishit 42:6

ספר בראשית פרק מב

(ו) וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.

[28] See Noam Elimelech Parshat Shmot.

ספר נועם אלימלך - פרשת שמות

וזהו יש"ר א"ל והיראה נקרא בשם יעקב כמבואר לעיל והצדיק הנקרא בשם יעקב משגיח תמיד על העולם להשפיע להם כמדת יעקב כנ"ל הוא יכול להשפיע לעולם את שלש אלה דהיינו בני חיי ומזוני והמשכת שלשתם הוא על ידי מדרגת הנקרא בשם יוסף כמ"ש ברחל יוסף ה' לי בן אחר דהיינו שהיתה מרמזת למדרגה זו להמשיך לאותו מדרגה בני. ויוסף אמר העוד אבי חי רמז להמשיך חי' על ידי מדרגה זו כי למעלה מזו יש מדרגה הנקרא בשם אב והיה ממשיך משם חי'. ונאמר ויכלכל יוסף את אחיו היינו מזוני הוא גם כן על ידי מדרגה זו ושלש אלה הם נשפעים על ידי הצדיק הנקרא בשם יעקב.

[29] The Ohr Hachaim (Bereishit 49:3) maintains that the forefathers only kept laws that he found useful, or more precisely would not keep lows that they found an impediment to them. The Shem MiShmuel understands that Yaakov fulfilled the commandments – even if he didn’t quite perform them. He explains that commandments have bodies and souls, and Avraham was attuned to the souls and therefore didn’t need the “body” of the physical performance. The Noam Elimelech Parshat Dvarim, states that Avraham had certainly achieved the spiritual perfection of someone who had performed all the commandments. For more on this concept see http://arikahn.blogspot.com/2008/10/lech-lcha-5769.html especially footnotes 7-10

[30] See Bereishit 37:21,22,29

[31] Bereishit 42:37

[32] See Rav Yitzchak Hutner, Pachad Yitzchak Pesach chapter 49 especially sections 1,8,9.