sources for shiur Parashat Veyeshev "Brotherhood"

פרשת וישב התשע"ד

הרב ארי דוד קאהן                                                                                       Rabbi Ari Kahn                      

Israel Center                                                                                                       Adk1010@gmail.com       

http://Rabbiarikahn.com                                                                        http://arikahn.blogspot.com

1.     בראשית פרק לז

(א) וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן: (ב) אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן־שְׁבַע־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת־אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת־בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת־בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת־דִּבָּתָם רָעָה אֶל־אֲבִיהֶם: (ג) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת־יוֹסֵף מִכָּל־בָּנָיו כִּי־בֶן־זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים: (ד) וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי־אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל־אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם: (ה) וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ: (ו) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ־נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי: (ז) וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם־נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי: (ח) וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם־מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל־חֲלֹמֹתָיו וְעַל־ דְּבָרָיו: (ט) וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי: (י) וַיְסַפֵּר אֶל־אָבִיו וְאֶל־אֶחָיו וַיִּגְעַר־בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה: (יא) וַיְקַנְאוּ־בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת־הַדָּבָר: (יב) וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת־צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם: (יג) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל־יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי: (יד) וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ־נָא רְאֵה אֶת־שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת־שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה: (טו) וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה־תְּבַקֵּשׁ: (טז) וַיֹּאמֶר אֶת־אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה־נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים: (יז) וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן: (יח) וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: (יט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל־אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: (כ) וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה־יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: (כא) וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: (כב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל־תִּשְׁפְּכוּ־דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל־הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל־תִּשְׁלְחוּ־בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל־אָבִיו: (כג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר־בָּא יוֹסֵף אֶל־אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת־יוֹסֵף אֶת־כֻּתָּנְתּוֹ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: (כד) וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: (כה) וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל־לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: (כו) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־אֶחָיו מַה־בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת־אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת־דָּמוֹ: (כז) לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל־תְּהִי־בוֹ כִּי־אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: (כח) וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת־יוֹסֵף מִן־הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת־יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת־יוֹסֵף מִצְרָיְמָה:

 (לא) וַיִּקְחוּ אֶת־כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת־הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם: (לב) וַיְשַׁלְּחוּ אֶת־כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל־אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר־נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם־ לֹא: (לג) וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף: (לד) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל־בְּנוֹ יָמִים רַבִּים:

2.    בראשית פרק לח, א-יא

(א) וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד־אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: (ב) וַיַּרְא־שָׁם יְהוּדָה בַּת־אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ: (ג) וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ עֵר: (ד) וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ אוֹנָן: (ה) וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת־שְׁמוֹ שֵׁלָה וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ: (ו) וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר: (ז) וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָה רַע בְּעֵינֵי ה' וַיְמִתֵהוּ ה': (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ: (ט) וַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִם־בָּא אֶל־אֵשֶׁת אָחִיו וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָן־זֶרַע לְאָחִיו: (י) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה וַיָּמֶת גַּם־אֹתוֹ: (יא) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְתָמָר כַּלָּתוֹ שְׁבִי אַלְמָנָה בֵית־אָבִיךְ עַד־יִגְדַּל שֵׁלָה בְנִי כִּי אָמַר פֶּן־יָמוּת גַּם־הוּא כְּאֶחָיו וַתֵּלֶךְ תָּמָר וַתֵּשֶׁב בֵּית אָבִיהָ:

3.    בראשית פרק לח, טו-כו

(טו) וַיִּרְאֶהָ יְהוּדָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לְזוֹנָה כִּי כִסְּתָה פָּנֶיהָ: (טז) וַיֵּט אֵלֶיהָ אֶל־הַדֶּרֶךְ וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי: (יז) וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ: (יח) וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ: (יט) וַתָּקָם וַתֵּלֶךְ וַתָּסַר צְעִיפָהּ מֵעָלֶיהָ וַתִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי אַלְמְנוּתָהּ: (כ) וַיִּשְׁלַח יְהוּדָה אֶת־גְּדִי הָעִזִּים בְּיַד רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי לָקַחַת הָעֵרָבוֹן מִיַּד הָאִשָּׁה וְלֹא מְצָאָהּ: (כא) וַיִּשְׁאַל אֶת־אַנְשֵׁי מְקֹמָהּ לֵאמֹר אַיֵּה הַקְּדֵשָׁה הִוא בָעֵינַיִם עַל־הַדָּרֶךְ וַיֹּאמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: (כב) וַיָּשָׁב אֶל־יְהוּדָה וַיֹּאמֶר לֹא מְצָאתִיהָ וְגַם אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם אָמְרוּ לֹא־הָיְתָה בָזֶה קְדֵשָׁה: (כג) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה תִּקַּח־לָהּ פֶּן נִהְיֶה לָבוּז הִנֵּה שָׁלַחְתִּי הַגְּדִי הַזֶּה וְאַתָּה לֹא מְצָאתָהּ: (כד) וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף: (כה) הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל־חָמִיהָ לֵאמֹר לְאִישׁ אֲשֶׁר־אֵלֶּה לּוֹ אָנֹכִי הָרָה וַתֹּאמֶר הַכֶּר־נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה: (כו) וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי־עַל־כֵּן לֹא־נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא־יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ:

4.    בראשית פרק מג, א-יד

(א) וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ: (ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת־הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ־לָנוּ מְעַט־אֹכֶל: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוּדָה לֵאמֹר הָעֵד הֵעִד בָּנוּ הָאִישׁ לֵאמֹר לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: (ד) אִם־יֶשְׁךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־אָחִינוּ אִתָּנוּ נֵרְדָה וְנִשְׁבְּרָה לְךָ אֹכֶל: (ה) וְאִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ לֹא נֵרֵד כִּי־הָאִישׁ אָמַר אֵלֵינוּ לֹא־תִרְאוּ פָנַי בִּלְתִּי אֲחִיכֶם אִתְּכֶם: (ו) וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל לָמָה הֲרֵעֹתֶם לִי לְהַגִּיד לָאִישׁ הַעוֹד לָכֶם אָח: (ז) וַיֹּאמְרוּ שָׁאוֹל שָׁאַל־הָאִישׁ לָנוּ וּלְמוֹלַדְתֵּנוּ לֵאמֹר הַעוֹד אֲבִיכֶם חַי הֲיֵשׁ לָכֶם אָח וַנַּגֶּד־לוֹ עַל־פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲיָדוֹעַ נֵדַע כִּי יֹאמַר הוֹרִידוּ אֶת־אֲחִיכֶם: (ח) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל־יִשְׂרָאֵל אָבִיו שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת גַּם־אֲנַחְנוּ גַם־אַתָּה גַּם־ טַפֵּנוּ: (ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם־לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל־הַיָּמִים: (י) כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי־עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם: (יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם־כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים: (יב) וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת־הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא: (יג) וְאֶת־אֲחִיכֶם קָחוּ וְקוּמוּ שׁוּבוּ אֶל־הָאִישׁ: (יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת־אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת־בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:

5.    בראשית פרק מד, טז-יז

(טז) וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה־נֹּאמַר לַאדֹנִי מַה־נְּדַבֵּר וּמַה־נִּצְטַדָּק הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת־עֲוֹן עֲבָדֶיךָ הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי גַּם־ אֲנַחְנוּ גַּם אֲשֶׁר־נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ: (יז) וַיֹּאמֶר חָלִילָה לִּי מֵעֲשׂוֹת זֹאת הָאִישׁ אֲשֶׁר נִמְצָא הַגָּבִיעַ בְּיָדוֹ הוּא יִהְיֶה־לִּי עָבֶד וְאַתֶּם עֲלוּ לְשָׁלוֹם אֶל־ אֲבִיכֶם: פ

6.    בראשית פרק מד, כז-לד

(כז) וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה־לִּי אִשְׁתִּי: (כח) וַיֵּצֵא הָאֶחָד מֵאִתִּי וָאֹמַר אַךְ טָרֹף טֹרָף וְלֹא רְאִיתִיו עַד־הֵנָּה: (כט) וּלְקַחְתֶּם גַּם־אֶת־זֶה מֵעִם פָּנַי וְקָרָהוּ אָסוֹן וְהוֹרַדְתֶּם אֶת־שֵׂיבָתִי בְּרָעָה שְׁאֹלָה: (ל) וְעַתָּה כְּבֹאִי אֶל־עַבְדְּךָ אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתָּנוּ וְנַפְשׁוֹ קְשׁוּרָה בְנַפְשׁוֹ: (לא) וְהָיָה כִּרְאוֹתוֹ כִּי־אֵין הַנַּעַר וָמֵת וְהוֹרִידוּ עֲבָדֶיךָ אֶת־שֵׂיבַת עַבְדְּךָ אָבִינוּ בְּיָגוֹן שְׁאֹלָה: (לב) כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת־הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם־לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל־הַיָּמִים: (לג) וְעַתָּה יֵשֶׁב־נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי וְהַנַּעַר יַעַל עִם־אֶחָיו: (לד) כִּי־אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל־אָבִי וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי פֶּן אֶרְאֶה בָרָע אֲשֶׁר יִמְצָא אֶת־אָבִי:

7.    איכה רבה (בובר) פרשה ג

[לג] כי לא ענה מלבו. אם כן למה באו ישראל לספק בימי המן, רבנן ורשב"י, רבנן אמרי על שעבדו ע"ז, ורשב"י אמר על ידי שאכלו תבשיל גוים, אמרו לו והלא לא אכלו אותן אלא בשושן הבירה בלבד, הה"ד ובמלאות הימים האלה עשה המלך לכל העם הנמצאים בשושן הבירה למגדול ועד קטן (אסתר א ה), אמרו לו /אמר להם/ והלא כל ישראל ערבים אלו לאלו, דכתיב וכשלו איש באחיו (ויקרא כו לז), אל תאמר באחיו, אלא בעונות אחיו, מכאן שישראל ערבין אלו לאלו, אמר להם אם כדעתכם חייבתם את ישראל כליה, דכתיב זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו (שמות כב יט), אמרו לו אעפ"כ לא עבדו אותה מלבם, דכתיב כי לא ענה מלבו, אעפ"כ ויגה בני איש, העמיד עליהם אדם קשה זה המן הרשע שעמד והגה את מכותם.

8.    משיבת נפש ויקרא פרק ה

ונ"ל הטעם באשר כל ישראל ערבים זה בזה כן כל ישראל זכאין זה מזה, ולא ימלט שכל תרי"ג מצות מקיימים בכל יום [בלי סיוע] מן הציבור, זה לומד וזה מלמד, זה מדקדק בציצית וזה בתפילין, זה בצדקה וזה בגמילות חסדים וכו' והבן. וזה שאמר קרח כלם קדושים.

9.    ר"ן על הרי"ף מסכת ראש השנה דף ח עמוד א

תני אהבה בריה דרבי זירא כל הברכות כולן אף על פי שיצא מוציא. שהרי כל ישראל ערבים זה לזה במצות וכיון שלא יצא חבירו כמי שלא יצא הוא דמי:

10. מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יד

אמ' להן באי זה זכות נטל יהודה את המלכות אם משום שנא' צדקה ממני (שם לח כו) דיה להודאה שתכפר על הביאה אם מש' שנ' מה בצע כי נהרג את אחינו (שם לז כו) דייה להצלה שמכפרת על המכירה אם משום שאמר כי [ע]בדך ערב את הנער וגומ' (שם מד לב) והלא ערב הוא ובכל מקום ערב משלם אמ' לו למדינו אמ' להן שכשבאו שבטים ועמדו על הים זה אומ' אני יורד וזה אומ' אני יו[ר]ד קפץ נחשון בן עמינדב ונפל לו לתוך הים כדכת' לע[י]ל. והוא ימשל על יש'.

11. תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קעג עמוד ב

 א"ר הונא: מנין לערב דמשתעבד? דכתיב: אנכי אערבנו מידי תבקשנו.

12. תפארת שלמה פרשת מקץ

ויאמר יהודה אל ישראל אביו שלחה הנער אתי וגו' אנכי אערבנו מידי תבקשנו. ובפ' ויגש כתיב ג"כ כי עבדך ערב את הנער. ובגמ' ב"ב בא ללמוד ענין הערבות מכאן ע"ש. הנה יש לשום לב מדוע אך במקום הזה אצל יהודה ובנימין התחיל דין הערבות ולא נזכר זה במקום אחר. וחכז"ל אמרו כבר כל ישראל ערבים זה בזה. עוד יש להבין מה שאמרו רז"ל במס' (מכות דף י"א ע"ב) ואר"ש בן נחמני אר"י מאי דכתי' יחי ראובן ואל ימות וגו' וזאת ליהודה שכל ארבעים שנה שהיו בנ"י במדבר היו עצמותיו של יהודה מגולגלין בארון עד שעמד משה כו' וזאת ליהודה. עאל איברי' לשפא כו'. ע"ש. הנה יש להתבונן למה בכל העת הזה הרב ארבעים שנה לא שם משרע"ה על לבו להתפלל על עצמות יהודה היבישות שהיו מגולגלין עד סוף ימיו כשבא להסתלק מן העולם אמר וזאת ליהודה הלא ידוע מאז כי זהו בעבור הערבות וח"ו אין בידו שום ענין אשר חטא כו'. אמנם הנה נודע כי בחי' יהודה הוא בחי' המלכות וממנו הוא המלכות בית דוד כו' הנה בחי' המלכות שלמעלה שם הוא עיקר הערבות כמבואר ענין הזה בכתבי האריז"ל בסדר תיקון חצות שבחי' המלכות יורדת בסתר המדריגה כדי לברר האורות והנשמות העשוקות להעלותם מן הקליפה שנפלו ר"ל וזה הוא ענין בחי' הגלות של השכינה שמקבלת עצמה לירד בשפל המדריגה כביכול אך כדי להטיב לישראל ולהעלותם מעומק הקליפות וזהו בסוד מסירת רחל הסימנים ללאה והיא שכבה תחת המטה ע"ש. כי שורש ענין הערבות לקבל על עצמו חוב זולתו ולסבול עבור חבירו זה הוא בבחי' המלכות כיל"ח. והנה בזה נבין מעתה מאמר הזוה"ק בשלשה משמורות וז"ל בשירותא דמשמורה תליתאה כו' ע"ש עד דאתי קלא לגבי אביהן וכו' קם אברהם סבא בקדמייתא וכו'. ולא הועיל בתפלתו כלום על ישראל וכן כולהו כגוונא דא עד אשתארת תמן רחל ארימת קלא בבכי' כו' אמר לה קב"ה רחל מה את מבכה אמרת קמי' ולא אבכה בני אן אינון ומה חטאו לגבך אמר לה אעילו צרתי בביתי כו' ע"ש מיד יהב לה סימנין כיון דעאלת לאה אמרה רחל השתא מיכספא אחתי אזלת ומסרת לה סימנין וכו' ע"ש עד דאמר לה קב"ה דכתיב כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כו'. הנה יש להבין מה זה שנצחה רחל בטענותי' הזאת יותר מכל שאר האבות שכולם לא נענו והיא נחמה הקדוש ברוך הוא מיד בכמה תנחומין וקולה ברמה נשמע ונתבשרה על הישועה מיד מה זה הדבר הגדול שמסרה סימני' ללאה נגד כל הנסיונות של א"א שלא הועיל בצדקתו להגן עליהם כנ"ל. אך זה הדבר שדברנו כי ענין מסירת הסימנים וסודם הוא מורה על בחי' הערבות הנעלה שמקבל ע"ע חובין וצרת ישראל כמו שמאז קבלה על עצמה צער ויגון עבור טובת אחותה כנ"ל. וכ"ז מרומז ג"כ בשכינתא עלאה כמבו' שם. הנה לכך צעקה שפיר את דכתי' בך רחום וחנון ארך אפים הוה לך לאעברה חובין כי מי ערב יותר בעד בני' כי אם הקדוש ברוך הוא והוא סובל וארך רוח כו'. והנה זהו שנאמר ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם הנה רמז לכלותם הוא לשון כלה בהיות השכינה היא הכלה בתוכם. וז"ש ויעבוד ישראל באשה ובאשה שמר שבהגלות הנה כל העבדות של ישראל היא בעד השכינה והיא מזדווגת עם ישראל ומשמרת אותם והיא המעלה אותם מעמקי הקליפות כמו שנתבאר. והנה זהו ענין ויגש אליו יהודה כמבו' במדרש רבה כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו שבחי' יהודה הוא בחי' המלכות והיא קרובה אל יוסף להעלות את אחיו מעמקי הגלות מצרים כו'. והנה על ענין הערבות זאת של השכינה עם בנ"י הוא שמרמז במעשה תמר הרמוז על השכינה כמבואר בזוהר הקדוש שאמרה מה תתן לי ותאמר אם תתן לי ערבון עד שלחך. ערבון היא הערבות. ומה הי' הערבון חותמך ופתילך. חותמך היא בחי' חותם אות ברית קודש. ופתילך הוא אות תפילין. ומטך הוא להטות לבב בנ"י להש"י. וזהו לאיש אשר אלה לו הנה תדבק השכינה וזה אשר בידך הוא בכחך כלומר הצדיק הדור אשר בכוחו לקדש ולטהר נשמות בנ"י להטותם להש"י בבחי' התדבק כצמיד פתיל לאיש כזה הנה השכינה היא המצפה כל הימים. נחזור לענינינו הנה שורש בחי' הערבות היא יתכן בבחי' המלכות שלמעלה אשר מתרפקת עבור ישראל כל הימים שכביכול אינה רוצה לעלות בעולמות העליונים רק מזדווגת עם ישראל להושיע להם בהגלות ולהשתדל בצרכיהם כמ"ש ותתן טרף לביתה לא יכבה בלילה נרה ולילה היא הגלות כנ"ל. והנה זהו בחי' יהודה שהיא בחי' המלכות כמ"ש וזאת ליהודה בחי' זאת היא ליהודה וכן בי אדנ"י כו'. לכן הנה בחי' ושורש הערבות של ישראל נצמח מיהודה. וזה ענין דביקות יהודה ובנימין מעולם כמו מאז בתחלה כי עבדך ערב את הנער כן הוא לעולם שבט יהודה ובנימין מחוברים ואף בחלקם בארץ ישראל היו מחוברים במקום המזבח והמקדש כנודע. וכן בהגלות הנה אנחנו משבט יהודה ובנימין כידוע כי בחי' בנימין הוא מרומז ליסוד ובהגלות משמש בנימין במקום יוסף כיל"ח. לכן שבט יהודה הוא המלכות מחוברים אליהם כנ"ל. והנה אמנם בחי' יהודה לא על בנימין לבד אמר אנכי אערבנו כ"א בעד כל ישראל שבחי' המלכות הוא הערבות בעד כל בנ"י כמ"ש ונתתי משכני בתוככם שהשכינה כביכול הוא במשכון אתנו בהגלות. ולכן הוא בחי' הערבות נצמח במקום הזה כי יעקב הוא תיקון תפלת ערבית המעריב ערבים שהוא לשון ערבות שיהיו בנ"י ערבים זה בזה אבל מקודם לזה לא הי' יכול להיות ענין הערבות כי מי יערב לבו בעבור ישמעאל ועשו. אך בבנ"י שבטי י"ה י"ב שבטים בהם שייך ענין הערבות. ולזה ויגש אליו יהודה הגשה לתפלה העיקר הוא כי עבדך ערב את הנער שצריך להתפלל עבור חבירו שבבחי' התפלה הוא שמצינו בדברי חכז"ל שישראל ערבים זה בזה ולכך יכול להוציא את חבירו בתפלתו כלומר יכול להוציא חבירו ממצוקתו בתפלתו עליו כי איך אעלה אל אבי והנער איננו אתנו פי' איך תהי' לי עלי' בלתי אחי ישראל פן אראה ברעה אשר ימצא את אבי שלא תהי' היחוד למעלה בבחי' אב"א בחסרון אחי הקטן כאמור לא תראו פני בלתי אחיכם הקטן אתכם כנ"ל. והנה כאשר בחי' הזאת הוא ליהודה מעולם להיות ערב בעד כלל ישראל לכן כל הארבעים שנה שהיו ישראל במדבר ולא באו עד עתה אל המנוחה ואל הנחלה היו עצמותיו מגולגלים. פי' כחו ועצמותו בקדושה היו מגולגלים להושיעם כמ"ש היתה יהודה לקדשו וגו' כי הוא הערב בעדם בכל גלגולי סיבתם. אבל כשבאו לעת סילוק של משרע"ה הוא אתפשטותא בכל דרא והוא העומד תמיד להושיע את ישראל בכל דור ודור ולכן כשנסתלק לא הוצרך עוד לערבות יהודה הוצרך להתפלל אז עליו לבא אל מקום מנוחתו בשלום וזאת ליהודה שמע ה' קול יהודה ואל עמו תביאנו וגו'. והבן:

תפארת שלמה פרשת ויגש

ואת יהודה שלח לפניו אל יוסף להורות לפניו גשנה. פרש"י לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא ההוראה ע"ש וכן הוא במד"ר. הנ"ל לרמז בטעם שליחות יהודה בזה להורות לפניו בית תלמוד. דהנה כבר נודע כי כל ישראל ערבים זה בזה. ושורש ענין הערבות נלמד מיהודה במש"א כי עבדך ערב את הנער. כי לכאורה איך שייך ערבות במה שאין בידו לפרוע ומה היה יכול לפרוע בעד בנימין אחיו. אך זה הוא שורש העבדות האמיתי שיהיה כאו"א ערב בעד אחיו בתורתו ותפלתו ומעש"ט שלו להמשיך עליו כ"ט אף על גב דלא מטי הנאה לידו גמר ומשעבד נפשיה. כמ"ש ויזכו לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצות על ישראל שלום. פי' שהעוסק בתורה ובמצות יהיה כדי להמשיך על ישראל זולתו שלום ולא לעצמו. וזה הענין שאומרים בשם כל ישראל. והנה זה הענין היה מאז בתחלת הגלות הראשון שהוצרך בנימין תחלה בע"כ לירד למצרים ויהודה נעשה ערב בעדו. שזהו מרמז ג"כ על גלות (החיל) הזה שהוא גלות יהודה ובנימין. ואמנם עיקר הגלות הוא לבנימין ויהודה הוא רק מבחי' הערבות וכמבואר זה בסה"ק כי גם בזמן הזה מי שהוא משבט יהודה אין עליו הגלות כ"כ כי הוא רק מבחי' ערב ולא יפרע מן הערב. ועיקר הגלות הוא לשבט בנימין ולכך נקרא בן אוני כי בו הגלות והוא רומז על בחי' מלכות יסו"נ כיל"ח ולכך הוא צריך לגאולה תחלה ולכך הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' וידוע מסה"ק כי כשיורד אליהו לעוה"ז הוא בבחי' נשמה מבנימין והוא זוכה לגאולה תחלה לפני בא יום ה' כנ"ל. נחזור לענינינו הנה עיקר בחינת העבדות הוא הערבות בשם כל ישראל ואז הוא בשלימות אין בו אחיזה לסט"א כמ"ש ערוב עבדך לטוב אל יעשקוני זדים. ר"ל מי שהוא בבחי' ערב ערב עבדך לטוב אזי אל יעשקוני זדים הם הסט"א אין להם שליטה על התורה ומצות שלו כי אין כוונתו לעצמו רק ערב בעד חבירו להמשיך כל טוב עבורו ולא יפרע מן הערב. וז"ש ביהודה שמע ה' קול יהודה כאשר הוא רק בבחי' ערב תשמע קולו מהרה כי ואל עמו תביאנו. ר"ל ההשפעות תומ"צ שלו הוא אל עמו תביאנו לא לעצמו כי אך תפלתו היא בעד עמו כנ"ל. וזה הוא הענין ששלח יעקב את יהודה להורות לפניו לתקן לו בית תלמוד. היינו שיהיה בחי' הבית תלמוד בתו"מ על אופן בחי' הערבות של יהודה. וזהו שיעקב תיקן תפלת ערבית. היינו תפלת הערבות להתפלל בעד ישראל חבירו ולשעבד נפשו בערבות להמשיך לו כ"ט. ועל בחי' הזאת של יהודה צוה לתקן יסוד ושורש של בית תלמוד לפניו כנ"ל:

תפארת שלמה פרשת יתרו

ויאמר יתרו ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה אשר הציל את העם מתחת יד מצרים. הנה יש להתבונן מהו הרבותא של שבח הזה של יתרו שנכתב בתורה מה שלא נכתב כמוהו מכל בנ"י. שבלי ספק אלף תודות כמהו אמרו (בנ"י) אחרי הגאולה ולא נכתבו בתורה. אך הנה כתיב השמיעני את קולך כי קולך ערב וגו'. הכוונה בזה ע"ד שכתוב כי עבדך ערב את הנער וגו' דהנה כן הוא העיקר מה שמתפלל האדם על חבירו ושש ושמח בישועתו כמ"ש ושמחת עולם על ראשם שהשמחה של כל העולם כשאחרים בטובה הוא על ראשם כי אם האדם אינו משגיח ומתפלל רק על עצמו ושמח הוא רק בטובת עצמו הנה זה מגונה מאד. אבל דרך הצדיקים והישרים הוא לחלות ולצפות על טובת חבירו ולהתחייב א"ע עבור חבירו והנה זהו בחינת הערבות של בנ"י שכל ישראל ערבים זה בזה כמו הערב שמחייב א"ע לשלם תחת הלוה. וכמו שאמר אליהו זכור לטוב הריני כפרתם בכל מקומות מושבותם. והוא שאמר יהודה כי עבדך ערב את הנער וגו' אם לא אביאנו אליך וחטאתי לאבי כל הימים. היינו לאבי שבשמים שזה הוא חטא ופגם למעלה כנ"ל. וכן אמר שמואל הנביא גם אנכי חלילה לי מחטוא לה' מחדול להתפלל בעדכם. שמניעת התפלה בעד זולתו לחטא יחשב כנ"ל. אבל עיקר התפלה הנשמעת למעלה יותר הוא כשמתפלל בעד חבירו כמו שכת' במ"א באורך. וזה השמיעני את קולך כי קולך ערב כאשר אתה מתפלל בבחי' ערב בעד זולתו כנ"ל. וז"ש יהודה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני שהוא בחי' מס"נ לשם אדנ"י הוא בחי' מלכות כי איך אעלה אל אבי הוא בחי' אב"א והנער איננו אתי כשח"ו ישראל חבירי איננו מתוקן פן אראה ברעה כו' כי למעלה רוצים שיהיו כל ישראל צדיקים ולא אתה לבדך למה תעזוב את אחיך כשהוא נער. והנה על בחי' הזאת של הערבות הוא מדה טובה לישראל הוא שאמר יעקב אבינו ע"ה יהודה אתה יודוך אחיך במדה טובה הזאת. אמנם המדה טובה הזאת של הערבות היא יוצאת מיעקב אבינו ע"ה תחלה כי יעקב תיקן תפלת ערבית היא ערבות שיהיו כל ישראל ערבים זל"ז כי עד יעקב אבינו לא היה יכולה המדה הזאת להמצא מצד ישמעאל ועשו אבל יעקב אבינו ע"ה שהיה לו י"ב שבטי י"ה הנה להם יאות בחינת הערבות זל"ז לנכון. הנה לכך אמר לבניו א"כ איפא זאת עשו זאת עשו הוא תיקון השכינ' הנקראת זאת היא העלאת מ"נ על ידי מס"נ להשכינה כשאחיך ח"ו בצרה קחו מזמרת הארץ הוא פסוקי דזמרה ועי"כ ושלח לכם את אחיכם אחר זה משיח בן יוסף ואת בנימין. וזהו דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל. הנה בחי' דן הוא שמקבל על עצמו הדינין עבור חבירו שהוא עי"כ דן את חבירו לכף זכות ומכריעו לזכות וזהו ידין עמו כאחד שמקבל על עצמו מס"נ עבור טובת ישראל וזהו כאחד מס"נ של אחד בק"ש עי"כ ידין עמו שבטי ישראל לטוב' כנ"ל. וזהו לישועתך קויתי ה' עד"ז של הערבות נקוה לישועת ה' במהרה. והנה זה המדה שנכתב בתורה לבאר שבח של יתרו שאמר ברוך ה' אשר הציל אתכם מיד מצרים שענין השבח הזה שאמר יתרו הוא מורה על ששש ושמח בטובת בנ"י ונתן שבח והודי' עליהם אף על פי שהוא לא היה מזרע ישראל הנה הוא שמח בטובתם ובישועתם הנה באמת הוא מדה טובה באדם שראוי להללו בהתורה הקדושה. משא"כ בהלל והודיה שאמרו ישראל להקב"ה על גאולתם כנ"ל כי זהו הגאולה של עצמם ומהו הרבותא. וז"ש ויחד יתרו וגו' שפעל יחו"ד אותיות ויח"ד למעלה על כל הטובה הנ"ל:

שפת אמת בראשית פרשת ויגש

ב"ה [תרל"ח]

במדרש בני אם ערבת כו' ברח מן שלש כו'. פי' שאין לקבל ערבות על של אחרים כי הלואי שיתקן המוטל עליו. אמנם ערבות שבפסוק הוא להקב"ה כמ"ש רש"י ז"ל רעך זה הקדוש ברוך הוא. וקבלת עול תורה זה הוא שייך אל האדם. כי ערבות האמיתי הוא אותו שיש לו לזה שייכות בעצם נפשו. כענין כל ישראל ערבים כו'. וכמו כן ערבות יהודה לבנימין הי' ערבות אמת. לכן בלי ספק יוכל לקיים הערבות. וזה עיקר כוונת המדרש לחזק נפשות בני ישראל לברר כי הדבר שקיבלו עליהם בני ישראל באמת. בכל עת יכולין לקיים. לך התרפס ורהב כו' פי' ע"י היגיעה והתשוקה לבוא אל האמת להתקרב אל התורה ות'. לעולם יש תקוה כמאמר הפוך בה והפוך כו'. קוה וחזור וקוה כו'. וכן מצינו ביהודה כי הגם שמצא עצמו חייב בדבר. עכ"ז לא נפל לבו. ע"י בירור האמת שנגש אל האמת כלומר אף על פי שנמצא הגביע עכ"ז נקיים אנחנו. ודבר זה נמצא בכל איש ישראל תמיד:

ובמדרש מים עמוקים עצה בלב איש כו' ידלנה כו'. כבר פרשנו שהוא בכל איש ישראל שע"י היגיעה מוצא האדם בלבו נטמן עצות וכמה דרכים לעבודת הבורא ית'. וע"ז נאמר יגעתי ומצאתי. ואמת הדבר שכפי היגיעה למצוא נקודה טמונה בלב. כמו כן משפיעין לו התחדשות מן השמים. ובודאי זהו ענין ויגש אליו יהודה כי יהודה ויוסף הם אלה הב' ענינים שהם עבודת ימי המעשה ע"י היגיעה כמ"ש שתה מים מבורך כנ"ל למצוא ההארה הטמונה בלב. וע"ז נאמר איש תבונה ידלנה. חבל בחבל נימא בנימא כי הם דברים שצריכין התקרבות אל הקדושה. ועי"ז זוכין אח"כ לבחי' ש"ק. יוסף נזיר אחיו. השבתה מעובדין דחול. ומתקיים ונוזלים מתוך בארך שהיא השפעה המתחדשת תמיד כמ"ש במ"א:

בפסוק ויאסר יוסף מרכבתו כו'. כי האדם נברא להיות שליט על כל הבריאה כמ"ש וירדו בדגת הים כו' כל שתה תחת רגליו. נמצא הוא רוכב עליהם והם מרכבה אליו. ובהיותו כן ע"י קבלת מלכות שמים שהוא מקבל ומכניע עצמו להבורא ית'. כמו כן מתבטלין כל הנבראים להבורא ית' באמצעיות האדם. וזה לא יוכל להיות רק ע"י נסיונות שגובר האדם נגד יצה"ר. עי"ז שליט ורוכב על עוה"ז. וזה הי' שכרו של יוסף שמלך במצרים. והי' זה הכנה אל הגלות. כי לא הי' בכח בני ישראל להנצל מטומאת ערות מצרים לולא קדימת נסיונו של יוסף שעי"ז מלך במצרים ונעשה שליט על כל הסט"א. ומדריגתו של יעקב אבינו ע"ה הי' למעלה מהטבע. ולא הי' יכול זאת להתקיים רק ע"י יוסף וכ' ויאסר כו' שנכפפו כולם תחת ידו. ויעל לקראת ישראל כו'. ממילא כולם נתבטלו לכללות בנ"י אח"כ. ובמד' רב עוד יוסף כו' יש לי במה רב טובך כו'. כי טוב הצפון הוא בא ע"י יגיעות ונסיונות בעוה"ז. כמ"ש במ"א כי שכר עוה"ב תלוי בעוה"ז כי יש עומק טוב ועומק רע ותלוין זה בזה וע"י שנשאר יוסף צדיק במצרים זכה לבחי' רב:

כלי יקר דברים פרק לא

(יז) ומצאוהו רעות רבות וצרות. במסכת חגיגה (ה א) רבי יוחנן כי מטי להאי קרא (פסוק כא) והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות בכי, אמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות תקנה יש לו. מאי וצרות אמר רב שנעשו צרות זו לזו כגון זיבורא ועקרבא ושמואל אמר זה הממציא לעני מעות בשעת דוחקו רצה לומר לא קודם, אמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא. רש"י פירש ששמואל קאי על הפסוק שדרש למעלה אם טוב ואם רע (קהלת יב יד) ורבינו תם הקשה על דבריו למה הפסיק בדברי רבי יוחנן אלא ודאי ששמואל קאי על דברי רבי יוחנן וכן משמע גם בילקוט (רמז תתקמא) שמביא דברי שמואל על פסוק והיה כי תמצאן אותו:

ויש לספק בדברי רבי יוחנן שאמר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות וכי הקדוש ברוך הוא הוא הממציא הרעות הלא מפי עליון לא תצא הרעות (איכה ג לח), אלא הרעה באה מעצמה על ידי הסתרת פניו יתברך כמו שנאמר והסתרתי פני מהם והיה לאכול, והיינו ממילא יהיה לאכול ואין זה קרוי ממציא. גם יש לספק והלא כבר כתיב ומצאוהו רעות רבות וצרות, ולמה לא בכה רבי יוחנן בקראו פסוק זה הנכתב קודם פסוק והיה כי תמצאן אותו, כי מדקאמר כי מטא להאי קרא משמע שקרא הפרשה מתחילה. הן אמת שנוכל לומר שדקדק מלשון והיה המורה על הודאי כמו שנאמר (דברים כא יד) והיה אם לא חפצת בה, פירש רש"י מגיד הכתוב שסופה לשנאותה, ופירש מוהר"ר נתן שדקדק רש"י מלשון והיה שמשמע שכך יהיה בודאי, כך והיה כי תמצאן מורה שודאי ימצאוהו אבל למעלה לא נאמר כי אם והיה לאכול אבל בומצאוהו רעות רבות וצרות זו לזו לא הזכיר לשון והיה כאילו הדבר בספק אם ימצאוהו או לא:

ודברי שמואל תמוהים מאד לפרש פסוק זה על המלוה לעני בשעת דוחקו כאילו כל התוכחות לא יחזירוהו למוטב כי אם צרה זו שילוה לו בשעת דוחקו ולא קודם לכן וכאילו זה מחייב לו לאמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ויהי רצון שלא תהיה על ישראל צרה גדולה מזו ואיך תכלול הפרשה תוך עונשים גדולים ונוראים ענין המלוה לעני בשעת דוחקו זה הדבר שימאן השכל לקבלו כלל. ועוד צריך יישוב הדבר שנתקשו בו המפרשים כי מהו שאמר הכתוב ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא הלא עיקר עבודה זרה בלב הוא כי כל דבר התלוי באמונה שורשו ומקורו בלב כי מטעם זה נאמר בעבודה זרה (יחזקאל יד ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. וזה שאמר הלא על כי אין אלהי בקרבי הודה בפה מלא כי כל אלהי העמים אלילים וכפר בעבודה זרה ומה יש לו עוד צדקה לזעוק פני המלך ה', ואיך כפל עונשו אחר הוידוי ואמר ואנכי הסתר אסתיר. ויש אומרים שהסתר זה הוא שיסתיר פניו על הרעה אשר עשה וכי פנה לשון אף על פי לומר שאפילו מן רעה גדולה זו יסתיר ה' פניו כמו שנאמר (תהלים סו יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה':

ואומר אני לפרש דברי רבי יוחנן כלפי הערבות שנעשו כל ישראל ערבים זה בעד זה עד שכל יחיד חטא רבים נשא וזה דבר שאין הציבור יכולין לעמוד בו, על כן בכה עליו רבי יוחנן כי מטא להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות כי מלת אותו נראה שהוא מיותר כי הוה ליה לומר והיה כי ימצאוהו רעות רבות. כמו שנאמר למעלה ומצאוהו רעות רבות, אלא שבמלת אותו הראה באצבע על היחיד שישא עליו הרעות דהיינו העבירות של כיתות רבות כמו שנאמר (ישעיה נג יב) והוא חטא רבים נשא. ומה שנקט רבות לפי שכל חוטא תש כוחו כנקבה כדרך שאמר משה התשתם כוחי כנקבה כמו שפירש רש"י בפרשת ואתחנן (דברים ה כד) בפסוק ואת תדבר אלינו:

ואמר וצרות, לפי שבזמן שיש שלום וריעות בין ישראל אז אין הערבות מזיק להם כל כך, ואדרבה מועיל כי בזמן שרואה את חבירו שהוא נוטה מדרך השכל אז הוא מדריכו בדרך ילך להחזירו למוטב מיראת הערבות, כי אין התוכחה מצויה כי אם מן האוהב לנאהב כמו שנאמר (משלי ג יב) כי את אשר יאהב ה' יוכיח וכן נסמכה מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט יז) למצות ואהבת לרעך כמוך (שם פסוק יח) כי אין התוכחה מצויה כי אם בזמן שאוהבים זה לזה אבל בזמן שאין שלום במעגלותם אז לא די שאינו מוכיחו אלא אדרבה שמח במפלתו כדי להדיח עליו הרעה ושיספה בעוונו. ואם תמצא לומר שהמצא ימצא איזה איש שלם שיוכיח גם את שונאו, הנה השונא אינו מקבל תוכחה ממנו כי הוא חשוד בעיניו שאינו מתכוון לטובתו, ואם כן הערבות מכה רבה בישראל בזמן שאין שלום ביניהם והם כצרות זו לזו כזיבורא ועקרבא, כי מה שנראה טוב וישר בעיני זה נראה רע בעיני חבירו וכן להיפך עד שלעולם אינן בהסכמה אחת מה שזה אוסר זה מתיר:

על כן רבי יוחנן כי מטי להאי קרא והיה כי תמצאן אותו רעות רבות דקדק ממלת אותו שביחיד מדבר ואפילו היחיד ישא רעות רבות, הרעות שעשו רשעים שנמשלו לנקבות רבות, וסיבה לכל זה הוא וצרות שכל ישראל נעשה כל אחד כצרה לחבירו כזיבורא ועקרבא ואינן בהסכמה אחת לעולם כי אילו היו בהסכמה אחת לא היה נמשך נזק מן הערבות, על כן בכי רבי יוחנן ואומר עבד שרבו ממציא לו רעות רבות ומטיל עליו שיסבול הוא עוון רבים בזמן שכולם כצרות זו לזו, וכי יש לו תקנה, ודאי אין לו תקנה כלל בזה האופן. וכמו שנאמר (ויקרא כו לו) ורדף אתכם קול עלה נדף, כמו שבארנו בפרשת בחוקותי (שם) שמדבר מזה הענין שכל אחד מישראל נרדף מן ישראל חבירו על כן נאמר מיד וכשלו איש באחיו (שם פסוק לז) ואמרו חז"ל (סנהדרין כז א) בעוון אחיו. זה שאמר הכתוב ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה, כי אילו היה אלהי בקרבי בלבבי ובמחשבתי והיה כל אחד אומר דעתו לשם שמים בהתאסף ראשי עם יחד, אז לא היו מחולקין כי התכלית האמיתי מאחדם. אמנם לפי שלא היה דעתו לשם שמים רק שמבחוץ היה כל אחד מראה את עצמו כאילו דעתו לשם ה' כדרך הצבועים החנפים, אבל בקרבי לא היה אלהי אלא כל אחד היה דורש תועלת עצמו או לקנטר את שונאו על כן יצא משפט מעוקל כי לעולם לא יתברר האמת מתוך משא ומתן שאינו לשם שמים:

ולפי זה אין וידוי זה וידוי החטא של עבודה זרה, כי החטא ישאר קיים על כל פנים אך שהוא מודה שאין כוונת תוכו לשמים עוד היום, כי לא אמר על כי לא היה אלהי בקרבי משמע שרוצה לשוב מן אותו דרך מעוקל אלא על כי אין אלהי בקרבי עוד היום ואז הוא גרוע ממה שהיה כי יודע רבונו ומתכוון למרוד בו, על כן כפל ההסתר ואמר על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלהים אחרים ואין פניה אלא בלב כמו שנאמר ואם יפנה לבבך (דברים ל יז) ורצה לומר מבחוץ היה מראה עצמו כשר כאילו כוונתו לשמים ובקרבו פנה אל אלהים אחרים וכוונות זרות, אשר על כן לא היו לעולם בהסכמה אחת ולא נתברר האמת אצלם לעולם:

אך מדקאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא נראה לפרש על דרך שפירשנו בחיבורינו עוללות אפרים (חלק א מאמר פג) על מאמר חז"ל (בראשית רבה לח ו) אפילו בזמן שישראל עובדים עבודה זרה ושלום ביניהם הנח לו שנאמר (הושע ד יז) חֲבור עצבים אפרים הנח לו, אמנם כשחלק לבם עתה יאשמו (שם י ב) לפי שבזמן ששלום ביניהם אז ודאי יתוכחו ביניהם כל עובדי העבודה זרה ההיא ויתברר מתוך הויכוח ההוא ששקר נחלו עובדיה, ועל כן הנח לו שהקב"ה מאריך להם אפו כדי שמעצמם יבינו כי כל מעשיהם תוהו. אבל בזמן שחלק לבם של העובדים ואין שלום במעגלותם אף אם ישאו ויתנו בדבר לעולם לא יתברר האמת בין אנשים המתוכחים בדבר ולבם חלק זה מזה כי דעת כל אחד לסתור דברי חבירו, על כן נאמר עתה יאשמו תיכף ומיד כי למה יתן להם ארכא בחנם. על כן נאמר גם כאן וחרה אפי בו ביום ההוא, תיכף באותו יום שיתחילו לעובדה לפי שפרשה זו מדברת בזמן שישראל כצרות זו לזו ואינן בהסכמה אחת על כן עתה יאשמו בלא הרחבת זמן, וכן מורה הוידוי על כי אין אלהי בקרבי בדרך שנתבאר למעלה שמודה שמעולם לא אמר דעתו לשם שמים בפה ולב שוה כי אם בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיה ט ז), על כן נאמר ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא תיכף כמו שאמר עתה יאשמו. והוא רמז נכון מאד:

ושמואל אמר שפרשה זו מאשמת את ישראל לאמר, כי זה דרכם כסל למו שאינן עושין תשובה לעולם כי אם אחר ההכרח, כי בזמן שהיסורין מורכבים על כתיפיו אז הוא נודר נדרים ליתן ממונו לצדקה או לשוב אל ה' כמבואר בפרשת בחוקותי (ויקרא כז ב) בסמיכות כי יפליא לנדור נדר לפרשת התוכחה, כי גם חז"ל חילקו בין עושין תשובה מאהבה לעושים מיראה כדאיתא במסכת יומא (פו ב) אמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כשגגות שנאמר (הושע יד ב) שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת בעווניך, עוון מזיד הוא וקרי ליה מכשול, איני והאמר ריש לקיש גדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכויות שנאמר (יחזקאל לג יט) ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם הוא יחיה פירש רש"י על כל מה שעשה אפילו על העבירות, לא קשיא הא מאהבה הא מיראה. ועדיין הדבר צריך ביאור לפרש משמעות הפסוקים כי אף על פי שפירש רש"י עד ה' אלהיך עד דלא יתעבד סניגוריא לקטיגוריא, הרי מיראה מחמת מדת הדין, שלא יעשה מן ה' מדת רחמים לאלהיך מדת הדין, מכל מקום כי כשלת לשון עבר אינו מתישב שהרי עכשיו על ידי התשובה נעשה עוון למכשול:

ונראה לומר שכוונת הכתוב להזהירו שישוב מאהבה כי כל ירא מתרחק מזה שהוא ירא ממנו וכל אוהב מתקרב אל אהובו לכך נאמר (הושע יד ב) שובה ישראל עד ה', אליו ממש כדרך האוהב המתחבר אליו. ועל זה אמרו חז"ל (עיין פסחים נ ב) כתיב (תהלים נז יא) כי גדול עד שמים חסדך וכתיב (שם קח ה) כי גדול מעל שמים חסדך, הא בעושים מאהבה וכו'. רצה לומר כי העושה מיראה אינו מתחבר אליו יתברך ואין חיבורו כי אם עד שמים ולא עד בכלל על כן גם החסד הוא עד שמים אבל העושה מאהבה מתדבק מעל שמים אליו יתברך על כן גם החסד הוא מעל שמים. ואמר לפי שעד עכשיו לא עשית תשובה כי אם מיראה, זה שאמר כי כשלת בעווניך, רצה לומר לשעבר כשעשית תשובה מיראה לא נקית מכל וכל כי אם לחצאין כי כבר כשלת בעווניך שנעשה מן העוון המזידי מכשול שוגגי ואם כן רושם המכשול נשאר בך ולא היית מנוקה מכל וכל מן העוון שהרי נעשה ממנו שוגג ועדיין אתה צריך לקרבן הבא על השוגג, אבל כשתשוב עד ה' מאהבה דהיינו מעל שמים אז תהיה מנוקה מכל וכל ואין אתה צריך אפילו לקרבן כי אם אל וידוי דברים. זהו שנאמר (הושע יד ג) קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אליו ממש. אמרו אליו כל תשא עוון, שמכל וכל תשא עוון לא לחצאין כדרך השב מיראה שאין עוונו מנושא כולו אלא לחצאין לעשות מן המזיד שוגג, אמנם על ידי שתשוב מאהבה אז אמרו כל תשא עוון מכל וכל תשא עוון שיהיה כמצוה דבר המנושא וגבה מאד, לא כמו שנאמר (מיכה ז יט) ותשליך במצולות ים כל חטאתם אלא העוון יהיה מנושא. וקח טוב. שיקחו הקדוש ברוך הוא אליו כדבר טוב כאילו היה העוון זכות דבר טוב ואז לא תצטרך גם לקרבן, זהו שאמר ונשלמה פרים שפתינו:

אמנם ביחזקאל (לג יד) כתיב ובאמרי לרשע מות תמות ושב מחטאתו וגו' חיו יחיה ולא נאמר עליהם חיו יחיה לפי שזה מדבר בשב מיראה מחמת גיזום מות תמות דהיינו מיראה. אמנם אחר כך אמר (שם פסוק יט) ובשוב רשע מרשעתו, דהיינו לא מיראת המות כי אם מרשעתו מעצמו כי יכיר שלא טוב הדרך אשר הוא הולך בו אז עליהם הוא יחיה כי זה שב מאהבה מבחינת רשעתו לבד. ומה שנאמר (שם יח כז) ובשוב רשע מרשעתו וגו', ולא כתיב שם עליהם חיו יחיה לפי שמדבר בשב מיראה שהרי נאמר שם (פסוק כח) ויראה וישב וגו', ומלת ויראה הוא לשון ראייה והוא שמסתכל ביסורין שבאו עליו, לכך נאמר שם תיכף (פסוק ל) שובו והשיבו וגו' ולא יהיה לכם למכשול עוון, כי ידוע שהשב מיראה אינו מבקש כי אם להציל את עצמו ואינו מבקש להשיב אחרים אבל השב מאהבה משיב גם אחרים כי האוהב את המלך רוצה שהכל יאהבוהו, לכך נאמר שובו והשיבו ואז לא יהיה לכם למכשול עוון אלא תהיו מנוקים מכל וכל ולא ישאר רושם המכשול. נראה מזה שהשב מיראה גרוע מן השב מאהבה, אבל השב אחר ההכרח שכבר באו יסורין עליו הוא גרוע יותר כי בסור המכריח ישוב לסורו, כמו שנאמר בפרעה (שמות ח יא) וירא כי היתה הרוחה והכבד את לבו, וכמו שנאמר (שם י ג) עד מתי מאנת לענות מפני, רצה לומר לא מחמת יסורין כי אם מפני, ההכנעה שבאה על ידי היסורין אינה כלום כי אחר שיעברו היסורין אתה חוזר לסורך, כך כל תשובה הנעשית מתוך הכרח היסורין אינה כלום כי כעבור סופה וסערה אז ישוב לקדמותו, כמו שנאמר (ישעיה כח כד) הכל היום יחרוש החורש וכל המשל ההוא נאמר על זה הענין:

וזה שאמר ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. הנה בשני תיבות אלו, ביום ההוא, חתם כל הענין כי מיעט בהם הן הימים הקודמים, הן הימים המאוחרים, כי קודם שמצאוהו רעות רבות וצרות פשיטא שלא היה נותן אל לבו מעצמו לשוב אל ה', אלא אפילו אחר שמצאוהו הרעות ההם מכל מקום אינו מתודה כי אם ביום ההוא שהצרות צרורות על שכמו אבל לא ביום המחרת כי מיד למחרתו כעבור סופה וסערת ה' חימה אז תיכף יחזור לסורו, לפיכך ואנכי הסתר אסתיר פני גם ביום ההוא אפילו ביום שמתודה אסתיר פני, ויותר מהמה ממה שהסתרתי פני לשעבר כי אם בכפלים פי שנים הסתר אסתיר פני כי ראה הצרות צרורות באמתחתו ואף על פי כן אין לבו שלם עם ה' כי יודע ה' שהיום יאמר בהכנעה כגונב דעת עליונה ולמחר יחזור לסורו:

וזה שאמר שמואל זה המלוה לעני בשעת דוחקו, ובשעת דוחקו אינו קאי על דוחק שיש לעני אלא על דוחקו של המלוה, כי זהו המלוה שאינו מלוה לעני כלום כי אם בשעת דוחקו של הנותן שהצרות דוחקים אותו ליתן צדקה מממונו וכאשר יעבור הדוחק ההוא אז לבו חזק ואמיץ כבראשונה, ונקט מצוה אחת דהיינו הצדקה שבנוהג שבעולם שנודרים בעת צרתם ואחר הצרה מתחרטין ואינן נותנין כלום, והוא הדין לשאר מצוות שאינן נעשין כי אם בשעה שההכרח מורכב על כתיפו. ועל צד הרמז ירמוז לכל מצוות התורה שהם כמו הלוואה וצדקה אל הילד מסכן דהיינו היצר הטוב כמו שאמר הלל שהלך לגמול חסד להאי אכסנאי וכו' (ויקרא רבה לד ג):

ואמר רבא היינו דאמרי אינשי זוזי לעללא לא שכיחי לתליתא שכיחא, לעללא היינו זמן הזול בזמן שהזול בעולם וזהו ממש שעת השלוה כי בזמן שהזול בעולם השלוה בעולם כי הא בהא תליא כמו שנאמר (תהלים קמז יד) השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך. ובאותו זמן שהעללא דהיינו התבואה שכיחא בעולם באותו זמן לא שכיחא כלל שיתן מן ממונו לצדקה וישמן ישורון ויבעט. אבל לתליתא שכיחא הן לפירוש רש"י שפירש תליתא לשון הפסד ואיבוד, הן לפירוש רבינו תם שפירש לתליתא אימת המושל המפחידו, בין כך ובין כך הוא מדבר בזמן שהצרות מצויות בעולם דהיינו הפסד ואיבוד או אימת מושלי האומות המושלים בישראל הכל מדבר בזמן ההכרח ואין זה תשובה שלימה. גם ירמוז אל הנדחק בבית דין שלמטה על הצדקה שכופין אותו בבית דין על הצדקה, כל אלו התשובות אינן שלימות כי אין מציאותם כי אם בזמן שההכרח מצוי ובסור המכריח ישוב לסורו. לכך נאמר ועתה כתבו לכם את השירה הזאת, במלת ועתה חתם כל הענין לומר עתה תיכף ומיד בעוד שאתם בשלוותכם עד אשר לא יבואו ימי הרעה כתבו לכם את השירה הזאת שתהיה חקוקה על לבבכם למען תשובו אל ה' תשובה שלימה לא על צד ההכרח:

חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף כט עמוד א

תני אהבה בריה דר' זירא וכו'. פי' כל ברכות המצות אף על פי שיצא מוציא שאע"פ שהמצות מוטלות על כל אחד הרי כל ישראל ערבין זה לזה וכולם כגוף אחד וכערב הפורע חוב חבירו, ובכלל זה גם ברכות דק"ש ששליח ציבור מוציא ידי חובה מהם אפילו את הבקי ובלבד בצבור כדמוכח בפרק מי שמתו, אבל בק"ש ותפלה אינו מוציא את הבקי כדאמר טעמא בירושלמי (ברכות פ"ג ה"ג) בדין הוא שיהא כל אחד ואחד משנן בפיו ושיהא כל אחד מבקש רחמים על עצמו, וכן בכל ברכות של שבח אף על פי שיצא מוציא.

מהרש"א חידושי אגדות מסכת יבמות דף קט עמוד א

ואמר בערבי שלציון כו' פרש"י שם מקום כו'. ואולי שהוא שני תיבות של ציון ולא מדינא קאמר אלא שכן היה מנהגם בציון להיות ערב קבלן או לוה לו ואני פורע דמדינא הוה שלוף ודו"ק. ואמר רע ירוע כי ערב זר כו' למקבלי גרים פרש"י המערב זרים בגרים והנכנס בערבון כו' עכ"ל ולולי פירושו לענין גרים נמי מתפרש בלשון ערבות כמ"ש כל ישראל ערבים זה בזה והמקבל הגר להיות מכלל ישראל הרי הוא נעשה ערב גם בעדו והיינו כספחת שהוא נספח להיות ערב גם בעדו:

דף על הדף גיטין דף ז עמוד א

בסה"ק נועם אלימלך (בליקוטי שושנה) מבאר גמ' זה, דהנה אחז"ל (ברכות ב' ע"ב) דאין אדם חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, נמצא דתפלת חבירו בעדו יותר מועיל מתפלת עצמו, וזהו כל ישראל "ערבים" זה לזה, מלשון מתיקות, שכל ישראל צריכין להתפלל אחד על השני, ולהמתיק את הדינים, ועי"ז בטח כולם יוושעו.

תלמוד בבלי מסכת מכות דף יא עמוד ב

וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב: יחי ראובן ואל ימות וגו' וזאת ליהודה? כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה, וזאת ליהודה? שמע ה' קול יהודה! עאל איבריה לשפא; לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע, ואל עמו תביאנו, לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן ידיו רב לו; לא הוה ידע לפרוקי קושיא, ועזר מצריו תהיה. איבעיא להו: במיתת כולן הוא חוזר, או דלמא במיתת אחד מהן? ת"ש: נגמר דינו בלא כ"ג - אינו יוצא משם לעולם; ואם איתא, ליהדר (ביה) בדהנך! בדליכא.

R. Samuel b. Nahmani repeated how [his Master] R. Jonathan said: What are [the allusions in] the text, Let Reuben live and not die; and let not his men be few. And this [is] unto Judah, and he [Moses] said, Lord, hear the voice of Judah and bring him unto his people; let his hands be sufficient for him and be Thou an help to him from his enemies?4 All through the forty years that israel remained in the wilderness, Judah's bones were jolted about in their coffin until [in the end] Moses stood up and supplicated for mercy on his behalf: Lord of the Universe! [said he.] Who influenced Reuben to make free confession [of his guilt]?5 Was it not Judah?6 ‘and this [was due] to Judah! And he [Moses] said, Lord, hear the voice [appeal] of Judah.’ Thereupon, joint slipped Into socket. Judah, not having yet been ushered in to the Celestial College.7 [Moses again prayed] — ‘and bring him unto his people’! Judah, being unable to parry in debate [through prolonged absence, Moses prayed] — ‘let his hands [capacity] be sufficient for him’; being unable to disentangle [analyse or explain] intricate points raised in discussion, Moses prayed — ‘and be Thou an help unto him from his adversaries’.