פרשת ויחי התשע"ב

פרשת ויחי התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                                    Rabbi Ari Kahn                      

מת"ן י' טבת התשע"ב                                                                                       Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                         http://arikahn.blogspot.com                

1.    בראשית פרק נ

 (יד) וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו וְכָל הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת אָבִיו אַחֲרֵי קָבְרוֹ אֶת אָבִיו:(טו) וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף וְהָשֵׁב יָשִׁיב לָנוּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ:(טז) וַיְצַוּוּ אֶל יוֹסֵף לֵאמֹר אָבִיךָ צִוָּה לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר:(יז) כֹּה תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי רָעָה גְמָלוּךָ וְעַתָּה שָׂא נָא לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף בְּדַבְּרָם אֵלָיו:(יח) וַיֵּלְכוּ גַּם אֶחָיו וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים:(יט) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי:(כ) וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב:(כא) וְעַתָּה אַל תִּירָאוּ אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם וַיְנַחֵם אוֹתָם וַיְדַבֵּר עַל לִבָּם:(כב) וַיֵּשֶׁב יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם הוּא וּבֵית אָבִיו וַיְחִי יוֹסֵף מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים:

2.    אלשיך על בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יד

הנה ראייה זו (האמורה בפסוק טו) בלתי מובנת, כי איך המה ראו ולא זולתם. ואיך ראו אחרי שובם מלקוברו ולא עד כה. ב. אומרו לו ישטמנו, ומהראוי יאמר פן ישטמנו. ג. אומרו השב ישיב שהוא כפול. וגם מה הוא רבוי את וכל. ד. אומרו ויצוו אל יוסף כו' מה ענין אומרו לאמר זה פעמים, והיה לו לומר אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף.

3.    אלשיך על בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יד

והוא בשום לב אל פסוק הקודם (יד) שאומר וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו כו' כי מלת הוא מיותרת. אך כיוון שלא בא בחברה אתם, רק הוא לבדו והם לבדם, על כן (טו) ויראו אחיו כי מת אביהם כי ראו הוראת רושם מיתתו,

4.    רש"י בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

(טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם - מהו ויראו, הכירו במיתתו אצל יוסף, שהיו רגילים לסעוד עמו על שולחנו של יוסף והיה מקרבן בשביל כבוד אביו, ומשמת יעקב לא קרבן:

5.    פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק נ סימן טו

טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. מה ראו, אלא בעלייתם אל ארץ ישראל נטה יוסף מן הדרך והלך וצפה בבור שהשליכוהו אחיו, אמרו עדיין השנאה בלבו: והשב ישיב לנו. האחד שהשלכנו אותו בבור, והשני שמכרנו אותו: את כל הרעה. שאמרנו טרוף טורף יוסף (בראשית לז לג): ד"א מה ראו, לפי שכל חיי אביהם היו אוכלים על שלחנו, משמת לא אכלו על שלחנו:

6.    שכל טוב (בובר) בראשית פרק נ סימן טו

ויאמרו לו ישטמנו יוסף. מה ראו לומר כך, אלא בחזירתן מחברון היו עוברין דרך שכם לדותן, נטה יוסף מעל מרכבתו והציץ בבור שהשליכו בו אחיו ונתאנח, כשראו אחיו את זאת, אמרו עדיין השטמה בלבו: והשב ישיב. כפל הדיבור, כלומר והשיב לזרענו, וישיב לעצמינו: את כל (הרעות) [הרעה]. שהשלכנוהו בבור, ושמכרנוהו לעבד: אשר גמלנו אותו. על דברי החלומות. ויש דורשין ויראו אחי יוסף, שכל זמן שהיה יעקב בחיים היה יוסף מיסב בראש, ומשמת יעקב לא רצה יוסף להיות מיסב בראש, שלא להחליש דעת אחיו, והם דימו בדעתם שבשטמה הוא עושה:

7.    חזקוני בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

(טו) ויאמרו לו ישטמנו יוסף כששב מקבורת אביו עבר על בור שהשליכוהו אחיו וברך עליו שעשה לי נסים במקום הזה והם שמעו על כן יראו פן תתחדש עליו כל הרעה שעשו לו.

8.    הדר זקנים על התורה בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

(טו) ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. וכי מה בא זה ללמדנו. אלא כשחזרו יוסף ואחיו מקבורת אביהם ראה יוסף הבור שהושלך בו ובירך ברוך ה' שעשה לי נסים במקום הזה. אמרו אחיו מאחר שמזכיר בדבר זה עדיין לא יצאה שנאתו מלבו. אמרו לו ישטמנו יוסף שמא השנאה טמונה בלבו. ועל כן מעיד הקרא. ויראו אחי יוסף כי מת אביהם. שכל זמן שאביהם קיים לא רצה לשנאם והיה מכבדם ולא הזכיר להם הרע שעשו לו משום כבוד אביו:

לו ישטמנו יוסף. הלואי שישטמנו בלבו. ובלבד שלא ישיב לנו כל הרעה שגמלנו אותו:

9.    רש"ר הירש בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

(טו) כל עוד מרוכזים הבנים סביב אב או אם, הריהם מוצאים בהורים את משען דבק האחדות. חילוקי דעות זעירים מצויים גם בין בנים הגונים, אך כל עוד חיים ההורים, יתרחקו הבנים ממחלוקת למען הוריהם. אחרי מות ההורים יתרופף הקשר. אין הם מרבים עוד להיפגש, הרי הם נעשים זרים זה לזה, משעה שאב ואם חדלו לעמוד במרכז. קל - וחומר שכאן לא היה זה אלא טבעי. האחים "ראו", הרגישו שאביהם איננו. אדם שעשה עוול לחבירו, והלה איננו מסביר לו פנים בייחוד, הרי הכרת אשמתו תביאנו להאמין כי יש בלבו עליו:

10. בעל הטורים בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

(טו) לו ישטמנו יוסף. כשחזרו מלקבור את אביהם עבר יוסף על הבור שהשליכוהו בו ובירך בדרך "ברוך שעשה לי נס במקום הזה". אמרו עדיין הוא זוכר בלבו מה שעשינו לו (תנחומא ויחי יז). יש מפרשים "לו ישטמנו יוסף", כלומר הלוואי ישטמנו יוסף בלבו ולא יעשה לנו מעשה. ואם חפץ לעשות לנו ישיב לנו כל הרעה שגמלנוהו כי מה עשינו לו, גרמנו לו שנעשה מלך מחמת שמכרנוהו ונתגלגל הדבר ונעשה מלך במצרים, כן יעשה לנו:

11. אור החיים בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

לו ישטמנו וגו'. פירוש דלמא אלא שאין חבר לה בכל התורה וצריך לדעת למה ידבר הכתוב לשון זה שמשמעותו הרגיל הוא הפך הכוונה, והגם שאין מקום לטעות להבין בו זולת דלמא, אף על פי כן היה לו לומר לשון צודק פן או אולי. ונראה כי הכתוב דברי עצמו קאמר לו, והכוונה בזה שהם יראו על דבר שהלואי שיהיה כן שיהיה משיב להם והוא אומרו ישיב לנו את כל הרעה והיו מצטערים השבטים כשיעור שנצטער יוסף מצדם ובזה לא היו מתחייבים לבסוף מהגלויות ומהצרות בעד חטא זה כאומרם ז"ל (שבת י ב) גלות מצרים וגם בגלות האחרון, וצא ולמד מה היה לעשרה עמודי עולם:

12. רש"ר הירש בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

לוּ. משפט היפּוֹתיטי: נניח כי אכן יוסף נוטר בלבו איבה נגדנו, הרי יתכן כי ישיב לנו וכו'.

13. מלבי"ם בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טו

ויאמרו לו ישטמנו יוסף, כבר בארתי בס' ארצות השלום מ"ש החכם אם רעב שונאך האכילהו לחם, שהנקמה היותר גדולה מאויבו הוא אם תחת איבתו והרעה שעשה לו ישימהו מאוכלי שלחנו ויעשה עמו אך טוב וחסד, שאז יזכור תמיד מה שהוא הרע לעשות, וז"ש כי גחלים אתה חותה על ראשו. ואחי יוסף הרגישו זאת, וטובת יוסף היה בעיניהם כי חותה גחלים על ראשם, ואמרו הלואי אחר שיוסף ישטמנו בודאי, וא"כ לו ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אתו, שיעשה עמנו רע בפועל לא טוב שהוא לנו כמדקרות חרב:

14. רש"י בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טז

(טז) ויצוו אל יוסף - כמו (שמות ו יג) ויצום אל בני ישראל, צוה למשה ולאהרן להיות שלוחים אל בני ישראל, אף זה ויצוו אל שלוחם להיות שליח אל יוסף לומר לו כן. ואת מי צוו, את בני בלהה שהיו רגילין אצלו, שנאמר (לעיל לז ב) והוא נער את בני בלהה:

אביך צוה - שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן שלא נחשד יוסף בעיניו:

15. דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טז

 (טז) ויצוו אל יוסף. ובחיי אביהם למה לא צוו אלא אמרו מה לנו לעורר השנאה שהרי כבר שכחה והלכה לה כיון שחזרו מלקבור אביהם ועבר יוסף על הבור שהשליכוהו אחיו אמר ברוך שעשה לי נס במקום הזה אמרו עדיין יש שנאה טמונה בלבו מיד ויצוו אל יוסף:

16. אלשיך על בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יד

ויבך יוסף כי זכר אשר הרעו לו ונצטער. ובראותם כי היה זוכר הענין מיד ויפלו לפניו וכו'

17. ספורנו בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק טז

לאמר אביך צוה. צוה שיאמרו ליוסף אביך צוה לנו שנאמר אליך מאלינו לא מצדו שאינו חושד אותך כלל אבל שאם ייראו אחיך נאמר אליך אלה הדברים:

לפני מותו. באותו הפרק צוה ולא היה לנו פנאי לדבר אליך. אז:

18. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק נ סימן טז

טז) ויצוו אל יוסף לאמר. אמרו צוו לבלהה לאמר לו ליוסף: אביך צוה לפני מותו. מותר לשנות מפני דרכי שלום, כדכתיב בשרה לעיל:

19. רבינו בחיי בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יז

(יז) ויבך יוסף בדברם אליו. תכף שהזכירו לו אביו בכה לגודל האהבה ונכמרו רחמיו, והנה אחיו בקשו ממנו מחילה, ולא באר הכתוב שמחל להם, וכבר בארו רז"ל: (ב"ק צב א) שכל מי שחטא לחברו ועשה תשובה אינו נמחל לעולם עד שירצה את חברו, ואף על פי שהזכיר הכתוב: וינחם אותם וידבר על לבם, שנראה בזה שהיה להם רצוי מיוסף, מכל מקום לא ראינו שיזכיר הכתוב מחילה ביוסף ולא שיודה להם שישא פשעם וחטאתם, ואם כן מתו בענשם בלא מחילת יוסף ואי אפשר להתכפר עונם רק במחילתו, ועל כן הוצרך העונש להיותו כמוס וחתום להפקד אחר זמן בענין עשרה הרוגי מלכות. וקרוב אני לומר שיש מזה רמז בכתוב ממה שנכפל הלשון ועשה בזה שני חלקים: פשע אחיך וחטאתם, פשע עבדי אלהי אביך, והיה ראוי הכתוב לומר: ועתה שא נא לפשעם. אבל כיון הכתוב לרמוז: אם תשא פשע אחיך וחטאתם, יהיה פשע עבדי אלהי אביך נמחל, ובאר הכתוב: כי פשע עבדי אלהי אביו הוא פשע אחיו, כי יזכיר להם הש"י עונות ראשונים, והבן זה.

20. בעל הטורים בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יט

 (יט) התחת אלהים אני. בלשון שהשיב יעקב לרחל כשביקשה ממנו שיבקש עליה רחמים וגער בה (לעיל ל ב) בו בלשון השיב יוסף לאחיו (תנ"י ויצא יט).

21. מלבי"ם בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יט

(יט) אל תיראו כי התחת אלהים אני. ר"ל אחר שראיתי שדבר זה היה השגחיי, איך אוכל להרהר על דבר שעשה האל, וכי אני תחתיו ובמקומו לעשות הפך מעשהו, בשגם שעקר ההשגחה היה כדי שאיטיב לכם לכלכל אתכם, ואיך אשנה רצון האל ודברים שעשה בהשגחתו, וגם אחר שאתם לא עשיתם לי רע בפועל כי נהפך הדבר לטוב, א"כ לא אוכל לשלם לכם רע רק כמו שעשיתם שיהפך לטוב, ואני איני תחת אלהים שאדע שיצמח טוב מן הרע שאעשה:

22. מלבי"ם בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק כב

(כב) וישב יוסף. מספר ששלום יוסף התמיד כל ימי חייו, אם שלום מלכותו כי ישב במצרים, אם שלום משפחתו כי ישב הוא ובית אביו, והיה אהבה ואחוה ביניהם,

23. צרור המור על בראשית פרק נ פסוק כא

ואמר אנכי אכלכל אתכם. לאות שחזר הרעב למצרים אחר פטירת יעקב, כאמרם ז"ל (תוספתא סוטה פ"י), לקיים דברי יוסף שאמר וקמו שבע שני רעב (לעיל מא, ל), וכן אמר ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר (שם מה, ו), ומפני זכותו של יעקב נסתלק הרעב ועכשיו חזר. וזהו אנכי אכלכל אתכם, כמו שאמר למעלה בירידתם למצרים. ובזה וינחם אותם, בנתינת המזונות. וידבר על לבם, דברים המתיישבים על הלב. ואולי זה הוא מה שאמר וישב יוסף במצרים הוא ובית אביו (פס' כב), כי בזה נחמם ודבר על לבם והקריבם אליו, יותר ממה שהיה מקרב אותם בימי אביו. וזהו הוא ובית אביו, שישבו יחד הוא והם. ואולי לפי שלמעלה אמר ויראו אחי יוסף כי מת אביהם (לעיל פס' טו), ודרשו בו שלא הוליכם לבית אביו כבראשונה (בר"ר ק, ח), לכן אמר בכאן שחזר להיות עמהן בישיבה אחת והיו באוכלי שולחנו, וזהו הוא ובית אביו:

24. חתם סופר על בראשית פרשת ויחי פרק נ פסוק יד

וישב יוסף מצרימה הוא ואחיו וכל העולים אתו, פירש"י שנתכבדו עתה יותר ועלו בראש קודם זקני פרעה, וראיתי בס' מעשי ה' שכ' ויראו כי מת אביהם שהרגישו בהתחלת שיעבוד מצרים אחר מות אביהם ואמרו לו והלואי ישטמנו יוסף בחטאנו ולא נמסר ביד מצרים, ולפע"ד מה שעלו קודם זקנ' מצרים היינו שהוליכם כשבויים לפניהם וזקני מצרים אחריהם שלא יברחו פן נלחם בנו ועלה מן הארץ וזה היה סימן שיעבוד, ועל כן אמרו ליוסף הננו לך לעבדים לכפר על חטאנו ולא נפלה ביד מצרים, ויוסף השיב להם אנכי אכלכל אתכם, ובמה שאתם סמוכים על שולחן אחרים ומתפרנסים מידי יש בו די כיפור על חטאיכם. [תקפ"ט]:

25. אברבנאל על בראשית - פרק מט פסוק כט- נ, כו

וסיפר הכתוב, שראו אחי יוסף כי מת אביהם אשר בצילו יחיו, ופחדו אולי ישטום אותם יוסף וירע להם בעבור כל הרעה אשר גמלוהו. ואמרם: "לו ישטמנו... והשב ישיב לנו", הם אצלי שני מאמרים. האחד: "לו ישטמנו יוסף", כאומר, הלואי שישטמנו כי נתחנן לפניו, אבל בהיות השנאה נסתרת בלבו הוא יותר רע. והשני הוא: "והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו". רוצה לומר, והלואי שישב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו, והיא, שהיינו סיבה לגדולתו ומעלתו, וככה יהיה הוא סיבה לגדולתנו ומעלתנו. ויהיה לפי זה מלת 'לו', מושכת עצמה ואחרת עמה: לו ישטמנו יוסף; ולו השב ישיב לנו וגו':

26. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת ויחי סימן יז

ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ומה ראו עתה שפחדו אלא שראו בעת שחזרו מקבורת אביהם ראו שהלך יוסף לברך על אותו הבור שהשליכוהו אחיו בתוכו וברך עליו כמו שחייב אדם לברך על מקום שנעשה לו נס ברוך המקום שעשה לי נס במקום הזה וכיון שראו כן אמרו עכשיו שמת אבינו לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו את יוסף לאמר אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא וגו', חפשנו ולא מצאנו שצוה יעקב דבר זה, אלא בא וראה כמה גדול כח השלום שכתב הקדוש ברוך הוא בתורתו על כח השלום אלו הדברים.

27. מדרש תנחומא (ורשא) פרשת צו סימן ז

ארשב"ג גדול הוא השלום שהכתיב הקדוש ברוך הוא דברי' בתור' שלא היו אלא בשביל השלו', אלו הן כשמת יעקב ויראו אחי יוסף כי מת אביהם ויאמרו לו ישטמנו יוסף (בראשית נ) מה עשו הלכו אצל בלהה ואמרו לה הכנסי אצל יוסף ואמור לו אביך צוה לפני מותו כה תאמרו ליוסף אנא שא נא פשע אחיך, ומעולם לא צוה יעקב מכל אלו הדברים כלום, אלא מעצמם אמרו דבר זה, אמר רשב"ג כמה דיו משתפך וכמה קולמוסין משתברין וכמה עורות אבודים וכמה תינוקין מתרצעין ללמוד דבר שלא היה בתורה, ראה כמה גדול כח השלום, וכן אתה מוצא בשרה כיון שבאו מלאכי השרת לאברהם ואמרו לו למועד אשוב אליך כעת חיה (בראשית יח) באותה שעה ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלותי היתה לי עדנה ואדוני זקן, והקב"ה לא אמר לאברהם אלא למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי, וכל כך למה בשביל השלום, ולעולם הבא כשיחזיר הקדוש ברוך הוא את הגליות לירושלים בשלום מחזירן שנא' (תהלים קכב) שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך, וכן הוא אומר (ישעיה סו) הנני נוטה אליה כנהר שלום.

28. ספר כתב סופר על בראשית פרק נ פסוק טו

לו ישטמנו יוסף. הרבה פירושים נאמרו בזה. ונ"ל דפחדו שמא יהרגם יוסף, והיה נוח להם שישלם כמו שעשו לו שלא הרגוהו וכן יעשה להם, ואמרו לו הלואי ישטמנו יוסף וישיב לנו הרעה אשר גמלנו בפועל ולא כפי שחשבנו עליו מתחלה להרגו. והיינו דאמרו אח"כ הננו לך לעבדים, ולכאורה יפלא הא התחננו אליו, והאיך אמרו הננו לך לעבדים, ולהנ"ל אתי שפיר כי היו רוצים שיהיו לו לעבדים, רק שלא ימיתם, ואמר יוסף התחת אלקים אנכי שיודע מחשבות שתפחדו. שאמיתכם על מחשבתכם להמיתו וק"ל:

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו. עיין פירש"י. וקשה לשון לו, משמע שרצונם כך, וגם אשר גמלנו צ"ב, הלא לא עשו עמו רעה, כאשר השיבם יוסף אתם חשבתם וכו'. אבל י"ל כי חשבו בדעתם כי יוסף יעשה עמהם רעה לא מרוע לב, רק כי חטאו לדעתו במכירתם אותו מצרימה, וירצה שלא יענשו בעוה"ב ויקבלו ענשם בעולם הזה, ולכן יהיה מיצר להם כמו שעשה באומרו מרגלים אתם, כן יעשה עתה עוד הרבה יותר, כי רוצה בקיומם לעוה"ב ולטוב כונתו. אבל הם לדעתם נכון עשו במכירתם אותו, כי דנו אותו למוסר כמבואר, ולא פחדו שיקבלו עונש לעוה"ב, לכן היו מבקשים לו ישטמנו יוסף, דהיינו שלא יהיה לבו טוב להם ולא ירצה שיקבלו עונשם בעולם הזה, רק ישמח כי יעונשו לעוה"ב עבור מכירתו, והשב ישיב לנו את הרעה אשר גמלנו אותו, היינו כי באמת נתבטל מחשבתם ותחת רע יצא טוב ונעשה מלך במצרים, רק [אצל] יוסף לגודל צדקתו היה זה רע, כי נתבטל מלימוד שלמד אצל אביו, וגם יצא מא"י לחו"ל על ידם, וזהו הרע שהרעו עמו, כן ישיב לנו ויצפה כי לא יהיה להם חלק לעוה"ב ויקופח שכרם מעם ה', ועכ"פ לא יהיה מיצר להם עתה, והם לדעתם לא יקבלו עונש מאת ה', כנ"ל ליישב וק"ל:

29. ספר כתב סופר על בראשית פרק נ פסוק טו

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה וכו'. במדרש, השב זה יוסף ישיב לנו זה עשו. ונ"ל כי אח"כ נפלו לפניו ואמרו הננו לך לעבדים, והלא מפני זה פחדו באשר מכרוהו וישיב להם הרעה אשר גמלוהו וישעבד בהם, ומכיון שאמרו הננו לך לעבדים מה יעשה להם יותר. ונ"ל כי פחדו שהשיב ישיב כל הרעה, היינו שימכרם לעבדים וימסרם ביד נכרים כמו שעשו לו שמכרו לידי נכרים, והיינו כל הרעה כמו שגמלנו אותו, ולכן אחר שבקשו מלפניו אמרו הננו לך לעבדים ולא לנכרים בידי לא יוכלו קום ר"ל. וזהו כונת המדרש, השב זה יוסף ישיב זה עשו, שימסרם בידי עשו אשר עברתו שמורה נצח ח"ו, וק"ל:

30. ערבי נחל דרוש לשבת הגדול

לו ישטמנו יוסף והשב ישיב לנו את כל הרעה אשר גמלנו אותו ויצוו אל יוסף כו' כי רעה גמלוך כו' ואתם חשבתם עלי רעה אלהים חשבה

והכל יבואר עם האמור, דראובן היה מסופק אם יוסף הוא הזכאי נגד אחיו, או הוא החייב על הוצאת דבה, ולכן צוה להשליכו לבור שאם הוא זכאי יעשה לו נס. והנה הפרשת דרכים כתב דמחלוקת יוסף עם השבטים היה אם דינן כבני נח ומה שמקיימין התורה אינו בחיוב או דינן כישראל ונענשין על כל המצות, והיינו דאיתא במדרש (בראשית רבה פד', ז) שהוציא דבה לומר תולין הן עיניהם בבנות הארץ שנשאו נשים נכריות, ויוסף סבור שדינן כישראל ואינן רשאין לעבור אפילו על מה שלא נצטוו בני נח והם סברו שלא יצאו מכלל בני נח. וכבר נתבאר דחטא ראובן בבלהה תלוי ג"כ בזה אי דינן כישראל לא חטא משא"כ אם דינן כבני נח חטא, וז"ש ראובן הילד אינו דלא איתעביד ליה ניסא שמע מינה שיוסף החייב לפי שדינן כבני נח אם כן אנה אני בא מחטא של בלהה לכן שב לשקו:

31. ספר תפארת שלמה על מועדים - שבת קודש

 כמ"ש גבי אחי יוסף (בראשית נ, טו) לו ישטמנו יוסף שלא היו יכולים לסבול הבושה ממנו שהם גמלוהו הרעה והוא עשה להם כל הטובות וכלכל אותם ונשיהם וטפם. וזה ידוע שאין ערך ליסורים האלו. ומכש"כ אצל הקב"ה (תהלים קל, ג) אם עונות תשמר י"ה אדני מי יעמוד. ומדת הדין אומרת כו'. ומכ"ש שאין ערך ודמיון למי שיש לו שכל הטוב להבין ויודע כי חטאתו לנגדו תמיד ואעפ"כ הקב"ה עושה עמו חסד ומכלכל אותו ואת ביתו אין ערך לבושה זו. וזה (דניאל ט, ז) ולך ד' הצדקה ולנו בושת הפנים. דהיינו שיודעים אנו שאין אנו ראוים לזה רק הקב"ה עושה עמנו צדקה ולכך לנו בושת הפנים.

חזק חזק ונתחזק! J

Some audio classes for shmot

Some audio classes for shmot

Shmot - a Brief Overview

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/767696/Rabbi_Ari_Kahn/Shmot_-_a_Brief_Overview

The Metamorphosis of Moshe

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/767697/Rabbi_Ari_Kahn/The_Metamorphosis_of_Moshe

The Choice of Moshe as Leader

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/767866/Rabbi_Ari_Kahn/The_Choice_of_Moshe_as_Leader

the Haftorah for Shmot

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=123&Shiur=Parsha

http://rabbiarikahn.com/shiurim/Shmos.mp3

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=190&Shiur=Parsha

http://rabbiarikahn.com/Audio.php?ID=124&Shiur=Parsha

sources נר איש וביתו

נר איש וביתו

הרב ארי דוד קאהן

arikahn2@gmail.com

1.     שבת דף כג.א

והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן - לא עשה ולא כלום. אשה ודאי מדליקה, דאמר רבי יהושע בן לוי: נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס. אמר רב ששת: אכסנאי חייב בנר חנוכה. אמר רבי זירא: מריש כי הוינא בי רב משתתפנא בפריטי בהדי אושפיזא. בתר דנסיבי איתתא אמינא: השתא ודאי לא צריכנא, דקא מדליקי עלי בגו ביתאי.

And now that we say that the kindling constitutes the precept, if a deaf-mute, idiot, or minor lights it, he does nothing. But a woman may certainly light [it], for R. Joshua b. Levi said: The [precept of the] Hanukkah lamp is obligatory upon women, for they too were concerned in that miracle. R. Shesheth said: The [precept of the] Hanukkah lamp is incumbent upon a guest. R. Zera said: Originally, when I was at the academy, I shared the cost with mine host; but after I took a wife I said, Now I certainly do not need it, because they kindle [the lamp] on my behalf at my home.

2.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף כא עמוד ב

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך.

Our Rabbis taught: The precept of Hanukkah [demands] one light for a man and his household; the zealous [kindle] a light for each member [of the household]; and the extremely zealous, — Beth Shammai maintain: On the first day eight lights are lit and thereafter they are gradually reduced; but Beth Hillel say: On the first day one is lit and thereafter they are progressively increased.

3.     תוספות מסכת שבת דף כא עמוד ב

והמהדרין מן המהדרין - נראה לר"י דב"ש וב"ה לא קיימי אלא אנר איש וביתו שכן יש יותר הידור דאיכא היכרא כשמוסיף והולך או מחסר שהוא כנגד ימים הנכנסים או היוצאים אבל אם עושה נר לכל אחד אפי' יוסיף מכאן ואילך ליכא היכרא שיסברו שכך יש בני אדם בבית.

4.     רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד

הלכה א           כמה נרות הוא מדליק בחנוכה, מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד א בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היה בו אלא אדם אחד, והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית נר לכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים, והמהדר יתר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד ואחד בלילה הראשון ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד.

הלכה ב           כיצד הרי שהיו אנשי הבית עשרה, בלילה הראשון מדליק עשרה נרות ובליל שני עשרים ובליל שלישי שלשים עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונים נרות.

הלכה ג            מנהג פשוט בכל ערינו בספרד שיהיו כל אנשי הבית מדליקין נר אחד בלילה הראשון ומוסיפין והולכין נר בכל לילה ולילה עד שנמצא מדליק בליל שמיני שמונה נרות בין שהיו אנשי הבית מרובים בין שהיה אדם אחד.

5.     חתם סופר מסכת שבת דף כא עמוד ב

והמהדרין ראיתי מי שנתקשה מאי טעמה לא נהיגי נשי דידן להיות מן המהדרי' והיכא דליכא זכר והיא מדלקת היא מוספת והולכת והרי היא ממהדרי' מן המהדרי' ומ"ט לא תהי' מהמהדרים ונלפע"ד בתחלה כשתקנו נר איש וביתו על פתח ביתו מבחוץ ונמצאו בישראל מהדרין שיצאו לחוץ והדליקו בעצמם נוסף על הדלקת של בעל הבית אז לא נמצא שום אשה שתהי' מהמהדרים כי אין כבודה לצאת בחוץ בר"ה לעתותי ערב ולהדליק בין האנשים נהי אם אין האיש בביתו ועלי' מוטל מצות הדלקה על כרכה תצא לחוץ להדליק מ"מ אם יש כאן זכר המדליק אין מן החסידות שתחמיר על עצמה בזה ותביא עצמה לידי חשדא והשתא אע"ג שכולם מדליקין בפנים מ"מ מנהג הראשון לא זז ממקומו כנ"ל נכון בעזה"י:

6.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעא סעיף ב

כמה נרות מדליק; * בלילה הראשון מדליק אחד, (ד) מכאן ואילך א [ב] מוסיף והולך (ה) אחד בכל לילה (ו) עד שבליל האחרון (ז) יהיו שמונה, <א> ואפילו אם רבים בני הבית * (ח) לא ידליקו יותר. הגה: * (ט) וי"א דכל אחד מבני הבית (י) ידליק (הרמב"ם), וכן [ג] המנהג פשוט; * ויזהרו ליתן כל אחד ואחד נרותיו במקום מיוחד, * כדי שיהא היכר כמה נרות מדליקין (מהר"א מפראג).

2 The number of lights that should be kindled /is as follows/. On the first night one should kindle one /light/. (4) From then on he should add in turn (5) one /light/ each night, (6) until on the final night (7) there will be eight /lights/. Even if there are many members of the household (8) they should not kindle more /lights/. Gloss: (9) There are /authorities/ who say that every one of the members of the household (10) should kindle /lights for Chanukah/. (…) This is in fact the widespread custom. They must take care that each person puts his lights in a distinct place so that it will be recognizable how many lights they have /each/ kindled. (…) 

7.     באר היטב סימן תרעא

 (ג) המנהג. וזה חידוש שהספרדים נוהגים כתוספות והאשכנזים כרמב"ם וזה לא מצינו בשאר מקומות: 

8.     משנה ברורה סימן תרעא ס"ק ט

(ט) וי"א דכל אחד וכו' - לבד מאשתו דהיא כגופו:

9.     רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ג

כל שחייב בקריאת המגילה חייב בהדלקת נר חנוכה והמדליק אותה בלילה הראשון מברך שלש ברכות

10.  רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק א

קריאת המגילה בזמנה מצות עשה מדברי סופרים, והדברים ידועים שהיא תקנת נביאים, והכל חייבים בקריאתה אנשים ונשים א וגרים ועבדים משוחררים,

11.  רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה ט

נר חנוכה שהדליקו חרש שוטה וקטן י או גוי לא עשה כלום עד שידליקנו מי שהוא חייב בהדלקה,

12.  שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעה סעיף ג

(ט) ד [ג] אשה מדלקת נר חנוכה, (י) <ד> שאף היא חייבת בה; אבל אם הדליקה חרש שוטה וקטן, לא עשה (יא) כלום, (יב) ואע"פ שהניחה גדול; (יג) ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך, מותר. הגה: * (יד) ולדידן דכל אחד מבני הבית מדליק בפ"ע, קטן שהגיע לחינוך צריך להדליק ג"כ.

13.  משנה ברורה סימן תרעה ס"ק ט

 (ט) אשה מדלקת - פי' [י] בעד כל בני ביתה. ואפילו איש [יא] יכול לעשות אותה שליח להוציאו [יב] אם עומדין בשעה שמדלקת ושומעין הברכה ובדיעבד אם לא ענו אמן על הברכה ג"כ יצאו [יג] וכן איש מברך לאשה ויוצאת ידי חובתה אם עומדת שם ושומעת הברכה לא בע"א ועיין בתשובת עולת שמואל סימן ק"ה דלדידן שמדליקין כ"א בפ"ע מ"מ אשה אינה צריכה להדליק דהויין רק טפילות לאנשים ואם רוצים להדליק מברכות דהוי כשאר מ"ע שהזמן גרמא דיכולות לברך וכשאין האיש בבית תדליק האשה דהוי בת חיובא ובברכה ולא ידליק קטן וכדלקמיה. כתב רש"ל בתשובה סימן ע"ז סומא אם הוא בבית שאחרים דולקין ויכול להשתתף בפריטי עמהם ויברכו עליו זה עדיף וכן אם יש לו אשה אשתו מדלקת עליו ואם הוא בבית מיוחד ואין לו אשה ידליק בעצמו ע"י סיוע של אחר ועיין בשע"ת דלא יברך וכ"ש שאינו יכול להוציא אחרים:

14.  שער הציון סימן תרעה ס"ק י

 (י) מגן אברהם. ורוצה לומר, דכמו לענין חרש שוטה וקטן דלא עשה כלום היינו, להוציא אחרים, כמו שכתב הט"ז, כן הוא הדין בזה. עוד יש לומר דכוונתו לאפוקי דלא נפרש דאפילו במקום שהבעל מדליק אשה נמי צריכה להדליק, קא משמע לן דלא צריכה, וכמו שכתבנו לקמיה בשם עולת שמואל, וכן כתבו רש"ל ואליה רבה, דאשתו כגופו דמי ואינה צריכה, אלא דיכולה להדליק בעד כל בני ביתו:

15.  ט"ז אורח חיים סימן תרעה ס"ק ד

(ד) שאף היא חייבת כו'. - כיון שהית' באותו נס שגזרו היוונים על כל בתולה שתיבעל להגמון תחלה והרגה אשה בת יוחנן כ"ג את הראש של האויבים ונראה מל' הגמ' שהאשה מוציא' אפי' איש מדאמרי' הדליק' חש"ו לא עשה ולא כלום אשה ודאי מדלקת כו' מדאמר בחש"ו לא עשה ולא כלום שפי' להוציא אחרים ממילא מ"ש אשה ודאי מדלקת היינו להוציא אחרים וכ"כ באגודה שאם יודעת לברך תוכל להוציא את האיש ועסי' תרפ"ט לענין מגילה:

16.  ביאור הלכה סימן תרעה ד"ה * אשה מדלקת

 אשה מדלקת וכו' - עיין מ"ב דיכולה להוציא אפילו בעלה אבל ידוע מה שארז"ל בברכות דף כ' בן מברך לאביו ואשה מברכת לבעלה אבל אמרו חכמים תבא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכין לו. ומה שאמר דקא מדליקי עלי בגו ביתאי מפני שלא היה אז בביתו ועיקר החיוב מונח על הבית:

17.  משנה ברורה סימן תרעז ס"ק ב

במקום רחוק מביתו וא"צ שוב להשתתף אפילו בפריטי ועיין בט"ז בשם רש"ל דדוקא [ד] כשהוא יודע בבירור שאשתו מדלקת עליו אבל אם אינו יודע יש לו להדליק וגם לברך. ומטעם זה [ה] מי שלא ידע שהדליקו עליו ובא באותו לילה לביתו ומצא שהדליקו עליו צריך להדליק [ו] דכיון שלא ידע מתחלה מסתמא היה דעתו להדליק בעצמו ולא לצאת בשל אשתו וממילא חל עליו תקנת חכמים ועיין במ"א שדעתו בזה דידליק בלא ברכה:

18.  שער הציון סימן תרעז ס"ק ד

(ד) ובתרומת הדשן סימן ק"א משמע דאפילו אינו יודע זה בברור, רק שהוא יודע באשתו שיודעת דין זה שהאשה צריכה להדליק בגו ביתה לפי שהמצוה מטלת על מי שהוא בתוך הבית, או אפילו אם אינה יודעת אבל בני ביתה יודעים דין זה, עיין שם:

19.  שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעז סעיף ג

יש אומרים שאע"פ שמדליקין עליו בתוך ביתו, אם הוא במקום שאין בו ישראל מדליק בברכות. הגה: (יד) כי חייב לראות הנרות (מרדכי), וכן נוהגין; ואפי' אם הוא אצל יהודים ורואה הנרות, (טו) ט אם רוצה להחמיר על עצמו * ולהדליק בפני עצמו, מדליק [א] ומברך עליהם, (טז) וכן נוהגין (ת"ה ומהרי"ל בתשובת מהרי"ל סי' קמ"ה).

20.  משנה ברורה סימן תרעז ס"ק יד

(יד) כי חייב לראות - זה סותר [כא] לסימן תרע"ו ס"ג דסובר שם דכשמדליקין בביתו א"צ לברך על הראיה ודין דכאן הוא מן המרדכי ושם סתם המחבר כשארי פוסקים שחולקין עליו [כב] ולכן לדינא אין לנהוג כן להדליק בברכה אא"כ שיאמר שאינו רוצה לצאת בהדלקת אשתו וכמ"ש רמ"א אח"ז ועיין לקמיה:

21.  משנה ברורה סימן תרעז ס"ק טו

(טו) אם רוצה להחמיר וכו' - ר"ל אף דמדינא פטור להדליק אם מדליקין עליו בביתו מ"מ אם רוצה להחמיר על עצמו ולהדליק בעצמו רשאי ובלבד שיכוין במחשבתו קודם שעת ההדלקה [כג] שאינו רוצה לצאת בשל אשתו וממילא לית כאן משום ברכה לבטלה דכיון שאינו רוצה לצאת בהדלקתה חל חיוב הדלקה עליה:

22.  משנה ברורה סימן תרעז ס"ק טז

(טז) וכן נוהגין - וכן סתמו [כד] הרבה אחרונים. ויש מן הפוסקים [כה] שסוברין אחרי דחז"ל פטרוהו ע"י הדלקת אשתו לא כל כמיניה לומר איני רוצה לצאת בשל אשתי וידליק [כו] בלא ברכה. והנה אף דודאי אין למחות ביד הנוהגין לברך אחרי דהרבה אחרונים הסכימו לברך מ"מ טוב יותר [כז] להדר לשמוע הברכות מפי אחר ויענה אמן [ויכוין לצאת בהן] וידליק נרותיו או יראה לשער להדליק נרותיו ולברך עליהן זמן מה קודם שמדלקת אשתו בביתו דהיינו שהיא מדלקת אחר מערב כמנהג העולם והוא ידליק קודם מערב:

23.  בית הבחירה למאירי מסכת שבת דף כג עמוד א

חייבות בה שאף הן היו באותו הנס ומעתה מדלקת אף להוציא את האחרים כדין כל המחוייב בדבר וקצת מפרשים כתבו דוקא לעצמה ואין זה כלום ויש מתירין בקטן אם הגיע לחינוך הואיל ומצותה מדברי סופרים וכן חתמוה חכמי פורווינצא בחבוריהם ואין הדברים נראים:

24.  חידושי הריטב"א מסכת שבת דף כג עמוד א

אשה ודאי מדליקה. פירוש אפילו להוציא לאחרים חובה, כיון שהיא מחוייבת בדבר כדאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה, ואין הדין כן במקרא מגילה, כי אע"פ שחייבות במקרא מגילה אינן מוציאות לאחרים כדכתיבנא התם בס"ד.

שאף הן היו באותו הנס. פרש"י ז"ל דעל ידי אשה נעשה הנס, וליתא דא"כ לא הוה ליה למימר האי לישנא דמשמע שהן טפלות, אלא כך פירושו שאף הן היו באותו הנס כי עליהן גם כן היתה הגזרה, וכן מוכח בירושלמי (מגילה פ"ב ה"ה) שאמרו שאף הם היו בספק.

25.  בית הבחירה למאירי מסכת מגילה דף ד עמוד א

 נשים חייבות בנר חנוכה שאף הם היו באותו הנס שעל ידי אשה נעשה כמו שנתפרש במעשה של יהודית

26.  ראב"ן שבת סימן שמ (רב אליעזר בן נתן)

וכמו שהאשה מדלקת הנר בערב שבת כדתנן [ל"א ב] על שלש עבירות נשים מתות וכו' על שאין זהירות בנידה ובחלה ובהדלקת הנר, כן אשה מדלקת נר חנוכה אם אין בעלה בבית כדאמר בפ' במה מדליקין אשה וודאי מדלקה דאמר ריב"ל כל נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. ומיהו כי איכא בעלה איהו קדים דאיהו נמי מחייב, והאי דלא מדלקי גברי בערב שבת משום דאמר מר היא כבתה נרו של עולם והוא אדם שנענש היתה על ידה לפיכך תדליק נר של שבת. וחרש שוטה וקטן אין מדליקין נר של חנוכה מפני שאין מחויבין בדבר. ובערב שבת מדליקין של חנוכה תחילה והדר שבת דאי מדליק של שבת הא קיבל שבת ואסור להדליק של חנוכה.

27.  ספר כלבו סימן מד

ונשים חייבות בנ"ח שאף הן היו באותו הנס, פירוש שהאויבים באו לאבד הכל אנשים ונשים וטף, ויש מפרשים שעל ידי אשה אירע להם הנס הגדול ההוא ושמה יהודית כמו שמפורש באגדה בת היתה ליוחנן כהן גדול והיתה יפת תואר מאד ואמר המלך יון שתשכב עמו והאכילתו תבשיל של גבינה כדי שיצמא וישתה לרוב וישתכר וישכב וירדם ויהי לה כן וישכב וירדם ותקח חרבו וחתכה ראשו ותביאהו לירושלים וכראות החיל כי מת גבורם וינוסו, ועל כן נהגו לעשות תבשיל של גבינה בחנוכה,

28.  רמב"ם הלכות מגילה וחנוכה פרק ד הלכה יד

היה לפניו נר ביתו ונר חנוכה או נר ביתו וקדוש היום נר ביתו קודם משום שלום ביתו שהרי השם נמחק לעשות שלום בין איש לאשתו, גדול השלום שכל התורה ניתנה לעשות שלום בעולם שנאמר +משלי ג'+ דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום.

29.  אוצר המדרשים (אייזנשטיין) חנוכה עמוד 189

כיון שראו יונים שאין ישראל מרגישין בגזירותיהם עמדו וגזרו עליהם גזירה מרה ועכורה, שלא תכנס כלה בלילה הראשון מחופתה אלא אצל ההגמון שבמקום ההוא. כיון ששמעו ישראל כך רפו ידיהם ותשש כחם ונמנעו מלארס, והיו בנות ישראל בוגרות ומזקינות כשהן בתולות, ונתקיים עליהם בתולותיה נוגות והיא מר לה (איכה א'), והיו יונים מתעללות בבתולות ישראל, ונהגו בדבר הזה שלש שנים ושמונה חדשים, עד שבא מעשה של בת מתתיהו כהן גדול שנשאת לבן חשמונאי ואלעזר היה שמו, כיון שהגיע יום שמחתה הושיבוה באפריון, וכשהגיע זמן הסעודה נתקבצו כל גדולי ישראל לכבוד מתתיהו ובן חשמונאי שלא היו באותו הדור גדולים מהם, וכשישבו לסעוד עמדה חנה בת מתתיהו מעל אפריון וספקה כפיה זו על זו וקרעה פורפירון שלה ועמדה לפני כל ישראל כשהיא מגולה ולפני אביה ואמה וחותנה. כיון שראו אחיה כך נתביישו ונתנו פניהם בקרקע וקרעו בגדיהם, ועמדו עליה להרגה, אמרה להם שמעוני אחיי ודודיי, ומה אם בשביל שעמדתי לפני צדיקים ערומה בלי שום עבירה הרי אתם מתקנאים בי, ואין אתם מתקנאים למסרני ביד ערל להתעולל בי! הלא יש לכם ללמוד משמעון ולוי אחי דינה שלא היו אלא שנים וקנאו לאחותם והרגו כרך כשכם ומסרו נפשם על ייחוד של מקום ועזרם ה' ולא הכלימם, ואתם חמשה אחים יהודה יוחנן יונתן שמעון ואלעזר, ופרחי כהונה יותר ממאתים בחור, שימו בטחונכם על המקום והוא יעזור אתכם שנאמר כי אין מעצור לה' להושיע וגו' (ש"א =שמואל א'= י"ד). ופתחה פיה בבכיה ואמרה רבש"ע אם לא תחוס עלינו חוס על קדושת שמך הגדול שנקרא עלינו ונקום היום נקמתנו. באותה שעה נתקנאו אחיה ואמרו בואו ונטול עצה מה נעשה, נטלו עצה זה מזה ואמרו בואו ונקח אחותינו ונוליכנה אצל המלך הגדול ונאמר לו אחותנו בת כהן גדול ואין בכל ישראל גדול מאבינו, וראינו שלא תלין אחותינו עם ההגמון, אלא עם המלך שהוא גדול כמותינו, ונכנסנו עליו ונהרגהו ונצא, ונתחיל אח"כ בעבדיו ובשריו, והשם יעזרנו וישגבנו, נטלו עצה וכו' ועשה להם הקב"ה תשועה גדולה, ושמעו בת קול מבית קדש הקדשים: כל ישראל נצחו טליא באנטוכיא, כן יעשה המקום ישועה בימינו אלה.

RA'AVAN

Rabbi Eliezer ben Nathan was born in Germany circa 1090. A giant of German Jewry, he lived in Mainz and is particularly well-known for his work Even HaEzer. Also known as Tzafnat Paneach or Sefer [Piskei] HaRa'avan, this work is comprised of responsa, halacha, customs, and a commentary on some passages in the Talmud. Apparently, Ra'avan composed two separate works: Even HaEzer and Tzafnat Paneach; the single extant work appears to be compiled of excerpts from both. In his work, Ra'avan refers often to the Geonim and to the halachic decisions of the leading rabbis of France and Germany. The work also contains commentary on piyuim (liturgical poetry), as well as piyutim composed by Ra'avan himself.

 His sons-in-law, Rabbi Joel HaLevi, the father of Ra'avyah, and Rabbi Samuel ben Rabbi Neturnai (Shevat) were among the leading rabbis of Germany. Ra'avan corresponded with his contemporaries in Germany and France, including Rabbi Jacob Tam, who was somewhat younger. Ra'avan passed away circa 1170.

KOL BO

The author of the Kol Bo was apparently R. Aharon ben R. Jacob ha-Cohen of Narbonne, France (sometimes mistakenly identified as R. Aaron of Lunel). He lived in the thirteenth and fourteenth centuries and spent some time in Spain. In 1306 he was expelled from France together with all the Jews there, and he settled on the island of Majorca near Spain. The Kol Bo is apparently the early version of R. Aharon's work Orchot Chayyim, which was written years later.

פרשת וישב התשע"ב

הרב ארי דוד קאהן                                                                                    Rabbi Ari Kahn                               

מת"ן יט' כסלו התשע"ב                                                                       Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                         http://arikahn.blogspot.com                

1.     בראשית פרק לז

(ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם:

2.     פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרק לז סימן ב

היה רועה את אחיו בצאן. לא אמר הצאן אלא בצאן, שהיה שוטר עליהם ושומר אותם, מה יעשו בצאן שלא ישחיתו אותם, לכך נאמר בצאן: היה רועה. היה שומר בשביל שהיה אהוב ונאמן לאביו: והוא נער. שהיה מתגעגע, מתקן בשערו, מתלה בעקיבו, והוא מעשה נערות: ד"א והוא נער שהיה ננער עליהם, כמו הנער הנצב על הקוצרים (רות ב ו) ויאמר עשו כך עשו כך, ולא על כולם, אלא את בני בלהה ואת בני זלפה, לפי שהיה סבור שהם בני פילגשים, ולא ירשו את בני האמהות: ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם. שהיה אומר לו כי בני בלהה ובני זלפה משחיתים את הצאן, ר' יהודה אומר את דבתם של בני לאה, שהיו קורין לבני השפחות עבדים. ר' שמעון אומר על כולן הוא אומר, ויבא יוסף את דבתם רעה, שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ. לפיכך נתגרה בו אשת פוטיפר, שנאמר ותשא אשת אדוניו את עיניה (בראשית לט ז): ויבא יוסף את דבתם. ולהלן הוא אומר ויוציא דבת הארץ (במדבר יג לב), לפי שהוציאו מלבם. אבל ויבא ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים, אלא אל אביהם, כדי לייסרם ולמנעם:

3.     אוצר המדרשים (אייזנשטיין) ילמדנו עמוד 224

היה רועה את אחיו (בראשית ל"ז ב') עם אחיו אינו אומר אלא את אחיו, שהיה שומע הלכה מפי אביו והולך ומלמדה לאחיו, והוא נער, שהיו מזלזלין בבני השפחות, ויוסף עומד ומשמשן כעבד.

4.     שמות פרק לג

(יא) וְדִבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ וְשָׁב אֶל הַמַּחֲנֶה וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל: ס

5.     רבינו בחיי שמות פרשת כי תשא פרק לג פסוק יא

ומשרתו יהושע בן נון נער. כל ימותיו של יהושע היו ק"י שנים, מ' שנה שהלכו במדבר, וי"ד שנה בארץ, ז' שנים שכבשו ושבע שחלקו, א"כ בן נ"ו שנה היה, ואיך יקראנו הכתוב "נער", אבל ענין "נער" משרת, כי האדון נקרא "איש" והמשרת יקרא "נער", וכן יבאר הכתוב: (אסתר ב, ב) "נערי המלך משרתיו", כי מלת "משרתיו" באור לנערים.

6.     רש"י בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער - שהיה עושה מעשה נערות, מתקן בשערו ממשמש בעיניו, כדי שיהיה נראה יפה:

את בני בלהה - כלומר ורגיל אצל בני בלהה, לפי שהיו אחיו מבזין אותן והוא מקרבן:

את דבתם רעה - כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו, שהיו אוכלין אבר מן החי, ומזלזלין בבני השפחות לקרותן עבדים, וחשודים על העריות. ובשלשתן לקה. על אבר מן החי (לעיל פסוק לא) וישחטו שעיר עזים במכירתו, ולא אכלוהו חי. ועל דבה שספר עליהם שקורין לאחיהם עבדים, (תהלים קה יז) לעבד נמכר יוסף. ועל העריות שספר עליהם, (להלן לט ז) ותשא אשת אדוניו וגו':

7.     רשב"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

היה רועה את אחיו בצאן - בני לאה לפי דרך ארץ קורא אחיו ולא בני השפחות:

והוא נער את בני בלהה וגו' - נערותו ורגילותו ומשתאיו היו עם בני בלהה ובני זלפה. ומתוך כך התחילו אחיו בני לאה לשנוא אותו:

את אחיו - עם אחיו רועה, ובשמחת נערותו היה נבדל מהם ורגיל עם בני השפחות ולא עמהם כמו נער, כדכת' כי נער ישראל. וכת' יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו. הולך ומונה כל מיני עניינים שגרמו לשנוא אותו. וגם ויבא יוסף [את] דבתם רעה, את דבתם של אחיו רעה, כמדרש אגדה לפי פרושי, שאמר לאביו כך מבזים הם בני השפחות אבל אני מכבדם ואני רגיל אצלם. פשטנים אחרים לא עמדו על העיקר:

8.     אבן עזרא בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

(ב) והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה בעבור היותו קטן שמוהו בני השפחות שמש להם, כי אם ישרת אחיו בני הגבירה לא היה דבר רע, וזאת היא דבתם רעה. וטעם אבר מן החי דרש הוא, כי הכתוב לא הזכיר מאחיו חוץ מבני השפחות:

9.     רד"ק בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער - היה מתגדל עמהם כשהיו רועים הצאן:

נשי אביו - כמו שכתוב בכל אחת מהן "לאשה" ולא היה בזה בזיון כי בני נשי אביו היו:

את דבתם רעה - היה אומר לאביו כי אחיו היו שונאים אותו, אלה בני השפחות שגדל עמהם וכן בני הגבירות, שהוא היה מתגאה עליהם לפי שאביו היה אהבו ביותר מכל אחיו, והוא היה מביא דבתם זאת אל אביהם שהיו מבזים ומדברים עליו רעה, ויעקב היה גוער אותם בעבורו; והנה הולך ומפרש סבת השנאה כמו שאמ' וישראל אהב, ויראו אותו.

10.  רמב"ן בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

 ....ואם כן למה לא הצילוהו בני השפחות, והוא אוהב אותם ומקרבן ומגיד לאביו על האחים בבזיונם. ואם נאמר שייראו מן האחים, והנה הם ד', וראובן עמהם, ויוסף עצמו, ותגבר ידם עליהם, ואף כי לא יבאו עמהם במלחמה. ועוד, כי נראה בכתוב כי כולם הסכימו במכירתו. אבל לדעת רבותינו בבראשית רבה (פד ז) על כולם היה מוציא הדבה:

...או שיהיה "והוא" מושך אחר עמו, ומשפטו והוא נער והוא את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, יאמר כי הוא נער, והוא עם בני בלהה ועם בני זלפה נשי אביו תמיד, לא יפרד מהם בעבור נערותו, כי להם צוה אביהם שישמרוהו וישרתוהו, לא לבני הגבירות, והוא מביא מהם דבה רעה אל אביהם, ולכן ישנאוהו אלה הארבעה האחים. ואחר כן אמר כי אביו אהבו, ויראו אחיו האחרים כי אותו אהב אביהם יותר מכולם ויקנאו בו וישנאוהו, נמצא שנוא מכולם, בני הגבירות יקנאו בו למה יאהב אותו מהם והם בני גבירה כמוהו, ובני השפחות אשר לא יקנאו בזה למעלתו עליהם, ישנאו בו בעבור היותו מביא דבתם אל אביהם. וטעם דבתם רעה - להפליג, כי כל דבה רעה היא.

11.  חזקוני בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ויבא יוסף את דבתם רעה לפיכך שנאוהו כולם שנאמר וישנאו אותו פי' כולם בני השפחות מפני הדבה, ובני הגבירה נתקנאו בו על שאותו אהב אביהם מכל אחיו והיו יראים פן ימליכהו יעקב עליהם כמו שרצה יצחק לומר לעשו, הוה גביר לאחיך בשביל שהיה אוהבו.

12.  ר' חיים פלטיאל בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו. כלומר מנערותו ומשטותו היה עם בני בלהה ועם בני זלפה ומתוך כך התחילו בני לאה לשנא אותו.

נער. לשון אוהב כדכתיב כי נער ישר' ואוהביהו, והולך ומונה כל מיני עניינ[י]ם שגרמו שנאה כדכתיב ויבא יוסף את דבתם רעה, וכן וישר' אהב את יוסף. פ"א והוא נער וגו', לפי שהיה נער היו משתעבדים בו ואמר כן לאביו אחי בני לאה משתעבדים בבני זלפה ובני בלהה לפי שהם בני אומהות ואלו משתעבדים בי אלא מפני שאני נער וקטון, וכן נראה כי עתה מוסב דבתם רעה אל בני בלהה ואל בני זלפה למאי דסליק מיניה.

13.  הדר זקנים על התורה בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

והוא נער את בני בלהה. הפשט נער ממש ודאי היה שהולך תמיד עם בני השפחות דמתוך כך היו סבורים העולם שמא בן שפחה:

14.  רבינו בחיי בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ויבא יוסף. כל לשון מביא דבה הוא אומר אמת, כי הוא מביא ראיה לדבריו, וכל לשון הוצאת דבה הוא שקר שמוציא דברי שקרים מלבו, כלשון האמור במרגלים: (במדבר יג, לב) "ויוציאו דבת הארץ רעה". וכתיב: (משלי י, יח) "מוציא דבה הוא כסיל". והם דברי כזב, כלשון: (איוב ח, י) "ומלבם יוציאו מילים":

...וכתב הרמב"ן שאם כן ראוי היה לבני השפחות להציל את יוסף מיד אחיו, מאחר שהיה אוהב אותם וחס על כבודם והיה בא בשבילם כנגד בני לאה להגיד לאביו דבתם. ואם נאמר כי היו בני השפחות מתיראים מהם, אין זאת, כי היו ארבעה: דן ונפתלי גד ואשר, וראובן היה עמהם, ויוסף עצמו, הרי ששה כנגד שאר בני לאה, ואנו רואים בודאי כי כל האחים הסכימו במכירתו, מלבד ראובן הגדול שבכולן ובנימן הקטן שבכולן. ועל כן פירש הוא ז"ל: כי על בני השפחות היה מוציא הדבה והם בני בלהה ובני זלפה כנזכר בכתוב, ויהיה שעור הכתוב כאילו אמר: אלה תולדות יעקב יוסף והוא נער בן שבע עשרה שנה היה רועה את אחיו בצאן, שהם בני בלהה ובני זלפה, נשי אביו, ויבא יוסף את דבתם רעה של בני השפחות הנזכרים. ויאמר אחר כך: ויראו אחיו, אלו בני לאה, כי אותו אהב אביהם מכל אחיו וישנאו אותו. ונמצא יוסף שנאוי מכולם: מבני בלהה ומבני זלפה, מפני הדבה שהביא אל אביהם, ומבני לאה, מפני שהיה יעקב אוהב אותו יותר מהם, והם בני הגבירה כמוהו.

15.  תולדות יצחק בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

התשובה שרז"ל אמרו לא יהא אדם עומד בין היושבים ולא יושב בין העומדים ולא עצב בין השמחים ולא שמח בין העצבים אלא לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות [עי' כתובות יז א, דא"ז ה], לזה אמר שיוסף היה גאה עם הגאים ונער עם הנערים וחכם עם החכמים, וזהו היה רועה את אחיו שהיו גאים היה רועה ומנהיגם ומשתרר עליהם והם אחיו בני לאה, ועם בני בלהה ובני זלפה שהיו עושים מעשה נערות היה נער עמהם ומסלסל בשערו:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו שהיה זקן עמו, וזהו לו שעמו היה חכם:

16.  ספורנו בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

היה רועה את אחיו בצאן. היה מנהיג ומורה אותם במלאכת מרעה הצאן:

והוא נער. ומפני נערותו חטא להביא דבת אחיו כי לא נסה ולא התבונן לאחרית דבר אף על פי שהיה אז משכיל מאד ושהיה אחר כך מורה לזקני הדור כאמרו וזקניו יחכם וזה כאמרם ז"ל (תהלים קה, כב) ולא בדרדקי עצה (שבת פט ב):

17.  אלשיך על בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ושמא תאמר כי מה שהיה רועה את אחיו היה מגאוה וגודל לבב לא מרוב חכמה וכשרון. לא כן הוא כי הלא והוא נער את בני בלהה מתנהג עמם כנער ומשרת. והטעם, להורות כי לא לבני שפחות היה מחשיבם רק לנשי אביו וזהו אומרו נשי אביו. ולא בלבד לבני בלהה שפחת אמו כי אם גם לבני זלפה. ולא בלבד בהיותם ארבעתם יחד שאגב בני בלהה יכבד גם את בני זלפה, כי אם את כל כת וכת בפני עצמו, וזה אומרו את בני בלהה ואת בני זלפה ולא אמר בני בלהה וזלפה:

ושמא תאמר אם כן עתה תגדל אשמתו למה הביא הדבה רעה. אל יקשה כל כך הדבר בעיניך. כי הלא מה שויבא יוסף את דבתם רעה לא היה כי אם אל אביהם, למען יחפש בדרכיהם וידריכם בדרך ישרה כאב לבנים, ולא לזרים ככל מוציאי דבה שכוונתם לבייש את מי שנאמר עליו ולהבאיש ריחו בעיני העם. הנה ניתן התנצלות מה על יוסף:

18.  כלי יקר בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

ועוד קשה להלן נאמר (בראשית לה כב) וישכב את בלהה פלגש אביו, קראה פלגש, וכאן נאמר והוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה נשי אביו, קראן הכתוב נשים ממש. אלא ודאי שכל האחים בני הגבירות, היו מזלזלים בבני השפחות לקרות אמותם פלגשים ושפחות, ואת בניהם קראו עבדים, ויוסף לבד היה מתחבר אל בני בלהה וזלפה כי אמר שהם נשי אביו ממש, ומטעם זה זלזל ראובן בבלהה בחושבו שהיא פלגש ואינה אשתו על כן בלבל יצועו, ומכאן ראיה ברורה שכל בני הגבירה הוציאו דבה על בני השפחות לקרותן עבדים, ועל זה נאמר ויבֵא יוסף את דבתם רעה. אותה דבה רעה שהוציאו אחיו על בני השפחות הביא אל אביהם של בני בלהה וזלפה, כי היה להם לחוש לכבוד אביהם שלא לקרות לבניו עבדים, וחשב כי אביהם יתבע עלבונם. וזהו שנאמר ובטרם יקרב אליהם ויתנכלו אותו להמיתו. כי רצו להמיתו מרחוק על ידי חץ הממית בטרם יקרב אליהם, מדה כנגד מדה כי הוא שלח בהם חץ לשונו הממית אף מרחוק על כן רצו גם הם להמיתו מרחוק על ידי חיצים וזה שנאמר (שם מט כג) וישטמהו בעלי חיצים הם אחיו שרצו לשלוח בו חיצים. ואף על פי שגם הוא סיפר עליהם לשון הרע מכל מקום ותשב באיתן קשתו. כי הוא דרך קשתו ויכוננה באיתן בצדק ובמשפט שהרי מותר לומר לשון הרע על בעלי המחלוקת (ירושלמי פאה פרק א הלכה א) ואחיו התחילו במחלוקת במה שזלזלו בבני השפחות:

19.  בראשית פרק לה

(כב) וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל פ וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר:

20.  בראשית פרק ל

(ד) וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב:

(ט) וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה:

21.  מלבי"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

אלה תולדות יעקב. הנה הטעם מה שהסכימו השבטים שבטי יה למכור את אחיהם, ותחלה רצו לשפוך דמו שבהכרח החזיקו אותו לרשע ואיש משחית, עד שחשבו למצוה לבערו מן העולם, כי לא יתכן שבעבור קנאה קלת הערך על כתנת הפסים שעשה לו אביו נהפכו הצדיקים האלה מצוקי ארץ לחבר רוצחים וחיתו טרף, זאת יבארו לנו הכתובים האלה ללמד זכות על השבטים מצד אחד, כי היה כוונתם לש"ש, וע"כ לא מצאנו שנענשו ע"ז, כי היו בזה כגוי אשר צדקה עשה ומשפט אלהיו לא עזב, ובכ"ז יגלה גם צדקת יוסף מצד השני, כי ישטמוהו בעלי חצים בלא פשע, וע"כ ותשב באיתן קשתו,

22.  מלבי"ם בראשית פרשת וישב פרק לז פסוק ב

בן שבע עשרה והוא הצעיר בבית אביו, היה מנהיג את אחיו ומלמדם בעניני רעית הצאן [וכפי' הרי"א] כי היה מבין בזה יותר מאחיו, או שר"ל שהיה רועה ומנהיג בעת שהיו אחיו עוסקים ברעית הצאן היה מוכיח אותם ביראת ה' ורעה אותם דעה והשכל, והגם שזה יתראה כאלו היה בו מדת הגאוה, ראינוהו שהיה עניו ביותר, עד שהוא נער את בני בלהה ואת בני זלפה שהיה משרת אותם, הגם שהם היו בני השפחות והפחותים מאחיו, ויבא יוסף את דבתם רעה, שלפי שבני יעקב מן האמהות היו חושבים את בני השפחות כעבדים מצד אמותם, ודברו עליהם דבה לקראם עבדים, ובני השפחות גם הם נדברו רע על בני האמהות, וכמ"ש חז"ל הביא יוסף דבת שני הצדדים מה שדברו רעה זע"ז אל אביהם, כדי שיוכיחם אביהם ויעשה שלום ביניהם ויזהירם מזה. והנה מצד יוסף היה כ"ז עדות על צדקתו ומדותיו הטובות, ...

והנה יוסף נהג את מדותיו עפ"י עצת שכלו בארח טובים, שהיה נער ומשרת את אחיו הפחותים במדרגה מצד ענות צדק ושפלות רוחו, ובכ"ז גבה לבו בדרכי ה' ולא נפל לבבו להורות חכמה ודעת גם לאחיו הגדולים אשר ראה כי צריכים לעצתו וללמודו, וכן כאשר שמע דבתם זע"ז הגיד זאת לאביו מאהבתו אותם וממדת האמת והשלום אשר מצאו קן בנפשו למען יוכיחם אביהם ויעשה עצת שלום ביניהם, אבל השבטים דנו כ"ז לחובה, שמה שרועה אותם ומנהיגם בעצה הוא מגאותו וזדון לבו, ומה שמשפיל א"ע לפני בני השפחות הוא משפלות מדותיו ורוע תכונתו שהפחות ידבק בפחותים, ומה שמביא דבתם אל אביו הוא מפני שרוצה להשפילם בעיני אביו ושהוא מוציא דבה ומשלח מדנים:

23.  ספר ישמח משה - פרשת וישב דף פד/ב  

ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם (בראשית לז ב). וישראל אהב את יוסף וגו' (בראשית לז ג). נ"ל הפירוש האמיתי לעומק הפשוט הוא, דיוסף הביא את דבתם רעה לדעתו של אביהם דייקא, וח"ו לא ללשון הרע ולא להוצאת שם רע ולא מחמת שנאה, רק אדרבה מחמת האהבה, והיה כוונתו כדי שיוכיחם אביו, כי היה סבור שתוכחת עצמו לא יקובל בעיניהם לאשר כי הוא צעיר האחים, וזהו האהבה האמיתית כי השונא שמח בתקלת חבירו, וזה שנאמר (תהלים קלט כב) תכלית שנאה שנאתים, וכמו שפירש בשבט מישראל שיוסף לא שנאם רק את מעשיהם, והם וישנאו אותו, ועל כן נאמר (בראשית לז ד) וישנאו אותו, ולא וישנאוהו, והבן. ....ונחזור לענינינו דמשום זה לא שנאו אותו אחיו, רק וישראל אהב את יוסף מטעם דבן זקונים הוא לו ולא מטעם הדבה, ועשה לו כתונת פסים ובזה הראה את אהבתו לו יותר מלאחיו, ויראו כי אותו אהב אביהם מכל אחיו, והיו סבורים שזה משום הדבה, ומזה שפטו שזה היה כונת יוסף, על כן וישנאו אותו, רק אם היו מדברים עמו והיו שואלים אותו למה אתה משניאנו בעיני אבינו, בודאי היה מוציא מלבם, לפי שהיה אומר להם האמת שחלילה כונתו לא היה להשניאם, וכאשר באמת לא שנאם אביהם, רק שאהב אותו יותר משום שהיה בן זקונים ולא מחמת הדבה כלל, רק ולא יכלו דברו לשלום, וכן פירש האור החיים גם כן לדרכו, ואני לדרכי שהשנאה גדולה כל כך עד שלא יכלו לדבר עמו, ולכך נשארה השנאה בתקפה, והבן:

24.  דרשות ר"י אבן שועיב פרשת וישב יעקב

ולפי דעת רבותינו ז"ל מכלם היה שנוי, מבני השפחות על שהיה מביא דבתם רעה אל אביהם כי עמהם היה רגיל דכתיב והוא נער את בני בלהה וגומ', כי להם נתנו אביהם שישמרוהו וישרתוהו לא לבני הגבירות, והוא בנערותו היה מגלה לאביהם מה שהיו עושים, ובני הגבירות היו הם השונאים אותו כי היה אוהב אותו אביהם יותר מהם שהיו בני גבירה כמותו, ולזה היו שונאים אותו, נמצא שנוי מכולם וזה הוא דעת הרב רבינו משה. ורש"י ז"ל פירש ויבא את דבתם רעה, דבת בני הגבירות והיו בני השפחות אהובים לו. כי בני הגבירה היו דוחין אותן והוא מקרבן, ואם תאמר לדבריו למה לא סייעוהו בני השפחו' שהיו ארבעה וראובן עמהם והוא עצמו זה קשה. ואני הכותב אומר כי יש לומר שבני השפחות אף על פי שלא היו שונאים, מכל מקום לא יוכלו לריב ולא לדבר עם בני הגבירה שהיו כמו אדונים להם, אם כן לא היו מריבין עמהם אבל ראובן שהיה בן הגבירה כמותם עשה יכולתו. ולפי זה הדעת בני השפחות שתקו ולא רצו לדבר בשום פנים. ועל כל פנים נראים יותר דברי הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל. ועוד שנאוהו על שמסר לו חכמתו כי בן זקונים הוא לו.

25.  זוהר חדש כרך א (תורה) פרשת וישב דף מט עמוד ב

ויוסף הצדיק נמי עביד הכי הה"ד ומקצה אחיו לקח חמשה אנשים ויציגם לפני פרעה מאן אינון חמשה אינון דלא סני ליה הה"ד והוא נער את בני בלהה וגו' אמר כדאי אתון זכאין למיקם בהאי פרצה דפרצו אחיכון.