פרשת נח התשפ״ד
הרב ארי דוד קאהן ari.kahn@biu.ac.il
1. בראשית פרק ו פסוק א - ח (פרשת בראשית)
(א) וַֽיְהִי֙ כִּֽי־הֵחֵ֣ל הָֽאָדָ֔ם לָרֹ֖ב עַל־פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה וּבָנ֖וֹת יֻלְּד֥וּ לָהֶֽם: (ב) וַיִּרְא֤וּ בְנֵי־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם כִּ֥י טֹבֹ֖ת הֵ֑נָּה וַיִּקְח֤וּ לָהֶם֙ נָשִׁ֔ים מִכֹּ֖ל אֲשֶׁ֥ר בָּחָֽרוּ: (ג) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' לֹֽא־יָד֨וֹן רוּחִ֤י בָֽאָדָם֙ לְעֹלָ֔ם בְּשַׁגַּ֖ם ה֣וּא בָשָׂ֑ר וְהָי֣וּ יָמָ֔יו מֵאָ֥ה וְעֶשְׂרִ֖ים שָׁנָֽה: (ד) הַנְּפִלִ֞ים הָי֣וּ בָאָרֶץ֘ בַּיָּמִ֣ים הָהֵם֒ וְגַ֣ם אַֽחֲרֵי־כֵ֗ן אֲשֶׁ֨ר יָבֹ֜אוּ בְּנֵ֤י הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־בְּנ֣וֹת הָֽאָדָ֔ם וְיָלְד֖וּ לָהֶ֑ם הֵ֧מָּה הַגִּבֹּרִ֛ים אֲשֶׁ֥ר מֵעוֹלָ֖ם אַנְשֵׁ֥י הַשֵּֽׁם: פ (ה) וַיַּ֣רְא ה֔' כִּ֥י רַבָּ֛ה רָעַ֥ת הָאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְכָל־יֵ֙צֶר֙ מַחְשְׁבֹ֣ת לִבּ֔וֹ רַ֥ק רַ֖ע כָּל־הַיּֽוֹם: (ו) וַיִּנָּ֣חֶם ה֔' כִּֽי־עָשָׂ֥ה אֶת־הָֽאָדָ֖ם בָּאָ֑רֶץ וַיִּתְעַצֵּ֖באֶל־לִבּֽוֹ: (ז) וַיֹּ֣אמֶר ה֗' אֶמְחֶ֨ה אֶת־הָאָדָ֤ם אֲשֶׁר־בָּרָ֙אתִי֙ מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה מֵֽאָדָם֙ עַד־בְּהֵמָ֔ה עַד־רֶ֖מֶשׂ וְעַד־ע֣וֹף הַשָּׁמָ֑יִם כִּ֥י נִחַ֖מְתִּי כִּ֥י עֲשִׂיתִֽם: (ח) וְנֹ֕חַ מָ֥צָא חֵ֖ן בְּעֵינֵ֥י הֽ':
2. בראשית פרק ג (פרשת בראשית)
(ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל:…
(ט) וַיִּקְרָ֛א ה֥' אֱלֹהִ֖ים אֶל־הָֽאָדָ֑ם וַיֹּ֥אמֶר ל֖וֹ אַיֶּֽכָּה:…(טז) אֶֽל־הָאִשָּׁ֣ה אָמַ֗ר הַרְבָּ֤ה אַרְבֶּה֙ עִצְּבוֹנֵ֣ךְ וְהֵֽרֹנֵ֔ךְ בְּעֶ֖צֶב תֵּֽלְדִ֣י בָנִ֑ים וְאֶל־אִישֵׁךְ֙ תְּשׁוּקָתֵ֔ךְ וְה֖וּא יִמְשָׁל־בָּֽךְ: (יז) וּלְאָדָ֣ם אָמַ֗ר כִּֽי־שָׁמַעְתָּ֘ לְק֣וֹל אִשְׁתֶּךָ֒ וַתֹּ֙אכַל֙ מִן־הָעֵ֔ץ אֲשֶׁ֤ר צִוִּיתִ֙יךָ֙ לֵאמֹ֔ר לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ אֲרוּרָ֤ה הָֽאֲדָמָה֙ בַּֽעֲבוּרֶ֔ךָ בְּעִצָּבוֹן֙ תֹּֽאכֲלֶ֔נָּה כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיֶּֽיךָ:... (כב) וַיֹּ֣אמֶר׀ ה֣' אֱלֹהִ֗ים הֵ֤ן הָֽאָדָם֙ הָיָה֙ כְּאַחַ֣ד מִמֶּ֔נּוּ לָדַ֖עַת ט֣וֹב וָרָ֑ע וְעַתָּ֣ה׀ פֶּן־יִשְׁלַ֣ח יָד֗וֹ וְלָקַח֙ גַּ֚ם מֵעֵ֣ץ הַֽחַיִּ֔ים וְאָכַ֖ל וָחַ֥י לְעֹלָֽם:
3. רש"י בראשית פרק א
בָּרָא אלקים: וְלֹא נֶאֱמַר בָּרָא ה', שֶׁבַּתְּחִלָּה עָלָה בְמַחֲשָׁבָה לִבְרֹאתוֹ בְּמִדַּת הַדִּין, רָאָה שֶׁאֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵם, הִקְדִּים מִדַּת רַחֲמִים וַשִׁתְּפָהּ לְמִדַּת הַדִּין, וְהַיְינוּ דְכְתִיב (להלן ב ד) בְּיוֹם עֲשֹׂות ה' אֶלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָּיִם:
4. העמק דבר בראשית פרק ו (פרשת בראשית)
(ה) וירא ה'. במשך מאה ועשרים שנה ראה כי רעת האדם רבה והולכת יותר ויותר מאשר לפנים:
רק רע כל היום. ידוע דרע הוא בין אדם לחבירו, העיד הכתוב איך שהאדם אבד כל כך דעת אנושי עד שכל מחשבותיהם היה איך להרע לאחרים, וממילא היו גרועים גם מחיות, באשר אין בהם דעת כל כך להזיק כמו אדם, וגם בחיה אין המדה באה ע"י קלקול אלא בטבעה הוא לטרוף כדי צרכו משא"כ אדם שהגיע לידי כך, הוא מצד השחתת הטבע ונעשה בהרגל כמו טבע השני להזיק כל האפשר, וע"ע מש"כ בס' ויקרא כ"ה מ"ז ולהלן פ' נח שביארנו דהשחתת הדעת בתאוה מביא אח"כ גם להיות רק רע בין אדם לחבירו:
5. בראשית פרק ו פסוק יא - יד (פרשת נח)
(יא) וַתִּשָּׁחֵ֥ת הָאָ֖רֶץ לִפְנֵ֣י הָֽאֱלֹהִ֑ים וַתִּמָּלֵ֥א הָאָ֖רֶץ חָמָֽס: (יב) וַיַּ֧רְא אֱלֹהִ֛ים אֶת־הָאָ֖רֶץ וְהִנֵּ֣ה נִשְׁחָ֑תָה כִּֽי־הִשְׁחִ֧ית כָּל־בָּשָׂ֛ר אֶת־דַּרְכּ֖וֹעַל־הָאָֽרֶץ: ס (יג) וַיֹּ֨אמֶר אֱלֹהִ֜ים לְנֹ֗חַ קֵ֤ץ כָּל־בָּשָׂר֙ בָּ֣א לְפָנַ֔י כִּֽי־מָלְאָ֥ה הָאָ֛רֶץ חָמָ֖ס מִפְּנֵיהֶ֑ם וְהִנְנִ֥י מַשְׁחִיתָ֖ם אֶת־הָאָֽרֶץ: (יד) עֲשֵׂ֤ה לְךָ֙ תֵּבַ֣ת עֲצֵי־גֹ֔פֶר קִנִּ֖ים תַּֽעֲשֶׂ֣ה אֶת־הַתֵּבָ֑ה וְכָֽפַרְתָּ֥ אֹתָ֛הּ מִבַּ֥יִת וּמִח֖וּץ בַּכֹּֽפֶר:
6. בראשית פרק ח פסוק טו - כב (פרשת נח)
(טו) וַיְדַבֵּ֥ר אֱלֹהִ֛ים אֶל־נֹ֥חַ לֵאמֹֽר: (טז) צֵ֖א מִן־הַתֵּבָ֑ה אַתָּ֕ה וְאִשְׁתְּךָ֛ וּבָנֶ֖יךָ וּנְשֵֽׁי־בָנֶ֖יךָ אִתָּֽךְ: (יז) כָּל־הַחַיָּ֨ה אֲשֶֽׁר־אִתְּךָ֜ מִכָּל־בָּשָׂ֗ר בָּע֧וֹף וּבַבְּהֵמָ֛ה וּבְכָל־הָרֶ֛מֶשׂ הָרֹמֵ֥שׂ עַל־הָאָ֖רֶץ הַיְצֵ֣א אִתָּ֑ךְ וְשָֽׁרְצ֣וּ בָאָ֔רֶץ וּפָר֥וּ וְרָב֖וּ עַל־הָאָֽרֶץ: (יח) וַיֵּ֖צֵא־נֹ֑חַ וּבָנָי֛ו וְאִשְׁתּ֥וֹ וּנְשֵֽׁי־בָנָ֖יו אִתּֽוֹ: (יט) כָּל־הַֽחַיָּ֗ה כָּל־הָרֶ֙מֶשׂ֙ וְכָל־הָע֔וֹף כֹּ֖ל רוֹמֵ֣שׂ עַל־הָאָ֑רֶץ לְמִשְׁפְּחֹ֣תֵיהֶ֔ם יָצְא֖וּ מִן־הַתֵּבָֽה: (כ) וַיִּ֥בֶן נֹ֛חַ מִזְבֵּ֖חַ לַֽה֑'וַיִּקַּ֞ח מִכֹּ֣ל׀ הַבְּהֵמָ֣ה הַטְּהֹרָ֗ה וּמִכֹּל֙ הָע֣וֹף הַטָּה֔וֹר וַיַּ֥עַל עֹלֹ֖ת בַּמִּזְבֵּֽחַ: (כא) וַיָּ֣רַח ה֘' אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר ה֜' אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי: (כב) עֹ֖ד כָּל־יְמֵ֣י הָאָ֑רֶץ זֶ֡רַע וְ֠קָצִיר וְקֹ֨ר וָחֹ֜ם וְקַ֧יִץ וָחֹ֛רֶף וְי֥וֹם וָלַ֖יְלָה לֹ֥א יִשְׁבֹּֽתוּ:
7. בראשית פרק ד פסוק ה - טז (פרשת בראשית)
(ה) וְאֶל־קַ֥יִן וְאֶל־מִנְחָת֖וֹ לֹ֣א שָׁעָ֑ה וַיִּ֤חַר לְקַ֙יִן֙ מְאֹ֔ד וַֽיִּפְּל֖וּ פָּנָֽיו: (ו) וַיֹּ֥אמֶר ה֖' אֶל־קָ֑יִן לָ֚מָּה חָ֣רָה לָ֔ךְ וְלָ֖מָּה נָפְל֥וּ פָנֶֽיךָ: (ז) הֲל֤וֹא אִם־תֵּיטִיב֙ שְׂאֵ֔ת וְאִם֙ לֹ֣א תֵיטִ֔יב לַפֶּ֖תַח חַטָּ֣את רֹבֵ֑ץ וְאֵלֶ֙יךָ֙ תְּשׁ֣וּקָת֔וֹ וְאַתָּ֖ה תִּמְשָׁל־בּֽוֹ: (ח) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־הֶ֣בֶל אָחִ֑יו וַֽיְהִי֙ בִּהְיוֹתָ֣ם בַּשָּׂדֶ֔ה וַיָּ֥קָם קַ֛יִן אֶל־הֶ֥בֶל אָחִ֖יו וַיַּהַרְגֵֽהוּ: (ט) וַיֹּ֤אמֶר ה֙' אֶל־קַ֔יִן אֵ֖י הֶ֣בֶל אָחִ֑יךָ וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י אָנֹֽכִי: (י) וַיֹּ֖אמֶר מֶ֣ה עָשִׂ֑יתָ ק֚וֹל דְּמֵ֣י אָחִ֔יךָ צֹעֲקִ֥ים אֵלַ֖י מִן־הָֽאֲדָמָֽה: (יא) וְעַתָּ֖ה אָר֣וּר אָ֑תָּה מִן־הָֽאֲדָמָה֙ אֲשֶׁ֣ר פָּצְתָ֣ה אֶת־פִּ֔יהָ לָקַ֛חַת אֶת־דְּמֵ֥י אָחִ֖יךָ מִיָּדֶֽךָ: (יב) כִּ֤י תַֽעֲבֹד֙ אֶת־הָ֣אֲדָמָ֔ה לֹֽא־תֹסֵ֥ף תֵּת־כֹּחָ֖הּ לָ֑ךְ נָ֥ע וָנָ֖ד תִּֽהְיֶ֥ה בָאָֽרֶץ: (יג) וַיֹּ֥אמֶר קַ֖יִן אֶל־ה֑' גָּד֥וֹל עֲוֹנִ֖י מִנְּשֹֽׂא: (יד) הֵן֩ גֵּרַ֨שְׁתָּ אֹתִ֜י הַיּ֗וֹם מֵעַל֙ פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֔ה וּמִפָּנֶ֖יךָ אֶסָּתֵ֑ר וְהָיִ֜יתִי נָ֤ע וָנָד֙ בָּאָ֔רֶץ וְהָיָ֥ה כָל־מֹצְאִ֖י יַֽהַרְגֵֽנִי: (טו) וַיֹּ֧אמֶר ל֣וֹ ה֗' לָכֵן֙ כָּל־הֹרֵ֣ג קַ֔יִן שִׁבְעָתַ֖יִם יֻקָּ֑ם וַיָּ֨שֶׂם ה֤' לְקַ֙יִן֙ א֔וֹת לְבִלְתִּ֥י הַכּוֹת־אֹת֖וֹ כָּל־מֹצְאֽוֹ: (טז) וַיֵּ֥צֵא קַ֖יִן מִלִּפְנֵ֣י ה֑' וַיֵּ֥שֶׁב בְּאֶֽרֶץ־נ֖וֹד קִדְמַת־עֵֽדֶן:
8. בראשית פרק ב פסוק טז - יז (פרשת בראשית)
(טז) וַיְצַו֙ ה֣' אֱלֹהִ֔ים עַל־הָֽאָדָ֖ם לֵאמֹ֑ר מִכֹּ֥ל עֵֽץ־הַגָּ֖ן אָכֹ֥ל תֹּאכֵֽל: (יז) וּמֵעֵ֗ץ הַדַּ֙עַת֙ ט֣וֹב וָרָ֔ע לֹ֥א תֹאכַ֖ל מִמֶּ֑נּוּ כִּ֗י בְּי֛וֹם אֲכָלְךָ֥ מִמֶּ֖נּוּ מ֥וֹת תָּמֽוּת:
9. רש"י בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
(ו) וינחם ה' כי עשה - נחמה היתה לפניו שבראו בתחתונים, שאלו היה מן העליונים היהד ממרידן:
ויתעצב - האדם:
אל לבו - של מקום,ה עלה במחשבתו של מקום להעציבו, זהו תרגום אונקלוס. דבר אחר וינחם, נהפכה מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדםו שעשה בארץ, וכן כל לשון ניחום שבמקרא לשון נמלך מה לעשות (במדבר כג יט) ובן אדם ויתנחם, (דברים לב לו) ועל עבדיו יתנחם, (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה, (שמואל א' טו יא) נחמתי כי המלכתי, כולם לשון מחשבה אחרת הם:
ויתעצב אל לבו - נתאבל על אבדן מעשה ידיו, כמו (ש"ב יט ג) נעצב המלך על בנו. וזו כתבתי לתשובת המינים, גוי אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, אמר לו אין אתם מודים שהקב"ה רואה את הנולד, אמר לו הן. אמר לו והא כתיב ויתעצב אל לבו, אמר לו נולד לך בן זכר מימיך, אמר לו הן. אמר לו ומה עשית, אמר לו שמחתי ושימחתיז את הכל. אמר לו ולא היית יודע שסופו למות, אמר לו בשעת חדותא חדותא, בשעת אבלא אבלא. אמר לו כך מעשה הקדוש ברוך הוא,ח אף על פי שגלוי לפניו שסופן לחטוא ולאבדן לא נמנע מלבראן בשביל הצדיקיםט העתידים לעמוד מהם:
10.גור אריה בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
נתהפכה מחשבתו של מקום כו'. פירוש כי "וינחם" הוא לשון מחשבה אחרת, ואם כן על כרחך צריך לפרש כי נהפכה מחשבתו ממדת הרחמים למדת הדין. ומה שכתוב אחר זה (פסוק ז) "ויאמר ה' אמחה וגו'" אף על גב שכבר כתיב "וינחם ה' כי עשה את האדם" (קושית הרא"ם), חדא למחשבה וחד לגזירה, כי "ויאמר ה' אמחה את האדם" הוא הגזירה אשר גזר עליהם, "וינחם ה'" לא הוי רק מחשבה, אבל גזירה לא הוי:
11.אבן עזרא בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
(ו) וינחם ד' ידוע כי לא אדם הוא להנחם, רק דברה תורה כלשון בני אדם, כי המשחית מה שעשה יראה שניחם, וטעם ויתעצב אל לבו, הפך ישמח ד' במעשיו (תה' קד, לא), כי טוב בעיניו שיקבלו נבראיו חסדיו. וי"א כי וינחם כמו מתנחם לך להרגך (ברא' כז, מב) ויפרשהו וזע"ד, ואמרו כי לבו הוא הנביא, ואילו היה כן לא היה אחר ויתעצב מלת אל. ואנה מצאנו שנקרא הנביא לב?
12.בכור שור בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
ויתעצב אל לבו. אל לבו של אדם שהוא רע.
13.רמב"ן בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
(ו) וינחם ה'. ויתעצב אל לבו - דברה תורה כלשון בני אדם. והענין, כי מרו ועצבו את רוח קדשו בפשעיהם. וענין "אל לבו", כי לא הגיד זה לנביא שלוח אליהם, וכן הלשון במחושב, כדרך לדבר אל לבי (להלן כד מה), וזולתו:
ובבראשית רבה (כז ד) אמרו בזה ענין נכבד במשל שהביאו מן הסרסור והאדריכל, והוא סוד גדול לא ניתן ליכתב, והיודעו יתבונן למה אמר בכאן שם המיוחד, ובכל הפרשה וענין המבול שם אלהים:
14.מזרחי (רא"ם) בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
ממדת רחמים למדת הדין. ודברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה יהיה פרוש "בארץ" - שעשה בארץ, וזהו שכתב אחר זה: "מה לעשות באדם שעשה בארץ":
עלה במחשבה לפניו מה לעשות באדם. מדקאמר: "מה לעשות באדם", ולא קאמר: לעשות באדם כך וכך, משמע שההפוך שנתהפך ממדת רחמים למדת הדין, הוא שמתחלה לא עלה במחשבתו לעשות באדם מאומה, ועכשיו עלה במחשבתו לחקור עליו מה לעשות בו, לא שנהפכה מחשבתו לרעה ופסק עליהם המבול, שהרי אחר זה כתוב (פסוק ז): "ויאמר ה' אמחה את האדם" שהוא תחלת דבור. ואינו פירוש ההפוך, לומר שהפוך מחשבתו של מקום ממדת רחמים למדת הדין, הוא מה שאמר (פסוק ז) "אמחה את האדם", דאם כן 'ויאמר אמחה את האדם' מיבעי ליה. וכיון שהוא תחלת דבור, משמע שעדיין לא פסק עליהם את הדין, אלא שנכנס לחקור מה לעשות בהם….
[ויתעצב אל לבו] נתאבל על אבדן מעשי ידיו. הפך "ישמח ה' במעשיו" (תתהלים קד, לא) ולא שלא ידע הנולד ועכשו ידעו, אלא "בזמן חדוה חדוה ובזמן אבלא אבלא" כדלקמיה, וכדאיתה בבראשית רבה (בראשית רבה כז, ד). אבל מה שהוסיף לומר: "בשביל הצדיקים העתידים לעמוד מהם" אין זה בבראשית רבה. גם אין המשל דומה לנמשל, שהבן לא נברא לשום תועלת, ואין שמחת האב על הבן אלא שבזמן חדוה חדוה, והרשעים נבראו לתועלת כדי שיעמדו הצדיקים מהם. ואפשר שהנוסחאות נשתבשו וצריך לכתוב: 'ובשביל הצדיקים', והיא תשובה שנית על שאלת המין. והיא לקוחה מההיא דבבא קמא דפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (בבא קמא לח ב): "דאמר ליה קב"ה למשה: לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי, שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהם, רות המואביה ונעמה העמונית" ובשבילן חס הקדוש ברוך הוא על שתי אומות הללו מלאבדן.
15.חזקוני בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
ויתעצב אל לבו שיעצו לבראותו. ד"א ויתעצב אל לבו אאדם קאי הקדוש ברוך הוא נתעצב בשביל לבו של אדם שהיה חושב מחשבות רעות כמו כי נעצב אל דוד שפי' בשביל דוד. ד"א ויתעצב אל לבו אין עציבה אלא אבילות כמו שנאמר כי נעצב המלך על בנו פי' נתאבל על עולמו. ואם תאמר וכי מתאבלים קודם שימות המת אלא אדם שאינו יודע רגעי הזמן אינו יכול להתאבל עד שימות המת אבל הקדוש ברוך הוא שהכל גלוי וידוע לפניו וחי לעולם מתאבל תחלה. ד"א ויתעצב אל לבו האדם היה [נעצב] אל לבו של הקדוש ברוך הוא כעצב נבזה ונמאס בעיניו של הקדוש ברוך הוא.
16.דעת זקנים מבעלי התוספות בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
(ו) ויתעצב אל לבו. אמר ר' אחא בר' חנינא, כיון שראה יתברך עולמו חרב, כביכול ישב לו, והיה מתאבל. ד"א מוסב על האדם, שלא נתאבל, אלא על לבו של אדם, שנתן שאור בעיסה, ואמר אני הוא שנתתי, אני הוא שעשיתי, וידעתי כי יצר לב האדם רע:
17.אלשיך על בראשית פרק ו פסוק ו (פרשת בראשית)
אמנם לבא אל הביאור נזכירה מאמרם ז"ל (בראשית רבה ל ז) והוא כאשר נצטווה נח לעשות התיבה היה מאה ועשרים שנה קודם המבול, כי מאז נטע ארזים כו' והיו שואלים אותו בני דורו מה זה, והיה אומר שהקב"ה היה עתיד להביא מבול, והיו מלעיגים ואומרים ליתי מבול על ביתיה, וכשמת מתושלח זקנו היו אומרים הא אתא מבול על ביתיה כו', ואמרו שזה הוא פירוש אומרו בשגם כו' והיו ימיו מאה ועשרים שנה שהאריך להם. ולפי זה אומרו למעלה ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', היה עשרים שנה אחר ציווי התיבה, כי בן שש מאות שנה היה נח כשהמבול היה, ואם כן איפה הפסוקים הקודמים, באומרו ויהי נח בן חמש מאות שנה ויולד כו', והפסוקים שאחריו ויהי כי החל כו' ויאמר ה' לא ידון כו', אינן בזמן אחד, כי הראשון הוא בהיות נח בן חמש מאות שנה, ושאחריו היו בהיותו בן ארבע מאות ושמונים שנה, עשרים שנה קודם להולדת נח:
ובזה נבא אל כוונת הכתובים, והוא בהזכיר מאמרם ז"ל (בראשית רבה כו ב) למה כבש הקדוש ברוך הוא מעיינו של נח, ולא הוליד כבני דורו אלא עד שיהיה בן חמש מאות שנה, כדי שלא יהיה הגדול בן מאה שנה שלמים במבול שלא יהיה בר עונשין למעלה. והנה עדיין קשה זולת בני נח הפחותים מבני מאה למה לקו. ועם שעוד לנו טעם אחר לזה, אחשוב לפי דרכנו בהקדמה אחת, והיא כי התורה נותנת טעם באמרי נועם אמריה, והוא כי הנה על פי מדת הדין היה כליון חרוץ שוטף נח ובניו, עד בלתי השאיר שריד, כי היה בטל במיעוטו בערך כל העולם כולו, ומה גם שגם הוא לא היה כדאי לישאר אפילו הוא לבדו, ומה גם בניו ואשתו ונשי בניו אתו. ואם כך היה בא אל הפועל היה העולם מתבטל, כי אם אין אדם, הארץ למה, כי לחזור לברא אדם אחר לא היה כבודו יתברך חלילה וחס, כי מה ישיב אל המלאכים האומרים מה אנוש כי תזכרנו, אחרי כי כדבריהם כן היה פעם אחת, לכן כבודו הוא להשאירם עתה ולא יעמדו דברי המקטריגים. והנה צריך יהיה על פי הדין כי מלך במשפט יעמיד ארץ. אמנם ראה הוא יתברך כי אם המשפט לאלהים הוא מדת הדין לבדו, תשחת הארץ וכל הדרים עליה, על כן שיתף מדת רחמים, כאשר מאז הבראה עשה כן וסייע הברא העולם בעשרה מאמרות כאשר כתבנו בשערים, שעל ידי כן לא נתבטל העולם. ועדיין היה מקום לומר כי מספיק מדת רחמים להפשיר הדין וישאר אך נח, אמנם לישאר גם בניו והנשים (והטף) הוא דבר גדול מאד, על כן מה עשה הוא יתברך, סיפר לנו תיקון שני שעשה זולת השפט הארץ גם במדת רחמים, והוא שלא יוליד עד היות בן חמש מאות שנה:…
ואחר גמר דבור מדת אלהים אל נח, נתייחד לו דבור בחינת מדת רחמים, ויאמר לו בא אתה כו' וזהו ויאמר ה' לנח בא אתה וכל ביתך כו', והוא לומר אל תקוץ אם תצטרך להצטער בצער תיבה, ולא תנצל בדרך אחרת בלי צער תיבה, כי הוא על כי אותך ראיתי צדיק לפני בלבד ולא בפני מדת הדין, על כן תצטיך להנצל בצער:
והנה אין כל זה רק על נח, אמנם הבאים זכר ונקבה שהם כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קח ב) שלא נזקקו לשאינן מינן, הנה בדין היו זוכים להנצל גם לפי מדת הדין, וזהו אומרו והבאים זכר ונקבה מכל בשר כו' כאשר צוה אותו אלהים, כי גם מדת אלהים עמדה להם. אמנם נח ויסגור ה' בעדו מצד עצמו במדת רחמים בלבד. ויתכן באומרו לשון סגירה, מה שהוצרך ליסגר בתיבה לא בעד החיות רק בעדו. וגם זה על פי מדת הרחמים, מה שאין כן בעלי חיים שגם בדין זכו בלי צער:
אמנם אחר שנשפך כאש תחת הרוגז ועברו ימים רבים שנצטער בהם נח, אחר שויגברו המים על הארץ חמשים ומאת יום שנתמרק ביסורין. אז ויזכור אלהים את נח, שאפילו מדת הדין זכר אותו וריחם עליו, וזהו ויזכור אלהים את נח כו', ואז על ידי מדת הדין סילק הרעה. וזהו ויעבר אלהים רוח על הארץ וישוכו המים, שעל ידי רוח מדת אלהים שככו המים:…
Rabbi Moses (Maharam) Alshech was born in Turkey in 1507, and died sometime after 1593.
Alshech came from a family of Spanish origin. He emigrated to Israel and settled in Safed,
where he became a dayyan in the rabbinical court headed by Rabbi Joseph Caro.
18.צידה לדרך בראשית פרק ו (פרשת בראשית)
(ה) וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ. מלת בארץ הוא מיותר. ונראה לי שפירוש מלת בארץ, עם הארץ, שגם הארץ זינתה, כדאיתא בבראשית רבה (כח, ח), רבי לוליאני בר טברין בשם רבי יצחק אמר אף הארץ זינתה, היו זורעין לה חטין והיא מסקא זונין וכו'. ועוד י"ל בארץ בשביל הארץ, על דרך שכתב הרמב"ן ז"ל (לעיל ב, ט), שפרי עץ הדעת היה מוליד תאוות המשגל ולכן כיסו מערומיהם אחרי שאכלו ממנו וכו'. ולכן כתב בפרשת נח (לקמן פסוק יג) והנני משחיתם את הארץ, ופרש"י את הארץ, עם הארץ וכו'. כי הארץ גרמה לאדם הראשון שחטא בעץ הדעת, ועל ידי זה היה לו ולכל זרעו תשוקה גדולה אל הזנות. ובעל צרור המור פירש דלכך נקט בארץ, ר"ל בבריאת העולם שהיו כופרים בחידוש העולם. ודידי עדיף מדידיה. ובעל תולדות יצחק פירש, וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע וכו', הכוונה שמחשבת בני אדם כולם היו רעות, לא היה מחשבה טובה בהם, אבל המעשים לא היו כולם רעים אלא רובם וזה הוא רבה רעת האדם. וזה לא היה בעבור שהיו מתחרטין ממחשבותם הרעה, אלא לפי שהרשעים אין יוצא לפועל כל מחשבותם לפי שיש רשעים כמותן ומתקוממים לנגדם, או לסיבות אחרות, וזה טעם דק:
ביוגרפיה - צידה לדרך
Rabbi Yissachar Dov ben Yisrael Lezer Parnass Eilenburg was born in Posen, Poland, ca. 1550, and died in Austerlitz, Moravia, in 1623. In Posen, he studied under Rabbi Mordechai
Yaffe, who authored the Levush, a commentary on R. Yoseph Caro's Shulchan Aruch. R. Eilenburg wrote responsa and commentaries on the Talmud. His main work, Be'er Sheva, was sent from Gorizia, Italy, where he served as rabbi, to Safed (Tzefat), to obtain the approval of the rabbis of Safed. This work contains responsa and interpretations of Talmudic passages. R. Eilenburg was on his way to Safed to assume a rabbinic position there, when he passed away. The book Be'er Sheva was first published in Venice, 1614, and since then many times. The data banks contain the responsa from the Warsaw, 1890 edition, and the Tosafot on tractates Horayot, Tamid, Hullin, and some other tractates, as well as his insights and his Kuntres Be'er Mayim Chaim, according to the Zichron Aharon ed. (Jerusalem, 2004). His work, Tzeidah LaDerech, on Rashi's commentary on the Torah was included in Responsa Project database, based on the Hadrat Yerushalayim, 5758 (1998) edition.
רבי יצחק בן שלמה לוריא (ה'רצ"ד, 1534 – ה' באב ה'של"ב, 15 ביולי[1] 1572)
Yisrael srug
רבי ישראל סרוג (סרוק) (המאה ה-16–17), ידוע גם בראשי תיבות שמו - הרי"ס, היה מקובל ומפיץ קבלת האר"י באירופה.
בין השנים ש"ס - שס"ג (1600–1603): ביקר בקוניאן ונפגש שוב עם ר' נתן אוטולינגו, ובעיר גוריציה עם ר' יששכר בער איילינבורג ור' מנחם עזריה מפאנו.
הוא גילה לתלמידיו את שורש נשמתם בגלגול קודם, ולימד אותם את שיטתו הממזגת בין הקבלה לפילוסופיה. במסעותיו הפיץ את הקבלה הלוריאנית, בשיטה שונה משיטת רבי חיים ויטל. שיטתו התבססה על כתבי רבי חיים ויטאל ורבי יוסף אבן טבול תלמידי האר"י שהיו ברשותו, בתוספת חידושיו שלו. במשך שנים שררה הדעה באירופה כי היה תלמיד האר"י בעצמו, כפי שאמר בעצמו לתלמידיו. למרות זאת, ברשימה שכתב וסידר ר' חיים ויטל מהתלמידים שנכנסו ללמוד אצל האר"י שמו נעדר, ובכתבי תלמידי האר"י הידועים אין זכר לשמו של סרוג, וכן בספרים שכתב לא הזכיר את האר"י כרבו, וככל הנראה לא למד בעצמו אצל האר"י.
מקובל לייחס לו את ראשית התפשטות הקבלה הלוריאנית באירופה, והשפעת כתביו ניכרת בכתבי המקובלים האשכנזים, ובפרט בשיטת החסידות. הספר עמק המלך נכתב על פי שיטתו.
בין תלמידיו היה המקובל האיטלקי רבי מנחם עזריה מפאנו, שכל כתביו מבוססים על קבלתו. כמו כן קיבל ממנו את השקפתו הפילוסוף-מקובל הספרדי-הולנדי רבי אברהם כהן דה-הירירה.
19.בראשית רבה (וילנא) פרשה יט סימן ה (פרשת בראשית)
רַבִּי יוֹסֵי בַּר זִמְרָא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּאוֹתוֹ אִילָן, טוֹב לְמַאֲכָל, יָפֶה לָעֵינַיִם, וּמוֹסִיף חָכְמָה, וּשְׁלָשְׁתָּן נֶאֶמְרוּ בְּפָסוּק אֶחָד, וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב, מִכָּאן שֶׁהוּא טוֹב, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, מִכָּאן שֶׁהוּא יָפֶה לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, מִכָּאן שֶׁמּוֹסִיף חָכְמָה, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (תהלים פט, א): מַשְׂכִּיל לְאֵיתָן הָאֶזְרָחִי.
20.תהלים פרק פט פסוק א - ה
(א) מַ֝שְׂכִּ֗יל לְאֵיתָ֥ן הָֽאֶזְרָחִֽי: (ב) חַֽסְדֵ֣י ה֭' עוֹלָ֣ם אָשִׁ֑ירָה לְדֹ֥ר וָדֹ֓ר׀ אוֹדִ֖יעַ אֱמוּנָתְךָ֣ בְּפִֽי: (ג) כִּֽי־אָמַ֗רְתִּי ע֭וֹלָם חֶ֣סֶד יִבָּנֶ֑ה שָׁמַ֓יִם׀ תָּכִ֖ן אֱמוּנָתְךָ֣ בָהֶֽם: (ד) כָּרַ֣תִּֽי בְ֭רִית לִבְחִירִ֑י נִ֝שְׁבַּ֗עְתִּי לְדָוִ֥ד עַבְדִּֽי: (ה) עַד־ע֭וֹלָם אָכִ֣ין זַרְעֶ֑ךָ וּבָנִ֨יתִי לְדֹר־וָד֖וֹר כִּסְאֲךָ֣ סֶֽלָה:
21.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף טו עמוד א
דָּוִד כָּתַב סֵפֶר תְּהִלִּים – עַל יְדֵי עֲשָׂרָה זְקֵנִים. וְלִיחְשׁוֹב נָמֵי אֵיתָן הָאֶזְרָחִי! אָמַר רַב: אֵיתָן הָאֶזְרָחִי זֶה הוּא אַבְרָהָם – כְּתִיב הָכָא: ״אֵיתָן הָאֶזְרָחִי״, וּכְתִיב הָתָם: ״מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק [וְגוֹ׳]״.
