כורך -  עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

שבת הגדול התשסד

1.     במדבר פרק ט פסוק יא

בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

2.     שמות פרק יב פסוק ח

וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ:

3.     רמב"ן שמות פרק יב פסוק ח

ומצות על מרורים יאכלוהו - שיעורו ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש, ובמצות עם מרורים יאכלוהו. וכן על מצות ומרורים (במדבר ט יא), כמו עם, וכמוהו ויבאו האנשים על הנשים (להלן לה כב), וכן ראשו על כרעיו ועל קרבו (בפסוק הבא). ולא אמר "עם", ללמד שאינו חובה שיהא כורכן בבת אחת ואוכלן. ויחסר הכתוב בי"ת, כמו ירחצו מים (להלן ל כ), וימת סלד לא בנים (דהי"א ב ל). וילמד הכתוב שאין מצוה במרורים אלא עם אכילת הבשר, אבל המצות חזר וצוה (להלן פסוק יח) בערב תאכלו מצות, אפילו בפני עצמן, כדעת רבותינו (פסחים קכ א):

ויותר נכון שנאמר כי "ומצות" נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם, ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה. וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא, כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחת צואה בפני עצמה:

4.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קכ עמוד א

אמר רבא: מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן. - ומאי שנא מרור דכתיב +במדבר ט+ על מצות ומררים בזמן דאיכא פסח - יש מרור, ובזמן דליכא פסח - ליכא מרור. מצה נמי הא כתיב על מצות ומררים! - מצה מיהדר הדר ביה קרא +שמות יב+ בערב תאכלו מצת. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה ואחד זה דרבנן. - אלא הכתיב בערב תאכלו מצת! - ההיא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה. דסלקא דעתך אמינא: כיון דפסח לא אכלי - מצה ומרור נמי לא ניכול, קא משמע לן. ורבא אמר לך: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא, דלא גרעי מערל ובן נכר.

5.     הגדה של פסח - נוסח ההגדה

זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל. בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם הָיָה כּוֹרֵךְ פֶּסַח מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלֻ

6.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קטו עמוד א

אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה דרב נתן, הכי אמר הלל משמיה דגמרא: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול, משום דסבירא לן: מצה בזמן הזה דאורייתא, ומרור דרבנן, ואתי מרור דרבנן ומבטיל ליה למצה דאורייתא - ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו - הני מילי דאורייתא בדאורייתא, או דרבנן בדרבנן, אבל דאורייתא ודרבנן - אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא. מאן תנא דשמעת ליה מצות אין מבטלות זו את זו - הלל היא. דתניא: אמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, שנאמר +במדבר ט+ על מצות ומררים יאכלהו. אמר רבי יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל. דתניא: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן - תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מתקיף לה רב אשי: אי הכי, מאי אפילו? אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני: יכול לא יצא בהו ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן, כדרך שהלל אוכלן - תלמוד לומר על מצות ומררים יאכלהו - אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן - מברך על אכילת מצה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל, והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי בלא ברכה, זכר למקדש כהלל.

7.     אנציקלופדיה תלמודית כרך א, [אכילת מרור] טור תשעז

כריכת מצה ומרור. הלל הזקן בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכלן ביחד, שנאמר: על מצות ומררים יאכלהו⁸⁹, אבל הפסח לא היה כורך עמהם⁹⁰. ויש סוברים שאף הפסח היה כורך עמהם ואוכל שלשתם ביחד⁹¹. חכמים חולקים עליו, ודרשו על מצות ומררים יאכלהו, אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו⁹², שאילו היה מוסב "יאכלהו" על הפסח בלבד היה כתוב יאכלו אותו⁹³. ונחלקו ראשונים: יש אומרים שלהלל הכריכה מעכבת⁹⁴, ויש אומרים שלמצוה לכתחילה הוא מצריך לכרוך, אבל בדיעבד יצא אף

אנציקלופדיה תלמודית הערות כרך א, [אכילת מרור] טור תשעז

89. פסחים קטו א.

90. לגירסתנו שם ובזבחים עט א, וכ"כ הרמב"ם שם פ"ח ה"ו וה"ז, ועי' לח"מ שם.

91. ירושלמי חלה פ"א ה"א, וכ"ה גירסת רש"י בזבחים ורש"י ורשב"ם ומאירי בפסחים שם.

92. ברייתא בפסחים שם.

93. רשב"ם שם.

94. רשב"ם שם; הרמב"ן במלחמות.

8.     תלמוד בבלי מסכת זבחים דף עט עמוד א

כשם שאין מצות מבטלות זו את זו, כך אין איסורין מבטלין זו את זו. מאן שמעת ליה דאמר: אין מצות מבטלות זו את זו? הלל היא, דתניא: אמרו עליו על הלל הזקן שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן, משום שנאמר: +במדבר ט+ על מצות ומרורים יאכלוהו.

9.     רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ח הלכה ו

ואחר כך מברך על נטילת ידים ונוטל ידיו שניה שהרי הסיח דעתו בשעת קריאת ההגדה, ולוקח שני רקיקין חולק אחד מהן ומניח פרוס לתוך שלם ומברך המוציא לחם מן הארץ, ומפני מה אינו מברך על שתי ככרות כשאר ימים טובים משום שנאמר +דברים ט"ז+ לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. ואחר כך כורך מצה ומרור כאחד ומטבל בחרוסת ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מצות ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפני עצמה ומרור בפני עצמו מברך על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו. +/השגת הראב"ד/ ואחר כך לוקח מצה ומרור ומטבל כאחד. א"א זהו כהלל /פסחים/ (קטו), ומ"מ זה הסדר לא דייק.+

הלכה ז - ואחר כך מברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הזבח ואוכל מבשר חגיגת ארבעה עשר תחלה, ומברך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח, ולא ברכת הפסח פוטרת של זבח ולא של זבח פוטרת של פסח.

הלכה ח -בזמן הזה שאין שם קרבן אחר שמברך המוציא לחם חוזר ומברך על אכילת מצה, ומטבל מצה בחרוסת ואוכל, וחוזר ומברך על אכילת מרור ומטבל מרור בחרוסת ואוכל, ולא ישהה אותו בחרוסת שמא יבטל טעמו, וזו מצוה מדברי סופרים, וחוזר וכורך מצה ומרור ומטבל בחרוסת ואוכלן בלא ברכה זכר למקדש. +/השגת הראב"ד/ חוזר ומברך על אכילת מצה ומטבל בחרוסת. א"א זה הבל.+

10.  ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה נו

והמצוה הנ"ו היא שצונו לאכול כבש הפסח ליל חמשה עשר מניסן בתנאיו הנזכרים והוא שיהיה צלי ושייאכל בבית אחד ושייאכל עם מצה ומרור והוא אמרו ית' (בא יב) ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר למה תמנה אכילת פסח מצה ומרור מצוה אחת ולא תמנה אותם שלש מצות ושתהיה אכילת מצה מצוה ואכילת מרור מצוה ואכילת פסח מצוה, אשיבנו אמנם היות אכילת מצה מצוה בפני עצמה הוא אמת כמו שנבאר (ע' קנח) וכן אכילת הפסח מצוה בפני עצמה אמת כמו שזכרנו אבל המרור הוא נגרר לאכילת הפסח ואינו נמנה מצוה בפני עצמה. וראיה לדבר, שבשר הפסח ייאכל לקיום המצוה יהיה עמו המרור או לא יהיה והמרור לא ייאכל אלא עם בשר הפסח לאמרו ית' על מרורים יאכלוהו. ואילו אכל מרור מבלי בשר לא עשה כלום ולא נאמר כבר קיים מצוה אחת היא אכילת מרור. ולשון מכילתא צלי אש ומצות על מרורים מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי מצה ומרור. כלומר שהמצוה היא קבוץ אלה. ושם אמרו מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאין ידי חובתן בפסח תלמוד לומר יאכלוהו, כלומר הבשר לבדו, יכול כשם שאם אין להם מצה ומרור הם יוצאים ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יצאו ידי חובתן במצה ומרור הרי אתה דן הואיל והפסח מצות עשה ומצה ומרור מצות עשה אם למדת שאם אין להם מצה ומרור הן יוצאין ידי חובתן בפסח כך אם אין להם פסח יוצאין ידי חובתן במצה ומרור תלמוד לומר יאכלוהו. ושם אמרו יאכלוהו מכאן אמרו חכמים הפסח נאכל אכילת שובע ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שובע. לפי שעיקר המצוה אכילת הבשר כמו שאמר ואכלו את הבשר בלילה הזה והמרור מהנגרר אחר בשר הפסח וחיוביו כמו שיתבאר מלשונות אלו למי שיבינם. והראיה הברורה השרש שגזר בו התלמוד והוא אמרם (פסחים קטו א, קכ א) מרור בזמן הזה דרבנן. כי מן התורה אין חובה לאכלו בפני עצמו ואמנם ייאכל עם בשר הפסח. והיא ראיה ברורה שהוא מן הדברים הנגררים אחר המצוה, לא שאכילתו מצוה בפני עצמה. ומשפטי מצוה זו גם כן מבוארים במסכת פסחים:

11.  ספר יראים סימן צד [דפוס ישן - קט] ד"ה אכילת מרורים

אכילת מרורים. צוה יוצרנו בזמן שבית המקדש קיים דאיכא פסח שיאכל פסח על מרורים, דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח איכא מרור בזמן דליכא פסח ליכא מרור.

12.  ספר החינוך מצוה ו

מצות אכילת בשר הפסח

לאכול בשר הפסח בליל חמישה עשר בניסן, על פי תנאים שבכתוב, שנאמר [שמות י"ב, ח'] ואכלו את הבשר בלילה הזה.

13.  ספר החינוך מצוה י

מצות אכילת מצה  לאכול לחם מצה בליל חמשה עשר בניסן העשוי ממין דגן, שנאמר [שמות י"ב, י"ח] בערב תאכלו מצות. ופירושו ליל חמשה עשר בניסן, בין בזמן שיהיה שם פסח או בזמן שלא יהיה שם.

משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח.

14.  ספר החינוך מצוה שפא

מצות פסח שני שיאכל על מצות ומרורים

שכל המחוייב בפסח שני שיאכל בשר הפסח על מצות ומרורים, שנאמר [במדבר ט', י"א] על מצות ומררים יאכלהו.

ועובר על זה ואכל פסח שני מבלי מצה ומרור ביטל עשה זה.

15.  ספר החינוך מצוה כא

מצות סיפור יציאת מצרים

לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה. ...

ונוטלין חזרת ומברכין לאכול מרור, ואוכלין ממנו בטיבול בחרוסת, ואין מברכין עליה בורא פרי האדמה. לפי שנפטרה בברכה שברכו בירק תחלה. דהכי מתוכח בגמרא [פסחים דף ק"ג ע"ב] דלא הוי הפסקה לעולם שנצטרך לחזור ולברך, אלא אם כן יש בדבר שני ענינים, שיעקור האדם דעתו מן הענין, כגון דאמרי הב וניבריך וכיוצא בזה. וכן שלא יהא באפשר לעשות שני הדברים ביחד, כגון מה שאמרו זכרונם לברכה [חולין דף פ"ז ע"א] משתי וברוכי בהדי הדדי לא איפשר. ואחר שאוכלין מן המרור בטיבול, כורכין ממנו על גבי מצה ואוכלין.

16.  תרומת הדשן חלק ב (פסקים וכתבים) סימן רמה

גם אכילת מרור אם אדם יכול לצאת ידי חובתו בקלח אחד עם העלין שלם כמו שהוא, אע"פ שאין בו כזית מטעם דבריה חשיבא ולא בעינן כזית, כההיא דירושלמי שהביא הרא"ש בפ' כיצד מברכין אפי' לא אכל אלא פרידה אחת של ענב או של רימון צריך לברך אחריו. ולע"ד הרי דברים ק"ו דאפי' ברכה דכתיב ביה אכילה בהדיא באורייתא, אפי' הכי חשבינן בריה פחות מכזית, כ"ש מרור דלא כתוב ביה אכילה כלל דיאכלוהו אפסח קאי. וכ"כ הרא"ש בערבי פסחים להדיא, טעמא דבעינן כזית במרור משום דמברכין על אכילת מרור ואין אכילה פחות מכזית, ולא יהא לשון ברכה כמאי דכתיבא באורייתא. ורציתי לחלק בע"ד דלא מהני הכא טעמא דבריה, משום דאין כל הבריה ראוי למצוה, דהא אין יוצאין בשרשים לדברי ר"ת, אבל לגבי ברכה אחרונה אפי' אם אין אוכל כל הבריה, כגון שמשמר הגרעיני צריך לברך אחריה משום דאכל כל מה שראוי לאכול, ואי בעי נמי אכיל כוליה, אבל הכא השרשים לא שייכי למצוה והרי הבריה חסירה בע"כ.

17.  שולחן ערוך אורח חיים סימן תעה סעיף א

ואחר כך נוטל (טו) מצה שלישית ובוצע ממנה (טז) [א*] וכורכה עם המרור (יז) ז וטובלה בחרוסת. הגה: ויש אומרים (יח) דאין לטובלו, וכן הוא במנהגים (יט) וכן ראיתי נוהגין. * (כ) ואומר: זכר למקדש (כא) כהלל, (כב) ואוכלן ביחד (כג) בהסיבה. ומשבירך על אכילת מצה לא ח יסיח בדבר שאינו מענין הסעודה עד שיאכל כריכה זו, (כד) כדי שתעלה ברכת אכילת מצה וברכת אכילת מרור גם לכריכה זו.

18.  משנה ברורה סימן תעה ס"ק טז

וכורכה עם המרור - וצריך כזית מצה וכזית מרור. וטעם כריכה זו כדי לצאת דעת הלל דס"ל דקרא דעל מצות ומרורים יאכלהו בהדי הדדי משמע ומ"מ לצאת רק בזה ידי אכילת מצה ואכילת מרור אי אפשר בזה"ז אפילו להלל דכיון דמרור בזה"ז דליכא פסח אינו רק מדרבנן וע"כ כשיאכלם ביחד אתי טעם מרור ומבטל לה לטעם מצה שהוא מדאורייתא אפילו בזה"ז ומשום זה צריך לאכול מתחלה כל אחד בפ"ע ואח"כ אוכל שניהם ביחד כדי לעשות זכר לזמן שהיה מקדש קיים והקריבו פסח ואז לפי דעת הלל היו אוכלים מצה ומרור ביחד:

19.  משנה ברורה סימן תעה ס"ק יז

וטובלה בחרוסת - שהרי כריכה זו היא זכר למקדש כהלל והלל היה מקיים מצות חרוסת במרור זה שבכריכה שהרי לא היה אוכל מרור כלל קודם כריכה זו וגם בזה צריך לנער החרוסת כמו במרור שאכל מקודם [מאמר מרדכי]:

20.  ביאור הלכה סימן תעה ד"ה * ואומר זכר

ואומר זכר למקדש - קשה הלא אמירה זו הוי הפסק בין ברכה לכריכה והמחבר בעצמו מסיים שאין לו להסיח וכו' כדי שתעלה ברכת אכילה וכו'. ודוחק לומר דגם אמירה זו הוי מענין הסעודה כמו טול בריך. ובאמת לא מצאתי לשום פוסק האי לישנא שכתב המחבר רק כתבו דכריכה זו הוא זכר למקדש אבל לא הזכירו שיאמר זכר למקדש ואולי לאו דוקא כתב המחבר ואומר ואוכלן וכו' אלא שצריך מתחלה להתחיל לאכול ואח"כ יאמר הגדה זו ולולא דמסתפינא הוי אמינא דצ"ל במחבר וטובלה בחרוסת זכר למקדש כהלל וכלשון הש"ס וכל הפוסקים והאי ואומר הוא שיטפא דלישנא וצ"ע:

21.  משנה ברורה סימן תעה ס"ק כא

כהלל - והנוסחא אצלנו בהגדה כן עשה הלל בזמן שבית המקדש וכו' היה כורך מצה ומרור ואוכלם ביחד ויש שכתבו שצ"ל היה כורך פסח מצה ומרור:

22.  שו"ת אגרות משה חלק או"ח ג סימן סו

אם צריך כזית מרור לכורך י"ב ניסן תשכ"ה מע"כ ידידי הנכבד מהר"ר משה דוד נידערמאן שליט"א.

...ואף להשאג"א שמפרש בהרא"ש שמדינא א"צ לאכול כזית אלא בשביל הברכה, לא מובן מש"כ שסובר הרא"ש דלכורך א"צ כזית מרור כיון דאין מברכין על הכורך, דהא ודאי מברכין על הכורך, דהברכה על אכילת מצה ועל אכילת מרור הוא גם על הכורך כמפורש בטור שלא יסיח עד אחר הכריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה דכיון דלא אתמר הלכתא ועבדינן לחומרא כתרוייהו ה"נ לענין הברכה צריכין למעבד לשניהם, ונמצא שאף לשיטת השאג"א להרא"ש מצריך הרא"ש גם בכורך לכזית. אבל בעצם גם להרא"ש הוא מדינא ולא רק בשביל הברכה כדבארתי. ולכן אין להקל וצריך גם בכורך כזית מרור. אך אם כתר"ה קשה לו אכילת המרור, אם הוא מצד חולי ח"ו יכול להקל אף שהוא חולי שאין בו סכנה, ואם אינו מצד חולי אין להקל. ידידו מברכו בחג כשר ושמח, משה פיינשטיין.

23.  רש"י מסכת פסחים דף קטו עמוד א

שהיה כורכן בבת אחת - פסח מצה ומרור.

24.  רא"ש מסכת פסחים הלכות פסח בקצרה

ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה לאוכלה עם המרור זכר למקדש כהלל ומטביל הכריכה בחרוסת שכך היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור מטובל בחרוסת בכריכה אחת

25.  תוספות פסחים דף קטו/א

אלא אמר רב אשי - אין נראה כפירוש הקונטרס דמשבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן שהרי טוב להגיה הברייתא אפילו לחסר כמו שאנו מגיהין כמה ברייתות מלשבש דברי ר' יוחנן אלא רב אשי מתקיף אבני ישיבה דמפרשי דחולקין רבנן ואסרי לכרוך דא"כ מאי אפילו אלא רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע"י כריכה בין כל אחד לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפילו משום הלל וא"ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי"ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א"כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא.

אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו' - אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן.

26.  תוספתא מסכת פסחים (ליברמן) פרק ב הלכה כב

החזרת והמצה והפסח לילי יום טוב הראשון חובה ושאר ימים רשות ר' שמעון או' לאנשים חובה לנשים רשות הלל הזקן היה כורכן שלשתן זה בזה ואוכלן מאימתי אוכלן משתחשך לא אכלן משתחשך אוכלן כל הלילה לא אכלן כל הלילה לא יאכלם מעתה החזרת והמצה והפסח אינן מעכבין זה את זה

27.  תלמוד ירושלמי מסכת חלה פרק א דף נז טור ב /ה"א

הלל הזקן היה כורך שלשתן כאחת אמר רבי יוחנן חלוקין על הלל הזקן והא רבי יוחנן כרך מצה ומרור כאן בשעת המקדש כאן שלא בשעת המקדש ואפילו תימר כאן וכאן בשעת המקדש שני דברים רבין על אחד ומבטלין אותו רבי יוסי בשם ר' אלעזר כשם שאין האיסורין מבטלין זה את זה כך אין המצות מבטלות זו את זו

28.  טור אורח חיים סימן תעה

ואח"כ נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם המרור ואוכל ביחד זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכל וכתב אבי העזרי שאין לטובלו בחרוסת דב' טיבולין מצינו בזמן הזה דרגילין למיעבד כהלל ג' לא מצינו ור' שמעיה בשם רש"י כתב שצריך לטובלו בחרוסת וכ"כ א"א הרא"ש ז"ל וטובלו בחרוסת שכן היה הלל עושה אוכל פסח מצה ומרור וטובל בחרוסת כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל מספקא לי בכריכה אי בעי היסיבה כיון דמרור לא בעי היסיבה ובעל המנהיג כתב דבעי היסיבה בעבור המצה שבאה זכר לחירות וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא יסיח עד שיעשה כריכה כהלל כדי שתעלה לו ברכת מצה ומרור לכריכה כהלל דהא משום דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר עבדינן לחומרא כתרוייהו ה"ג לענין ברכה צריכין למיעבד שיעלה לשניהם ובשיחת חולין צריך ליזהר אבל טול ברוך לא הוי הפסק:

29.  ספר שאגת אריה - סימן ק

שעור מרור בכורך:

שאלה, בכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל אם צריך ליקח כזית מרור עם המצה או אפילו בכל שהוא מרור נמי סגי ליה:

תשובה, תשובה. בפרק ערבי פסחים (קיד, ב) תניא אכלן לחצאין יצא ובלבד שלא ישהה בין אכילה לחברתה יותר מכדי אכילת פרס. וכתב הרא"ש (סי' כה) משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית, דאין אכילה פחותה מכזית. אבל בירקות הראשונים שמברך עליהם בורא פרי האדמה בעלמא ואינו מברך עליהם לשון אכילה, א"צ מהם כזית. ולפ"ז המרור שאוכל בכריכה דאינו מברך עליהם אפילו בפה"א, א"צ כזית, דהא מדינא מרור בכ"ש סגי, אלא מפני שמזכיר לשון אכילה בברכה הוא דצריך כזית. א"כ בכריכה וודאי אין צריך כזית:

ולפ"ד ז"ל צ"ל דהא דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, האי יאכלוהו לא קאי אלא אפסח לחוד, ולא אמצה ומרור שעמו. וק"ל דא"כ הא דקי"ל מצה צריכה כזית, ע"כ מהאי קרא נפקא לן דכתיב בערב תאכלו מצות, דנאמר אכילה אצל מצה. א"כ תקשה לך ההיא דשילהי פסחים (קכ, א) דאמר רבא מצה בזה"ז דאורייתא ומרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, בזמן דאיכא פסח אין, אבל מצה אהדריה קרא דכתיב בערב תאכלו מצות. ורב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה דרבנן, והא כתיב בערב תאכלו מצות, ההוא מיבעי ליה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, ורבא כו'. והשתא מנא ליה לרבא דהא דאהדריה קרא למצה מבערב תאכלו מצות דלזה"ז אתי, ולראב"י אהדריה לטמא ושהיה בדרך רחוקה, דלמא היינו טעמא דאהדריה קרא משום שיעור אכילה בכזית, דאי מעל מצות ומרורים יאכלוהו הו"א דאין צריך לאכול כזית כמו שאין צריך גבי מרור, כתב רחמנא בערב תאכלו מצות לשיעור אכילה בכזית. אע"כ דבלא האי קרא דבערב תאכלו מצות, מקרא דעל מצות ומרורים יאכלוהו, ש"מ דאין אכילת מצה פחות מכזית, דהאי יאכלוהו אמצה נמי קאי וא"כ ה"ה נמי דנפקא ליה מהאי יאכלוהו גופיה למרור דבעי כזית, דכמו שקאי על מצה דכתיבא בהאי קרא, הא מרור נמי בהאי קרא כתיב ועליה נמי קאי:

...וה"נ משמע לי ממה שפרש"י בפ' כ"ש (פסחים לט, א) דתנן התם אלו ירקות שאדם יוצא י"ח בפסח כו' ומצטרפים זע"ז ופרש"י אם אין לו מא' מהן כזית, אם יש לו מזה חצי זית ומזה חצי זית מצטרפין זע"ז כדי לצאת י"ח ע"כ. הרי דפי' לצאת י"ח משמע הא בפחות מכזית לא יצא י"ח ולאו משום ברכה הוא:

...ועוד יש לתמוה על הרא"ש דאי ס"ד דמרור אין צריך כזית אלא מפני הברכה לחוד שמברכים עליה לשון אכילה, קשה דהיה להם לחכמים לתקן נוסח אחר בברכה זו ולא לשון אכילה, כיון דל"ש אכילה גביה. ודוחק לומר דלא רצו חכמים לשנות נוסח ברכה זו מנוסח שאר כל הברכות של אכילת מצה. ועוד דא"כ ברכה זו מיחזי כשקרא, שמברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על אכילת מרור, דהיכן נצטווינו על אכילתו, כיון דא"צ לאכול שיעור אכילה בכזית, ומאי וצונו דקאמר בברכתו:  ... מ"מ אין אלו ראיות שצריך כזית מן התורה דאיכא למימר דא"צ כזית אלא מדרבנן אבל הראיות הראשונות מכריחות דמן התורה צריך מרור בכזית ודלא כהרא"ש. וכיון דאין מצות אכילת מרור פחות מכזית, מעתה הדבר ברור דבכריכה שאנו עושין זכר למקדש כהלל, אע"ג דאין מברך עליה, אפ"ה אינה פחותה מכזית. כנ"ל:

30.  העמק דבר על שמות פרק יב פסוק ח

(ח) צלי אש ומצות על מרורים. בפ' בהעלתך באכילת פסח דורות כתיב על מצות ומררים יאכלהו. למדנו דהפסח היא עיקר המצוה ומצות ומררים טפלים לו. ומש"ה מצוה בכריכה כדאי' בפסחים דקט"ו דעת הלל הזקן. ואפילו רבנן דפליגי בזה מודי דמצוה לעשות כן. משא"כ כאן כתיב צלי אש ומצות. מבואר דשניהם שוין במצוה ורק המרור טפל להם. ומכאן למדנו שלדורות ג"כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאי' שם. יכול יהא כורכן בב"א ואוכלין כדרך שהלל אוכלן ת"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות [וכך עיקר הנו' וכמבואר בפי' רשב"ם בד"ה ואכלהו כל אחד בפ"ע כו' דכתיב לעיל ואכלו את הבשר עכ"ל אלא שהרשב"ם הבין מוצא הדרש מדכתיב יאכלהו. ואינו כן אלא מדכתיב צלי אש ומצו ] ואע"ג דה"ג מפרש לענין בדיעבד. היינו לדורות אבל בפסח מצרים ודאי היתה המצוה לאכול פסח בפ"ע ומצה בפ"ע. רק הפסח היה מצותו לאכול בכריכה עם מרורים. והא דלא תנן החילוק זה במשנתנו דמה בין פסח מצרים לפסח דורות היינו משו' דמשנתנו ס"ל דלא כהלל אלא גם לדורות למדנו מהאי קרא דפ"מ שאין מצוה אפילו לכתחלה בכריכה. והיינו דאי' התם אר"י חלוקין עליו חביריו על הלל וכמש"כ הרשב"ם בד"ה והשתא. דרבנן לית להו כריכה כלל. הא מיהו לשון המקרא משונה דבפ"מ כתיב ומצות. ובפ"ד כתיב על מצות דמשמעו שהוא טפל בענין מיהא. ולא דבר ריק הוא. אבל הענין הוא כמו שביארנו בס' דברים בפ' שמור את חודש האביב דבמצות ספרו י"מ יש נפקותא בין זמן שבהמ"ק קיים בזה"ז. דבזמן שבהמ"ק היה קיים הי' מצות הספור בענין הפסיחה על הפתחי שע"ז היה מורה אכילת הפסח. והיו חוקרים ודורשים בזה הרבה. אבל בענין מצות אכילת מצה לא דרשו. ולא בא אלא לשם תודה על הגאולה כמו לחמי תודה. או לאותו תכלית של כל שבעת הימים וכמבואר שם. משא"כ בזה"ז מצות הספור בענין חפזון שע"ז מורה מצות אכילת מצה. ע"ז עונין דברים הרבה וכדכתיב אחר מצות אכילת לחם עוני כי בחפזון וגו' ושמה נתבאר בעזרו ית' טעמו ש"ד. והנה בפסח מצרים הי' התחלה לשני הזמנים. גם לזמן שאכלו ישראל פסח גם לזמן גלות. מש"ה היתה המצוה שיהא נדבר בשני הענינים. ומש"ה כתיבי כל א' בפ"ע. (וכ"ז רמזו מסדרי הגדה שהתחילו בבבל כשבאו לגלות כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים. ומבואר בנוסח הגדה של הרמב"ם שהיו מתחילים בזה הלשון בבהילו יצאנו ממצרים כהא לחמא עניא כו'. וזה פלא. אבל מבואר יפה בדברינו שכיון שהגיעו לבבל לאכילת לחם עוני הקדימו לומר בבהילו יצאנו מצרים. היינו בחפזון ואמרו שגם בארץ מצרים בזמן אכילת הפסח היתה המצוה לאכול המצות לחם עוני. היינו בפ"ע. ובא להודיענו אז שכן אנחנו מעותדים לאכילת לחם עוני בגלות ושיהא ע"ז מצות הספור של בחפזון:):

31.  שו"ת משיב דבר חלק א סימן לב ד"ה אחד"ש כתר"ה

אחד"ש כתר"ה באהבה הנני בא ע"ד מעכ"ה מה שהעיר על דברי בהעמ"ד (בס' שמות י"ב מקרא ח') מה שכתבתי לתרץ השינוי דבפסח מצרים כתיב צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ובפ' בהעלתך כתיב באכילת פסח שני על מצות ומררים יאכלהו וכתבתי ליישב דבפסח מצרים מצות אכילת פסח ומצות אכילת מצה שניהן שוין במצוה ורק המרור טפל להם, ומכאן למדנו דאף בפסח דורות ג"כ כשר בדיעבד בלי כריכה כדאיתא שם בערבי פסחים יכול יהא כורכן בב"א ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת"ל ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות משמע דשניהם שוין, ובפסח שני הפסח הוא עיקר המצוה, ומצות ומרורים טפלים לו, ועיקר הלימוד הוא מדכתיב על מצות ומרורים, ומשמעות על, הוא שגבוה מהם במעלה, ומש"ה בהא דהלל היה כורך מצה ומרור, מייתי הקרא דבהעלתך ולא הקרא דפ' בא דקדים, אלא עיקר ההוכחה מדכתיב על מצות ומרורים משמע שהם טפלים לו, לכך היה כורך ביחד אבל גבי פסח מצרים ודאי דמצות אכילת מצה שוה לאכילת פסח והוכיח מעלתו מדעת הגאון ח"ס זצ"ל בתשובה (סי' ק"מ) דלמד מיאכלהו דקאי על שני אלו היינו על מרורים יאכלו שני אלו של פסח ומצה, ולא מעל, כפי שכתבתי, לא הבנתי דברי מע"כ נ"י, הלא להיפוך מבואר דאי נימא דהגאון היה מפרש ככת"ר נ"י אין מובן הישוב דלכך שינה הכתוב משום דכאן הוא שני טפלים מבטלים, ומש"ה הביא הלל הקרא דפ' בהעלתך לאשמועינן רבותא דאפי' ב' טפלים היינו מצה ומרור, אינם מבטלים כזית א' של פסח שהוא עיקר טפי, דמצות אינם מבטלים זא"ז ובפסח מצרים ליכא רק טפל אחד, דהיינו מרור, אבל מצה ופסח שניהם עיקרים הם ואי נימא דכונתו ללמד מיאכלהו והלא בשני הכתובים כתיב יאכלהו אלא כמש"כ דעיקר הלימוד הוא מעל ובפ"מ לא היה כריכה אלא פסח ומרור ומצה נאכל בפ"ע, וגם הרמב"ם (בה' חו"מ פ"ח) דכתב דכריכה הוא מצה ומרור ולא פסח ע"כ הבין כמש"כ דעיקר הלימוד הוא מעל דמדכתיב על מצות ומרורים ומפרש דהלשון על שיהא במעלה על שניהם ובפ"מ הי' ניכר הטפלות של המרור באופן אחר וכמשמעו דפסח ומצה אכלו כל הסעודה כמש"כ בביאור שני פעמים ואכלו יאכלהו, שהרי לא היה חגיגה ומרור לא היה אלא מעט, אבל בפסח דורות דכתיב על מצות ומרורים הטפלות היה ניכר במה שהיה המצוה לאכול פסח בפ"ע ומצה ומרור יחד דאע"ג דמזה אנו למדין דמצות אינן מבטלין זא"ז, מ"מ יותר טוב שלא לבטל, וימלא פינו כל המצוה בפ"ע לולי שהמצוה לעשות הפסח לעיקר המצוה ומצה ומרור לטפלים:

32.  איכה פרק ג

הִשְׂבִּיעַנִי בַמְּרוֹרִים הִרְוַנִי לַעֲנָה: ס

He has filled me with bitterness, he has sated me with wormwood.

33.  בית הלוי על שמות פרק יב פסוק יג

על מצות ומרורים יאכלו. איתא במדרש (איכה רבתי ג יג) השביעני במרורים הרוני לענה מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב. דליל ט"ב חל לעולם בלילה שחל בו פסח. ולכאורה אין שום נ"מ במה שהני שני לילות חלים בלילה אחד בשבוע ובע"כ עיקר עומק כוונת חכמינו ז"ל הוא דהני שני לילות תלויים ומקושרים זה בזה והאחד גרם לחבירו. וזהו כמו שכתבנו למעלה (פר' שמות) דעי"ז שיצאו קודם שנשלם זמן הגלות הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות ונמצא דליל פסח גרם ליל ט"ב:

והנה עיקר דברי המדרש צריכין ביאור. דבשלמא לפי פירושו הפשוט דהשביעני במרורים קאי על יסורי הגלות ניחא, אבל לפי מה שדרש המדרש קאי על מצות אכילת מרור בליל פסח קשה לכאורה דהיאך אמר הכתוב על אכילה זו לשון השביעני והרי במס' ברכות (דף מ"ט) אמר עד כמה מזמנין עד כזית דר"מ ר"י אומר עד כביצה ומפרשינן שם דפליגא בקרא דאמרו ואכלת ושבעת וברכת דמ"ס ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ומ"ס ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזהו כביצה, הרי דלשון שביעה של אכילה לא שייך רק בכביצה ולא בפחות והיאך נוכל לפרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור שאינו רק בכזית. ובדרך הדרוש אפשר לומר דפסח דינו להיות נאכל על השובע ומבואר בפסחים (דף קי"ט) דהוא כדי שישאר טעם פסח בפיו. וי"ל הכוונה בזה דבלילה זו עושים זכרון לשני דברים מהופכים, יש בו דברים זכר לחירות וכמו פסח ומצה, ויש דברים זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת, והוא משום דבלילה זו היו משועבדים וגם נגאלו בלילה זו משיעבודם וצריך להיות טעם פסח נשאר בפיו להורות שמכאן ואילך התחיל החירות. וכל זה ניחא לרבנן דהיו אוכלים מצה ומרור ואח"כ הפסח לחודא, אבל להלל דהיה כורך פסח מצה ומרור, ונמצא דלדידיה הי' כולם נאכלים על השובע. והרי לכאורה מאי שייך במרור להיות נאכל על השובע דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו והרי מרירות של השיעבוד כבר חלף ועבר לו ואיננו עוד מעתה. רק כיון דהיה אז באמצע הזמן וכל הגאולה היה על סמך זה שיהיו עוד בגלות אחר מש"ה צריך שיהיה נשאר טעמו בפיו, וזהו שדרשו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח דמה שנעשה שבע במרורים זהו לסימן שיהיה עוד תשעה באב:

Is maror a mitzvah?

Sefer hachinuch moror part of sipur, rambam part of korban pesach – helps create al hasova

Why did hillel do this?

What did hillel do matzah and moror – rambam, bavli, or all 3 rashi ashkanazim, tosfta and yerushalmi What was included pesach as well? See tosefta vs pashtus of the Gemara

Which pasuk is quoted? Netziv, rav kasher.

Do we do tivul? Which matzah is used and why?

When is the sentence said?

Would hillel eat them together today? Mishna brurah no

Why do we? Zecher limikdash lishana haba – we miss the Beit hamukdash on pesach

Hasayba? Bet yosef

Combing bitterness with geulah, Using the broken matzah

Beis halevi

Hillel habavli saw the beit hamikdash which was inferior – he felt geula and galut,

34.  בית יוסף אורח חיים סימן תעה אות א (ב) ד"ה ואחר כך

ואחר כך נוטל מצה שלישית ובוצע ממנה וכורכה עם מרור ביחד וכו'. שם תניא אמרו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן שנאמר (במדבר ט יא) על מצות ומרורים יאכלוהו ופירש רש"י שהיה כורכן בבת אחת. פסח מצה ומרור: אמר רבי יוחנן חלוקים עליו חבריו על הלל כלומר דיאכלוהו כל חד וחד לחודיה משמע ואסיקנא והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך על אכילת מצה ואכיל והדר מברך על אכילת מרור ואכיל והדר אכיל מצה וחסא בהדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכתבו התוספות (ד"ה אלא מברך) והרא"ש (סי' כז) מברך אמצה ואכיל וכו' אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אח"כ אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן:

וכן כתב אדוני אבי ז"ל וטובלו בחרוסת וכו'. שם וכן דעת הרמב"ם (פ"ח ה"ח) שמטבלו בחרוסת וכן נהגו. וכתב האגור (סי' תתד) בשם מהר"י מולין (מהרי"ל סדר ההגדה עמ' קיג סי' לו, שו"ת נח) הכריכה שעושין זכר למקדש כהלל יש לטבל החזרת בחרוסת ולאכול עם החרוסת. אבל באכילת מרור יטבול החזרת בחרוסת וינענע החזרת מן החרוסת שלא יבטל טעמו (מהרי"ל סדר הגדה עמ' קיא סי' לג) עכ"ל:

כתב אחי ה"ר יחיאל מספקא לי בכריכה אי בעי הסיבה וכו'. ולי נראה דפשיטא דבעי הסיבה שהלל כשהיה כורך בהסיבה היה אוכל שהרי מצה דכריכה היתה עולה לו לאכילת מצה דמצוה וקיי"ל דמצה צריכה הסיבה ואע"ג דמרור אינו צריך הסיבה אם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכן נראה מדברי הרמב"ם (פ"ז ה"ח) שכתב אימתי צריכין הסיבה בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ארבע כוסות ושאר אכילתו ושתייתו אם הסב הרי זה משובח ואם לאו אינו צריך עכ"ל ומדלא כתב אבל מרור אינו אוכלו בהסיבה משמע שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום אע"ג דאיכא למידחי דאכילתו ושתייתו משמע אכילה ושתייה שאינה של מצוה ולאפוקי אכילת מרור כתב כן י"ל דהיינו כי היכי דלא נימא דאכיל מרור בהסיבה הוי משובח אבל אין הכי נמי שאם רצה לאכלו בהסיבה אין בכך כלום וכיון דמצה צריכה הסיבה והיא מעכבת בה צריך לאכול מצה ומרור דכריכה בהסיבה:

וכתב עוד הרוצה לקיים מצוה מן המובחר לא ישיח עד שיעשה כריכה כהלל וכו'. כ"כ האגור (סי' תתיא) בשם בעל המאור:

35.  ספר השל"ה הקדוש - מסכת פסחים - דרוש שלישי (יב)

וזהו פסח מצה ומרור. מצה מורה אחידוש עולם, והחידוש אמחדש. וזה כי העולם כלו נקרא עיסה שהיה מעורב מים בארץ, ועל כן נקרא אדם הראשון חלה של עולם. והנה עיסת חמץ לקוח משאור הקדום והקדום מהקדום כו', מה שאין כן מצה אינה לקוחה משום דבר מורה אחידוש המוחלט מאין גמור. דלא כדעת מקצת הכופרים אף שמאמינים בהבריאה רק אומרים שהיה חומר קדום, על כן מצוה בערב תאכלו מצות. ואיסור חמץ כל שבעה, חמץ אסור כל שבעת ימי בראשית. והנה ראשית הבריאה נקודה הראשונה שקראוה היולי כמו שכתב הרמב"ן ריש בראשית, על כן בתחלה תאכלו מצות, דהיינו בהתחלה השבע, ונגד נקודה ראשונה של הבריאה, הנקודה דבין חמץ למצה, דהיינו מה שיש בין 'ח' ל'ה'. פסח רומז שלא יהיה לבעל הדין לחלוק כדרך קצת הכופרים, אף שמאמינים במציאות הש"י ושהוא יתברך חידש העולם מאין, מכל מקום אומרים שנתנו לבני אדם ומאן דאלים גבר. על זה בא הפסח, שעשה הש"י דין במצרים אף באלהיהם, וחמל על ישראל כו'. ומרור הוא חסא רומז לזאת התורה שהיא תושיה אבל לטוב לנו. ועיין בזוהר בפסוק שמן זית זך שרומז על זך אותיות התורה, והם כתית והיא מרורה כזית, ומזונותיה הרוחני הוא בידי הקב"ה שיתן ללומדיה. והילל היה כורך פסח מצה ומרור ביחד, כי כל שלושה עיקרים נכללים בעיקר אחד, ואברהם אבינו פירסם העיקר הזה הכולל כולם. ועל כן בברית בין הבתרים נתבשר על גלות מצרים והגאולה, שנזדככו שם ונתפרסמו הג' עיקרים שם. זהו ביאור המאמר לך לך, צא וכבוש הדרך לבניך, ומשם ירד אברהם אבינו למצרים, והוא היה סימן לבניו כמו שהאריך הרמב"ן בפרשת לך לך ובשאר הפרשיות:

36.  שו"ת הרא"ש כלל יד סימן ה ד"ה ונהגו באשכנז

ואחר כך נוטל המצה השלישית ובוצע ממנה ואוכלה עם המרור, זכר למקדש כהלל, ומטבל הכריכה בחרוסת; שכך היה הלל עושה, אוכל פסח מצה ומרור מטובל בחרוסת בכריכה אחת. וגומר כל סעודתו ואוכל מחצי המצה השמורה באחרונה, זכר לפסח הנאכל על השובע.

37.  מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי פרק יב פסוק (ח) ואכלו

על מצות ומרורים יאכלוהו מצוה לאכול כולן כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן. יכול יהו מעכבין זה את זה ת"ל יאכלוהו אפילו אחד מהן.

38.  מדרש ילמדנו (מאן) ילקוט תלמוד תורה - פרשת בהעלתך (דף ל"ט, ע"ב) ד"ה ומררים יאכלוהו, ריבה

על מצות ומררים, מצוה לאכול כולו כאחת. הלל הזקן היה כורכן זה בזה ואוכלן, יכול יהו מעכבין זה את זה, ת"ל יאכלוהו, אפי' זה בפני עצמו וזה בפני עצמו. מכילתא דר' שמעון בן יוחאי.

39.  ספר שבולי הלקט סדר פסח סימן ריח

זכר למקדש כהלל. פי' שהיו אוכלין בזמן הפסח שלשתן מכורכין כאחת פסח מצה ומרור ובזמן הזה שאין פסח נוהג היה כורך המצה והמרור יחד לעשות זכר למקדש ואוכלין כאחת ואין צריך לטבל המרור בחרוסת כשאוכלין עם המצה לפי שהפת נמי מעביר את הארס וכן מפורש בתשובות:

40.  ספר כלבו סימן נ ד"ה וכבר כתבנו

ואחר כך יקח מן המצה השלישי שעדין לא נעשית בה דבר וצריך לעשות מצוה בשלשתן יבצע ממנה וכורך אותה בחזרת ומטבל בחרוסת ואוכל בלא ברכה זכר למקדש כהלל שכך היה מנהגו של הלל, אבל אותן בני אדם שמניחין אותה שלמה עד מחר לברכת המוציא לא יפה הן עושין, וכן אמר ר"י הזקן משום אביו הואיל ושלשתן לשם מצוה תעשה מצוה בשלשתן, ויש שאין מטבילין בחרוסת, ויש שעושין בטבול ובלא טבול, אבל בתחלה קודם שיאכל המצה לא יכרוך אותה עם המרור לפי שבזמן הזה מצה מן התורה ומרור מדרבנן ואתי דרבנן ומבטל דאורייתא ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו, וכיון דלא אתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן עבדינן תחלה כרבנן אוכלין זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ואחר כך כורכין מצה ומרור כאחד כהלל כמו שבארנו ואוכלין בהסבה בלא ברכה,

41.  רא"ש מסכת פסחים פרק י סימן כז

והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי בלא ברכה זכר למקדש כהלל וכריכה זו יש לעשות בחרוסת דהלל לא היה מטבל בחרוסת כי אם בטיבול זה. ואי איתא הלכתא כהלל הוה מברך אמצה ברישא ואכיל לה והדר מברך אמרור ואכיל ליה בהדי מצה והויא מרור דרבנן וכריכה דרבנן ולא מבטלי אהדדי. אבל משום דמספקא לן אי הלכתא כהלל בעי למיכל מרור בלחודיה משום דכריכה שהיא רשות מבטלת מרור שהוא דרבנן כי היכי דמרור שהוא דרבנן מבטל מצה שהיא דאורייתא דכל הפחות מחבירו מבטלו:

42.  ילקוט שמעוני תורה פרשת בא רמז קצז

והדר אכיל מצה ומרור בלא ברכה זכר למקדש כהלל

43.  סדר רב עמרם גאון סדר פסח ד"ה וחוזר וכורך

וחוזר וכורך חזרת במצה ואוכלן בלא ברכה, זכר למקדש כהלל, שאמרו עליו על הלל שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן. משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו.

44.  רי"ף מסכת פסחים דף כה עמוד א

והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל ליה בלא ברכה זכר למקדש כהלל.

תרומת הדשן חלק א (שו"ת) סימן קלט

שאלה: כזית של מצה ושל מרור, צריך לבולעו בבת אחת או לאו?

תשובה: יראה דמצוה מן המובחר לבלוע כל הכזית כשהוא מרוסק בבת אחת. והכי מוכח ממרדכי פרק ע"פ, דכתב אהא דקאמר /פסחים קטו ע"א/ כורכו בבת אחת ואוכלו, פי' היה נוטל כזית מצה וכזית מרור וכזית חרוסת. וא"ת היאך מחזיק בית הבליעה כולי האי, דהא כזית היינו חצי ביצה? וי"ל דהוא דווקא כשהמאכל שלם, אבל כשהוא מרוסק מחזיק טפי, וכשהוא מגיע לבית הבליעה מרוסק הוא, ולכך מחזיק כולי האי ע"כ. מכאן מוכיח /שמא צ"ל: מוכח/ דאין לבולעו הזית של מצה מעט מעט, דאל"כ לא הוי קשה מידי, דשפיר יוכל להכניס כל ג' הזיתים לפיהו ולכוס אותו ביחד ולבולעו ביחד מעט מעט. אע"כ מצוה לבולעו בבת אחת להלל. ה"ה לדידן זית אחד של מצה או של מרור.

ספר בית הלוי ח"ג דרשות - דרוש ב

ובזה נעמוד על מליצת חז"ל במדרש רבה על איכה (ג ה) על פסוק (ג טו) השביעני במרורים הרוני לענה, ואיתא במדרש, מה שהשביעני במרורים בלילי פסח הרוני לענה בליל תשעה באב. דליל פסח הוא ליל תשעה באב, דלעולם חל ליל תשעה באב ביום שהיה בשנה זו ליל פסח. ולדברינו לא רק על הזמן של היום של שבוע דברו חכמינו, דאין בזה לכאורה שום נפקא מינה באיזו יום בשבוע חלו הני לילות, רק כונתם כמו שכתבנו דעל ידי שיצאו אז קודם הזמן הוכרחו להיות עוד פעם שני בגלות, ונמצא דמליל פסח נמשך ליל תשעה באב. וזהו שאמרו מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, הרוני לענה בליל תשעה באב. דזה נמשך מזה, והשני תלוי בהראשון. והנה אמרנו לפרש דברי המדרש הללו מה דלכאורה לא הבנתי, דבשלמא אם נפרש הפסוק כפשטו השביעני במרורים דקאי על יסורי וצרות שבגלות ניחא, אבל לפי דרשתם של המדרש דקאי על מצות אכילת מרור של ליל פסח, קשה לכאורה, האיך אמר הפסוק על אכילה זו השביעני במרורים, דאכילה זו של מרור אינה רק בכזית ואינו נופל עליו לשון שביעה בלשון הקודש, וכמו דאיתא במסכת ברכות (דף מט ב) עד כמה מזמנין רבי מאיר אומר עד כזית רבי יהודה אומר עד כביצה ומפרש בגמרא דפליגא בהאי קרא דכתיב ואכלת ושבעת וברכת דמר סבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה הוא בכזית, ומר סבר ואכלת ושבעת אכילה שיש בה שביעה וזו כביצה, הרי דלשון שביעה על אכילה אינו רק בכביצה ולא על פחות ממנה, והאיך מפרש המדרש השביעני במרורים על מצות אכילת מרור של פסח. רק יובן על דרך הדרוש, דהנה קיימא לן במצות פסח שיהיה נאכל על השובע, ועיין בפסחים (דף קיט ב) דהטעם הוא כדי שלא להעביר טעם פסח מפיו דצריך שישאר טעם פסח בפיו. והנראה לומר הכוונה בזה, על דרך הדרוש, דהנה בלילה זו של פסח עושים זכרון לשני דברים מהופכים, שעושין כמה דברים שהם זכר לשיעבוד וכמו מרור וחרוסת, וגם עושין זכר לחירות כמו פסח ומצה, דבלילה זו היו ישראל משועבדים ונגאלו בה משיעבודם, ועל כן צריך להיות טעם הפסח נשאר בפיו לרמז שמכאן ואילך התחיל להיות החירות. וכל זה ניחא בפסח, ולרבנן החולקים על הלל דלדידהו היה פסח נאכל בפני עצמו באחרונה. אבל להלל דהיה כורך פסח מצה ומרור ואוכלן ביחד, ולדידיה הא גם המרור נאכל על השובע, והרי לכאורה דמאי שייך במרור להיות נאכל על השובע, דלמה לו להיות נשאר טעמו בפיו, והרי השיעבוד כבר חלף והלך לו ונפסק מעתה. ורק לפי המבואר לעיל ניחא, דאז היה באמצע הזמן ונשאר עדיין חוב השיעבוד וישלימו אותו אחר כך ושייך שפיר שישאר טעם מרור בפיו. ומה דהוצרך לעשות זכר לזה מבואר בדרשה שאחר כך. וזהו שאמר במדרש מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, דמדנאכל מרור על השובע, דהא דצריך לאכול על השובע הרי אין הכוונה שיהיה שבע מקודם דאם כן הרי תהיה מה שיאכל אחר כך אכילה גסה, רק הכוונה כמבואר באורח חיים סימן תע"ג דבאכילה זו יהיה נעשה שבע, וזהו שאמר מה שהשביעני במרורים בלילי פסח, הרווני לענה בליל תשעה באב, דזה מורה דיהיה עוד שיעבוד. והני מדרשים שהבאנו לעיל דס"ל דנשלם הזמן שהתחיל מלידת יצחק, אפשר דחולקים על הלל וס"ל כרבנן דאין צריך לכורכם, והפסח לחודא נאכל באחרונה, או דהם לא ס"ל הטעם דנאכל על השובע כמו שהבאנו משום שישאר הטעם בפיו, רק יאמרו הטעם כמו שכתבו התוספות בפסחים דף ק"כ א' (ד"ה מפטירין) דהוא כדי שלא יבא לשבירת עצם בפסח יעו"ש בתוספות:

45.  שערי תשובה אורח חיים סימן תעה ס"ק [א*]

וכורכה עם המרור - עיין בשאגת אריה סי' ק' דמדברי הרא"ש משמע הא דמרור בעי כזית היינו משום דמברך על אכילת מרור וא"כ י"ל דכריכה א"צ כזית והשיג ע"ז והביא ראיות דחייב לאכול כזית בזמן דאיכא פסח מדאורייתא ובז"הז מדרבנן בלא טעמא דברכה וכן בכריכה שעושין זכר למקדש כהלל אע"ג דאינו מברך עליו אפ"ה אינו פחות' מכזית ע"ש: