פרשת וישב התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                    Rabbi Ari Kahn                               

מת"ן יט' כסלו התשע"ב                                                                       Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                         http://arikahn.blogspot.com                

1.     בראשית פרק לז

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

2.     פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז סימן ב

היה רועה את אחיו בצאן. לא אמר הצאן אלא בצאן, שהיה שוטר עליהם ושומר אותם, מה יעשו בצאן שלא ישחיתו אותם, לכך נאמר בצאן: היה רועה. היה שומר בשביל שהיה אהוב ונאמן לאביו: והוא נער. שהיה מתגעגע, מתקן בשערו, מתלה בעקיבו, והוא מעשה נערות: ד"א והוא נער שהיה ננער עליהם, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו) ויאמר עשו כך עשו כך, ולא על כולם, אלא את בני בלהה ואת בני זלפה, לפי שהיה סבור שהם בני פילגשים, ולא ירשו את בני האמהות: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שהיה אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן, ר' יהודה אומר את דבתם של בני לאה, שהיו קורין לבני השפחות עבדים. ר' שמעון אומר על כולן הוא אומר, ויבא יוסף את דבתם רעה, שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ. לפיכך נתגרה בו אשת פוטיפר, שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה (בראשית לט ז): ויבא יוסף את דבתם. ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ (במדבר יג לב), לפי שהוציאו מלבם. אבל ויבא ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם, כדי לייסרם ולמנעם:

3.     אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ילמדנו עמוד 224

היה רועה את אחיו (בראשית ל"ז ב') עם אחיו אינו אומר אלא את אחיו, שהיה שומע הלכה מפי אביו והולך ומלמדה לאחיו, והוא נער, שהיו מזלזלין בבני השפחות, ויוסף עומד ומשמשן כעבד.

4.     שמות פרק לג

(יא) וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל: ס

5.     רבינו בחיי שמות פרשת כי תשא פרק לג פסוק יא

ומשרתו יהושע בן נון נער. כל ימותיו של יהושע היו ק"י שנים, מ' שנה שהלכו במדבר, וי"ד שנה בארץ, ז' שנים שכבשו ושבע שחלקו, א"כ בן נ"ו שנה היה, ואיך יקראנו הכתוב "נער", אבל ענין "נער" משרת, כי האדון נקרא "איש" והמשרת יקרא "נער", וכן יבאר הכתוב: (אסתר ב, ב) "נערי המלך משרתיו", כי מלת "משרתיו" באור לנערים.

6.     רש"י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה - כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:

את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדוניו וגו':

7.     רשב"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

היה רועה את אחיו בצאן - בני לאה לפי דרך ארץ קורא אחיו ולא בני השפחות:

והוא נער את בני בלהה וגו' - נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה. ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו:

את אחיו - עם אחיו רועה, ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות ולא עמהם כמו נער, כדכת' כי נער ישראל. וכת' יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו. וגם ויבא יוסף [את] דבתם רעה, את דבתם של אחיו רעה, כמדרש אגדה לפי פרושי, שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר:

8.     אבן עזרא בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

(ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם, כי אם ישרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע, וזאת היא דבתם רעה. וטעם אבר מן החי דרש הוא, כי הכתוב לא הזכיר מאחיו חוץ מבני השפחות:

9.     רד"ק בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער - היה מתגדל עמהם כשהיו רועים הצאן:

נשי אביו - כמו שכתוב בכל אחת מהן "לאשה" ולא היה בזה בזיון כי בני נשי אביו היו:

את דבתם רעה - היה אומר לאביו כי אחיו היו שונאים אותו, אלה בני השפחות שגדל עמהם וכן בני הגבירות, שהוא היה מתגאה עליהם לפי שאביו היה אהבו ביותר מכל אחיו, והוא היה מביא דבתם זאת אל אביהם שהיו מבזים ומדברים עליו רעה, ויעקב היה גוער אותם בעבורו; והנה הולך ומפרש סבת השנאה כמו שאמ' וישראל אהב, ויראו אותו.

10.  רמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

 ....ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד', וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו. אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז) על כולם היה מוציא הדבה:

...או שיהיה "והוא" מושך אחר עמו, ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער, והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו, כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים. ואחר כן אמר כי אביו אהבו, ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו, נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם. וטעם דבתם רעה - להפליג, כי כל דבה רעה היא.

11.  חזקוני בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ויבא יוסף את דבתם רעה לפיכך שנאוהו כולם שנאמר וישנאו אותו פי' כולם בני השפחות מפני הדבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו והיו יראים פן ימליכהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשו, הוה גביר לאחיך בשביל שהיה אוהבו.

12.  ר' חיים פלטיאל בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. כלומר מנערותו ומשטותו היה עם בני בלהה ועם בני זלפה ומתוך כך התחילו בני לאה לשנא אותו.

נער. לשון אוהב כדכתיב כי נער ישר' ואוהביהו, והולך ומונה כל מיני עניינ[י]ם שגרמו שנאה כדכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה, וכן וישר' אהב את יוסף. פ"א והוא נער וגו', לפי שהיה נער היו משתעבדים בו ואמר כן לאביו אחי בני לאה משתעבדים בבני זלפה ובני בלהה לפי שהם בני אומהות ואלו משתעבדים בי אלא מפני שאני נער וקטון, וכן נראה כי עתה מוסב דבתם רעה אל בני בלהה ואל בני זלפה למאי דסליק מיניה.

13.  הדר זקנים על התורה בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער את בני בלהה. הפשט נער ממש ודאי היה שהולך תמיד עם בני השפחות דמתוך כך היו סבורים העולם שמא בן שפחה:

14.  רבינו בחיי בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת, כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים: (במדבר יג, לב) "ויוציאו דבת הארץ רעה". וכתיב: (משלי י, יח) "מוציא דבה הוא כסיל". והם דברי כזב, כלשון: (איוב ח, י) "ומלבם יוציאו מילים":

...וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה: דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו, מלבד ראובן הגדול שבכולן ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל: כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר: אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך: ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו. ונמצא יוסף שנאוי מכולם: מבני בלהה ומבני זלפה, מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה, מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם, והם בני הגבירה כמוהו.

15.  תולדות יצחק בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

התשובה שרז"ל אמרו לא יהא אדם עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים ולא עצב בין השמחים ולא שמח בין העצבים אלא לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות [עי' כתובות יז א, דא"ז ה], לזה אמר שיוסף היה גאה עם הגאים ונער עם הנערים וחכם עם החכמים, וזהו היה רועה את אחיו שהיו גאים היה רועה ומנהיגם ומשתרר עליהם והם אחיו בני לאה, ועם בני בלהה ובני זלפה שהיו עושים מעשה נערות היה נער עמהם ומסלסל בשערו:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו שהיה זקן עמו, וזהו לו שעמו היה חכם:

16.  ספורנו בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

היה רועה את אחיו בצאן. היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן:

והוא נער. ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית דבר אף על פי שהיה אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה כאמרם ז"ל (תהלים קה, כב) ולא בדרדקי עצה (שבת פט ב):

17.  אלשיך על בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ושמא תאמר כי מה שהיה רועה את אחיו היה מגאוה וגודל לבב לא מרוב חכמה וכשרון. לא כן הוא כי הלא והוא נער את בני בלהה מתנהג עמם כנער ומשרת. והטעם, להורות כי לא לבני שפחות היה מחשיבם רק לנשי אביו וזהו אומרו נשי אביו. ולא בלבד לבני בלהה שפחת אמו כי אם גם לבני זלפה. ולא בלבד בהיותם ארבעתם יחד שאגב בני בלהה יכבד גם את בני זלפה, כי אם את כל כת וכת בפני עצמו, וזה אומרו את בני בלהה ואת בני זלפה ולא אמר בני בלהה וזלפה:

ושמא תאמר אם כן עתה תגדל אשמתו למה הביא הדבה רעה. אל יקשה כל כך הדבר בעיניך. כי הלא מה שויבא יוסף את דבתם רעה לא היה כי אם אל אביהם, למען יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך ישרה כאב לבנים, ולא לזרים ככל מוציאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני העם. הנה ניתן התנצלות מה על יוסף:

18.  כלי יקר בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה כב) וישכב את בלהה פלגש אביו, קראה פלגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש. אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחושבו שהיא פלגש ואינה אשתו על כן בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר ויבֵא יוסף את דבתם רעה. אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם. וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק על ידי חיצים וזה שנאמר (שם מט כג) וישטמהו בעלי חיצים הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים. ואף על פי שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע מכל מקום ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פרק א הלכה א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות:

19.  בראשית פרק לה

(כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

20.  בראשית פרק ל

(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:

21.  מלבי"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

אלה תולדות יעקב. הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו,

22.  מלבי"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, ...

והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:

23.  ספר ישמח משה - פרשת וישב דף פד/ב  

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). וישראל אהב את יוסף וגו' (בראשית לז ג). נ"ל הפירוש האמיתי לעומק הפשוט הוא, דיוסף הביא את דבתם רעה לדעתו של אביהם דייקא, וח"ו לא ללשון הרע ולא להוצאת שם רע ולא מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת האהבה, והיה כוונתו כדי שיוכיחם אביו, כי היה סבור שתוכחת עצמו לא יקובל בעיניהם לאשר כי הוא צעיר האחים, וזהו האהבה האמיתית כי השונא שמח בתקלת חבירו, וזה שנאמר (תהלים קלט כב) תכלית שנאה שנאתים, וכמו שפירש בשבט מישראל שיוסף לא שנאם רק את מעשיהם, והם וישנאו אותו, ועל כן נאמר (בראשית לז ד) וישנאו אותו, ולא וישנאוהו, והבן. ....ונחזור לענינינו דמשום זה לא שנאו אותו אחיו, רק וישראל אהב את יוסף מטעם דבן זקונים הוא לו ולא מטעם הדבה, ועשה לו כתונת פסים ובזה הראה את אהבתו לו יותר מלאחיו, ויראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, והיו סבורים שזה משום הדבה, ומזה שפטו שזה היה כונת יוסף, על כן וישנאו אותו, רק אם היו מדברים עמו והיו שואלים אותו למה אתה משניאנו בעיני אבינו, בודאי היה מוציא מלבם, לפי שהיה אומר להם האמת שחלילה כונתו לא היה להשניאם, וכאשר באמת לא שנאם אביהם, רק שאהב אותו יותר משום שהיה בן זקונים ולא מחמת הדבה כלל, רק ולא יכלו דברו לשלום, וכן פירש האור החיים גם כן לדרכו, ואני לדרכי שהשנאה גדולה כל כך עד שלא יכלו לדבר עמו, ולכך נשארה השנאה בתקפה, והבן:

24.  דרשות ר"י אבן שועיב פרשת וישב יעקב

ולפי דעת רבותינו ז"ל מכלם היה שנוי, מבני השפחות על שהיה מביא דבתם רעה אל אביהם כי עמהם היה רגיל דכתיב והוא נער את בני בלהה וגומ', כי להם נתנו אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות, והוא בנערותו היה מגלה לאביהם מה שהיו עושים, ובני הגבירות היו הם השונאים אותו כי היה אוהב אותו אביהם יותר מהם שהיו בני גבירה כמותו, ולזה היו שונאים אותו, נמצא שנוי מכולם וזה הוא דעת הרב רבינו משה. ורש"י ז"ל פירש ויבא את דבתם רעה, דבת בני הגבירות והיו בני השפחות אהובים לו. כי בני הגבירה היו דוחין אותן והוא מקרבן, ואם תאמר לדבריו למה לא סייעוהו בני השפחו' שהיו ארבעה וראובן עמהם והוא עצמו זה קשה. ואני הכותב אומר כי יש לומר שבני השפחות אף על פי שלא היו שונאים, מכל מקום לא יוכלו לריב ולא לדבר עם בני הגבירה שהיו כמו אדונים להם, אם כן לא היו מריבין עמהם אבל ראובן שהיה בן הגבירה כמותם עשה יכולתו. ולפי זה הדעת בני השפחות שתקו ולא רצו לדבר בשום פנים. ועל כל פנים נראים יותר דברי הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. ועוד שנאוהו על שמסר לו חכמתו כי בן זקונים הוא לו.

25.  זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת וישב דף מט עמוד ב

ויוסף הצדיק נמי עביד הכי הה"ד ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה מאן אינון חמשה אינון דלא סני ליה הה"ד והוא נער את בני בלהה וגו' אמר כדאי אתון זכאין למיקם בהאי פרצה דפרצו אחיכון.

Shiurim on Vayeshev, Chanuka and other seasonal events

Parshat Vayeshev; Yehuda and Yosef

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/766666/Rabbi_Ari_Kahn/Yehuda_and_Yosef

Chachmat Yavan - Greek Wisdom

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/753026/Rabbi_Ari_Kahn/Chachmat_Yavan_-_Greek_Wisdom

Chanuka, Candles and Unicorns

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/753025/Rabbi_Ari_Kahn/Chanuka,_Candles_and_Unicorns

Jesus in the Talmud

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/752892/Rabbi_Ari_Kahn/Jesus_in_the_Talmud

Sufganiot-pat haba b'kisnin

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/752909/Rabbi_Ari_Kahn/Sufganiot-pat_haba_b'kisnin

Nittel Eve

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/754814/Rabbi_Ari_Kahn/Nittel_Eve

Chanuka Candles and "Danger"

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/752713/Rabbi_Ari_Kahn/Chanuka_Candles_and_'Danger'

Parshat Vayeshev and Chanuka

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/752422/Rabbi_Ari_Kahn/Parshat_Vayeshev_and_Chanuka

Shiurim on Vayishlach

Vayishlach - Honesty

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=107&Shiur=Parsha

Encampments

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=142&Shiur=Parsha

Yackov Yisrael

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=143&Shiur=Parsha

Yaacov needs to be Yashar

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=144&Shiur=Parsha

All Night

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=218&Shiur=Parsha

New! – from today -

The Death of Rachel

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=234&Shiur=Parsha

Praying for rain

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/749729/Rabbi_Ari_Kahn/Praying_for_rain

shiurim for sukkot

shiurim for sukkot

one or two days Yom Tov for visitors to Israel

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/748708/Rabbi_Ari_Kahn/one_or_two_days_Yom_Tov_for_visitors_to_Israel

Ushpizhan

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/748717/Rabbi_Ari_Kahn/Ushpizhan

Kitavo: Sukkot - a time for Joy

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/764754/Rabbi_Ari_Kahn/Kitavo_Sukkot_-_a_time_for_Joy

or

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=78&Shiur=Parsha

some written shiurim

Parshat Ha’azinu- Sukkot 5770

http://arikahn.blogspot.com/2009/09/parshat-haazinu-sukkot-5770.html

Parshat Shmot 5770 -Collecting Straw

http://arikahn.blogspot.com/2010/01/parshat-shmot-5770-collecting-straw.html

Sukkot: The Universal Holiday

http://arikahn.blogspot.com/2011/10/sukkot-universal-holiday.html

Sukkot: The Universal Holiday

SUKKOT - A UNIVERSAL HOLIDAY?

Rabbi Ari Kahn

The Talmud relates that in the future, when the nations of the world will complain about the preferential status enjoyed by the Jews, God will explain that the Jews are the "Chosen People," because they alone are the "choosing people," so to speak; they alone accepted the burden of the commandments and chose to follow God's law.

The nations will then plead, ‘Offer us the Torah anew and we will follow it.’ ‘You foolish people,’ God will answer, ‘he who prepares on the Eve of Shabbat can eat on Shabbat, but he who made no preparations, what can he eat? Nevertheless, I have an easy commandment called sukkah, go and fulfill it….’ Why is it called an easy commandment? Because it has no expense. Immediately each one will build a sukkah on his roof but God will cause the sun to blaze as if it were the summer solstice. Each one will then kick his sukkah, and leave… Thereupon God will laugh, as it is said, [Tehilim 2:4] “He that sits in heaven and laughs.” (Talmud Bavli, Avoda Zara 3a)

Although this passage has many difficult elements, one of its main themes is of particular interest at this time of year: Non-Jews will be unable to keep the commandment of sukkah. This is a very strange idea, particularly because Sukkot, the festival also known as Tabernacles, is considered the most universal of all the holidays. The Talmud (Talmud Bavli, Sukkah 55b) teaches:

Rabbi Eliezer (another tradition reports “Elazar”) said, ‘Why are 70 offerings brought on Sukkot? For the (merit of the) 70 nations of the world.’

Rashi: To bring forgiveness for them (the 70 nations), so that rain shall fall all over the world.

The sages stressed that Sukkot has a universal element that is glaringly absent in the other festivals:  Pesach celebrates the exodus from Egypt and the emergence of the Jewish nation. Shavuot celebrates the giving of the Torah, specifically to the Jewish People.  It seems paradoxical, then, to find an expression of the inability of the nations of the world to relate to God specifically in the context of Sukkot.  We may theorize that specifically on Sukkot, when the Jews concern themselves with the welfare of the entire world, the other nations are expected to respond and to relate to God directly. There is, however, another passage which makes this approach untenable. 

And it shall come to pass, that every one that is left of all the nations who came up against Jerusalem, shall go up from year to year to worship the King, the God of Hosts, and to keep the holiday of Sukkot. And whoever does not come… to Jerusalem, ...upon them there will be no rain. (Zecharya 14:16)

This passage, from the prophecy of Zecharya, describes the aftermath of the apocalyptic battles that herald the messianic age when the vanquished nations will celebrate Sukkot.  How, then, can the Talmud suggest that the nations of the world will be given the commandment of Sukkot, but fail to fulfill this “easy” commandment? This Talmudic teaching seems to contradict the prophecy of Zecharya which describes their successful adherence to this precept in the future. While the Talmud contains many explanations of biblical teachings, the Talmud does not, as a rule, contradict biblical prophecy. Our question, then, is quite simple: How can the Talmud state that in the future the nations of the world will be unable to keep Sukkot, when the Prophet Zecharya tells us that they will, in fact, celebrate Sukkot?

In the resolution of this apparent contradiction lies the essence of Sukkot.

There are two distinct aspects to the holiday of Sukkot, represented by two commandments in the Torah:

On the 15^th of the 7^th month, when you have gathered the fruit of the land, you shall keep a feast to the Almighty seven days… And you shall take for yourselves on the first day the fruit of a hadar (etrog), branches of palm trees, aravot and haddasim, and you shall rejoice before your God seven days. And you shall keep it as a holiday seven days a year, it shall be a statute forever to celebrate. You shall sit in booths (sukkot) seven days, every citizen of Israel shall sit in the sukkot. In order to inform all generations that the Children of Israel dwelled in sukkot when I liberated them from Egypt. (Vayikra 23:39-43)

In this passage, we are given two distinct commandments: We are to take the four species and rejoice with them, and we are to sit in sukkot. The mitzvah of the four species is linked with “gathering the fruit of the land,” while sitting in the sukkah is a commemoration of a specific time in our national history, during the exodus from Egypt. The four species is an expression of the agricultural aspect of the holiday, which is universal, whereas the sukkah expresses our own unique national history, and is therefore particular to the Jews. 

Sukkot in Jerusalem

The relationship between the gathering of the fruit and the four species seems clear: After gathering the harvest from the fields, we collect these four species, and use them as a visual aid for prayer over the course of the festival: We thank God for the produce we have just harvested, and implore him to continue to sustain us with generous rainfall and economic security over the coming year. Rabbinic tradition teaches us that God allocates the world’s supply of water for the coming year on Sukkot:

On Chag (Sukkot) we are judged regarding water. (Talmud Bavli, Rosh HaShanah 16a)

In fact, much of the celebration in Jerusalem on Sukkot was connected to water, including the Simchat Beit HaShoeva ceremony, of which the Mishna says:

“Whoever did not see the Simchat Beit HaShoeva never saw real joy in their life.” (Sukkah, 5:1)

The commandment to take the four species speaks of rejoicing before God, referring to the Temple in Jerusalem. Sukkot was uniquely celebrated in Jerusalem: Armed with the four species, the Jews would make a pilgrimage to the Temple and pray for plentiful rainfall in the coming year.

Clouds or tents?

What, however, is the meaning of the other aspect of the festival, in which we are commanded to sit in sukkot? What do these booths symbolize? The Talmud records two opinions: According to Rabbi Eliezer, the sukkot we build are a representation of the Clouds of Glory with which God protected the Israelites in the wilderness. Rabbi Akiva, on the other hand, was of the opinion that when the Jews were liberated from Egypt, they dwelt in actual sukkot, booths, not unlike those we build today. Both opinions agree that the sukkot signify the special relationship between the Jewish People and the Almighty; the difference between the opinions lies in respect to the historical reality. Were we protected metaphysically, by a cloud, or were we protected by a physical construct- actual huts, sukkot?

This difference of opinion is unresolved; either way, we celebrate the festival and the unique, loving relationship that lies at its heart, by building sukkot. We remember that the Jews ventured into the wilderness, vulnerable to the elements, putting their faith in God. This is what we commemorate today, and it is a central part of the fulfillment of the mitzvah of sukkah to teach our children the lessons of ahavat Hashem and emunah (love of God and faith) that this holiday expresses. This is the essence of Sukkot: The Jew leaves the comfort of his home and turns this little hut, this makeshift dwelling, into his place of residence for the duration of the festival. This serves as a reminder of the temporary nature of our existence, helping us focus on the proper balance between the physical and the spiritual aspects of our lives. Most importantly, the sukkah is an expression of our trust in God - the trust that we had in the desert and the trust, it is hoped, we have today.

Now, perhaps we can resolve the inconsistencies in our Talmudic passage. There are two sides to the Festival of Sukkot: On the one hand, we pray for physical sustenance, for the plentiful rains and bountiful harvests that are a universal human need. Our physical needs are quite real, and nothing is as representative of these needs as rain; in fact, the Hebrew word for rain, “geshem,” is at the very root of the Hebrew word for physical reality, “gashmiyut.” For this very reason, we pray for rain specifically on Sukkot: Whereas on Rosh HaShanah and Yom Kippur we pray for life itself, on Sukkot we pray for quality of life. We pray for the success of our economic undertakings; we pray for rain. On the other hand, we reject our physical comfort, and, in testimony to our special relationship of love and faith in God, we leave our physical needs behind. We remind ourselves that the source of our sustenance is beyond our physical realm, beyond our own human accomplishments or capabilities. The source of rain, the source of geshem, God Himself, is represented by the Clouds of Glory that protected and sustained us in our early history as a nation. 

With dialectical elegance, a synthesis is created: We are commanded to leave our homes, the physical anchor of our lives, and to enter a home under the clouds, protected by our trust in God. Our physical existence is brought into sharp contrast with our spiritual life, and the two aspects of Sukkot co-exist.

Now we may return to our original question:  Will the nations of the world be capable of observing the holiday of Sukkot? Surely, the answer must consider each aspect of the holiday independently. The passage in Zecharya that spoke of observance by non-Jews of Sukkot stressed that they would do so in Jerusalem - “before  God.” The aspect of Sukkot that finds unique expression in Jerusalem is the universal aspect of thanksgiving and the prayer for rain. In fact, the prophet Zecharya made this very clear: “And whoever does not come… to Jerusalem ... upon them, there will be no rain.” The focus of the pilgrimage to Jerusalem and the joyous prayers there was the physical, agricultural – and therefore universal - aspect of Sukkot, the blessing for rain. This aspect of Sukkot surely can be fulfilled by Jews and non-Jews alike: It is pragmatic. In essence, it is a recognition of cause and effect. The nations of the world will have no trouble performing this type of service.

However, the other aspect of Sukkot, the building of the sukkah, what the Talmud called a “simple Mitzvah,” is what the non-Jewish, and certainly the pagan religious experience, finds so foreign. Here there is no pragmatism, only trust, faith -- and love.

Go and cry in the ears of Jerusalem, saying, ‘Thus says God, I remember in your favor the devotion of your youth, your love as a bride, when you followed me into the wilderness, into land that was not sown.’ (Yirmiyahu 2:2)

The sukkah is testimony to that love. Simply being “with God,” quite literally leaving our “comfort zone,” stepping away from our physical existence, even if only to a small degree, is a concept that is foreign to the pagan mindset. Pagan practice centers around commandments that are far more “difficult” to fulfill - commandments that involve sacrificing something precious in order to find favor with the gods. Conversely, the Talmudic passage with which we began reports that God offers them “a simple mitzvah,” an “easy mitzvah.” God asks for no sacrifice, no pain, no price to be paid. To the pagan mind, this type of commandment is bewildering: What is a God who asks for nothing? 

This same Talmudic passage points out the contrast between the Jewish and non-Jewish mindset:

But does not Rabba say whoever is uncomfortable is freed of the obligation of sukkah? (Talmud Bavli, Avoda Zara 3b)

A fundamental principle in the laws of sukkah is that anyone who is extremely uncomfortable in the sukkah is exempt; therefore, the non-Jews who find themselves in a hot sukkah are, technically, exempt from sitting in it. This is even more perplexing for the pagan mind: If a god asks for something difficult, are you exempt? The response of the non-Jews is to kick down the sukkah, as if to say, “Enough is enough. How can man be expected to relate to such a deity?”

This aspect of the festival is a uniquely Jewish experience: When we sit in the sukkah, we are living with God, remembering the days of our youth when we followed God like a lovesick bride - unquestioning, accepting, trusting.  This aspect of Sukkot cannot be enjoyed by the non-Jews who will, in Messianic times, seek equal treatment; they did not take that leap of faith. They did not make that unconditional commitment. They did not build or maintain that unique relationship; therefore, they are spiritually incapable of enjoying the sukkah, which is the physical manifestation of that relationship.  To our great joy and pleasure, we are invited to enjoy this unique and exclusive relationship with God each year, on the occasion of Sukkot. 

This essay is an excerpt from my book Emanations