When Tisha Bav Falls on Shabbat

summary of audio - When Tisha B'Av Falls on Shabbat (are marital relations allowed)

audio:

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/780428/Rabbi_Ari_Kahn/When_Tisha_B'Av_Falls_on_Shabbat_(are_marital_relations_allowed)

Sources:

http://arikahn.blogspot.co.il/2012/07/blog-post.html

When Tisha Bav Falls on Shabbat

Question: When Tisha B’Av is on Shabbat and the fast is postponed until Sunday, are there any prohibitions on Shabbat?

Answer:

According to the simple reading of the Talmudic sources[1], and the rulings of the vast majority of Rishonim –including Rif, Rambam[2], and Rosh[3],– there are absolutely no aspects of mourning practiced certainly not public expressions of mourning, and even private expressions of mourning. This opinion has been codified by Rav Yosef Karo[4] who explicitly states that marital relations would be allowed on this Shabbat. There is a minority opinion of the Or Zarua which is cited with some degree of skepticism by some Rishonim,[5] which mandate private expressions of mourning. The Rama rules according to this opinion[6]. Later Ashkenazik[7] deciders tend to limit the scope of this ruling, and state in the case of conflict – for example “liel tivilah” or for that matter whenever there will be a biblical obligation of the commandment of onah – such an obligation would outweigh this custom. The Vilna Gaon completely rejects the Or Zaruah and the Rama and rules like Rav Yosef Karo. [8]

Conclusion- Sefardim follow the Shulachan Oruch. Ashkenazim are on firm ground to follow the ruling of the Vilna Gaon, as it does represent the Talmudic decision and that of the majority of Rishnonim.

Question: When Tisha Bav is nidche – pushed off to Sunday, are all of the laws just as severe as a conventional year?

Answer – When Tisha Bav falls on a “regular day” the laws of Tisha Bav take precedence over a brit – hence the brit would be done in the late afternoon and the celebration delayed until after the fast.[9] However, when Tisha Bav is pushed off from Shabbat to Sunday the Mechaber rules that a person who is making a brit prays mincha early and may then wash and eat.[10] The Mishna Brura cites a similar leniency[11] regarding those who are somewhat not feeling well, and regarding women who are pregnant and do not feel perfect. These leniencies indicate that Tisha Bav which is pushed to Sunday is not treated with the same severity. In situations where questions arise please consult a competent rabbininc authority.


here are my "lecture notes|" which connect to the sources found here:
http://arikahn.blogspot.co.il/2012/07/blog-post.html

Notes tisha bav on shabbat

1 which means according to rebbe there is no 9bav on Shabbat.

2 tashbetz explains the other side (not rebbe) fast of the 4^th month and 5^th month is non specific, and therefore the day picked is the “real fast” and there is nothing on Shabbat

4 yerushalmi – when tisha bav is Shabbat (and pushed to Sunday) there is no שבוע שחל בו

Neither the week before – since it is NOT on Shabbat, and not the next week because it is on Sunday

5 tosefta – Shabbat of tish bav – lack nothing – meal fit for a king

6 TB adds erev tisha bav, (no seuda mafseket – which is a Talmud ordained meal, not eating meat or drinking wine which we have for 9 days is as far as the gemara concerned only on erev)

Takes away the last clause “ואין מונע מעצמו כלום”

7 ramban – according to tosefta דברים שבצינעא  are allowed

8 rambam seems to agree, fuses the gemara with the tosefta

9 Hagahot maimoniot seems to agree with the rambam tells us so did the rokeach, but reports that the Or Zarua was assur – his student the Maharam (teacher of the Hagahot maimoniot ) disagreed – but instructed to follow his rebbe (even though he disagreed)

10 Rosh cites the Maharam – and concludes against him – like the Tosefta

(basically a rabbinic primary source a tosefta – wins against a Rishon)

11 – Rashba – it is not Tisha Bav, any way would have been more appropriate to commemorate the fast on the 10^th. See #12

12 Rav Yochanan – the fast should always be on the 10^th

13 many calamities happened on 9^th bav

15 machloket mechaber –rama

Sometimes the machloket is based on the peculiar fashion that the Mechaber decides Halacha – 2 of 3 of Rif Rosh and Rambam while the Rama follows local minhag.

Levush like Rama

16 shla limits the rama – mitzvah of onah trumps this minhag

17 magen avraham cites the shla –and says - rely on the first opinion

19 gra tosefta supports the mechaber

Kitzur SA says “assur” unless leil tivilah

23 Chai adam strong language – has no law of 9bav – hold yourself back is a SIN

ואוכל בשר ושותה יין אפילו במנחה. והמונע עצמו משום אבל, עבירה בידו.

24 Nishmat adam – not only lel tvilah – also haba min haderech – (or) whenever the wife is mitaveh – it is a torah level miutzvah – which trumps this minhag he calls it a minhag – and says there is NO MINHAG on liel tvila

אבל בליל טבילה דאז הוא מצות עונה, בזה אין כאן מנהג וא"כ יש לסמוך על המתירין. ונ"ל דהוא הדין בבא מן הדרך

Yet he says “והכל לפי מה שהוא אדם” which is strange since it should not only be dependent on his “being a man”

25 mishna brurah relies on gra and shla and magen Avraham – leil tvila

27 kaf hachaim – if this chumara will lead to any a takala or a kula – better ignoring it (calls it a chumra)

28 oruch hashulchan minhag  is to be strict, unless leil tviulah – then OBLIGATED to fulfill mitzvah

29 shulchan oruch on a nidcha – a baal bris does not complete the fast – which is inconsistent with the law on 9^th bav when there is a bris.

32 we are lenient on a nidcha regarding a “little sick” or pregnant michush kzat – feels a little discomfort – don’t fast

Apparently according to this opinion (which started with the mechaber) a nidcha is not the real 9bav – but apparently neither was Shabbat (unless it was 9bav – but with a prohibition on mourning)

43 Chay adam – the 10^th has no law of the tenth – so things are allowed that night – unless it is an “extention of the fast (no waiting to chatzot)

Not learning on Shabbat afternoon

49 Gra chumra yitarah

משנה ברורה סימן תקנג ס"ק ח

(ח) ונהגו וכו' - דתורה משמחת הלב ומ"מ כ"ז אינו מדינא דהא מותר בעט"ב מדינא כל החמשה עינויים ועיקר הטעם משום דהוא יכול ללמוד דברים המותרים בט"ב. והנה מהרבה אחרונים משמע שתפסו המנהג הזה ולא ערערו עליו דאפילו אם חל בשבת הסכימו כמה אחרונים להתנהג כמ"ש הרמ"א וכמו שאכתוב לקמיה אמנם יש איזה אחרונים שפקפקו מאד על המנהג הזה ראשון לכל הרש"ל כתבו עליו שלמד בעצמו אחר חצות והתיר גם לאחרים בזה גם הגר"א בביאורו כתב דחומרא יתירא היא וכן המאמר מרדכי בספרו מאריך בזה וכתב דהוא מביא הרבה לידי ביטול תורה להלומדים שמתרשלים ללמוד דברים המותרים בט"ב דאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ וע"כ דעתו להקל בזה וכתב דכן היה הוא נוהג ע"ש וכן הח"א כתב דהוא חומרא בעלמא וע"כ נראה דמי שרוצה להקל בזה אין מוחין בידו:

וחומרא יתירה היא דהא אינו נוהג שום דבר מדברים הנוהגים בט"ב רחיצה כו' כנ"ל:

50 beur Halacha – admits that he himself learns on erev – even during the week

ביאור הלכה סימן תקנג סעיף ב ד"ה * ולכן אם

ולכן אם חל בשבת א"א פרקי אבות - עיין במ"ב וז"ל המאמר מרדכי הוראה זו תמוה היא וכבר ראיתי לקצת מן האחרונים דצווחו עלה אמנם הרב מ"א קיים דברי הרמ"א ז"ל וכו' והאריך בזה ולבסוף סיים ואיך שיהיה נלענ"ד דאין לחוש לזה לפי שאין לנו טעם נכון לאסור הלימוד בשבת כלל ומש"כ הרב מ"א להחמיר מטעם דיכול ללמוד דברים המותרים בט"ב אומר אני שאין זה מספיק לפי שאין אדם לומד אלא מה שלבו חפץ ועינינו הרואות דכמה ת"ח מתרשלים בלימוד המותר ביום ט"ב עצמו משום דצער הוא להם ללמוד במה שאינם רגילין וגם אני בעוה"ר כאחד מהם ולכן איני חושש לסברא זו ודעתי נוטה להתיר אפילו בחול עד סמוך לביה"ש

---

[1]תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד א

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ה עמוד ב  ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה - ידחה, ולא הודו חכמים.

תלמוד ירושלמי (ונציה) מסכת תענית פרק ד דף סט טור ב /ה"ו

מתניתא פליגא על רבי יונה שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת רבי יונה בשם רב המנונא לתספורת הושבה רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסה רבי אחא בשם רבי אבהו תשעה באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו רבי יוחנן אמר לאחריו אסור ר' שמעון בן לקיש אמר לאחריו מותר

תוספתא מסכת תענית (ליברמן) פרק ג הלכה יג

תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל אדם כל צרכו ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואין מונע מעצמו כלום

תלמוד בבלי מסכת תענית דף כט עמוד ב

אמר לך שמואל: תנאי היא, דתניא: תשעה באב שחל להיות בשבת, וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת - אוכל ושותה כל צרכו, ומעלה על שולחנו אפילו כסעודת שלמה בשעתו, 

[2]רמב"ם הלכות תעניות פרק ה הלכה ח

, וערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שלחנו אפילו כסעודת שלמה, וכן תשעה באב עצמו שחל להיות בשבת אינו ע מחסר כלום. 

[3]רא"ש מסכת תענית פרק ד סימן לב

ירושלמי (הל' ז) רבי בא בר כהן אמר קמיה דרבי יוסי בשם רבי אבהו (אמר) תשעה באב שחל להיות בשבת שני שבתות מותרין. כיון שנדחה התענית עד יום ראשון לא הוי שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה. תוספתא (פ"ג דתענית) חל להיות ט"ב בשבת אוכל אדם כל צרכו ומעלה על שלחנו אפי' כסעודת שלמה בשעתו ואינו מונע מעצמו כלום. כלומר שאינו נמנע מרחיצה וסיכה ותשמיש המטה ואין צריך לנהוג דברים של צנעא. ורבינו מאיר ז"ל כתב בהלכות אבלות שלו כתב ה"ר יצחק מוינ"א דתשעה באב שחל להיות בשבת אף על פי שאנו דוחין אותו עד למחר אותו היום אסור בתשמיש המטה. מידי דהוי אקובר מתו ברגל שאנו דוחין אבלות עד אחר הרגל ואפלו הכי נוהג דברים שבצנעא ברגל אם כן הכא נמי גבי שבת זו גבי תשעה באב הוא כרגל ואסור בתשמיש המטה. ותשעה באב ואבל שייכי אהדדי כדאמר רב חסדא בפרק קמא דתענית (דף יג א) עכ"ל מורי. הדבר יצא מפי מורי הקדוש וכל עדת ישראל יעשו אותו, כדי הוא בית אלהינו לאבד עליו עונה אחת בשנה. אף על פי שיש לי להשיב דתשעה באב ואבלות חלוקים בכמה דברים כדאמרי' בפרק החולץ (דף מג א) דשבת שחל תשעה באב להיות בתוכה אסור לכבס ומותר לארס וקודם הזמן הזה מותר לספר ולכבס ואסור לישא וליתן וכל העם ממעטין בעסקים. וגבי אבילות אמרינן איפכא ר' יוסי אומר כל הנשים יתארסו חוץ מן האלמנה מפני האיבול וכמה איבול שלשים יום ומשני רב אשי התם שאני בין אבילות חדשה לאבילות ישנה בין אבילות דרבים בין אבילות דיחיד. ומפרש רבינו תם שאני בין אבילות חדשה שאסור לארס מה שאין כן באבילות ישנה. דבמילי דיחיד הקילו טפי באבילות ישנה. אבל לענין משא ומתן שאני בין אבילות דיחיד שהתירו במשא ומתן באבילות דיחיד ובאבילות דרבים אסרו כל דבר שהרבים מתעסקים בו כגון משא ומתן דאיכא פירסום ויהא נראה כאינם חוששין להתאבל על ירושלים אלמא דבמילי דצנעא ודיחיד יכול להיות שאנו מחמירין באבילות טפי מתשעה באב. והא דאמרי' בפרק (קמא) [בפ"ד] דתענית (דף ל א) כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בתשעה באב היינו ביום תענית תשעה באב ועוד קולא אחרינא איכא תשעה באב מקום שנהגו שאסור לספר ולכבס כגון שבת שחל תשעה באב להיות בתוכה קתני התם ובחמישי מותר מפני כבוד שבת ובאבילות מקום שאסור לספר ולכבס לא התירו מפני כבוד שבת. ומיהו נכון להחמיר כדברי מורי אפי' הוא מקיל ואני מחמיר היה לנו לעשות כדבריו וכל שכן שהוא מחמיר ואני מקיל עכ"ל רבינו מאיר ז"ל. ומיהו לשון התוספתא משמע שאין נמנע וכן עמא דבר:

תניא תשעה באב שחל להיות בשבת וכן ערב תשעה באב שחל להיות בשבת אוכל ושותה כל צרכו ומעלה על שולחנו כסעודת שלמה בשעתו: 

[4]שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף יט

אם חל תשעה באב בשבת, (לט) <ט> מותר בכולן אפילו בתשמיש המטה

[5]הגהות מיימוניות הלכות תעניות פרק ה הלכה ח

[ע] אבל תשמיש המטה כתב ה"ר יצחק מווינ"א דאסור בשבת שחל בו ט"ב ונדחה עד למחרתו מידי דהוה אאבל דאמר דברים שבצינעה נוהג, ואינו נראה למורי ומכל מקום כתב שאין לשמוע לו במקום רבו עיין בסוף הלכות שמחות וכן בעל הרוקח כתב להיתר: 

[6]שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנד סעיף יט

הגה: כ ויש אוסרים תשמיש המטה, (מ) [טו] וכן נוהגין (טור בשם ר"י ואגור ומנהגים). 

[7]של"ה מסכת תענית הגה פרק נר מצוה

אמנם כשאירע לאשתו טבילת מצוה, נראה שלא יפרוש מאשתו. וגדולה מזו, התרתי טבילה לאשה בליל תשעה באב שחל להיות בשבת, וכתבתי ראיות במקום אחר.

מגן אברהם סימן תקנד ס"ק כ

כ (פמ"ג) (מחה"ש) ויש אוסרין - ומכריז השמש דברים שבצנעה נוהג (ד"מ ומנהגים) ופסק בשל"ה דאם נזדמנה ליל טבילתה בליל שבת זו טובלת ומשמשת דיש לסמוך על סברא הראשונה (עס"ח):

נשמת אדם חלק ב-ג (הלכות שבת ומועדים) כלל קלו

א. וזה נ"ל כוונת השל"ה ובזה מתורץ קושית א"ר מסעיף ח' דאין טבילה בזמנה מצוה בזמן הזה ובפרט שרבו המתירין, שהרי כתב הטור (שהרמב"ם) [שהרמב"ן] וכן הרא"ש מתירין וכתב הטור שכן עמא דבר. ומצאתי באורחות חיים שכן כתב הרשב"א בתשובה. ואם כן אף שכתב רמ"א דנוהגין לאיסור, היינו במקום שאין כאן מצות עונה שהרי יכול לקיים מאתמול, אבל בליל טבילה דאז הוא מצות עונה, בזה אין כאן מנהג וא"כ יש לסמוך על המתירין. ונ"ל דהוא הדין בבא מן הדרך שאמרו בגמרא וסמכו על פסוק "לא תאונה" כו' שלא תבוא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופרש"י שאז מתאווה לזיווג, וא"כ בוודאי שגם האשה מתאוה וכשתתאוה אז היא מצות עונה. ולכן נ"ל דהסומך בזה על המתירין לא הפסיד, והכל לפי מה שהוא אדם. ומצאתי סמך לדבר בא"ר סי' תקנ"ח ס"ק ד' שכתב שלא לשמש בליל י' אם לא בליל טבילה או בא או יוצא לדרך:

שער הציון סימן תקנד ס"ק מו

(מו) בכלל קל"ו ועיין שם עוד שכתב דנראה לי דהוא הדין בבא מן הדרך יש להקל, שהרי אמרו בגמרא וסמכו על הפסוק לא תאנה וגו', שלא תבא מן הדרך ותמצא אשתך ספק נדה, ופירש רש"י שאז מתאוה לזיווג, ואם כן בודאי שגם האשה מתאוה, וכשתתאוה אז הוא מצות עונה וכו', והכל לפי מה שהוא אדם, עד כאן לשונו:

כף החיים תקנ"ד פ"ט

ונראה דאם הוא עדיין בחור ויש לו תאוה ויש לחוש לשז"ל ח"ו ודאי יש להתיר משום דחומרא דאתי לידי קולא הוא ויש לסמוך על דיעה ראשונה שכתב הש"ע. 

[8]ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנד סעיף יט

ויש אוסרין כו'. כמ"ש באבל ברגל בפ"א דכתובות ובשבת פ"ג דמ"ק. וסברא הראשונה ס"ל דבדברים שבינו לבין עצמו קל מאבילות ועתו' דיבמות מ"ג ד"ה שאני כו' ומפרש ר"ת כו' ולשון התוספתא סוף תענית ת"ב שחל להיות בשבת אוכל כו' ואין מונע מעצמו כלום בהדיא התיר הכל: 

[9]משנה ברורה סימן תקנט ס"ק לה

(לה) ונדחה וכו' - אבל אם חל מילה בט"ב שלא נדחה [ל] צריך להשלים התענית ולאו דוקא בט"ב דה"ה [לא] בסתם תענית שגזרו הצבור או בכל ד' צומות אם לא היו דחויין צריך להשלים [לב] וכן הדין לענין חתן ביום חופתו בסתם ת"צ או בכל ד' צומות אם לא היו דחויין צריך להשלים התענית [לג] ונותנין הכוס לתינוק לשתות אבל אם היו דחויין [לד] א"צ להשלים ומותר לשתות הכוס וכן לאכול אחר חופתו דרגל שלו הוא:

[10]שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנט סעיף ט

ט' באב שחל להיות בשבת * (לה) יא ונדחה ליום ראשון, (לו) יב בעל ברית (לז) מתפלל יג מנחה [טו] בעוד היום גדול, ורוחץ, * ואינו משלים תעניתו <ז> לפי (לח) שיום טוב שלו הוא. 

[11]ביאור הלכה סימן תקנט סעיף ט

* ואינו משלים תעניתו - וכן בחולי קצת ומעוברת שיש מיחוש קצת מותרים לאכול [חידושי רע"א בשם תשובת שבו"י]:

Is it permissible to shower during the Nine Days?

Is it permissible to shower during the Nine Days?

Rabbi Ari Kahn

There are various traditions regarding the customs of the nine-day mourning period between the first and the ninth of Av. All Jewish communities commemorated the days leading up to the fast of the Ninth of Av, a national day of mourning for the destruction of both the First and Second Temples and the resultant loss of Jewish sovereignty and eventual exile. However, different traditions regarding this period of national mourning exist among geographically distant Jewish communities. One particular tradition common among Ashkenazic communities, as seen in  the Rama's comments on the Shulchan Aruch,[1]regards the custom to refrain from bathing, even in cold water, from Rosh Chodesh until after the Fast of Tisha B’Av. The law seems straightforward, and many Ashkenazim have  traditionally refrained from showering during these nine days, based on the Rama's ruling in the Shulchan Aruch.This custom notwithstanding, deeper  analysis of the topic will  result in the opposite conclusion.

שולחן ערוך אורח חייםהלכות תשעה באב ושאר תעניות תקנ"א:ט"ז

וְנוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִרְחֹץ, אֲפִלּוּ בְּצוֹנֵן, מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ וָאֵילָךְ (ת"ה סי' ק"ז). אֲפִלּוּ בְּעֶרֶב שַׁבָּת שֶׁל חָזוֹן אָסוּר לִרְחֹץ כִּי אִם רֹאשׁוֹ וּפָנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו בְּצוֹנֵן (מַהֲרִי"ל וּתְשׁוּבַת מַהֲרִי"ל סי' ט"ו וּבֵית יוֹסֵף); וְיֵשׁ מְקִלִּים בַּחֲפִיפַת הָרֹאשׁ בְּחַמִּין לְמִי שֶׁרָגִיל בְּכָךְ כָּל שַׁבָּת.

It is customary not to bathe, even in cold [water], from Rosh Hodesh onward. And even on Erev Shabbat Hazon[2]bathing is prohibited other than the head, face, hands and feet in cold water. Others are lenient regarding washing the hair in warm water for those who are accustomed to do so in preparation for every Shabbat.

While the Rama concludes that on Friday, Erev Shabbat Hazon, the custom of refraining from bathing would prevail, yet one may wash "the face, hands and feet” in cold water; even further,  the Rama concludes, those who are accustomed to washing their hair in hot water every week in preparation for Shabbat may do so on Erev Shabbat Hazon as well.

From this last phrase it is apparent that washing ones hair in hot water was not a widespread custom in the time of the Rama. This is understandable; without indoor plumbing and electricity, a hot bath was indeed considered a luxury and was not part of standard daily (or even weekly) personal hygiene. In the era in which the Rama's comments on the Shulchan Aruch were composed, "bathing" involved a visit to  a proper “bathhouse”, the  closest modern equivalent of which may well be a spa. Such a visit was considered a pleasurable and out –of- the- ordinary experience,[3]and hence inappropriate during the nine days in which we observe customs of mourning for the Temple.

So much for bathing; a visit to the spa is inappropriate. What, then, is the status of “face, hands and feet”, a type of hygiene that is permissible during these nine days? The distinction between “bathing” and washing one's “face, hands and feet” is found both in the Talmud and in the Shulchan Aruch and in the context of the Laws of Aveilut (personal mourning for the loss of a relative):

תלמוד בבלי מסכת תענית דף יג עמוד ב 

והלכתא: אבל אסור לרחוץ כל גופו בין בחמין ובין בצונן כל שבעה. אבל פניו ידיו ורגליו, בחמין - אסור, בצונן - מותר. אבל לסוך - אפילו כל שהוא אסור. ואם לעבר את הזוהמא - מותר.

This is the law: A mourner is forbidden to bathe his whole body either in hot or in cold water all the seven days. [Regarding] his face, hands and feet, he may not [wash] in hot water but in cold water he may; anointing is not permitted at all; if, however, it is to remove the dirt, it is permissible.

The Shulchan Aruch clarifies this ruling:

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא סעיף א 

רְחִיצָה כֵּיצַד, אָסוּר לִרְחֹץ כָּל גוּפוֹ, אֲפִלוּ בְּצוֹנֵן; אֲבָל פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו, בְּחַמִּין, אָסוּר; בְּצוֹנֵן, מֻתָּר. וְאִם הָיָה מְלֻכְלָךְ בְּטִּיט וְצוֹאָה, רוֹחֵץ כְּדַרְכּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ. 

“Bathing” means washing one’s entire body – this is prohibited even in cold water, but ones “face, hands and feet” he may not [wash] in hot water but in cold water it is allowed. If he was dirty…then he may wash in a normal fashion.

Here we should clarify two important points; first, the laws regarding the communal mourning of the nine days are extrapolated from the laws of personal mourning – but are generally not more stringent than those regarding personal mourning. Hence, just as in shiva one who is “dirty” can wash, so too during the nine days of Av. The prohibition of bathing regards “pleasurable bathing”[4];  when the washing in question is not for pleasure but for personal health or hygiene, it is permitted. This would include swimming for exercise, as well as washing for health or medical considerations.[5]Likewise, the "removal of dirt" would include common perspiration which accumulates on the body, especially during the hot and humid days of summer.

The second point that requires clarification regards the use of terms in these sources: what exactly is meant by washing one’s “face, hands and feet” in contradistinction to “bathing”? The Mehaber[6]described bathing as immersing one’s entire body in water – what we would call a “bath”. On the other hand washing one’s “face, hands and feet” is what we would call a “shower”.[7]Therefore, according to the Mehaber, during Shiva it is permissible for a mourner to take a tepid, but not a hot shower – unless one is actually dirty, in which case even a hot bath would be allowed, and most certainly a hot shower. When we factor in the consideration that for the most part showers are viewed today as part of normal daily hygiene, and not as an extraordinary, pleasurable activity, there is all the more reason to be lenient.

We may then conclude that when we factor in health and hygienic considerations as well as discomfort from the heat, taking a cool (or tepid) shower during the nine days should be allowed without question; if one is actually dirty, a hot shower is permissible.

There is, however, another approach to this custom that was taught by Rav Yosef Dov Soloveitchik in the name of his father Rav Moshe Soloveitchik.[8]In his comments on the Laws of Aveilut (personal mourning) cited above, the Rama refers to a custom of Ashkenazim not to bathe for the entire 30 day period after the death of a relative.

שולחן ערוך יורה דעה הלכות אבילות סימן שפא סעיף א 

…הַגָּה: וְכָל זֶה מִדִּינָא אֵינוֹ אָסוּר רַק שִׁבְעָה, אֲבָל אַחַר כָּךְ מֻתָּר בִּרְחִיצָה, אֶלָּא שֶׁנָּהֲגוּ הָאִדָּנָא לֶאֱסֹר כָּל רְחִיצָה כָּל ל' יוֹם(מהר"מ הִלְכוֹת שְׂמָחוֹת ובהגמי"י פ"ז מהל' י"ט ופ"י דהל' אֵבֶל); וַאֲפִלּוּ לָחֹף הָרֹאשׁ אָסוּר (לְקַמָּן סי' ש"צ ובא"ז); וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג, כִּי מִנְהָג קָדוּם הוּא וְנִתְיַסֵּד עַל פִּי וָתִיקִין(א"ז בְּשֵׁם רַשְׁבָּ"א).

By law, this is prohibited only for the seven days of shiva, but thereafter bathing is permitted. But in present times our custom is to prohibit bathing for the entire 30-day period [known as shloshim]…

Rav Moshe Soloveitchik argued that the source of the Ashkenazi custom of refraining from bathing for the entire nine-day period emanates from this (presently unknown) custom regarding personal mourning. This is part of a larger framework for the customs of communal mourning observed from 17 Tammuz through the Ninth of Av: According to Rav Moshe Soloveitchik,the customs instituted during this three-week period bring the community as a whole toward an experience of mourning that culminates on the Ninth of Av, with each of the three stages of mourning closing concentric circles of experience: The laws of the three weeks are not arbitrary, rather they are patterned after the laws of mourning  in the  12 months of individual mourning. The nine days from Rosh Hodesh Av through the 8^th of Av are patterned after the 30 day period of individual mourning,[9]and Tisha B'Av's laws are patterned after the seven-day shiva period. This being the case, the source of the custom not to bathe during the nine days can be sourced to the now-defunct custom, cited by the Rama as the Ashkenazi practice current in his time, of refraining from bathing for the entire shloshim period. Once this custom fell out of practice, Rav Moshe argued, the custom of not bathing during the nine days should also fall into disuse, especially in light of our understanding that the laws of communal mourning are generally not more stringent than the laws of personal mourning from which they are extrapolated. Hence, not only is bathing permissible during this period as a leniency or in case of need - - there is no prohibition against bathing whatsoever, even in hot water – and certainly there would be no prohibition in showering.

In conclusion: 

·      Those who wish to shower on a daily basis during the nine days from Rosh Hodesh Av through the 8^th of Av may do so, especially given the warm weather. 

·      If one wishes to take note of the destruction of the Temple, one can use cooler water than usual – though this should be viewed as a stringency.

·      Swimming for exercise is permissible.

·      According to Rabbi Soloveitchik, even taking a bath would be allowed.

---

[1]Rabbi Moshe Isserlis, generally considered the halachic authority for Ashkenazic custom.

[2]The Shabbat immediately preceding Tisha b'Av, on which the haftarah of Hazon is read.

[3]  Further support of this understanding may be found in the formulation of this same ruling in the Magen Avraham, 551:16.

מגן אברהם על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנא סעיף טז

מ (פמ"ג) (מחה"ש) שלא לרחוץ - נ"ל שיולדת מותר' לרחוץ כמ"ש בי"ד סי' שפ"א ס"ג ובברכות דף ט"ז ע"ב כתבו התו' דאפי' בט"ב מותרת לרחוץ ע"ש, ואין להקל בזה דאין אנו רגילין כ"כ ברחיצה: 

[4]Also see comments of the Rama and Vilna Gaon in Biurei Hagra 551:16, where bathing for pleasure is prohibited, while bathing for a mitzvah is allowed.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקנא 

הואיל ואינה עושה לתענוג רק לצורך מצוה. 

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף טז 

ולצורך כו' ונראה כו'. דבכה"ג לא קבלו עלייהו ואף במקום שאסור מדינא אמרו ובחמישי מותר מפני כבוד השבת ועוד דבכל רחיצה שאינה של תענוג רק למצוה מותר אף בתשעה באב כמ"ש כל חייבי טבילות כו' וע"ל סימן תקנ"ד:

[5]See Mishna Brura 651:88, 93 Shaarei Teshuva 651:16

משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנא סעיף טז

(פח) שלא לרחוץ - עיין לקמיה דאפילו בצונן יש ליזהר. ולרפואה מותר [צד] אפילו בחמין ואפילו בשבוע שחל בו ט"ב [א"ר]:

(צג) הואיל וכו' לתענוג - וכן קטנים שיש להם חטטין בראשן [צו] נוהגין לרחצן בראשן:

שערי תשובה על שולחן ערוך אורח חיים הלכות תשעה באב סימן תקנא סעיף טז 

וע' בשכנה"ג בשם מהר"י ברונא כת"י הר"א חלש והרופא צוה לו לרחוץ בכל יום והתרתי לו לרחוץ בשבוע שחל ט"ב בתוכה ולמעוברת שהגיע לפרק בחודש ט' התרתי ג"כ לרחוץ בחמין דכל לרפואה שרי ע"ש והביאו בא"ר:

[6]Rav Yosef Karo, author of the Shulchan Aruch, generally considered the authoritative halachic source for Sepharadim.

[7]Heard in the name of Rav Yosef Shalom Elyashiv, communicated to me by Rav Yitzchak Berkovitz, I have been told that Rav Shlomo Zalman Auerbach concurred, however his opinion as recorded by Rabbi Fried in Maadanei Shlomo pages 52-53, would seem to disagree, unless Rabbi Fried used the Hebrew word for bath instead of the word for shower. Answers to halachic questions are often dependent on the precision with which the question is posed. I do not question Rabbi Fried; it is also possible that the individual who reported to me the ruling of Rabbi Auerbach was imprecise either in his questioning, understanding or reporting. Also see Halichot Shlomo 422.423, where only “bathing” – רחיצה - and not showering, is discussed; however, see note 62 where it is reported that when Rabbi Auerbach was lenient he advised not to wash the entire body at once.

[8]Shiurei Harav, Inyanei Tisha B’Av, Rabbi Elyakim Koenigsberg, ed.; p. 21.

[9]See the Biur HaGra on Orah Haim 551:16.

ביאור הגר"א אורח חיים סימן תקנא סעיף טז 

יש נוהגים כו'. כמו באבל וכמו שאסרו מלספר ולכבס וכל זה מצד הקבלה אבל מדינא אף בעט"ב מותר כמ"ש בסוף תענית כל שהוא משום כו':

ולצורך כו' ונראה כו'. דבכה"ג לא קבלו עלייהו ואף במקום שאסור מדינא אמרו ובחמישי מותר מפני כבוד השבת ועוד דבכל רחיצה שאינה של תענוג רק למצוה מותר אף בת"ב כמ"ש כל חייבי טבילות כו' וע"ל סימן תקנ"ד:

ונוהגין שלא כו'. כמ"ש בפ"א דתענית כל שהוא משום אבל כגון ט"ב ואבל אסור בין בחמין בין בצונן והנך ימים נמי נהגו משום אבל כמ"ש בפ"ד דיבמות שאני אבילות כו':

ואפילו כו' כ"א כו'. כמו באבל כמ"ש בתענית שם והלכתא אבל אסור כו' אבל פניו ידיו ורגליו כו':

Sources for Shiur on Matot - Parshat Mattot: The war against Midian, and flying sorcerers

Parshat Mattot: The war against Midian, and flying sorcerers

http://www.yutorah.org/lectures/lecture.cfm/762562/Rabbi_Ari_

Kahn/Parshat_Mattot:_The_war_against_Midian,_and_flying_sorcerers

פרשת מטות התשס"ח

הרב ארי דוד קאהן

Adk1010@gmail.com

1.    במדבר פרק לא

(ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל הָעָם לֵאמֹר הֵחָלְצוּ מֵאִתְּכֶם אֲנָשִׁים לַצָּבָא וְיִהְיוּ עַל מִדְיָן לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן:...(ו) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה אֶלֶף לַמַּטֶּה לַצָּבָא אֹתָם וְאֶת פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן לַצָּבָא וּכְלֵי הַקֹּדֶשׁ וַחֲצֹצְרוֹת הַתְּרוּעָה בְּיָדוֹ:

3. And Moses spoke to the people, saying, Arm some of yourselves for the war, and let them go against the Midianites, and do the Lord’s vengeance in Midian. ... 6. And Moses sent them to the war, a thousand of every tribe, them and Phinehas the son of Eleazar the priest, to the war, with the holy instruments, and in his the trumpets to blow.

2.    רש"י במדבר פרק לא פסוק ו

וכלי הקדש - זה הארון והציץ. שהיה בלעם עמהם ומפריח מלכי מדין בכשפים, והוא עצמו פורח עמהם. הראה להם את הציץ, שהשם חקוק בו, והם נופלים, לכך נאמר על חלליהם במלכי מדין, שנופלים על החללים מן האויר, וכן בבלעם כתיב (יהושע יג, כב) אל חלליהם:

With the sacred vessels.           This refers to the Ark and the Golden Headplate. Because Bil'am accompanied them, and caused the Midianite kings to fly through sorcery, he himself flying with them, he [Pinchas] displayed the Golden Headplate to them, in which the Divine Name was engraved, and they fell. This is why it is said, "...on those they had slain," concerning the Midianite kings--- they fell from the air on the slain ones. Similarly, concerning Bil'am, it is written, "...upon those they had slain" in the book of Yehoshua.

3.    מדרש תנחומא מטות פרק ד

 אמר משה לפנחס ולאנשים הצובאים יודע אני שבלעם הרשע שם שהלך ליטול שכרו עד שהזאב בא לצאן פרשו לו המצודה ואם תראו אותו רשע שעושה כשפים הראו לו את הציץ שכתוב בו (שמות כח) קדש לה' והוא נופל והרגו אותו ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם שהיו עושין כשפין עם בלעם ופורחים באויר והראו להם את הציץ ונפלו על חלליהם...

4.    כתר יונתן במדבר פרק לא פסוק ח

(ח) ואת מלכי מִדין הרגו על הרוגי מחנותיהם את אוי ואת רקם ואת צור הוא בלק ואת חור ואת רבע חמשת מלכי מִדין ואת בִלעם בן בעור הרגו בחרב והיה כיון שראה בִלעם החוטא את פינחס הכהן רודף מִן אחריו עשׂה דבר של קוסמים ופרח באויר השמים, מִיד הזכיר פינחס השם הגדול והקדוש ופרח אחריו ואחזו בראשו והורידו שלף חרב וביקש להרגו פתח פיו בדברי תחנונים ואמר לפינחס אם תקיים את נפשי אשבע לך שכל הימים שאני קיים אין אני מקלל את עמך ענה ואמר לו הלא אתה הוא לבן הארמי שרצית להכרית את יעקב אבינו וירדת למִצרים בעבור לאבד זרעו ומִן אחרי שיצאו ממִצרים גרית בהם עמלק הרשע ועתה גרה הִתגרית לקלל אותם וכיון שראית שלא נענו [הועילו] מעשׂיך ולא קִבל מאמרו של יי מִמך יעצת עצה רעה את בלק להעמיד את בנותיו בפרשת דרכים להטעות אותם ונפלו בעבור כך מהם עשׂרים וארבעה אלפים בעבור כן אין אפשר שוב לקיים את נפשך ומִן יד שלף חרבו מִן נרתיקה והרגו:

5.    ילקוט שמעוני במדבר - פרק לא - המשך רמז תשפה

אמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן כשהלך פינחס למדין הוא וכל חיילותיו שהלכו עמו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה מפני שהוא משתמש בשם המפורש. אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עושה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני כסא הכבוד, מיד נתן עליו פינחס ציץ של הקב"ה ותפשו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו שנאמר ואת בלעם הרגו. וכשם שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה בעובדי אלילים שנאמר כי יום נקם בלבי ושנת גאולי באה:

6.    במדבר פרק לא

(ח) וְאֶת מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל חַלְלֵיהֶם אֶת אֱוִי וְאֶת רֶקֶם וְאֶת צוּר וְאֶת חוּר וְאֶת רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב:

8. And they slew the kings of Midian, beside the rest of them who were slain; that is, Evi, and Rekem, and Zur, and Hur, and Reba, five kings of Midian; Balaam, the son of Beor, they also slew with the sword.

7.    רש"י במדבר פרק לא פסוק ח

(ח) חמשת מלכי מדין - וכי איני רואה שחמשה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת, אלא ללמדך ששוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות. בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להלחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו:

בחרב - הוא בא על ישראל, והחליף אומנתו באומנותם, שאין נושעים אלא בפיהם ע"י תפלה ובקשה. ובא הוא ותפש אומנותם לקללם בפיו, אף הם באו עליו והחליפו אומנותם באומנות האומות, שבאין בחרב, שנאמר (בראשית כז, מ) ועל חרבך תחיה:

[The] five kings of Midian.      Can I not see that Scripture enumerates five? Why, then, is it necessary to say "five"? Evidently, to teach that they all conspired equally, and they were all punished equally. Bil'am went there to receive the reward for the twenty four thousand whom he felled from Yisroel, through his advice. He went from Midian to the Bnei Yisroel, and offered them evil advice. He said to them, "If when you were six hundred thousand you could not overcome them, and now you intend to fight them with twelve thousand?' They gave him his reward, in full without stinting.

With the sword.    He set upon Yisroel, exchanging his craft for theirs. For they are only victorious through verbal expression, through prayer and supplication. He came and took up their craft, to curse them verbally. So they confronted him as well by exchanging their craft for that of the gentiles, who come with the sword, as it is said, "you shall live by your sword."

8.    רבנו בחיי על במדבר פרק לא פסוק ו

 וכלי הקודש. זה הארון והציץ. ואמרו במדרש (תנחומא מטות ד) כי מלכי מדין היו עושין כשפים עם בלעם והיו פורחים באויר בראותם המלחמה הזאת, ואמר להם משה לישראל אם תראו אותן עושין כשפים הראו להן את הציץ והן נופלין בארץ, וזה שכתוב ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם, שנפלו מן האויר על חללי מדין והרגום, וכן בספר יהושע כתיב (יג, כב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם:

9.    העמק דבר על במדבר פרק לא פסוק ו

 וחצוצרות התרועה. לקול תרועה ותפלה. וכבר ביארנו בס' שמות י"ד ט"ו דאפי' במקום שהבטיח הקב"ה שיצליחו במלחמה. מכ"מ היה נצרך לתפלה וכן עשה יהושע במלחמת יריחו דכתיב ביהושע ו' כ' וירע העם ועוד מבואר שם יפה. ומכש"כ כאן שפירש משה שנצרכים לעצה מפני המקטרג:

10. זוהר חלק ג דף קצד/א

אן הוה בלעם בההיא שעתא, אי תימא במדין, הא כתיב ועתה הנני הולך לעמי, אי אזל ליה, מאן יהביה במדין, אלא ההוא רשע כיון דחמא דנפלו מישראל עשרין וארבע אלף על עיטוי, אתעכב תמן, והוה בעי מנייהו אגרוי, ובעוד דאתעכב תמן, אתא פנחס ורברבני חילא לתמן:

כיון דחמא לפנחס, פרח באוירא ותרין בנוהי עמיה, יונוס ויומברוס, ואי תימא הא מיתו בעובדא דעגל, דהא אינון עבדו, אלא הכי הוה ודאי, ודא הוא דכתיב (שמות לא כח) ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, וכי לא הוו ידעי חושבנא זעירא דא, והרי כמה חושבנין אחרנין רמאין עלאין ורברבנין ידע קרא לממני, והכא כשלשת אלפי איש, אלא אינון בנוי דבלעם יונוס ויומברוס דהוו שקלי כשלשת אלפי איש:

Now where was Balaam at that time? Seeing that he said, “Now I am going to my people”, how can he have been in Midian? The truth is, however, that when he saw that twenty-four thousand of Israel fell through his counsel, he stayed there and demanded his reward; and while he was staying there Phineas and his captains of the host came there. When he saw Phineas he flew up into the air with his two sons, Yunus and Yamburus. But these, you will say, died at the time when the golden calf was made? (We learn this from the words of the text, “there died of the people about three thousand” (Ex. XXXII, 28), the word “about” indicating that these two were reckoned as equal to three thousand men.) That wretch, however, being acquainted with every kind of enchantment, took also those of his sons, and with them commenced to fly away. When Phineas saw a man in the air flying away, he shouted to his soldiers: Is anyone able to fly after him, for it is Balaam? Then Zilya, of the tribe of Dan, arose and seized the Domination that rules over enchantments and flew after him. When Balaam saw him he changed his direction in the air and broke through five ethers and vanished from view. Zilya was then sorely vexed, not knowing what to do. Phineas thereupon called out: Shade of the dragons which overshadow all serpents, turn thy tresses. Straightway he revealed his path and Zilya approached him and both came down in front of Phineas. This is referred to in the blessing of Jacob (Gen. XLIX, 17): “Dan shall be a serpent in the way”-this is Samson: “an adder in the path”-this is Zilya; “that biteth the horses’ heels”-this is Ira the companion of David; “so that his rider falleth backward”-this is Shiryah, who is destined to come with the Messiah of Ephraim, and who will wreak vengeance on other nations; and then it will be time to expect the deliverance of Israel, as it says, “For thy salvation I hope, O Lord”. When Balaam came down in front of Phineas, he said to him: Wretch, how many evil haps hast thou brought upon the holy people! He then said to Zilya: Kill him, but not with the Name, for it is not meet that the divine sanctity should be mentioned over him, so that his soul in leaving him should not be united with matters of holy grades, and his prayer be fulfilled: “May my soul die the death of the righteous” (Num. XXIII, 10). He then tried to kill him in many ways, but did not succeed, until he took a sword on which was engraved a snake on each side. Said Phineas: Kill him with his own weapon. And then he did kill him; for such is the way of that side, he who follows it is killed by it and it is with his soul when it departs from him, and he is punished in the other world and never finds burial, and his bones rot and become noxious serpents, and even the worms that eat his body become serpents. We have found in the Book of Asmodai which he gave to King Solomon, that anyone who desires to make powerful enchantments, if he knows the rock where Balaam fell, will find there snakes formed from the bones of that wicked one, and if he kills one he can make certain enchantments with its head and others with its body, and others again with its tail, there being three kinds in each one.’

11. תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף קו/א

ואת מלכי מדין הרגו על חלליהם וגו' את בלעם בן בעור הרגו בחרב בלעם מאי בעי התם אמר רבי יוחנן שהלך ליטול שכר עשרים וארבעה אלף [שהפיל מישראל] אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב היינו דאמרי אינשי גמלא אזלא למיבעי קרני אודני דהוו ליה גזיזן מיניה ואת בלעם בן בעור הקוסם קוסם נביא הוא אמר רבי יוחנן בתחלה נביא ולבסוף קוסם אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי מסגני ושילטי הואי אייזן לגברי נגרי (דף קו/ב) הרגו בני ישראל [בחרב] אל חלליהם אמר רב שקיימו בו ארבע מיתות סקילה ושריפה הרג וחנק אמר ליה ההוא מינא לרבי חנינא מי שמיע לך בלעם בר כמה הוה אמר ליה מיכתב לא כתיב אלא מדכתיב אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם בר תלתין ותלת שנין או בר תלתין וארבע אמר ליה שפיר קאמרת לדידי חזי לי פנקסיה דבלעם והוה כתיב ביה בר תלתין ותלת שנין בלעם חגירא כד קטיל יתיה פנחס ליסטאה אמר ליה מר בריה דרבינא לבריה בכולהו לא תפיש למדרש לבר מבלעם הרשע דכמה דמשכחת ביה דרוש ביה כתיב דואג וכתיב דוייג אמר רבי יוחנן בתחילה יושב הקדוש ברוך הוא ודואג שמא יצא זה לתרבות רעה לאחר שיצא אמר ווי שיצא זה (סימן גבור ורשע וצדיק חיל וסופר)

And they slew the kings of Midian, beside the rest of them that were slain . . . Balaam also the son of Beor they slew with the sword. What business had Balaam there? — R. Jonathan said: He went to receive his reward for the twenty-four thousand Israelites whose destruction he had encompassed. Mar Zutra b. Tobiah remarked in Rab's name: This is what men say, When the camel went to demand horns, they cut off the ears he had.’Balaam also the son of Beor, the soothsayer, [did the children of Israel slay with the sword]. A soothsayer? But he was a prophet! — R. Johanan said: At first he was a prophet, but subsequently a soothsayer. R. Papa observed: This is what men say, ‘She who was the descendant of princes and governors, played the harlot with carpenters. Did the children of Israel slay with the sword among them that were slain by them. Rab said: They subjected him to four deaths, stoning, burning, decapitation and strangulation. A certain min said to R. Hanina: Hast thou heard how old Balaam was?  He replied: It is not actually stated, but since it is written, Bloody and deceitful men shall not live out half their days, [it follows that] he was thirty-three or thirty-four years old. He rejoined: Thou hast said correctly; I personally have seen Balaam's Chronicle, in which it is stated, ‘Balaam the lame was thirty years old when Phinehas the Robber killed him.’ Mar, the son of Rabina, said to his sons: In the case of all [those mentioned as having no portion in the future world] you should not take [the Biblical passages dealing with them] to expound them [to their discredit], excepting in the case of the wicked Balaam: whatever you find [written] about him, lecture upon it [to his disadvantage].

12. משנה מסכת חגיגה פרק א משנה ח

היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמכו הלכות שבת חגיגות והמעילות הרי הם כהררים התלויין בשערה שהן מקרא מועט והלכות מרובות הדינין והעבודות הטהרות והטומאות ועריות יש להן על מי שיסמכו הן הן גופי תורה:

 [the laws concerning] the dissolution of vows hover in the air and have nought to rest on the laws concerning the Sabbath, festal-offerings, acts of trespass are as mountains hanging by a hair, for they have scant scriptural basis but many laws. [The laws concerning] civil cases and [temple] services, Levitical cleanness and uncleanness, and the forbidden relations have what to rest on, and it is they that are the essentials of the Torah.

13. ספר בראשית פרק ב

(ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה:

14. תרגום אונקלוס על בראשית פרק ב פסוק ז

(ז) וברא יי אלהים ית אדם עפרא מן אדמתא ונפח באנפוהי נשמתא דחיי והות באדם לרוח ממללא:

15. זוהר חלק ג דף רלז/א

מעל בני ישראל, דכד חמא ההוא חמה, חמא ליה דהוה נחית על רישיהון דישראל: מאי חמא, חמא את מ' דא דהוה טאס ברקיעא, ודא הוא סימנא דמלאך המות, דבעיא לאתבנאה באת וא"ו ואת ת', מה עבד פנחס מה דהוה מתלבש ביצחק, כדין נטיל ההוא את מ', וחטף ליה, וחבר ליה בהדיה, כיון דחמא מלאך המות, דפנחס חטף ליה לההוא מ' בהדיה, מיד תב לאחורא:

מאי טעמא, בגין דכד קני בלביה פנחס, אתלבש ביצחק, ואסתלק למהוי בחושבנא ר"ח, והכי סליק שמיה ר"ח, והכי סליק יצחק, כיון דחמא לאת מ' טאס ברקיעא, חטף ליה, וחבר ליה בהדיה, ואתעביד מיד רמ"ח, הדא הוא דכתיב ויקח רמח בידו:בגין דאות מ' הוה סימנא קדמאה לאדם הראשון, למבני מות על עלמא, בגין דאת דא הוה טאס על רישיה דאדם, בשעתא דכתיב, ותקח מפריו, מ' פריו, והוה מחכא ו"ת, בזמנא דכתיב, ות'אכל, ות'תן, ות'פקחנה, כדין אתבני מות על עלמא:פנחס הוה חמי ליה השתא ההוא את מ' טאיס על רישיהון דישראל, והאיך חמא ליה, חמא דיוקנא דמ' פתוחה מליא דמא, כיון דחמא ליה, אמר, הא ודאי סימנא דמלאך המות, מיד חטף לה, אדכר עלה שמא מפרש, ונחית להאי את לגביה, ומה דהוה ר"ח, אצטריף רמ"ח, כדין ויקח רמח בידו, ועל דא כתיב מעל בני ישראל:

And this was FROM THE CHILDREN OF ISRAEL, for he saw that Wrath coming down upon the children of Israel. He saw the letter mim descending upon them, which is the sign of the Angel of Death, so he snatched it and drew it to him and at once the Angel of Death drew back. It may be asked, How can it be said that Phineas turned back the wrath of God from Israel seeing that so many died of the plague? The fact is, however, that not one of the children of Israel died save from the tribe of Simeon, for when the mixed multitude came they associated with the women of the tribe of Simeon after they had become proselytes and bore sons from them; and of these some died on account of the golden calf, some by plague, and some now. And because Israel and all the holy seed kept themselves clear, they were now numbered to show that not one of them was missing. In the same way all those that died at the time of the calf were from the mixed multitude, and to show this Moses was afterwards commanded to assemble “all the congregation of the children of Israel” (Ex. xxxv, I), and to take from them only the free-will offering.’ R. Eleazar said: ‘Father, this would be a very good explanation if there were not something which conflicts with it.’ He said to him, ‘My son, say it.’ He replied: ‘It is written, “And Israel was joined (vayizamed) to Baal Peor” (Num. xxv, 3), which we explain to mean, “like the ornament (zamid) on a man's arm”.’ He replied: ‘Eleazar, that is true; Israel were joined to Baal Peor. But I did not say that Israel were clear of that sin, but that they were not condemned to death.’ He rejoined: ‘But it is written, “Take the heads of the people and hang them”. ‘Yes,’ he replied, ‘the heads of the people, but not the heads of the children of Israel. Hence it is written, “And Israel were joined to Baal Peor”, that is, only lightly, but it goes on to say, “And the people ate and worshipped” (Ibid. 2), but not “the children of Israel”.

16. ספר תהילים פרק קו

(כח) וַיִּצָּמְדוּ לְבַעַל פְּעוֹר וַיֹּאכְלוּ זִבְחֵי מֵתִים:(כט) וַיַּכְעִיסוּ בְּמַעַלְלֵיהֶם וַתִּפְרָץ בָּם מַגֵּפָה:

(ל) וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה:(לא) וַתֵּחָשֶׁב לוֹ לִצְדָקָה לְדֹר וָדֹר עַד עוֹלָם:

Then stood up Phinehas, and wrought judgment, and so the plague was stayed.

17. שפתי כהן על במדבר פרק לא פסוק ז

ולפי שברח כדאיתא במדרש (ילקוט רמז תשפ"ה) וזה לשונו, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה, שהיה משתמש בשם המפורש, אף פינחס כיון שראהו פורח ועולה אף הוא עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני הכבוד, מיד נתן עליו פינחס הציץ ותפסו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו, שנאמר ואת בלעם בן בעור הרגו, ופינחס הרגו, ואמר הרגו, לפי שדנוהו בסנהדרין. ומה שהוצרך לדונו בסנהדרין ולא בין מלכי מדין, לפי שראהו משתטח לפני כסא הכבוד, ופחד פינחס שמא עשה תשובה, ודנוהו שאין תשובתו מועלת, שהרג עשרים וארבעה אלף. ואמרו במדרש (שם) שארבע מיתות בית דין קיימו בו, שריפה סקילה הרג וחנק, שכן אמר ביהושע (י"ג, כ"ב) ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם, הרגו זו חנק, בחרב זו הרג, על חלליהם זו סקילה ושריפה. ופירוש על, מלבד. ולפי שברח נהרג. חרב אותיות ברח:

ספר בעל שם טוב על התורה - פרשת בלק

ח. איתא בזוהר הקדוש (דרל"ז ע"א) כי ראה פינחס המ' פרח באוירא וכו' ושיתף אליה ר' ח' וגם ו' ונעשה רומח ע"כ, ונבאר זה לפי קט שכלי, כי שמעתי בה ממארי אא"ז כי ראה והבין שמלכות הוא בלא יחוד, והבין זה מעצמו כי האדם עולם קטן, ועשה יחוד וכו', ולהסביר זה בקיצור נמרץ, כי הבין זה מן מחשבות ח) החסד אשר נפלו, והתגבר כארי ע"ד שאמרו (באבות פרק ד') איזה גבור הכובש את יצרו, וזהו מדת הגבורה מדת יצחק שמספרו רח ואז עלו ניצוצי החסד משבירתן ונפילתן ונתגלה בחינת החסד על ידי הו', ונעשה בחינת רומח מספר אברהם שהוא חסד, וכן הוא בכל דין ר"ל הוא מפני שהמלכות הוא בלא יחוד, וכשתמצא בחינת חסד בדין ט) אזי נמתק הדין בשרשו, ונעשה בחינת אברהם ועולה הטוב והרע נופל, וכן היה המעשה בנחום איש גם זו (תענית דכ"א ע"א) שאמר גם זו לטובה ומצא בחינת החסד שיש בו, ונמתק ונעשה חסד, והוא שאמר אליהו במעשה שהיה שם מעפרא דאברהם הוא, והיינו בחינת אברהם שהוא חסד, ואז הוא עלה והם נפלו ונשברו ודי למבין, כי יש בכאן להאריך, והמשכיל יבין על פי דברי אדוני אבי זקיני זללה"ה י) שהריש הוא חכמה וחכמה שורשה גבורה והבן:

.and Pinchas stood in prayer" [Psalms 106:30]. Rabbi Elazar noticed a flaw in the syntax of this verse -- the proper spelling of the Hebrew word to pray is "Vayitpalel," instead it is written as "Vayepalel," a word that can also be translated as "judgment." He explains that this change from the proper syntax was deliberate; it teaches us that there was a critical undertone to Pinchas' prayer. He threw the bodies down in front of God (i. e. at the entrance of the Tabernacle) and declared: Master of the world, for the sake of these two, 24,000 Jews had to perish [the number that died in the plague following the incident]? The Angels wanted to push Pinchas away on account of his insolence, but God told them, "Leave him be, for he is a zealot the son of a zealot, and an appeaser of anger the son of an appeaser of anger." [Sanhedrin, 44a]