Monday, August 3, 2009

Parshat Ekev 5769

Parshat Ekev 5769

Rabbi Ari Kahn

Walking Together with God

Parshat Ekev begins with what seems like a familiar dictum:

ספר דברים פרק ז

(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

And it will be because you heed these judgments, and safeguard and do them, that the Eternal, your Almighty God shall safeguard and uphold with you the covenant and the mercy which he swore to your fathers; D’vraim 7:12

Man is commanded to follow the commandments and to obey the Word of God. This is far from unusual; such statements are to be found many times in the Torah, and in the book of Dvarim in particular. In fact, in the verse immediately preceding this one, the concluding verse of Parshat V'etchanan, man is enjoined to follow the Torah:

דברים פרק ז

(יא) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַמִּצְוָה וְאֶת הַחֻקִּים וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם: פ

You shall therefore safeguard the commandment(s) and the statutes and the judgments which I command you this day, to do them. D’vraim 7:11

While the division of the Torah into weekly portions is somewhat artificial, in the written text of the Torah, Parshat Ekev always begins a new paragraph, as indicated in our printed texts by the Hebrew letter “peh”, shorthand for petucha (scibal instructions to leave the line petucha, open). In other words, the two verses in question seem to say the same thing, despite the formal indication that a new idea has begun. The last verse of V'etchanan and the first verse of Ekev both are exhortations to follow the commandments of the Torah. Why, then, are they separated? Or, we might ask, what does the first verse in our present parsha add to what had already been stated in the preceding verse?

The language of our verse does not solve our quandary: the word “Ekev”, is variously translated as “come to pass”, "because of" or "as a result of"; the placement of this word here is awkward and the meaning difficult to pinpoint. Explanations of this word often rely on the relatively straightforward meaning of its three-lettered root, ayin – kuf – bet, “heel”, as in the source of our patriarch Yaakov's name. With this in mind, Rashi explains:

רש"י דברים פרק ז פסוק יב

והיה עקב תשמעון - אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון:

"And it will be because you heed": if you heed the 'light' commandments that a person tramples with their heel. Rashi D’vraim 7:12

What is unique about our verse is that it describes the outcome of our behavior; as a result of our heeding the Torah's pronouncements and fulfilling the commandments, God will fulfill His part in the covenant: “that the Almighty your God shall keep with you the covenant and the mercy which he swore to your fathers”. And yet, the same message could have been transmitted in far less convoluted language. Had the Torah wished to state this wonderful result in more straightforward terms, describing the ongoing relationship with God and the dynamic nature of His covenant with the Jewish People, simpler words could have been employed. Would the meaning have suffered had the common 'im' (“if”) been used – as it is later in the same parsha? “If” is the most straightforward word that connotes conditionality: 'If you obey the commandments, I will uphold the covenant," or even, “When you behave as I have commanded, the desired result will surely follow".

Rashi is sensitive to the unusual usage of ekev, and points to an additional message that is conveyed by this particular word. He speaks of the "light" commandments, simple or easy commandments that are “trampled with the heel”. Various later commentaries ponder this idea: What are these "small" mitzvot? Why would these mitzvot suffer discrimination at the hands of those who obey God's command?

The Maharal explains that these mitzvot are neglected because they are perceived as bearing minimal reward.[1] This explanation echoes a teaching found in the Ethics of the Fathers (Pirkei Avot):

משנה מסכת אבות פרק ב משנה א

והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות

…and be careful with a light[2] precept as with a grave one, for you do not know the (calculation) of reward [for the fulfillment] of the mitzvot. Mishna Avot 2:1

Another possible understanding of these “trampled” mitzvot is that these mitzvot are, in fact, performed, but without proper intention or devotion; these are mitzvot which a person may fulfill out of habit, by rote, and without full concentration or consideration.

A third possible understanding of these "trampled" mitzvot centers around the intent of the person who fulfills the mitzva: The mitzva is performed, intentionally, but for the wrong reason. The scenario created by this understanding is one in which a prescribed act is performed, or a proscribed act avoided, but not because it is so decreed by God. The mitzva is not, in fact, "credited" to the account of the person who performed it if his or her intention was devoid of any desire to heed the Word of God.

Particular deeds are often performed for reasons of altruism, or out of some sort of self-serving motivation. In this case, the performance of the mitzva has not been trampled upon; it was fully and precisely performed. Rather, the sense of command is lacking. How is such an action to be judged? What is the nature and status of such behavior?

The Netziv, (Rabbi Naftali Zvi Yehudah Berlin), in his commentary to the Torah, writes that a mitzva is only a mitzva if the person performing the act believes he was commanded to do so. In the literal sense, the word mitzva means "command". It therefore stands to reason that a person who behaves in accordance with a Torah law but does not believe himself to be fulfilling a precise and specific command, is not, in fact, performing a “mitzva”.[3]

The question of the intention in fulfilling mitzvot is treated extensively in various Talmudic discussions. Although various opinions are offered and different conclusions are drawn for different categories of mitzvot, the Netziv clarifies a very basic underpinning of the Talmudic debate that the Sages, as well as later readers such as ourselves, might have taken for granted:[4] According to the Netziv, the entire argument is predicated upon the premise that the person performing the act believes in God and Torah.

We may better understand this in terms of our more familiar relationships: Do behaviors in interpersonal relationships require intentional effort, or is the "bottom line" what is important? If we imagine a husband handing his wife flowers, but telling her at that very moment that he does not, nor has he ever, had any feelings for her, would she still be happy to receive the flowers? Even further, the Netziv points out – the entire scenario would be incomprehensible if the man did not recognize the woman to whom he handed the flowers, had no relationship with her at all. Analogously, the sages of the Talmud debated whether any specific act requires active attention and intention, or if an absent-minded gesture is acceptable. Does the husband buy flowers out of habit? Is that enough of a reason? The Netziv points out that this entire question is predicated on there being a relationship between the person buying the flowers and the person to whom they are presented: What a person behaves in the precise manner mandated by Torah Law, but has no consciousness of God or Torah?

This question arises concerning the behavior of ethical non-Jews: If they perform the Noachide laws, but not because they are in any way cognizant of having been commanded to do so, should their gestures be interpreted as fulfillment of these seven commandments? Given the nature of these commandments, it is altogether conceivable that there are those who fulfill the commandments simply because they are decent people. If they do not believe that they were commanded to perform the specific actions, we would be hard-pressed to say that they are performing mitzvot.

The Rambam broaches this subject in his consideration of the possibility that an ethical gentile may have a share in the World to Come. Despite the fact that the majority of the seven Noachide laws are proscriptive, rather than proactive calls for specific action, the Rambam refers to “acceptance” of the Noachide laws:

רמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק ח

(יא) כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעולם הבא והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהם:

Whoever accepts the seven Noachide laws and is careful to fulfill them is considered a righteous gentile and has a share in the World to Come. This is so if he accepts them and performs them because the Holy One blessed be He commanded it in the Torah, and informed us via Moshe or teacher, that the Noachides were previously thus commanded. But if he did these commandments because of his own mind, he is not considered a “stranger who lives among us” nor is he a righteous gentile, nor among their wise people. Rambam, Mishne Torah, Laws of Kings and Wars chapter 8 section 11.

This is the text which is found in the printed edition, however in other texts, notably the Yemenite manuscript, the concluding sentence ends differently:

רמב"ם יד החזקה (כתב יד תימני) - הלכות מלכים ומלחמות פרק ח

(יא) כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא, והוא שיקבל אותן ויעשה אותן מפני שצוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבנו שבני נח מקודם נצטוו בהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם:

But if he did these commandments because of his own mind, he is not considered a “stranger who lives among us”, nor is he among the righteous gentiles; rather, he is considered among their wise people. Rambam Mishne Torah Laws of Kings and Wars, Yemenite Manuscript chapter 8 section 11.[5]

According to the Rambam, a mitzva performed by a non-Jew results in a “Share of the World to Come”. However, a "good deed", which may be the exact same action as a “mitzvah” but is performed independent of God-consciousness, devoid of a God-Man relationship, cannot by definition be a mitzva. To return to our earlier analogy, we may say that a loving spouse who buys flowers performs an act as means of cementing a relationship with their significant other. The person who presents flowers to a perfect stranger has acted in identical fashion, but without the awareness of the relationship, without the underlying intention to express closeness and love, the action has completely different significance. Although presenting flowers to a total stranger may, indeed, be an act of altruism that may warm another person's heart, no token passed between two strangers can compare to the understanding that is passed between two people involved in a deep and meaningful relationship. I would posit that the Rambam's formulation regarding the gentile who may indeed be wise but is not considered righteous, is akin to this altruist and the flowers presented to a stranger: While all good deeds are rewarded, not all good deeds result in a relationship with God, in the ongoing and eternal relationship that our tradition refers to as "a share in the World to Come." Only one who has a relationship with God can perform a mitzva, an act which forges and solidifies a relationship that lives beyond the confines of our limited, physical world.

What, then, of the good deeds performed by the moral atheist, Jewish or non-Jewish? What impact do these good deeds have? Perhaps some questions are best left unanswered, and we need not attempt to stand in as God’s “accountant”. Be that as it may, the word “mitzva” would hardly apply to such good deeds. Regarding such deeds as fulfillment of a commandment would be an oxymoron – from the perspective of the person performing the deed, as well as from our perspective.

Rabbi Menachem Twersky, founder of the Chernobyl dynasty (1730-1797) felt that the word 'mitzva' connotes more than “command”; he saw within it the word 'b'tzavta', which means togetherness: Every mitzva fulfilled is a point of connection between He who commands and we who are commended and who acquiesce. The result of fulfilling a mitzva is togetherness – what we have referred to elsewhere as 'a rendezvous with God'. Seen from this perspective, the question of the ethical non-believer seems simpler: The question is no longer one of accounting, but of closeness, of communication, and there is no communication when the person performing the act does not believe in God, does not believe that God has spoken, does not believe that God takes an interest in human behavior. It is impossible to perform a mitzva if there is no awareness of God's involvement in our lives; as impossible as the sound of one hand clapping, it is impossible to have a rendezvous of one.[6]

Our point of departure was Rashi's comment on the strange and impenetrable use of the word ekev in this seemingly-redundant verse. While we may not know which of the various interpretations of this particularly difficult usage to adopt, we should not overlook another component of Rashi's comments on the verse which is often ignored: While the unusual word in the verse may be “ekev”, the clause as a whole is centered around the word tishme'un - “hear”. The verse as a whole stresses the importance of hearing – according to Rashi, even the oft-trampled mitzvot. But what is meant by the word “hear”? The second half of the verse touches upon performance of the mitzva, fulfilling the commandment, as well as safeguarding the mitzva (presumably, referring to the spirit behind the prescribed actions). What, then, is the verse referring to when it commands us to "hear" or "heed"?

ספר דברים פרק ז

(יב) וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְשָׁמַר ה’ אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ:

 And it will be because you heed these judgments, and safeguard and do them, that the Eternal, your Almighty God shall safeguard and uphold with you the covenant and the mercy which he swore to your fathers; D’vraim 7:12

While we might be tempted to translate "heed" or "hearken" as study or learning, the Targum translates tishme'un as “acceptance”.

תרגום אונקלוס על דברים פרק ז פסוק יב

(יב) ויהי חלף די תקבלון ית דיניא האלין ותטרון ותעבדון יתהון ויטר יי אלהך לך ית קימא וית חסדא די קיים לאבהתך:

Throughout the Torah, the Targum is fairly consistent in translating “hear” as 'accept'. For example, Adam was not punished for “hearing” the words of Eve, he was punished for listening. The Targum repeatedly translates 'listened' as “accepted her words”:

בראשית פרק ג פסוק יז

וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ:

And to Adam he said, Because you have listened to the voice of your wife, and have eaten of the tree, of which I commanded you, saying, 'You shall not eat of it'; cursed is the ground for your sake; in sorrow shall you eat of it all the days of your life; Bereishit 3:17

אונקלוס בראשית פרק ג פסוק יז

(יז) ולאדם אמר ארי קבילתא למימר אתתך ואכלת מן אילנא דפקידתך למימר לא תיכול מניה ליטא ארעא בדילך בעמל תיכלינה כל יומי חייך:

The most famous “listening” is the Sh’ma, in which we are commanded not merely to “hear” that God is One, but to listen and internalize. This founding principle of our faith is known as Kabbalat 'Ol Malchut Shamayim, accepting the Yoke of the Kingdom of Heaven.[7]

דברים פרק ו

(ד) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה’ אֱלֹהֵינוּ ה’ אֶחָד:

Hear[8], O Israel; The Eternal is our Almighty God, the Eternal is One. D’varim 4:6

Similarly, the second section recited in the Shma prayer, found at the end of our present parsha, speaks of 'listening' to the mitzvot. Our Sages refer to this as kabbalat ol mitzvot – accepting the yoke of mitzvot:

דברים פרק יא

(יג) וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה’ אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם:

And it shall come to pass, if you shall give heed diligently to my commandments which I command you this day, to love the Eternal your God, and to serve Him with all your heart and with all your soul… D’varim 11:13

אונקלוס דברים פרק יא

(יג) ויהי אם קבלא תקבלון לפקודי דאנא מפקיד יתכון יומא דין למרחם ית יי אלהכון ולמפלח קדמוהי בכל לבכון ובכל נפשכון:

When the commandments are to be accepted, what is needed is not merely passive hearing or even more active listening; we are to forge a powerful, reciprocal, eternal relationship - not a relationship of the order to which we have become accustomed in the interpersonal sphere, but by accepting God as King and accepting our own role as His servants. The type of listening called for here invites us to be sensitive to even the “minor” commandments, as servants of the King. This type of rapt attention transforms actions that we might well have performed otherwise, or actions that we might otherwise perform without conviction, zeal, or full attention,– into powerful religious experience. It is this type of listening that is our acknowledgement of our relationship with God, and it is this attentiveness that creates the meeting point for our rendezvous with God, Creator and Sustainer of the universe. This attentiveness infuses every act, no matter how small and routine, with supreme significance, for we are in the service of the King. Every commandment becomes a privilege, a sign of the trust the King has in each of his faithful servants, and an opportunity to repay that trust, deepen that trust, and become worthy of that relationship. That is why we are instructed to hear and listen specifically to the “small”, "mundane" mitzvot: When we hear in this way, allowing ourselves to concentrate on the significance of each mitzva with which we have been entrusted and reminding ourselves that these are opportunities to reach out to God who has spoken to us, no commandment will ever seem “small”.

[1] Maharal Gur Aryeh D’vraim 7:12.

ספר גור אריה על דברים פרק ז פסוק יב

אם המצות קלות כו'. פירוש, דהוי למכתב 'עקב אשר תשמעון', כמו "עקב אשר שמע אברהם בקולי" (בראשית כו, ה), כי אצל "עקב" שייך לשון "אשר". והא דכתיב בהך פרשה (להלן ח, כ) "עקב לא תשמעון", אין ראוי לכתוב 'עקב אשר לא תשמעון', שהיה משמע שכך הוא בודאי, שכך משמע לשון "אשר", כדכתיב בפרשת ראה (להלן יא, כז) "את הברכה אשר תשמעו", ואצל הקללה (שם שם כח) לא כתיב "אשר", מוכח מזה כי לשון "אשר" משמע יותר ודאי. אבל גבי ברכה שייך בו "אשר". וראיה לזה, שהתרגום מוסיף (כאן) מלת 'די', והוא כמו "אשר". אי נמי, דדייק דלא הוי למכתב כלל "עקב", דהא כתיב (ויקרא כו, ג) "אם בחוקותי", וכיוצא בזה הרבה, ולא נאמר לשון "עקב", אלא לדרשה אתא. ואף על גב דכתיב "את המשפטים", ואין המשפטים מצות קלות (קושית הרמב"ן), אין זה קשיא, דאין מצוה חמורה בתורה שאין לה דקדוקי מצוה, ואפילו שבת שהיא חמורה מאד, יש בה דקדוקי מצוה, והם קלות:

אך קשיא, כי דרש זה רחוק מאוד מפשוטו, ואין דרך רש"י להביא אותו בפירושו. ויראה, דהכא מוכח לפי פשוטו שהכתוב מדבר מן מצות קלות, דאם לא כן - "והיה עקב" למה לי, לכתוב 'והיה אם המשפטים תשמעון', כדכתיב (שם) "אם בחוקותי תלכו", על כרחך הכתוב רצה לומר שאפילו דבר שנראה לכם שאין בו שכר כל כך - תקבלו שכר גדול עליו, כאילו אמר שדבר זה יהיה שבשביל דבר קטן יהיה לכם שכר גדול, ולכך כתיב "והיה עקב", שלשון "עקב" הוא שכר. והשתא קשיא באיזה מקום נזכר בכתוב מצות קלות, קאמר דנרמז גם כן דבר זה בלשון "עקב", מצות קלות שהאדם דש בעקב - יהיה לכם שכר גדול. והשתא כיון שקרא בלאו הכי מוכח שמדבר במצות קלות, נוכל שפיר לפרש לשון "עקב" המצות שהאדם דש בעקביו, כיון דמוכח דקרא איירי בקלות בלאו הכי:

[2] The Rambam, in his commentary to the Mishna, brings several examples of “light mitzvot”, such as being joyful on holidays, and knowledge of the Hebrew language:

רמב"ם על משנה מסכת אבות פרק ב משנה א

אחר כך אמר שראוי להזהר במצוה שייחשב בה שהיא קלה, כגון שמחת הרגל ולמידת לשון קודש.

[3] Ha’amek Davar Bamidbar 15:39

העמק דבר על במדבר פרק טו פסוק לט

ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לימדנו בזה מעשה המצות שלא נחשבו למצוה אלא אם עושה ומאמין עכ"פ שהוא מצוה ועושה. ולאפוקי אם לבבו פונה אחרי מינות שאינו מאמין במצוה כלל. אין בעשייתו נחשב למעשה וזהו אחרי לבבכם.

[4] See Shulchan Oruch 60:4, sources and commentaries.

שולחן ערוך אורח חיים הלכות קריאת שמע סימן ס סעיף ד

י"א שאין מצות צריכות כוונה, * וי"א (ח) שצריכות כוונה * (ט) לצאת בעשיית אותה מצוה, * (י) ג [ב] וכן הלכה.

[5] Many authorities were aware of this alternate reading. See, for example, Tosfot Yom Tove Avot chapter 3, who “corrects” the text.

תוספות יום טוב מסכת אבות פרק ג

חביב אדם שנברא בצלם חבה יתירה וכו' שנאמר בצלם אלהים עשה אתהאדם - פירש"י חביב אדם שנברא בצלם. לכן מוטל עליו לעשות רצון קונו. ע"כ. ובכל אדם אמר ר"ע. וכמו שהוא הראיה שממנו הביא שהוא נאמר לבני נח לא לבני ישראל לבדם ורצה ר"ע לזכות את כל אדם אף לבני נח. ומאמר מלא אמר הרמב"ם בפ"ח מהלכות מלכים [הלכה י']. וז"ל צוה משה רבינו ע"ה מפי הגבורה לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח. וכל מי שלא יקבל יהרג והמקבל אותם הוא הנקרא גר תושב בכ"מ וכו' כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן. הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לעוה"ב. והוא שיקבל אותן ויעשה אותן. מפני שצוה בהן הקב"ה בתורה. והודיענו ע"י מרע"ה שבני נח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם. ולא [צ"ל אלא] מחכמיהם. עכ"ל.

ר' צדוק הכהן מלובלין - ישראל קדושים אות ז

ובאמת הוא מאס בתורה ובחר בזה רק מצד שכל אנושי ואם כן אינו כלום. לא מיבעיא דאין מקבלין שכר [נצחיי כחסידי אומות העולם שיש להם חלק לעולם הבא אבל בעולם הזה אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שיחה קלה כמו שאמרו בבבא קמא (ל"ח ב) וגם על מצוות קלות שעושין אומות העולם להתייהר וכיוצא והוא חטאת להם. מכל מקום מקבלין שכר גם כן וממתינין לשבירתן עד יבוש קצירה כמו שאמרו בפרק קמא דבבא בתרא (י' ב)] שאפילו בשבע מצוות בני נח אם עשה מצד שכלן ולא לפי שהשם יתברך ציוה אין נקרא מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם. כמו שכתב רמב"ם בהלכות מלכים (פרק ח' הלכה י"א). אלא נענש גם כן במצוות מחודשות שעושה וכמו שכתב רמב"ם (שם פרק י' הלכה ט') דאסור לו לעשות מצוות חדשות מדעתו. והוא בכלל גוי ששבת או עסק בתורה שחייב מיתה (שם וסנהדרין נ"ט):

שו"ת מהר"ם אלשקר סימן קיז

אמר הכותב כבר פירש לנו רבינו הרב בסוף פ"ח מהלכות מלכים מה הכוונה בחסידי אומות העולם בבירור שלא יוכל שום סכל ולא מתעקש להכחיש וז"ל שם כל המקבל שבע מצות ונזהר לעשותן הרי זה מחסידי אומות העולם ויש לו חלק לע"ה והוא שיקבל אותו ויעשה אותן מפני שצוה בהן הב"ה בתורה והודיענו על ידי משה רבי' ע"ה שבני נח מקדם נצטוו בהן אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם עכ"ל.

שו"ת עונג יום טוב סימן יט

ודע דלכאורה יש להקשות ע"ד רבינו שמואל שהביא הר"ן דבמכוון שלא לצאת לכ"ע לא יצא מהא דאמרינן בקידושין (דף ל"ט) ובחולין (דף קמ"ב) ר' יעקב אומר אין לך כל מצוה שבתורה שאין תחיית המתים תלוי' בה בכיבוד או"א כתיב למען ייטב לך והארכת ימים. ובשילוח הקן כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך הרי שאמר לו אביו להביא גוזלות ועלה לבירה ונטל את האם ושלח את הבנים ונפל מן הגג ומת היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו ש"ז אלא למען ייטב לך לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך בעולם שכולו ארוך ודלמא לא הוי הכי ר' יעקב מעשה חזא ודלמא מהרהר בעבירה הוי מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה למעשה ודלמא מהרהר בע"ג הוי כו' דכתיב למען תפוש את ישראל בלבם כו' וקשה לימא דלמא חישב בלבו שאינו עושה הדבר לשם מצוה אלא להנאת אביו. וכן בשילוח הקן חישב בלבו בהדיא שאינו עושה לשם מצוה אלא למדת הרחמנות כדאמרינן בברכות אתה חסת על קן ציפור וכשמכוון בפירוש שלא לשם מצוה אין כאן מצוה כלל. א"ו דאף שמחשב שלא לשם מצוה נמי הוי מצוה. ושפיר הוכיח ר' יעקב מזה דמתן שכרן של מצות בעוה"ב הוא [ועיין ברמב"ם ז"ל שכ' (בהלכות מלכים) גבי ב"נ שקיים שבע מצות מפני שדעתו נוטה לזה ולא לשם מצות בוראו אינו מחסידי אוה"ע אלא מחכמיהם דמשמע שכל העושה שלא לשם מצוה אין בזה סרך מצוה. ואפשר לומר דדוקא בב"נ אמרינן הכי ולא בישראל. וכה"ג מפלגינן (בפ"ק דר"ה) לענין סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני דמהני בישראל ולא בב"נ. וכן אפשר לומר במכוון שלא לצאת דבישראל מקרי מצוה ולא בב"נ. ועוד יש לחלק בין מצוה שבקום עשה לשב ואל תעשה דבשוא"ת לא הוי מצוה אלא כשמכוון לשם מצוה כדאמרינן בקידושין פ"ק גבי ר' צדוק וחביריו שישבו ולא עברו עברה מחמת מצות בוראן מעלה עליו הכתוב כאלו עשה מצוה. אבל אם לא עבר אלא מחמת משפט שכלו לא חשיב כאילו עשה מצוה ולהכי בב"נ שאין בשבע מצות דידהו קום עשה רק שוא"ת שפיר כתב הרמב"ם ז"ל שאם קיימן מחמת נטיית דעתו לא מחשב מצוה. אבל בקום עשה שעושה מעשה מחשב מצוה בכל גווני]:

שו"ת יד חנוך סימן סב

R. Chanoch Henoch ben R. Yosef David Teitelbaum 1884 - 1943.

והנה הרמב"ם ז"ל פרק השמיני מהלכות מלכים (הלכה י"א) כתב, וזה לשונו, בן נח שעשה מצוה מפני הכרע הדעת ולא מפני שציוה בהן ה' אינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם, עכ"ל. ומקורו ממדרש שוחר טוב, א"כ היה צורך לצוות אותם במצוות אלה למען יעשום מפני ציוו הקב"ה. ולקמן אבאר היטב ההבדל בין עושה מפני הכרע הדעת האנושיי והכרח ההנהגה החברתיית והמדיניית, ובין עושה דבר זה כדי לקיים מצות המלך מי שאמר והיה העולם:

[6] Sefer Me’or Enayim Parshat Baha'alotcha:

ספר מאור עינים - פרשת בהעלותך

וידבר ה' אל משה לאמר וגו' בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן וגו' פירש רש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה אמרו רז"ל שכר מצוה מצוה ר"ל שהשם יתברך נתן לנו המצות כדי להדבק על ידיהם בהשם יתברך וזהו שכר מצוה הוא מצוה לשון צוותה דהיינו שנדבק על ידי בהשם יתברך ואין לך שכר גדול מזה. והנה מצוה הוא אותיות השם הוי"ה ב"ה כי השני אותיות ראשונות שהם מ"צ הם בא"ת ב"ש אותיות י"ה ולהבין זה למה החצי הראשון של השם הוא נסתר באותיות א"ת ב"ש:

[7] See Mishna Brachot 2:2

משנה מסכת ברכות פרק ב

א"ר יהושע בן קרחה למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע אלא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחלה ואחר כך יקבל עליו עול מצות

R. Joshua B. Korhah said: why was the section of 'Hear' placed before that of "And it shall come to pass"? So that one should first accept upon himself the Yoke of the Kingdom of Heaven and then take upon himself the yoke of the commandments.

[8] Remarkably, the Targum does not even translate the word Sh’ma in this instance.

אונקלוס דברים פרק ו פסוק ד

שמע ישראל יי אלהנא יי חד:

No comments: