Twitter

Monday, September 20, 2010

Vzot Habracha - “Chazak”

V'zot HaBracha 5771
Rabbi Ari Kahn
Be Strong
“Chazak”

With the parsha of v'Zot haBracha the Torah reaches its conclusion. While the vast majority of the parsha records Moshe's final blessings to each of the tribes, the parsha also records Moshe's death itself. The inevitable transpires: Moshe dies and is replaced.

Surely the death of such an unparalleled leader created a vacuum that is hard for us to imagine. Moshe wore so many hats: he was teacher, warrior, and perhaps king[1]. He was a spiritual and religious leader par excellence, but at the same time he was a man of action. It was he who facilitated and oversaw the transfer of an enormous population from Egypt to within a shadow’s distance of the Promised Land. This was not merely a population transfer, it was a transformation from slavery to freedom, from a people who were weak and meek – to a people who became partners with the Almighty at Sinai. This transformation went far beyond the geographical, economic or political; it was an existential metamorphosis which impacted the core of the national psyche, the very soul of a tattered nation. Such change requires a special leader.

Of all the facets of Moshe’s personality, the one recorded for posterity, which became his defining appellation, is “Moshe Rabbeinu” – our teacher, our Rebbi. He is the man who ascended Sinai and brought down the Torah. His successor, no matter how talented, no matter how well-trained for the post - would take up the position with the knowledge that in any comparison they would fall short; others could learn Torah – but who else could wrest it from the hands of angels and bring a piece of divinity to earth?

תלמוד בבלי מסכת שבת דף פח עמוד ב
ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שעלה משה למרום אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מה לילוד אשה בינינו? אמר להן: לקבל תורה בא. אמרו לפניו: חמודה גנוזה שגנוזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם, אתה מבקש ליתנה לבשר ודם? מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו ]תהלים ח[ ה' אדנינו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים! - אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: החזיר להן תשובה!...
R. Yehoshua b. Levi also said: When Moshe ascended on high, the ministering angels spoke before the Holy One, blessed be He, ‘Sovereign of the Universe! What business has one born of woman amongst us?’ ‘He has come to receive the Torah,’ answered He to them. Said they to Him, ‘That secret treasure, which You have hidden for nine hundred and seventy-four generations before the world was created, You desire to give to flesh and blood?! What is man, that You are mindful of him, and the son of man, that You visit him? [Tehilim 8] O Lord our God, How excellent is Your Name in all the earth, who has set Your glory [the Torah] upon the Heavens!’ ‘Return them an answer… (Talmud Bavli, Shabbat 88b)

The task of filling Moshe’s shoes fell upon Yehoshua ben Nun. He was a warrior and a scholar, a man who in many ways stood head and shoulders above his peers. Not only was he Moshe's most devoted student, he had already successfully led the Israelites in battle, defending the nation against the onslaught of Amalek, and withstood the evil council of the other spies with whom he had scouted out the Promised Land. Nonetheless, when the leaders of that generation compared him to Moshe, they lamented their loss:

תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף עה עמוד א
 כיוצא בדבר אתה אומר: )במדבר כ"ז) ונתתה מהודך עליו - ולא כל הודך, זקנים שבאותו הדור אמרו: פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה.
“And you shall put of your honor upon him,’ - but not all your honor. The elders of that generation said: The countenance of Moshe was like that of the sun; the countenance of Yehoshua was like that of the moon. Alas, for such shame! Alas for such reproach! (Talmud Bavli, Baba Batra 75a)

Yehoshua glowed – but his glow was dim in comparison[2] to Moshe. The loss was traumatic: The people mourned Moshe, and learning ceased - as is the custom when any major figure passes away:

תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כב עמוד ב
תנו רבנן: חכם שמת - בית מדרשו בטל, אב בית דין שמת - כל בתי מדרשות שבעירו בטילין, ונכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן; היושבין בצפון - יושבין בדרום, היושבין בדרום - יושבין בצפון. נשיא שמת - בתי מדרשות כולן בטילין
Our Rabbis taught: When a Hacham dies, his Beth Midrash is idle; when the Av Bet Din dies, all the Batei Midrash in his city are idle and [the people of the synagogue] enter the synagogue[s] and change their [usual] places: those that [usually] sit in the north sit in the south and those that [usually] sit in the south sit in the north. When a Nasi dies, all the Batei Midrash are idle … (Talmud Bavli, Moed Kattan 22b)

How much more so when Moshe died: his death was not only mourned on that day, or for the next few days; to this very day, his death leaves us inconsolable, and, according to Tosfot,  the custom to say Tziduk Hadin in the afternoon service every Shabbat commemorates the day and time of Moshe's death.[3] There are those who refrain from the study of Torah after Mincha on Shabbat as a sign of bereavement for Moshe.[4]

Aside from the expressions of grief and loss, rabbinic sources articulate the loss of Moshe in quantitative terms. With Moshe’s death, learning and knowledge were severely affected.

תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טז עמוד א
אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שנפטר משה רבינו לגן עדן, אמר לו ליהושע: שאל ממני כל ספיקות שיש לך! אמר לו: רבי, כלום הנחתיך שעה אחת והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי ]שמות ל"ג] ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל? מיד תשש כחו של יהושע, ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות, ונולדו לו שבע מאות ספיקות, ועמדו כל ישראל להרגו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לומר לך אי אפשר, לך וטורדן במלחמה, שנאמר [יהושע א'] ויהי אחרי מות משה עבד ה' ויאמר ה' וגו'. במתניתין תנא: אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו
Rav Yehudah reported in the name of Rav: When Moshe departed [this world] for the Garden of Eden he said to Yehoshua: ‘Ask me concerning all the doubts you have.’ He replied to him: ‘My Master, have I ever left you for one hour and gone elsewhere? Did you not write concerning me in the Torah: 'But his servant Yehoshua the son of Nun did not leave the tent' [Shmot 33]? Immediately his strength weakened and he forgot three hundred laws and there arose [in his mind] seven hundred doubts [concerning laws]. Then all the Israelites rose up to kill him. The Holy One, blessed be He, then said to him [Yehoshua]: ‘It is not possible to tell you. Go and occupy their attention in war, as it says: Now after the death of Moshe the servant of God, God spoke etc.; It has been taught: A thousand and seven hundred kal vachomer and gezeirah shavah and specifications of the Scribes were forgotten during the period of mourning for Moshe. Said R. Avahu: Nevertheless Otniel the son of Kenaz restored [these forgotten teachings] as a result of his dialectics…(Talmud Bavli T'murah 16a)

With the demise of Moshe, Torah was forgotten; interestingly, it was not Yehoshua who restored the learning, but Otniel. Perhaps Yehoshua, who was arguably the closest person to Moshe still alive, took Moshe's death harder than others;[5] be that as it may, the people lamented Moshe’s demise and Yehoshua’s ascension.

What was it that made Yehoshua uniquely capable of stepping into Moshe’s role? When it came to scholarship, Yehoshua was not necessarily the greates living scholar; as we have seen, arguably Otniel was superior. Elsewhere, Rashi implies that Pinchas was superior to Yehoshua as a scholar.[6]  Rashi applies a verse in the book of Malachi to Pinchas:

מלאכי ב: ו-ז
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא:
The Torah of truth was in his mouth, and iniquity was not found in his lips; he walked with Me in peace and uprightness, and he turned many away from iniquity. For the priest’s lips should guard knowledge, and they should seek the Torah from his mouth; for he is a messenger (malach  angel) of the God of Hosts. (Malachi 2:6-7)

The priest in question who had the true Torah in his mouth was Pinchas. The verse is associated in the following passage where an additional aspect is revealed.

במדבר רבה (וילנא) פרשת שלח פרשה טז סימן א
ואין לך בני אדם שנשתלחו לעשות מצוה ונותנין נפשם להצליח בשליחותן כאותם שנים ששלח יהושע בן נון שנא' (יהושע ב) וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים מי היו שנו רבותינו אלו פנחס וכלב ... כיון שהלכו לבקשם מה עשתה רחב נטלה אותם להטמינם אמר לה פנחס אני כהן והכהנים נמשלו למלאכים שנא' (מלאכי ב) כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא והמלאך מבקש נראה מבקש אינו נראה
No other people sent to perform a religious duty and risking their lives in order to succeed in their mission can compare with the two men whom Yehoshua the son of Nun sent; as it says, ‘And Yehoshua the son of Nun sent out of Shittim two spies heresh’ (Yehoshua 2: 1). Who were they? Our Rabbis taught: They were Pinchas and Calev. … When the [king’s men] came to seek them, what did Rahav do? She took them away to hide them. Pinchas said to her: ‘I am a kohen and kohanim are compared to angels; as it says, “For the priest's lips should keep knowledge, and they should seek the law at his mouth; for he is the angel of the God of Hosts” (Malachi 2: 7), and an angel, if he wishes, can be visible, and if he wishes he can be invisible...’ (Midrash Rabbah - Numbers 16:1)

Not only does Pinchas speak true Torah, he is compared to an angel of God. The parallel with Moshe should not be missed: Moshe, too, was angelic, in the sense that he subsisted without food or drink for forty days and nights on Sinai.

בראשית רבה (וילנא) פרשת וירא פרשה מח
רבי תנחומא משום ר' אלעזר ור' אבון בשם רבי מאיר מתלא אמר, עלת לקרתא הלך בנימוסה למעלה שאין אכילה ושתיה עלה משה למרום ולא אכל שנאמר (דברים ט) ואשב בהר ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכלתי ומים לא שתית...
R. Tanhuma in R. Eleazar's name and R. Abun in R. Meir's name said: The proverb runs, 'when you enter a town, follow its customs’ (When in Rome, do as Rome does.’) Above [in the celestial sphere] there is no eating and drinking; hence when Moshe ascended on high he appeared like them [the angels], as it says, Then I abode in the mount forty days and forty nights; I did not eat bread nor drink water [Devarim 9: 9]. (Midrash Rabbah – Bereishit 48: 14)

Despite being the teacher of his generation, and all subsequent generations, Moshe passed the Torah specifically and exclusively to Yehoshua. Others studied, and some excelled, but the tradition - the mesorah - was passed from Moshe to Yehoshua.

משנה מסכת אבות פרק א משנה א
משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה:
Moshe received the Torah at Sinai and transmitted it to Yehoshua, and Yehoshua to the elders, and the elders to the prophets, and the prophets to the men of the Great Assembly. (Avot 1:1)

In fact, rbbinic literature may exacerbate the problem: When the Talmud describes the scene of the Torah being taught in the Beit Midrash of Moshe, one person is conspicuously missing:
                                            
תלמוד בבלי מסכת עירובין דף נד עמוד ב
תנו רבנן, כיצד סדר משנה? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרן ושנה לו משה פירקו. נסתלק אהרן וישב לשמאל משה. נכנסו בניו ושנה להן משה פירקן, נסתלקו בניו, אלעזר ישב לימין משה ואיתמר לשמאל אהרן. רבי יהודה אומר: לעולם אהרן לימין משה חוזר. נכנסו זקנים ושנה להן משה פירקן, נסתלקו זקנים, נכנסו כל העם ושנה להן משה פירקן. נמצאו ביד אהרן ארבעה, ביד בניו שלשה, וביד הזקנים שנים, וביד כל העם אחד. נסתלק משה, ושנה להן אהרן פירקו. נסתלק אהרן שנו להן בניו פירקן. נסתלקו בניו, שנו להן זקנים פירקן. נמצא ביד הכל ארבעה. מכאן אמר רבי אליעזר: חייב אדם לשנות לתלמידו ארבעה פעמים. וקל וחומר, ומה אהרן שלמד מפי משה, ומשה מפי הגבורה - כך, הדיוט מפי הדיוט - על אחת כמה וכמה.
Our Rabbis learned: What was the procedure of the instruction in the oral law? Moshe learned from the mouth of the Omnipotent. Then Aaron entered and Moshe taught him his lesson. Aaron then moved aside and sat down on Moshe’ left. Thereupon Aaron's sons entered and Moshe taught them their lesson. His sons then moved aside, Eleazar taking his seat on Moshe’ right and Ithamar on Aaron's left. R. Yehuda stated: Aaron was always on Moshe’s right. Thereupon the elders entered and Moshe taught them their lesson, and when the elders moved aside all the people entered and Moshe taught them their lesson. It thus followed that Aaron heard the lesson four times, his sons heard it three times, the elders twice and all the people once. At this stage Moshe departed and Aaron taught them his lesson. Then Aaron departed and his sons taught them their lesson. His sons then departed and the elders taught them their lesson. It thus followed that everybody heard the lesson four times. From here R. Eliezer inferred: It is a man's duty to teach his pupil [his lesson] four times. For this is arrived at a minori ad majus: Aaron who learned from Moshe who had it from the Omnipotent had to learn his lesson four times how much more so an ordinary pupil who learns from an ordinary teacher. (Talmud Bavli Eruvin 54b)

Where was Yehoshua during this process? He seems nowhere to be found! The Rambam addresses this problem indirectly in his description of the transmission of the Oral Law:

הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
ואלעזר ופנחס ויהושע שלשתן קבלו ממשה. וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו מסר תורה שבעל פה וצוהו עליה.
Elazar, Pinchas and Yehoshua all three received from Moshe. To Yehoshua, who was Moshe Rabbenu’s student, he [i.e., Moshe] transmitted the Oral Torah, and commanded him regarding it. (Rambam, Introduction to Mishne Torah)

We see from the Rambam’s formulation that while Moshe taught many people, Yehoshua, above all others, was his student. And only Yehoshua was entrusted with the mesorah – the oral tradition. Evidently, this is the Rambam’s understanding of the Mishna in Avot – “Moshe received the Torah at Sinai and transmitted it to Yehoshua, Yehoshua to the elders”. In a subsequent passage, the Rambam writes that Pinchas received the tradition from Yehoshua, which is remarkable statement, considering that Pinchas, too, had learned directly from Moshe.[7] As we saw above Moshe Rabbenu had one primary student, Yehoshua[8].

Surely there were others who learned from Moshe; why was Yehoshua singled out – especially if others may have been superior?

במדבר רבה (וילנא) פרשת פינחס פרשה כא יד
אלא כיון שירשו בנות צלפחד אביהן אמר משה הרי השעה שאתבע בה צרכי אם הבנות יורשות בדין הוא שירשו בני את כבודי אמר לו הקדוש ברוך הוא (משלי כז) נוצר תאנה יאכל פריה בניך ישבו להם ולא עסקו בתורה יהושע הרבה שרתך והרבה חלק לך כבוד והוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות הואיל והוא שרתך בכל כחו כדאי הוא שישמש את ישראל שאינו מאבד שכרו קח לך את יהושע בן נון לקיים מה שנאמר נוצר תאנה יאכל פריה.
When the daughters of Zelophehad inherited from their father, Moshe argued: The time is opportune for me to demand my own needs. If daughters inherit, it is surely right that my sons should inherit my glory. The Holy One, blessed be He, said to him: ‘ “Whoever tends the fig-tree shall eat of its the fruit; and he that waits on his master shall be honored.” (Mishlei 27:18) Your sons sat idly by and did not study the Torah. Yehoshua served you diligently and he showed you great honor. It was he who rose early in the morning and remained late at night at your House of Study; he would arrange the benches, and spread the mats. Seeing that he has served you with all his might, he is worthy to serve Israel, for he shall not lose his reward. “Take Yehoshua the son of Nun…” (28:18), in confirmation of the text, “Whoever tends the fig-tree shall eat of its fruit.”’ (Midrash Rabbah – Bamidbar 21:14)

The Midrash tells us that Yehoshua was Moshe’s constant companion, as the Torah attests in the book of Sh’mot:

שמות לג: י-יא
וְרָאָה כָל הָעָם אֶת עַמּוּד הֶעָנָן עֹמֵד פֶּתַח הָאֹהֶל וְקָם כָּל הָעָם וְהִשְׁתַּחֲווּ אִישׁ פֶּתַח אָהֳלוֹ: וְדִבֶּר ה’ אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל:
And all the people saw the pillar of cloudy stand at the Tent door; and all the people rose up and worshipped, every man in his tent door. And God spoke to Moshe face to face, as a man speaks to his friend. And he turned again into the camp; but his servant Yehoshua, the son of Nun, a young man, did not leave the Tent. (Sh’mot 33:10-11)[9]

Yehoshua never left his teacher’s side. Yehoshua was the one who set out the benches and tables in Moshe’s Beit Midrash. Before all the other students arrived and after they left, Yehoshua was there. For this reason, and despite the fact that Moshe may have had more talented followers, Yehoshua was chosen by God as Moshe’s successor.[10] In fact, this sort of constancy, the dedication to Moshe that distinguished Yehoshua from all the exceptional minds that learned from our greatest master, is the prototype that is institutionalized in the Talmud:

תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מז עמוד ב
תנו רבנן: איזהו עם הארץ? כל שאינו קורא קריאת שמע ערבית ושחרית, דברי רבי אליעזר, רבי יהושע אומר: כל שאינו מניח תפילין, בן עזאי אומר: כל שאין לו ציצית בבגדו, רבי נתן אומר: כל שאין מזוזה על פתחו, רבי נתן בר יוסף אומר: כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה, אחרים אומרים: אפילו קרא ושנה ולא שמש תלמידי חכמים הרי זה עם הארץ. אמר רב הונא: הלכה כאחרים.
Our Rabbis taught: Who is an ‘am ha-arez (ignoramus)? Anyone who does not recite the Shema’ evening and morning. This is the view of R. Eliezer. R. Yehoshua says: Anyone who does not put on tefillin. Ben ‘Azzai says: Anyone who does not have tzitzit on his garment. R. Nathan says: Anyone who has no mezuzah on his door. R. Nathan b. Yosef says: Anyone who has sons and does not bring them up to the study of the Torah. Others say: Even if one has learnt Scripture and Mishnah, if he has not ministered to a Talmid Chacham, he is an ‘am ha-arez. R. Huna said: The halachah is as laid down by ‘Others’. (Talmud Bavli Berachot 47b)

The Jewish view of wisdom is not necessarily what we might expect: erudition is only one part of the equation. To be scholarly -“book smart” - in the absence of serving a sage is insufficient at least, dangerous at worst. Knowledge is not simply a process of assimilating information; it requires the far more subtle skills that can only be acquired by sitting at the feet of a sage. There was never a greater sage than Moshe, nor was there a greater, more dedicated student than Yehoshua.  When the time came to replace Moshe, God chose Yehoshua.

במדבר כז: טו-כ
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה’ לֵאמֹר: יִפְקֹד ה’ אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה: אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה’ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה: וַיֹּאמֶר ה’ אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו: וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם: וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
And Moshe spoke to God, saying: ‘Let the Almighty, the God of the spirits of all flesh, set a man over the congregation who will go out before them, and who will come in before them, and who will lead them out, and who will bring them in, so that the congregation of God shall not be as sheep that have no shepherd.’ And God said to Moshe, ‘Take Yehoshua the son of Nun, a man of spirit, and lay your hand upon him. And give him from your glory, in order that the entire congregation listen… (Bamidbar 27:15-19)

Yehoshua received the ultimate smicha (ordination):  al pi Hashem byad Moshe, at the commandment of God by the hand of Moshe – precisely as the Torah itself[11] was given to the Jewish People.

Yehoshua’s task would not be easy. The comparison with Moshe would never be flattering, and the decline in Torah study that followed Moshe’s demise compounded the problem. And so, Moshe fortifies Yehoshua with words of encouragement, and calls upon him to be strong:

דברים לא: ז
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה’ לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם:
And Moshe called to Yehoshua, and said to him in the sight of all Israel, ‘Be strong and of a good courage; for you will go with this people to the Land which God has sworn to their fathers to give them; and you shall cause them to inherit it. (Devarim 31:7)

Moshe was not alone in instructing Yehoshua to be strong; God Himself did so:

דברים לא: כב-כג
וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת בַּיּוֹם הַהוּא וַיְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ:
On that day, Moshe wrote down this song and taught it to the People of Israel.  And [God] gave Yehoshua the son of Nun orders, and said, ‘Be strong and brave; for you shall bring the People of Israel into the land that I promised to them, and I will be with you. (Devarim 31:22-23)


יהושע א: א-ט
וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד ה’ וַיֹּאמֶר ה’ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר: מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם: רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ: לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל: הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ:
And it was after the death of Moshe the servant of God that God spoke to Yehoshua the son of Nun, Moshe’s accolyte, saying: ‘Moshe my servant is dead; now therefore arise, cross over the Jordan, you, and all this people, to the land which I give to them, the People of Israel… Be strong and courageous; for you shall cause this people to inherit the land, which I swore to their fathers to give them. Only be strong and very courageous, that you may observe to do according to all the Torah, which Moshe my servant commanded you; turn not from it to the right nor to the left, that you may prosper wherever you go. This Book of the Torah shall not depart from your mouth; but you shall meditate on it day and night, that you may observe to do according to all that is written in it; for then you shall make your way prosperous, and then you shall have good success. Have I not commanded you? Be strong and courageous; be not afraid, nor be dismayed; for the Almighty your God is with you wherever you go. (Yehoshua 1:1-9)

We are told that Yehoshua never left Moshe’s tent, and now, with the very same language, Yehoshua is told that the Torah will never leave him: The same word, ‘Yamush’, is used to describe both Yehoshua’s devoted service of Moshe and the constancy of Torah as Yehoshua’s guiding light. Stteled with Torah, unwavering in his grasp of the mission with which he was entrusted, Yehoshua would be strong and therefore he would succeed.



תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
תנו רבנן, ארבעה צריכין חזוק ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ. תורה ומעשים טובים מנין - שנאמר )יהושע א') רק חזק ואמץ מאד לשמר ולעשות ככל התורה. חזק - בתורה, ואמץ - במעשים טובים.
Our Rabbis taught: Four things require strength, and they are: [study of] the Torah, good deeds, prayer, and one's worldly occupation. How do we know this regarding Torah and good deeds? Because it says, ‘Only be strong and very courageous to observe to do according to all the law:’ ‘be strong’ refers to Torah study, and ‘very courageous’ refers to good deeds. (Talmud Bavli Brachot 32b)

We, too, must be strong. Completing any endeavor can induce mixed feelings: the joy of accomplishment, and fear of the future. As we complete the yearly Torah cycle we must pay attention to God’s call for strength, and forge ahead to meet new challenges with joy and awe, not self-satisfied complacency. We start anew, once again taking up the study of Torah, rededicating ourselves to delving into our tradition to find greater, deeper meaning. We are charged with same mission that every link in the chain of the mesorah has accepted upon him- or herself: to devote ourselves, as Yehoshua did, to becoming a vehicle for the mesorah, to seek God in the words of the Torah, to take full advantage of the unparalleled opportunity presented by Torah study to peek into God’s mind, to share God’s thoughts.

HAZAK HAZAK V’NITHAZEK!



[1] The verse “And he was king in Jeshurun, when the heads of the people and the tribes of Israel were gathered together,” (Devarim 33:5) may apply to Moshe. See Ibn Ezra on the verse. Rashi opines that the verse refers to the King of Kings; however, see Rashi, Sanhedrin 36a , Bimokom Echad:
דברים לג: ה
וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל:
רש"י, דברים לג: ה
בישרון מלך - תמיד עול מלכותו עליהם:
אבן עזרא, דברים לג: ה
מלך - הוא משה ששמעו ראשי עם התורה מפורשת מפיו. והטעם, כי הוא היה כמלך, והתאספו אליו ראשי השבטים.
רש"י, מסכת סנהדרין דף לו עמוד א
במקום אחד - תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה, וכן רבי בנשיאות ובתורה.
[2]  Many of the issues discussed in this shiur were taught by Rav Yosef Dov Soloveitchik in a class he gave on Tractate Brachot 32 on March 15th, 1957, entitled Arba Tzrichin Hizuk. The Rov cited a Rabbinic source (which eludes me) that Yehoshua himself insisted that he was inferior to the other students and did not deserve the mantle of leadership.
[3]  See Menachot 30a, beginning Mikan veilach katav Yehoshua.
תוספות מסכת מנחות דף ל עמוד א
מכאן ואילך כתב יהושע - מה שנוהגין לומר צידוק הדין בשבת במנחה פירש רב שר שלום גאון על שנפטר משה רבינו באותה שעה לפיכך נמנעו מלעסוק בתורה משום דאמרי' חכם שמת כל בתי מדרשות שבעיר בטילין וקשה דהא כתיב בן מאה ועשרים שנה אנכי היום ודרשינן היום מלאו ימי ושנותי ואם בשבת מת א"כ כתב היום מערב שבת ויש לתמוה דכתב על העתיד ולר"ש לא בעי למימר דהפסוק נאמר על העתיד מדקשיא ליה מהא דכתיב לקוח את ספר התורה הזה שמא על שם שעתיד יהושע להשלימו ועוד קשה דבסדר עולם משמע דבשבעה באדר שמת משה בו ערב שבת היה דקתני ואחר הפסח בעשרים ושנים סבבו את העיר כל אנשי המלחמה הקף פעם אחת ויהי ביום השביעי וישכימו בבוקר וגו' רבי יוסי אומר יום שבת היה והשתא משהתחילו לסבב לו בכ"ב בניסן א"כ יום שביעי שהיה שבת כ"ח בניסן היה ומדכ"ח בניסן שבת שבעה באדר ערב שבת, מ"ר.
[4] This practice is codified in the Shulchan Uruch, Orach Hayim 292:2 and Mishna Berura 6-8.
[5]  From the Talmud Sanhedrin 68a we see that Rabbi Akiva took the death or his teacher Rabbi Eliezer in a harder manner than his colleagues: On the conclusion of the Sabbath R. Akiba met his bier being carried from Caesarea to Lydda. [In his grief] he beat his flesh until the blood flowed down upon the earth — Then R. Akiva commenced his funeral address, the mourners being lined up about the coffin, and said: ‘My father, my father, the chariot of Israel and the horsemen thereof; I have many coins, but no money changer to accept them.’(I have many questions on Torah, but no one to answer them.)
[6]  Rashi commentary to Avot 1:1. This commentary has been it attributed to Rashi, an attribution which has been debated.
[7] When the Rambam works backward and lists the members of the transmission process he states that Pinchas received the tradition from Yehoshua.
הקדמה ליד החזקה לרמב"ם
לז) ועלי מפנחס. לח) ופנחס מיהושע. לט) ויהושע ממשה רבינו. מ) ומשה רבינו מפי הגבורה. נמצא שכולם מה' אלהי ישראל:
[8] See the Chida in responsa Yosef Ometz section 34.
שו"ת יוסף אומץ סימן לד ד"ה והרב מרכבת
והרי הרמב"ם כתב למדה משה רבינו בבית דינו לשבעים זקנים ואלעזר ופנחס ויהושע קבלו ממשה וליהושע שהוא תלמידו של משה רבינו ע"ה מסר תורה שבע"פ וציוהו עליה. הרי דאע"ג דמשה רבינו ע"ה לימד לע' זקנים וביחוד אלעזר ופנחס ויהושע קבלו ממנו עכ"ז תני ומסרה ליהושע כי הוא על פי ה' נשאר במקום משה רבינו ע"ה וציוהו על התורה.
[9]  See Bamidbar 11:28 where the term is also used.
[10] Rashi in Avot goes on to explain that Yehoshua displayed more dedication than the others.
[11] We are accustomed to this idea because it has been incorporated in the liturgy: When the Torah is raised for the congregation to see, we recite two verses: D’varim 4:44, “And this is the Torah which Moshe set before the People of Israel;” and Bamidbar 9:23, “at the commandment of God by the hand of Moshe.”

Sunday, September 5, 2010

Parshat Haazinu 5771 - Listen and Hear; Heaven and Earth

Parshat Haazinu 5771
Rabbi Ari Kahn

Listen and Hear; Heaven and Earth

In Parshat Hazinu, Moshe speaks in song, in what may simply sound like a poetic turn of phrase Moshe turns to heaven and earth:

דברים פרק לב פסוק א
הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי:
Listen heavens, and I will speak; and let the earth hear the words of my mouth. Devarim 32:1

Rashi understands that Moshe has called upon heaven and earth to bear witness to his words; he recognizes that he will soon be dead, and therefore he calls upon something that is permanent to be eternal witnesses.[1] However when Moshe address both the heavens and Earth, he uses a different word for each. He invites the heavens to listen while he asks the earth to “hear”. These opening words may reveal much about the author – Moshe;

The Targum (Pseudo) Yonatan adds an interesting title to Moshe’s name, one which is in fact obvious, but nonetheless seldom used, he writes:

תרגום יונתן דברים פרק לב פסוק א
 וַהֲוָה דִי מָטָא קִיצֵיהּ דְמשֶׁה נְבִיָא לְמִתְכַּנְשָׁא מִגוֹ עַלְמָא
כתר יונתן דברים פרק לב פסוק א
והיה כאשר הגיע קִצו של משה נביא להאסף מִתוך העולם

When the time came for Moshe the prophet to be gathered from the world. Targum Pseudo Yonatan Devarim 32:1

Here Moshe is labeled a prophet, which is obvious; Moshe was the greatest prophet who ever lived. Nonetheless rarely are Moshe’s words introduced by calling him a prophet. Perhaps this is something about this section which is prophetic – or something about Moshe’s prophecy[2]  which can be discerned.

The Sifri compares Moshe’s words with those of another prophet Yishayahu, he too spoke of heaven and earth:


ישעיהו פרק א פסוק ב
שִׁמְעוּ שָׁמַיִם וְהַאֲזִינִי אֶרֶץ כִּי ה’ דִּבֵּר בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִי:
Hear, O heavens, and give ear, O earth, for the LORD hath spoken: Children I have reared, and brought up, and they have rebelled against Me. Yishayahu 1:2

ספרי דברים פרשת האזינו פיסקא שו
האזינו השמים לפי שהיה משה קרוב לשמים לפיכך אמר האזינו השמים ולפי שהיה רחוק מן הארץ אמר ותשמע הארץ אמרי פי, בא ישעיה וסמך לדבר +ישעיה א ב+ שמעו שמים שהיה רחוק מן השמים והאזיני ארץ שהיה קרוב לארץ.
Listen heavens, since Moshe was close to heaven he said “listen heavens” and since he was distant from earth he said “let the earth hear the words of my mouth” Yishayahu came and spoke “hear o heavens” for he was distant from heaven, “listen earth” for he was close to earth”. Sifri Dvarim Parshat Haazinu section 306

While one may be tempted to explain that the time spent on Sinai rendered Moshe “closer” to heaven, the Sifri is most likely not referring to physical proximity, rather to spiritual proximity. Moshe was closer to heaven than Yishayahu.[3]

Rav Yosef Soloveitchik[4] explained that there are prophets who are more concerned with the honor of heaven and others who are more concerned with the honor of Israel.

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א
נמצאת אתה אומר שלשה בנים הם אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן. ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן. ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב.
You find that there are three sons; one is concerned with the honor of both the father and the son. One is concerned with honor of his father, and not the honor of the son. The third is concerned with the honor of the son, but not the honor of the father. Mechilta Parshat Bo Mesechta Dpischa chapter one

The three sons in the Mechilta are Yirmiyahu, Eliyahu and Yona. Yirmiyahu according to the Mechilta honored both father and son, Eliyahu honored the father but not the son, while Yona honored the son but not the father.[5] Yona who is best known for the eponymous book, where he runs from his prophetic mission, did in fact fulfill another prophetic mission he was charged with:

מלכים ב פרק יד
(כג) בִּשְׁנַת חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַאֲמַצְיָהוּ בֶן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יְהוּדָה מָלַךְ יָרָבְעָם בֶּן יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן אַרְבָּעִים וְאַחַת שָׁנָה:(כד) וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה’ לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל:(כה) הוּא הֵשִׁיב אֶת גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד יָם הָעֲרָבָה כִּדְבַר ה’ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגַּת הַחֵפֶר:
In the fifteenth year of Amaziah the son of Joash king of Judah Jeroboam the son of Joash king of Israel began to reign in Samaria, and reigned forty and one years.  And he did that which was evil in the sight of the LORD; he departed not from all the sins of Jeroboam the son of Nebat, wherewith he made Israel to sin.  He restored the border of Israel from the entrance of Hamath unto the sea of the Arabah, according to the word of the LORD, the God of Israel, which He spoke by the hand of His servant Jonah the son of Amittai, the prophet, who was of Gath-hepher. Kings book 2 chapter 14:25

The prophecy that asked for the boarders of Israel to be expanded, Yona fulfilled, but to cajole heathen sinners who desecrate God’s name with their sinful behavior, was a prophecy he was unwilling to fulfill. Yona was a reluctant prophet, his reluctance emanated from his concern for the Jewish people, he was more concerned with honor of the “son”, he was closer to earth and relatively estranged from heaven.

Eliyahu was closer to heaven as he attests:

מלכים א פרק יט
(יד) וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ: ס
 And he said: 'I have been very jealous for the LORD, the God of hosts; for the children of Israel have forsaken Thy covenant, thrown down Thine altars, and slain Thy prophets with the sword; and I, even I only, am left; and they seek my life, to take it away.' Kings Book 2 Chapter 19:14

Eliyahu feels God’s “pain” as it were, he is jealous and vengeance seeking for God. He Honors the “Father” but not the “son”, God though has a different thought and responds that Eliyahu is “fired”

מלכים א פרק יט
 (טו) וַיֹּאמֶר ה’ אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם:(טז) וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ:
 And the LORD said unto him: 'Go, return on thy way to the wilderness of Damascus; and when thou comest, thou shalt anoint Hazael to be king over Aram;  and Jehu the son of Nimshi shalt thou anoint to be king over Israel; and Elisha the son of Shaphat of Abel-meholah shalt thou anoint to be prophet in your place. Kings Book 2 Chapter 19:15,16

The Mechilta stresses that Eliyahu was “dismissed” for this attitude.

מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א
...אלא שאי איפשי בנבואתך
…I do not want you as a prophet. Mechilta Parshat Bo Mesechta Dpischa chapter one


Eliyahu who was so close to heaven he ended up being taken directly to heaven on a chariot.[6] Yona who was so close to earth – was plunged into the depths of the sea,[7] until he was willing to honor heaven as well.

The third type of prophet is someone who has concerns of both heaven and earth. According to the Mechilta the one who excelled at this task was Yirmiyahu. Rabbi Soloveitchik suggested that Both Moshe and Yishayahu knew of this required balance, between being a prophet of God and a leader of the Jewish people, being concerned with the honor of the “Father” and the honor of “son”. They were both concerned with heaven and earth, nonetheless, Moshe felt closer to heaven while Yishayahu feels closer to earth.

When the Jews sin in the sin of the Golden Calf, the argument the Moshe puts forth is concerned with honor of heaven and earth:
שמות פרק לב
(יא) וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה’ אֱלֹהָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה’ יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: (יב) לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ:(יג) זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם:(יד) וַיִּנָּחֶם ה’ עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
And Moshe besought the LORD his God, and said: 'LORD, why doth Thy wrath wax hot against Thy people, that Thou hast brought forth out of the land of Egypt with great power and with a mighty hand?  Wherefore should the Egyptians speak, saying: For evil did He bring them forth, to slay them in the mountains, and to consume them from the face of the earth? Turn from Thy fierce wrath, and repent of this evil against Thy people.  Remember Abraham, Isaac, and Israel, Thy servants, to whom Thou didst swear by Thine own self, and saidst unto them: I will multiply your seed as the stars of heaven, and all this land that I have spoken of will I give unto your seed, and they shall inherit it for ever.'  And the LORD repented of the evil which He said He would do unto His people. Shmot 32:11:14

When the people sin with the Golden Calf Moshe begins his prayer with concerns of the honor of heaven, only then does he introduce the honor of the patriarchs – the Jewish people. Moshe is concerned with both, he is just a little closer with heaven.

Moshe who visited heaven and had the secrets of heaven revealed to him, felt close with heaven and it would be understandable if he was only concerned with the honor of the “father”. But Moshe always knew that he was an emissary of God, yet at the same time an emissary of the people of Israel, as he delivers his penultimate speech, Moshe reveals a bit of his inner world, the proximity that he felt toward heaven, but this did not cause him to lose his concern for those below on earth.




[1] Rashi Devarim 32:1
רש"י דברים פרק לב פסוק א
האזינו השמים - שאני מתרה בהם בישראל ותהיו אתם עדים בדבר (לעיל ל, יט) שכך אמרתי להם שאתם תהיו עדים, וכן ותשמע הארץ. ולמה העיד בהם שמים וארץ, אמר משה אני בשר ודם למחר אני מת, אם יאמרו ישראל לא קבלנו עלינו הברית מי בא ומכחישם, לפיכך העיד בהם שמים וארץ, עדים שהן קיימים לעולם. ועוד, שאם יזכו, יבואו העדים ויתנו שכרם, הגפן תתן פריה, והארץ תתן יבולה, והשמים יתנו טלם. ואם יתחייבו, תהיה בהם יד העדים תחלה (לעיל יא, יז), ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה, ואחר כך ואבדתם מהרה על ידי האומות:
[2] The term Moshe the Prophet is used by the Targum Pseudo Yonatan a number of times in the commentary especially in the section of Vzot Habracha, when Moshe gives his prophetic blessings.
[3] See the Chizkuni who considers Moshe’s physical proximity to heaven, only to reject it as a current factor, he then explains the words listen and hear in two contradictory ways.
חזקוני דברים פרק לב פסוק א
משה רבינו היה באותו פרק רחוק מן השמים ועומד בארץ לפיכך נתן האזנה לשמים שכן מנהג הוא שאומר לאותו העומד רחוק לשון האזנה שיטה אזנו לשמוע ע"י שהוא רחוק ונתן שמיעה לארץ שאין לומר לקרוב בלשון האזנה אלא בלשון שמיעה. אבל ישעיה שהיה מדבר בשמו של הקדוש ברוך הוא נתן שמיעה לשמים והאזנה לארץ. וי"מ למפרע האזנה שייכא במקום שהוא קרוב ושמיעה שהוא מקום רחוק משה שרגילותו היא בשמים אמר האזינו השמים, ותשמע הארץ שהיתה רחוקה ממנו בא ישעיה ואמר סמך לדבר שמעו שמים שהיה רחוק מהם והאזיני ארץ שהיה קרוב לה.
[4] Bshem Omram edited and compiled Dr Zvi Harris Guedalia and Rabbi Efraim Hadad, based on the notes of Rabbi Nathan Goldstein of the lectures of Rabbi Yosef Dov Solovietchik, Keren Gimmel 2000.
[5] This analysis is based on a teaching in the Mechilta Parshat Bo Mesechta Dpischa chapter one, which describes “three sons”, Yirmiyahu, Eliyahu, and Yona.
מכילתא דרבי ישמעאל בא - מסכתא דפסחא פרשה א
נמצאת אתה אומר שלשה בנים הם אחד תבע כבוד האב וכבוד הבן. ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן. ואחד תבע כבוד הבן ולא בכבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן שנאמר נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת (איכה ג מב) לכך נכפלה נבואתו שנאמר ועוד נוסף עליהם דברים (ירמיה לו לב) אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן שנאמר קנא קנאתי ליי' אלהי צבאות וגו' (מלכים א' יט י) ומה נאמר שם ויאמר ה' אליו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגומר ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיך שאין תלמוד לומר לנביא תחתיך אלא שאי איפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב [שנאמר ויקם יונה לברוח וגו' מה כתיב] ויהי דבר יי' אל יונה שנית לאמר (יונה ג א) שנית נדבר עמו לא שלישית.
[6] See 2 Kings chapter 2:11
11 And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both assunder; and Elijah went up by a whirlwind into heaven.
מלכים ב פרק ב:יא
יא  וַיְהִי, הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר, וְהִנֵּה רֶכֶב-אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ, וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם; וַיַּעַל, אֵלִיָּהוּ, בַּסְעָרָה, הַשָּׁמָיִם.
[7] Yona 1:15
15 So they took up Jonah, and cast him forth into the sea; and the sea ceased from its raging.
יונה פרק א:טו
וַיִּשְׂאוּ, אֶת-יוֹנָה, וַיְטִלֻהוּ, אֶל-הַיָּם; וַיַּעֲמֹד הַיָּם, מִזַּעְפּוֹ.